From:
Sent: Sunday, 1 January 2017 3:16 AM
To:
Subject: ויהי מקץ…ויהי בבקר…ויהי כאשר
הקדמה כללית
לפני שבוע, אחי יוסף מכרו אותו לעבדות
לפני מספר שבועות, בפרשת לך לך (פרק. טו) ה’ (בחלום) “מבטיח” לאברם – עבדות עתידית, “כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם 400 שנה”.
יש להניח ש ==
- אברם (הידוע כ -) אברהם לא שמר בסוד את החלום (אחרת לא היינו יודעים עליו) וסיפר על זה ליצחק בנו (שאולי בגלל זה יצחק פחד – פחד יצחק – לצאת לביקור לחו”ל) (ואולי גם לישמעאל ??? ובגלל זה אברהם הסכים/החליט לגרש אותו)
- יצחק, כנראה אחרי הטראומה שעבר על המזבח, לא חלם חלומות או שפחד לספר עליהם, במיוחד אחרי שקיבל פקודה (בחלום???) “גור בארץ הזאת…” כלומר למרות שהוא לבטח ידע על “הבטחת העבדות” הוא הבין שלא הוא יהיה ה”גר העבד”
- יעקב כנראה שמע את הסיפור מהסבא ואולי הוא חשב ש- 20 שנות עבדות שלו אצל לבן הספיקו. אבל 20 זה לא 400. וכאשר יוסף מבקש ממנו לרדת מצריימה הוא מהסס, עד שא-להים בחלום (במראות בלילה) אומר לו “אל תירא מרדת מצריימה כי לגוי גדול אשימך שם…” וא-להים (אולי בגלל שהפעם זה א-להים ולא ה’) לא מזכיר ליעקב את “ועבדום וענו אותם…” ( למה להפחיד את הזקן שסבל כה רבות).
- בני יעקב (כולל יוסף) אף הם בטח שמעו על הבטחות ה’ כולל החלום של האבא שלהם על הסולם
- אחי יוסף כנראה לא כל כך התפלאו שיוסף חולם. רק אולי ראו איזו סתירה בין “הבטחת העבדות” לסבא רבה שלהם לבין החלום על גדולת יוסף, יוסף וכנראה שחשבו שעל ידי מכירת יוסף לעבד הם “מקיימים” את הבטחת ה’ על עבדות ויסף יהיה כפרתם.
- יתכן שכל הכתוב לעיל הוא שטות, אלא שאם איזה דרשן – לפני כ -1,000 +- שנה היה כותב/אומר את זה, אולי היו מלמדים האמור לעיל בבתי הספר.
מה שכן, אין שום מילה על הנושא כלומר “הבטחת העבדות”, והוא מוזכר בעקיפין בחומש שמות. א-להים פתאום “נזכר” שהגיע (בערך הזמן) שיקויים “ואחי כן יצאו ברכוש גדול”.
ואכן מתוך
http://www.kipa.co.il/jew/pash/44/506.html
www.kipa.co.il למה הרעותם לי. יוסף היה צריך להמכר בכדי שיהיה אפשר למשוך את יעקב למצרים. הרב פילבר מדבר על … |
….במהלך היסטורי של עם ישראל אנו מבחינים בשני מישורים: מישור הבחירה האנושי, ומישור הגזירה האלוקית. כלל זה אנו מוצאים אף במערכת יחסי יוסף ואחיו. במישור הבחירה האנושי, יש כאן סכסוך בין אחים, יוסף מביא את דבתם רעה והאחים מגיבים בשנאה וקנאה. צפוי היה, שבמצב יחסים זה, לא יעלה יעקב על דעתו לשלוח את יוסף אל אחיו. יוסף עצמו היה צריך לסרב למלא שליחות זו, אך במציאות התרחשו הדברים אחרת: “וישלחהו מעמק חברון’ – והלוא אין חברון נתונה אלא בהר? אמר רב אחא: הלך להשלים אותה עצה העמוקה שנתן הקב”ה בינו לבין חבר הנאה שהוא קבור בחברון (הלשון ברש”י: מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון); ועבדום וענו אתם” (ב”ר פר’ פ”ד) רש”י סיים: לקיים מה שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים: “כי גר יהיה זרעך” וכתב הרמב”ן: “וישלחהו מעמק חברון – יזכיר הכתוב המקום אשר שלחו משם, לומר כי היה מרחק רב ביניהם, ולכן עשו עמו רעה כי רחוקים היו מאביהם, ולהגיד כי יוסף לכבוד אביו נתאמץ ללכת אחריהם אל מקום רחוק, ולא אמר איך אלך והם שונאים אותי”.
…הגזירה האלוקית היתה: “כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם”, אך גזירה זו יכולה להתגשם בדרכים רבות. הדרך שבה תתבצע הגזירה תלויה בבחירתו של האדם. כדוגמה: בחירתו הטובה של יעקב גרמה לו שירידתו למצרים לא תהיה בבזיון אלא בכבוד. אלא שגם אז אין הדבר חייב להתבצע על חשבון בזיונו של מישהו אחר, ואכן אילו יחסי יוסף ואחיו היו שפירים וטובים, גם ירידתם למצרים היתה בדרכי נועם. כיון שפרצה שנאת חינם ביניהם, ביצוע הגזירה בהם היה בדרך קשה ובזויה, “לעבד נמכר יוסף, ענו בכבל רגליו, ברזל באה נפשו” (תהלים ק”ה, יז). (ע”כ.)
לפי האמונה, לכל אירוע יש תוכנית א-להית מוכנה מראש. האירועים התנ”כיים הם לא סתם אקראיים. האומנם? יש שטענים שה’ תכנן מראש, את, חלומות יוסף, מכירתו, מאסרו וכו וכו’, על מנת שתהיה יציאת מצריים כ – 250 +- שנה לאחר מכן, אשרי המאמין?
