From:
Sent: Sunday, 11 December 2016 2:56 PM
To:
Subject: ויצא יעקב…וייקץ יעקב…ויחר אף יעקב…..ויגנב יעקב
הקדמה כללית
יאז “היהודי הנודד” התחיל לנדוד עוד לפני שהוא נעשה יהודי. אברהם אבינו כאשר עוד קראו לו אברם התחיל לנדוד עם אביו , (מיד ??? אחרי החתונה שלו עם שרי) מאור כשדים לחרן. ואולי הסיבה היתה שאנשי המקום באור כשדים צחקו על הזוג הצעיר שאין להם ילד’ים, כי שרי עקרה. ואם נתיחס לרגע ברצינות למדרש שטוען שאברם ושרי היו “טומטומין” הרי לא פלא שהם היו ללעג, ולא פלא שהאבא תרח – איך שהיה תרח, החליט לשנות את מקום מגוריו מאור כשדים לחרן
ומחרן אברם נדד לכנען , מכנען אברם נדד למצריים, חזר החליף את שמו לאברהם ונדד לגרר, וכנראה שלאחר מכן התישב בבאר שבע, ככתוב:”וישב אברהם בבאר שבע”…
יצחק אף הוא נדד בין באר שבע לחברון. כי כאמור “ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון”… “ויביאה (רבקה) האהלה שרה אמו…” כך שלאחר נישואיו יצחק עבר לגור עם רבקה אשתו בחברון – אבל בעקבות הרעב, האירוע הלא נעים עם אבימלך מלך גרר…. הוא התנחל “ויחן בנחל גרר וישב שם” ומשם “ויעל משם באר שבע”, בנראה שם היה אביו אברהם (בחייו) עם כל הרכוש וכו’, ואחרי זה יצחק נדד לא רחוק – לחברון. (פרק לה, פסוק כז
והשבוע “ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה”. ומאז נודדים במדבר, כובשים את כנען, גולים לאשור ובבל ומצריים, וכו’ וכו’ והיום אחרי הצבא צעירים נודדים….. (לא שייך
‘ומעניין שיש לנו הרבה סיפורים על אברהם ויעקב, אבל רק מעט סיפורים – 2 -3 – על יצחק
פסוקי שבוע
מה נורא המקום הזה
ויבא גם אל רחל
וישכב עמה בלילה הוא
(מה ההבדל בין ויבא ל- וישכב)
ערב שבת שלום
פתיחה
פעם רביעית (מאז שהחילותי לכתוב על פרשות השבוע לפני 3 + שנים) אני חוזר וקורא את הרפתקאות יעקב אבינו, שכבר בצעירותו, (לפני שבוע) התגלה כסוחר ממולח, כאשר קנה (במרמה??? כטענת אחיו התאום) את מעמד הבכורה, ולאחר מכן בעזרת או בעידוד ותמיכת אמו זכה להיות הראשון לקבל את ברכת אביו (שלדעתי זה יה מעין נצחון פירוס, כי הברכה שהוא קבל, “מטל השמים ומשמני הארץ….ועבדוך עמים ישתחוו לך לאומים, אורריך ארור,….לא כל כך התגשמה לעומת הברכה הדומה שקיבל האח עשיו “משמני הארץ יהיה מושבך..” שאמנם לא התגשמה לצאצאי עשיו, אלא בסטייה קלה לצאצאי בני דודו מצד הגר)
אז אפשר ומומלץ לעיין בגליונותי הקודמים ב –
תשע”ד
תשע”ה
(על- 3 האבות, וישא קולו ויבך, גנטיקה של גידל צאן, גניבת התרפים,
,תשע”ו
(על, יעקב, חלומות, ויצא יעקב, והנה סולם, נשות יעקב, לידת הבנים, גניבות)
עוד פרשה יפה שבה –
למרות שכל שנה יעקב יוצא (השבוע ) לחרן , במטרה למצא אישה. כנראה שהוריו יודעים היטב שיש שם כמה מועמדות מתאימות שאולי הלכו לתנועת נוער ציונית ורוצות לעלות לארץ, ואכן לאחר 21 שנה (בשבוע הבא() הוא, יעקב חוזר לארץ להוריו עם רכוש גדול, 2 + 2 נשים ו – 11בנים ובת אחת.
ואכן קוימה ביעקב ברכת “ופרצת…” והבה נדמיין לעצמנו את הפגישה המשפחתית, סבא וסבתא יצחק ורבקה מקבלים בזרועות פתוחות את בנם, כלותיו בניו ובתו.
נראה לו”ז – יעקב נולד כאשר אביו היה בן שישים. האבא יצחק גווע ומת בגיל 180, ויקברו אותו עשו ויעקב בניו” כאשר עשו ויעקב היו בני 120..
יוסף היה בן 17 כאשר אחיו מכרו אותו. והוא היה בן 30 בעומדו לפני פרעה ואז באו 7 שני שובע ועוד שנתיים רעב. כלומר יוסף היה בן 37 כאשר אביו בא מצריימה. יעקב חי במצריים 17 שנה ומת בגיל 147. כלומר הוא היה בן 130 כאשר הוא ירד למצריים. כלומר יוסף נולד כאשר יעקב היה בן 93. כלומר יוסף נמכר כאשר האבא יעקב היה בן 110, ואז הסבא יצחק היה בן 170.
מעניין לעיין שוב בתיארוך המאורעות (פעם שנייה – עם עוד פירוט של ימי הולדת) תאריכים (שנה מאז הבריאה) הקשורים לפרשתנו, – מתוך
http://www.ateret4u.com/dorot/
עקידת יצחק
2088 חתונת יצחק עם רבקה
2108 2255 יעקב אבינו
2108 2255 עשו
2123 פטירת אברהם אבינו
2163 2216 לאה אמנו (וי”א 2164, 2170, 2180 , ראה הערה 1 )
2163 2207 רחל אמנו (וי”א 2164, 2170, 2180 , ראה הערה 1 )
2171 יעקב מקבל הברכות מיצחק
2171 2185 יעקב נטמן בבית מדרשו של עבר 14 שנה
2185 ויצא יעקב לחרן בגיל 77
2185 2192 יעקב עבד 7 שנים אצל לבן
2192 חתונת יעקב עם לאה ולאחר שבוע עם רחל
2192 2199 עבד עוד 7 שנים ללבן
שבטי ישראל
2192 2317 ראובן בן יעקב (י”ד כסלו) לידת השבטים
2193 2313 שמעון בן יעקב ( כ”ח טבת )
2194 2331 לוי בן יעקב ( ט”ז ניסן )
2194 2321 דן בן יעקב ( ט’ אלול )
2195 2327 נפתלי בן יעקב ( ה’ תשרי )
2195 2314 יהודה בן יעקב ( ט’ו סיון )
2196 2318 יששכר בן יעקב ( י’ אב )
2196 2321 גד בן יעקב ( י’ חשון )
2197 2321 זבולון בן יעקב ( ד’ תשרי )
2197 2320 אשר בן יעקב ( כ’ שבט )
2199 2309 יוסף בן יעקב ( א’ או כ”ז תמוז )
2199 2205 יעקב עובד בבית לבן עוד 6 שנים
2205 יעקב בורח מלבן-המפגש עם עשו
2206 יעקב מגיע לשכם-מעשה דינה
2207 פטירת רבקה אמנו
2207 2318 בנימין בן יעקב (יא חשון) לידת השבטים
2207 פטירת רחל אמנו
גלות מצרים
2216- מכירת יוסף בן 17
2216 פטירת לאה אמנו
2217 2229 יוסף בבית הסוהר
2228 פטירת יצחק אבינו
(ע”כ. מעניין הדיוק בתאריכי לידת 12 הבנים, לידת הבת לא נחשבת)
ט.ל.ח – נא לחשוב על חיי המשפחה, אחרי שיעקב ו 13 ילדיו חזרו לסבא יצחק. ואולי גם עשיו, נשיו וילדיו היו שם בסביבה.
