To:
Subject: האזינו השמים….לו חכמו ישכילו….שימו לבבכם
https://he.wikipedia.org/wiki/
he.wikipedia.org
סוכות; שמות נוספים: חג האסיף: נחגג: ט”ו בתשרי – כ”א בתשרי: סיבה “לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם …
|
מהי השמחה בסוכות? בתורה מודגש שבשלשת הרגלים יש צד חקלאי, ובאופן פשוט השמחה מתקשרת לחג האסיף – כל עמלנו במשך השנה נאסף לבית ואנו יושבים בשלוה “תחת גפנו ותחת תאנתו”. ובממד פנימי יותר: לאחר הכפרה והטהרה ביום הכיפורים, “לפני ה’ תטהרו”, אז אפשר לשמוח, יצאנו זכאים בדין ואנו מכריזים על הניצחון …(ע”כ.)
הקדמה כללית
לפני שבוע בשבת, קיבלנו את שתי המצוות האחרונות תרי”ב ו-תרי”ג. איזה כיף, קצת לנוח – אין יותר מצוות, בעצם גם “אין יותר תורה בהמשכים” – סיימנו לקרא את התורה בשבתות. השבת הבאה היא שבת חול המועד, ובשבת שךאחריה, חוזרים להתחלה, שבת בראשית. העולם הוא עגול, מחזוריות קריאת התורה אף היא עגולה, מתאימה למחזור השמשי, מאמצע סתיו לאמצע סתיו (חצי הכדור הצפוני) גם החיים הם… …
טוב לא אתפלסף.
אז כמו בכל טכס חגיגי, שמסיימים בשירת ההימנון – “התקווה” גם בסיום התורה, משה רבנו שר את שירת חייו ואולי בעצם את שירת מותו.
ומילות הפזמון בשירת “האזינו” – “הרנינו גויים עמו… ודם עבדיו יקום… ובדבר הזה תאריכו ימים..”
ואעבור לפרשתנו – פרשת האזינו
פסוקי השבוע
הבו גודל
צדיק וישר
חי אנכי
ערב שבת שלום
פתיחה
עוד פרשה קצרה – פרק אחד עם 43 פסוקי שירה זועמים, ועוד (8 פסוקים ב) שני קטעי פרוזה, אחד לסיכום והשני ציווי למשה “לצעוד” לקראת מיתתו.
ומתוך ויקיפדיה ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/
…רוב רובה של פרשת האזינו תופסת שירת האזינו, העתידה, כפי שנאמר למשה בפרשה הקודמת, להיות עדות לעם ישראל לקראת הקורות אותם בדורות הבאים. השירה מתארת את המחזור ההיסטורי של עם ישראל: נחלת ארץ ישראל, חטא, גלות וגאולה.
השירה בנויה שורות-שורות, וכל שורה מחולקת לשתי צלעיות שוות פחות או יותר, בכל צלעית כשלוש מילים. בספר התורה היא כתובה בתבנית הקרויה “אריח על גבי אריח כלומר בשתי עמודות ארוכות לאורך הדף וזאת לעומת שירת הים, הכתובה “אריח על גבי לבֵנה.
….
לאחר השירה ישנן עוד שתי פרשיות קצרות: בראשונה מתואר כיצד קורא משה את השירה לבני ישראל ומתרה בהם פעם נוספת להקפיד לקיים את התורה… בשנייה . מצווה אלוהים את משה לעלות להר העברים – הוא הר נבו – להשקיף על ארץ ישראל, ואז למות שם (ע”כ
ומתוך מאמר שמנסה להסביר (מודרנית) למה משה רבנו נשאר במדבר, מתוך
…לאחר שמשה מסיים את שירת האזינו הוא חוזר ומציין: שִׂימוּ לְבַבְכֶם, לְכָל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם: אֲשֶׁר תְּצַוֻּם, אֶת-בְּנֵיכֶם, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.
למזלנו, חז”ל לא הקשיבו לסיכום שירת האזינו. הם לקחו את תורת משה ועשו בה כבשלהם – דרשו, פרשו, התאימו תקנות לזמנם ולמקומם ההיסטורי וכך עשו גם ממשיכיהם.
