From:
Sent: Sunday, 8 January 2017 2:03 AM
To:
Subject: ויגש אליו… ולא יכל… ויפל על… וינשק לכל
הקדמה כללית
או טו טו – מתקרבים לסוף חומש בראשית. יופי של ספר עם אוסף מגוון של סיפורים שרובם עוסקים בקורות חייהם/ן של אנשים ונשים (ביחס של נניח ??? 1:5 לטובת הגבר) שנבחרו במטרה ליצור שרשרת רציפה החל מאדם הראשון (ואפשר להתחיל גם מנח) עד 12 בני יעקב. פה ושם יש גם סיפורים (צדדיים) שאינם משתייכים ישירות לרצף הראשי. כללית ניתן לסכם שספר בראשית הוא ספר (ביוגרפי, ויש שאומרים אף אגדתי) יפה.
מעניין היה לערוך רשימה של כל סיפורי העלילה בתנ”ך, לערוך משאל בין הלמדנים המקצועיים והחובבנים, שיבחרו איזה סיפור עלילה הוא היפה ו/או המרשים ביותר וכו’ ואז לבחור – נניח את חמש העלילות שצברו את הניקוד הגבוה.
עד עכשיו, בחומש בראשית יש לנו כמה וכמה עלילות ראשיות כמו –
— אדם חווה והנחש
— אברהם, שרה והגר
— אליעזר ורבקה
— עקידת יצחק
— יצחק רבקה יעקב ועשיו
— יעקב ולבן
— יוסף ואחיו
אולי באמת אבקש מהקוראים/ות להגיב על השאילה
—-???? איזו היא העלילה היפה ביותר בחומש בראשית?
בעצם חוץ מסיפור על אדם, חווה והנחש כל הסיפורים הם במסגרת טבעית. (טוב קצת/הרבה מוגזמים אבל בערך. אולי לא כל היקום נמחה במבול, אבל היו מקרים די טרגיים מסוג זה בהיסטוריה של העולם.)
לפי אורך העלילה הסיפור על יוסף ואחיו הוא כנראה גם רב העלילה ומאוד מרשים. כך שאני הייתי נותן לו מקום ראשון בנבחרת.. הסיפור משתרע על 4-5 פרשות ובעיקר מפורט בפרשות וישב, מקץ ויגש וחלק גדול של יחי. בעצם יוסף נולד בפרשת ויצא ומת בפרשת ויחי = כחצי חומש. (נשאל את עצמנו רק – מה מיוסף נשאר ביהדות?)
יש עימות משפחתי נוקב בסיפור אברהם, שרה, וישמעאל שבסופו מתערב מלאך א-להים שמונע טרגדיה. מעניין.
יש עוצמה חזקה ומתח בסיפור העקידה, שרק התערבות מלאך ה’ מונעת רצח בן על ידי האב, אבל אין שם רגשות.
לעומת זאת, בסיפור על יוסף ואחיו, ה’ (או א-להים, או מלאך כלשהו) בכלל לא מתערב. נכון נאמר שה’ עוזר ליוסף להצליח, אבל הכל בעצם הוא מעשי ידי ומח האדם.
איך אומרים “הכל צפוי והרשות נתונה” שזה בעצם משהו כמו מכניקת הקוונטים. או פשוט “סטטיסטיקה”. סיפורי יוסף הם אולי טרגדיה/קומדיה של טעויות. = כותונת פסים, שליחת יוסף לאחיו. מי בעצם הוציא אצ יוסף מהבור? וכו’ וכו’
סיכום קצר על סיפורי התורה ניתן ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99_%D7%94%D7%AA%D7%A0%22%D7%9A
| סיפורי התנ”ך – ויקיפדיה
he.wikipedia.org סיפורי התנ”ך הם טקסטים סיפוריים הכלולים בתנ”ך, בעיקר בתורה ובנביאים ראשונים. חלק מהסיפורים … |
||
(לא אצטט)
סיכום אחר ב –
http://textologia.net/?p=18909
| ספר בראשית – סיכומים ומאגר משאבים | טקסטולוגיה
textologia.net ספר בראשית – סיכומים ומאגר משאבים. מאגר הסיכומים שלהלן עוסק בנושאים שונים הנוגעים לספר … |
(גם לא אצטט)
פסוקי השבוע
ותאמר לעבדיך
וישמעו מצרים
ויפג לבו
ערב שבת שלום
פתיחה
עוד פרשה יפה, כל הכבוד לעורך. קראנו חלק נוסף ב”הגדה לבית יעקב” איך הגיבור הראשי – יוסף משתחרר מבית האסורים, מתמנה למשנה למלך, מתחתן, מתפקד בתור שר החקלאות, אוסף ומאחסן תבואה ומשווק אותה לנצרכים בשנות הרעב, ואז (למזלו או בעקבות תוכניות מוקדמות) הוא מתעמת עם אחיו ומתעתע בהם והם נופלים בפח שהוא טמן להם, ואנחנו נשארנו במתח, איך יוסף יצא (י צרוייה) מן התסבוכת אליה הוא הכניס את עצמו, או איך האחים יגיבו? נזכור מה עשו שמעון ולוי בשכם. האם יוסף השקה את שמעון באיזה סם לנטרל את כוחו בזמן ששמעון היה במשמר?
ושאילת השאילות – האם יוסף התכוון בכלל להזדהות לפני אחיו? היו לו 22 שנה, טוב אולי רק 7 שנים – מאז ששוחרר מבית הסוהר וקיבל את המשרה הגבוהה ביותר במצריים – שבהן היה יכול ליצור קשר עם אביו והמשפחה, שלבטח גדלה והתרחבה. לא רק ליוסף נולדו ילדים. גם לאחיו נולדו.
ואם כך – האם הייתה ליוסף תוכנית? כנראה שכן. אקרא לה ” איחוד משפחה”. יוסף כנראה לא שכח את משפחתו. במשך הזמן שהוא היה עבד, או אסיר, הוא כטח חשב ואולי גם חלם מה הוא יעשה אם ביום מן הימים הוא ישתחרר. קל לנו לחשוב במקומו. האם הוא יחזור למשפחה? האם הוא יתנקם באחיו בצורה זו או אחרת? סתם הכתוב
לבטח התגעגע לאחיו בנימין שכנראה לא היה נוכח בעת מכירתו לעבד, ואותו הוא כנראה רצה יותר מכל. לפי שאילותיו מסתבר שיוסף גם לא טרח לחקור קצת על משפחתו בכנען.
בינתיים הוא עלה לגדולה, ויחד עם זה גם גדלו “חלומותיו” על משפחתו. בתור משנה לפרעה, הוא פתאום זכה שיכבדו אותו וכנראה גם היו לו עבדים שהשתחוו לו מדי פעם. ואז לבטח הוא זכר את חלומותיו הידועים לנו והוא חיכה להזדמנות המתאימה, שאכן הגיע עם שנות הרעב.
מה הוא רצה? אז בתוכנית שלו היו ההנחות הבאות —
- הוא הניח שאחיו יגיעו מתישהו לקנות אוכל.