האם יש ספר או סרט על הנושא, יצחק רבקה וצאצאיהם?
לעומת זאת יש מאמר (לפרשת ויחי) שמסביר שלמרות מה שלפי הפשט שכתוב נראה ששלושת האבות הפגינו התנהגות שלילית אין זה כך והכל בעצם חיובי.
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vayechi/ushpi.html
.(לא אצטט. ואשרי המבין ומאמין)
ועד כמה שאברהם אבינו נחשב כאבי האומה, יעקב קנה את הבכורה, כאבי ובונה אומה חדשה לא בזכות נזיד העדשים, אלא בעיקר בפוריותו הרבה.. אברהםנחשב כענף יחיד שנבחר להיות אבי האומה ושממנו התפצלו 2 ענפים (+ 6 שנולדו נעלמו ואינם יותר על מפת ההיסטוריה). הענף הישמעאלי והענף היצחקי. ליצחק התמים שוב נולדו שניים, והענף של עשיו נפרד ופחות או יותר נעלם אף הוא.
לעומת זאת יעקב לא טמן את “ידו בצלחת”, הוליד 12 בנים ובת (ואולי אף יותר) שתוך 2-3 דורות (לפי הכרונולוגיה התנ”כית צמחו וגדלו ל 12 שבטים , והפכו לעם של כ – 2 מליון
אבל אני מקדים את המאוחר, אחזור ליעקב “איש תם” (האמנם?) והרווק. וכבר הזכרתי בגיליוני הקודם את 14 השנים שהוא ישב ולמד בבית המדרש של שם ועבר. (מה בעצם היה אז ללמוד? היסטוריה? גנטיקה של הכבשים. וזה מזכיר לי לפרשת וישלח, מהיכן הגיעו הגמלים החמורים, הפרות וכו’ הרבים שהיו ליעקב רועה הצאן?
אם אזכור אז בשבוע הבא אבדוק. ויש לזכור, ששלושת אבותינו היו רועי צאן די אמידים
אבל בקיצור, יעקב יוצא לדרך וחולם על מלאכים ועל הופעת ה’ שחוזר ומפזר הבטחות, אבל ללא תזכורת על זה שיעקב החולם יגיע בסוף ימיו לארץ לא לו. למה? סתם הכתוב. ויעקב האיש התם” (האומנם? איננו “קונה” את ההבטחות, אלא מציב תנאי וה’ כנראה חושב, שהתפוח לא נפל רחוק מעץ, גם הסבא אברהם דרש “במה אדע כי אירשנה” גם הנכד מבקש סימן ואות “אם יהיה א-להים עמדי…”
ואני קורא את עצמי לסדר.
סיכום תוכן הפרשה ניתן ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%95%D7%99%D7%A6%D7%90
….הפרשה מתארת את קורות יעקב בחרן, מיום שיצא מארץ ישראל ועד שובו אליה. הפרשה כתובה כולה ברצף אחד מראשיתה ועד סופה, ללא חלוקה כרונולוגית ברורה. הפרשה פותחת ומסתיימת באירועים דומים – יעקב רואה מלאכים על גבול ארץ ישראל. (ע”כ)
ויש להוסי שתחילת הפרשה מתארת אירוע זאירע אי-שם במקום (שאינו מזוהה גיאוגרפית) על הדרך בין באר שבע לחרן. נראה לי שאכן ירושליים נמצאת – בערך – היכן שהו על הקו האוירי שעובר בין באר שבע לחרן. האם זו היתה הדרך הראשית? דורש בדיקה
הפרשה בעצם מתחילה באמצע הפרק משום מה “מחלק” הפרקים ומחלק הפרשות לא מסונכרנים. בסוף הפרשה הקודמת לפני שבוע, בתחילת פרק כח’ יש שני קטעים, האחד מספר על יצחק, שבמקום לנזוף ביעקב על רמאותו, דווקא מברך אותו ומשלח אותו (בחיוך???) לדודו וגיסו ועל היעלמות יצחק ממעשה יעקב מוסבר ב –
http://www.mikra-ahuvia.co.il/index2.php-id=32&lang=HEB&catId=3.html
וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת-יַעֲקֹב, וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל-לָבָן בֶּן-בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי, אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו.
סיפור זה אפשר לראותו כסיפור אחר, מקביל לקודמו, על ברכת יצחק את יעקב ועל שליחתו אל לבן. המחקר המקראי משייך את הראשון (כז 1-45) למקור יהויסטי, ואת זה שלפנינו למקור כוהני. בראשון השיג יעקב את הברכה במרמה, והוא ברח אל לבן מפחד עשו; בשני הוא נשלח אל לבן על ידי יצחק לקחת לו משם אישה, כשברכת יצחק מרצונו מלווה אותו.
בשני הסיפורים עומדת רבקה מאחורי הקלעים ומפעילה את הגיבורים בעלילה.
אבל אפשר כי שני הסיפורים הם סיפור אחד, והעלילה שב”סיפור השני” היא המשך העלילה שב”ראשון”: אחרי שרבקה אמרה ליעקב לברוח מפני עשו (כז 43), היא באה אל יצחק להתלונן על בנות חת, כי ידעה שהיו “מורת רוח ליצחק ולרבקה” (כו 34) – וגם זו דרך עורמה, כי לא סיפרה לו על פחד יעקב מפני עשו; בדרך זו השפיעה עליו לשלוח את יעקב אל לבן אחיה. אז זכר יצחק איך שלח אביו את עבדו להביא משם אישה עבורו. מאמציה אכן נשאו פרי: “ויקרא יצחק אל יעקב, ויברכהו, ויצווהו” וגו’. ואם נתמה: איך זה שיצחק לא הזכיר ליעקב את בואו אליו במרמה לקחת את הברכה שנועדה לעשו אחיו? – נשיב: דומה, שיותר משהטרידה אותו התנהגותו של יעקב בנו, הטרידה אותו התנהגותו שלו עצמו, שנבעה מחולשה, שהעדיף לא לזכור אותה. עתה תיקן את מה שקלקל אז, ומתוך פיקחון ציווה את יעקב לשאת את ייעוד האבות.
מתוך מאמר (מאוד מומלץ) שמנתח את מבנה ותוכן הפרשה ב –
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/samet/b7-2.htm
א. פרשה אחת, סיפור אחד
מיוחדת היא פרשת ויצא שכולה פרשת מסורה אחת ובה 148 פסוקים הכתובים ברצף, ללא כל הפסקה של פרשה סתומה או פתוחה ביניהם (בתורה עוד פרשה אחת כזאת – מקץ – ומספר פסוקיה 146)1. האם ישנה משמעות לדבר זה?
את חלוקת הפרשות (לפתוחות וסתומות) על פי המסורה ניתן לנמק בשיקולים מגוונים, ולא תמיד הם מובנים לנו2. לעתים, אך לא תמיד, זהה חלוקת הפרשות במסורה להבחנה שאנו עושים כדי לתחום גבולותיו של סיפור על פי שיקולים ספרותיים. נדמה שכך הדבר גם בפרשת ויצא: פרשת ויצא כולה היא סיפור אחד ארוך.
מהי משמעות הדבר שפרשת ויצא כולה סיפור אחד? מה לי אם נגדירנה כסיפור אחד או כשרשרת של כמה סיפורים?
