From:
Sent: Sunday, 12 February 2017 3:25 AM
To:
Subject: ויהי בשלח….ויהי בערב… ויהי ביום השישי
שבת פרשת בשלח – שבת שירה
סתם שאילה – האם בני ישראל בכלל רצו לצאת ממצריים? “כי גורשו ממצריים”… “חדל ממנו ונעבדה את מצריים…
הקדמה כללית
חומש בראשית וחלק ניכר מחומש שמות הם סיפור, תיאור של אירועים היסטוריים, ערוכים לפחות בסדר כרונולוגי, אם כי פה ושם יש כמה “סטיות”. לא חשוב כרגע אם אלו הם סיפורי היסטוריים שאכן היו, או שהם סיפורים דמיוניים.
גם החשיבות של הרבה סיפוריםלא תמיד חשובה.לא כל כך חשוב לנו לדעת על שמעון ולוי שהרגו את תושבי שכם. אין לזה המשכיות. גם לא חשוב לדעת את הפירוט של מנחת יעקב לאחיו עשיו. ובשביל מה – או מה הקדושה ברשימת אלופי אדום, בסוף פרשת וישלח? טוב, יש לנו ספר תורה ועלינו להיות “מפסוטים” עם מה שיש.
שוב – ספר בראשית מתמקד על קורות חיים של בודדים, אבי המשפחה במרכז
ספר שמות מתעסק בעיקר בתהליכים ובמהלכים של קיבוץ אנשים, של עם בני ישראל – אירועים שבני ישראל עוברים לפני יציאת מצריים, ומייד לאחריה, כולל בניית המשכן
חומש ויקרא מתמקד בתפקידי הכהונה וענייני טומאה וטהרה ועוד דינים שונים
חומש במדבר, די מבולגן מבחינת האי סדר, יש בו הרבה עלילות וכמובן גם הרבה מצוות, יש בו הרבה אירועים אבל קשה למצא בו עלילות זורמות
וחומש דברים – סיכום +++
אז מחומש בראשית קיבלנו שני דברים שקיימים עד היום
— ברית מילה
— איסור אכילת גיד הנשה.
ואולי רצוי להוסיף את מצוות “פרו ורבו”.
אומנם ספר בראשית מסתיים במיתת יעקב ובנו יוסף, אבל הסיום כולל נימה אופטימית “ויאמר יוסף אל אחיו…. וא-להים פקד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת….” כלומר יהיה טוב (מתי???)
האם יוסף נחשב לנביא? (דורש בדיקה.) לעומת זאת, אצל המוסלמים יוסף הוא אחד מעשרת הנביאים – יפה
הקורא התמים, אולי היה מצפה להמשך “ורוד”. אבל ההיסטוריה היא לא תמיד חיובית. בא ההמשך ההיסטורי, והגלגל מתהפך. בני ישראל, כולל צאצאיו של המשנה למלך – הופכים לעבדים.
ספר שמות הוא ספר יותר חשוב בהיסטוריה של העם היהודי. יש בו הסיפור של הגאולה – יציאת מצריים ויש בו הסיפור של מעמד הר סיני שני עמודי התווך של האמונה היהודית.
אפילו שהסיפור על אשת משה – ציפורה ומה שקרה בדרך במלון – אינו חשוב לנו וכלום לא היה קורה (חושבני – אני הקטן) אם הוא היה נשמט “בדרך” עד לעריכה הסופית של ספר התורה.
טוב לא פה המקום להעיף מבט מלמעלה על חמשת חומשי תורה.
נעבור לפרשתנו
פסוקי השבוע
אל תיראו התיצבו
ויעשו כן
ערב וידעתם…. ובקר וראיתם
ערב שבת שלום
פתיחה
לפני 4 שבועות בני ישראל ירדו מצריימה, בשבת שעברה הם – יותר נכון כ – 4 דורות לאחר מכן, הם במליוניהם יצאו ממצרים לכיוון ארץ אבותיהם.
