From:
Sent: Sunday, 20 November 2016 10:52 AM
To:
Subject: וירא אליו ה…וילך ה’…. וירפא א-להים….ויקרא אליו מלאך ה’
הקדמה כללית
השבוע ביום שני היה ירח מלא, SUPER MOON, למי שרוצה לדעת או להיזכר
http://www.israelhayom.co.il/article/427213
כאשר הירח במרחק הקרוב ביותר לכדור הארץ מזה 70 שנה, ואז הוא נראה גדול בהשוואה למראה הירח “הרגיל” אינני אסטרונום, ואני מזכיר את הירח, כי משום מה זה עורר אותי לחשוב מה אני מרגיש וחושב כל שנה כשאני קורא ומעיין שוב בפרשה לפרטיה. זה הביקור הרביעי, המחזור הרביעי שלי בפרק הנוכחי של חיי. אני כביכול במרכז ופרשות השבוע חגות סביבי. ואני מנסה להשוות את מה שאני חש היום לעומת מה שאני חשתי כל שנה, לפני שנה, שנתיים, ושלוש. פעם הרגשתי יותר קרוב ופעם יותר רחוק, כאילו בא לי להתנתק, אבל כח המשיכה והכח הצנטריפוגלי שקיים ביני לביו התור (והסיבות לא חשובות כרגע) מונע ממני, הן להתקרב יותר והן להתרחק.
ובשנה הרביעית הנוכחית קשה לי להבחין ולומר – אם “התקרבתי” הזדהיתי, התחברתי עם התוכן, או שהתרחקתי. ביני לבין התורה קיימת משיכה חזקה, ועם הקריאה המחזורית, אני מרגיש שאני נע כמו הירח מסביב לכדור הארץ, לא מתרחק יותר מידי וגם לא מתקרב, אבל פעם יותר רחוק פעם יותר קרוב. טוב, כנראה שקיבלתי קצת “מכת ירח” כשהסתכלתי ב”סופר מון”.
אנחנו קוראים שוב ושוב את קורות חייהם של אבותינו ואימותינו, ולפעמים אנחנו גאים, אברהם הלוחם, יעקב המתאבק, ולעיתים אנחנו מתביישים ואפילו מתרגזים. אברהם משקר פעמיים, פעם לפרעה ופעם לאבימלך. אברהם מגרש את הגר פעמיים,פעם ראשונה לאחר שהרתה ממנו, והיא נושאת ברחמה את הילד אליו הוא חיכה למעלה מ- 70 שנה, ופעם שנייה מגרש אותה עם הילד בן ה – 14-15 ????. יצחק משקר, יעקב מרמה וכו’
העורך/הסופר/המספר/א-להים/ה’, כל התורמים לחיבור המסמך שנקרא ספר התורה,, . כל כך הרבה כשרונות תרמו ועמדו מאחרי פרסום החומר ההיסטורי של חומש בראשית, והתוצאה לא הכי מושלמת (בעיני ובעיני קוראים אוביקטיביים רבים) הרבה חסר, הרבה סותר, הרבה חסר חשיבות וכו’. למשל -מה עבר על אדם וחוה אחרי שגורשו מגן העדן? איך הם הרגישו ו/או הגיבו כשבנם קין הרג את הבל?
יפה לומר שהכל הוא אוסף סיפורים סמליים/אופייניים בעלי ערך חינוכי חשוב. כי התורה היא קדושה וכל מילה (או אפילו אות) בה טעונה משמעויות. והנה – לפני שבוע קראנו על הברית בין ה’ ואברהם. ה’ מצווה את אברהם בן ה – 99 שנה למול את ערלתו, את עורלת בנו ישמעאל בן ה – 13 ואת עורלת כל בני ביתו ( שהם כידוע 318 ++ חניכים, לאן הם נעלמו?) ) ואברהם כידוע (עד עתה, ופתאום ניווכח, להלן, שאברהם גם יודע להתמקח) בינתיים מקבל את כל מה שא-להם/ה’ אומר לו. בעצם לא בדיוק. ה’ מבטיח לו צאצאים וירושה, ואברם מבקש “הוכחה” הוא רוצה סימן -שמתבטא באירוע שידוע בשם “ברית בין הבתרים”. מומלץ לקרא ב
| ברית בין הבתרים – ויקיפדיה
he.wikipedia.org ברית בין הבתרים היא אירוע מקראי מכונן בחיי אבות האומה של עם ישראל. במעמד זה, התגלה ה’ אל … |
||
(שייך לשבוע שעבר)
הייתי רוצה למצוא מאמר שמסכם איזה מהבטחות א-להם קוימו, ואיזה לא
למשל
בקיצור – אנחנו חיים בתקווה מתמדת לקיום הבטחות ה’,
ואני מעיין שוב בפרק יז’ – פרשיית ברית המילה, בסוף פרשת השבוע שעבר, שמכילה מספר הבטחות –“וירא ה’ אל אברם ויאמר אני א-ל שדי, וידבר אתו א-להים… והיה שמך אברהם….
— והפריתי אותך במאוד מאוד,
— ונתתי לך … את כל ארץ כנען לאחוזת עולם…
— ויאמר א-להים… שרי אשתך שרה שמה… וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן
— וברכתיה והיתה לגויים, מלכי עמים ממנה יהיו
— ויאמר א-להים אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק…
— ולישמעאל שמעתיך והפריתי אותו והרביתי אותו במאוד מאוד ונתתיו לגוי גדול
— — ואת בריתי אקים את יצחק, אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת…
איזו עוצמה יש בפרק הזה, שהוא בעצם הבסיס, אבן הפינה לקיום העם היהודי שעדיין קיים בתור מיעוט קטנטן, והוא גם הבסיס לקיום העם הישמעאלי שהיום קיים בתור עם של מאות מליונים (יוצאי ארצות ערב) ולהיעלמות אדום, יוצאי עשיו. ורצוי לבדוק מה קויים עד עתה ולנסות להיות אופטימיים עם הפנים לעתיד טוב.
ורק אציין, שה’ נראה לאברם/אברהם, אבל א-להים מדבר איתו.
כבר הזכרתי מספר פעמים את חוסר הרציפות בשימוש בשמות הא-להות. ניתוח משמעות ההבדלים בשמות ניתן ב –
http://sugiyot.blogspot.co.il/2008/11/blog-post_30.html
לקב”ה (קדוש ברוך הוא) שלושה שמות בתורה, לפי סדר הופעתם:
אלוהים (וקיצורו אל ולהלן א’), י-ה-ו-ה (יסומן בסוגיה זאת י’ וביתר ה’, מופיע גם בלשון אדנָ-י, אהיה בגרסה חד פעמית וקיצורו י-ה) ו”שדי” (או אל שדי), שמופיע בתורה רק תשע פעמים. )ויש גם “צור”, במובן הסמלי-שירי.(
מבחינה לשונית, “אלוהים” (א’) משמעו- בעל כל הכוחות, י’- הקיים והמקיים. לגבי “שדי” הרוב סבורים ששורשו ש”ד כמו שוד, שודד, דהיינו תקיף, איום וזאת כנראה המשמעות באזכוריו (הרבים יחסית) של שם זה בספר “איוב”.
(שם א’ משמש גם ככינוי לשופט ובית משפט [שמות פרקים כ”א-כ”ב].)
שני השמות העיקריים מבטאים לפי הדעה המסורתית-דתית גילויים שונים של הנהגת הקב”ה. חז”ל זיהו את א’ עם “מידת הדין” וי’ עם “מידת הרחמים”.
גם הרמב”ם עסק במשמעות השמות השונים בחלק א’ של “מורה נבוכים”.
לפירושו “שדי” משמעו שדי לו בעצמותו, כלומר בלתי תלוי בקיום העולם.
