Sent: Tuesday, 25 October 2016 3:03 AM
To:
Subject: FW: וזאת הברכה …בהתאסף ראשי עם… ויעל משה…
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%91%D7%98%D7%99_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C
he.wikipedia.org
שבטי ישראל או בני ישראל היו לפי המקרא קבוצה אתנית במזרח התיכון הקדום. לפי המסופר, עם ישראל …
|
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%98%D7%99%D7%9D
he.wikipedia.org
עשרת השבטים הוא כינוי לעשרה שבטים מתוך שבטי ישראל, שלפי המסורת המקראית הוגלו לאחר כיבוש …
|
מדרש ספרי (כל הפרק)
ויאמר ה’ מסיני בא וזרח משעיר – מגיד הכתוב שכשפתח משה – לא פתח לצרכם של ישראל תחילה, עד שפתח בשבחו של מקום. משל למה הדבר דומה? ללאיטור שהיה עומד על הבמה, ונשכר לו לאחר לדבר על ידיו; ולא פתח בצרכי אותו האיש תחילה – עד שפתח בשבחו של מלך תחילה: אשרי עולה אמלכו, אשרי עולה מראיני, עלינו זרחה חמה, עלינו זרחה לבנה. והיו הכל מקלסים עמו – ואח”כ פתח בצרכי אותו האיש, וחזר וחתם בשבחו של מלך. אף משה רבינו לא פתח בצרכם של ישראל – עד שפתח בשבחו של מקום, שנ’ ויאמר ה’ מסיני בא וזרח, ואח”כ פתח בצרכם של ישראל – שנ’ ויהי בישורון מלך, וחזר וחתם בשבחו של מקום, שנא’ אין כאל ישורון.
אף דוד מלך ישראל לא פתח בצרכם של ישראל תחילה, עד שפתח בשבחו של מקום תחילה, שנ’ הללויה שירו לה’ שיר חדש. וחזר וחתם בצרכם של ישראל, שנ’ כי רוצה ה’ בעמו, וחזר וחתם בשבחו של מקום, שנ’ מי אל כמוך שומר הברית והחסד לעבדיך ההולכים לפניך בכל לבם, ואח”כ פתח לצרכם של ישראל, שנ’ רעב כי יהיה בארץ, וחזר וחתם בשבחו של מקום, שנ’ קומה ה’ למנוחתיך.
ואף שמנה עשרה שתקנו חכמים הראשונים שיהו ישראל מתפללים, לא פתחו בצרכם של ישראל תחילה – עד שפתחו בשבחו של מקום, שנ’ האל הגדול הגבור והנורא. קדוש אתה ונורא שמך, ואח”כ מתיר אסורים ואח”כ רופא חולים ואח”כ מודים אנחנו לך.
ד”א ויאמר ה’ מסיני בא – כשנגלה הקב”ה ליתן תורה לישראל לא בלשון אחד נגלה אלא בארבע לשונות: ויאמר ה’ מסיני בא – זה לשון עברי. וזרח משעיר למו – זה לשון רומי. הופיע מהר פארן – זה
לשון ערבי. ואתא מרבבות קודש – זה לשון ארמי….(ע”כ)
וגישה שונה “מודרנית” (?) מובאת ב –
(אצטט חלק קטן)
…
תלאות רבות עברו על רבים מפסוקי התנ”ך: בתחילה התעללו בהם כותבים ועורכים שהתאמצו לצנזר את כל האיזכורים המביכים שניקרו על דרכם, בהמשך באו המעתיקים שהצליחו לעשות שמות בלא מעט טקסטים חפים מפשע ולבסוף הגיעו הרבנים שניסו לפרש ולהכניס קצת סדר והיגיון בשארית הפליטה. אם נחזיר למקומן
את הדמויות שהועלמו, נתקן את טעויות ההעתקה ונתעלם מפרשנויותיהם של רבני התלמוד וימי הביניים, נגלה שלא מעט פסוקים תנכיים הם הרבה יותר פשוטים מכפי שלמדנו לחשוב, כפי שמדגים פסוק בעייתי שכבר פרץ לא רק את כללי הדקדוק אלא גם את גבולות ההיגיון ותכתיבי הטעם הטוב. פסוק זה, ‘וַיֹּאמַר יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבֲבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשְׁדָּת לָמוֹ’, זכה לתילים של פרשנויות אף שלהערכתי הוא בסך הכל מספר על מסע רגלי שיהוה ואשתו ערכו דרך מספר אתרים מדבריים בדרכם לארץ הקודש
הפסוק השני בפרק לג של ספר דברים הוא ללא ספק אחד המובילים בתחרות על כתר ‘הפסוק המוזר ביותר בתורה’. למעשה, הקשר בין הפסוק הזה לדת היהודית הוא לכל היותר מקרי ואין ספק שהוא היה מרגיש הרבה יותר נח בכתבי הקודש של עמים קדומים דוגמת העמונים, המואבים והאדומים ומי יודע, אולי גם הַפְּרִזִּים והַגִּרְגָּשִׁים.
בא נהיה כנים עם עצמנו. האם האמונה היהודית באמת מוכנה לקבל את הפסוק הבא:
1.
כשהאל נגלה על ההר הוא נתן לבני ישראל את התורה בארבע שפות, עליהן מרמז הכתוב: ‘יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא’ – זאת
השפה העברית, ‘וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ – זאת השפה הרומית, ‘הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן’ – זאת השפה הערבית ‘וְאָתָה מֵרִבֲבֹת
קֹדֶשׁ’ – זאת השפה הארמית.