- הוא גם הניח שהוא יכיר אותם והם לא יכירו אותו (והייתי מוסיף שאיכשהו הוא עשה משהו בפניו, אולי חבש או ענד משהו שהסתיר את פניו כדי שאחיו לא יכירו אותו)
- שאיכשהו יאסור אותם באשמה חמורה ויעמיד אותם לחקירה.
- הוא ידע שבחקירה מתוחכמת הם “יישברו” ויתנו לו ד”וח משפחתי ואיכשהו הוא יאסור אחד מהם וכו’
- ואז – הוא שיער – שתחת לחץ, בנימין אחיו מהאם יגיע ואז הוא יעצור אותו וישאיר אותו אצלו.
עד כאן התוכנית בכללותה. אולי הוא גם שיתף את “האיש “אשר על ביתו”.
לדעתי, בשלב הזה, היו ליוסף ואחיו שלוש אופציות –
א. האחים ישאירו את בנימין וילכו
ב. תהיה מלחמת אחים קצרה, ויוסף אולי ייהרג (וגם כמה אחים???)
ג. יוסף יזדהה (וגם אז אולי האחים היו מתרגזים ומתקיפים את יוסף).
סתם הכתוב, וכנראה שחבשתי את כובע הדרשן הליצן. אבל היות והכתוב טוען “ויכר יוסף את אחיו, והם לא הכירוהו”, יש להניח שזו לא הייתה שם יד המקרה? איך הוא עשה זאת? (אולי קצת לסבב הבא, וקצת המשך להלן)
מה תוכן הפרשה?
כבר כתבתי על פרשה זו ב –
תשע”ד
תשע”ה
(על – למה יוסף לא יצר קשר עם אביו?, מיהו יוסף?, יוסף ויהודה – מי המלך?, ירידת העם השמי למצריים, ולא יכול יוסף להתאפק…, כל הנפש באו מצריימה, ארץ גושן התנחלות)
תשע”ו
(על – שאילות למה?, ויאמר בי אדוני, ירידת יעקב מצריימה, יעקב בניו בנותיו נכדיו וניניו, וישב ישראל… ויפרו וירבו)
נראה לי שכבר כיסיתי כמעט את כל הנושאים החשובים בפרשה, אבל עדיין נשאר הרבה מה לומר ולהוסיף
סיכום תוכן קצרצר מתוך ויקיפדיה ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%95%D7%99%D7%92%D7%A9
| תוכן: | יהודה מציע עצמו כעבד במקום בנימין, יוסף חושף את זהותו בפני אחיו, יעקב ומשפחתו יורדים למצרים, יוסף מנהל את כלכלת מצרים |
|---|
בעצם יש בפרשתנו שני חלקים עיקריים
האחד – דרמטי ומרגש, נאום יהודה והתוודעות יוסף לאחיו (האם האחים זיהו או לפחות יהודה ידע שהשליט הוא יוסף?) דמעות בעיניים.
השני – גם הוא מרגש ביותר, ירידה (צורך עליה ??? לא ברור, אף פעם לא נאמר שיש בכוונת יעקב ם/או בניו לחזור לכנען) אם כי קצת מפתיע – החפזון שיעקב ומשפחתו מחליטים ומבצעים – הגירה של כ – 100 ++ נפשות למצרים
כאמור, בשבוע שעבר הלכנו לישון במתח. מה יהיה? יוסף שעדיין אינו מוכר לאחיו והוא השליט יכול/רוצה (כתוצאה ממרמה) את בנימין כעבד, וכמובן שהאחים נדהמים, חסרי אונים. האם הם חושדים בשליט שמשחק איתם כחתול בעכבר(ים), שהוא אחד משלהם?. האם כל חילופי הדברים ביניהם ( באמצעות המתרגם) לא הסגירו את זהות יוסף?
למה הם לא מגינים על עצמם? למה בניימין לא צועק שהוא רוצה להיבדק במכונת אמת. ומה עם הכסף.התשלום עבור התבואה שפתאום נמצא באמתחותיהם? מעשה ניסים? מה האחים כל כך טיפשים?
אבל ככה זה, הופי של סיפור, בעיקר לילדים כנראה אבל גם למבוגרים (שינסו ללמוד משהו מכל זה)
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
כבר שאלתי לעיל, האם הייתה ליוסף תוכנית פעולה למקרה שאחיו יגיעו למצריים.? ובעצם השאילה היותר נוקבת – האם יוסף ציפה שאחיו (או אביו אפילו) יחפשו אותו? יש לנו כלילה מפותחת עם הרבה פרטים ובו בזמן מתגרת משאירה הרבה לדמיון כיף של עלילה
אבל אחזור ל”עץ”- לפרשתנו ואז אשאל את רבנו גוגל, —
- האם אחי יוסף זיהו את יוסף לפני שיוסף גילה להם?
מתוך
http://skamigdaloz.org/show.asp?id=56373
יוסף עזב את הבית בלא חתימת זקן ובמהלך שהותו במצרים צמח לו זקן עבות, כך שהיה קשה לזהות את פניו. הרמב”ן מצטרף לתפיסת חז”ל ובפיו טענה נוספת. לדעתו האחים לא שיערו שיוסף יעמוד מולם כמנהיג, שכן הייתכן שהאח שנמכר לעבד במצרים ייהפך למנהיג?! היתרון היחסי של יוסף הוא שהמתין וציפה לאחים שירדו מארץ ישראל למצרים, ולכן יכול בקלות לזהותם, ומצד אחר האחים אינם מעלים בדעתם שיפגשו את יוסף. ברם פרשנות זו, שהיא כה נפוצה במחוזותינו, קשה לעיכול. בכל זאת מדובר במפגשים ובשיחות ארוכות – וכי אף אחד מהאחים אינו מזהה את יוסף?! אמנם עברו 22 שנה, ועדיין עשרה אחים לא יכולים להתבונן בתנועות הגוף של יוסף ולזהותו?
בעל אור החיים הקדוש מציג עמדה שונה, ולדעתו האחים זיהו את יוסף:
ויכר יוסף… פי’ הגם שהוא הכירם לצד שהניחם בחתימת זקן ומטבע אנושי כשתיולד הידיעה בלב אחד מהשנים גם בלב השני יתעורר בחינת הזיכרון כי הלבבות יגידו סודות נעלמים כאומרם (משלי כ”ז) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, וידקדקו בעיניים במצח בדבור והידיעה הולכת וגודלת עד שישלים הבחון, אף על פי כן מודיע הכתוב שהם לא הכירהו, והטעם לצד ראותו ברום המעלות החליטו הבחינה והרחיקו מלבם מחשוב דבר זה.
כלומר האחים זיהו את יוסף לפי תנועות הגוף אולם החליטו להדחיק זאת.