אם לפנינו סיפור אחד עלינו לשאול: מה בא הסיפור כשלמות אחת ללמדנו? הלקח שבא סיפור ללמד, או המגמה של הסיפור, אינם נאמרים בו במפורש בדרך כלל, אלא נרמזים בו בדרכים שונות המחייבות קריאה רגישה, וגם הכרת עקרונות מסוימים ודרכי הבעה האופייניים לסיפור המקראי. אין זהות בין ‘נושא הסיפור’ ברמת העלילה שבו (במקרה שלנו: ‘מאורעותיו של יעקב בגלות’) לבין אותו לקח נסתר שאנו מדברים עליו כעת. העלילה משמשת כמצע להבעת הלקח והמשמעות הפנימית של הסיפור.
אחדותו של הסיפור שלפנינו ניכרת בכמה ממדים:
א. רציפות – ניתן לעקוב אחר יעקב שהוא הדמות המרכזית בסיפור המופיעה לכל אורכו, ברצף של זמן ומקום. כל אירוע בפרשה מצויין הן במקום התרחשותו והן במשך הזמן שלו.
ב. העלילה קולחת ברצף, כל חוליה בה נובעת מקודמתה ומכינה את הבאה אחריה.
ג. נושא אחד לסיפור כולו: מאורעותיו של יעקב בגלות, מיציאתו אליה ועד שובו ממנה.
ד. הדמויות – הסיפור שבפרשת ויצא נבדל הן מן הסיפור שלפניו, בסוף פרשת תולדות, והן מן הסיפור שאחריו, בראש פרשת וישלח. בשני הסיפורים ההם הדמות העומדת מול יעקב היא דמותו של עשו, והם קשורים בלקיחת הברכות ממנו. אף שסיפורנו נעוץ בסיומה של פרשת תולדות – בציוויו של יצחק על יעקב ללכת אל לבן ולשאת אישה מבנותיו – הוא נבדל ממנו בדבר יסודי: אין שמו של עשו נזכר בפרשת ויצא כלל, ורושמו של אירוע לקיחת הברכות אף הוא נעדר ממנה. בפרשת ויצא הדמות העומדת מול יעקב היא זו של לבן.
כדי להדגיש את ייחודו של הסיפור המתחיל בפרשת ויצא, שהוא סיפור נבדל מקודמו, נפתחת הפרשה בציון עובדה שכבר סופר עליה בסוף פרשת תולדות. שם נאמר (כ”ח, ה): “וישלח יצחק את יעקב, וילך פדנה ארם אל לבן…”, והדבר נאמר שוב בראש פרשת ויצא (כ”ח, י): “ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה”.
ה. מסגרת – הסיפור נתון במסגרת ברורה של סיום כעין הפתיחה: מלאכים מתגלים ליעקב בצאתו מן הארץ ומקבלים את פניו בשובו אליה. הקשר בין הפתיחה לסיום הוא גם ברובד הלשוני:,
| כ”ח, יא-יב ל”ב, ב כ”ח, יז-יט ל”ב, ג |
וַיִּפְגַּע בַּמָּקום… וַיַּחֲלם… וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלהִים… וַיִּפְגְּעוּ בו מַלְאֲכֵי אֱלהִים. וַיּאמַר… אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלהִים… וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקום הַהוּא בֵּית אֵל. וַיּאמֶר יַעֲקב… מַחֲנֵה אֱלהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקום הַהוּא מַחֲנָיִם. |
וגישה שונה לעיון בפרשת ויצא ניתנת ומומלצת לצפייה בתוכניתו של דב אלבוים מקבלים שבת ב –
http://www.iba.org.il/program.aspx?scode=1996991
נןשאים ופסוקים לעיון נוסף
- ויצא… וילך …ויפגע…..וילן…. ויקח …וישם …. וישכב…. ויחלום…
התחלה מרשימה, רצף של 8 פעלים של פעילות בשני פסוקים ראשונים + מילה ראשונה בפסוק השלישי . כל פועל טומן בחובו הרבה מסתוריות ומגרה את הדמיון, מה גם שהחלום הפך להיות “פנטזיה קלאסית”.
ואסטה לרגע לסגנון המהיר והמדגיש של הסיפורים בפרשה – יש עוד מספר פעמים של רצף פעלים בפרשתנו – מתוך
http://mikranet.cet.ac.il/mikradidact/pages/printitem.asp?item=23167
….כשיעקב רואה את רחל הוא מתרגש מאוד, ולדעת פרשנים רבים – מתאהב בה ממבט ראשון. על התרגשותו הרבה מעידה הפעלתנות האוחזת בו, המודגשת באמצעות רצף הפעלים בפסוקים 12-10: כַּאֲשֶׁר רָאָה… וַיִּגַּשׁ… וַיָּגֶל… וַיַּשְׁקְ… וַיִּשַּׁק… וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ וַיַּגֵּד. התרגשותו מביאה אותו לעשות לבדו את מה שהרועים המקומיים יכולים לעשות רק יחד: הוא גלל את האבן מעל פי הבאר והשקה את צאן לבן. זו כוחה של אהבה, המפעילה את האדם להוציא מעצמו את המיטב ואת הרצון להרשים את אהובתו. משום כך נזכר הביטוי הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר חמש פעמים בקטע
…המספר מתאר את קבלת הפנים החמה שמעניק לבן ליעקב באמצעות רצף פעלים: וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן… וַיָּרָץ… וַיְחַבֶּק… וַיְנַשֶּׁק… וַיְבִיאֵהוּ… וַיֹּאמֶר לוֹ (פס’ 14-13). קבלת הפנים הזו מטעה את יעקב לחשוב שהגיע למקום מבטחים. הוא נותן אמון בלבן ומספר לו את קורותיו, כנראה גם כיצד באו לידיו הבכורה והברכה. לבן מרגיע אותו ואומר לו שהגיע למקום הנכון – אל חיק משפחתו:…
גובתו המילולית של לבן אינה נמסרת, אות נוסף למזימתו. הוא פועל מיד, ושליטתו בנעשה מודגשת באמצעות הפעלים הרבים המתארים את מעשיו: וַיֶּאֱסֹף לָבָן… וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה… וַיִּקַּח אֶת לֵאָה… וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו (פס’ 23-22). לאה ויעקב פסיביים במעשה זה, לבן הוא המפעיל אותם ומוציא לפועל את תרמיתו שלב אחר שלב: (ע”כ)
ואחזור לעניין – לא פלא שהפסוקים הללו “פיתו” במשך דורות ועדיין מפתים ומגרים ודי “כופים” ודורשים דרשני.
עוד על “ויצא” …”וילך” — מתוך
http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=11058
מציורי התנ”ך של אבל פן.
יעקב בורח לחרן מפני אחיו עשו. פסטל. 1950 בקרוב.
תנועתו של יעקב קדימה מודגשת באמצעות הטיית גופו, עיניו הפעורות המביטות קדימה בנחישות והבד המתנופף מאחוריו. הצבעים אינם מחקים את צבעי הטבע, ורוב הציור מבוסס על גוונים חומים-צהובים עם נגיעות של צבעים נוספים. כמו-כן, מטשטש אבל פן את המעברים בין צורה לצורה, כפי שניתן לראות ביד האוחזת במקל ההופכת לכתם צבע, וזאת במקום להגדיר כל אצבע כאיבר נפחי ונפרד. הצבעוניות הלא-ריאלית והטשטוש מעניקים לסצנה המתוארת משמעות רוחנית שמעבר לאיור של אירוע.
ומתוך אוסף מדרשים ב –
http://www.daat.co.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=1&perek=28&mefaresh=kli_yakar
פרק כח, י
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה.
פירש רש”י:
לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה. אלא מגיד שיציאת הצדיק מן המקום עושה רושם.
ויש להתבונן, וכי אברהם ויצחק לא הלכו ממקום למקום, ולמה לא נכתב אצלם לשון יציאה?!