באגדה התלמודית משה מופתע מהעובדה שהתורה לא מוכנה בזמן למעמד ההיסטורי החשוב ביותר בתולדות העם היהודי, אבל האלוהים של התלמוד מעביר לנו מסר חשוב: העיסוק בתורה הוא אינסופי, יש להפוך בה ולהפוך בה ולמצוא בה פנים רבות שהם השתקפות של הפנים השונות המביטים בה דור אחרי דור.
הגדולה של תורת ישראל היא ביכולת לשאול את אביך ולהקשיב לזקנך, אך לא על מנת לעשות כדברם אלא על מנת לקבל את השראתם ולהמשיך לקשור כתרים של חידושים לתורה. כך בנויה ההגדה של פסח וכך בנויים סידורי ומחזורי התפילה – הם טומנים בתוכם מסע טקסטואלי של אלפי שנים של דורות שחידשו, גרעו והוסיפו על קודמיהם. אנחנו, בבינה ובישיבות החילוניות, ממשיכים במפעל ההיסטורי הזה כאשר אנו מחדשים את מחזור יום הכיפורים או את קבלת השבת ברוח אבותינו אך בתוספות של היצירה האדירה של דורנו בספרות, בהגות ובשירה העברית.
משה נשאר מאחור מכיוון שתפיסת השימור וההצמדות לנוסח המקורי מתאימה לשנים ראשונות של הליכה במדבר. אבל לעם המבקש להקים מדינה עצמאית על אדמתו זה לא מספיק, כאן דרושה מנהיגות הרואה את ההווה ואת העתיד ויכולה לקחת את החומרים שירשנו מאבותינו ולעצב אותם מחדש כך שיענו על האתגרים האישיים, החברתיים והקהילתיים שמזמנת להם תקופתם.
לכן, הקולות הקוראים להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה על פי חוקי התורה לא רק שחוטאים למרכיב הדמוקרטי של המדינה, אלא בראש ובראשונה הם חוטאים למרכיב היהודי שבה, מרכיב המחייב אותנו להתאים את החיים לדרכי המחשבה והצרכים של העולם הזה והאנשים החיים בו. מי שמבקש לנהל את החברה שלנו ואת מדינת ישראל שהתאימה לניהול קהילה בגלות או בעת העתיקה, מוטב שיישאר על הר נבו.
וכבר עיינתי בפרשה זו בשנים קודמות
האזינו תשע”ד
http://toratami.com/?page_id=4
,,,
צטרך להבין מהי מטרת שירת האזינו. בסוף פרשת וילך אומר הקב”ה למשה: “ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל” וכמה פסוקים אח”כ מוסבר למה הקב”ה ציווה בכלל ללמד את השירה הזאת (שהיא בעצם עדות): “כי ידעתי כי אחרי מותי כי השחת תשחיתון”, ז”א מטרת השירה היא ע”מ שתשמש כעדות לבנ”י כיוון שהם עתידים לחטוא (שזו גם שאלה: כיצד הקב”ה “מבטיח” לעמ”י שיחטאו. אך כאן לא ארחיב את הדיבור) הם צריכים איזושהי עדות שתבוא ותתריע לפניהם.
תוכנה של שירת האזינו מלאה ב”מוסר” לעמ”י, שלא יעזוב את התורה וידבק רק בקב”ה כי רק כך יהיה לו טוב, (ע”כ)
גישה אחרת ניתנת ב –
http://www.biu.ac.il/JH/Parash
על משמעותה ותכליתה של שירת “האזינו” נחלקו דורות רבים של פרשנים וחוקרים. המחלוקת נובעת מן העובדה שלא ברור על אילו אירועים מדובר בשירה זו ומהו רקעה ההיסטורי. במדרשי חז”ל לפרשתנו נדרשו פסוקי השירה על מאורעות מסוימים מן העבר, מן המציאות ההיסטורית בימיהם וכן כבסיס לאמונות ודעות. במדרש ספרי דברים לפרשת “האזינו” )פסקה שלג( אמרו רבותינו: “גדולה שירה שיש בה מעכשו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעולם הזה, ויש בה לעולם הבא”. כך למשל נדרש הפסוק “אשר חלבזבחימו יאכלו” )דב’ לב לח( על טיטוס אשר חילל את קודש הקודשים בימי בית שני )ספרי שכח(, והפסוק “אשיב נקם לצרי” )לב מא( נדרש על צרי יהודה ובנימין אשר ביקשו להפריע למלאכת בניית חומות ירושלים בימי עזרא (ספרי שלא).