[פרשנות זאת, כרבות מרעותיה, משקפת את הידע המוגבל שעמד לרשותם של הרבנים הקדומים. המיתולוגיה הרומית
מייחסת את הקמת רומא למאה השמינית לפני הספירה, למעלה מארבע מאות שנה אחרי ימיו של משה רבינו שכביכול
כתב את ספר דברים בו שובץ גם פסוקנו.]
2.
כשהאל נתן את תורתו לבני ישראל הוא נגלה אליהם מארבע כיוונים שונים: ‘סִּינַי’, ‘שֵּׂעִיר’ ו’הַר פָּארָן’. את הכיוון הרביעי
תורם ביטוי שנלקח מפסוק אחר לגמרי: ‘אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא'[ד].
3.
לפני שהאל נתן את תורתו לבני ישראל הוא הציע אותה לכל שאר האומות. בני עשו סרבו לקבלה כי היא אוסרת על
רצח, עיסוק שהם ירשו מאביהם עליו נאמר ‘וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה'[ה]. בני עמון ומואב סרבו לקבלה כי נאמר בה ‘לֹא
תִנְאָף'[ו] בעוד שעל מקורם נאמר, ‘וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן'[ז]. בני ישמעאל סרבו לקבלה כי כתוב בה ‘לֹא
תִגְנֹב'[ח] ועל אביהם הרי כבר נאמר ‘וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם'[ט]. כך האל חיזר אחר כל האומות אך כולן דחו אותו
ואת תורתו עד שבאו בני ישראל וקיבלו עליהם את התורה.
[תירוץ זה מתאים לנורמות הרבניות ככפפה ליד כיוון שהסִפרי, ובעקבותיו גם בכירי פרשנינו, הצליחו להעליב בו זמנית
גם את האל, שמוצג כרוכל המחזר אחר הפתחים בתקווה שמישהו ירכוש את מרכולתו, גם את עם ישראל, שמוצג
כאלטרנטיבה האחרונה שעלתה בדעתו של האל וגם את השכל הישר שמסרב לדמיין לעצמו את בורא העולם משרך
את דרכו בין אומות זניחות בפינה קטנה של המזרח התיכון.] (ע”כ, ויש המשך)
ועל ההתייחסות “הסינית” – מוך
https://he.wikipedia.org/
wiki/%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%94%D7%99%D7%9D_(%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA)
…ההצעות הראשונות באו מצידם של חוקרי המקרא הגרמנים במאה ה-19, שראו בדרך כלל בגלגול הראשון של אלהי ישראל את האלוהות המקומית של הר סיני, היו
שקשרו אותה ב”סין” שהיה אל הירח במסופוטמיה. הועלו גם השערות הקשורות באלוהויות אדומיות, שנקשרו בפסוק “ה’ מסיני בא הופיע מהר שעיר”, (ראה להלן
מקורותיה של האלהות יהוה). (ע:כ. מאמר מעניין על המקורות של א-להים)
2. יחי ראובן ואל ימת
וזאת ליהודה ויאמר שמע ה’ קול יהודה…
וללוי אמר תומיך ואוריך… וליוסף אמר מבורכת….
וזבולון אמר שמח זבולון … ולדן אמר דן…
בברכות משה נקראים הבדלים בברכת כל שבט הן בפתיחה והן בתוכן. כמה ברכות קצרות , כמה ארוכות, בכמה ברכות יש כפילות בשם השבט, בעיקר לחמשת האחרונים = ארבעה
מצאצאי השפחות וזבולון – בן שישי ללאה.
סיכום ברכות משה ניתן בויקיפדיה
(לא אצטט)
ובעצם יש ששואלים – לשם מה צריך לברך כל שבט בנפרד ולא ברכה אחת לכל ני ישראK?
מתוך
מהי המשמעות של ברכות משה לשבטים? מדוע הוא נתן לכל שבט ברכה אחרת?אולי אפשר לפרש ע”פ הפסוק שכתוב מייד לפני הברכות (דברים לג5): “ (פירוט); אך אולי אפשר לפרש שהפסוק מתאר את מטרת הברכות – לקבוע את השלטון בישראל: ה”מלך” שצריך להיות בישראל הוא – לא אדם אחד, אלא אסיפה של כל ראשי העם (כלומר, כל נשיאי השבטים). הברכות שבאות בהמשך מגדירות את תפקידו של כל אחד ואחד מהשבטים בשלטון המשותף. להלן פירוש אפשרי (אחד מתוך רבים – בדרך דרש בלבד): פסוק 6: “ הבריאות, ואת שירותי זק”א ושירותי הקבורה. מאויבים; בימינו היינו נותנים לו את ניהול בתי הכנסת, את משרד התעשיה, ואת משרד ההגנה (= המחלקות במשרד הביטחון שאחראיות על הגנה, למשל פיקוד העורף). …..