אפשר להציע הצעה מפשרת בין שתי התפיסות: במהלך המפגש הראשון האחים לא זיהו את יוסף ואילו במהלך הביקור השני במצרים זיהו אותו באמצעות סימנים ורמזים. בתחילה, בעת שירדו למצרים בפעם הראשונה, בחר יוסף להשליך את שמעון לבית הכלא. רש”י מסביר ששמעון הוא שהשליכו לבור. בחזרתם ממצרים מצא אחד האחים כסף בפי אמתחתו, ולפי מסורת חז”ל מדובר בלוי. בשלב זה אפשר עדיין לתלות שהקדוש ברוך הוא העניש את שמעון ואת לוי בעטיו של החטא – על שהשליכו את יוסף לבור.
ואולם כאשר ירדו למצרים בפעם השנייה והגיעו לארמונו של יוסף הם הצטוו לשבת לפי גילם: “וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ”. כיצד יודע האיש מי המבוגר ומי הצעיר, והרי פערי הגילים שבין הבכור לצעיר היו לכל יותר שבע שנים?! ….
האחים סיפרו ליוסף רק שאח אחד מת ואח אחד נשאר עם אביו, אך מעולם לא נאמר לו ששני האחים הם מאם אחת. יהודה ממשיך וטוען: “ותאמר אל עבדיך – הוֹרִדֻהוּ אלי ואשימה עיני עליו’. לא מפתיע שגם פרט זה אינו מדויק. יוסף לא ביקש לשים את עיניו על בנימין והדבר אף נראה תמוה ביותר: מדוע שליט מצרים צריך לשמור על בנימין ולשים עליו את עיניו?
מסתבר שנאומו של יהודה הורכב בקפדנות על סמך חשדו של יהודה שהאיש העומד מולו אינו אלא יוסף. יהודה, שהיה שותף למכירה, מעלה פרטים מזהים ורגישים שאמורים לחשוף את יוסף. יהודה מזכיר ליוסף שהוא ובנימין יחידים לאמם, וכי לאחר לקיחת בנימין לא נותר ליעקב אף בן מאמו האהובה. בה בעת הוא רומז ליוסף שהוא שם לב להתעניינותו המוזרה בבן הצעיר, וכי הוא חושד בו שהוא יוסף. כך יהודה גם מגלה ליוסף דבר שהוא אינו יודע עליו – שאביו הזקן חושב שהוא נטרף. ייתכן שבשלב זה יוסף מרגיש שהנאום מיועד אליו ולא אל דמות אנונימית, (ע”כ)
ואגב “והם לא הכירוהו” (בפרשת מקץ) מתוך
http://files.daf-yomi.com/maamarim/dvar-malchut-yoma-16-22/dvar-malchut-yoma-16-2219.pdf
Á .לכאורה אפשר לומר, שרש”י אינו מפרש שהסיבה לכך ש”הם לא הכירוהו” היא בגלל שאין להסתכל בנשיא, כי, יוסף הי’ רק “משנה למלך”, ולא הי’ לו דין נשיא. אבל באמת אי אפשר לומר כן, כי:
א) הדין שאין מסתכלין הוא גם בנוגע למלך,במכלֿשכן מ”נשיא”, ומזה מובן, שכן הוא גם בנוגע ל”משנה למלך”, ואין לחלק בין מלך למשנה למלך.
ב) כיון שנאמר ” וישתחוו לו אפים ארצה”, וכפירוש רש”י: “נשתטחו לו על פניהם, וכן כל השתחוואה פישוט ידים ורגלים הוא”, שזהו תכלית הביטול ששייך להראות בגילוי – הרי מובן שאחי יוסף התייחסו אליו כמו למלך, ולכן הי’ אסור להם להסתכל עליו. וא”כ, הדרא קושיא לדוכתא: מדוע לא מפרש רש”י שהסיבה לכך ש”הם לא הכירוהו” היא בגלל שאין להסתכל בנשיא? .ויש לומר הביאור בזה – בפשטות: רש”י אינו יכול לפרש שאחי יוסף לא הסתכלו עליו ולכן “לא הכירוהו” – כי, משמעות לשון הכתוב “הם לא הכירוהו” היא, שאכן הסתכלו עליו, אלא שלא הכירוהו. אם הכוונה היא שלא הסתכלו עליו – הי’ הכתוב צריך לומר “והם לא הסתכלו בו” וכיו”ב; ואילו הלשון “לא הכירוהו” מורה שהחסרון לא הי’ בהסתכלות, אלא בהכרה. (ע”כ)
ואם כבר חוזרים לפרשת מקץ, יש להזכיר את הדעה, שבעצם האחים לא מכרו את יוסף ולא הוציאו אותו מהבור, מתוך
http://www.kipa.co.il/jew/pash/43/70232.html
..רש”י מבאר על פי המדרש שהאחים הם אלו שהוציאו את יוסף מהבור: “וימשכו – בני יעקב את יוסף מן הבור וימכרוהו לישמעאלים, והישמעאלים למדינים, והמדינים למצרים”.
אך בפשט הפסוקים נראה אחרת. נראה שהמדיינים הם אלו שהוציאו את יוסף מהבור: “וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף”.
וכן אכן ביאר הרשב”ם: “בתוך שהיו יושבים לאכול לחם ורחוקים היו קצת מן הבור לבלתי אכול על הדם וממתינים היו לישמעאלים שראו, וקודם שבאו הישמעאלים עברו אנשים מדיינים אחרים דרך שם וראוהו בבור ומשכוהו ומכרוהו המדיינים לישמעאלים, ויש לומר שהאחים לא ידעו, ואעפ”י אשר כתב אשר מכרתם אותי מצרימה, י”ל שהגרמת מעשיהם סייעה במכירתו”….
מדוע האחים לא מזהים את יוסף במצרים
אחת התמיהות הגדולות בפרשת מקץ הם שאף אחד מכל אחי יוסף לא זיהו אותו (בראשית פרק מב, ח): “וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ”. כעת מובן גם מדוע האחים לא מזהים את יוסף בשעה שהוא משנה למלך מצרים בפרשת מקץ, משום שהם היו משוכנעים שהם מת כי “חיה רעה אכלתהו”, לא העלו בדעתם שעומד מולם אחיהם.
“בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ”
לפי זה גם ניתן להבין את האשמה שהם לוקחים על עצמם בשעה שיוסף מדבר אליהם קשות (בראשית פרק מב, כא): “וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת:” מדוע האחים לא מאשמים את עצמם על מכירת יוסף? – אלא כפי שהתבאר קודם, האחים כלל לא מכרו את יוסף אלא רק זרקו אותו לבור, עיקר האשמה שהם לא היו רגישים כלפי אח שלהם שנמצא בעת צרה. (ע”כ)
- יהודה ויוסף – ויגש אליו יהודה..
פתאום מגיעים לשיא. אולי קודם מתבונן בציור או שניים – תמונת מצב
מתוך
http://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/07/05_vaigash/1
.html
יוסף מספר לאחיו את חלומותיו
ג’יימס טיסוט, צייר צרפתי, 1902-1836
ומתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3
יוסף מגלה את זהותו לאחיו – ציור של גוסטב דורה
ושוב מתוך
http://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/07/05_vaigash/1.html
האחים לפני יוסף
פרנץ אנטון מאולברטש, צייר אוסטרי, 1796-1724
המוזיאון לאמנות יפה, בודפסט, הונגריה
יש לנו עלילה שיש בה רצף אירועים שבעצם כולם, נקרא להם, מעשיים ומתקבלים על הדעת. מכירת אח (מהאם האחרת) סבירה, פתירת חלומות, עד כמה שנאמר “חלומות שווא ידברו” גם היא סבירה, טירטור האחים על ידי יוסף, וירידת משפחת יעקב מצריימה, אף היא סבירה.