במספר כתובים בפרשת “האזינו” ביקשו חז”ל למצוא אסמכתאות לאמונות ודעות. על הרצון העז לעגן בפסוקי המקרא את התפיסה בדבר תחיית המתים אנו למדים מדברי ר’ סימי: “אין לך פרשה שאין בה תחיית המתים, אלא שאין בנו כח לדרוש” )ספרי שו(. חז”ל מצאו סמך לתפיסה בדבר תחיית המתים לעתיד לבוא גם בפרשתנו:
‘אני אמית ואחיה’ )דב’ לב לט( – זה אחד מן המקומות שניתן להם רמז לתחיית המתים: ‘אני אמית ואחיה’, ‘תמות נפשי מות ישרים’, ‘יחי ראובן ואל ימות’, ‘יחיינו מיומים’ (ספרי שכט(. ….
כללו של דבר: ראינו שתי שיטות פרשנות לשירת “האזינו”. האחת – שיטת חז”ל במדרשיהם. במדרשים שהבאנו לעיל, חז”ל לא התייחסו לפשוטה של שירה זו, אלא ביקשו למצוא בפסוקיה סמך לרעיונות ותפיסות הקשורים בתחיית המתים ובעולם הבא. בכך הם התמודדו עם תפיסות שרווחו בימיהם.
השיטה השנייה – שיטת בעלי הפשט, רואה בפסוקי השירה תוכחה לעם ישראל, אשר נהג בכפיות טובה כלפי חסדיו וטובו של ה’. על כך בא איום בפורענות שתבוא עליהם בעתיד, יחד עם נחמה מסוימת המתבטאת בענישתם של אויבי ישראל. (ע”כ)
למה אנחנו שרים? איך מילים מקבלות כוח חדש ושונה בשיר?
שירת האזינו איננה רק טקסט עם מסר, בפרשת וילך נאמר – ״ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם״. זאת אומרת שמטרת השירה היא, להיות שגורה על לשון העם בכל הדורות. ולכן הפרשה נאמרה ונכתבה כשירה, כי השירה מתחברת לתחושות ולהרגשות וכך המסר מופנם ומוחדר לתוככי הנפש והתודעה.
השירה משקפת את פנימיות המשורר, אי אפשר לזייף שירה, ניתן תמיד להבחין האם השיר מושר על ידי המשורר או הזמר מתוך כוונה והרגשה אמיתית, או שהוא רק מדקלם את מילות השירה מן השפה ולחוץ. כאשר אדם שר הוא חושף את תת המודע שלו בעזרת תכני השיר, ובעזרת המקצב והרגש שמתלווה לשירה. ולכן יש לשירה כח מיוחד לבטא דברים שהם מעבר למילים, משום שהיא מציגה את כל רבדי וחלקי הנפש, וזאת בשונה מהדיבור או הכתיבה, שמעבירים באופן יבש וענייני יותר את המסר שמונח בתוכן המילים, אך לא משקפים בהכרח את עמדת מעביר המסר.
. לפי המפרשים המסורתיים:
- לא אל הם יצורי ההבל שבני ישראל פלחו להם, כמו שנזכר לפני כן, דברים לב17: “
יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ, אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם; חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ, לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם
“. - לא עם הם אנשים ברבריים וחייתיים שאינם מתנהגים כמו עם תרבותי (כמשמעות המילה נבל = ברברי, גס, חייתי, חסר דרך-ארץ).
בני ישראל הכעיסו את ה’ בכך שעזבו אותו והשתעבדו להבלים; ועונשם יבוא על-ידי אנשים שפלים וברבריים: “קנאוני – הבעירו חמתי, בלא אל – בדבר שאינו אלוה, בלא עם – בעובדי כוכבים שאין להם שם, כמו שנאמר “הן ארץ כשדים זה העם לא היה”, ובעשו הוא אומר “בזוי אתה מאד”. בגוי נבל אכעיסם – אלו הכופרים, וכך הוא אומר: “אמר נבל בלבו אין אלהים”.