אבל מסתבר שאם הירידה הייתה בשמחה, – איחוד משפחתי עם יוסף המשביר, היצאה, עד כמה שהיא הייתה בסדר, ואולי גם מסודרת, כי לא מוזכרים אם היו אי אלו תקריות ביציאה, למשל באיסוף המשפחות – ובהליכה חפוזה שלמאות אלפי המשפחות עם ילדיהם, כנראה עדיין בהלם “קרב” הילדים מתרוצצים, מה הפלא שאחרי שלושה ימי הליכה ללא מים הם מתלוננים
הם צעקו והתלוננו גם קודם לכן, כחמישה שישה ימים אחרי היציאה כשראו את פרעה ואנשים או טו טו מתקיפים ומצד שני הייתה “בעייה קטנה” של חציית מכשול מים אבל היא נפתרה- קרה הנס (הראשון? )מי הים נחצים ונוצר שביל יבש. והכל עדיין “רגוע” אין בלגן, או שהם עדיין בהלם היציאה התינוקות לא בכו?? ואולי כן, אבל שירת משה ובני ישראל הייתה למופת, כולל הריקודים בקצב התופים.
אנחנו או טו טו – מגיעים כמעט לשיא, לפני שבוע יצאנו ממצריים, השבוע אנחנו קורעים את הים, שרים, רוקדים ומתלוננים, ובשבוע הבא נחזה בהופעה אור-קולית, ה’ בכבודו ובעצמו מתגלה.
אבל לפני זה – תלונות של בני ישראל (שום דבר לא השתנה) שמתחרטים על גאולתם, צועקים וכנראה מאיימים על מנהיגם “עוד מעט וסקלוני”, ודרך אגב נלחמים בעמלק ומנצחים (מעניין???), ואעפ”כ ולמרות הכל ה’ הוא עקשן לא פחות מנבחריו, בשבוע הבא הוא יכפה עלינו הר כגיגית, ומצווה עלינו לתת תרומות ולבנות לו משכן ובא ספר וייקרא עם רשימה ארוכה של קורבנות וספר במדבר שמתאר התנהגות שלילית של בני ישראל, ושלא נשכח את חטא העגל ושכמעט א-להים עמד להשמידנו וכו’ וכו’
היום כשבעל מרביץ לאשתו… טוב אני נכנס לשדה מוקשים, איך נאמר א-להים הוא עקשן לא פחות ואולי יותר מבחיריו,
ב”ה יצאנו ממצריים, מעבדות לחרות, “סלינו על כתיפנו” “משארותם צרורות בשמלותם על שכמם” “וגם צאן ובקר מקנה כבד מאוד. שני מליון נפש יוצאים לכיוון צפון (??? בעל צפן בין מגדול ובין הים) בהנהגת מנהיג (כריזמטי???) בן 80. וכידוע, משה שמע מפי ה’ לאן הוא/הם צריכים להגיע. יש להניח גם שבני ישראל במצריים, שמעו משהו על הבטחות “ציוניות”- כנראה מעורפלות על עלייה לארץ לא ידועה, ופרטים יגיעו “ארץ זבת חלב ודבש..
מה חושבים הנכדים או הנינים – שהם עבדים בני עבדים – כאשר הם שומעים שאיזה כח עליון, הבטיח (בחלום) לסבא או לרב סבא שבעתיד צאצאיו יקבלו/יירשו ארץ . ואולי כדאי לחשוב לרגע מה חשבו בני יעקב או אפילו יעקב עצמו, כאשר הם ירדו למצריים. האם הם חשו שהנה הם ממלאים את ההבטחה שניתנה לסבא אברהם – כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם 400 שנה. האם הם שמחו שהנה הם ממלאים את גזירת ה’
ועכשיו כמאתיים שנה אחרי הירידה למצריים, כאשר הם יוצאים בחפזון, האם הם ידעו לאן ללכת?
אז כמובן יש להם GPS, קצת עתיק אבל די אמין למאמין “וה’ הולך לפניהם בעמוד ענן לנחותם הדרך….” – אין בעיות.
וכבר קשקשתי רבות על נושאי הפרשה בשנים קודמות ב –
תשע”ד ב –
תשע”ה ב-
(על – ולא נחם, ויהי הענן והחושך, וישם את הים לחרבה, קריעת הים, ויסע משה, בתופים ובמחולות, ויורהו עץ)
תשע”ו
(על – המילה “בשלח”, מבנה השירה, עמוד האש ועמוד הענן, תלונות, מים מרים והעץ, ושם ניסהו)
וקצת צבע, ציור מעבר ים סוף מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%91%D7%A9%D7%9C%D7%97
| פרשת בשלח – ויקיפדיה
he.wikipedia.org הטקסט: פרשת בשלח – הטקסט עם תרגום אונקלוס, באתר “מכון ממרא” פרשת בשלח, באתר “מקראות גדולות הכתר” |
||
קריעת ים סוף, איור מ-1907
בני ישראל אוספים את המן
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
על 72
וקצת מיסטיקה – מתוך
http://he.chabad.org/parshah/article_cdo/aid/3579227
בפרשה שלנו יש שלושה פסוקים רצופים, שחכמי הקבלה רואים בהם עוצמה מיוחדת במינה. ואלו הם שלושת הפסוקים :
1) ויסע מלאך הא-להים ההלך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם.
2) ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה ולא קרב זה אל זה כל הלילה.
3) ויט משה את ידו על הים ויולך י-ה-ו-ה את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים.
המשותף לשלושת הפסוקים הוא שבכל אחד מהם יש בדיוק 72 אותיות! על המעלה של מספר 72 כבר דיברנו קודם, וכאן יש לנו שלושה פסוקים רצופים עם העוצמה של 72 [הראשון כנגד אברהם אבינו, השני כנגד יצחק, והשלישי כנגד יעקב]; זה בעצם הכוח שעל ידו נקרע הים לפני עם ישראל.
[בדברים המיוחסים לרמב”ן מוצאים אנו ניסוח זה: “מפסוק ‘ויסע’ יוצא שם של שבעים ושתים אותיות, שבו משתמשין חסידי ישראל להמית ולהחיות, לנתוש ולנתוץ, להאביד ולהרוס, לבנות ולנטוע” ].
צעקות, תלונות ומטות
שני נושאים יותר או פחות חשובים שפרטיהם מפוזרים בפרשתנו הם
— צעקות ותלנות בנ ישראל
—–השימוש במטה — משעשע
1.על צעקות תלונות —-
— והנה מצריים נוסע אחריהם… ויצעקו בני ישראל אל ה’, ויאמרו אל משה כי טוב לנו עבד את מצריים ממותנו במדבר
— ולא יכלו לשתות…וילונו העם על משה
— וילונו על משה ואהרן… מי יתן מותנו בעד ה’ בארץ מצריים בשבתנו על סיר הבשר כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית..
.– ויחנו ברפידים ואין מים לשתות… למה זה העליתנו ממצריים להמית
4 תלונות בפרשה אחת. פעם לפני חציית הים ושלש בנדודים במדבר
האם התלונות מוצדקות? ומה קורה לאחר התלונות?
תלונה ראשונה – בני ישראל מפחדים, הלכו 5-6 ימים במדבר. יש להניח שזה לא היה הכי נוח.. הם, בני ישראל חונים “על הים… לפני בעל צפון”, בקושי השתחררו מעבדות, כנראה גם קבלו “לפ קרב”, כאשר הם הבחינו במיתה של בכורי מצריים. ואם לא כל כך נאמין בניסים, יש להניח שגם כמה בכורים מבני ישראל מתו ( “בטעות”?)
וגם כתוב “ויצעקו בני ישראל אל ה’. וזה גם דומה למה שכתוב בתלונה 3, -“ויצעק משה אל ה'”. וצעקה לעיים היא לשון של תפילה
והתשובה של ה’ היא למש/ה, “מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל וייסעו”… הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו,… ויסע עמוד הענן … ויעמד מאחריהם”
כלומר הצעקה = התפילה עזרה.
ודיון מורחב על נושא התלונות ניתן בגליוני לפני שנה ב –
המטה של משה
על השימוש במטה, הן על ידי משה והן על ידי אהרן, כבר קשקשתי בשבוע שעבר. אבל גם השבוע בפרשתנו יש למטה כמה אפליקציות חדשות
טז’)
— וקח אתך מזקני ישראל ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך… והכית בצור (פרק יז פסוקים ה’ ו’)
— מחר אני ניצב על ראש הגבעה ומטה הא-להים בידי… (פרק יז פסוק ט’)
אוסף מדרשי חז”ל על מטה משה ניתן ב –
http://www.aspaklaria.info/040_MEM/%D7%9E%D7%A9%D7%94%20%20%20%D7%9E%D7%98%D7%94.htm
מתוך
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=3500
הדים ושרידים לתפיסות מאגיות ניתן לגלות במכשירים השונים, שבהם מחולל בעל הנס את נסיו. אמנם, לעתים ייעשה הנס בדיבור בלבד – כמו בסיפור בריאת העולם – אך במעשי נסים רבים אין די בהכרזה, ועל הדיבור מתווסף אמצעי כלשהו. נצביע על אותם מכשירים, שלשימוש בהם יש ניחוח מאגי מובהק. המכשיר בה”א הידיעה לביצוע נסים הוא המטה. בסיפור מסה ומריבה (שמות י”ז, א’- ז’), למשל, המטה נתפס בכלי לגיטימי שה’ יעדו לביצוע הנס: “ויאמר ה’ אל משה עבר לפני העם וקח אתך מזקני ישראל ומטך אשר הכית בו את היאר קח בידך והלכת. הנני עמד לפניך שם על הצור בחרב והכית בצור ויצאו ממנו מים…” (פס’ ה’- ו’). הסיפור המקביל, הדומה לו בפרטים הרבה, מעשה מי מריבה (במדבר כ’, א’- י”ג) לוחם נגד המטה, מד האמונה בכוחו של החפץ, ומבקש ליצור רושם שהמטה אינו חיוני לעשיית הנס, ונהפוך הוא: משה אמנם נצטווה ליטול עמו את המטה, אך לא נאמר לו להשתמש בו, וזאת למען יראו הכול, כי גם ללא המטה ייכון הנס: …..