מה יש לומר? אכן תוכנית מעולה, ביצוע מעולה (בעצם אני לא כל כך משוכנע על הביצוע) ולפחות יש פה התנהגות למופת של כל השחקנים. מה לא עושים בשביל לרדת למצריים ואח”כ בעזרת ה’ לצאת ממצריים. כלומר הירידנ הייתה קלה (מלווה בקצת עימותים משפחתיים. היציאה הייתה קשה ביותר ודרשה התערבות יד א-להית.
בקצור העלילות – בניתוח לאחור – אם יש תוצאה, יש סיבה ויש גורם
כשא-להים רוצה, אז גם המטאטא יורה. או יותר נכון אם המטאטא יורה סימן שא=להים או ה’ רוצה. נכון שחז”ל בדרך כלל טוענים ש”חלומות שווא ידברו”, אבל כמובן שיש יוצאים מן הכלל.
חומש בראשית מלא באירועים (חד-פעמיים) ועלילות החל מבריאת העולם, שמשום מה העורך לא טרח, או התעלם (כנראה מחוסר ידע, או רעיון מתאים) להסביר למה א-להים ו/או ה’ א-להים ברא, או מי זה או מה זה אותו כח מסתורי שברא בראשית” ועד לברכת יעקב לבניו ומותו.
מצד אחד ברור שהמטרה שעמדה לעיני העורך הייתה לספר ולהנציח בכתב את ההתפתחות “הטבעית” של העם העברי. להבהיר את הגזע או הענף האתני שממנו צמח עם ישראל. אפשר היה לקצר, לספר בכמה שורות את ההשתלשלות הטבעית, כמו את רשימת עשרת הדורות הראשונה והשנייה. בשביל מה הוכנס הסיפור על נח והמבול? האם לרמוז על כנען, אבי האומה הכנענית????
משום מה לעורך היה דמיון מפותח, ובמיוחד שהיו לפניו, כמה “זקני” השבט, או “מועצת” זקני כהני השבטים, והם ספרו לו, אולי בילדותו, סיפורים הסטוריים, חלקם נקרא להם ריאליים = מציאותיים, וחלקם לא כל כך . נדמה לי, שפרט לסיפור בריאת העולם וה”יחטא” הראשון של הפרי האסור, כל סיפורי חומש בראשית הם “מציאותיים” כלומר אינם אירועים על-טבעיים, אין לנו אירועים נסיים. יש הגזמות יש (אולי???) סיפורים דמיוניים. המבול אינו בהכרח נס? תיבת נח עם כמה חיות בפנים? הייתכן. כל החיות באו ברצון זוגות זוגות וגרו יחד בצפיפות ובשלום שנה ומשהו? נס, גוזמה או סיפור דמיוני? כנ”ל יוסף פותר חלומות ונעשה משנה למלך? אחת שתיים באותו יום? נס – גוזמה – פנטסיה.
יש מקריות טבעית, למשל אברהם ושרה הולידו את יצחק. הסיפור טוען שקרה נס, לשרה חדל אורח כנשים. ללדת זה לא נס. ללדת בגיל 90, כשחיים עד 127 או להוליד בגיל 100 כשחיים עד גיל 175, גוזמה מספרית.
הסיפור הופך לנס לפי המדרש, שמספר ששרה נולדה בלי רחם, ובגיל 90 א-להים (המשועמם) יצר בתוכה רחם. יפה
טוב לא אגדיר במילה אחת ספור מדרשי כזה. רק אפשר לקבל שאברהם ושרה היו זוג “נורמלי, אלא שעם “טלפון שבור מאב לבן, הם הפכו לזוג “לא נורמלי”, במיוחד לפי המדרש.
נניח במקרה “הטוב”. שא-להים אכן הכתיב למשה עובדות היסטוריות/טבעיות, אלא שבמרוצת השנים , מאז ימי משה רבנו, עד תקופת בית שני וחתימה סופית של התורה במשך כ- 1000 שנה, העורכים/הסופרים השונים הוסיפו מדמיונם הפורה, והפליגו בדמיונם לעולם הפנטסטי,
האם יש תוכנית מכוונת בכל זה? יש לנו בחומש בראשית אירועים “מקריים” שלכאורה, מובילים בכיוון מסויים, לקראת מטרה סופית. כלומר שלכאורה יש תוכנית. או שהייתה תוצאה מקרית, שהעורכים החליטו שחייב להיות גורם למשל בני ישראל עבדים במצריים. אז כאילו יש מטרה ומישהו טרח ליצור עבורה אירועים מובילים.. כלומר מישהו יצר היסטוריה בהליכה לאחור, במקום שההיסטוריה תלך קדימה ויקרה מה שיקרה בגלל צירוף ולא עקב הכוונה. הכל צפוי והרשות נתונה..
מה בעצם אני רוצה לומר, שבעצם כמעט כל סיפורי חומש בראשית אינם מעשי ניסים, גם לא ירידת בני יעקב מצריימה. חלומות אינם ניסים. יוסף פותר החלומות, אין זה נס.
מה שכן, השתלשלות האירועים מחלומות יוסף עד מותו, הינה צירוף אירועים שלפי המאמינים היה מכוון.
יוסף (נמכר לעבד — כמעט נאנס על ידי הבוסית שלו, ונכנס למאסר – — פותר חלומות פרעה ונעשה משנה למלך – מתעלל באחיו — מתוודע לאחיו — נפגש עם אביו…)
שוב אשאל – בשביל מה כל זה? מה זה מוסיף לנו,? איוו מין היסטוריה היא זו?
כמו שאברהם ירד מצריימה בגלל רעב, גם יעקב ובניו יכלו לרדת מצריימה ולהישאר שם. עובדה שהם נשארו שם מרצונם החופשי.