שוב השאילה החוזרת ונשנית היא, האם הסיפורים הללו הם עובדות היסטוריות, או הסבר סיפורי שאומץ ונערך מאות שנים אחרי התישבות השבטים בכנען. (חשיבות השאילה קצת פחותה, או מוגבלת למחקר בלבד. במסורת היהודית מזה כ – 2,500 שנה, סיפורי חומש בראשית, ובכלל סיפורי המקרא, התקבלו כעובדתיים והם חלק בלתי נפרד מן התרבות היהודית וכמובן עמוד התווך של האמונה היהודית. זה מה יש.)
עובדה אחת עומדת מול עינינו היא – – שעד כמה —
שהפרשנים המסורתיים מסבירים את השתלשלות העניינים, החל מהעדפת יוסף הזקונים” בן ה – 17 עם כתונת הפסים, (שנולד לאשתו האהובה) עד לברכת יעקב את יוסף (באותה ברכה שמנשה ואפריים לא מוזכרים בה) “ברכות אביך תהיינה לראש יוסף…” – כביטוי לרצון יעקב שיוסף יקבל את הבכורה ומשם היא תעבור לאפריים הצעיר. –
כל זה לא התקיים. נכון, יצחק הצעיר הוא חולייה בשרשרת, יעקב התאום הצעיר הוא חולייה בשלשלת, אבל יוסף ובנו אפריים הצעירים, אינם חולייה מרכזית ביהדות. יוסף, ובניו = שבטי מנשה ואפריים נעלמו ממפת היסטוריה. כך שכל המאמצים של יעקב (ואולי של “ההשגחה …” ) להעביר את הבכורה לצעיר הבנים נכשלו. אם כותונת הפסים ליוסף ווהעדפת אפריים על מנשה היו חלק מתוכנית יעקב להעביר את הבכורה במשפחה ל”בן זקונים”, אז הוא נכשל.
שבט בניימין כנראה שרד יחד עם שבט יהודה והם הענף ששרד ביהדות מאז נפילת מלכות ישראל וגלות 9 השבטים.
ועל הגישה המסורתית לסיפור יוסף ואחיו מתוך
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/tora/simon2-1.htm
סיפור של השגחה, המתאר כיצד מוליך האל את רגליהם של הגיבורים למקום שהועיד
]להם, הוא בעיקרו סיפור תאולוגי שנימתו אירונית )כאזהרת החכם: “רבות מחשבות [תכניות[
בלב איש, ועצת [תכנית] ה’ היא תקום” – משלי י”ט, 21(. דטרמיניזם אלוהי אינו מתיישב,
לכאורה, עם חירות אנושית – כאשר האדם אינו אלא כלי בביצוע התכנית של האל דומה שהוא
פטור מאחריות למעשיו, ולהפך, כאשר הרשות נתונה, דומה שהאל אינו מנהיג את בריותיו
אלא רק מגיב על מעשיהם. ולא היא. בסיפור יוסף ואחיו משיגה ההשגחה את יעדיה על-אף
חופש הבחירה של מושאיה ואף ממש באמצעותו (בחלקו הראשון של הסיפור ללא ידיעתם
ובעל כורחם, ובחלקו השני – מדעתם ומרצונם). על יעקב ובניו נגזר כבר בברית בין הבתרים
להיות גרים בארץ מצרים )בר’ ט”ו, 14-13(, ואכן הם מגיעים לשם מחמת הרעב; יוסף נועד
לרדת מצרימה לפני אחיו על מנת שיכלכלם ויבטיח את מעמדם, והם, בבקשם להפר באלימות
את חלומות השררה שלו, מוכרים אותו למקום שבו חלומותיו אכן יתממשו. ההשגחה והגמול
לא זו בלבד שאינם נוגדים זה את זה, אלא שבאורח מופלא הם מותכים זה בזה – ההשגחה
מוליכה את הגיבורים לייעודם תוך כדי מתן גמול צודק, והסבל הכבד של בני יעקב לא רק
מזכך אותם מחטאותם אלא גם מסייע להם להשתנות ולהיות ראויים לייעודם.
(ע”כ. לי לא ברור מה היה היעד? לקיים את הבטחת ה’ לאברם? והאם הייתה לאחים ברירה אחרת, כלומר חופש בחירה?)
לעומת זאת (גישה מחקרית) – מתוך
http://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/07/05_vaigash/1.html
…..פרשת ויגש הינה קטע מתוך המסכת הדרמטית השלמה של סיפורי יוסף. מסכת זו, המתחילה בבראשית לז ומסתיימת בבראשית נ, היא גם זו המסיימת את ספר בראשית, ולהוציא פרקים מספר שהוכנסו לתוכה ואינם נוגעים בה ישירות (1) זוהי מסכת ספרותית אחידה, שמבחינה היסטורית מניחה מראש נדידה של שבטים עבריים למצרים – נושא שדומהו נכלל גם בסיפור נדידתו של אברהם מצריימה – בראשית יב10 (2), ומבחינה ספרותית כוללת יסודות אופייניים של סיפור עממי, בהם האבסנטנציה, דהיינו, נדידתו של הגיבור (ו/או העם שהוא מייצג בשלב מאוחר יותר) ממקום מגוריו הטבעי למקום חדש וזר לו, שרק בו מתחיל להתפתח הקונפליקט המאפיין אותו כסיפור דרמטי (3).
התכונות הספרותיות של סיפורי יוסף
אגדות בראשית, גם אלה העתיקות ביותר, אינן סיפורים תמימים, אלא מתבלטת בהם אמנות בשלה, מנוסה ונמרצת ביותר. הסיפורים לדברי גונקל (4) מסוגננים עד מאד, ובעיקר ניכר הדבר במסכת הסיפורים רחבת היריעה, כמו זו של סיפורי יוסף. גונקל מטעים, שהמספרים כמעט אף פעם אינם שופטים את הדמויות ואת מעשיהן, וזאת למרות שהם סובייקטיביים מאד כלפיהן.
המייחד את מסכת הסיפורים בהשוואה לסיפור הבודד, טמון ביכולתם של המחברים לאחד מספר אגדות לכדי שלמות אחת. גם העלילות מורכבות יותר, בהיות מספר הגיבורים רב יותר ממספר הגיבורים באגדה הבודדת. הציר המרכזי של צירוף האגדות השונות זו לזו הוא בקישורן סביב דמות מרכזית אחת, וקיבוצן זו לזו על פי איזה סדר כרונולוגי, שיוצר מעין אפוס קטן. כזה הוא, למשל, מלבד סיפורי יוסף, גם המיתוס של סיפורי יעקב אביו.