מעשה נוסף המתמודד עם תפיסת הכוח הטמון במטה הוא סיפור המלחמה בעמלק. בסיפור זה משתקפות שתי תפיסות שונות: לפי האחת ייעשה הנס בכוח המטה, מטה האלוהים: “מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלהים בידי” (שמות י”ז, ט’). המשך לביטויה של תפיסה זו משתקף בפס’ י”א: “והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק”. כתוב זה מדבר ב”יד” בלשון יחיד, דהיינו, ביד האוחזת במטה – ואילו הגרסה “ידיים”, לשון רבים, בנוסח שומרון של התורה ובתרגומים העתיקים אינה אלא הרמוניזציה עם התפיסה האחרת, שעל- פיה פעל משה בשתי ידיו, ללא מטה: “וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ויהי ידיו אמונה עד בא השמש” (פס’ י”ב). (ע”כ)
משהו קבליסטי מתוך
http://vikikabballa.wiki.co.il/index.php/%D7%9E%D7%98%D7%94_%D7%94%D7%90%D7%9C%D7%94%D7%99%D7%9D
מטה האלהים
כתב ב ספר קהלת יעקב – ערך מט – מטה האלהים פירוש בתיקונים (זוהר חדש קט”ו ע”ב) שהיא בינה שהוא ה’, ויש בה מ”ט שערים ונקרא אלהים מצד נטייתה אל הדין, ויש לומר שהיא בינה דמלכות על כן נקרא מטה האלהים של מלכות שנקרא אלהים, וזה שאמר משה (שמות י”ז ט’) ומטה האלהים בידי שהיה בעלה דמטרוניתא והיתה בידו, וכן מטה האלהים גימטריא בינה דנוקבא וי’ אותיות: (ע”כ)
- למען אנסנו הילך בתורתי…
על איזה תורה מדובר? סך הכל קבלו כמה הוראות על פסח, משהו על פדיון בכורות ומשהו כמו טוטפות על היד וכו’
מעניין שבין ה – 2 מליון נפש אף אחד לא צייץ מה זה טוטפות, כנראה שכולם הבינו, אז האם מיד הלכו שחטו בהמות ועשו מעורן תפילין?. ומה גם שפרשת שמע ו-והיה עם שמע עוד לא ניתנה, אבל כידוע אין מוקדם ומאוחר בתורה, הסבר יפה לבלבול בעריכה.
מתוך
http://kodesh.snunit.k12.il/comment/t0216_4.htm
למען אנסנו הילך בתורתי – אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט. לשון רש”י. ואיננו נכון, אבל הוא כמו שאמר (שם טז) המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך, כי נסיון הוא להם שלא היה בידם מזון, ולא יראו להם עצה במדבר רק המן, שלא ידעו מתחלה, ולא שמעו מאבותם, ויורד להם דבר יום ביומו וירעיבו אליו, ועם כל זה שמעו ללכת אחרי השם לא לחם:
וככה אמר להם עוד (שם ח ב) וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה’ אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך ולמען נסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא, כי היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם והוליכם במדבר נחש שרף ועקרב (שם טו), ושלא יהיה להם לחם רק מן השמים דבר יום ביומו, לנסותם ולהטיב להם באחרונה, שיאמינו בו לעולם. וכבר פירשתי ענין הנסיון בפסוק והאלהים נסה את אברהם (בראשית כב א). והרב אמר במורה נבוכים (ג כד) לדעת כל יודע ולנסות היש תועלת בעבודת האל ואם יש בה ספוק צורך אם לא. ואם כן היה ראוי שיאמר “למען ינסה לדעת”:
ומתוך
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/ekev/ark.html
…אחת המטרות להורדת המן במדבר, לפי הכתוב בפרשתנו, היא העמדת העם בניסיון: “הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶך לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ” (ח:טז).
