האזינו – תשע”ז

 


From:
Sent: Sunday, 16 October 2016 1:39 AM
To:
Subject: האזינו השמים….לו חכמו ישכילו….שימו לבבכם

אז
חג סוכות שמח – ואם עוסקים בדברי תורה, אז נזכור שהמצווה החשובה היא לשמוח בחג סוכות. מצווה זו מוזכרת שלוש פעמים בתורה.
ולמעוניינים בידע כללי על חג סוכות – מומלץ לעיין בויקיפדיה ב –

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%95%D7%AA

he.wikipedia.org
סוכות; שמות נוספים: חג האסיף: נחגג: ט”ו בתשרי – כ”א בתשרי: סיבה “לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם …
.”…. סוכות הוא החג היחיד ביהדות שאין לו מאפייני אוכל משלו, אם כי מקובל להרבות בו באכילת פירות שנשתבחה בהן הארץ….” (ע”כ. נא לעיין במאמר)
ומתוך
…אין חג שמח יותר מסוכות, “זמן שמחתנו”. אמנם כל החגים הם “מועדים לשמחה”, אבל בחג הפסח לא כתובה בפירוש מצות השמחה בפסוקי התורה, בשבועות היא כתובה פעם אחת, ובסוכות שלש פעמים – פעם אחת בפרשת אמור “וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי הוי’ אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים”, ועוד פעמיים בפרשת ראה: “וְשָׂמַחְת בְּחַגֶּךָ … וְהָיִיתָ אַך שָׂמֵחַ”. אכן, סוכות הוא האחרון בסדר הרגלים, ולמעשה אחרון החגים בתורה (שמתחילים מפסח), וכך השמחה בו מגיעה לשיאה.

מהי השמחה בסוכות? בתורה מודגש שבשלשת הרגלים יש צד חקלאי, ובאופן פשוט השמחה מתקשרת לחג האסיף – כל עמלנו במשך השנה נאסף לבית ואנו יושבים בשלוה “תחת גפנו ותחת תאנתו”. ובממד פנימי יותר: לאחר הכפרה והטהרה ביום הכיפורים, “לפני ה’ תטהרו”, אז אפשר לשמוח, יצאנו זכאים בדין ואנו מכריזים על הניצחון …(ע”כ.)

הקדמה כללית

לפני שבוע בשבת, קיבלנו את שתי המצוות האחרונות תרי”ב ו-תרי”ג. איזה כיף, קצת לנוח – אין יותר מצוות, בעצם גם “אין יותר תורה בהמשכים” – סיימנו לקרא את התורה בשבתות. השבת הבאה היא שבת חול המועד, ובשבת שךאחריה, חוזרים להתחלה, שבת בראשית.  העולם הוא עגול, מחזוריות קריאת התורה אף היא עגולה, מתאימה למחזור השמשי, מאמצע סתיו לאמצע סתיו (חצי הכדור הצפוני) גם החיים הם…  …

טוב לא אתפלסף.

אז כמו בכל טכס חגיגי, שמסיימים בשירת ההימנון – “התקווה” גם בסיום התורה, משה רבנו שר את שירת חייו ואולי בעצם את שירת מותו.

ומילות הפזמון בשירת “האזינו” – “הרנינו גויים עמו… ודם עבדיו יקום… ובדבר הזה תאריכו ימים..”

ואעבור לפרשתנו – פרשת האזינו

פסוקי השבוע

הבו גודל

צדיק וישר

חי אנכי

ערב שבת שלום

פתיחה

 עוד פרשה קצרה – פרק אחד עם 43 פסוקי שירה זועמים,  ועוד (8 פסוקים ב) שני קטעי פרוזה, אחד לסיכום והשני ציווי למשה “לצעוד” לקראת מיתתו.

משה רבנו לפני מותו, מדבר ומדבר, ואפשר היה לצפות שכוחו ילך וייחלש, ושרעיונותיו – לפחות אחרי התוכחה הגדולה (לפני שבועיים) – יידעכו. מספיק שמענו, אבל הנה הפתעה, לאחר מינוי יהושע – לפני שבוע – כוחו של משה רבנו עולה לשיא חדש ויחד עם זה נכנס בו –  בגמגמן הידוע – כשרון של משורר והוא מסיים את שירת חייו בשירת האזינו המחרידה ומפחידה בחזונה ובקללותיה האכזריות למרות מספר מועט של רמזים של נחמה ואיחולים לנקמה בצרי עם ישראל.

ומתוך ויקיפדיה ב –

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%96%D7%99%D7%A0%D7%95

…רוב רובה של פרשת האזינו תופסת שירת האזינו, העתידה, כפי שנאמר למשה בפרשה הקודמת, להיות עדות לעם ישראל לקראת הקורות אותם בדורות הבאים. השירה מתארת את המחזור ההיסטורי של עם ישראל: נחלת ארץ ישראלחטאגלות וגאולה.