” (רש”י), “הם קנאוני בלא אל אמת, כי אין אלוה מבלעדי ה’, ומושיע אין בלתו, כענין שנאמר (דהי”ב טו ג) “וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת”; כעסוני בהבליהם – השדים; ואני אקניאם בלא עם – הכשדים, שנאמר בהם (ישעיהו כג יג) “הן ארץ כשדים זה העם לא היה”, שפירושו העם שלא היה נחשב לגוי, והקב”ה גדל אותם לרדות בהם את
עולמו, כמו שאמר (ירמיהו נא כ) “מפץ אתה לי כלי מלחמה”; בגוי נבל אכעיסם – עשו, שהוא נבל, ולא זכר ברית אחים; וירמוז לשני הגלויות
” (רמב”ן).
. ולפי כמה דרשנים בימינו, יש לפרש:
לא אל היא האידיאולוגיה האתיאיסטית, האומרת שאין אלהים;
לא עם היא האידיאולוגיה האנטישמית, האומרת שהיהודים אינם עם ואינם ראויים לחיות; או האידיאולוגיה האנטי-ציונית, האומרת שהיהודים אינם ראויים להגדרה עצמית.
בני ישראל הכעיסו את ה’ בכך שטענו שאין אלהים; ועונשם יהיה שהגויים יטענו שהם אינם עם – מידה כנגד מידה
(ע”כ)
ומתוך
“כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית” (דברים לב כב) |
“מילים מילים הוא בדה ממוחו הקודח” – כתב ירון לונדון בשירו המפורסם על אליעזר בן יהודה. מהו“מוחו הקודח”? קודח כאן פירושו סוער, פועל ללא הרף, בוער. בתודעת רבים נקשרת המילה לקדיחה הרגילה בעברית שלנו, שמובנה חפירה וניקוב. כך למשל ניתן למצוא בספר שיצא לאור בארץ בשנה האחרונה את המשפט הבא: “‘מאיפה אני מכיר את הבחור הזה?’, הוא קדח במוחו אך לא העלה דבר”. המתרגמת שהשתמשה בפועל קדח בהקשר זה מן הסתם התבססה על הביטוי ‘מוחו הקודח’, והבינה שהקדיחה שמדובר בה היא כקדיחת המקדחה – ולא היא.
בתנ”ך הקדיחה היא תמיד בְּעֵרַת-אש. בפרשתנו חוזה השירה את הפורענות הצפויה לישראל בעת הסתר הפנים – “כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית” – ובלשון דומה נאמרים הדברים ערב התגשמותם, לאחר שחטא ישראל, בפי ירמיהו (פרק י”ז): “וְהַעֲבַדְתִּיךָ אֶת אֹיְבֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ, כִּי אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי עַד עוֹלָם תּוּקָד”.
אף בערבית השורש קד”ח משמעו הדלקת אש. השם הרגיל בערבית למַצִּית שקונים בקיוסק הוא קַדַּאחַה. ואף הקדחת קשורה לאותה המשמעות. בספר השורשים שלו מבאר ר’ דוד קמחי: “הקדחת – הוא החולי השורף מרוב החמימות”. הקדחת – כמוה כדַּלֶּקֶת – הינה מחלה המתבטאת בחום הגוף, ואמנם שמה הערבי של המחלה הנקראת כיום קדחת הוא חֻמַּא….(ע”כ. מומלץ)
4. ראו עתה כי אני אני הוא ואין א-להים עמדי אני אמית ואחיה.... (פסוק לט’)
פסוק מחץ. פסוק מדהים. מה הוא אומר, ומ הוא רוצה לומר? איך אפשר להוכיח מזה שאנשים מתיפ או מרפאים – שיש א-להים? כמה אנשים מתו וא-להים החייה אותם?
מתוך
http://www.biu.ac.il/JH/Parash
פולמוס נוסף המצוי בספרי (פסקה שכט) קשור בדחיית התפיסה בדבר שתי
רשויות:
‘ראו עתה כי אני אני הוא’ )דב’ לב, לט( – זאת תשובה לאומרים אין רשות בשמים. האומר שתי רשויות בשמים משיבין אותו ואומרים לו:
‘ואין אלוהים עמדי’.