פסוק 22: “
וּלְדָן אָמַר: דָּן גּוּר אַרְיֵה; יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן” – הברכה קשורה לתנועה ויציאה ממקום למקום; בימינו היינו נותנים לו את משרד התיירות, או את משרד התחבורה.פסוק 23: “
וּלְנַפְתָּלִי אָמַר: נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן, וּמָלֵא בִּרְכַּת ה’; יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה” – הברכה קשורה להתפשטות וירושה של שטחים נוספים; בימינו היינו נותנים לו, אולי,את משרד ההתיישבות, הבינוי והשיכון.פסוק 24: “ משרד התקשורת; השמן הוא סמל לשפע ועושר – אולי הוא צריך לקבל גם את משרד האוצר (גם הוא משרד שדורש שיתוף פעולה רחב עם כל בעלי-התפקידים האחרים). ואולי אפשר ללמוד מכאן שיטת-משטר חדשה: אפשר לחלק את הארץ לאיזורים גיאוגרפיים (לפי נחלות השבטים, או בדרך אחרת) ולקבוע שכל איזור יהיה אחראי על בחירת שר מסויים, למשל: תושבי הגולן יהיו אחראיים על משרד הבריאות, תושבי הגליל – על משרד החוץ, וכו’… כל אזרח יצביע לשר שהאיזור שלו אחראי עליו; הממשלה תהיה מורכבת מכל השרים שנבחרו; לא יהיה ראש ממשלה – כל החלטה תתקבל בהצבעה בין השרים. (ע”כ. ואיך אומרת אחת התגובות — “הסתכלות מממש מקורית ומעניינית!!! לגבי ההצעה הסופית, מצד שני, י ש משהו יפה שכולם מכל קצוות הארץ והסוגים יכולים לבחור בכולם..(למרות שאנחנו לא בוחרים באופן אישי מי יהיה השר של מה… וגם,.. צריך לזכור שיהודה הוא המלך. יש ראש ממשלה! בנוסף לכל הנבחרים.. מרתק!! תודה רבה!) מתוך
D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%94-%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%
D7%94-%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%99-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C
…בברכתו לכמה מן השבטים נאמרה במפורש לשון “ברכה”: (א) וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאלוקים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ:… משה מברך כל שבט בברכה המיוחדת לו, אך כאשר מסתכלים על הברכות כולן ניתן להבחין שהן כוללות את שלושת המרכיבים של ברכת האבות: ברכת הריבוי, ברכת הארץ, והברית עם ה’. גם ברכת השפע הכלכלי, שיעקב קיבל מיצחק, מועברת לשבטי ישראל, כך שמשה מעביר לשבטי ישראל את ברכת האבות. ברכת הריבוי ברכת הריבוי מופיעה בברכת משה לראובן וליוסף: (ו) יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר[16]: (יג) וּלְיוֹסֵף אָמַר… וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה[17]: עיקר תוכנן של הברכות עוסק בקשר המיוחד של עם ישראל עם ה’ (הברכה הרוחנית וברכת הברית עם ה’), וכן בברכת הארץ. ברכה רוחנית הברכה הרוחנית מופיעה בברכת משה ללוי ולבנימין: (ח) וּלְלֵוִי אָמַר …יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ: (יב) לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה’ יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן[18]: ומתוך
…הברכות לשבטי ישראל לפי סדר נחלות (מדרום-מזרח לצפון-מערב)
יחי ראובן ואל ימֹת, ויהי מְתָיו (=אנשיו) מספר [חשוב] – שבט ראובן היה בסכנת כרת, יש אומרים מפני הדברים הקשים שאמר עליו יעקב אבינו (בראשית מ”ט ד), וכך פירשו רש”י ורמב”ן, כי ברכת משה מקבילה לברכת יעקב; ויש שפירשו, מפני שבני גד וראובן לקחו על עצמם לעבור חלוצים לפניהם במלחמות ארץ כנען, ולכן הם זקוקים לתפילת משה עליהם
(רמב”ן בפירוש שני); ולדעתי, היה שבט ראובן בסכנה גדולה במקום מושבו בעבר הירדן, מפני מואב ובני עמון, ולכן הקיפו אותם בני גד בחגורת מגן (כך עולה מרשימת ערי גד,
במדבר ל”ב לד-לו, בניגוד לתיאור הנחלות ביהושע י”ג) כי היו בני גד חזקים יותר, כמפורש בברכת יעקב ובברכת משה (‘גדוד יְגֻדֶּנּוּ’; ‘כלביא שָכֵן’); ואין סתירה בין הפירושים, כי
חולשת השבט בנחלה יכולה להתפרש כתוצאה מדברי יעקב, ובאה ברכת משה למתק ולתקן את דברי יעקב, מבלי להזכיר בפירוש את הבכורה. ….
סדר ברכות משה הולך מדרום-מזרח לדרום, וצפונה – ראובן, יהודה עם שמעון בנחלה אחת, וברכת לוי ניצבת במדויק בין יהודה ובנימין, צמודה לנחלה המקודשת השוכנת בבנימין.