השירה בנויה שורות-שורות, וכל שורה מחולקת לשתי צלעיות שוות פחות או יותר, בכל צלעית כשלוש מילים. בספר התורה היא כתובה בתבנית הקרויה “אריח על גבי אריח כלומר בשתי עמודות ארוכות לאורך הדף וזאת לעומת שירת הים, הכתובה “אריח על גבי לבֵנה.

….

לאחר השירה ישנן עוד שתי פרשיות קצרות: בראשונה מתואר כיצד קורא משה את השירה לבני ישראל ומתרה בהם פעם נוספת להקפיד לקיים את התורה… בשנייה . מצווה אלוהים את משה לעלות להר העברים – הוא הר נבו – להשקיף על ארץ ישראל, ואז למות שם (ע”כ

ומתוך מאמר שמנסה להסביר (מודרנית) למה משה רבנו נשאר במדבר, מתוך

http://www.bina.org.il/%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A2-%D7%94%D7%95%D7%A9%D7%90%D7%A8-%D7%9E%D7%A9%D7%94-%D7%9E%D7%90%D7%97%D7%95%D7%A8-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%96%D7%99%D7%A0%D7%95/

לאחר שמשה מסיים את שירת האזינו הוא חוזר ומציין: שִׂימוּ לְבַבְכֶם, לְכָל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם: אֲשֶׁר תְּצַוֻּם, אֶת-בְּנֵיכֶם, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

למזלנו, חז”ל לא הקשיבו לסיכום שירת האזינו. הם לקחו את תורת משה ועשו בה כבשלהם – דרשו, פרשו, התאימו תקנות לזמנם ולמקומם ההיסטורי וכך עשו גם ממשיכיהם.

באגדה התלמודית משה מופתע מהעובדה שהתורה לא מוכנה בזמן למעמד ההיסטורי החשוב ביותר בתולדות העם היהודי, אבל האלוהים של התלמוד מעביר לנו מסר חשוב: העיסוק בתורה הוא אינסופי, יש להפוך בה ולהפוך בה ולמצוא בה פנים רבות שהם השתקפות של הפנים השונות המביטים בה דור אחרי דור.

הגדולה של תורת ישראל היא ביכולת לשאול את אביך ולהקשיב לזקנך, אך לא על מנת לעשות כדברם אלא על מנת לקבל את השראתם ולהמשיך לקשור כתרים של חידושים לתורה. כך בנויה ההגדה של פסח וכך בנויים סידורי ומחזורי התפילה – הם טומנים בתוכם מסע טקסטואלי של אלפי שנים של דורות שחידשו, גרעו והוסיפו על קודמיהם. אנחנו, בבינה ובישיבות החילוניות, ממשיכים במפעל ההיסטורי הזה כאשר אנו מחדשים את מחזור יום הכיפורים או את קבלת השבת ברוח אבותינו אך בתוספות של היצירה האדירה של דורנו בספרות, בהגות ובשירה העברית.

משה נשאר מאחור מכיוון שתפיסת השימור וההצמדות לנוסח המקורי מתאימה לשנים ראשונות של הליכה במדבר. אבל לעם המבקש להקים מדינה עצמאית על אדמתו זה לא מספיק, כאן דרושה מנהיגות הרואה את ההווה ואת העתיד ויכולה לקחת את החומרים שירשנו מאבותינו ולעצב אותם מחדש כך שיענו על האתגרים האישיים, החברתיים והקהילתיים שמזמנת להם תקופתם.

לכן, הקולות הקוראים להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה על פי חוקי התורה לא רק שחוטאים למרכיב הדמוקרטי של המדינה, אלא בראש ובראשונה הם חוטאים למרכיב היהודי שבה, מרכיב המחייב אותנו להתאים את החיים לדרכי המחשבה והצרכים של העולם הזה והאנשים החיים בו. מי שמבקש לנהל את החברה שלנו ואת מדינת ישראל  שהתאימה לניהול קהילה בגלות או בעת העתיקה, מוטב שיישאר על הר נבו.

וכבר עיינתי בפרשה זו בשנים קודמות

האזינו תשע”ד

http://toratami.com/?page_id=47

האזינו תשע”ה
(על מבנה הפרשה, חלקי הפרשה, בחירת ישראל, מספר בני ישראל, כנויים ועונשים, משה ויהושע,
האזינו תשע:ו
(על ויניקהו דבש… בהנחל עליון, בנים לא אמון, הרנינו גויים,עלה אל הר העברים)
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
בפרשה – הנושא המרכזי הוא השירה – שאפשר לקרא לה מתוסבכת, משהו בסגנן הפיוטים של הימים הנוראים.
1. “וידבר משה את כל דברי השירה הזו”  (פרק לב פסוק מד’) למה דווקא שירה
מתוך מאמר (בעל גישה דתית) ב –
משה רבינו, למרות ענוותנותו, מבין שנביא כמותו- לא יהיה (הוריד את התורה לעמ”י) והוא מבין שהדברים שהוא הולך לדבר לפני עמ”י יהיו דברים בעלי משמעות, שישפיעו השפעות ישירות על עמ”י, בפרט שהוא עם רגל וחצי לפני שהוא עולה לשמיים והוא מודע לכך שעם ישראל מקשיב לכל דבריו.   אם כן, מדוע הקב”ה מחליט שמשה רבינו ימסור את דבריו בצורת שירה? לכאורה ישנן דרכים טובות יותר להעביר מסרים חשובים, ובפרט אם המטרה של אמירת הדברים היא ע”מ שהדברים יתקבלו בלב השומעים בצורה רצינית, מדוע דווקא בצורת שירה? להבדיל זה דומה למקרה בו ראש ממשלת ישראל ירצה לומר נאום חשוב לאומה ובמקום נאום הוא יקריא מחזמר… לכאורה הדברים תמוהים!