כבר לימדנו הרמב”ן בפירושו לעקדת יצחק שהניסיון הוא צורך המנוסה, לא המנסה, ואף כאן יש לפרש שהניסיון בא לצורך העם ולא לשם “השלמת מידע” לבורא.
לולא נכתבה כאן המילה “עַנֹּתְךָ”, ניתן היה להסביר על-פי המתואר בספר שמות (טז:כב-כז) כי הניסיון שבו הועמדו בני ישראל היה עצם האיסור ללקוט את המן בשבת: האם יסתפקו בכך שילקטו מנה כפולה ביום השישי ולא יצאו ללקוט את המן בשבת, או שמא ינסו בכל זאת ללקוט גם בשבת. כנאמר במפורש: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא(שם טז:ד). וכן בפרשתנו: “לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא” (דב’ ח:ג).
לפי זה, הניסיון מתבטא במידת הביטחון והאמונה בה’ ובקבלת עול מצוותיו, וזאת עוד לפני מעמד הר סיני. ואולם איזה עינוי יש באכילת המן, הלחם שהומטר להם משמים ושעליו נאמר: “וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָש” (שמ’ טז:לא)? כמו כן יש לשאול אם יש קשר בין העינוי והניסיון; האם העינוי הוא חלק מהניסיון שבני-ישראל הועמדו בו, או שהוא עניין לעצמו?
ישנן כמה תשובות אפשריות לשאלה זו:
א.
בפסוק שהבאנו בראשית המאמר נאמר על המן: “אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיך”. המן לא היה ידוע ומוכר כמזון, ועובדה זו גרמה לחשש טבעי מפני אכילתו. ניתן אפוא לומר שחשש בלתי-נעים זה הוא חלק מהעינוי המוזכר בפסוק, ובהתאם לכך, הניסיון היה אם יקבלו את המן מתוך אמונה שהורדתו היא ביטוי לדאגתו של הא-ל לצורכי העם. (ע”כ)
- ויקראו בני ישראל את שמו מן
מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%9F
תכונות המן
]
על פי המתואר בתורה המן היה יורד מדי יום ביומו עבור אותו יום בלבד, חוץ מביום שישי, שבו הייתה יורדת מנה כפולה – ליום שישי ולשבת. המן ירד בין שתי שכבות של טל, ולקטו אותו מוקדם בבוקר. מן שלא נלקט היה נמס כ”חום היום”.
- על פי המתואר במקרא המנה היומית לכל אדם היה כמידת עומר השוה לכ-43 ביצים.
- המן ירד כל בוקר בששת ימי השבוע, וביום השישי ירד סכום כפול גם עבור שבת שכן בשבת הוא לא ירד.
- המן היה ראוי לאכילה ביום הירידה, שכן למחרתו הוא הבאיש, יוצא מן הכלל הוא המן שירד ביום שישי ואכלו אותו בשבת.
- תכונה פלאית המתוארת במקרא למן, הייתה שהן המרבה ללקוט מן והן הממעיט ללוקטו, מצאו בהגיעם לאוהליהם מידה השוה לעומר, ובלשון המקרא:[3] ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו.
- על פי מדרשי חז”ל, היה ניתן לטעום כל טעם אפשרי, באכילת המן.
- על פי חז”ל, המן היה נבלע באיברים, ולא נצרכו אוכלי המן לנקביהם.
- במדרשי חז”ל נכתב, שהמן היה מגיע קרוב או רחוק לכל אדם ואדם, לפי מידת כשרותו וצדקותו, כך שהצדיק לא נדרש לטרוח וללכת ללקוט מן, שכן זה המתין לו קרוב אל ביתו, לעומת האנשים שאינם צדיקים שעליהם היה מוטל לטרוח בהליכה ללקוט מן.
תיאור המן במקרא: צורתו הייתה עגולה כזרע של כוסברה, צבעו לבן – שקוף, עוביו דק, וטעמו כדבש או שמן.
“ותעל שכבת הטל, והיא על-פני המדבר, דק מחוספס, דק ככפור על-הארץ” (ספר שמות, פרק ט”ז, פסוק י”ד).
“והוא כזרע גד לבן, וטעמו כצפיחית בדבש” (ספר שמות, פרק ט”ז, פסוק ל”א).