אחר כך תבוא ברכת יוסף, וברכות שבטי הצפון. סדר זה משקף בבהירות ובדיוק את מצבם של השבטים בראשית ימי המלוכה, עם בחירת ירושלים על גבול יהודה ובנימין, והעלאת
ארון הברית אליה על ידי דוד, יחד עם הכוהנים בני לוי, ולקראת הקמת הבית לה’. רק בנבואה מרחיקת ראות אפשר היה לברך כך את השבטים מפי משה (ומכחישי הנבואה אומרים
ש’זאת הברכה’ מימי המלוכה), וכך אמרו חז”ל – ‘הראה הקב”ה למשה .. דור דור ודורשיו, דור דור ושופטיו …’ (במדבר-רבא כ”ג-ד), כלומר, לא רק את הגיאוגרפיה אלא גם את
ההיסטוריה – אל תקרי “עד הים האחרון” (דברים ל”ד ב), אלא ‘עד היום האחרון’ (ספרי ‘וזאת הברכה’, שנ”ז). ץץץ
ברכת משה נמשכת בסדר הגיאוגרפי של הנחלות, מנחלות אפרים ומנשה אל זבולון ויששכר, משם פונה מזרחה לנחלת גד, בגלעד, ממזרח לנחלות מנשה ויששכר, וממנה אל שבטי הצפון, לפי הסדר הגיאוגרפי בסוף ימי השופטים (בנבואת משה, כדלעיל), ממזרח למערב – דן – נפתלי – אשר. חולשתם וריחוקם של שבטים אלה חייבה ברכה יתירה, ולכן נזכרו שמות ששה השבטים האלה, בתוך הברכה, כפי שפירש רש”י. (ע”כ)
ומתוך הסבר מקיף אחר ב –
(הנושא מעניין ואני חוזר ומזכיר מה שכבר נכתב)
פרשת וזאת הברכה היא דוגמה קלאסית לפרשה שכמעט כל אחד יודע בעל- פה, אך כמעט איש אינו ממש מבין. והסיבות לכך ברורות: מילים רבות קשות להבנה, וקשה מאוד לעקוב אחרי הזרימה המהירה של הפרשה. בשיעורנו השבוע ננסה “לשבור את הקרח” ע”י ניתוח בסיסי של מבנה הפרשה…… ולמעוניינים/ות, נא לעיין במקור או במה שציטטתי בגליון לעיל ושני הסברים נוגדים על שמות השבטים שהוכפלו, כהסבר כפסוק בפרשת ויגש “ומקצה אחיו לקח…” ניתן ב – http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vaygash/sha.html …מסופר שיוסף מפגיש בין אֶחיו ובין פרעה. יוסף מורה לאחיו להציג עצמם כרועי צאן על מנת שפרעה ייתן להם את ארץ גושן. לפגישה זו יוסף בוחר רק כמה מן האחים: “ומקצה אחיו לקח חמִשה אנשים ויצִגם לפני פרעה” (מז:ב). אין התורה מפרטת מי הם חמשת האחים שבאו לפגישה. מכמה מקורות בספרות חז”ל עולות שתי רשימות. לפי רשימה אחת מדובר בזבולון, גד, דן, נפתלי ואשר, ולפי רשימה אחרת האחים הם ראובן, שמעון, לוי, יששכר ובנימין. יש לשים לב שהשבטים שברשימה האחת נעדרים מן האחרת. המקור הקדום המפרט את שמות האחים הוא מדרש התַּנאים “ספרי” על ספר דברים (פסקה שנד, מהדורת פינקלשטיין, עמ’ 415). הקשר הדרשה העוסקת בעניין זה הוא ברכות משה לשבטים שבסוף ספר דברים. וכך נאמר שם על ברכת זבולון: “ולזבולֻן אמר” – למה נאמר? לפי שנאמר “ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים ויצגם לפני פרעה”, ולא נתפרשו שמותם, וזה אחד מהם. נוסח זה משמש גם לארבעה בנים אחרים – גד, דן, נפתלי ואשר, חמשת השבטים (עם זבולון) שנתברכו אחרונים מפי משה. מנין לבעל הדרשה ב”ספרי” שחמישה שבטים אלה הם האחים שהציג יוסף לפני פרעה? משמעות המילה “קצה” במקרא היא “סוף דבר” והדרשן קושר את הביטוי “מקצה אחיו” עם העובדה ששבטים אלה נתברכו ב”קצה” של ברכת משה. [2] לא לחינם נתברכו חמישה אלה בסוף. הלוא מדובר בבן הקטן של לאה וארבעת בני השפחות, ואולי הם “הפחותים” שבבנים, ועל כן בירך משה אותם אחרונים. לבד מזאת חמשת השבטים האלה מתברכים ברצף מיד לאחר ברכת יוסף. [3] הדעת נותנת שכוונת שאלת ה”ספרי” “למה נאמר” היא מדוע נאמרו הברכות לחמישה אלה לאחר ברכת יוסף? והתשובה היא שהבנים שנתברכו לאחר יוסף הם “מקצה אחיו”, האחרונים שהם גם “הפחותים”. אבל אין ה”ספרי” מסביר מדוע בחר יוסף לפגישה זו את “הפחותים” שבאחיו דווקא. גם התלמוד הבבלי מונה את חמשת האחים האלה כבנים שהציג יוסף בפני פרעה, אף שאין הוא נוקב בשמותם (בבא קמא צב ע”א): אמר ליה רבא לרבה בר מרי: כתיב “ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים”, מאן נינהו חמשה? אמר ליה: הכי אמר ר’ יוחנן: אותן שהוכפלו בשמות. יהודה נמי איכפולי מיכפל! אמר ליה: למילתיה הוא דאיכפל. לדברי ר’ יוחנן, אלה הם חמשת האחים ששמם נכפל בברכת משה, ואלה הם השבטים שמנה ה”ספרי”. [4] הקושי שמעלה רבא בעקבות דברי ר’ יוחנן הוא שגם בברכת יהודה נכפל שמו, וכי יעלה על הדעת שיהודה מנהיג