למה טרח העורך לבנות סיפור כל כך יפה, ובכלל לא מחמיא, לנו העם היהודי.?
לפני כ – 3,500 שנה יוסף חלם שהוא יעלה לגדולה, אז מה זה חשוב?
ומזה כ – 2,000 שנה העם היהודי לומד ומשנן את הסיפורים הללו והם נישאים מעלה כדגל, כמורי דרך או אבני יסוד לאמונה. היהדות לא צריכה סיפור כמו מכירת יוסף, כמו יהודה ותמר, ו שנעון ולוי רוצחים יהודים.
מה בעצם אנחנו לומדים מהסיפורים” איך הם מחנכים את ילדינו? שחוזרים על הסיפורים כמו תוכי – כל שנה. איזו קדושה יש בסיפור על לוט ובנותיו, או ברמאות של לבן או כמו שהזכרתי, רצח אנשי שכם.
טוב מספיק לקשקש
לפרשתנו
פסוקי השבוע
ויישן ויחלם שנית
ויסר פרעה את טבעתו
ויכר יוסף את אחיו
ערב שבת שלום וחג חנוכה שמח
פתיחה
לפני שבוע – השארנו את יוסף עדיין בכלא, כשהוא נידון למאסר ממושך לתקופה לא מוגדרת, עקב תלונת אישה על נסיון לאונס. (מעניין מה בימינו הייתה עושה המשטרה על התלונה הזו. מעניין גם אם הסיפור של יוסף על האירוע היה…, אופס ח”ו מי אני שאשמיץ את יוסף הצדיק, שריכל על אחיו, טרטר אותם ברמאות חוצפנית, ובצעירותו חלם שאביו ישתחווה לו. ובעלייתו לגדולה טירטר ושיגע את המצרים ובטח גרם לגל של אנטישמיות שבגללו כנראה בני ישראל, – אולי נכדיו וניניו של יעקב הידוע גם כישראל.- הפכו לעבדים, טוב זה נושא בפני עצמו – עד כמה יוסף הצדיק היה צדיק. . ובסופו של דבר, למרות שיוסף עצמו קבור בבית לחם , שבטי מנשה ואפריים נעלמו לנו)
אבל ההיסטוריה התנ”כית היא “חוט השדרה” של העם היהודי, ומה שנכון, ההיסטוריה הזו מעניינת ומאתגרת את טובי מוחות ההוגים בתורה.
כך ששוב אני מעיין בפרשת מקץ פעם רביעית ברציפות., וכבר קשקשתי לפני שנה (משהו די ארוך) ולפני שנתיים ולפני שלוש ב –
תשע”ד
תשע”ה
(על – הכפילויות, פוטיפר פוטיפרע ואסנת, לשבור שבר במצריים, אגדות יוסף השליט, וירא יוסף את אחיו ויכירם)
תשע”ו
(על – מקץ. והנה עומד על היאור, חלומות פרעה וחלומות בבראשית, אחרי הודיע א-להים אותך…, ויתנכר אליהם יוסף, האיש אשר… יהיה לי לעבד ואתם עלו, )
מה יש לנו בפרשה?
הפתעה (לני שקורא את הסיפור פעם ראשונה וזוכר ש)עזבנו את יוסף בבית הסוהר. ה”משען” האחרון לא עובד. שר המשקים “שוכח” (???) את יוסף.
אבל כמו בכל עלילה אופטימית, בסוף הגיבור מנצח ואפילו זוכה בפרס. אבל לעומת אגדות אחרות, בהן הגיבור זוכה בבת המלך. אצלינו לא כל כך, יוסף רק זוכה באיזו בחורה אלמונית, בת של “כהן” שחז”ל החליטו שהיא בעצם הבת של דינה (והאבא הוא שכם בן חמור – ועכשיו הבנתי למה הוא חמור האבא, מכיוון שהסכים לברית המילה. טוב סתם צוחק)
בכל אופן יוסף עובר “מבירא עמיקתא לאיגרא רבה” – מבור בית האסורים לכסא של המשנה למלך, משהו כמו בן לילה, או בין יום
היכן שהו נאמר שסיפורי יוסף ומגילת אסתר דומים בסגנונם.
אז כנראה פרעה מקביל לאחשורוש, שני המלכים מחליטים החלטות חפוזות בעקבות נדודי שינה.
מה גרם לפרעה לסמוך על יוסף ופתרונו לחלום הכפול וכמובן לחז”ל יש על זה הסבר.
ואגב, האם פרעה במצריים ויעקב בכנען ידעו את קורות האירוע ההיסטורי של ביקור אברהם במצריים? האם האירוע הזה נכנס לארכיון לידיעת הפרעונים?
מתוך ויקיפדיה
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%9E%D7%A7%D7%A5
he.wikipedia.org פרשת מקץ באתר BeitChabad.org.il; שיעורים על פרשת מקץ, באתר ישיבה; הערך “פרשת מקץ”, באתר ויקישיבה |
….את פרשת מקץ קוראים כמעט תמיד בשבת החלה בחג החנוכה. אם יש שתי שבתות בחנוכה, קוראים את פרשת מקץ בשבת השנייה…
תוכן: יוסף מפרש את חלומות פרעה ומתמנה כמשנה למלך, הבצורת מביאה את בני יעקב למצרים, יוסף אוסר את שמעון ומתנה את שחרורו בהגעת בנימין למצרים, בהגעתו מפליל אותו יוסף כדי למנוע את יציאתו לכנען. (ע”כ)
ואוסף גליונות נחמה על פרשת מקץ, ניתן ב =
http://www.nechama.org.il/cgi-bin/parasha.pl?Id=10
(לא אצטט)
והרצאה מסורתית לצפיה ניתנת ב –
http://www.hidabroot.org/video/92971
נושאים ופסוקים לעיון ודיון
יש בפרשה שלוש עלילות עיקריות ואחת משנית שבכולן מככב יוסף כמובן
— פתרון חלומות פרעה – שני חלומות עם מבנה דומה, פתרון אחד והצעה לטיפול דחוף
— יוסף ואחיו במצריים – פעמיים מפגש של מספר ימים ופעמיים דו-שיח אגרסיבי, כואב
— אחי יוסף חוזרים ומדווחים לאביהם בכנען – פעמיים עימות עם האב ופעמיים דו-שיח התנצלותי וכואב
– – משפחת יוסף ואסנת – נחמד – יש לשים לב אולי למשפט מפתח “וליוסף יולד… (ו שרוקה)
על פתרון החלומות כבר קשקשתי. וגם על השאר, אבל אעיין שוב ואצטט מ –
1.ופרעה חולם… וידבר פרעה אל יוסף בחלומי…
רבות נדרש למה תיאור החלומות מופיע פעמיים, אוסיף, מתוך
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/tanhuma/10.htm
….