“והמן כזרע-גד הוא, ועינו כעין הבדלח. שטו העם ולקטו וטחנו ברחים, או דכו במדכה ובשלו בפרור ועשו אתו עגות, והיה טעמו כטעם לשד השמן. וברדת הטל על-המחנה לילה, ירד המן עליו” (ספר במדבר, פרק י”א,פסוקים ז’–ט’).
על פי המסורת כל המינים והטעמים היו כלולים במן.(ע”כ)
- ולא נחם א-להים דרך ארץ פלישתים,,, כי אמר א-להים פן ינחם העם…. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא להלחם
הפרשה פותחת ב”יראת מלחמה” – פן ינחם העם בראותם מלחמה. מה הבעייה הרי נאמר – “ה’ יילחם לכם ואתם תחרישון” , אותו דבר ה’ היה יכול לעשות במלחמה עם הפלישתים (שלפי דעת חוקרים עדיין לא הגיעו לארץ שתיקרא ארץ פלישתים).
והפרשה מסתיימת ב – “ויאמר משה אל יהשע בחר לנו אנשים וצא הלחם…” והנה , בעזרת בחירת הלוחמים המתאימים עם כלי נשקם “וחמושים עלו בני ישראל” והם נלחמו “והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל” עד ש “ויחלש יהשע את עמלק. אומנם לא נצחון גמור שאירע כ – 300 שנה לאחר מכן בימי שאול המלך. אבל העם לא התנחם “בראותם מלחמה”.
אז מה התירוץ הקלוש הזה דל הכל-יכול?
מה אמרים חז”לינו וחשל”אנו (חכמינו יבדלו לחיים ארוכים)
סיכום הסברים שונים ל”קושיה” הזו ניתן ב –
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/beshalah/agur.html
פרשנים אחרים הסבירו את הארכת הדרך בצורה שונה. הרשב”ם,
כדרכו, מפרש את הפסוק כפשוטו, ומסתמך על דברי בני ישראל
בהזדמנויות שונות, כגון: בהתקרב המצרים אליהם ליד ים
סוף, בפרשת קברות התאוה )במ’ יא( ובפרשת המרגלים )במ’
יד(, שבהן ביקשו בני ישראל לשוב למצרים. כאן, כאשר הם
יהיו קרובים למצרים, עלולים הם לנסות לשוב למצרים, ועל
כן בחר ה’ להעבירם בדרך הארוכה, כדי שלא ינסו לשוב למצרים,
שהרי המטרה היתה להביאם לארצם. מעניין פירושו של רבנו
חזקיה ב”ר מנוח )המכונה “חזקוני”(:
…………….. אין להרהר על פסוק זה, כי גלוי וידוע, שבידו לנחותם
…………….. גם דרך ארץ פלשתים ולא ישובו מצרימה, אלא כנגד
…………….. מדת הדין שהיתה מקטרגת עליהם לנסותם, אם ישובו
…………….. אם לא ישובו, אמר הקב”ה: כך גלוי לפני, אם יהיו
…………….. מנוסים לא יעמדו בנסיון )פירוש חזקוני לשמות יג
…………….. יז, מהד’ ח”ד שעוועל, בתוך תורת חיים, שמות א,
…………….. עמ’ קסד-קסה(.
פירוש זה עונה על תמיהה גדולה, שהרי “היפלא מה’ דבר”
)בר’ יח יד(? וכי לא יכול היה הקב”ה “להלחם להם” בפלשתים,
כמו שנלחם במצרים ובעמלק? הרי גם כנגד המצרים חולל ה’
נס, ולא היו צריכים בני ישראל להילחם עמם, וגם במלחמת
עמלק ניצחו ישראל בזכות הרמת ידיו של משה ובזכות ישועת
ה’, ויכול היה הקב”ה להוליכם לא”י בדרך הקצרה ולהילחם
להם בפלשתים! אלא, שכאן נכנס עניין הניסיון. מידת הדין
מקטרגת ואומרת: אין ישראל ראויים להיגאל, והראיה – הפחד
שיגלו כנגד הפלשתים הרבים והעצומים, המצוידים ברכבי
ברזל! מכאן שעדיין לא היו ראויים ישראל לגאולה, ועדיין
לא היו מסוגלים לעמוד בניסיון קשה כל כך, ולפיכך ובחר
ה’ להוליכם בדרך ארוכה, שבה יתחשלו כדי לעמוד בניסיונות
קשים. תפיסה קרובה לכך מציג רבנו חננאל בפירושו לפסוק,
אם כי במגמה שונה מעט:
…………… הוליכם דרך המדבר לסבה אחרת, והוא כדי להרבות להם
…………… אותות ומופתים, כי אילו הוליכם דרך ארץ פלשתים
…………… הקרוב, ויתן הקדוש ברוך הוא בלבם )של פלשתים(,
…………… שיתנו להם לעבור דרך ארצם, ושלא יעכבו אותם כלל,
…………… היה האות קל. ועל כן חייבה החכמה להסב אותם דרך
…………… המדבר, להיות האותות רבים וגדולים, בירידת המן,
…………… ועליית השלו והוצאת המים מן הצור, כי כפי מה שנתרחקו
…………… מן הישוב יגדל האות והמופת שיעמוד מין האדם במקומות
…………… ההם )פירוש רבנו חננאל, מהד’ ח”ד שעוועל, תורת
…………… חיים, שמות א, עמ’ קסג(.