האחים הוא אחד האחים “הפחותים” של יוסף? [5] מתרץ רבה בר מרי שלכפילות שבברכת יהודה יש צורך מיוחד, והוא מרחיב בו בהמשך דבריו בגמרא. במדרש “בראשית רבה” (צה:ד, מהדורת תיאודור-אלבק, עמ’ 1190) “קצה אחיו” של יוסף הם דווקא חמשת האחים שלא נמנו בספרי ובבבלי: “ומקצה אחיו לקח חמשה וגו'” – ומפני מה אמר הכתוב “ומקצה אחיו”? בא הכתוב ללמדך שלא היו הגיבורים בשבטים. ומי היו אלו חמשה אנשים? ראובן שמעון לוי בנימן יששכר. ומפני מה לקח יוסף הצדיק הללו חמשה אנשים מאחיו? שהיה יודע באחיו כל גיבור וגיבור שהיה בהן, והיה מדבר בחכמה ואמר: אם אני מעמיד גיבורין שבהן לפני פרעה, רואה אותן ועושה אותן אנשי מלחמתו. לפיכך העמיד הללו חמשה אנשים שלא היו גיבורים. ומנין שלא היו גיבורים? את מוצא אותן בברכת משה רבינו, כל מי שכפל שמו בברכתו היה גיבור, וכל מי שלא כפל לא היה גיבור. יהודה שכפל שמו היה גיבור שנאמר “וזאת ליהודה ויאמר שמע ה’ קול יהודה” (ד ב’ לג:ז), לפיכך לא העמיד אותו לפני פרעה. וכגון נפתלי שנאמר “ולנפתלי אמר נפתלי שבע רצון” (שם:כג). וכגון אשר “ולאשר אמר ברוך מבנים אשר” (שם:כד). וכגון דן שנאמר “ולדן אמר דן גור אריה” (שם:כב). וכגון זבולון שנאמר “ולזבולֻן אמר שמח זבולן” (שם:יח). וכגון גד שנאמר “ולגד אמר ברוך מרחיב גד” (שם:כ). לפיכך לא העמיד אותן לפני פרעה. והשאר שלא כפל שמותן לא היו גיבורים, לפיכך העמידן לפני פרעה. על פי מקור זה, האחים שנכפל שמם הם “הגיבורים”, ואילו חמשת האחרים – ראובן, שמעון, לוי, בנימין ויששכר, הם “החלשים”. הדרשן ב”בראשית רבה” אין כוונתו לפחיתות מעמדית אלא לחולשה גופנית, ובהמשך דבריו הוא מסביר מדוע בחר יוסף להציג לפני פרעה את החלשים דווקא. ופירוש “אי הסדר” בברכת השבטים ניתן ב – http://www.hydepark.co.il/topic.asp?topic_id=2908008&forum_id=20048 (לפי עיון במפת חלוקת הארץ לעיל) – חוקרים העלו בעבר את הסברה שסדר השבטים כאן, הוא לפי נחלות השבטים בארץ. ראה איור (מויקיפדיה):
האיור מתאר את הנחלות ע”פ החלוקה של ס’ יהושע, כשסדר הברכות לשבטים דומה בעיקרון למפה זו ומתחיל מדרום. תחילה נזכר “ראובן” היושב ממזרח לים-המלח, ולאחריו “יהודה” היושב לידו בצידו המערבי של ים-המלח. ישנן מספר נקודות בסדר הברכות ובתוכנן, שיכולות ללמד אותנו על הזמן הכי מוקדם לחיבור ברכות-משה. …..
ישראל קנוהל בספרו החדש “השם” (הוצאת דביר, עמ’ 113-112), דן בשאלת תיארוכה של ברכת-משה. הוא מביא את טיעניו של החוקר ג’פרי טיגאי כדלהלן:
א) בברכות מתוארים השבטים כולם כיושבים בנחלותיהם, מה שאומר שהברכות נכתבו לפני חורבנה של ממלכת ישראל. ב) בברכות אין זכר לפילוג וליריבות בין יהודה ואפרים, וא”כ הברכות נכתבו לפני פילוג הממלכה המאוחדת בימי ירבעם ורחבעם. ג) אזכורם של האורים והתומים מעיד גם על קדמות פרשה זו, שכן האורים והתומים אינם נזכרים במקרא לאחר תקופת דוד. ד) שבט יהודה תופס מקום שולי בברכות, ומוקדש לו פסוק אחד בלבד. מה שמעיד שהפרשה התחברה לפני ימי דוד ושלמה. ה) בפרשה אין שום התייחסות למלך ממלכי ישראל או יהודה, יכולה להעיד שהפרשה נכתבה עוד לפני מלכות שאול. ו) אף הברכה לבנימין קצרה היא, ואינה מזכירה את עוצמתו הצבאית, מה שגם מרמז שהיא קודמת לימי שאול. ז) האווירה השוררת בפרשה היא של חיים שלווים ללא איום צבאי מצד אויבים כלשהם.לכן לדברי קנוהל, יש לתארך את פרשה זו לסוף המאה ה-11 לפנה”ס, לאחר הניצחון של ישראל על הפלשתים בימי שמואל ולפני המלכת שאול.אך להבנתי ישנן מספר בעיות בטיעונים הנ”ל, : א) לייתר דיוק יש לתארך את הפרשה מוקדם מעט, ללפני גלות שבטי עבר הירדן המזרחי בימי תגלת פלאסר. ב) בברכות בהחלט יש איזכור ליריבות בין יהודה לשאר השבטים: “שְׁמַע יְהוָה קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ” (לג,ז), כשיהודה מתואר כמי שמנותק מ”עמו”. …
אני משער שהברכות נכתבו בימי שושלת עמרי ואחאב, אז היתה ממלכת ישראל בראשות אפרים אימפריה של ממש, שאף יהודה היתה וסאלית שלה. אז למעשה כל שבטי ישראל היו כפופים למלך אחד,
בין באופן ישיר ובין באופן עקיף. ומתאימים דברי המשורר האומר “וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל” (ה).