ויש פנים לכאן ולכאן, כי לפום ריהטא דלרבותא נקט כאן ויצא, כי אברהם ויצחק לא הניחו במקום שהלכו משם צדיק כמותם, פשיטא שיציאתם עשה רושם אבל כאן הרי יצחק ורבקה נשארו שם סלקא דעתך אמינא שאין יציאתו עשה רושם קא משמע לן.
ודוגמא לזה מסיק ברבתי (סח ו),
שמביא שם ראיה מן ותצא מן המקום הנאמר ברות. ומקשה שם, ניחא דתמן לא היתה כי אם אותה צדקת בלבד, אלא הכא דהוות יצחק ורבקה. ר’ עזריא אומר אינו דומה זכותו של צדיק אחד לשני צדיקים עכ”ל.
ויש לפרש לאידך גיסא, לומר שדוקא יציאתו של יעקב עשה רושם, אבל לא יציאת אברהם ויצחק, לפי שהמה הלכו עם כל בני ביתם ולא נשאר במקום שום צדיק, על כן לא עשו רושם ביציאתם, כי הרשעים שנשארו שמה אינן מקפידין על יציאת הצדיקים, ואדרבה הם שמחים בצאתם מהם לפי שאינן הולכים בדרכיהם, והם לשיכים בעיניהם ולצנינים בצידיהם, והם מריבים עמהם עבור מעשיהם. אבל ההולך ממקום שצדיקים מצויים שם, אז יציאתו עושה רושם, כי הצדיקים שנשארו קשה עליהם פרידתם, כי דעתם נוחה ממנו, ואינו דומה זכות של מועטין לזכות של מרובים. וכאן היו יצחק ורבקה לכך היה רושם יציאתו ניכר. ולפי זה צריכין אנו לומר שגם בשדה מואב היו חסידי אומות העולם.
דבר אחר:
לכך הזכיר כאן לשון יציאה, ובמקום אחר (בראשית יב י) וירד אברם מצרימה, לפי שארץ ישראל מקום גלוי שכינתו יתברך, וההולך משם ירידה הוא לו ויציאה מן קו השווי, כי כל יציאה הוא מן המקום שהוא ראוי להיות בו, כמו אני יוצא בתוך מצרים (שמות יא ד). נמצא שיציאה זו עשתה רושם גם בו בעצמו. ובילקוט (כח קיז) מסיק יש שזוגו הולך אליו ויש שהולך אצל זוגו, יעקב הלך אצל זוגו, שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע, ואיך למד מפסוק זה שהלך אצל זוגו בברחו מפני עשו, אין זה כי אם קושית ויצא יעקב וילך מבעי ליה הכריחו לומר שיעקב היה מסלק מחשבתו מכל וכל ממקום מגורת אביו ואמו, על כן נקרא יוצא, לומר לך שיצא מכל וכל. לאפוקי ההולך מאיזו מקום ודעתו לחזור, אז לעולם מחשבתו משוטטת במקום אשר הלך משם, וזה נקרא הולך ולא יוצא, כי לא יצא מכל וכל, שהרי עדיין מחשבתו שמה. ועל כן קשה לבעל מדרש זה, מי התיר ליעקב לעזוב אביו ואמו מכל וכל, על זה אמר כמתרץ לפי שהלך אצל זוגו, והכתוב אומר (בראשית ב כד) על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו.
דבר אחר:
לפי שמצינו שיעקב נענש על אותן כ”ב שנה שלא קיים בהם מצות כיבוד אב ואם, ויש להקשות הלא הלך ברשות אביו ואמו ובמצותיהם, ולמה נענש על כל אותן הימים, כי אף את”ל שעבר על מה שאמרה אמו (שם כז מד) וישבת עמו ימים אחדים, מכל מקום למה נענש על כל הימים, אלא ודאי לפי שאביו אמר לו קום לך פדנה ארם, התיר לו לילך, אבל לא לצאת מכל וכל, כי כל ההולך ודעתו לחזור או שעדיין מחשבתו משוטטת שמה נקרא ‘הולך’ ולא ‘יוצא’, והוא לא כן עשה, אלא ויצא יעקב מכל וכל, כאילו שכח כל בית אביו ואמו, על כן נענש בכיוצא בו, שבן אחד מבניו והוא יוסף לא כבדו כ”ב שנה, ולא זכר בו יוסף וישכחהו, כמו שכתוב (שם מא נא) כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי. וידע יוסף כי מאת ה’ היתה זאת, על כן אמר נשני אלהים. אבל הוא בצדקתו היה לו חשק ורצון להיות לו בית אביו תמיד לזכרון נגד עיניו, ולא יכול, כי נשני אלהים.
)ע”כ)
- מלאכי א-להים עולים ויורדים, והנה ה’ נצב ..אני ה’ א-להי..אם יהיה א-להים עמדי,… והיה ה’ לי לא-להים
שימוש די ?מבלבל (אותי לפחות, בשימו והצגת כח עליוןף במות. ועכשיו אני גם מהרהר בברכה במפורסת , “שמע ישראל ה’ א-להינו, שבעצם אומר, ה’ הוא א-להים שלנו לעומת….
(ח”ו מחשבת כפירה.) אז יש ה’ אחד, שהוא גם א-להים אחד, שמחליף את שמותיו תוך כדי דיבור, הן בגוף ראשון, הן בגוף שני והן בגוף שלישי.
עוד נושא לדיון – בהזדמנות אחרת
יש לשער שהעורך בין אם זה בשר ודם בין אם זה בורא העולם, מנסה ומשתדל להציג את את ה”מושך בחוטים” בשמותיו השונים. ואיך נאמר בפרשת וארא “ושמי ה’ לא נודעתי להם..” והנה כאן בפרשתנו, פעם שלישית או רביעית, ה’, הידוע גם כא-להים טורח להציג את עצמו.
בבראשית = בראשית ברא א-להים…” מי זה מה זה “א-להים”, לא ברור ואז יש התערבות של ה’ או א-להים או ה’ א-להים פה ושם, בצורה זו או אחרת, כולל “וידוי” של ה’ בפרק ו’ וינחם ה’ כי עשה את האדם…” ואז בא המבול, הקשת בענן, הריסת מגדל בבל, ושוב, מאמר סתום, “ויאמר ה’ אל אברם “לך לך”. כאן ה’ לא מציג את עצמו.
לא היה ברור מה אדם וחוה ראו, כנ”ל נח, וכך גם לא ברור איך אברם שמע, או מה הוא ראה ולמה אברם החליט שמה שהוא שומע זה מה שיש לעשות. והוא גם שומע “אני ה’ אשר הוצאתיך מאור כשדים …(בעצם מחרן, מילא) לפעמים אברם מתמקח, אבל במקרה הכי חשוב כשהוא שומע שהוא צריך לשחוט את בנו, הוא מאמין לשמועה.הוא פעם ראה תנור עשן ולפיד אש וזה כנראה הספיק לו.
והנה גם יעקב חולם. והפעם הוא יודע בבירור והנה ה’ נצב עליו…. (מה הוא ראה חוץ מהסולם והמלאכים? סתם הכתוב.”כי לא יראני האדם וחי..”) אבל כאן כבר יש לה’ אפשרות להסתמך על דעת גדולים, “אני ה’ א-להי אברהם אביך וא-להי יצחק”. אז ראשית יש כאן קצת בלבול. אברהם הוא הסבא לא האבא. ושנית יש להניח שיעקב שמע על קיום של איזה כח עליון, נסתר שברא אותנו וימר אותנו. האם הוא האמין בזה? קשה לומר. ם כן, אז למה הוא ברח? רק לחפש אישה? מה שלא יהיה – הוא עדיין לא בטוח, מה שהוא רואה בחלום”והנה ה’ ניצב… ויאמר “אני א-להי אברהם אביך?, אבל ?התם” לא באמת תמים,נכון, הוא בחוסר כל, כנראהף למרות שיתכן שאימו נתנה לו קצת ההרבה כסף. קשה להניח שהיא שלחה אותו ריקם. ונכון שלפי האגדה , אליפז נכד עשיו שדד את כל אשר לו בדרך..