ויוסף ענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו (תהלים קה)
ונתרומם, שנאמר: ויוסף הוא השליט על הארץ.
אמר ליה פרעה: חלום חלמתי.
אמר יוסף: בלעדי אלהים יענה וגו’, תלה הגדולה בבעליה.
אמר הקב”ה: אתה לא רצית להתגדל בעצמך, חייך, שעל ידי כך תעלה לגדולה ולמלוכה.
אמר פרעה: חלום חלמתי, כשבא לומר לו את החלום בקש לבודקו, והיה מהפך לו את החלום. אמר ליה:והנה מן היאור עולות שבע פרות.
אמר ליה יוסף: לא כך ראית, אלא יפות מראה ובריאות בשר.
אמר ליה: הנה שבע פרות דלות ורעות.
א”ל: לא כך ראית, אלא רעות מראה ודקות בשר.
א”ל: הנה שבע שבלים מלאות וטובות.
א”ל: לא כך ראית, אלא בריאות וטובות.
א”ל: והנה שבע שבלים צנומות דקות.
א”ל: לא כך ראית, אלא דקות שדופות קדים.
התחיל פרעה תמה בעצמו.
א”ל: אחרי היית כשחלמתי, שנאמר: אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת, הוא שאביו מברכו: בן פורת יוסף (בראשית מט), אל תקרא בן פורת אלא בן הפרות יוסף.
השיב פרעה: אתה תהיה על ביתי.
(ע”כ. מומלץ למעוניינים/ות במדרש)
2.יוסף פוגש את אחיו
לאלה שיש להם/ן זמן ועניין מומלץ לצפות בהרצאות של פרופסור סימון על הנושא ב –
https://www.youtube.com/watch?v=58Hgd_Ddti4
או ב –
https://www.youtube.com/watch?v=a4e0309e42c
ומתוך
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4459416,00.html
…. יוסף אינו מבקש לשכוח את העוול שעשו לו אחיו, כי אם לחיות איתו בשלום. “הוא פוגש את האחים והכל יכול לקרות,
אבל הוא מנצל את ההזדמנות שהכוח אצלו כדי לעשות תיקון”, היא אומרת. “הוא משחזר את החוויה הטראומטית שלו כדי לייצר לה סוף אחר”.
לדבריה, יוסף ממחיז את סיפורו מחדש, כשלתפקיד שלו עצמו – הוא בוחר את בנימין. אבל הפעם, הוא מקווה, יהיה לסיפור סוף אחר. “ברגע שיהודה מחליט להציל את בנימין, ויוסף רואה את זה – מתרחש התיקון או מה שאפשר לקרוא לו הקתרזיס: ‘וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי… וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם,, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה”.(ע”כ)
ומתוך
http://www.arachim.org/ArticleDetail.asp?ArticleID=14025
כאשר העליל עליהם המשנה למלך מצרים כי מרגלים הם, הבינו האחים שיש בכך עונש משמים על התנהגותם משכבר הימים. אמנם כבר עברו למעלה מעשרים שנה מאותו מאורע, אולם מידת הדין השמיימית אינה נפרעת מהאדם באופן מיידי. באותה שעה היו האחים בטוחים עדיין שהצדק עמם, אולם בשיקול דעת שני הם סברו, שהיה עליהם לנהוג כלפיו לפנים משורת הדין. לפיכך, כאשר נלקח שמעון למאסר, הם אמרו איש אל אחיו (בראשית מ”ב, כ”א): “אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו“.
מבוכת האחים גברה כאשר מצאו את הכסף בפי אמתחותיהם. באותה שעה הם הבינו בבירור, שהנה הגיעה עת הפרעון השמיימי, ולכן הם אמרו (שם כ”ח): “מה זאת עשה אלוקים לנו“.
אולם כל המאורעות עד כה היו כאין וכאפס לעומת מבוכתם, כאשר נמצא הגביע באמתחת בנימין. הם נערכו לכך שייענשו על העוון שבכפם, אולם המצב שבו רק בנימין ייתפס והם ישוחררו, היה מעבר לבינתם. הרי הוא היה היחיד מביניהם שלא השתתף במכירת יוסף. כיצד ייתכן שדווקא הוא ייענש וכל השאר ישלחו לחופשי?
ומתוך מאמר ארוף ב –
http://www.arachim.org/ArticleDetail.asp?ArticleID=14025
. נקודות המבט של הסיפור
אחד הסיפורים הדרמטיים ביותר בתורה, סיפור המצליח לרגש בכל קריאה מחדש, הוא סיפור האיחוד בין יוסף לאחיו – לאחר ניתוק של עשרים ושתים השנים. הסיפור מותח מצד עצמו, אולם כח השפעתו הוא בהיותו אנושי וקרוב. הסיפור מכיל אמוציות עמוקות ומערבולת של תחושות הנעות בין כעס לחמלה, בין שנאה לגעגוע, ובין שאיפת נקם למחילה.