דרך הקישור של אגדות אלה היא מיוחדת ואופיינית גם כן, וכך מתאר גונקל את דרך התהוותו של מיתוס כזה: “האגדה העיקרית בותרה לשנים, האגדה הפחות חשובה הוכנסה בתווך. לצורת קומפוזיציה זו, הנפוצה למדי בתולדות הספרות, קוראים אנחנו ‘סיפור מסגרת’. ניזכר נא בסיפורי ‘אלף לילה ולילה’, דקמרון, גיל בלאס או אגדות האלף” [ניתן להוסיף כאן גם את ספר איוב כולו, למרות שבאיוב מוכנסת לתוך סיפור המסגרת לא אגדה קצרה, משנית בחשיבותה, אלא מסה פילוסופית-פיוטית, שהיא דווקא עיקרו של הספר, צ.מ.]; “כך הפך סיפור יעקב-עשיו מסגרת לאגדת יעקב-לבן; באותה דרך שילבו את קורות יוסף במצרים בסיפור יוסף ואחיו… בסיפורי יוסף מהווים מעשה לקיחתו מצריימה ומסע אחיו את חוליית הקשר בין הסיפורים הבודדים”. (ע”כ. מומלץ לחילונים/ות)
ומתוך
http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=21406
סיפור יוסף הוא סיפור רחב יריעה. הוא משתרע מפרק לז בספר בראשית ועד סוף הספר בפרק נ ומתאר את קורותיו של יוסף מנעוריו בכנען והוא בן שבע עשרה שנה ועד מותו במצרים בגיל 110. מדוע זכה סיפור יוסף לתשומת הלב הבולטת הזאת? האם יש להסיק ממנה שהיו שראו ביוסף ’אב רביעי‘ שנוסף על אברהם, יצחק ויעקב? נראה שלא זה ההסבר לתופעה.
סיפורי האבות באים לספר שמוצאו של עם ישראל הוא משלושה אבות שאלהים התגלה אליהם והבטיח להם שיהפכו בעתיד לעם רב שירש את ארץ כנען. אבל אלהים מעולם לא התגלה ליוסף וממילא לא העניק לו את הבטחת הזרע והארץ. יוסף בהבדל מהאבות גם לא התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, לא חפר בה בארות ולא יצר קשרים כלשהם עם תושביה. להפך, סיפור נעוריו בכנען בא לספר כיצד הוא נותק מהארץ והגיע למצרים, והיא היתה זירת פעולתו. גם מהלך חייו שונה במובהק מזה של האבות. בסיפורי האבות עובר כחוט השני מוטיב העדפת הצעיר על פני הבכור: המועדף נעשה לאחד מאבות האומה, והדחוי – לענף שממנו יצאו עמים אחרים. יצחק, בנו המועדף של אברהם, נהיה לאב השני, וישמעאל הדחוי נהיה לאב לשנים-עשר נשיאים. יעקב המועדף נהיה לאב השלישי, ועשָׂו הדחוי נעשה אבי אדום. אבל העדפת יוסף על ידי יעקב לא היתה העדפה של אחד מבין שניים אלא העדפה של אחד על פני כל שאר אחָיו, והיא לא עשתה את יוסף לאב האומה כשם שהיא לא עשתה את האחים הדחויים לאבות לעמים אחרים. יוסף ואחָיו כאחד תרמו להיווצרות המערך העתידי של שנים-עשר שבטי ישראל.
בסיפורי האבות הבן המועדף נולד לאם עקרה, אות להתערבות האלוהית בהולדתו. אבל אשתו של יוסף לא היתה עקרה וממילא יוסף לא התלונן על כך (להפך, לפי מא 52). גם מוצאה היה שונה מזה של האמהות, הרי היא לא באה ממשפחת האבות אלא היתה בתו של כהן און המצרי. כל ארבע האמהות מעוצבות כדמויות דומיננטיות, לא כן אסנת בת פוטיפרע שמעוצבת כדמות דמומה, והמקרא אינו מביא מילה מדבריה ולא מספר על דבר ממעשיה זולתי שילדה ליוסף שני בנים. כל איזכורה לא נועד אלא להצביע על רום מעמדו של יוסף במצרים.
…
במישור ההסטוריוגרפי סיפור יוסף נועד בראש ובראשונה להעניק תשובה לתמיהה הגדולה שמעורר תיאור היווצרות ישראל לעם. אם ה‘ חזר והבטיח לאבות האומה לתת לזרעם את ארץ כנען, והם כבר חיו בארץ כנען, מדוע הם היו צריכים לרדת מצרימה? הרי אם הם לא היו יורדים מצרימה היה נמנע כל הסיבוך שבהמשך: שיעבוד מצרים, יציאת מצרים, הנדודים במדבר, כיבוש הארץ וקשיי ההתנחלות בה (גם המסורת על ברית בין הבתרים, טו 13-14, נועדה להתמודד עם קושי זה). סיפור יוסף מראה שהירידה מצרימה היתה בלתי נמענת, ושלושה הבטים נקשרו זה בזה כדי לשכנע בכך: הפיזי-הישרדותי, הפסיכולוגי והאמוני. רעב ממושך וכבד שרר ’בכל הארצות‘ ורק ב‘ארץ מצרים היה לחם‘ (מא 54). כדי להנצל ממות בטוח ברעב היה על יעקב וביתו לרדת מצרימה. זו לא היתה ירידה זמנית עד תום הרעב כי יעקב לא יכול היה לעמוד בטלטולי הדרך חזרה מפאת גילו המופלג. הרי הוא הגיע למצרים בן 130 שנה כשהרעב היה אמור להמשך עוד חמש שנים. הוא גם לא היה מסכים להפרד מבנו הנבחר, בנה של רחל, ויוסף לא יכול היה לעזוב את מצרים בהיותו מושל הארץ. מו 1-4 מוסיף על כך דברי עידוד אלוהיים לירידה מצרימה. הרצון האלוהי שיעקב וביתו ירדו מצרימה מוסבר בשני הגדים ששם הכתוב בפי יוסף שמנסחים את רעיון הסיבתיות הכפולה. ההגד הראשון הוא בשיאו הדרמטי של הסיפור כשיוסף מתוודע לאחיו. אז שם הכתוב בפיו את ההגד: ’ועתה אל תֵעצבו ואל יִחר בעיניכם כי מכרתם אֹתי הנה כי למחיה שלחני אלֹהים לפניכם כי זה שנתַיִם הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר וישלחני אלֹהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדֹלה ועתה לא אתם שלחתם אֹתי הנה כי האלֹהים‘ (מה 5-8). ההגד השני משולב בחתימת עלילת יוסף ואחיו (נ 24-25 הוא אפילוג). יוסף שולח מבט רטרוספקטיבי אחרון על חייו ורואה בארוע המכונן-הטראומטי של מכירתו לעבד על ידי אחיו את פועל האלהים: ’ואתם חשבתם עלי רעה אלֹהים חשבה לטֹבה למען עשֹה כיום הזה להחיֹת עם רב‘ (נ 20).