וזה אולי רמז
ומה אומרים פרשנינו?
אוסף מדרשים על א-לוקי אברהם וכו’, ב –
(לא אצטט)
ואוסף הבטחות מהף (וכדומה) מובא ב –
http://www.hopeways.org/quotes/hq_torah.htm
(לא אצטט)
ומתוך מאמר (מפתיע ???) של יורם טהר לב ב –
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4310747,00.html
“וַיֹּאמַר: אֲנִי ה’ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק”, היה צריך לומר אלוהי אברהם סבך ואלוהי יצחק אביך, אך נמנע מלומר “אביך” על יצחק כי זה עתה פגע יעקב באביו, פגיעה שאין עליה מחילה. הוא עשה את מעשה המִרמה הזה כדי לקבל את ברכתו של אביו, וכדי לזכות בנכסים שיבססו אותו בהמשך חייו.
הקבלן הצעיר
ואמתיק זאת בסיפור בן ימינו, על בחור צעיר שבא עם חברתו להכיר את הוריה. התיישב האב לשוחח עם הבחור כדי לעמוד על טיבו. שאל אותו: במה אתה עוסק? אמר הבחור: אני קבלן. שאל האב: קבלן של מה? אמר לו: אני קבלן בנייה. שאל האב: ומה אתה בונה? ענה הבחור: אני בונה עליך.
גם יעקב בנה על אבא, ולכן הוא שרוי בפחד מזעמו של אביו, אך שרוי בפחד לא פחות גדול מנקמתו של אחיו. ועל מי נשאר לו להשליך יהבו אם לא על אביו שבשמיים?
ארבעה תנאים לאלוהים
אך גם כאן חשדנותו עדיין חזקה מאמונתו, וכשהוא מתעורר מהחלום, שבו אכן נגלה אליו הקב”ה – הדבר הראשון שהוא אומר: אכן יש אלוהים במקום הזה ואנוכי לא ידעתי. “ואנוכי לא ידעתי”? הייתכן שיעקב לא ידע שה׳ מצוי בכל מקום וכבודו מלא עולם? שאין נסתר מחמתו?
הייתכן שיעקב טרם הגיע להבשלתה של האמונה השלמה? ספק זה מתחזק למקרא הפסוק המופיע בהמשך: “ויִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה ה’ לִי, לֵאלֹהִים”.
לא פחות מארבעה תנאים מציב יעקב כדי להאמין באלהים: שישמור עלי בדרך, שיתן לי לחם לאכול, שיספק לי בגד ללבוש, ושיחזיר אותי הביתה בשלום – רק אז הוא יהיה אלוהים שלי.
לו היה יעקב באמת בעל אמונה איתנה, כמו שאכן היה בהמשך הדרך, לא היה מציג את כל התנאים האלה בפני הקב”ה. הוא היה פשוט פונה אליו לפני צאתו לדרך, ושוטח לפניו את תחינתו:
(ע”כ)
inemanova.com.au/event-v4929.php
- וישק ועקב לרחל… וויחבק לו וינשק לו… ויאהב יעקב את רחל
עד עכשיו הסיפורים עך נישואים בין איש לאישה, היו סתם, האישה נלקחה והזוג הוליד צאצאים. וכאן בפרשתנו, יש תיאור די ארוך של התפתחות יחסים תוך משפחתיים מהתאהבות “מעל ומעבר”. עד תיאורים כמעט ארוטיים כגון “ויבא אליה”, תיאורים. של קנאה ועוד.
יש לנו יופי של סיפורים על נשיקות ועל אהבה, כחלק מהבעת רגשות. אמנם השימוש בשורש “נ.ש.ק. בתורתנו די נדיר, לעומת השימוש בשרש א.ה.ב.
אולם השימוש בשני שורשים אלה, מופיע לא מעט בפרשות תולדות ויצא וישלח וישב. כדלהלן
— ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה
— ויאהב יצחק את עשו ורבקה אוהבת את יעקב
— ויאהב יעקב את רחל
== ויאהב גם את רחל מלאה
— ולא נטשתני לנשק לבני ובנותי
— וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו
— ותדבק נפשו בדינה… ויאהב את הנערה
— וישראל אהב את יוסף
….מסקרן אותי לדון בנושא של אהבות ונשיקות בתורה, אולי בהזדמנות אחרת.
ו
ראינו שיצחק התאהב ברבקה, ויש להניח שהיא הייתה יפה
“והנערה טובת מראה”,
ולנערה הנ”ל – רבקה, יש שתי אחייניות, לאה ורחל ועליהן נאמר
“ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה”.
יש להניח ש ש”יפת מראה” זה תיאור של יופי יותר יפה מ”טובת מראה”
ניתן גם להניח שהאחייניות היו דומות לדודתן, אז אין זה פלא שיעקב התאהב באחת ש”עיניה לא היו רכות” – ביטוי קצת תמוה.
לענייננו – מה קורה בין יעקב ורחל כשיצרו גובר וכבר בפגישה (מקרית?) ראשונה הוא מנשק את רחל, ותוך ימים הוא מתאהב בה.
אס מה אומרים פרשנינו. מתוך
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/ahavat.htm
תמצית: המאמר סוקר את סיפור אהבת יעקב לרחל, ויחסי הקנאה-שנאה שנוצרו בעקבות זה עם לאה. יחסים אלו נמשכו גם אצל בני האמהות ובני השפחות. ..
יש במקרא סיפור שלם על אהבה אחת בין איש ואשתו, וזוהי אהבת יעקב לרחל. אמנם, לומדי התנ”ך ימצאו בסיפור זה השלכות וכוונות היסטוריים. ברם, סיפור אהבה, שמים רבים לא יוכלו לכבות אותה, אהבת יעקב לרחל, מושך וקוסם כשלעצמו.
ממבט ראשון, משעה שראה יעקב את רחל על יד הבאר מתחילה האהבה והיא נמשכת והולכת דרך כל ימי חייו, ומבחינה זו היא ממלאה את חייו.”ויהי כאשר ראה יעקב את רחל … וישק יעקב לרחל”. לא מצאנו בכל התורה נשיקת גבר לאישה חוץ מכאן (ואין המדובר באם או אחות). אנשי המזרח כלל לא התנהגו כך. חז”ל הרגישו בדבר: “למה בכה יעקב? שראה האנשים מלחשים אלו לאלו מפני שנשקה. אמרו: מה בא זה לחדש דבר ערווה?” (בראשית רבה, פרק ע’)אין זאת אלא שהכתוב רצה להדגיש בסיפור שלפנינו את מוטיב האהבה המיוחדת. צא ולמד שלאחר שהכתוב מספר “ויאהב (יעקב) גם את רחל מלאה” – “גם” במשמעות “יותר” . הוא מוסיף “וירא ה’ כי שנואה לאה”, כלומר לא רק שלא אהב יעקב את לאה כמו שאהב את רחל, אלא שמרוב אהבתו לרחל נבעה ממילא השנאה לצרתה. תורת הנפש מלמדת שכל זיקת חובה לאשה שנואה מעמיקה את השנאה שבעתיים. ויעקב נתנסה בזיקה כפויה ללאה בת לבן הרמאי. כשם שאותן השנים שעבד “באהבתו לרחל” היו בעיניו כימים אחדים, כן נחשבו בעיניו כיובלות השנים ביחסו – שנאתו ללאה. ….(ע”כ. מומלץ)
ומסתבר שיש מי ששואל, — תמוך
תוכן השאלה:
מסופר בתורה שבפגישה של יעקב עם רחל הוא נשק לה { בסיפור שבו הוא הסיר את האבן מן הבאר } , נכון ?