כפי שנראה, הכתוב מאמץ את נקודת המבט של שני הצדדים, ובכך יוצר בקורא הזדהות עם כל אחד מהם. האהדה המוחלטת ליוסף איננה נסדקת, אולם חשיפת רגשות האחים, תהליך החרטה וההלקאה העצמית שהם עוברים, והשתוממותם על הטיפול החשדני כלפיהם מצד הבחיר המצרי, משחררת בקורא רגשות של אמפטיה גם כלפיהם. בשלב מסוים, אף נוצרת תהייה על פשר ההתעללות של יוסף בהם בתקופת שהותם במצרים.
נקודת המבט של יוסף נחשפת ונסתרת בו זמנית. כך, הקורא שותף לחוויות הרגשיות המתעוררות בו למראה אחיו, אולם אינו שותף לכח המניע את פעולותיו. מצד אחד, הקורא מכיר את קורות יוסף בשנות הנתק מבית הוריו, בניגוד לשתיקת הכתוב ביחס לקורות האחים בשנים אלו[1]. אולם מצד שני, הקורא איננו שותף לתהליך עיבוד הטראומה בנפשו של יוסף, ולרגשותיו כלפי האחים והאב בעקבותיה (מלבד התייחסות עקיפה של יוסף, באוזני שר המשקים לאירוע המכירה ‘כי גנב גנבתי מארץ העברים…”, [בראשית מ’, ט”ו], ולרמיזה להשלמה עם מצבו בנימוק לקריאת בנו מנשה [שם מ”א, נ”א]).
ב. התכנית של יוסף
החלל של נקודת המבט הנסתרת, הוליד במשך הדורות פרשנויות רבות שניסו למלאו. פרשנים שונים יחסו ליוסף תכנון של מהלך המפגש עם משפחתו. שלבי המהלך נחשפים בתיאור ירידת האחים למצרים וההתקלות עמו, והמהלך מגיע אל סיומו בפרץ בכי התוודעותו באמצעו של נאום יהודה, ובקשתו להוריד את אביו מצרימה. נציג בקצרה את השערות מטרת המהלך שהציעו הפרשנים[2]:
- יוסף נוקם באחיו מידה כנגד מידה. כך כותב האברבנאל (בראשית מ”ב, ז’-ח’)[3]:
“ולזה אחיו לא היו ראויים לעונש על מכירתו, רוצה לומר עונש מיתה כ”גונב איש ומכרו”. אבל על כל פנים היו ראויים לעונש על מכירתו מצד מחשבתם הרעה … ולזה התנהג יוסף עמהם מידה כנגד מידה, כי לא הרע עמהם בפועל, אבל בצער מחשבתם כשם שהם לא עשו לא רע אבל צערו אותו בחשבם להרע לו ואלהים חשבה לטובה. והנה אחי יוסף חטאו נגדו במה שחשדוהו לרכיל ומביא “את דבתם רעה אל אביהם”, ולזה שנאוהו “ולא יכלו דברו לשלום” בחשבם שהיה מדבר אליהם לשלום כדי לרגל ענייניהם, ואם שהשליכו אותו אל הבור שהיה שם אסור ולא יוכל לצאת וללכת אנה ואנה, ואם במה שנתנוהו לעבד למדיינים ההולכים מצרים. ולכן הספיק ה’ בידו שהענישם בדומה לדברים ההם בעצמם”.
- יוסף מנסה להגשים את חלומותיו. כך כותב הרמב”ן (בראשית מ”א, ד’):
“…כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו זכר כל החלומות אשר חלם להם וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת, כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו בתחילה מן החלום הראשון, והנה אנחנו מאלמים אלומים, כי {אנחנו} ירמוז לכל אחיו אחד עשר, ופעם שנית ישתחוו לו השמש והירח ואחד עשר כוכבים מן החלום השני, וכיון שלא ראה בנימן עמהם חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו לקיים החלום הראשון תחילה: ועל כן לא רצה להגיד להם אני יוסף אחיכם, ולאמר מהרו ועלו אל אבי וישלח העגלות כאשר עשה עמהם בפעם השניה, כי היה אביו בא מיד בלא ספק. ואחרי שנתקיים החלום הראשון הגיד להם לקיים החלום השני”.
- יוסף בודק מהו התהליך שעברו האחים ומנסה להחזירם בתשובה. כך כותב הספורנו:
“ותרב משאת בנימין – לראות אם יקנאו בו” (ספורנו בראשית מ”ג, ל”ד)
“תשים בפי אמתחת הקטן – לראות איך ימסרו עצמם עליו כדי להצילו” (שם מ”ד, ב’)
וכן כותב האברבנאל:
“ראה להביאם בנסיון לדעת אם בשתיים ועשרים שנה שלא ראה אותם שינו את תכונותיהם, ואם נתחרטו ממה שעשו נגד ובאיזו תכונה קיימת היו. ולכן הבחינם באמור אליהם ‘מרגלים אתם’ עד אשר ראה שעשו תשובה שלימה כמו שאמרו ‘אבל אשמים אנחנו'” (אברבנאל, שם)
- יוסף בוחן את מצבו מבחינת משפחתו. כך העלה הרב יואל בן נון[4]:
“ויוסף פותר: להביא את בנימין – אחיו בן אמו. הוא ידע הכול – למה נכנע אבא? ומה קרה? ומה יהיה? על-כן ירד בנימין, יוחלף בשמעון, ויישאר אצל יוסף. ממנו אפשר היה לדעת הכול על “אביכם הזקן אשר אמרתם”, ועל כל אשר אירע בינתיים. אז גם יוכל יוסף להחליט אם להפר את שתיקתו אם לא”.