בברכות למעשה הדגש על הנושא הצבאי, קיים בעיקר אצל יהודה ויוסף. אך יוסף מתואר כגדול ועוצמתי וכחזק המנצח את אויביו (וכבעל נחלה מבורכת בגשם ומלאת מגדים – כלכלה חזקה), בעוד יהודה תואר כחלש הזקוק לעזרה כדי להנצל מאויביו, ודוק.
3. דן גור אריה יזנק מן הבשן
יופי של פסוק, אבל הוא קצת בעייתי, מתוך
ברכת משה לשבט דן, קצרה עד מאד אך קולה מהדהד צלול ועז: “ולדן אמר: דן גור אריה יזנק מן הבשן”(דברים ל”ו, כד)……
התנחלות בדיעבד או לכתחילה? אך דווקא ציון נחלתו של דן בצפון הארץ אומר דרשני, שהרי בעת חלוקת נחלות השבטים, המתוארת בספר יהושע, מקבל דן את חלקו בשפלת פלשת, והכתוב מציין בפרוטרוט מקומות ומחוזות בנחלת שבט דן כגון צרעה ואשתאול, שעלבים ועקרון, יפו ונחל קישון” (יהושע י”ט, מ-מו). אמנם כבר בספר יהושע מסופר: “ויעלו בני דן וילחמו עם לשם וילכדו אותה” (י”ט, מז) ובשלהי ספר שופטים (י”ח) מתואר כיבוש זה בהרחבה, אבל במבט ראשון דומה ש”מבצע התנחלות” זה התרחש בדיעבד כתוצאה מקשייו של שבט דן לרשת את נחלתו בשפלה, כמפורש בפתח ספר שופטים: “וילחצו האמורי את בני דן ההרה, כי
לא נתנו לרדת לעמק” (שופטים א’, לד). אך הנה באה ברכת משה, והופכת את הקערה על פיה: לא “התנחלות” בדיעבד לפנינו אלא יעד א-לוהי לכתחילה, גם אם נתאחרה – בכורח הנסיבות – הוצאתו לפועל. לשבט דן נועדו אפוא (כמו לשבט מנשה) שני חלקי נחלה, האחד בשפלה – “בגוש דן”, והשני – למרגלות הגולן, ומקום אחרון זה מוצא את ביטויו בברכת משה. ולא עוד
אלא שממש ברגע האחרון לפני מותו, מראה הקב”ה למשה “את כל הארץ – את הגלעד עד דן” (ל”ד, א) ו”דן” זה ודאי מצוי בצפון הארץ. בכך מתבארת אגב אורחא פיסקא סתומה בספר בראשית, שבו נתחיל לקרוא ביום שמחת תורה: בפרשת לך לך מסופר על המרדף של אברהם אבינו אחר ארבעת המלכים, והכתוב מציין: “וירדוף עד דן” (בראשית י”ד, יד). מבקרי המקרא ניתלו בפסוק זה כמוצאי שלל רב ובקשו להוכיח ממנו שהתורה נערכה הרבה לאחר תקופת
המדבר, שהרי שמו של המקום – דן לא ניתן לו אלא בשלהי תקופת השופטים, וכיצד נשתרבב לספר בראשית?
ברם, הפסוק המפורש ב”זאת הברכה” “דן גור אריה יזנק מן הבשן” מפריך טענה זו על פניה, ומעיד כי משה – נותן התורה מפי הגבורה – ידע היטב היכן עתידה להיות נחלת שבט דן, ושיבוץ שם זה הינו סביר ומובן.
(ע:כ. ברור, הכל מפי הגבורה)
\ומשהו קצת הפוך, מתוך מאמר שמסכם את כל הידוע על דן בן בלהה ועל שבט דן ב –
אחת התאוריות המענינות בנוגע למוצאו של שבט דן, גורסת ששבט דן המקראי, ממנו בא שמשון, היה קשור במוצאו לגויי הים וליתר דיוק לקבוצה הנקראת במיתולוגיה היוונית “Danaoi” או “דנאים”, שהומרוס תיאר כמי שהשתתפו בכיבוש טרויה. הקבוצה הזו מתוארת בכתובות מצריות בסוף האלף השני לפני הספירה כDenyen או Danuna. תאוריה זו נוסחה בשנות החמישים של המאה ה-20 על ידי פרופסור יגאל ידין.