כיצד זה מסתדר עם איסור נגיעה ?
תודה לרב מראש .
…
אכן הוא לא עשה מעשה טוב והוא בכה מיד אח”כ ובעצם הביע חרטה בפהרסיה על מה שהוא עשה.
ראה את דברי המדרש למה הוא בכה ?
ויהי כאשר ראה יעקב ויגש יעקב ויגל את האבן, א”ר יוחנן כזה שהוא מעביר פקק מעל פי צלוחית,
וישק יעקב לרחל, כל נשיקה לתפלות בר מן תלת, נשיקה של גדולה, נשיקה של פרקים, נשיקה של פרישות, נשיקה של גדולה, (ש”א =שמואל א’= י) ויקח שמואל את פך השמן ויצוק על ראשו וישקהו, נשיקה של פרקים (שמות ד) וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו, נשיקה של פרישות (רות א) ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה, רבי תנחומא אמר אף נשיקה של קריבות שנאמר וישק יעקב לרחל שהיתה קרובתו, וישא את קולו ויבך, למה בכה ? (ע”כ)
ומתוך סיכום דעות שונות על הנשיקה ב –
קוסמן שואל “מהו מקורו של אותו רגש עז שתוקף את יעקב” ומביאו לנשק את רחל? הוא מציע מספר תשובות אפשריות:
א. יעקב מתרגש מאד על כי סוף סוף הגיע אל בית דודו לבן, ורחל מייצגת עבורו את משפחתה. הראייה לכך היא בפסוק 10, שבו התרגשותו ממראה רחל מקבילה להתרגשותו ממראה צאן לבן, וכן מהחזרה על הקשרים המשפחתיים.
ב. יעקב חש משיכה אישית גדולה אל רחל. חיזוק לסברה זו ניתן למצוא בדבריו אל הרועים: “השקו הצאן! לכו! רעו!” – הוא רוצה להישאר עימה ביחידות .
ג. יעקב חש התעלות דתית עזה. הוא “מתפעם מהדרכתו הפלאית של האל שהובילו ללא כל ידע מוקדם מרחק רב, היישר אל מחוז חפצו”.
נשיקת יעקב היא היחידה במקרא בטקס פגישה של גבר עם אישה שאינה מוכרת לו. הפרשנים המסורתיים ראו במעשהו אקט של פריצות וניסו להתמודד עם בעיה זו:
א. דרשן אנונימי מבר”ר: “כל נשיקה של תפלות, בר מן ג’ (חוץ משלושה), נשיקה של גדולה, ונשיקה של פרקים, ונשיקה של פרישות. נשיקה של גדולה: ‘ויקח שמואל את פך השמן’ (שמ”א י 1); נשיקה של פרקים(=דרכים, פגישת רעים שלא התראו זמן רב): “וילך ויפגשהו בהר האלוהים וישק לו”(שמות ד, כ”ז); נשיקה של פרישות (=פרידה): “ותשק ערפה לחמותה”(רות א, י”א)” מכאן, שלפי מדרש זה זו נשיקה של תפלות, שנובעת ממשיכה אישית של יעקב אל רחל. רבי תנחומא מוסיף על מדרש זה קבוצה רביעית של נשיקות שיוצאות מגדר נשיקות תפלות: “אף נשיקה של קריבות: “וישק יעקב לרחל” – שהיתה קרובתו”. תנחומא מגן על יעקב בכך שזו נשיקה של נימוס, בין קרובי משפחה.
ב. הרמב”ן” “ורחל היתה קטנה ואין לחוש לזה” – נשיקה של אדם מבוגר לילדה קטנה לא נתפסת כנשיקה מינית., ואין בכך פריצות. שלוש ראיות לצעירותה: האחת – נאמר שרחל היתה רועה מכאן שלאה היתה כנראה יושבת בית, כי היא כבר בגרה. השנייה – נאמר שרחל רצה “ותגד לאביה” – ולא לאמה, כלומר עדיין יכלה להימצא בקרב הגברים ולא בבית הנשים. ושלישית, הזמן בו נקב יעקב: 7 שנים, היה כנראה הזמן המתאים עד שתגדל.
ג. הראב”ע: “נשיקה עם למד – ביד או בכתף או בצואר, ובלי למד – בפה”. הואיל ונאמר “וישק יעקב לרחל” – מכאן שאין בנשיקה מיניות ופריצות.
ד. בעל “הכתב והקבלה”: “…וטעם ‘וישק יעקב לרחל’ שהתחבר עימה במחשבתו וברצונו” – כלומר הנשיקה למעשה לא ניתנה מעולם, אלא זו דרך המספר להדגיש את הקירבה הרוחנית העזה של חיבור מחשבה ורצון שהיו באותו מיפגש בין יעקב ורחל.
ר’ משה חיים פולק טוען כי הם היו כבר נשואים כשיעקב נישק את רחל, ולכן אין בנשיקה פריצות. לטענתו, גלילת האבן מעל פי הבאר והשקיית הצאן ע”י יעקב הן בעצם טקס קידושין מובהק, שבו קידש יעקב את רחל, שכן פעולות אלה יש בהן ערך כספי של “שוה פרוטה”. וכיון שנעשו על הבאר קידושין מלאים, הרי שזו נשיקה מותרת שבין בעל ואישה (ע”כ)
ומתוך דיון ארוך על א.ה.ב בתנ”ך
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=16213
תקציר
בספרות המקראית השימוש בפועל ‘אהב’, מאפיין יחסים בין גבר ואשה המסתיימים בכאב ובצער, כך מדגים המאמר מסיפורים מקראיים רבים: אהבת יעקב לרחל, אהבת יצחק לרבקה, אהבת מיכל לדוד, אהבת אלקנה לחנה, אהבת שלמה ואחשוורוש לנשותיהם, אהבת שמשון לדלילה ועוד
…..
…..יעקב אוהב את רחל אהבה ממבט ראשון… “וישק יעקב לרחל וישא את קלן ויבך” (בר’ כט, יא). הנשיקה משמשת במקרא כמחווה לברכה בעת פגישה או פרידה של אוהבים או קרובים. לרוב נשיקה אינה מעשה שגרתי: נשיקת יעקב לרחל היא הנשיקה היחידה במקרא בין גבר לאשה שבו האשה אינה ידועה לגבר. המקרא אינו מזכיר מתן נשיקה אפילו בין בעל לרעייתו. מתיעוד המזרח הקדום מתברר כי נשיקות מתקיימות רק בין איש לאשתו, לפיכך ניסו כמה פרשנים לראות בנשיקת יעקב הצעת נישואין. בעזרת הנשיקה של יעקב לרחל מדגיש המחבר המקראי את פרץ רגשותיו של יעקב. נשיקת יעקב שונה מהנשיקה שלה מצפה האוהבת מאהובה, “ישקני מנשיקות פיהו” (שה”ש א, ב; ח, א). הפעם הנשיקה מבטאת רק את התרגשותו העצומה של יעקב כשרחל היא רק מושא תאוותו, אהבתו.
תגובתו הקיצונים של יעקב מובנת, וזוהי הפעם הראשונה שיעקב פועל מתוך רצון אישי. עד כה פעל יעקב ‘התם’ ברצון אמו. רחל נושאת חן בעיני יעקב: “ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה” (בר’ כט, יז). למחרת יום נישואיו מתברר ליעקב המאוהב, כי רומה על-ידי לבן: הוא מקבל את לאהתחת אהובתו רחל. יעקב אינו נכנע, ומוכן להיאבק עבור קבלת רחל. הוא מקבל את הדין לעבור עוד שבע שנים תמורת רחל. יעקב מוקסם ואינו חושב רציונלית, ומתוך התלהבות ספונטנית, חסרת מעצורים, מסכים לתנאים קשים אלו. אהבת יעקב מאמללת.