,,,

צטרך להבין מהי מטרת שירת האזינו. בסוף פרשת וילך אומר הקב”ה למשה: “ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל” וכמה פסוקים אח”כ מוסבר למה הקב”ה ציווה בכלל ללמד את השירה הזאת (שהיא בעצם עדות): “כי ידעתי כי אחרי מותי כי השחת תשחיתון”, ז”א מטרת השירה היא ע”מ שתשמש כעדות לבנ”י כיוון שהם עתידים לחטוא (שזו גם שאלה: כיצד הקב”ה “מבטיח” לעמ”י שיחטאו. אך כאן לא ארחיב את הדיבור) הם צריכים איזושהי עדות שתבוא ותתריע לפניהם.

 

תוכנה של שירת האזינו מלאה ב”מוסר” לעמ”י, שלא יעזוב את התורה וידבק רק בקב”ה כי רק כך יהיה לו טוב, (ע”כ)

גישה אחרת ניתנת ב –

http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/haazinu/haazinu2.html

על  משמעותה ותכליתה של שירת “האזינו” נחלקו דורות רבים של פרשנים וחוקרים. המחלוקת נובעת מן העובדה שלא ברור על אילו אירועים מדובר בשירה זו ומהו  רקעה  ההיסטורי. במדרשי חז”ל  לפרשתנו נדרשו פסוקי השירה על מאורעות מסוימים  מן העבר,  מן המציאות ההיסטורית בימיהם וכן כבסיס לאמונות ודעות. במדרש  ספרי דברים לפרשת “האזינו” )פסקה שלג( אמרו רבותינו: “גדולה שירה שיש  בה מעכשו, ויש בה לשעבר, ויש בה  לעולם הזה, ויש בה לעולם הבא”.  כך למשל נדרש הפסוק “אשר  חלבזבחימו  יאכלו”  )דב’ לב לח( על טיטוס אשר חילל את  קודש  הקודשים בימי בית שני )ספרי שכח(, והפסוק “אשיב נקם לצרי” )לב מא( נדרש על צרי  יהודה ובנימין אשר ביקשו להפריע למלאכת בניית חומות  ירושלים בימי עזרא (ספרי שלא).                                          

במספר  כתובים בפרשת “האזינו” ביקשו חז”ל למצוא אסמכתאות  לאמונות ודעות. על  הרצון  העז לעגן בפסוקי המקרא  את  התפיסה  בדבר תחיית המתים אנו למדים  מדברי  ר’  סימי: “אין  לך  פרשה  שאין בה תחיית המתים, אלא שאין בנו  כח לדרוש” )ספרי שו(.  חז”ל מצאו סמך לתפיסה בדבר תחיית המתים לעתיד לבוא גם בפרשתנו:                        

‘אני  אמית ואחיה’ )דב’ לב לט( – זה אחד מן המקומות שניתן להם רמז לתחיית המתים:  ‘אני  אמית ואחיה’, ‘תמות נפשי  מות  ישרים’, ‘יחי ראובן ואל ימות’, ‘יחיינו מיומים’ (ספרי שכט(.    ….

כללו של דבר: ראינו שתי שיטות פרשנות לשירת “האזינו”. האחת – שיטת  חז”ל במדרשיהם.  במדרשים שהבאנו לעיל, חז”ל לא התייחסו  לפשוטה של שירה זו, אלא  ביקשו למצוא בפסוקיה סמך  לרעיונות ותפיסות הקשורים בתחיית  המתים ובעולם הבא.  בכך   הם  התמודדו עם  תפיסות  שרווחו בימיהם.                                                        

השיטה  השנייה  –  שיטת בעלי הפשט, רואה בפסוקי השירה  תוכחה  לעם ישראל, אשר  נהג  בכפיות טובה כלפי חסדיו וטובו של ה’.  על  כך בא איום בפורענות שתבוא  עליהם  בעתיד, יחד  עם  נחמה מסוימת המתבטאת בענישתם של אויבי ישראל.    (ע”כ)

  

ומתוך
….האם הסיבה לכך שפרשת האזינו נאמרה ונכתבה כשירה, ולא כטקסט רגיל, נעוצה בכך שהיא בעצם באה לומר, הרבה מעבר לטקסט הכתוב שלה?