יוסף היה הראשון ממשפחתו להגיע מצרימה. הוא הגיע אליה כקורבן של פשע, מוּרד בעל כורחו (לט 1). את חייו במצרים הוא התחיל כעבד (לט 17; מא 12; תה’ קה 17-20), ויש בכך לא מעט סמליות כי מצרים היתה עתידה להיות ’בית עבדים‘ אחד גדול לבני ישראל.
הירידה למצרים היתה אמנם בלתי נמנעת וכוונה על ידי האלהים אבל נעשתה טיפין טיפין, בלא חמדה, ובדרך בלתי צפויה לחלוטין.
…..עם ציון מותו של יוסף הסיפור תם אך הוא לא נשלם. יוסף לא נקבר סמוך למותו אלא שנים רבות אחר כך, אחרי שטולטל ארונו ארבעים שנה במדבר והארץ נכבשה לפני בני ישראל (נ 24-26; שמ‘ יג 19; יהו’ כד 32). יוסף לא נקבר במערת המכפלה, שתמצא לימים בתחומה של ממלכת יהודה, אלא בשכם, שתמצא בתחומה של ממלכת ישראל, ואף תשמש זמן מה כבירתה. יוצא מכל זאת שיוסף לא היה האחרון לאבות האומה אלא האב הקדמון של ’בית יוסף‘. (ע”כ)
ואוסף מדרשי חז”ל בנושא, ניתן ב –
(לא אצטט)
- אני יוסף העוד אבי חי
משפט יפה ומרגש אבלתמוה, האם זה המשפט הנכון לומר ברגע שכזה? האם יוסף התבלבל ושכח שכבר כמה פעמים הוא שמע שאביו חי?
מתוך
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vaygash/zold.htm
. מה קרה בנקודת זמן זו, שיוסף לא יכול להתאפק ולהסתיר את זהותו מפני אחיו, ומדוע דווקא עכשיו החליט לחשוף את עצמו? מדוע הוא שואל אותם אם יעקב חי, הלוא מנאומו של יהודה עולה בבירור שיעקב חי, והוא אבֵל ומצטער מאוד על אבדנו של יוסף?…
יש מחז”ל שהבינו שיוסף איננו מבקש לדעת האומנם יעקב חי. הוא יודע את התשובה. אלא שדבריו ” הַעוֹד אָבִי חָי ” הם דברי תוכחה (חגיגה ד ע”ב; בראשית רבה [וילנא] פרשה צג, י-יא):
רבי אלעזר כי מטי להאי קרא בכי (=כשהגיע לקרוא פסוק זה, בכה): ” ולא יכלו אחיו לענות אֹתוֹ כי נבהלו מפניו”. ומה תוכחה של בשר ודם כך, תוכחה של הקדוש ברוך הוא – על אחת כמה וכמה!
הרב נפתלי צבי-יהודה ברלין מפרש את דרשת ר’ אלעזר כך (העמק דבר, בר’ מה: ג):
חז”ל הבינו פשט הקרא שהוא כמתמיה. אם באמת עוד אבי חי, ולא מת מדאגתו עלי? בהיותו יודע שהיה אהוב אצלו מכל בניו. ותמיה זו הייתה תוכחה לאחיו. דאפילו אם לפי מחשבתם דנו את יוסף בצדק, מכל מקום היה להם לחמול ולחוש על אביהם שהרי ידעו כי אהבתו עזה אליו. ועל זה כתיב “ולא יכלו אחיו לענות אותו” מפני הפחד והבושה… וזה מאמרם דכל שכן תוכחה של הקב”ה שיודע תשובותיו של אדם שאינו באמת כל כך, על אחת כמה וכמה…..
ייתכן שדברי התוכחה הללו מורכבים יותר אם נניח שהאחים הבינו שיוסף אכן מוכיח אותם, אף שיוסף לא התכוון כלל להוכיחם. ובדבריו: “העוד אבי חי” ביקש תשובה מדויקת ונכונה לספק שהתעורר אצלו בעקבות נאומו של יהודה. האומנם יעקב עדיין חי?
לאורך כל הדרך, מאז שאחי יוסף באו למצרים, קיבל יוסף מסרים ברורים שיעקב חי, ובד בבד הוא נהג עם אֶחיו בקשיחות שנראית כמתוכננת מראש. את רגשותיו, את הבכי, הוא כבש או יצא למקום אחר לפרוק אותם שם (בר’ מב:כד; מג:ל-לא). אלא שיהודה בנאומו הצליח לערער אצל יוסף את הביטחון בהנחה שיעקב אכן חי.
האחים ויהודה בראשם שמו לב ששליט מצרים מתעניין כל העת ביעקב, אף שהוא לא אמור כלל להכיר אותו. התעניינות זו נראתה מוגזמת, שכן יעקב כלל לא היה קשור למה שקורה ביניהם. על כן מיקד יהודה את כל דבריו סביב יעקב במופעים שונים ומגוונים במהלך דבריו: “עבדך אבי”, “אבינו”, “אבי”, וכמה פעמים עורר רגש של רחמים ביוסף, כשהמסר הוא – כמה צער יהיה ליעקב אם בנימין לא ישוב אליו. לא הצער שייגרם לבנימין, שלמענו הם לכאורה נאבקים כאן, הוא העיקר, אלא צערו של יעקב.
כאן התגנב חשד בלבו של יוסף שמא יהודה אינו דובר אמת, ומנצל את ההתעניינות המרובה שלו ביעקב על מנת לשחרר את בנימין, ובאמת יעקב כבר מת. יוסף תמה מדוע יהודה עוסק בהרחבה במה שיקרה ליעקב, שהרי מתבקש היה שיהודה ינסה לעורר את רחמי יוסף על בנימין, מאחר שהוא זה שמואשם בגנֵבת הגביע. אבל כאמור, לא בנימין הוא נושא הנאום של יהודה. בשלב זה החליט יוסף להתגלות לפני אחיו, על מנת לקבל תשובה אמיתית לשאלה: “העוד אבי חי”, כי נושא נאומו של יהודה יצר אצלו ספק, שמא יעקב אכן מת. בדבריו כעת אין הוא רוצה להוכיח אותם על מעשיהם, על כל פנים לא בשלב זה. אותו מעניין מה באמת קורה עם יעקב. אבל האחים ראו בדבריו תוכחה על מעשיהם, אף שיוסף כלל לא התכוון לכך.(ע”כ)
ומתוך
יוסף מביא את אחיו לאותו המצב בו היו בעת המכירה. בנימין הוא בנה של רחל, כשם שיוסף היה. אביו שאהב אותו יותר מכולם וזה מה שגרם לשנאת האחים, אוהב כעת את בנימין יותר מכולם ולא רוצה לשלחו איתם. הוא אפילו מקל עליהם את התהליך ומכריז על בנימין כעבד, כך שהם אפילו לא צריכים להתאמץ למכור אותו ולהמציא תירוצים לאביהם כמו שעשו בעת מכירת יוסף, שכן זה כבר לא בשליטתם. האחים כולם, ובראשם יהודה שהציע את מכירת יוסף, באים ומוסרים את נפשם למען בנימין. הם ערבים לו ומוכנים להיות עבדים תחתיו ולשלם כל מחיר, שהרי אם בנימין לא יחזור איתם, אביהם לא יוכל להמשיך את חייו. כאן יוסף נותן לאחים את משפט התוכחה, “אני יוסף, העוד אבי חי?”. כלומר, כאשר מכרתם אותי – את יוסף, האם לא היה אכפת לכם מאבי כמו שכל כך אכפת לכם היום? והאחים לא יכלו לענות לו, כי נבהלו מפניו. האחים למעשה הבינו היטב את מעשיהם בזמן המכירה והם הוכיחו את עצמם שהם השתנו וחזרו בתשובה מאז המכירה על ידי הערבות לבנימין. (ע”כ)
ועל יוסף כמנהיג נדרש ב –
http://www.ulpanit.ort.org.il/?p=232804
(לא אצטט. מומלץ)
ומתוך
http://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/07/05_vaigash/1.html?print
…את שיאו של הסיפור ניתן , כאמור, לחלק לשניים: נאום יהודה והתוודעות יוסף לאחיו.