(ע”כ)
ומתוך הסבר רוחני ב –
http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t490708
בפרשה (ויצא) כתוב שכאשר יעקב נפגש עם רחל, הוא… מנשק אותה.
השאלה מתבקשת: יעקב, אבי האומה, מנשק נערה שאיננה אשתו ושלא ראה מעולם?! איפה הצניעות והביישנות שהאבות אמורים ללמדנו?
עונה הרב אבינר: זו הנשיקה לא הייתה גשמית. יעקב נפגש עם נשמת רחל, שהיא כ”כ שייכת ומתאימה לו, עד שמתוך אינסטינקט רוחני (ולא גשמי!) נישק אותה.
יעקב שוהה לילה שלם במחיצת לאה, וחושב שהיא רחל. זו פרישות וצניעות שאין כדוגמתן. אין סיכוי שהוא נישק אותה כי ככה היה בא לו.
יעקב לא פועל ע”פ תאוות גשמיות. הוא פועל ע”פ החוויה האלוקית.
הרבה פעמים אנחנו לא כך. אנחנו פועלים סתם, כי בא לנו. יעקב מלמד אותנו שהדבר הנכון הוא לעשות, כי זה הרצון האמיתי של הנשמה.
(ע”כ)
ומתוך
http://www.reform.org.il/heb/holidays/zemer-leshabat.asp?ContentID=1688
……ההתאהבות הפתאומית גורמת ליעקב להתנהגות לא כל כך קונוונציונאלית. האדרנלין מאפשר לו לא רק עוצמה פיסית בלתי רגילה כי אם גם תעוזה, אולי אפילו חוצפה, ומביא אותו לעירבול גדול של רגשות שסופו בבכי. בעניין זה שואל הפרשן ר’ חיים פלטיאל:
תימא הוא שנשק אשה שלא ראה מימיו !
ועוד שבכה ואין נשיקה ע”י בכיה.
ר’ חיים שואל את השאלה המתבקשת – כיצד יכול אדם לגשת לאשה זרה לו לחלוטין ולנשק אותה, ואיך ייתכן שפרץ מייד אחר כך בבכי, הדברים אינם מתיישבים זה עם זה.
פירושו של ר’ חיים היא שלא מדובר בנשיקה במובן הרגיל של המלה אלא שהמלה “וישק” נגזרה מאותו שורש של המלה תשוקה – יעקב מאד רצה ברחל והשתוקק אליה. בכיו נבע מכך שצפה את העתיד לבוא וידע שהיא תמות בטרם עת ושהם לא יזכו לקבר משותף או מכך שאין לו מתנות ראויות להעניק לה:
לכן יש לומר שהוא כמו “ואל אשך תשוקתך”, ועי”ל שהיה תאב ליקח אותה שראה שיהיה לה בנים שבחלקם יבנה ב”ה “וישא קולו ויבך” לפי שלא תקבר(י) עמו ועוד שבא בידים ריקניות……
מעניין לציין שהתורה איננה מסגירה את רגשותיה של רחל עצמה. מסופר לנו שיעקב אוהב אותה, שלאה חשה בקיפוח בכך שהוא אוהב את אחותה ולא אותה, ומקווה לרכוש את אהבתו בכך שהיא יולדת לו בנים (תקווה שמתבדה). אך דומה שרחל איננה צד בסיפור. לא ברור אם הנשיקה בפרט, ומערכת היחסים המתפתחת בכלל, נעמו לה. אנחנו שומעים על רגשותיה רק ביחס לעקרותה. היא מבקשת אהבת ילד, ולא בהכרח אהבת גבר, הקנאה שלה בלאה נובעת מן הפוריות של לאה ולא מן הקשר שלה עם יעקב. את התסכול העמוק שלה מביעה רחל במלים קשות:
וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי:
בראשית ל’, א’.
וכאן עולה השאלה האם באמת אהב יעקב את רחל? יעקב הוא אחד מני גברים רבים במקרא שנשותיהם עקרות.
גבר אחר שהיה נשוי לעקרה – אלקנה – מבחין במצוקתה של אשתו – חנה- ומנסה לנחם אותה, וזאת על אף שלו עצמו יש ילדים מאשתו השניה, פנינה.
וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים:
שמואל א’, א’, ח’.
אפילו יצחק, האב הפאסיבי והנרפה, עשה מעשה כדי לטפל בעקרות של אשתו רבקה, הוא הבין את מצוקתה, ואולי היה כמה לילד גם בעצמו, ולכן התפלל תפילה מיוחדת שאף נענתה:
וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיקֹוָק לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא
וַיֵּעָתֶר לוֹ יְקֹוָק וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ:
בראשית כ”ה, כ”א.
ואילו יעקב, ששבע השנים שעבד כדי לקבל את רחל היו בעיניו כימים אחדים, לא מוצא בלבו טיפה של חמלה כלפי מצוקתה:
וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר
הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן:
בראשית ל’, ב’.
אני אשם שאת עקרה? הוא שואל. במקום הזדהות ונחמה רחל יכולה למצוא אצלו רק כתף קרה בתוספת נזיפה שמידת האמונה שלה בקדוש ברוך הוא איננה מספקת. כמו שאמר רבנו שלמה ארצי, יש לו דרכים משונות לומר לה שהוא אוהב.(ע”כ)
ומעניין לעיין בדיון בפורום על הנושא ב –
http://forum.otzar.org/forums/viewtopic.php?t=19665
(לא אצטט)
ועוד מתוך מאמר מסורתי שמסביר את “הנשיקה” ב –
http://www.hidabroot.org/question/27380
שאלה
בפרשת השבוע “יצא”. כתוב שיעקב נישק את רחל. הרמב”ן מביא שהיא הייתה קטנה אז ,והוא נישק אותה בראש או בכתפה .ואין לחוש לעניין עריות. אבל עדיין קשה לי . היא הייתה רועת צאן ,ומאידך היא הייתה קטנה , איך היא הייתה בגיל שיכלה לרעות צאן , אבל לא הייתה ראויה להיבעל (כמו רבקה שכן הייתה ראויה). ולכן עדיין קשה לי
איך יעקב נישק אותה , שהרי אסור לו לגעת בה עד שמסדרים חופה וקידושין. אשמח להסבר.
…….ש.מכך שיעקב זכה לנבואה בעת הנשיקה וראה שלא תזכה להיכנס עמו למערת המכפלה שלכן התחיל לבכות, הרי ברור שהנשיקה היתה טהורה מבלי שמץ של חטא, אחרת לא היה זוכה ממש באותה העת לרוח הקודש. וזה לשונו: “לא היה אדם שכבש לגמרי את יצר הרע כמו יעקב אבינו שלימו דאבהן, שהיה בן פ”ד שנים, וגיבור בגבורתו, שהיה מעביר האבן מעל פי הבאר כמי שמעביר הפקק מעל הצלוחית, ואף על פי כן לא נתעורר בכוחו חלילה לשום תאוה רעה כמו שאמר (בראשית מט, ג) ראובן כוחי וראשית אוני שנולד מטיפה ראשונה, וכתיב (בראשית כט, יא) וישק יעקב לרחל, ואמרו שבע נשיקות, ובודאי היו הנשיקות בקדושה גדולה, ואיזה יחוד נפלא, וכמו שאמרו (ב”ר ע) על ענין ויבך שראה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה.