למה אנחנו שרים? איך מילים מקבלות כוח חדש ושונה בשיר?

דיבור הוא רק אחד מן הדרכים בהן האדם יכול לבטא את עצמו, ולפעמים נדרשות דרכים אחרות בשביל לבטא את המתחולל בנפש פנימה.
השירה נותנת למילים משמעות רגשית, ומחברת את התוכן שלהן לעולם הרגשי והפנימי שלנו. וכך מתאפשר לנו לחוות ולהרגיש רבדים נוספים, של חיינו או של הסובבים אותנו.

שירת האזינו איננה רק טקסט עם מסר, בפרשת וילך נאמר – ״ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם״. זאת אומרת שמטרת השירה היא, להיות שגורה על לשון העם בכל הדורות. ולכן הפרשה נאמרה ונכתבה כשירה, כי השירה מתחברת לתחושות ולהרגשות וכך המסר מופנם ומוחדר לתוככי הנפש והתודעה.

השירה משקפת את פנימיות המשורר, אי אפשר לזייף שירה, ניתן תמיד להבחין האם השיר מושר על ידי המשורר או הזמר מתוך כוונה והרגשה אמיתית, או שהוא רק מדקלם את מילות השירה מן השפה ולחוץ. כאשר אדם שר הוא חושף את תת המודע שלו בעזרת תכני השיר, ובעזרת המקצב והרגש שמתלווה לשירה. ולכן יש לשירה כח מיוחד לבטא דברים שהם מעבר למילים, משום שהיא מציגה את כל רבדי וחלקי הנפש, וזאת בשונה מהדיבור או הכתיבה, שמעבירים באופן יבש וענייני יותר את המסר שמונח בתוכן המילים, אך לא משקפים בהכרח את עמדת מעביר המסר.

2. הם קנאוני בלא אל…ואני אקניאם בלא עם (פסוק כא’)
א-להים מקנא. אז כידוע (גם לפי שיר השירים במסורת החז”לית) עם ישראל נחשב כאהובתו (כאשתו …אשת נעורים — נושא מעניין לעיון נוסף)  של א-להים, וכאשר האישה בוגדת, הבעל מעניש. (רק קשה לדעת האם היית הסכמה הדדית לקשר נישואין זה, וכבר דנו בנושא – על הברית בין ה’ ועם ישראל)
אין ברירה – כשהעם בוגד יש עונש. ואולי להיפך כאשר יש עץונש, קל להסביר אותו בזה שהנענש כנראה בגד
מתוך
 
“העונש הוא “מידה כנגד מידה”, וישנן שתי דרכים לפרש את המידה ואת המידה שכנגדה: 

. לפי המפרשים המסורתיים:

  • לא אל הם יצורי ההבל שבני ישראל פלחו להם, כמו שנזכר לפני כן, דברים לב17: “יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ, אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם; חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ, לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם“.
  • לא עם הם אנשים ברבריים וחייתיים שאינם מתנהגים כמו עם תרבותי (כמשמעות המילה נבל = ברברי, גס, חייתי, חסר דרך-ארץ).

בני ישראל הכעיסו את ה’ בכך שעזבו אותו והשתעבדו להבלים; ועונשם יבוא על-ידי אנשים שפלים וברבריים: “קנאוני – הבעירו חמתי, בלא אל – בדבר שאינו אלוה, בלא עם – בעובדי כוכבים שאין להם שם, כמו שנאמר “הן ארץ כשדים זה העם לא היה”, ובעשו הוא אומר “בזוי אתה מאד”. בגוי נבל אכעיסם – אלו הכופרים, וכך הוא אומר: “אמר נבל בלבו אין אלהים”.” (רש”י), “הם קנאוני בלא אל אמת, כי אין אלוה מבלעדי ה’, ומושיע אין בלתו, כענין שנאמר (דהי”ב טו ג) “וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת”; כעסוני בהבליהם – השדים; ואני אקניאם בלא עם – הכשדים, שנאמר בהם (ישעיהו כג יג) “הן ארץ כשדים זה העם לא היה”, שפירושו העם שלא היה נחשב לגוי, והקב”ה גדל אותם לרדות בהם את עולמו, כמו שאמר (ירמיהו נא כ) “מפץ אתה לי כלי מלחמה”; בגוי נבל אכעיסם – עשו, שהוא נבל, ולא זכר ברית אחים; וירמוז לשני הגלויות” (רמב”ן).

. ולפי כמה דרשנים בימינו, יש לפרש:

לא אל היא האידיאולוגיה האתיאיסטית, האומרת שאין אלהים;

לא עם היא האידיאולוגיה האנטישמית, האומרת שהיהודים אינם עם ואינם ראויים לחיות; או האידיאולוגיה האנטי-ציונית, האומרת שהיהודים אינם ראויים להגדרה עצמית.