המשותף להשערות אלו הוא ההתייחסות להתנהגות יוסף ולדבריו כמתכוננים, וכבעלי יעד מוגדר, והמחלוקת ביניהם היא בשאלת היעד שהציב יוסף לעצמו[5]. בדברי הבאים ארצה לטעון, שהמאפיין את פעולות יוסף ואת דבריו הוא הבלבול וחוסר התכנון הנובעים מעוצמת ההתרגשות לנוכח הסיטואציה הטעונה והבלתי צפויה. יתכן שבדמיונותיו הפרועים של יוסף הוא הכין את עצמו לקראת מפגש עתידי עם האחים, ואולי אף תכנן את שאלותיו ואת הדברים שישמיע באוזניהם, אולם אלו נשארו בחזקת דמיון. כך, התדהמה לנוכח המפגש הבלתי מתוכנן עם כל עשרת אחיו בו זמנית, כשהוא במעמד של שליט והם במעמד של נזקקים הבאים לאתר מקורות מחיה בנכר, טרפה את כל מחשבותיו והעמידה אותו פעור פה, נטול מחשבה צלולה.
יטען הטוען ויאמר: אכן, במפגש הראשון עם האחים נתפס יוסף המום ובלתי מוכן ועל כן יתכן שדבריו ומעשיו היו ספונטניים ומנווטים על פי הרגש הרגעי. אולם, לאחר מכן, משעה שנפרד מהם ויצר סדר במחשבותיו, הרי שפעולותיו מתוכננות לקראת השגת היעד המיוחל, כפי שהציעו המפרשים השונים.
על שאלה זו נראה שניתן לענות שתי תשובות: האחת, מרבית ההוכחות להצעות הפרשנים מתבססות על פעולותיו הראשונות של יוסף במפגש הראשון והבלתי צפוי עם אחיו. השניה, יוסף שרוי בכאוס מוחלט בכל הקשור למשפחתו: אביו, אחיו הקטן, נחלת המשפחה בשכם, ובעיקר מטרידה אותו הסיבה שהובילה לאכזריות האחים כלפיו, להתעלמות מתחינותיו כששכב בבור, ולהחלטתם הבלתי ברורה למכרו לישמעאלים. שאלות רבות מציפות את מוחו ומייחלות למענה, אולם יוסף החליט בינתיים שלא לחשוף את זהותו. יכולת התכנון שלו מוגבלת, שכן כל מידע שיזרק לחלל המפגש, עשוי לטרפד את התכנון המוקדם, ולהפכו לבלתי רלוונטי. יתכן שבסופו של יום, כשיוסף שב לביתו לנוח מעמל יומו וליצור סדר במחשבותיו, כשהשינה ממאנת לבא, הוא מתכנן את מהלכיו הבאים, אולם אלו משתנים ומתהפכים במפגש המחודש. במפגש זה הפן הדמוני של אחיו, שנחקק בליבו במשך 22 שנות הניתוק, הולך ונסדק ותחתיו הוא מגלה רגישות דאגה ומסירות.
בדברינו הבאים ננסה להוכיח את עמדתנו תוך התייחסות לנקודות הבאות:
א. מניית התמיהות העולות מדברי יוסף לאחיו ומדרישותיו מהם.
ב. הצעת שלושה גורמי השפעה אפשריים המנתבים את פעולותיו.
ג. מעקב אחר ניסיונות התמרון של יוסף בין שלושת גורמי השפעה על ידי ניתוח דבריו ופעולותיו שנמנו בסעיף א, והוכחה כי סערת הרגשות המציפה את מחשבתו מונעת ממנו התוויה של תהליך פעולה מתוכנן שיוביל להשגת יעד מוגדר. (בעיון לפרשת ויגש)
ד. נתינת דעתנו לשאלה, מדוע משתף אותנו הכתוב בתיעוד הבלבול וסערת הרגשות העוטפים את יוסף, בניגוד לשתיקת הכתוב ביחס לרגשותיו של יוסף כלפי האחים מרגע השלכתו לבור. (בעיון לפרשת ויגש)
ג. דברי יוסף לאחיו ופעולותיו המעלים תמיהה
כאמור, ישנן מספר פעולות המבצע יוסף, המעלות תמיהה:
- ‘ויתנכר אליהם’ – מרבית הפרשנים מפרשים את הפועל כביטוי לזרות. מדוע השים עצמו יוסף כזר להם ולא חשף את זהותו?
- מדוע מאשים יוסף את אחיו בעוון ריגול, כשמטרת בואם ידועה לו?
- מהי סיבת המאסר שגוזר עליהם יוסף, האם לא יכול היה להתנות את אספקת המזון בעתיד בהבאת בנימין?
(ע”כ. העתקתי רבות. מומלץ לעיון)
ואוסף מדרשים על אחי יוסף ניתן ב –
(לא אצטט)
- יחסי אחי יוסף לאביהם – הדיווח על ירידתם למצריים – “ויאמר ישראל למה הרעתם לי להגיד לאיש..” .(פרק מג פסוק ו’)
אחי יוסף חוזרים הביתה פוגשים את אביהם יעקב/ישראל, והוא כנראה סופר אותם, ועוד פעם סופר, משפשף עיניו ושוב סופר, מסתכל בין החמורים והשקים ותמה “מה קורה כאן, הם ירדו עשרה ועלו תשעה, מי נעלם לי עוד פעם? ואז יעקב חוקר את 9 בניו חקירה נוקבת שנהפכת לדו-שיח צורם וכואב.
מתוך
…כאשר האחים חוזרים אל אביהם ומדווחים לו על קורותיהם במצרים, אוחז ביעקב מעין שיתוק. הוא המום מדרישת השליט המצרי להביא למצרים את אחיהם בנימין כתנאי להסרת החשד שהם מרגלים (“והביאו את אחיכם הקטן אלי ואדעה כי לא מרגלים אתם”) ואיננו יורד עדיין לפשר האירועים. באופן הטבעי ביותר הוא רק מתאונן ומקונן “יוסף איננו ושמעון איננו ואת-בנימין תקחו. עלי היו כלנה” ומבהיר “לא-ירד בני עמכם”.