בקבלה משמשים השמות השונים לזהוי ספירות שונות ב”אלוהות”.
הרב סולובייצ’יק הגדיר את א’ כשם הקוסמי וי’ כשם הנבואי.
“תורת התעודות” של ביקורת המקרא זיהתה בשמות א’ וי’ עקבות מקורות שונים מהם נערכה התורה.
(ע”כ)
פסוקי השבוע
ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך
היפלא מה’ דבר, למועד אשוב אליך
וה’ פקד את שרה… ויעש ה’ לשרה…ותהר
ויאמר אברהם אברהם
ערב שבת שלום
פתיחה
היות ועובר שבוע בין קריאת פרשה אחת לחברתה, שוכחים (ואולי לא) שסוף פרשת לך לך, – הבטחת ילד משרה, בפרשיית ברית המילה – חוזר בתורה עם קצת שינויים, – בתוך סיפור אחר אבל בעיקרון דומה.
בסוף פרשת לך לך הבטחת הבן כרוכה בברית המילה, בפרשת וירא הבטחת הבן כרוכה בארוחת מלכים.
פרשת וירא. היא פרשה יפה גם בתוכנה הסיפורי והעלילתי וגם במשמעויות הגלויות והנסתרותיה היא טעונה “בפצצות” אדירות. אבל ראשית אזכיר מה שכתבתי במרוצת ‘שלוש השנים שעברו
פרשת לך לך תשע”ד
לך לך ,תשע”ה
(על חמאה וחלב ובן הבקר, אנשים ומלאכים, נציב מלח)
פרשת לך לך תשע”ו
(על – אברהם ושרה והאוהל, וירץ…, המכסה אני מאברהם, לוט ואברהם, אברהם שרה ואבימלך- כסות עיניים, ה’ פקד את שרה, וישב אברהם, )
ומתוך ויקיפדיה ב –
תוכן: — שלושת המלאכים בבית אברהם, מהפכת סדום ועמורה, בנות לוט, לידת יצחק, גירוש הגר וישמעאל, עקדת יצחק
אברהם מארח את המלאכים בזמן ששרה מאזינה לדבריהם וצוחקת
(ע”כ. מומלץ לעיון, ולהצצה בציורים הנלווים)
הפרשות בתורה, שוות בתוכנן, בגודלן, ובמבט ראשון אף בהתרשמות שהן מרשימות את הקורא. קריאה “ראשונה” מעוררת בי לפחות) מעין “וואו” – “פצצה אטומית”, איזה תוכן, איזה עלילות,
— שלושה אנשים מבקרים את אברהם,
— אברהם מתמקח עם ה’,
— מהפכת סדום ועמורה
— בנות לוט ואביהם,
— אברהם, שרה ואבימלך,
— הולדת יצחק,
— גירוש הגר
— עקידת יצחק.
כל קטע, רב עוצמה. היהדות בחרה בעקידת יצחק כדגל אותו מנפנפים בשעת הצורך. מעניין איזה סיפור מתוך הפרשה, יבחר הקורא האובייקטיבי, כסיפור היותר מרשים ומרתק?
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
- וירא אליו ה’ (י צרוייה) וירא והנה שלושה (י פתוחה) … ויאמרו… ויאכלו… ותצחק שרה… ויאמר ה’…. ותכחש שרה (פרק יח פסוקים א’ -טו’)
רבות דובר ונדרש על הקטע של בקור האנשים אצל אברהם, וכבר דנתי בנושא בעבר. אלא שאי אפשר לדלג על הסיפור היפה הזה, כל פעם שקוראים את הפרשה. סיפור יפה, מרשים, מעורר הרבה שאילות, וככל שהשאילות רבות התשובות הן יותר רבות עד לאין ספור. והמדרשים ידועים, ממרא נתן לאברהם עיצה על המילה, ה’ הוציא חמה מנרתיקה ובא לביקור ביום השלישי (ויש ויכוח אם הברית הייתה ביום כיפור או בפסח) וכו’,
למשל מתוך
https://www.fxp.co.il/showthread.php?t=4861919
הוא שנתן לו עצה על המילה (רש”י)
אברהם היה מסופק על הברכה של מצוות המילה, אם לברך “על המילה” או “למול ”
כמו שכתוב ביורה דעה סי’ רס”ה. וממרא נתן לו עצה כי יש לברך “על המילה” כפי שפוסקים .
וזאת הכוונה שנתן לו עצה על המילה, היינו לברך על המילה (טעמי מנהגים)
(זה הכל. וטוב לדעת. אגב האם ממרא היה בין הנימולים?)
ולי הפשט – פשוט, סיפור פשוט, אוסף “מוזאיקה” של סיפורים ואגדות שמתחיל ומסתיים בערפול, “וירא אליו ה”… .. ויאמר ה’….וילך ה’.
ה’ נראה אל אברהם, ונשאר ברקע, עד שצחקה שרה בקרבה, ואז ה’ שואל וממשיך לשתוק עד שהאנשים הלכו והעלילה עוברת למערכה הבאה, שבה ה’ נותן הצהרת כוונות שגורמת לאברהם להתערב ולהתמקח, ובמקום שה’ יאמר מייד מה המצב ומה יהיה, יש איזה מיקוח ארוך, יפה מעניין ואולי מיותר. נראה להלן.
בינתיים השאילה שהיא אולי הפחות חשובה – מה חשוב לי לדעת ששרה הכחישה שהיא צחקה “בקרבה”. את השם יצחק כבר קיבלנו בשבוע שעבר. וטוב לדעת שקובעים שם לתינוק/ת עוד לפני ההריון. ויש להיזכר שגם אברהם/אברם צחק לפני שבוע. ואני רוצה לבדוק אם כתבתי על השורש צ.ח.ק בתורה.
חזרה לעניין המרכזי – התגלות ה’ לאברהם. מה היא?
פעם שלישית (אם ספרתי נכון) שה’ נראה אל אברהם. פעם ראשונה ה’ נראה אל אברהם ומבטיח לו (במשפט קצרצר 5 מילים) “לזרעך אתן את הארץ הזאת”. פעם שנייה ה’ נראה לאברהם ואומר לו (שוב משפט קצר בן 7 מילים) “אני א-ל שדי התהלך לפני והיה תמים”. ואז מופיע א-להים ומצווה אותו למול את בשר העורלה. ועכשו אחרי קיום המצווה של ברית המילה בפעם השלישית ה’ נראה אל אברהם, ושותק, כי פתאום הופיעו שלושה אנשים שאכלו ודברו, שרה שמעה וצחקה, ואז פתאום ה’ מתערב ושואל “למה זה צחקה שרה…הייפלא מה’ דבר…”?
ופה טמנה התשובה לכל שאילה תמוהה – “הייפלא מה’? אז כל דבר לא ברור, התשובה – ככה ה’… וכשה’ רוצה, או יות ר נכון רצה לפני כ – 3,500 שנה, הוא אפילו נראה, בצורה זו או אחרת. “וירא ה’, “י” צרוייה.
אז מה אומרים חז”לינו?
מתוך –
http://www.yeshiva.org.il/midrash/2808
לכאורה הלא מצאנו שכבר נגלה ה’ אל אברהם לפני שמל את עצמו כשהבטיח לו את הארץ הזאת, שנאמר: “וירא ה’ אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח לה’ הנראה אליו” (יב, ז), וכן כשהבטיח לו זרע, שנאמר: “אחר הדברים האלה היה דבר ה’ אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם וגו’ ויאמר לו כה יהיה זרעך” (טו, א – ו), וכן בברית בין הבתרים, נאמר: “ויאמר אליו אני ה’ אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרישתה” (טו, ז).
וא”כ מה החידוש בגילוי שכינה שזכה אברהם לאחר שנימול?