בני ישראל הכעיסו את ה’ בכך שטענו שאין אלהים; ועונשם יהיה שהגויים יטענו שהם אינם עם – מידה כנגד מידה

(ע”כ)

ומתוך

. ידוע הדבר, ראשי התיבות של שתי הדברות הראשונות: “אנכי ה'”, לא יהיה” הם א-ל. ובהיפוך אותיות- לא. וזאת הכוונה בפסוק: “הם קנאוני בלא אל, שהפכו אל ל-לא.”
ומה עושים עם פסוק זה המוסלמים? מתוך
…. את הפסוק מפרשת האזינו “הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם, ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם”, דורשים הכותבים, איך לא, על מוחמד. מעניין שבהקשר הזה כותבי החוברת לא נמנעים מלהשמיץ את עמם בדרך להגשמת מטרת העל – הנחלת האסלאם: “זהו נביא מהאומה הערבית”, נכתב שם, “שלפניו היתה שסועה, אליה עברה הנבואה כעונש מהא-ל לבני ישראל שהפרו את מצוותיו. הא-ל יכעיס את בני ישראל בהעברת הנבואה מהם לגויים שאינם מבני ישראל. תכונת הבורות הולמת את הערבים שחיו בתקופת הבערות והיו שסועים ואף נלחמו זה בזה”.
בכל שירת האזינו לא נזכר שום חטא מוסרי אחד שחטא “עם הבחירה”: לא  עושק ולא גזל, לא קיפוח ולא אפלייה, שלא לומר לא רצח ולא אלימות. ה”חטא” היחיד בשלו נענש הוא חטא של הכעסת האל בכך, שעורר את קנאתו בבגידה בו.  כמו גבר קנאי שמקנא לאשתו, בלי שיש בידו ראייה כלשהי לבגידתה, כך גם  אלוהים הופך אלים, ומשחית בלא הבחנה את כל מי ששייך לאותה קבוצה  הקרוייה “עם ישראל”: “הם קנאוני בלא-אל כיעסוני בהבליהם, ואני אקניאם  בלא עם, בגוי נבל אכעיסם” )פסוק 21(. כלומר, אלוהים יורד כאן לרמה ילדותית,  “ומחזיר להם באותה מטבע”: “כי אש קדחה באפי ותיקוד עד שאול תחתית,  ותאכל ארץ ויבולה, ותלהט מוסדי הרים” )פסוק 29(. ומה יש בכוונתו להביא  עליהם ללא הבחנה? – רעב וצמא, מגיפות וחיות רעות, מלחמות ושכול שיכו בהם
 “גם בחור גם בתולה, יונק עם איש שיבה” )פסוקים 25-23(. (ע”כ)
וגיליתי אתר מקורי מעניין
 
אבל אי אפשר לי להעתיק מתוכו
 
 
3. כי אש קדחה באפי ותוקד עד שאול תחתית (פסוקכב’)
“קדחה” ???
מתוך
“כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית” (דברים לב כב)

“מילים מילים הוא בדה ממוחו הקודח” – כתב ירון לונדון בשירו המפורסם על אליעזר בן יהודה. מהו“מוחו הקודח”? קודח כאן פירושו סוער, פועל ללא הרף, בוער. בתודעת רבים נקשרת המילה לקדיחה הרגילה בעברית שלנו, שמובנה חפירה וניקוב. כך למשל ניתן למצוא בספר שיצא לאור בארץ בשנה האחרונה את המשפט הבא: “‘מאיפה אני מכיר את הבחור הזה?’, הוא קדח במוחו אך לא העלה דבר”. המתרגמת שהשתמשה בפועל קדח בהקשר זה מן הסתם התבססה על הביטוי ‘מוחו הקודח’, והבינה שהקדיחה שמדובר בה היא כקדיחת המקדחה – ולא היא.

בתנ”ך הקדיחה היא תמיד בְּעֵרַת-אש. בפרשתנו חוזה השירה את הפורענות הצפויה לישראל בעת הסתר הפנים – “כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית” – ובלשון דומה נאמרים הדברים ערב התגשמותם, לאחר שחטא ישראל, בפי ירמיהו (פרק י”ז): “וְהַעֲבַדְתִּיךָ אֶת אֹיְבֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ, כִּי אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי עַד עוֹלָם תּוּקָד”.

אף בערבית השורש קד”ח משמעו הדלקת אש. השם הרגיל בערבית למַצִּית שקונים בקיוסק הוא קַדַּאחַה. ואף הקדחת קשורה לאותה המשמעות. בספר השורשים שלו מבאר ר’ דוד קמחי: “הקדחת – הוא החולי השורף מרוב החמימות”. הקדחת – כמוה כדַּלֶּקֶת – הינה מחלה המתבטאת בחום הגוף, ואמנם שמה הערבי של המחלה הנקראת כיום קדחת הוא חֻמַּא….(ע”כ. מומלץ)

4. ראו עתה כי אני אני הוא ואין א-להים עמדי אני אמית ואחיה.... (פסוק לט’)

פסוק מחץ. פסוק מדהים. מה הוא אומר, ומ הוא רוצה לומר? איך אפשר להוכיח מזה שאנשים מתיפ או מרפאים – שיש א-להים? כמה אנשים מתו וא-להים החייה אותם?