רבנו חננאל ממזג למעשה את הגישה הפסיכולוגית-החינוכית
של הרמב”ם והראב”ע עם גישתו הדתית של חזקוני וטוען,
למעשה למטרה כפולה: הכשרתם הדתית של בני ישראל להכיר
בגדולת ה’ וקבלת אמונתו באופן ברור ביותר, מתוך שכנוע
והכרה, שרק בכוחו של ה’ יכולים הם להצליח, ולא יגיעו
ח”ו לידי “כחי ועצם ידי” )דב’ ח יז(. הדרך הארוכה והקשה
אינה “בחוסר ברירה” ובחשש, אלא מתוך כוונת מכוון להביאם
לארץ רק לאחר שיתחשלו, הן מבחינה פיזית ונפשית והן מבחינה
אמונית-דתית.
שני פירושים שונים לחלוטין מביא הגר”ש גורן זצ”ל לבעיה.
לפי הפירוש האחד:
…………… אילו היינו מתקרבים לארץ ישראל דרך ארץ פלשתים,
…………… והפלשתים היו פותחים במלחמה נגדנו, היינו מצווים
…………… מן התורה להלחם בהם ולא לירא ולא לפחד מהם, ורק
…………… אז היינו זוכים לסיוע שמימי כפי הצורך… ואילו
…………… על שפת הים לא היתה עלינו מצווה להלחם נגד המצרים,
…………… לכן היתה המשימה יכולה להעשות כולה בידי שמים )תורת
…………… המקרא, עמ’ 137(.
הגר”ש גורן נאמן לשיטתו שמלחמת מצווה מוטלת על ישראל,
ואינה יכולה להיעשות רק באמצעות נס. אולם מעניין, שבדרשה
שנייה לפרשתנו, מביא הגר”ש גורן הסבר שונה, המבוסס על
עיקרון שונה לחלוטין, שניתן לראות בו מעין עיקרון של
כיבוד “הסכמים בינלאומיים”: “עכ”פ ברור, שהברית שכרת
אברהם עם אבימלך, וביותר הברית שכרת עמו יצחק… מנעו
את מעברם של ישראל דרך ארץ פלשתים )שם, עמ’ 144(.
ריבוי הפירושים לפסוק, שנראה כפסוק פשוט וללא קשיים,
מראה לנו את הדרך ללימוד התורה. “שבעים פנים בתורה”
אמרו חז”ל )במדבר רבה פרשה יג(, ושבעים דרכים יש לפירוש.
לימוד תורה יכול להיעשות בדרכים שונות, ועל כן צריך
הלומד לשוב ולעיין ולחפש בכל פסוק ולגלות את נפלאות
התורה.
(ע”כ)
6.על נסיונות,
למען אנסנו — שם שם לו חק ומשפט שם נסהו… ועל נסותם את ה’ היש ה’
מי מנסה את מי
פרשה מתוסבכת – מתחילה ביופי של עלילה, בני ישראל עוברים ביבשה בתוך הים, הם עוברים ושרים, ואז הם צמאים ואן מים לשתות, ואז באות תלונות וסדרה של נסויים, או נסיונות, או מי נגד מי. ה’ מנסה את ישראל, ישראל מנסה את ה’. הא ם, ו/או משחקים פוקר???
נא לעיין בגליוני לפני שנה
אל יצא איש ממקומו ביום השביעי
מתוך
משמעות הלכתית
בתורה לא נאמר בדיוק מהו ה”מקום” שצריך להישאר בו. בדברי חז”ל מצאנו שני פירושים:
- “שבו איש תחתיו– מכאן סמכו חכמים ד’ אמות ליוצא חוץ לתחום: ג’ לגופו, וא’ לפישוט ידים ורגלים” (רש”י). “מקומו” המצומצם של אדם הוא 4 אמות, ולכן אסרו לטלטל חפצים 4 אמות ברשות הרבים.