יש עדויות מצריות מכתבי אל עמרנה שה”דנונה” פלשו לארץ כנען עם הפלשתים והיו קרובים להם באורח חייהם, וטענת יגאל ידין, זה מסביר את הקשרים ההדוקים בין שמשון, איש שבט דן, לפלשתים ואת הדמיון בין הסיפורים אודותיו לסיפורים אודות הרקולס. לכן הציע ידין ששבטו של שמשון דן זהה עם הדנאים שידוע לנו שפלשו ביחד עם הפלשתים לארץ ישראל ומצרים במאה ה-13 לפה”ס. לאחר הפלישה נעלמו הדנאים בניגוד לפלשתים, שיש לגביהם עדויות היסטוריות וארכאולוגיות. ידין סבר שהם לא נעלמו, אלא הגרו צפונה, אל אזור תל דן, הפכו לשבט דן והצטרפו לקונפדרציה של שבטי ישראל. חיזוק לטענתו מביא ידין במשפט בברכת יעקב בבראשית “דן ידין עמו כאחד משבטי ישראל”, כשהדגש הוא על המילה “כאחד”. (ע”כ) 4. ולא קם נביא עוד בישראל כמשה …ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל’
הפסוקים המסיימים, מקובל שלא משה כתבם. פסוקים שמהללים את משה הגדול, וכבר הגמרא אומרת (מסכת סנהדרין לו.) שמימות משה עד ימות רבי( כ- 1400 שנה) לא
מצינו תורה וגדולה במקום אחד. מה שיותר מעניין הוא תיאור מיתתו ומותו של משה שמובא בשני חלקים. האחד בסו,פרשת האזינו, פרק לב, והשני בסוף פרשת “וזאת הברכה, פרק לד’ וברכות
משה מובאות באמצע. כאילו משה חש שאו טו טו טו, מותו קרב ובא, ובאמצע “תהליך מותו של משה” שאינו ברור כל צורכו, משה אוזר כוח ובנשמתו האחרונה הוא מברך את 11 השבטים.
(ושמעון איכשהו נשכח)
ניתוח מורחב של הנושא “מות משה” ניתן ב –
אכן, מיתתו של משה סוד יצוק בה: היא אינה מתוארת כמיתה טבעית; לא קדמו לה כל תהליכים של ירידה, ניוון או מחלה, שהרי “לא כָהֲתָה עֵינו וְלא נָס לֵחה” טרם מותו.
אם כן, כיצד מת משה “עַל פִּי ה’ ” – במצוַתו? אין הכתוב משיב על כך, והוא משאירנו בתהייה על המסתורין שבמותו. תיאור קבורתו של משה מכיל אף הוא שתי תעלומות. ראשית, הנושא הסתמי של פסוק ו – “וַיִּקְבּר אתו בַגַּי…”: מיהו שקבר את משה? רש”י מעלה שתי אפשרויות:
העמעום שמסביב לשאלה זו מצטרף אל תעלומת מקום קבורתו:
וזאת על אף שמקום קבורתו תואר בשלושה סימנים:
…
שאלת אפשרותו של האדם לְנַצֵּחַ את המוות ולזכות בחיי נצח העסיקה את המחשבה האנושית מראשיתה: במיתולוגיות ובאפוסים של עמי קדם אנו מוצאים אגדות על
אישים שונים שזכו בכך. לא כן במקרא: אישי המקרא, לרבות הגדולים שבהם, ואף הגדול מכולם – משה רבנו, מתו ונקברו29. סיפור מיתתו של משה מכריז אפוא – אף
אם אין זו עיקר כוונתו – כי אין שום אדם, אף לא זה שזכה לדרגה הגבוהה ביותר של קרבת אלוהים, חסין מפני המוות, וסוף כל אדם למות….
…
המשוררת רחל, שמתה ממחלת השחפת והיא במיטב שנותיה, זכתה בפריחת שירתה בשנות חייה האחרונות, כאשר ידעה כי סופה קרב. את הקובץ השני של שיריה
היא כינתה “מנגד”, וכמוטו רשמה בראש הקובץ את הפסוק “מנגד תראה את הארץ”. את הקובץ השלישי של שיריה האחרונים כינתה “נבו”. וכך כתבה
בשיר ‘מנגד’ (עמ’ קיח במהדורת דבר):
כך הפכה המשוררת את המילים הלקוחות מסיפורנו – “מנגד” ו”נבו” – לסמלים לשוניים המייצגים את הממד האוניברסלי של הטרגדיה האנושית. בסיפורנו מומחש ממד טרגי זה במשל שמביא התרגום המיוחס ליונתן לראש סיפורנו, על הפסוק (נ) “ומֻת בהר”. המדרש התרגומי הזה שָׂם משל (שאין לו כל מקבילה בספרות חז”ל34) בפיו
של משה המתפלל לה’35, וכה דבריו (בתרגום לעברית של ד’ רידר, עמ’ 156 במהדורתו):
ומתוך דיון על הנושא “מי היה החכם הגדול ביותר, ב –
נמצא לסיכום עד כה: א) נחלקו הדעות במס’ ראש השנה אם ייתכן שחכמת שלמה עלתה על זו של משה.ב) מפשט הפסוקים לכאורה עולה שחכמת שלמה עלתה על כל אדם, לרבות משה, ולכאורה קשה על הדעה הסוברת שהדבר לא ייתכן. לשאלה זו יש כמה תשובות אפשריות: או שיש לחלק בין חכמה אלוקיתלחכמת הטבע, כרד”ק, או שנפרש את הפסוקים, שאין כוונתם כלל לומר ששלמה היה החכם מכל אדם, אלא רק ביחס לבני דורו, או מלכים אחרים וכד’.והנה הרמב”ם בהלכות תשובה, ט, ב, כותב על המלך המשיח: “שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו”. במבט ראשון, דברים אלה עומדים בניגוד לפסוק במלכים, שנאמר בו ביחס לחכמת שלמה “ואחריך לא יקום כמוך”. אך על פי כל האמור לעיל, אין כאן קושיה, ובפרט לשיטת הרמב”ם, ששלמה המלך לא היה החכם שבכל הדורות אלא רק ביחס לדורו. מתוך –