מתוך

http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/haazinu/haazinu2.html

פולמוס  נוסף המצוי בספרי (פסקה שכט) קשור בדחיית התפיסה בדבר שתי

רשויות:                                                        
‘ראו  עתה כי אני אני הוא’ )דב’ לב, לט( – זאת תשובה לאומרים  אין רשות בשמים.  האומר  שתי רשויות בשמים  משיבין  אותו  ואומרים לו:
‘ואין אלוהים עמדי’.                                            


בעל המדרש מקשר את פס’ לט עם השאלה בפס’ לז. פס’ לט הוא, לפי מדרש זה, תשובה  לשאלת  הכופר המופיעה בפס’ לז  “אי  אלהימו”.  ה’ עצמו
עונה למכחישיו בפס’ לט.                                         


המילה “אלהימו” כתובה בלשון רבים, ועלול להשתמע ממנה שמדובר במספר אלים, ומשום כך באה החזרה הכפולה על המילה “אני”, כדי לומר שמדובר
באל אחד, שאין בלתו. זהותם של המתווכחים אינה מובאת במפורש בספרי, ויש הסבורים שדברים אלה מכוונים כלפי בעלי התפיסות הדואליסטיות או
הגנוסטיות  של האלוהות, תפיסות שרווחו בקרב הפגאנים-הרומים  במאות הראשונות לספירה. (מומלץ)
ומתוך

http://www.kipa.co.il/jew/pash/87/53246.html



… זהו פסוק מופלא, המעורר כמה וכמה תמיהות:

רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל: [שם ל”ט]

ואלו הן התמיהות:

א. ‘אני אני הוא’ הוא משפט הקרוי בפי חכמי ההיגיון טאוטולוגיה. זהו משפט הנכון תמיד, כמו ‘כיסא הוא כיסא’, ועל כן אין טעם לומר אותו.

ב. ‘אני אמית ואחיה’, אז מה? לכן לא נפר את הברית? כי אתה מפחיד?

ג. ‘מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל’. מילא אם מחצתי אין מידי מציל, אבל אם אני ארפא – מדוע צריך מציל מידו?

עמדנו כבר השנה [בפרשת כי תבוא], על טענתו של הפילוסוף הצרפתי דקארט: ‘אני חושב, לכן אני קיים’. הראינו כי מבחינתו נקודת הוודאות היחידה שיש לאדם היא קיומו של האני החושב. הראינו כי אפשר לחלוק עליו, ולטעון כי הוודאות היחידה שיש לנו היא קיומה של מחשבה מסוימת בזמן מסוים. אבל קיומו של ‘אני’ יציב, המכיל את המחשבות השונות, לכך אין לנו אפשרות להגיע לידי וודאות. אולי אנחנו יצורים המתחדשים ומשתנים מרגע לרגע, ללא זהות יציבה. ייתכן שזאת האינטואיציה העומדת ביסוד דברי הנביאים המורים לנו להתחדש ולברוא לנו לב חדש וזהות חדשה.

והנה פרשתנו מורה, כי בניגוד לאדם, לאלוהים יש זהות קבועה. האדם לא יכול לומר על עצמו ‘אני אני הוא’, מפני שאני א’ איננו זהה לאני ב’. רגע אחד אנחנו מישהו אחד, ומשנהו – אחר. כפי שמתאר בדיוק מצמרר הנביא יחזקאל [י”ח], היות אדם צדיק לא מונע שברגע מסויים יעשה מעשה רשע, וכן להפך. אילו בכך היינו דומים לריבונו של עולם, אילו גם הוא היה משנה את זהותו, לא היה ערך לברית איתו. אילו כך היו פני הדברים, הרי ערנות וחיוּת דתית היו מחייבות להמיר אותו באלוהים אחרים המתגלים לנו כאן ועכשיו. אך מכיוון שהוא היכול לומר על עצמו ‘אני אני הוא’, הרי הוא מהווה את הנקודה היציבה היחידה בתמונה דינאמית.

האמירה ‘אני אמית ואחיה’ היא פולמוס עם אפשרות אחרת. המכאיב והמרפא יכולים להיתפס כשתי ישויות שונות, כשתי זהויות שונות. קל יותר לתפוס אל שהוא כולו טוב, ומולו אל שהוא רע. אם רוצים להישאר בתמונת עולם של אל אחד, הרי אפשר להאמין באל טוב, ומולו בשטן, כוח שפועל רע. הטענה כי יש ‘אני’ אחד, אל אחד, שהוא פועל גם את פעולות ההמתה וגם את פעולות ההחייאה היא קריאת תיגר על שיגרת המחשבה והתחושה. קשה להבין כיצד יכולה ישות אחת לפעול כך ולפעול בהיפוך, אך זאת האמירה החזקה של ריבונו של עולם בשירה הזאת. מכאן נובע המשפט הבא: ‘מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל’. ‘מחצתי ואני ארפא’ – היא חזרה על הטיעון הקודם: ‘אני אמית ואחיה’. התוספת היא: ‘ואין מידי מציל’. מאחר שאלוהים ריפא, מה הצורך בלהינצל ממנו? כנראה שכוונת הטיעון היא, שהפיצול בין האל הטוב ובין האל הרע הוא הצלה תודעתית. אנחנו בורחים מתמונה קשה לתמונה קלה. קל לנו לראות את אלוהים כטוב מוחלט או כרע מוחלט, מאשר לראותו ככולל טוב ורע….(ע”כ)