בעל המדרש מקשר את פס’ לט עם השאלה בפס’ לז. פס’ לט הוא, לפי מדרש זה, תשובה לשאלת הכופר המופיעה בפס’ לז “אי אלהימו”. ה’ עצמו
עונה למכחישיו בפס’ לט.
המילה “אלהימו” כתובה בלשון רבים, ועלול להשתמע ממנה שמדובר במספר אלים, ומשום כך באה החזרה הכפולה על המילה “אני”, כדי לומר שמדובר
באל אחד, שאין בלתו. זהותם של המתווכחים אינה מובאת במפורש בספרי, ויש הסבורים שדברים אלה מכוונים כלפי בעלי התפיסות הדואליסטיות או
הגנוסטיות של האלוהות, תפיסות שרווחו בקרב הפגאנים-הרומים במאות הראשונות לספירה. (מומלץ)
ומתוך
http://www.kipa.co.il/jew/pash
… זהו פסוק מופלא, המעורר כמה וכמה תמיהות:
רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל: [שם ל”ט]
ואלו הן התמיהות:
א. ‘אני אני הוא’ הוא משפט הקרוי בפי חכמי ההיגיון טאוטולוגיה. זהו משפט הנכון תמיד, כמו ‘כיסא הוא כיסא’, ועל כן אין טעם לומר אותו.
ב. ‘אני אמית ואחיה’, אז מה? לכן לא נפר את הברית? כי אתה מפחיד?
ג. ‘מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל’. מילא אם מחצתי אין מידי מציל, אבל אם אני ארפא – מדוע צריך מציל מידו?
עמדנו כבר השנה [בפרשת כי תבוא], על טענתו של הפילוסוף הצרפתי דקארט: ‘אני חושב, לכן אני קיים’. הראינו כי מבחינתו נקודת הוודאות היחידה שיש לאדם היא קיומו של האני החושב. הראינו כי אפשר לחלוק עליו, ולטעון כי הוודאות היחידה שיש לנו היא קיומה של מחשבה מסוימת בזמן מסוים. אבל קיומו של ‘אני’ יציב, המכיל את המחשבות השונות, לכך אין לנו אפשרות להגיע לידי וודאות. אולי אנחנו יצורים המתחדשים ומשתנים מרגע לרגע, ללא זהות יציבה. ייתכן שזאת האינטואיציה העומדת ביסוד דברי הנביאים המורים לנו להתחדש ולברוא לנו לב חדש וזהות חדשה.
והנה פרשתנו מורה, כי בניגוד לאדם, לאלוהים יש זהות קבועה. האדם לא יכול לומר על עצמו ‘אני אני הוא’, מפני שאני א’ איננו זהה לאני ב’. רגע אחד אנחנו מישהו אחד, ומשנהו – אחר. כפי שמתאר בדיוק מצמרר הנביא יחזקאל [י”ח], היות אדם צדיק לא מונע שברגע מסויים יעשה מעשה רשע, וכן להפך. אילו בכך היינו דומים לריבונו של עולם, אילו גם הוא היה משנה את זהותו, לא היה ערך לברית איתו. אילו כך היו פני הדברים, הרי ערנות וחיוּת דתית היו מחייבות להמיר אותו באלוהים אחרים המתגלים לנו כאן ועכשיו. אך מכיוון שהוא היכול לומר על עצמו ‘אני אני הוא’, הרי הוא מהווה את הנקודה היציבה היחידה בתמונה דינאמית.