….כעת נפתחת בפני פרשן התורה שתי אפשרויות פירוש: אפשרות אחת היא לטעון שהתורה אומרת לנו שהאמצעי – משה, חשוב יותר מהמטרה – מסירת התורה. פירוש כזה נוגד את השכל
הישר, ואת ההלכה שבתורה שבעל פה המבכרת את המצווה עצמה על פני מכשירי המצווה. האפשרות השנייה לפרש את כתיבת שירת ההלל למשה בסיום התורה הוא לטעון, שהתורה מטעימה
לנו, שמטרתה היא שינוי האדם ולא היא עצמה, ושהאיש שכבש את הפיסגה האנושית – תורית זו, הוא משה. בהתאם לקו פרשני זה, יש למצוא בפסוק האחרון של התורה, את פיסגת השינוי
שהתורה חוללה במשה. רש”י עוזר לנו לגלות פיסגה זו אליה הגיע משה: ‘לעיני כל ישראל: שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) “ואשברם לעיניכם”, והסכימה דעת הקב”ה
לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) “אשר שברת”, יישר כחך ששברת’. פירוש זה הוא ללא ספק דרש; את הפשט כתב רש”י בפירושו לשמות לד,א: פסל לך [שני לוחות אבנים אשר שברת]: ‘אתה
שברת הראשונות, אתה פסל לך אחרות’ (דב’ לד, יב). רש”י אינו מסביר לנו בפירוש לפסוק האחרון בתורה, מה הניע את משה לשבור את הלוחות. את זה הוא אומר לנו בפירושו לשמ’ לד,א: ‘משל
למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע, עמד שושבינה וקרע כתובתה, אמר אם יאמר המלך להורגה אומר לו עדיין אינה אשתך. … המלך זה
הקדוש ברוך הוא, השפחות אלו ערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקדוש ברוך הוא אלו ישראל’. הפשט, הוא הבנת ההשגחה האלוקית ברובד הגלוי, והדרש עוסק בכוחות ובחוקים
האלוקיים המפעילים השגחה זו.
כאשר רש”י, כדי לשבח את משה בשבח האולטימטיבי, מחפש את המעשה הגדול ביותר שמשה עשה בחייו, אין הוא מוצא אלא שמשה העדיף את חיי עם ישראל על פני קבלת התורה של בני ישראל. אומר לנו אפוא רש”י: במבט רטרוספקטיבי על חיי משה, מעשהו הגדול ביותר אינו היותו נביא אשר אלוקים דיבר אליו פה אל פה, נביא שהביא לבני ישראל את התורה, או מנהיג אשר הוציא את בני ישראל ממצרים והוליך אותם במדבר ארבעים שנה, אלא נביא אשר שבר את לוחות הברית כדי להגן על ערב רב של עמים שהסתפחו לבני ישראל וחטאו בחטא העגל (דב’ לד,יב). ומוסיף לנו רש”י, שאלוקים הסכים עם מעשה זה של משה, ‘”אשר שיברת”, יישר כחך ששברת”. התורה מסיימת אפוא עם שיר הלל לחסד. (ע”כ) ומתוך דיון על הנושא “מי החכם הגדול ביותר”? נמצא לסיכום עד כה: א) נחלקו הדעות במס’ ראש השנה אם ייתכן שחכמת שלמה עלתה על זו של משה.ב) מפשט הפסוקים לכאורה עולה שחכמת שלמה עלתה על כל אדם, לרבות משה, ולכאורה קשה על הדעה הסוברת שהדבר לא ייתכן. לשאלה זו יש כמה תשובות אפשריות: או שיש לחלק בין חכמה אלוקית לחכמת הטבע, כרד”ק, או שנפרש את הפסוקים, שאין כוונתם כלל לומר ששלמה היה החכם מכל אדם, אלא רק ביחס לבני דורו, או מלכים אחרים וכד’.והנה הרמב”ם בהלכות תשובה, ט, ב, כותב על המלך המשיח: “שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו”. במבט ראשון, דברים אלה עומדים בניגוד לפסוק במלכים, שנאמר בו ביחס לחכמת שלמה “ואחריך לא יקום כמוך”. אך על פי כל האמור לעיל, אין כאן קושיה, ובפרט לשיטת הרמב”ם, ששלמה המלך לא היה החכם שבכל הדורות אלא רק ביחס לדורו.(ע”כ) אז אני לא מתחרה בחכמים שהיו, ישנם או יהיו, ואלך לי לישון ולפני זה רק אסיים בברכה מתוך הפרשה “אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע…ויגרש מפניך אויב…. לכל האותות והמופתים….לעשות… לעיני כל ישראל” ….. חזק חזק ונתחזק חג שמח (ושמחת בחגך… מצווה גדולה להיות בשמחה) להת |