אפשר היה לומר שבפעמים הקודמות נגלה ה’ אליו בזכות ההבטחה לזרעו אחריו שעתידים להבחר להיות לו לעם סגולה, ויכנסו בברית להיות נימולים לשם ה’. וכמו שמצאנו שאמרו חז”ל שאין הנבואה שורה בחו”ל כאשר נבואתם הייתה “בה או בעבורה”, שנבואה בעבור הארץ יכולה להאמר גם מחוצה לה. כך גם אברהם זכה לנבואה בזכות זרעו אחריו. אבל בפרשתנו ה’ נגלה לכבודו כמו שאמרו חז”ל“לבקר את החולה” , וכפרוש הרמב”ן שם, שעשה כן לכבודו של אברהם, ולזה זכה רק אחרי שנימול.
…..גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה
לפי מעוט הבנתנו, שאת השכינה אי אפשר לראות, “כי לא יראני האדם וחי”, ואי אפשר להדבק בשכינה לגמרי כי “אש אוכלה הוא”, אלא בדרך הנבואה הנפש מתפעלת במידת מה ממחזה אלקים, משא”כ אדם מקיים מצוות ה’, נוצר חבור גמור בינו ובין בוראו שציווהו, בחינת שלוחו של אדם כמותו, ו מצווה- לשון צוותא וחבור, וכן כאשר האדם מידבק במידותיו של הקב”ה הרי הוא מגלה בכך את צלם האלקים שבו….
(ע”כ.)
ניתוח מהות התגלות ה’ ניתן ב –
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vayerah/mao.html
…. מתייחס רמב”ם לבראשית יח: במו”נ ב, מב הוא רואה בפסוק א כותרת המסכמת את תוכן הפרק, שהוא התגלות של אלוקים לאברהם, ויתר הפרק הוא תיאור
פרטי-ההתגלות באמצעות אנשים-מלאכים: ]6[
…..
להתנגדותו של רמב”ם לפירוש הפרק כמתאר שתי התגלויות, יש שורשים הן במצע הפילוסופי של פירושו והן בנטייתו לפשט: על פי הסולם בן שתים עשרה הדרגות שיצר רמב”ם
להבנת הנבואה בהתגלויותיה השונות )ראה מו”נ ב, מה(, שליטה כמעט מוחלטת, ואין לכוח הדמיון מקום ליצירת מושגים שאינם אמיתיים. אולם לדרגה זאת, דרגה שתים עשרה,
הגיע רק משה רבנו – וזה בסיס עליונות נבואתו על נבואת יתר הנביאים – על כן לא ייתכן לפרש שאלוקים נראה לאברהם כחום היום, בעודנו יושב, ער ללא ספק, פתח
האוהל, צופה ומצפה לאורחים. אך גם כמי שחותר לפשט לא יכול היה רמב”ם לקבל פירוש, שלפיו אלוקים מתגלה זמן קצר לאדם, התגלות חסרת הסבר ונטולת תוכן ומטרה,
ופתאום במעבר חד ובלתי הגיוני אותו אדם נחשף להתגלות אחרת )ראה במו”נ ב מא את הסברו למעבר מדרגה לדרגה(.
רמב”ם אינו יכול לקבל את הפירוש של “גדולה
(ע”כ. קצת מסובך להבנתי)
….
ועוד ניתוח פשוט יותר של “וירא אליו ה’ ניתן ב –
http://ybm.org.il/Admin/uploaddata/LessonsFiles/Pdf/11406.pdf
(לא אצטט)
- סיום ביקור “האנשים” והקדמה להפיכת סדום
” ויקומו משם האנשים וישקיפו…ואברם הולך עמם לשלחם וה’ אמר….ואברהם היה יהיה לגוי גדול… כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו… ושמרו דרך ה’ … למען… ויאמר ה’ זעקת סדום ועמורה… ויפנו משם האנשים… ואברהם עודנו עומד לפני ה’, ויגש אברהם
(פרק יח פסוקים טז’ – כג’)
כבר דנתי בנושא לפני שנה ב –
אבל עדיין הנושא נשאר תמוה, אז אעיין בו שוב.
קטע של שבעה פסוקים תמוהים בעיני, קצת מבולבלים ומבלבלים, מין פירוט של נושאים שונים ודי טעונים שנראה לי שהם די “הוזנחו” בעיקר בגלל שהם תקועים בין ביקור האנשים אצל אברהם למיקוח של אברהם עם ה’.
ואנשים קמים ומשקיפים, אברהם הולך איתם, ובו בזמן ה’ אומר (לעצמו???) שני דברים שונים, האחד – זכויות של אברהם, והשני – זעקת סדום ועמורה.. ואז ה’ מחליט – ארדה נא ואראה…” ה’ יורד פעם שנייה לראות מקרוב. ניזכר מה קרה כאשר “וירד ה’ לראות את העיר ואת המגדל…”.
כמה הסברי חז”ל, מתוך
www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_2113_185.pdf
תכז. למה זה צחקה שרה, — אם תאמר למה לא הקפיד הקב״ה על אברהם כמו שהקפיד על שרה, שהרי גם אברהם צחק, כ״ש בפרשה אחרונה שב״לד לך” אלא משל לאשה חכמה שבאה להוכיח כלתה והוכיחה את בתה, והתכוונה לכלתה. וממילא מדגישה כלתה בעצמה. כד אם הוכיח הקב״ה את אברהם בפניו היה מתבייש, אלא הוכיחו מן הצד. (חזקוני).
תכה. ותכחש שרה לאמר לא צחקתי, – לפי שכזבה שרה ע״י יצחק, באה סבת מיתתה ע״י יצחק כששמעה ע״ד העקידה. (ילקוט ראובני בשם ספר חסידים).
תכט. ויקומו משם האנשים וישקיפו על פנ• סדום, — עמדו המלאכים מסעודתם בביתו של אבדחם אבינו הצדיק הגדול והמכניס אודהים, ודאו ההבדל בינו ובין אנשי סדום. לכן ״וישקיפו על פני סדום״, פירש״י השקפה לדעה. (שפתי דעת כ״ח באר מ י0 חיי0, הובא בשער בת רבים).
תל. . ואברהם הולך עמה ם לשלחם, – נראה כי הוא רצה ללות אותם עד סדום, ואולי עד ביתנ של לוט, למען יכניס הוא א ח האודהים, וה׳ אמד המכסה אני מאברהם, פירוש אם ילך לסדום וה׳ ישחית את חמקום ויעשה אותם כלה, פן יספה שם גם הוא, ע״כ גילה לו הקב״ה למען לא ילד לסדום, שאף שהוא צדיק יוכל גם הוא להיספה בסדום. (ר׳ ברוך פרידנברג מקור ברוך ע׳ כח)….
תלב. המכסה אני מאברהם אשר אני עושה …ואברהם היה יהיה לגוי גדול, – הגם שידע הקב״ה אין כבר מקום ל״תפלת אברהם על סדום, בכל זאת גלה לו את הדבר, תאם יתפלל אליו אברהם תפלה שלא הועיל לסדום, — תהא לתועלת לדורות הבאים. משל לשני סוהרים, אהד צעיר ואהד זקן, שנסעו יהד לעיר גדולה בדבר מסהרם. נכנסו להנות־בגדים גדולה. אמר הזקן» מאד הפצתי לקנות כאן הליפת־בגדים יפה בשביל בן־זקוני, אלא מפני שאין אני יודע אם תתאים ל״מדת־גופו, לכן לא אקננה. — אמר לו הצעיר» ואני אקנה ב׳ או ג׳ החליפות. שאל אותו הסוהר הזקן« ומה תעשה אם לא יהיו הבגדים כפי מדת בניד ז ענה לו הסוהר הצעיר» א הה היטבת לעשות שלא קנית כאן שום בגד, כי רק בן אחד לך, ואם לא יהיה הבגד לפי מדתו׳ אץ לך בן אהד שילבשנו, לא כן הדבר עמדי, כי הנני אלהים בהרבה בנים גדולים וקטנים, ואם לא יהיה איזה בגד הוגן לאחד מהם, — יהיה הוגן לשני. כד באברהם ש״היו יהיה לגוי גדול״, ותפלתו תעמוד ליתרות הבאים. (עפ״י הספר אוהל יעקב של המגיד נזדובנא).