ומסתמא כשהיה בשעה זאת ראוי לרוח הקודש מסתמא לא היו הנשיקות חלילה במחשבה גשמיות רק בדביקות בעולמות עליונים ומי כמוהו קדוש ישראל”. ובספר השל”ה הקדוש (פרשת ויצא תורה אור אות ד) האריך לבאר את הסודות אליהם כיוון יעקב בנשיקות, עיין שם. מרן האריז”ל בספרו פרי עץ חיים (שער השבת – פרק יד) דן גם כן בסוד הדברים, ולפי דבריו ברור שיעקב נישק את רחל בידיה, וכמבואר במדרש גם כן, שהיה זו נשיקה של קריבות מאחר והיו יעקב ורחל בני דודים, ונשיקה של קריבות ובפרט כשהילדה קטנה אין בה ענין של גנאי גם לפי הפשט.
(ע”כ)
נסחפתי ארוכות על נושא “נשיקת יעקב לרחל
רק אזכיר
- ועיני לאה רכות
מתוך
http://tora.us.fm/tnk1/tora/brejit/br-29-17.html
בראשית כט17: “וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת, וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה”
מה הן “עיניים רכות”? ומדוע הן עומדות בניגוד ל”יפת תואר ויפת מראה”?
רך = עדין, רגיש, מושפע בקלות מכוחות חיצוניים. אם כך, עיניים רכות הן עיניים עדינות ורגישות, עיניים הדומעות בקלות. ומדוע ציינה זאת התורה – וכי מטרת הכתוב היא לבזות את לאה?! (שאלת ר’ אלעזר, בבלי בבא בתרא קכג.):
- ייתכן שהיה ללאה פגם גופני בעיניים, ולפיכך מראה פניה היה פחות יפה מזה של רחל, “והטעם שהזכירה התורה דבר זה הוא, לבלתי נחשוב, כי מה שלא היה יעקב אוהב את לאה היה מפני מידות רעות שהיו בה; והיה זה גנאי לשבטים שיצאו ממנה” (שד”ל בשם תלמידו כמוהר”ר איגל).
- וייתכן שעיניה הרכות של לאה מציינות מצב נפשי, “ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה, שהיתהשומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים: “שני בנים יש לה לרבקה, שתי בנות יש לו ללבן; גדולה לגדול וקטנה לקטן” והיתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת: “גדול מה מעשיו”? – “איש רע הוא, מלסטם בריות”; “קטן מה מעשיו”? “איש תם יושב אוהלים”; והיתה בוכה, עד שנשרו ריסי עיניה” (רב, בבלי בבא בתרא קכג.; רש”י; תרגום יונתן). מצב נפשי משפיע גם על מראה חיצוני, כמו שנאמר ב משלי טו13: “לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים, וּבְעַצְּבַת לֵב רוּחַ נְכֵאָה” (פירוט). לרחל, כנראה, היה לב שמח (ע”פ הרב יצחק גינצבורג, “יין המשמח”, חלק שני, פרק שביעי – חן כלה), והשמחה היטיבה את פניה ועשתה אותה יפת תואר ויפת מראה; אולם ללאה היה לב עצוב, שגרם לה לחשוב מחשבות נכאות ודיכאוניות, וכתוצאה מכך היתה פחות נעימה למראה.
- וייתכן שהמילה רךמציינת ילד קטן ועדין (ב”גיל הרך”), ואם כך, עיניה של לאה דווקא היו יפות: “כעינים של ילד תמים” (מורה לתורה משה דין). וכך גם דוד, שהיה מצאצאיה של רחל, שמואל א טז12: “וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ, וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִםוְטוֹב רֹאִי; וַיֹּאמֶר ה’ קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא”; גם דוד עצמו, וגם שלמה בנו, נקראו “רכים” (שם). שתיהן היו יפות – כל אחת בצורה אחרת: ללאה היו עיניים עדינות ותמימות, ולרחל היו פנים חטובות: “תאר – הוא צורת הפרצוף, לשון (ישעיהו מד) יתארהו בשרד (מחוגה). מראה – הוא זיו קלסתר” (רש”י).
- ויש שדרשו “רכות” כמו “ארוכות” – בעלות מבט ארוך, המביט אל העתיד הרחוק: “שמתנותיה ארוכות(בכהונה ולויה… ומלכות)” (ר’ אלעזר, בבלי בבא בתרא קכג.; רש”י; תרגום יונתן).
(ע”כ)
ואוסף מדרשי חז”ל על לאה ורחל מובאים על לאה ב –
http://www.aspaklaria.info/030_LAMED/%D7%9C%D7%90%D7%94.htm
ועל רחל ב –
http://www.aspaklaria.info/200_RESH/%D7%A8%D7%97%D7%9C.htm
(לא אצטט)
ומתוך מאמר שמנתח את היופי החיצוני במקרא ב –
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/toldot/shim.html
…..עוד דוגמה לתיאור מראה חיצוני של דמויות התורם להנגדתן מוצאים בתיאורן של רחל ולאה: ” וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת-תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה ” (בר’ כט:יז). תיאור בנות לבן מספק מידע נחוץ להבנת המשך העלילה ומנמק את העדפתו של יעקב את רחל על פני לאה. מצד אחד, יופייה הבולט של רחל מעורר אצל יעקב אהבה אליה ממבט ראשון, כשהוא פוגש בה על יד הבאר, ויוצר אצלו את התחושה ששבע שנות עבודה עבורה הן כימים אחדים. מצד אחר יעקב אינו חפץ בלאה, והוא מאוכזב כשהיא ניתנת לו במקום רחל. יעקב אינו מפגין אהבה ללאה גם לאחר שהיא יולדת לו בנים. [2] השתלשלות העלילה ויחסי יעקב עם שתי נשותיו נובעים בין השאר מהמראה החיצוני של רחל ולאה.
מטרת נתינת התשתית האינפורמטיבית להמשך העלילה אינה מושגת בתיאור כל אישה לעצמה אלא בהנגדת התיאורים. תיאורי רחל ולאה מובאים בפסוקים צמודים זה אחר זה, ולדעת רבים, האות וי”ו הבאה לפני תיאורה של רחל איננה וי”ו החיבור אלא וי”ו הניגוד. [3] משמעות תיאור עיני לאה כ” רַכּוֹת ” אינה ודאית, והדעות השונות והמנוגדות קשורות למשמעויות השונות שנושאת המילה ” רַ ך” במקרא. יש שפירשו את המילה “רכות” במשמעות של חולשה [4] ורואים בתיאור לאה תיאור שלילי המעיד על חולשת ראייתה. [5] אבל יש שפירשו “רכות” במשמעות של עדינוֹת [6] וסבורים שהתיאור משבח את יופי עיניה של לאה. [7] כאן נבקש להציע שהמילה ” רַכּוֹת ” מכוונת לצבע עיני לאה שהיו בהירות (אולי כחול), שלא כעיני רחל ועיניהם של רוב תושבי האזור, שהיו כהות. לפי פירוש זה המילה “רכות” אכן מתפרשת כ”חלשות” אך איננה מכוונת ליכולת ולעָצמת הראייה אלא לצבע העיניים, וייתכן שהיא מעידה על יפי עיניה של לאה. [8] ברם גם לפי פירוש זה מגמת תיאורי רחל ולאה עדיין ניגודית ומדגישה את יתרון יופייה של רחל על פני לאה שלא הצטיינה ביופי, למעט עיניה. [9] (ע”כ)
ושוב יצא משהו ארוך, והזמן עובר אז אסיים להפעם, ואני מרגיש שבקושי נגעתי בקצה קצהו של כל מה שמסופרף נדרש או אפשר לדמיין תוך כדי קריאת פרשת ויצא, יופי של עלילה
ובינתיים
שבת שלום
שבוע טוב
להת