והסבר נוסף, מתוך
http://www.limudyomi.com/Default.asp?sType=0&PageId=22438אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא (לב, לט)- על פי חז”ל (מסכת פסחים דף סח ע”א ומסכת סנהדרין דף צא ע”ב), המילים “אני אמית ואחיה” הן אחד המקורות בתורה לתחיית המתים לעתיד לבוא.  


רבינו בחיי בפירושו לפרשה זו, דן בשאלה עתיקה, מדוע עניין זה של תחיית המתים נכתב רק ברמז, ולא בצורה מפורשת וגלויה: “ודע כי רבים יתמהו וישאלו, למה לא נזכר ענין תחיית המתים בתורה בפירוש, כיון שהוא עיקר גדול ופנה גדולה בתורה? וכמה פרשיות התורה יאריך בהן הכתוב ויכפול אותן ואין בהן צורך כל כך, ואם כן למה יקצר הכתוב בענין הזה וימסור עיקר גדול לרמז מועט?”. 


על כך משיב רבינו בחיי, שדרך התורה היא, שככל שהדבר נעלם יותר, התורה מתייחסת אליו יותר בקיצור. ובלשונו: “ותשובת הדבר הוא הענין שכתבתי לך פעמים, כי דרך התורה לקצר בענינים הנעלמים, וכל מה שהוא נעלם יותר יקצר בו הכתוב יותר, ואין הדבור בו אלא ברמז ובקצרה”.  


ממשיך רבינו בחיי ומוכיח יסוד זה ממספר מקומות. ראשית, מתיאור בריאת העולם- בריאת האור, שהיא דבר נעלם, מתוארת במילים ספורות וחתומות, ואילו בריאת האילנות והצמחים וכו’ מתוארת באריכות. ובלשונו: “כי כן תמצא במעשה בראשית, שקצר בענין האור הראשון והאריך ביום שלישי בבריאת האילנות והצמחים”.(ע”כ)

5.  (וראה את ארץ.כנען.. תראה את הארץ) אשר אני נותן לבני ישראל…. (פעמיים, פסוק מט’ ופסוק נב’)
וראשית מה היא ארץ כנען? לפי ויקיפדיה ב –
Inline image 2
השם כנען בהירוגליפים
(לא אצטט. מומלץ)
ורשימת כל המקומות בהם מוזכרת הארץ המובטחת ניתנת ב –
(טבלה ארוכה ביותר. מענינת. לא אצטט)
ואסף מדרשי חז”ל על ארץ ישראל – ירושה , ניתן ב –
(גם לא אצטט)
ובכלל – כל הנושא של “ענישת” משה שהוא לא ייכנס לארץף רק יראה אותה מרחוק, תמוה. גם העונש וגם החזרות הרבות.
מתוך
“ויאמר ה’ אל משה, עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל. וראית אותה ונאספת אל עמך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך. כאשר מריתם פי במדבר צן במריבת העדה להקדישני במים לעיניהם” (במדבר כז, יב-יד).

פשט הדברים נראה שיש כאן מדת עונש או נקמה נגד משה. ה’ אומר לו לפני מיתתו שיעלה להר. יראה בעיניו את הארץ ודוקא לשם לא ייכנס. האם ה’ רצה לגרום לו מצוקה נפשית? כאדם האומר “תראה מה שהפסדת, ותתמקמק מצער”?

אבל מצאנו ביטוי משונה זה בעוד כמה מקומות:
א. אמר לו ה’: “עלה אל הר העברים הזה הר נבו וכו’ וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל לאחוזה” (דברים לב, מט).
ב. ושוב: “כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא” (דברים לב, נב).
ג. “ויראהו ה’ את כל הארץ” (דברים לד, א).
ד. “הראיתיך בעיניך, ושמה לא תעבור” (דברים לד, ד). וכבר בתחילת תחנוניו של משה שהקב”ה ימחול לו על חטאו, גם משה רבינו ייחד דיבורו על זה.
ה. “אעברה נא ואראה את הארץ הטובה” (פרשת ואתחנן, דברים ג, כה). כלומר נוסף על “אעברה” בקש בנפרד גם על “ואראה”.

מה הענין בראייה בפני עצמה?