א. נאום יהודה:
מה גרם לכך שיהודה בדבריו הביא לנקודת מפנה בטקטיקה שנקט יוסף כלפי אחיו עד כה? מוריאל (12) מתאר את נאומו של יהודה “כדוגמה קלאסית לרטוריקה אמנותית. במשפטים מועטים וקצרים הצליח הנואם להבליט את הנושא ולהעמידו באור הנכון. הנושא הוא בנימין, ואמנם דברי יהודה מוסבים רק לגופו של העניין. לאחר הקדמה קצרה של דברי נימוס, מזכיר לו יהודה ליוסף את דרישתו המוזרה -‘הורידוהו אלי’. במילים החודרות אל הלב הוא מתאר את סירובו של האב הזקן למלא את דרישת ‘האיש’, ומכאן – מה גדול יהיה עתה צערו בראותו כי אין הנער. ולאחר שהוא מספר על ערבותו האישית לפני אביו – מסיים יהודה בהצעת התנדבות, הנובעת מלב דואג ומסור, הצעה המלאה בכל זאת גאון פנימי: ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני והנער יעל עם אחיו (מד/33). הוא – יהודה – לא יוכל לראות עוד ברע אשר ימצא את אביו”.
ובהמשך – מוסיף מוריאל ומנסה לפתור את השאלה העיקרית העולה מפרשה זו: במה ניצח יהודה את יוסף? ומשתמש לצורך זה במשל הבאר שדרשו חכמי המדרש. כל פרט ופרט בנאומו של יהודה מכוון להשכין שוב שלום ואחדות בבית. מבחינה זו גם אפשר להבין, שהשנאה והמחלוקת בין האחים היא לב לבו של הקונפליקט, ונאום יהודה הוא ראשית הפיתרון.
ב. התוודעותו של יוסף לאחיו:
נאומו של יהודה הוא, אם כן, זה שגרם למפנה גם בטקטיקה שנוקט יוסף ביחסו לאחיו. ועדיין נותרת אצל הקוראים מבוכה לגבי יחסו של יוסף לאחיו. צבי אדר מנסח מבוכה זו בשאלות הבאות: “האם מתנכר הוא אליהם רק כדי לנקום בהם? ואם כך – מדוע הוא בוחר בדרך כה מוזרה של נקם? מה יחסו לאחיו, לבנימין, וליעקב?” ומיד הוא מעלה את הסבריו, לפיהם גם בו מפעם רגש כפול: הוא בא לכאורה לשבור את רוח אחיו, אך בסופו של דבר רוחו שלו נשברת למשמע דבריו של יהודה. מניעיו הנפשיים של יוסף בהתנהגותו לאחיו מורכבים, והתנהגותו, המסופרת במלואה, מהווה חלק בתוך סיפור מקיף אחר.
ואכן, השינוי שעובר יוסף למן הופעתם הראשונה של האחים בארמונו ועד להתוודעותו להם איננו פתאומי, אלא הדרגתי, ונאום יהודה היה רק הקש ששבר את גב הגמל בכך, שחייבו לתת לשינוי ביטוי ממשי. על השינויים שחלים ביוסף במהלך חייו בהיבט פסיכולוגי עומדת רינה רוזנברג : “רק אחרי שיוסף עשה את מסע ההתבגרות שלו, רק אחרי שחווה את הסבל, ההשפלה, הניכור, הגלות והניסיון, רק אחרי שהיה יכול להכיר בעצמו כבעל יצרים, כנוקם, כפוגע (ולא רק כנפגע) – רק אז הצליח להפוך מנער נרקיסיסטי ואטום לצדיק רגיש ומסור”. (ע”כ. מומלץ. כולל ציורים ותרשים)
- כל הנפש הבאה ליעקב … מלבד
כבר כתבתי על המספר 70 לפני שנתיים ב –
אוסיף הערות מענינות (במיחד הערה 4) מתוך
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vaygash/hac.html
…ביחס לנשות בני יעקב, שככל הנראה גם הן ירדו עם בעליהן ובניהן מצרימה (“ואת טפם ואת נשיהם”, מו:ה), צויין בכתוב, אחר שכל יורדי מצרים פורטו בשמותיהם: “מלבד נשי בני יעקֹב” (שם:כו). כלומר, נשים אלו אינן מנויות כאן ואינן נמנות בתוך המספר המסכם. נראה שהסיבה לכך היא שהן לא היו “יוצאי ירך יעקב”, ומוצאן ככל הנראה היה נכרי, מעמי כנען, כפי שבאר בעל מדרש “שכל טוב”. [1] גם נשותיו של יעקב, אימהות השבטים, לא נמנו בין יורדי מצרים, אף על פי ששמותיהן הוזכרו (בפס’ טו-כה) כאימהות לבניהן, בני יעקב. סיבת אי הזכרתה של רחל, אימם של יוסף ובנימין, ברורה, שכן רחל מתה שנים רבות לפני ירידת יעקב מצרימה. יש מקום לשער ששמותיהן של לאה, זלפה ובלהה לא נזכרו, משום שאף הן כבר לא היו בחיים בעת הירידה למצרים, כפי שכתוב גם במדרש. ואכן, בתחילת הסיפור על ירידת יעקב למצרים לא נאמר: ‘ויקח את נשיו’. רק לפי “פרקי דר’ אליעזר” (תחילת פרק לט) לקח יעקב את נשיו עמו למצרים, אף שהדבר לא פורש במקרא. לפי מסורת מדרשית אחרת לא נותרה מהן בחיים אלא בלהה בלבד, וזו ככל הנראה באה עם יורדי מצרים.