אך מאוחר יותר כאשר המזון שהביאו אזל, יעקב מבקש מבניו לרדת שוב מצרימה (“כאשר כלו לאכל את-השבר אשר הביאו ממצרים ויאמר אליהם אביהם שֻבו שברו-לנו מעט-אכל”) ואז צף ועולה שוב התנאי הקשה שהציב השליט המצרי שיביאו עמם את בנימין. יעקב כבר לא נתון באותו הלם ראשוני שאחז בו בתחילה והדברים הפעם מתלבנים יחסית בצורה רגועה ומסודרת יותר. הדובר המרכזי הוא עתה יהודה ולאחר שיעקב שומע, הפעם בפירוט, את ההשתלשות המדויקת של הדו-שיח עם השליט המצרי תגובתו אינו חריפה כמקודם. הוא רק נאנח ומתקומם “ויאמר ישראל למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח”. והנה כאן ישראל מתקומם ולא יעקב! אך הסיבה מדוע כתוב ישראל ולא יעקב לא צפה ואינה ברורה בכלל.
התחבטתי רבות בשאלה זו ובנסיון לישב את הכתוב עם הרעיון המרכזי של המאמר יחסתי זאת לכך שיעקב החל לקלוט אינטואיטיבית שהגזירה – עליה שמע מאבותיו “כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם” – ממשמשת ובאה. בדיעבד התברר לי שהכוון היה נכון, אך לא היתה לי ראיה לכך. הסקתי זאת רק מעצם הופעת השם ‘ישראל’ בפסוק זה במקום השם ‘יעקב’. הלכתי מהמסובב אל הסיבה…
אך עיון מדוקדק בכתוב מתחיל לתת הסבר. בשיחה זו שומע יעקב מבניו פרט מענין שמעורר את חשדו: כאן נאמר לו לראשונה שהשליט המצרי הוא ששאל את האחים במפורש וביוזמתו את שאלת מפתח: “העוד אביכם חי היש לכם אח[8]” והוא נשמע כמי שכנראה יודע שיש להם אב זקן וברצונו אף לדעת אם עודנו חי. יתר על כן, הוא נראה גםכ מנחש שיש אח נוסף ובשאלה תמימה כביכול הוא מאלץ את האחים להודות בקיומו. ויעקב מתפלא: מנין לו לשליט המצרי לשאול שאלות “מוזרות” כאלו המעידות שהוא מכיר אולי את משפחת יעקב.
אבחנה זו מראה שההסבר האינטואיטיבי שהצעתי בתחילה נכון ואף נותנת לו בסוס חלקי; אך אם מתעמקים בה היא בעצם מובילה היישר לתגלית נוספת – המהוה אולי חידוש בפני עצמו – שהיא הראיה אותה חפשתי. מדובר ברמז החבוי בתחילת פרשת “וישב” שהכל מתחבר אליו ולפתע הכל מתבהר וכך נפתרת באופן מושלם השאלה: מדוע כתוב בסיכום השיחה “ויאמר ישראל למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח”. ולא כתוב “ויאמר יעקב”….(ע”כ)
ומתוך
— בראשית מג, ו |
לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח
אין בוכים על חלב שנשפך – אז מה הוא מתלונן עכשו?
- יעקב מאשים אותם שהם עשו טעות ולכן הם צריכים לשאת בתוצאות ולא הוא. אולי הוא היה על הגבול לשקר ולשלוח ילד אחר.
- הוא טוען שהם יעשו עוד טעויות שיגרמו צרות, ולכן אין לסמוך עליהם.
- הוא נתלה בקש כדי למנוע את ההחלטה
- הוא משהה את השיחה כדי למצוא טענה נוספת
- הוא שופך את ליבו ואת צערו
- הוא מראה שהוא לא חשב לפני שבקש “מְעַט אֹכֶל”
הֲרֵעֹתֶם לִי
הוא מרכז העולם. רק לו יעשו צרה אם בנימין יפגע.
כאילו שהם אשמים בזה – הן הכל קרה בגלל פשעם ליוסף ולא לבנימין.
מה זה יעזר
נניח שהבנים היו מקבלים את אשמתם, אז מה? – הם ילכו בלי בנימין? הם לא ילכו? הם יביאו בן שלהם וישקרו ליוסף?
זאת היא נקודת השפל של יעקב. (ע”כ)
ובגליונות נחמה
שאול שאל האיש
http://www.nechama.org.il/cgi-bin/parasha.pl?Id=10
(לא אצטט)
ומתוך
https://sites.google.com/site/itayelizur1/parasathashavua/mqz
שלש גרסאות לספור אחד
בכמה מקומות בספר בראשית אנו מוצאים ספור שמסופר בכמה גרסאות מפי אנשים שונים. אחד מהם הוא ספורו של בנימין.
כאשר באים האחים אל יוסף, ויוסף אומר להם שהם מרגלים, הם אומרים לו: “שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד בארץ כנען והנה הקטן את אבינו היום והאחד איננו”. על כך משיב יוסף: “הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה”. ונשאלת השאלה מה הקשר. למה “הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם”, ובמה הבאת האח הקטן תלמד שהם אינם מרגלים?
למראית עין, יש כאן רמז נסתר. אתם אומרים שהאחד איננו ואתם יודעים שאתם משקרים, רועדות לכם השפתים כשאתם אומרים זאת, הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם. אבל מעבר לרמז, צריך להיות הגיון כלשהו בדבריו של יוסף, הגיון שהאחים יוכלו להבין אותו.