האמירה ‘אני אמית ואחיה’ היא פולמוס עם אפשרות אחרת. המכאיב והמרפא יכולים להיתפס כשתי ישויות שונות, כשתי זהויות שונות. קל יותר לתפוס אל שהוא כולו טוב, ומולו אל שהוא רע. אם רוצים להישאר בתמונת עולם של אל אחד, הרי אפשר להאמין באל טוב, ומולו בשטן, כוח שפועל רע. הטענה כי יש ‘אני’ אחד, אל אחד, שהוא פועל גם את פעולות ההמתה וגם את פעולות ההחייאה היא קריאת תיגר על שיגרת המחשבה והתחושה. קשה להבין כיצד יכולה ישות אחת לפעול כך ולפעול בהיפוך, אך זאת האמירה החזקה של ריבונו של עולם בשירה הזאת. מכאן נובע המשפט הבא: ‘מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל’. ‘מחצתי ואני ארפא’ – היא חזרה על הטיעון הקודם: ‘אני אמית ואחיה’. התוספת היא: ‘ואין מידי מציל’. מאחר שאלוהים ריפא, מה הצורך בלהינצל ממנו? כנראה שכוונת הטיעון היא, שהפיצול בין האל הטוב ובין האל הרע הוא הצלה תודעתית. אנחנו בורחים מתמונה קשה לתמונה קלה. קל לנו לראות את אלוהים כטוב מוחלט או כרע מוחלט, מאשר לראותו ככולל טוב ורע….(ע”כ)
והסבר נוסף, מתוך
http://www.limudyomi.com/Defau
רבינו בחיי בפירושו לפרשה זו, דן בשאלה עתיקה, מדוע עניין זה של תחיית המתים נכתב רק ברמז, ולא בצורה מפורשת וגלויה: “ודע כי רבים יתמהו וישאלו, למה לא נזכר ענין תחיית המתים בתורה בפירוש, כיון שהוא עיקר גדול ופנה גדולה בתורה? וכמה פרשיות התורה יאריך בהן הכתוב ויכפול אותן ואין בהן צורך כל כך, ואם כן למה יקצר הכתוב בענין הזה וימסור עיקר גדול לרמז מועט?”.
על כך משיב רבינו בחיי, שדרך התורה היא, שככל שהדבר נעלם יותר, התורה מתייחסת אליו יותר בקיצור. ובלשונו: “ותשובת הדבר הוא הענין שכתבתי לך פעמים, כי דרך התורה לקצר בענינים הנעלמים, וכל מה שהוא נעלם יותר יקצר בו הכתוב יותר, ואין הדבור בו אלא ברמז ובקצרה”.
ממשיך רבינו בחיי ומוכיח יסוד זה ממספר מקומות. ראשית, מתיאור בריאת העולם- בריאת האור, שהיא דבר נעלם, מתוארת במילים ספורות וחתומות, ואילו בריאת האילנות והצמחים וכו’ מתוארת באריכות. ובלשונו: “כי כן תמצא במעשה בראשית, שקצר בענין האור הראשון והאריך ביום שלישי בבריאת האילנות והצמחים”.(ע”כ)
פשט הדברים נראה שיש כאן מדת עונש או נקמה נגד משה. ה’ אומר לו לפני מיתתו שיעלה להר. יראה בעיניו את הארץ ודוקא לשם לא ייכנס. האם ה’ רצה לגרום לו מצוקה נפשית? כאדם האומר “תראה מה שהפסדת, ותתמקמק מצער”?
אבל מצאנו ביטוי משונה זה בעוד כמה מקומות:
א. אמר לו ה’: “עלה אל הר העברים הזה הר נבו וכו’ וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל לאחוזה” (דברים לב, מט).
ב. ושוב: “כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא” (דברים לב, נב).
ג. “ויראהו ה’ את כל הארץ” (דברים לד, א).
ד. “הראיתיך בעיניך, ושמה לא תעבור” (דברים לד, ד). וכבר בתחילת תחנוניו של משה שהקב”ה ימחול לו על חטאו, גם משה רבינו ייחד דיבורו על זה.
ה. “אעברה נא ואראה את הארץ הטובה” (פרשת ואתחנן, דברים ג, כה). כלומר נוסף על “אעברה” בקש בנפרד גם על “ואראה”.
מה הענין בראייה בפני עצמה?
על ידי ראייתו של משה רבנו את הארץ, בטרם מותו, הבין והשכיל בקדושתה וסגולותיה. נתעוררה בו התרגשות נפשית לראות טופוגרפיות שונות ומגוונות.
ואפשר כי גם בזמננו, כל מקום שהאדם הולך בארץ הקודש ומביט שם ביופיה ובנופיה, ומתבונן בענין קדושתה, האדם הזה מקבל התעלות וקדושה. וזה פירוש הפסוק: “חזה ציון קרית מועדנו, עיניך תראינה ירושלים נוה שאנן” וכו’ (ישעיה לג, כ).
ובאמת האדם מתקשר נפשית אל דבר שמתבונן בו בעיניו.(ע”כ)