 
…. מה יועיל ומה יתן למשה רבנו “לראות” את הארץ, אם איננו יכול לעבור בה ברגליו? ענה על כך הגאון ר’ עקיבא יהוסף שלזינגר (מחבר “לב העברי”) בספרו “תורת יחיאל” (על פרשת ואתחנן, פסקא יב):
“הענין דכמה בני אדם שיושבים בארץ ישראל ואין רואים כלל ארץ ישראל בעיניהם, כי סגר מהם פנימיות דארץ ישראל. ככתוב בזהר הקדוש (ח”א דף עג ע”א) ‘זכו, ארץ ישראל. ‘לא זכו, ארץ כנען’. ולזה צריך סייעתא דשמיא שיקלוט אותו ארץ ישראל, שיזכה להבחין ולשבוע מטובה הרוחני. וכו’ וכאן ‘וראה בעיניך’ כענין ‘ולבי ראה הרבה חכמה’ (קהלת א, טז), זכה וראה, אע”פ שהיה בחו”ל, להשגת פנימיות ארץ ישראל” עכ”ל….

על ידי ראייתו של משה רבנו את הארץ, בטרם מותו, הבין והשכיל בקדושתה וסגולותיה. נתעוררה בו התרגשות נפשית לראות טופוגרפיות שונות ומגוונות.

“את ארץ הגלעד (ההררי), ואת ארץ אפרים ומנשה, ואת כל ארץ יהודה (המדברי) עד הים האחרון (השפלה והשרון, ואנשי החוף העוסקים במסחר בינלאומי, או בדייג) ואת הנגב (ערבה) ואת הככר בקעת הירדן (פרדסים ותמרים). ואז ראה שיש בארץ מכל טוב. כל אקלים המתאים לכל סוג יבול חקלאי יחודי, ומתאים לארחות חייהם השונים של אוכלוסיות שונות. רוה משה נחת, הרי “קרית מלך רב”.

ואפשר כי גם בזמננו, כל מקום שהאדם הולך בארץ הקודש ומביט שם ביופיה ובנופיה, ומתבונן בענין קדושתה, האדם הזה מקבל התעלות וקדושה. וזה פירוש הפסוק: “חזה ציון קרית מועדנו, עיניך תראינה ירושלים נוה שאנן” וכו’ (ישעיה לג, כ).

ובאמת האדם מתקשר נפשית אל דבר שמתבונן בו בעיניו.(ע”כ)

 
ומתוך מאמר שהוזכר לעיל
כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא, אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל (לב, נב)- מתעוררות כאן לכאורה מספר שאלות: מדוע בתחילת הפסוק נאמר סתם “את הארץ”, ורק בהמשך מפורט “הארץ אשר אני נותן לבני ישראל”? ועוד, מדוע כאן נאמר סתם “הארץ” בעוד שלעיל נאמר “ארץ כנען”? ועוד, שכל סוף הפסוק, אחרי המלים “ושמה לא תבוא”, נראה כמיותר (שכן הפסוק היה מובן היטב גם אם היה מסתיים במלים “ושמה לא תבוא”).
רבינו בחיי מתייחס לכך ומבאר, ש”הארץ” שבתחילת הפסוק (“כי מנגד תראה את הארץ”) מתייחס הן לארץ ישראל של מטה והן לירושלים של מעלה (שמשה יזכה לראות את שתיהן). ואילו בהמשך, כשנאמר “ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל”, כאן הכוונה היא לארץ ישראל של מטה דווקא, דהיינו, הגזירה שלא להיכנס היא דווקא לארץ ישראל של מטה.
ובלשונו: “לא אמר (-בתחילת הפסוק-) ‘את ארץ כנען’ כמו שהזכיר למעלה ‘וראה את ארץ כנען’, כי מלת ‘הארץ’ כוללת ארץ ישראל וארץ החיים וירושלים של מטה וירושלים של מעלה. וכן מלת ‘תראה’ כוללת ראיה בחוש העין וראיה בעין השכל, כי הראה אותו בעין השכל הארץ שהיא מנגד, כלומר שהיא כנגד ארץ כנען. ועל כן נראה לי לפרש, כי על כן הוצרך לחזור ולומר ‘אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל’ ולא הספיק לו במה שאמר ‘ושמה לא תבא’, להורות שלא מנעו רק מארץ ישראל, לא מארץ החיים”.
האור החיים מבאר שהסיפא של הפסוק, “אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל”, רומזת לדברי חז”ל בדברים רבה, ב, ט, שם מבואר שעתיד משה להיכנס לארץ ישראל עם האבות לעתיד לבוא. ולכן מדגיש הפסוק “ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל”, כלומר דווקא לארץ נוכחית זו, שאני נותן כעת לבני ישראל, לא תיכנס, אך לעתיד תיכנס.
(ע”כ. ואיך אמר מי שאמר “לכל שאילה קשה, יש תשובה  אחת פשוטה …….)
מספיק לעיין בפסוקי הפרשה, היפה והקשה. צריך להקדיש זמן לבניית סוכה. ואשרי הבונים
שבת שלום
שבוע טוב
חג סוכות שמח
להת

Leave a Reply