כשהאחים מספרים את הספור ליעקב, נאמר: “דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות ויתן אתנו כמרגלים את הארץ ונאמר אליו כנים אנחנו לא היינו מרגלים שנים עשר אנחנו אחים בני אבינו האחד איננו והקטן היום את אבינו בארץ כנען ויאמר אלינו האיש אדני הארץ בזאת אדע כי כנים אתם אחיכם האחד הניחו אתי ואת רעבון בתיכם קחו ולכו והביאו את אחיכם הקטן אלי ואדעה כי לא מרגלים אתם כי כנים אתם”.
על כך שואל יעקב למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח, והם עונים שהאיש שאל אותם. המפרשים אומרים שהם שִנו מפני השלום. אם כך, באמת לא ברור למה הם סִפרו לו שהם שנים עשר? מה הם רצו להרויח מכך שאמרו שהם שנים עשר, ולמה ההוכחה שהם אכן שנים עשר אמורה לרצות את יוסף ולהוכיח שאינם מרגלים? למה זה ממין הענין? מסתבר יותר שהוא אכן שאל אותם, הוא עשה זאת מפני שרצה לדעת האם אביו ואחיו עוד חיים. אבל לא כך הוצג הדבר בפניהם. הם התרשמו שיוסף מבקש לוַדֵּא, ככל חוקר משטרה, שספור הכסוי שלהם מאומת. מסתבר אפילו שהוא שאל את השאלה הזאת בפני כל אחד מהם בנפרד, כביכול כדי לודא שאין סתירות בין הגרסאות שלהם. יוסף עשה את ההצגה בצורה משכנעת, והתנהג כחוקר שחשודים עומדים לפניו, וכעת הוא מבקש לאמת את גרסתם באמצעות הבאת העד המדובר. לפי זה מובן למה הבאת האח הקטן תוכיח את חפותם.
יתכן שאת המשפט “הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם” אמר יוסף כתגובה לדברי האחים “לא יוכל הנער לעזב את אביו”, יוסף דרש שישלחו אחד שיביא את בנימין, ואחרי מו”מ בן שלשה ימים הוסכם שכֻלם יביאו את בנימין מלבד שמעון שישאר. התורה לא מוצאת מקום להזכיר זאת בפרשת מקץ, שעוסקת בבנימין בלבד.
אבל החלק המעניין ביותר הוא השואת שתי הגרסאות האלה לגרסה השלישית, הנזכרת בפרשת ויגש. שם אומר יהודה כך: “אדני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן ואחיו מת ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו ותאמר אל עבדיך הורדהו אלי ואשימה עיני עליו ונאמר אל אדני לא יוכל הנער לעזב את אביו ועזב את אביו ומת ותאמר אל עבדיך אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם לא תספון לראות פני”. שוב נזכרה כאן הטענה שיוסף שאל אותם העוד אביכם חי היש לכם אח. וכאן אי אפשר לומר שהם שִנו מפני השלום. יהודה לא יכול לעמוד לפני יוסף ולשנות מפני השלום ולשים בפיו שאלות שלא שאל. יהודה יכול אולי להרחיב קצת את הספור ולעבות אותו, הוא לא יכול לספר ליוסף ספור שלא היה ולא נברא שיוסף עצמו נכח בו. אבל אנחנו למדים מכאן עוד דבר, יהודה טוען בפני יוסף שהוא אמר לו כבר בפעם הראשונה שלא יוכל הנער לעזוב את אביו. גם כאן, אנחנו לא יכולים לומר שהדברים לא היו מעולם, שהרי יהודה אומר את הדברים ליוסף עצמו. מתברר אפוא שכבר בפעם הראשונה יוסף שאל את האחים אם אביהם חי ואם יש להם אח, וכבר בפעם הראשונה יוסף היה מודע לקשר המיוחד בין יעקב לבין בנימין. לא זאת היתה התגלית החדשה שבגללה לא יכול יוסף להתאפק, את זה הוא כבר ידע קודם לכן.
יש דברים שהתורה בוחרת לספר לנו רק בפעם השניה, ויש דברים שהתורה בוחרת לספר לנו רק בפעם השלישית.
בפעם הראשונה חשוב לתורה להציג את תעודת הזהות של האחים. את הדרך שבה האחים עונים כאשר הם נשאלים לזהותם ולמשפחתם. אי אפשר לדעת איך בדיוק הציג יוסף את השאלה בפני האחים בשעה שחקר אותם. אבל במשפחה אחרת, יתכן שיהיו כאלה שבכלל לא יספרו לו שהיה להם אח שמת לפני עשרים שנה. הם יחשבו שהפרט הזה לא רלוונטי ולא יזכירו אותו כלל. לא כן בני יעקב, התורה מדגישה שכשהאחים נשאלים הם אומרים “שנים עשר אנחנו אחים בני אבינו”. זוהי תעודת הזהות שלהם ואִתה הם יורדים למצרים. (אמנם, יעקב חושב שלא היו צריכים לומר כך).
התורה מביאה כאן את הרמז שהוזכר לעיל, “האחד איננו” יוצר את האמירה “הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם”.
בשיחה בין הבנים לבין יעקב, עִקר הסִפור הוא המצוקה הראייתית שנקלעו אליה האחים. מבחינת ראובן, כעת חשוב להוכיח שהם חפים מפשע ולשחרר את שמעון. יתכן אפילו שהוא נפגש עם יעקב תחת הסיסמה “שמעון עדיין חי”. הנושא הוא חקירת המשטרה הפתוחה נגד האחים. יעקב אומר שבשביל זה הוא לא ישלח את בנימין. רק כאשר הטענה של יהודה היא “ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם אתה גם טפנו”, מסכים יעקב לשלוח את בנימין.
מספיק לשבת המסיימת את חג החנוכה ולהבדיל את השנה האזרחית
אז
שבת שלום, שבוע טוב ושנה (אזרחית) טובה
להת