תא. ויאמר ה׳ זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו׳ ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה, — תני רשב״י: ״זו אחת מעשר ירידות האמורה-! בתורה. אראב״כ : מלמד שפחה להם המקום פתה של תשובה׳ וגו׳ (ב״ר פ׳ מט). הנראה במדרש זה הוא. שאע״פ שכל ד.ל*בבות דורש ה׳ והוא מבין אל כל= מעשי בני א ד ם ותהבולותיהם, מימ ממדת טובו והסדו הוא לבלתי המית את הגפש ההוטאת כי אם בדין׳
ירידתו של הקנ״ה לסדום היתה פתיתת פתת לשערי־תשונה.
(ע”כ) מומלץ לעיין בהמשך
http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_2113_189.pdf
וגם
http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_2113_190.pdf
ועוד
ומתוך
http://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=879
שתי שאלות מתעוררות בפסוקים אלו: א) מהפסוק’ארדה נא ואראה’ משמע שעוד לא נפלה ההחלטה להחריב את סדום; ואילו מדברי אברהם “האף תספה צדיק עם רשע” משתמע שההחלטה נפלה כבר. ב) הפסוק “ויפנו משם האנשים וילכו סדומה…” היה צריך להיות מיד לאחר הפסוק “ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום” (פסוק טז), כיון ששניהם מדברים על הליכת המלאכים מאוהלו של אברהם לסדום.
ייתכן שיש נקודת מעבר אחרי פסוק כא, כלומר, אחרי שה’ אמר ‘ארדה נא ואראה’, אכן ירד ה’ וראה, והחליט להשחית את סדום. לכן רק אז נשלחו המלאכים לסדום, ולכן רק אז בא פסוק כב. אברהם יודע על ההחלטה, כי “ואברהם עודנו עומד לפני ה'” (פסוק כב), ולכן הוא מתפלל על החלטה זו. (ע”כ)
ומתוך ניתוח מעמיק של האמור בפרשייה זו, ב –
https://www.ypt.co.il/beit-hamidrash/view.asp?id=4065
אחת הפרשות המופלאות מבחינה תיאולוגית בספר בראשית היא הויכוח התמוה בין אברהם לקב”ה על גורלם של אנשי סדום. עזות הפנים של אברהם במפגש זה מעוררת השתאות, וכנגדה הנכונות האלוקית לשתף את אברהם בתהליכי קבלת ההחלטות המוסריים בעולם מחייבת מחשבה והתבוננות. במאמר זה נציע אפשרות אחת של פרשנות שתבהיר את הנקודות הקשות הללו, ותלמד פן או שניים על מעמדו הרוחני של אברהם, תפקידו בעולם והשליחות שבניו נושאים אחריו מכוחו. ….
תחילה יש להתבונן מה פשר האמירה האלוקית: “המכסה אני מאברהם אשר אני עושה?”. האם הקב”ה משתף את אברהם אבינו בכל שאר הנהגותיו בעולם? האם יש בעיה מיוחדת דווקא בסיפור ההיפרעות מאנשי סדום, שהקב”ה מביא את הדברים בפני אברהם? כמו כן, מפשט הלשון מוצג חשש אלוקי, כביכול, שאברהם יפרש את הדברים ככיסוי. אם הקב”ה לא ישתף את אברהם האם זהו כיסוי, מעשה בלתי הוגן?! אתמהה!
………
עוד ראוי לתת את הדעת לפסוקים הבאים, שכן לכאורה יש קשר ביניהם: “ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום, ונברכו בו כל גויי הארץ, כי ידעתיו למען יצוה… ושמרו דרך ה’ צדקה ומשפט”. האם משום שאברהם יהיה גוי גדול וכו’ יש צורך לשתף אותו בהחלטה האלוקית הזו?
בהמשך חושף ה’ לפני אברהם את כוונותיו ביחס לאנשי סדום, בפיהם של המלאכים:
ויאמר ה’ זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד. ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה. ויפנו משם האנשים וילכו סדומה ואברהם עודנו עומד לפני ה’. (בראשית יח, כ-כב)
יש לשאול: למי אומר ה’ “זעקת סדום ועמרה כי רבה וכו’ “?[2] שאלה נוספת, משמעותית ביותר מבחינה תיאולוגית, היא: מדוע הקב”ה צריך לבצע “ירידה” לראות את חטאיהם של אנשי סדום ועמורה? מדוע לא די בתיאור העובדות לאשורן? האם אנו חושדים, ח”ו, כי ידיעת ה’ היא חלקית, והוא זקוק למראה עיניים נוסף, כביכול?
….
כאן המקום להעיר על שינויי שמות ה’ לאורך הפרק. בסך הכל מופיע שם הוי”ה בפרשייתנו שבע פעמים[3], מספר רב משמעי. אולם, לאורך הדיאלוג בין ה’ לאברהם אנו מוצאים שאברהם נמנע באופן עקבי מלהשתמש בשם הוי”ה, אלא פונה אל הקב”ה אך ורק בשם אדנו”ת (כז, ל, לא, לב), הלא דבר הוא! מדוע נמנע אברהם מלהשתמש בשם הוי”ה, ופונה אל הקב”ה אך ורק בשם אדנו”ת? ובמיוחד כאשר שם זה “זר” לאווירה הכוללת של הפרשייה, המשתמשת באופן עקבי (שבע פעמים) בשם הוי”ה? כמו כן, מדוע הסדר של שמות ה’ השונים הוא כך שעד פסוק כו אנו מוצאים את שם הוי”ה שש פעמים ברציפות, מפסוק כז מוצאים את שם אדנו”ת ארבע פעמים רצופות, ורק בפסוק האחרון של הפרק חוזרת התורה להשתמש בשם הוי”ה? לשם מה נועדה המובלעת של שם אדנו”ת בתוך המערכת הכוללת של שם הוי”ה[4]? לשם כך עלינו לבחון את הבדלי המשמעות בין שימוש התורה בלשון הוי”ה לשימוש בלשון אדנו”ת.
אך קודם לכן מזדקרת ועולה שאלה פרשנית קשה ביותר מתוך לשונו של פסוק זה. “וילך ה’ כאשר כלה לדבר אל אברהם” – אולם עיון קל בפרשייה יגלה כי הקב”ה אינו הפעיל בשיח על סדום. הקב”ה אמנם חשף את כוונותיו ביחס לסדום, אך מי שהיה הגורם הפעיל ביותר בשיחה היה אברהם, שהפציר בקב”ה פעם אחר פעם לחוס על אנשי סדום, ולהימנע מלכלותם בתנאים מסוימים. ….(ע”כ. מומלץ לעיון נוסף)
ואוסף מדרשי חז”ל על הנושא ניתן ב –
(לא אצטט)
ומתוך
http://www.nadel-law.co.il/Index.asp?ArticleID=1213&CategoryID=333
“וקשה, מדוע ה’ צריך לרדת ולבדוק מה קורה בשטח (“ארדה נא ואראה”) על מנת לדון את אנשי סדום ועמורה; האם ה’ אינו יודע מה קורה שם? אכן, רש”י הרגיש בשאלה זאת והסביר, בעקבות המדרש, כי אזכור הירידה בא ללמד את הדיינים “שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראייה”. כך גם הסביר רש”י על הפסוק בענין מגדל בבל – “וירד ה’ לראות את העיר ואת המגדל” – “לא הוצרך לכך, אלא ללמד לדיינים שלא ירשיעו הנידון עד שיראו ויבינו”.