באשר ליעקב עצמו, לפי ראב”ע הוא כלול במספר המסכם את רשימת הבאים מצרימה “שבעים”, ואכן כך גם עולה מפתיחת ספר שמות: “ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב”, כלומר: עם יעקב, והכתוב מסכם: “כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש”. ופירש ראב”ע ש”הכתוב לא חשש להוציא אחד מתוך שבעים” (ראה להלן הערה 6). [2]
מבין בנותיו של יעקב, שנזכרו בראש הרשימה: “בנֹתיו ובנות בניו” (פס’ ז), נמנתה בשמה רק דינה (פס’ טו), “ובנות בניו” מיוצגות בשרח בת אשר (פס’ יז) בלבד. מאזכור שמותיהן של שתי נשים אלו עולה, שרשימתם של יורדי מצרים כוללת זכרים וגם נקבות, כמפורש פעם אחר פעם: “בנֹתיו ובנות בניו” (פס’ ז) ושוב: “כל נפש בניו ובנותיו” (פס’ טו), וזה שלא כבמרבית המפקדים במקרא, הכוללים זכרים בלבד. יש מקום להשערה, שאף שרק אלו נמנו בשמותיהן, היו ליעקב ולבניו בנות נוספות כפי שהנצי”ב כתב בפירושו “העמק דבר” לבר’ מו:ז: “והפלא לומר שבני יעקב לא הולידו כולם רק זכרים ולא נקבות, אלא נראה דגם המה הולידו הרבה נקבות”, אלא שבנות אלו לא נחשבו בין “שבעים נפש”. [3]
בעלי המדרש הוסיפו לרשימת יורדי מצרים את יוכבד בת לוי (אימם של אהרן, מרים ומשה), שלא נזכרה כאן והוזכרה לראשונה בשמ’ ו:כ. [4] אף שיוכבד לא נזכרה במפורש בין יורדי מצרים, בעלי המדרש מצאו רמז לכלול אותה במניין, בסיכום של רשימת יורדי מצרים: “כל הנפש הבאה מצרימה שבעים” – מספר שאיננו תואם את הסיכום המפורט של הבאים, ושאלו: “ובפרטן אי אתה מוצא אלא שבעים חסר אחד!”, והשיבו: “אלא זו יוכבד” (בבא בתרא שם).
לשיטת המדרש שתאומות נולדו עם השבטים, והם נשאו אותן לנשים, נשאלת השאלה מדוע אין הכתוב מונה את התאומות בין היורדים למצרים? לכך מצאנו תירוץ ב תורה שלימה (ע”ס כת”י בגליון הפי’ ‘מושב זקנים’): “דלא מנה אותן [מפני] שנולדו ביחד זה עם זה”, והתאום ותאומתו נחשבים כאחד.
[2] בין בני יהודה בן יעקב נמנו גם חצרֹן וחמול בני פרץ (פס’ יב), והרב ד”ב טרייויש בספרו “רביד הזהב” הביא חידוש (בשם המבי”ט), שמאזכורם של בני פרץ הנ”ל, שלא היו נכדיו של יעקב, אלא ניניו, ניתן להסיק להלכה שיש מקום להרחיב את הכלל “בני בנים הרי הם כבנים” גם לבני בניהם של הבנים.
[3] על הכתוב: “ויקמו כל בניו וכל בנֹתיו” (לז:לה) מביא רש”י את דברי המדרש: “אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט”, וכן את הפירוש המדרשי המשלים, שהביטוי “בנֹתיו” מכוון גם לכלותיו, וכן פירש גם הרד”ק.
[4] פעם נוספת בבמ’ כו:נט: “יוכבד בת לוי אשר ילדה אֹתה ללוי במצרים”. הציון “במצרים” עשוי להדגיש שאכן יוכבד נולדה במצרים, ועל פי המסורת המדרשית הייתה הורתה של יוכבד בדרך “ולידתה בין החומות” (בבא בתרא קכג, ע”ב ומקבילות). ר’ חיים ‘ן עטר בפי’ על אתר דחה את הפירוש הדרשני הזה והקשה ש”לא היתה ראויה להימנות בכניסתם” למצרים, כי הייתה “צריכה ל’ יום כדי שתצא מכלל נפל!”. על עצם תעוזתו לדחות את מדרש חז”ל, כתב בעל “אור החיים”: “ולא יקשה בעיניך שיהיה פירושנו הפך דברי חז”ל… כי בפשטי התורה, שאין הלכה יוצאת מהם, רשות נתונה לתלמיד ותיק [לחלוק ו]לחדש”.
[5] ויש להעיר שסיכום זה נובע מצירוף צאצאיהן של 4 נשותיו של יעקב באופן זה: בני לאה – 33, בני זלפה – 16, בני רחל – 14 בהפחתת יוסף ושני בניו (פס’ כז), ובהוספת 7 בני בלהה. אך קשה לקבל את הסיכום הכללי, שכן המספר הנקוב של בני לאה: 33, איננו תואם את הפירוט של הנמנים בפרשה. מפרשי המקרא הציעו פירושים שונים כדי “למצוא” את החסר, כגון בהוספת יוכבד, או בצירופו של ליעקב עצמו למניין.[6]
(ע”כ)
סוף סוף הגענו למצריים, ואפילו היה לנו טוב שם
- במיטב הארץ הושב את אביך….בארץ גשן……ויושב יוסף את אביו בארץ מצריים במיטב הארץ בארץ רעמסס
לא פלא שיש אנטישמיות.
מה קרה שם? הגישה המסורתית ניתנת ב –
haravamar.org.il › על הפרשה › בראשית › פרשת ויגש
…
ובודאי שחשב יוסף מחשבות בחכמה להביא את בית אביו לארץ גושן דוקא, והיה הדבר חשוב בעיניו כל כך עד שמיד בתחילת דבריו אמר זאת לאחיו, ושיאמרו כן לאביהם, ועוד שציוה את אחיו שיאמרו לפרעה שהם חפצים בארץ גושן, וגם הוא אמר כן לפרעה, וגם בעיני יעקב ובניו היה הרעיון מקובל ונכון.
והרמב”ן ז”ל (בראשית מו, י), כתב, וישבת בארץ גשן. היה יוסף יודע באביו, שלא ירצה לעמוד במצרים אשר שם הבירה למלכות, על כן שלח לו מעתה כי בארץ גושן יושיבנו. עכ”ל.
והנה דברים גדולים ועצומים רמוזים וחתומים בדברי קדשו של הרמב”ן ז”ל. כי הנה אחד הדברים המסוכנים ביותר לקיום הרוחניות, הוא השינוי החזק ממקום שבו היה האדם גר ויושב שנים ארוכות, והולך ומשנה את מקומו אל מקום אחר שהוא זר לו, וככל שהשינוי יהיה חזק וחד, כך הסכנה מרובה וקרובה רח”ל…..
עתה חששו יוסף ובית אביו לבא מצרימה ולגור בעיר המלוכה, כי שם יפגעו בתרבות זרה להם ורחוקה מדרכם כמטחוי קשת, ויפגשו בדברים חדשים אשר לא שערום אבותיהם, והם עלולים להטלטל בטלטלה קשה וחזקה כל כך, שתעשה בהם רושם קשה, ובפרט בילדים הרכים, (ע”כ)
(הזמן אזל אבל לא החומר, אז אי”ה, נחפש את ארץ גושן וכו’ בהזדמנות הבאה)
שבת שלום
שבוע טוב
להת