- “אל יצא איש ממקומו– אלו אלפים אמה של תחום שבת. ולא במפורש, שאין תחומין אלא מדברי סופרים; ועיקרו של מקרא על לוקטי המן נאמר” (רש”י). “מקומו” של אדם הוא גם העיר שהוא נמצא בה, וסביב העיר היה מגרש של אלפיים אמה, במדבר לה5: “וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִםבָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת נֶגֶב אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֵת פְּאַת יָם אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת צָפוֹן אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְהָעִיר בַּתָּוֶךְ זֶה יִהְיֶה לָהֶם מִגְרְשֵׁי הֶעָרִים”, ולכן אסרו לצאת מתחום 2000 אמה שסביב העיר, גם בלי לטלטל.
- בעבר, ה קראיםפירשו מקומו= ביתו, ולכן אסרו לצאת מהבית בשבת. אולם בשלב מאוחר חלקם קיבלו את תחום השבת הרבני.
בדומה לזה, הקהילה היהודית האתיופית נהגה להימנע מלחצות נחלים ו ימות בשבת. אחד הפירושים של כינוי הקהילה “כּאילא” או “קאיילה” הוא “אחד שלא חצה את הנחל” או “הם לא חצו”, המתייחס למנהגם זה. (ע”פ ויקיפדיה, תחום שבת).
לדיון מפורט בנושא זה, ראו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי / דרישת ה’ באמצעות חקר המקרא(קישור חיצוני).
משמעות רוחנית
ישנה דעה מקובלת, שהוצגה בצורה הברורה ביותר ע”י אברהם יהושע השל, לפיה “השבת היא מקדש בזמן”. ישנה קדושה במימד המקום – ארץ ישראל, ירושלים, בית המקדש; וישנה קדושה במימד הזמן – והיא השבת. מימד הזמן הוא רוחני ומופשט יותר, וכך גם השבת היא קדושה רוחנית ומופשטת יותר.
אולם, הפסוק שלנו מלמד, שדעה זו אינה נכונה. זוהי המצוה הראשונה שבני ישראל מקבלים ביחס לשבת, והיא קשורה דווקא למקום – “אל יצא איש ממקומו”!
(אגב, גם במשנה, מסכת שבת מתחילה דווקא מהאיסור של הוצאה מרשות לרשות, ומקדישה לה הרבה יותר פרקים מלכל שאר המלאכות האסורות!).
השבת היא אכן קדושה במימד הזמן – אבל היא קשורה גם למקום – מטרתה היא להחזיר לאדם את מקומו.
בחברה המערבית המודרנית, האדם הולך ומתנתק מהמקום הפיסי: בונה גורדי שחקים, וגר בקומה גבוהה, מנותק מהקרקע; נמצא כל הזמן בתנועה ובנדידה. הרבה אנשים מתלוננים ש”אין לי מקום”, “אין לי מרחב”.
הניתוק הזה מהמקום נוצר עם החטא הראשון – כשאדם חטא, הוא התבייש, וגורש מגן עדן; כשקין חטא, הוא גורש עוד הלאה, לנדוד בכל הארץ.
אולם השבת היא בחינה של תשובה (שַבָּת – היפך בֹּשֶׁת); בשבת, אדם חוזר למקומו; הוא לא צריך לנדוד, הוא יכול להישאר באותו מקום, “אל יצא איש ממקומו” (ע”פ הרב ראם הכהן, ליל הושענא רבה ה’תשע”ג).
ומעניין שגם בימינו, חלק גדול מהמאבקים על השבת קשורים לנסיעה – שומרי השבת רוצים לשמור על המקום שלהם, שיהיה נקי ושקט ומוגן מהשפעות חיצוניות.(ע”כ)
ולסיום…..
מילים ובטויים יפים,
משמרת –
–כצפיחית בדבש
— המרבה והממעיט
— לחם משנה
— בשבתנו על סיר הבשר
— אני ה’ רופאיך
— את אשר תאפו אפו
וסתם חידון קל – נא למצא בפרשה
— 2 פסוקים בני 4 מילים בלבד
— פסוק עם חמש מילים רצופות בנות 2 אותיות
שבת שלום ושבוע
להת