החובה לדון דיני נפשות על פי ראיות ברורות ולא על פי הערכות ואומדנים נמנית כמצוה עצמאית במנין המצוות (ל”ת ר”צ שבספר המצוות לרמב”ם): “האזהרה שהזהרנו מלהוציא לפועל את העונשים על פי אומד חזק ואפילו קרוב לודאי”. ודברים ברורים כתב הרמב”ם בהלכות סנהדרין (כ, א): “אין בית דין עונשין באומדן הדעת, אלא על פי עדים, בראיה ברורה. אפילו ראוהו העדים רודף אחר חברו להורגו, והתרו בו, והעלימו עיניהם, או שנכנס אחריו לחורבה, ונכנסו אחריו, ומצאוהו הרוג ומפורפר והסיף מנטף דם ביד ההורג – הואיל ולא ראוהו בעת שהכהו, אין בית דין הורגין בעדות זו. (ע”כ)
ועשר ירידות של ה’ (השכינה) יש בתנ”ך, מתוך
http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/avot/34-2.htm
עשר ירידות ירדה שכינה על העולם
אחת בגן עדן שנאמר: (בראשית ג) “וישמעו את קול ה’ אלוהים מתהלך בגן”,
ואחת בדור המגדל שנאמר: (שם יא) “וירד ה’ לראות את העיר ואת המגדל”,
ואחת בסדום שנאמר: (שם יח) “ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי”,
ואחת במצרים שנאמר: (שמות ג) “וארד להצילו מיד מצרים”,
ואחת על הים שנאמר: (תהלים יח) “ויט שמים וירד”,
ואחת בסיני שנאמר: (שמות יט) “וירד ה’ על הר סיני לעיני כל העם”,
ואחת בעמוד הענן שנאמר: (במדבר יא) “וירד ה’ בענן”,
ואחת במקדש שנאמר: (יחזקאל מד) “ויאמר אלי ה’ השער הזה סגור יהיה לא יפתח וגו’ כי ה’ אלהי ישראל בא בו”,
ואחת שעתידה להיות בימי גוג ומגוג שנאמר: (זכריה יד) “ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים”: (ע”כ)
וניתוח יפה של הביטוי “הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה” ניתן ב –
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vayerah/avi.html
(מומלץ לחוקרים/ות – לא אצטט)
- לוט
ויבואו שני המלאכים… בערב ולוט יושב בשער סדום… וירא…. ויקם… וישתחו…. ויפצר…. ויאמר…. הנה נא לי שתי בנות….וישלחו האנשים ידם…. ויאמרו… מי לך פה חתן…
לוט הוא טיפוס חידתי, התנהגותו נעה בין קטבים הפוכים פעם לחיוב ופעם לשלילה. הסיפורים עליו בפרשתנו מדהימים. מתחילים בזכותו כאדם אמיץ ומכניס אורחים למופת. אבל מייד לאחר מכן הוא מוכן (בקלות?) להפקיר את בנותיו לאנשי סדום. ובסופו של דבר הוא הופך להיות בו זמנית גם האבא וגם הסבא של שני בנים/נכדים אחד מכל אחת מבנותיו. ולאף אחד/ת לא איכפת.
יש לציין שהכתוב קצת סתום בזה שלא ברור כמה בנות היו ללוט וכמה בנים. האם היו לו 4 בנות,שתיים נשואות ושתיים בתולות, או שרק שתיים שהיו בתולות אבל מאורשות לשני חתנים. ומה עם בניו?
מתוך
…שני מלאכים מגיעים לסדום ולוט מבקש לארחם. “ולוט יושב בשער סדום”, כתוב (י”ט, 2). מה פירוש? האם קבע לוט את ביתו בשער סדום, בבחינת שייך ולא שייך לאנשי העיר, או שמא ישב לוט בשער כמנהג מנהיגי המקום השופטים את בני עירם בשער? למותר לציין, שהאפשרות השנייה מכתימה את לוט. אלא, שענייננו בהתנהגותו של לוט בפרשת אי-הסגרת שני אורחיו לאנשי סדום המבקשים לבצע בהם זממם המיני (“… הוציאם אלינו ונדעה אותם.” – י”ט, 5). לתדהמתנו, מציע לוט הצדיק להסגיר את שתי בנותיו הבתולות (“אשר לא ידעו איש” – י”ט, 8) להמון המשולהב, ולו רק ירפו מאורחיו. “ועשו להן כטוב בעיניכם”, הוא מוסיף! האם נקרא למעשה שכזה “מעשה צדיקותי”?![2] יתר על כן, הכתוב מבלבלנו-מעט בנושא בתוליותן של שתי הבנות, שכן הכתוב סח במפורש בחתניו של לוט – “חתניו לוקחי בנותיו” (י”ט, 14). האם שתי הבנות מאורשות?[3] אם כן, הנכונות להסגירן לידי ההמון הסדומי נראית מתועבת אף יותר.
[2] בנות לוט פרוצות היו ולכן הציען לוט להמון, פירש מחבר “הכתב והקבלה” (על בראשית פרק י”ט פסוק ה’).
[3] אפשרות נוספת היא, שהיו לו ללוט בנות נוספות, נשואות. פרשנים עמדו על כך. לפי הרמב”ן (בראשית פרק י”ט פסוק י”ז), הביטה אשת לוט אחורנית כיון שנכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות שנשארו בעיר המוחרבת.
(ע”כ. ולא ברור לי איך אפשר להניח שבנות לוט היו בו-זמנית פרוצות אבל בתולות)
ומתוך
….שאלות הן:
א] מי היה לוט ומה היו מעשיו?
ב] מדוע ישב בשער סדום?
ג] כיצד קיבל את המלאכים שפגש?
ד] מדוע זכה לוט להינצל ממהפכת סדום ועמורה?
…..
רבינו בחיי מדגיש:כי לוט לעומת אברהם לא רץ לקראת המלאכים.
היות ואצל אברהם המלאכים באו בחום היום והוא הבחין בהם מרחוק ולכן רץ לקראתם,אבל אצל לוט כבר שעת ערב הייתה, ולכן לא הבחין בהם מרחוק,אלא רק כאשר היו כבר בקרבתו.
רבינו בחיי מעיר עוד הערה מעניינת: הרי כשבאו אנשי סדום ודרשו להוציא אליהם את האורחים, לוט היה מוכן למסור להם את בנותיו ובלבד שיציל את המלאכים.
הרי בנוהג של עולם,אדם מוכן להגן על משפחתו הקרובה,אפילו בכל מחיר,
עד כדי מסירת נפשו למענם.
מסירות נפש מעין זו,לא מצאנו אצל לוט,
רש”י מגיע למסקנה כי כל ההתרחשות עם המלאכים הייתה בחג הפסח,לפי שהכתוב מציין: “ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו”
התשובה לשאלה ד]
על כך עונה רש”י:אלוקים הציל את לוט ממהפכת סדום ועמורה,היות וכאשר היה אברהם במצרים בגלל סיבת הרעב בארץ ואשתו שרה עימו.
אברהם הגן על אשתו וחשש שיפגעו בה אנשי המקום,לפיכך שיקר לפרעה וטען כי שרי היא אחותו, לוט שתק באותו זמן למרות שידע את האמת.
לפיכך קיבל על כך שכר מבורא עולם וניצל הוא ובנותיו מהעונש הכבד
על סדום ועמורה,רש”י מגיע למסקנה זו: על סמך הכתוב: “ויזכור אלוקים את אברהם..”[בראשית י”ט,כ”ט] כלומר ה’ זכר את לוט ששמר אמונים לאברהם ולא גילה את האמת-כי היא אשת אברהם.
לסיכום,לאור האמור לעיל,ניתן להגיע למסקנה כי:לוט לא היה צדיק כאברהם…. (ע”כ)
ומתוך
……
כאשר מבקשים לעמוד על פשר התנהגות לוט, ובוחנים את הדרך בה מוצגת דמותו לאורך כל הפרשיות בהן הוא מוצג, הוא מצטייר כחסר ישע, פסיבי ופחדן:
- נפל בשבי, ואברהם הציל אותו: וַיָּשֶׁב, אֵת כָּל-הָרְכֻשׁ; וְגַם אֶת-לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, (בראשית יד 16).
- הציע בנותיו להמון: אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם“, (בראשית יט 8).
- “וַיִּתְמַהְמָהּ” בליקוט רכושו, ולא הצליח לשכנע את חתניו, שלעגו לו כשהציע להם לברוח: וַיְהִי כִמְצַחֵק, בְּעֵינֵי חֲתָנָיו.
- ניצל רק בזכות אברהם: “וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-אַבְרָהָם; וַיְשַׁלַּח אֶת-לוֹט, מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה“, (בראשית יט 29).
- הוא ובנות משפחתו ניצלו ע”י המלאכים: “וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו” (שם יט 16).
- לא היה בכוחו לנוס להר וְאָנֹכִי, לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה, לכן התחנן לקיצור מסלול, ולישיבה בצוער: “אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה“, (בראשית יט 20).
- אחר פחד לשבת בצוער, ועלה להתחבא במערה בהר: יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר; וַיֵּשֶׁב, בַּמְּעָרָה“, (שם יט 30).
- השתכר עד שנוצר פתגם “שיכור כלוט”: “וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת-אֲבִיהֶן יַיִן“, (בראשית יט 33).
- בנותיו עשו בו מה שליבן חפץ: “וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ“, (בראשית יט 33).
……
לוט בחר בגן עדן, שהפך לאחר מכן לגיהינום. הוא העדיף מקום משגשג כלכלית, ולא התחרט על בחירתו גם כשלמד שתושבי סדום, הם בעלי מוסר לקוי, רָעִים וְחַטָּאִים, לַה’, מְאֹד (יג 13). “על שהיו שטופי זימה בחר לוט בשכנותם“ (רש”י על אתר).
אם כן מדוע השתדל לוט לשכנע את הזרים לסור לביתו? המקרא מציג את לוט כאדם בעל ערכים מעוותים, שהכנסת האורחים העניקה לו הזדמנות לשמוע מה ראו ושמעו אורחיו בדרכם, וכל זה תוך כדי סעודה נעימה ולגימת יין בחברת הגברים החדשים שהגיעו לעיר. יש להניח שבתקופה שבה “אמצעי התקשורת” הסתפקו בהעברת הודעות ע”י שליחים, ע”י משואות, או סתם בשמועות מפה לאוזן, גברים שמחו לארח גברים שבאו מדרך, ויכלו לספק חדשות, לספר על אירועים שעברו עליהם בדרך, או לספר רכילות שאותה שמעו ממארחים קודמים.
(ע”כ)
ומתוך סיכום ארוך ונאה על לוט (כולל השוואה עם אברהם) ב
http://www.yesmalot.co.il/shiurhtml/malotsh1798.asp
דמותו של לוט
דמותו של לוט היא מורכבת מאוד. לוט פוסח על שתי הסעיפים. מצד אחד יש לו עוצמות אך מצד שני הוא לא יודע להחליט.
הוא מכיר את הכנסת האורחים של אברהם אך מצד שני קורא לאנשי סדום “אחים” (מה שאברהם לא עשה). הוא מסרב ללכת עם אברהם ובוחר בערי סדום שמצד אחד מתוארים “כגן ה'” ומצד שני “כארץ מצרים”.
כאשר הוא בורח הוא עוצר באמצע ההר. עוד קצת והוא היה מגיע לאברהם. אך לוט הולך בכיוון ולא רוצה להגיע עד אברהם. והעצירה הזו היא צער(צוער) גדול על הפספוס.
לוט עוצר בגבול, בצוער. בעיר מעמדה שנוי במחלוקת. לא ברור אם היא שייכת לערי הכיכר או לא. כך גם לוט. הזהות שלו לא ברורה, ממש כפי שזהותו של מלך צוער לא ברורה.
יש פה בעיה של חוסר יכולת להתנתק לגמרי מסדום, ולכן אינו מצליח לשכנע את חתניו.
לוט מפחד להישאר גם בצוער, מפני שהוא הוא יודע שיש בה נקודה כמו של סדום ולכן הוא בורח הלאה. ובדומה לשם העיר “בלע” (צוער) הוא נבלע במערה.
הסיפור של הבכירה והצעירה (צוער) סיפור מורכב לכשעצמו, כפי שרואים במדרש15:
רבי הונא אמר: מתחלת עיבורו של מואב לא היה לשם זנות אלא לשם שמים…
ר’ סימון אמר: מתחלת עיבורו של מואב לא היה לשם שמים אלא לשם זנות…
יש פה פן של עוצמת הקמת שם למשפחה (כפי שהרמב”ן16 מביא בסיפור יהודה ותמר) ויש פן של עריות. זה סיפור מורכב.
מסיפור זה יוצאים עמון ומואב עליהם נאמר שלא יבואו בקהל ה’. התורה דנה אותם כממזרים מפני שלא קידמו את עם ישראל בלחם ובמים.
האם זו סיבה שבגללה לא יוכלו לבוא בקהל?
הכנסת האורחים זו נקודת המבחן. לוט ניצל בזכות הכנסת האורחים שקיים. ומאידך החורבן של סדום הגיע מפני שלא החזיקו יד עני ואביון17.
חז”ל אמרו18 על אשת לוט שנהפכה לנציב מלח מפני שחטאה בעניין הכנסת אורחים בהקשר למלח, ולכן נענשה מידה כנגד מידה.
חז”ל ראו שיש אצל אשת לוט פגם במצוות הכנסת אורחים מההקבלה של סיפורי הכנסת האורחים. אצל אברהם גם שרה מופיעה כשותפה בהכנסת האורחים. לעומת זאת אצל לוט, אין זכר לסיוע של אשתו.
בני לוט
ללוט היו בנים, כפי שמופיע בדברי המלאכים אליו19:
וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל לוֹט עֹד מִי לְךָ פֹה חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ בָּעִיר הוֹצֵא מִן הַמָּקוֹם.
מדוע לוט לא מנסה לפנות ולהציל את בניו? מדוע הוא פונה דווקא לחתניו?
נראה שלוט הבין שלא יצליח לשכנע את בניו להתנתק מסדום, אולם בנותיו היו במצב אחר. לכן, הוא חשב שיש לו סיכוי לשכנע את חתניו.
ניתן להסביר על פי כך את דרשת חז”ל “מואבי ולא מואבית…”. מדוע לא אומרים “ממזר ולא ממזרית”?
כפי שאמרנו לעיל, נקודת המבחן של לוט ואנשי סדום היא בהכנסת אורחים. וכבר אצל לוט רואים את ההבדל שיש בנושא זה בין הגברים לנשים. כבר בתוך המשפחה המתח הזה קיים.
(ע”כ. מומלץ)
- וישב בהר ושתי בנותיו עמו…. ותהרינה שתי בני לוט מאביהן,
כבר הזכרנו לעיל את התנהגותו הלא מוסרית של לוט. וכמו שהיה לנו קשה לקבל שאברהם שיקר פעמיים, פעם לפרעה ופעם אבימלך. כך קשה לקבל שפעמיים לוט “לא ידע בשכבה ובקומה”.
האם מה שקרה היה אירוע שלילי לחלוטין או ש….
מתוך
http://www.mikra-ahuvia.co.il/index2.php-id=21&lang=HEB&catId=2.html
עתה נחזור ונשאל: הביקש הכתוב להצדיק את התנהגותן של בנות לוט או לגנותה? ומה דעתו על מעשהו-מחדלו של נוח האב?
הרמב”ן הביא את שתי ההערכות כאפשריות: אמרו [בנות לוט]: נעשה אנחנו את המעשה הראוי לנו, כי ירחם האלוהים, ונוליד זכר ונקבה, ויתקיים העולם מהם…” – זאת אמר לשבחן. ולגנאי שלהן אמר: “או שהיה הדבר מכוער מאוד בעיני הדורות ההם”.
המדרש על “ויאמר: ה’ מסיני בא” (דברים לג 2) דורש את המעשה של בנות לוט לגנאי: “נגלה הקב”ה על בני עמון ומואב, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: לא תנאף! אמרו לו: כולנו מניאוף, ככתוב: ותהרינה שתי בנות לוט מאביהן” (מכילתה דר”י).
הטיעון שכל עניינו של הסיפור הוא לגנות את בני עמון ומואב, מקובל גם על פרשנים אחרונים. שד”ל הביא לעניין זה את דעתו של De Wette “כי כל הסיפור הזה בדו אותו ישראל משנאתם את המואבים ואת העמונים”. אבל הוא דוחה אותה: “וזה שיגעון גדול, כי הלוא בהיפך, על ידי הסיפור הזה נעשו האומות ההן קרובי ישראל ואחיהם, ונאסר על ישראל להתגרות בם… מלבד כי התורה לא גינתה מעשה בנות לוט…”. ויש להוסיף, שאילו ביקש המקרא לבזות את עמון ומואב בסיפור מעשה בנות לוט באביהן, לא היה מספר לנו את המעשה על תמר ביהודה (בראשית ל”ח) – כלום ביקש הכתוב לבזות את דוד המלך, שכולו מניאוף? [1]
דומה שצדק באומרו, שהתורה לא גינתה מעשה בנות לוט. וחז”ל, אף על פי שגינו “את לוט נאוד” (רמב”ן) ובמקצת גינו גם את בנות לוט, מעיקרא לא גינו אותן, ואף שיבחו את המעשה שלהן. “אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יהושע בן קרחה: לעולם יקדים אדם לדבר מצווה, שבשביל לילה אחד שקדמה אותה בכירה לצעירה, קדמה אותה ארבע דורות לישראל: עובד, ישי, ודוד, ושלמה. ואילו צעירה עד רחבעם, דכתיב: ושם אמו נעמה העמונית (מל”א יד 21)”. הנה היה המעשה שלהם דבר מצווה לדוגמה!
גם במדרש הבא נדרש המעשה שלהן לשבח: “אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: ישרים דרכי ה’ וצדיקים ילכו בם ופושעים ייכשלו בם’ (הושע יד 10)? משל ללוט ושתי בנותיו עמו. הן שנתכוונו לשם מצווה – וצדיקים ילכו בם; הוא שנתכוון לשם עברה – ופושעים ייכשלו בם. ושמא גם הוא לשם מצווה התכוון? תנא משום רבי יוסי בר בר חוני: למה נקוד על ו’ ‘ובקומה’ של בכירה? לומר שבשכבה לא ידע, אבל בקומה ידע. ומה היה לו לעשות? מה שהיה היה! היוצא מזה, שלפני האחרונה לא צריך היה לשתות יין!” (נזיר כ”ג, א). (ע”כ)
ומתוך
http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/144-2.htm
…
| התלמוד מספר שלאחר ששכבה עמו בתו הבכירה, ידע לוט שבתו הצעירה תשכב עמו גם היא, ואף על פי כן, לא נמנע מלהשתכר שוב, אף שידע היטב שרק אנשי סדום ניספו. התלמוד מטיל על לוט את האחריות לגילוי העריות עם בתו הצעירה. וזה לשונו: |
| מאי דכתיב: “כי ישרים דרכי ה’ וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם” (הושע י, יד)? משל ללוט ושתי בנותיו. הן, שנתכוונו לשם מצוה, “צדיקים ילכו בם”; הוא, שנתכוון לשם עבירה, “ופושעים יכָּשלו בם”1. |
| אחריותו הפלילית של השיכור |
לפי המשפט העברי, השוכב עם בתו עובר עברת גילוי עריות חמורה שדינה מוות. וכאן המקום לשאול: מהי מידת אחריותו של השיכור למעשיו? מחד גיסא, ביסודו של הדין הפלילי במשפט העברי עומדת ההנחה שאין להטיל אחריות פלילית אלא על מי שפעל מתוך מחשבה פלילית. אדם הפועל מתוך שכרות אינו מודע למעשיו, ולכאורה נראה שלא ניתן להענישו. מאידך, יש לחברה אינטרס מובהק להטיל אחריות על השיכור, משום שאינו שולט על מעשיו, ולפיכך הוא מסוכן יותר מאדם שפוי2. אף יש חשש שיבוא אדם להשתכר בכוונה תחילה, בידעו שהוא מסיר מעליו אחריות למעשיו. אשר על כן, החברה מעוניינת להטיל עליו אחריות למעשיו.
וזו דעת התלמוד3 בשאלה זו:
| שיכור מיקחו מיקח וממכרו ממכר. עבר עבירה שיש בה מיתה, ממיתין אותו; מלקות, מלקין אותו. כללו של דבר, הרי הוא כפיקח לכל דבריו, אלא שפטור מן התפילה… אמר ר’ חנינא: לא שנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט, אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכולם. |
| התלמוד מבחין בין שכרות קלה לבין שכרות מוחלטת כשכרותו של לוט4. מי שמשתכר קלות חייב בעונש על כל עברה שהוא עושה. העובדה שמעצוריו התרופפו בעקבות שכרותו – וייתכן שלא היה עושה את מה שעשה לולי היה שיכור – אינה פוטרת אותו מעונש. שכרות מעין זו אינה נוטלת ממנו את כושר השיפוט, השיכור מבין את אשר הוא עושה, ועל כן הוא בר עונשין. לעומת זאת, מי שהוא שיכור כלוט, פטור מאחריות פלילית למעשיו, אף אם השתכר מרצונו, משום שבשעת ביצוע העברה אינו מודע למעשיו. המשפט העברי דבק אפוא בעיקרון שאין לענוש אדם על עשיית מעשה בלא מחשבה פלילית.
עמדתו של החוק הישראלי5 שונה. אמנם גם הוא מבחין בין שיכור ששכרותו קלה לשיכור כלוט, אלא שאינו פוטר את האחרון מאחריות פלילית אלא אם נגרמה שכרותו “שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעת”. (ע”כ) http://www.merkazherzog.org.il/article/43 גישה רדיקאלית פסיקתא רבתי מבאר כיצד בנות לוט הבינו את המציאות שאליה נקלעו: בנות לוט הכירו את ההיסטוריה האנושית שבה כל האנושות הושמדה (מלבד יושבי התיבה) בדור המבול. למיטב הבנתן, כעת חרבה האנושות בשנית, ולשם הצלתה מכליה סופית, עליהן להתעבר מאביהן. המדרש מסיים בשיפוט ערכי על מעשי בנות לוט: אמר הקדוש ברוך הוא איני מקפח שכר כל ברייה אע”פ שלא חשבו בנות לוט מחשבה יפה אלא אני יודע את הלבבות אני ה’ חוקר לב ובוחן כליות, לפיכך כשהוא בא לרחוקם ריחק את עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואביות. (שם)…. על פי מדרשים אחרים תאוותנותו של לוט הובילה אותו למעשים או למחדלים שתרמו לביצוע העבירה. לפי אגדת בראשית, לוט לא הגיע במקרה אל המערה שבה חי עם בנותיו אלא, “כל הדברים הללו היה עושה כדי שילך למערה לעסוק בעריות” (אגדת בראשית [בובר], פרק כה, ד”ה ויסע משם). בעל מדרש זה סבור אפוא כי לוט היה מעוניין בקיום גילוי עריות ולכן יצר תנאים סביבתיים נוחים לשם ביצוע עבירה זו. מדרש רבה תולה בלוט אחריות מכיוון אחר. לדבריו, “ואויל שפתים ילבט, זה לוט שהיה אויל בשפתיו שהיה צריך לומר לבנותיו דבר שלקה בו העולם אנו באים לעשות? …לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה’ ” (בראשית רבה [וילנא], נב, ד”ה ד”א ויסע). מדרש זה אינו מציג את לוט כקרבן פסיבי לאונס ולגילוי עריות אלא כשותף לעבירה, כמי שצריך היה לומר לבנותיו להימנע ממה שלדבריו “אנו באים לעשות” (שם) ובשלו חרב העולם. לוט לא נהג כך, לא מנע מבנותיו את ביצוע העבירה ולכן היא מוטלת גם על כתפיו. …ניתוח המדרשים שעל שני הסיפורים הנדונים (לוט ובנותיו ותמר ויהודה) הוביל לתבנית ויקטימולוגית בלתי שיגרתית הנושאת אופי הופכי: דווקא מבצעות העבירה השמיעו את קולן כקורבן ואילו קורבנות העבירה לא התבטאו כקורבנות. כלומר, בנות לוט מתוארות גם במקרא וגם במדרש כמי שרואות את עצמן כקורבנות של הנסיבות וכמי שחוששות שאם לא תבאנה על אביהן לא יהיה מי שיעברן. על פי המדרש חששן היה שכל האנושות תיגדע ותיכלה. תמר ביטאה את תחושת הקיפוח שלה ואת מחאתה על כך, באמצעות התחפשותה לקדשה. מנגד, לוט אינו מתבטא כלל המקרא, ואילו במדרש הוא מתבטא פעם אחת בלבד, וגם אז הוא לא מתבטא כקרבן אלא כמי שביצע עבירה.5 יהודה בא לידי ביטוי הן במקרא והן במדרש כמבצע עבירה (שהודה במעשיו) או כשופט (ראו פירוט בגישה הפוזיטיביסטית למקרה תמר ויהודה). גם לוט וגם יהודה לא התבטאו כקורבנות. הוצע הסבר מיגדרי-סטריוטיפי להיפוך זה; בתקופת חז”ל, (כמו בתקופות רבות אחרות) גבר נתפס כצד החזק ואשה כצד החלש. כמו כן, בפועל, ברוב עבירות-מין הגבר הנו התוקף והאשה הנה הקורבן. במקרים שנדונו בחיבור זה נתהפכו היוצרות. ייתכן שבשל חריגותם של מקרים אלו ובשל מבוכה כלשהי ‘בצד הגברי’ על מקומו הבלתי רגיל במעשה העבירה, הושתק קולו של הגבר כקורבן. אפשר לשער שמסיבה מגדרית זו, הנשים שבסיפורינו (מבצעות העבירה) ‘חזרו למקומן’ בהתאם לסטריאוטיפים חברתיים, והשמיעו את קולן גם כקורבנות. (ע”כ. מומלץ) מספיק על גילוי עריות ויש לנו עוד את — ביקור אברהם ושרה ואבימלך בגרר, – הולדת יצחק, – גירוש הגר – עקידת יצחק – ושימת בני נחור. הכל מעניין ומאתגר ונדרש רבות. אז יישאר הרבה לסבב הבא אי”ה. 5. ויהי אחר הדברים האלה ויוגד לאברהם – (פרק כב פסוקים כ’ – כד’) גם בתחילת הפרק מופיע המשפט המקדים “ויהי אחר הדברים האלה והא-להים ניסה את אברהם” Pרק כב פסוק א’) משמעויות? הפשט” בסוף פרק כא מופיע הסיום :ויגר אברהם בארץ פלישתים ימים רבים, ויהי אחר הדברים האלה בסוף סיפור העקדה, אחרי שמלאך ה’ מברך את אברהם, נאמר “וישב אברהם בבאר שבע, ויהי אחר הדברים האלה. סגנון ספרתי? האם זה בא לציין שעברו הרבה שנים ואז בא המשך? ניסיתי למצא משהו בנושא אצל רבנו גוגל ולא מצאתי. אבל קצת הסברים ב – http://www.pash.co.il/Default.aspx?TorahID=568
|
-ומתוך מאמר ארוך על אירוע העקידה ב- –
www.elon.org/shiur_hebrew_doc/teshuva63.doc
אז “ויהי אחר הדברים האלה”, זה רשב”ם נורא. הוא אומר שהפשט הוא, שאחרי מה שקרה עם אבימלך, אתה נתגאית בבן שנתתי לך, חייך לך ותעלה אותו לעולה. זה משנה קצת את הכל, זה נשמע מוזר מאוד……ואגב מה קרה בבאר-שבע בפסוק אחד לפני העקידה? שם נכרתה הברית עם אבימלך. אולי בגלל באר-שבע כל העונש. “ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני”. אינני יודע מה אחר הדברים האלה, אבל ברור שמה שהיה לפני העקידה בפסוקים הוא הברית בבאר-שבע. )ע”כ)
ומתוך
http://www.sefaria.org/Bereishit_Rabbah.57.4?lang=en&with=all&lang2=en
ם כה) מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק תמן תנינן על הגשמים ועל בשורות טובות הוא אומר ברוך הטוב והמטיב מה ראו לסמוך בשורות טובות לירידת גשמים רבי ברכיה בשם רבי לוי אמר על שם מים קרים על נפש עיפה שמועה טובה מארץ מרחק מה שמועה טובה ברוך הטוב והמטיב אף מים קרים ברוך הטוב והמטיב ד”א כמים קרים על נפש עיפה כן שמועה טובה מארץ מרחק זה אברהם שעד שהוא בהר המוריה נתבשר שנולדה זוגתו של בנו הה”ד הנה ילדה מלכה וגו’:
ג
ויהי אחרי הדברים האלה אחר הרהורי דברים שהיו שם מי מהרהר אברהם הרהר אמר אילו מת בהר המוריה לא היה מת בלא בנים עכשיו מה אעשה אשיאנו מבנות ענר אשכל וממרא שהן צדקניות וכי מה איכפת לי מיוחסים א”ל הקדוש ברוך הוא אין אתה צריך כבר נולד זוגו של יצחק הנה ילדה מלכה גם היא היא גם היא מה זו בני גבירה שמונה ובני פילגשים ארבעה אף זו בני גבירה שמונה ובני פילגשים ארבעה:
ד
ד”א נתירא מן היסורין א”ל הקב”ה אין אתה צריך כבר נולד מי שיקבלם את עוץ בכורו ואת בוז אחיו איוב אימתי היה ריש לקיש בשם בר קפרא אמר בימי אברהם היה שנאמר את עוץ בכורו וכתיב (איוב א) איש היה בארץ עוץ רבי אבא בר כהנא אמר בימי יעקב היה דאמר רבי אבא בר כהנא דינה אשתו של איוב היתה דכתיב באשת איוב (שם ב) כדבר אחת הנבלות וכתיב בדינה (בראשית לד) כי נבלה עשה בישראל
(ע”כ. יפה)
ושנזכה תמיד לשמוע בשורות טובות, ולברך ברכת הטוב והמטיב – אמן
שבת שלום
שבוע טוב
להת