From:
Sent: Sunday, 2 April 2017 2:51 AM
To:
Subject: ויקרא אל,,, וכי תקריב…נפש כי תחטא… אם הכהן המשיח
הקדמה כללית
לפני שבוע סיימנו את חומש שמות, לאחר קריאת (במשך 4 שבועות) ההכנות לבנייה, לתפירת בגדים ואת הבנייה עצמה של בית נייד – משכן ה’, כולל כלי המשכן (מנורת זהב, מזבח וארון מוזהבים כיור נחשת, חושן, אפוד, אבני שוהם ועוד ועוד),
והאירועים האחרונים היו “ויקם משה את המשכן ויתן… ויפרש…וישם… וישם…. ויתן את מסך שער החצר ויכל משה את המלאכה”.
ואז האירוע המסיים היה – “ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה’ מלא את המשכן ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד”
מעניין. משה מקים את המשכן (לפי המדרש הכל במו ידיו בלבד) הוא עומד בשער החצר, ואינו יכול להיכנס. ירד ענן על בית ה’, כנראה ערפל סמיך, או גז מדמיע. למה בעצם משה לא היה יכול להיכנס? אז אם לא יכולים להיכנס, מה עושים? מסתובבים לאחור והולכים. משה כנראה נעלב (?) וגם הוא פנה ללכת.
אז ה’ רואה שמשה הולך – “ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו מאהל מועד לאמר…:”, כלומר ה’ קורא למשה וכביכול אומר לו “אל תלך יש לי משהו חשוב לומר לך”, – “נפש כי תקריב…” עכשיו כשיש בית, יש מזבח ויש כהנים לבושים ב”תלבושת אחידה” הגיע הזמן להכניס את הבית לשימוש מלא. ועד כמה שרבותינו ראשונים ואחרונים ניסו, ועדיין מנסים להסביר שהיה, שיש ושיהיה צורך להקריב קורבנות, אני רק מקווה שאיכשהו יהיה משה שני שיביא מסר מעודכן מבורא העולם ויבטל את הצורך בהקרבת קורבנות. (אני רק חושש שאם משיח צדקנו יבוא ויגיד שאין צורך בקורבנות, גם אז יהיו חרדים שלא יסכימו איתו)
כבר פגשנו קודם לכן פעמים רבות את התקשורת (בדרך כלל קולית ןחד כיוונית) מה’ אל בני האדם, ולעיתים אפילו דו-שיח, כאשר האדם (או האישה) עונה או אפילו פונה אל ה’ ודורשת. (רבקה)
הקריאה הראשונה בתורה, היא קריאת שמות “ויקרא א-להים לאור יום…”
הפעם הראשונה שא-להים (כנראה) דיבר ישירות עם יציר כפיו הייתה ביום השישי לבריאה – “ויברך אותם (!!!! ) א-להים ויאמר להם…”
פעם שנייה של תקשורת חד-כיוונית היתה ציווי – “ויצו ה’ א-להים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל… ” (לא שייך אבל בא לי לחשוב לרגע, מה חשב האדם על הציווי? הוא הרי רק נוצר, כמה דקות (!!!) קודם, ולבטח היה בהלם ראשוני., פתאום לפקוח עיניים – לראות עולם, ופתאום לראות (אולי) את מראה בוראו, או אולי רק לשמוע את קול בוראו? (מעניין האם ה’ או ה’ א-להים הציג את עצמו, לפני יציר כפיו?) האם הציווי היה מובן לו? אגב לפי פרק זה, חווה עוד לא נבראה). סתם הכתוב.
והקריאה הראשונה בתורה של יצור אנוש,- אף היא הייתה כהמשך לבריאה – קריאת שמות, “ויקרא האדם שמות….”, וגם “ויקרא האדם שם אשתו חוה…”.
הקריאה הא- להית הראשונה ליצור אנוש, הייתה עוד בגן-עדן, “ויקרא ה’ א-להים אל האדם ויאמר לו אייכה? כביכול יוצר האדם אינו יודע היכן מסתתר יצור זה.
וכאן ה’ קורא למשה. האם משה התחבא? האם ה’ לא ידע היכן משה? (עוד על “ויקרא” להלן)
יש הרבה “ויקרא” בתורה – אבל כמה פעמים בתורה, ה’ קורא למשה ? – לא הרבה, אולי פעמיים.
יש הרבה “וידבר בתורה, – כמה פעמים ה’ מדבר אל משה? “וידבר ה’ אל משה” … כ – 100 +
כנ”ל “ויאמר” – כמה פעמים ה’ אומר אל משה ? – גם כ – 100??
( ניסיתי לספור והתבלבלתי אז אולי בפעם אחרת)
מעניין גם כמה פעמים משה עונה או פונה אל ה’.
(נושא טוב לעבודת מחקר)
אז אמשיך בפרשתנו
פסוקי השבוע
אדם כי יקריב
ונפש כי תקריב
ואם כל עדת ישראל ישגו
והוא לא ידע ונסלח לו
ערב שבת שלום
פתיחה
אפשר לכנות את פרשת ויקרא “פרשה מהממת” . יש בה כ – 10 קטעים שמפרטים כ -30 קורבנות שונים ומשונים. בעצם, קריאת הפרטים של קורבנות בעלי החיים די מזעזעת. שחיטה, הפשטת עור, נתיחת הגופה, הוצאת חלקים פנימיים ורחיצתם, זריקת דם ועוד. ועוד
מסתבר שהמשכן, ולאחר מכן בית המקדש הוא בעיקר בית מטבחיים, עם תנור פתוח = מזבח, והכהן הוא השוחט והקצב.
מתוך אתר שמתימר לשמש מדריך משפחתי להורים וילדים ב –
http://www.galim.org.il/cgi-bin/week_issue/mabaparasha.pl?parashaId=26
וסיכום קורבנות הפרשה ניתן ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%90
אצטט את רוב המאמר
נושאים בפרשה
הפרשה עוסקת כולה בדיני הקורבנות שמקריבים במשכן ובבית המקדש. מתוך הפרשיות שעוסקות בקורבנות מסוימים, נלמדים גם דינים כלליים לכל עבודת הקורבנות. בזה אחר זה מפורטים:
דיני העולה: קורבן שנשרף כולו על המזבח, ואינו נאכל. פרשה זו מחולקת לשלוש פרשות משנה:
דיני המנחה: קורבן הבא מן הצומח. פרשה זו מחולקת לחמש פרשיות משנה:
- מנחת סולת
- מנחת מאפה תנור
- מנחת מחבת
- מנחת מרחשת
- מנחת ביכורים (מנחת העומר)
דיני השלמים: קורבן הנאכל לכהנים ולמקריב. פרשה זו מחולקת לשלוש פרשיות משנה:
דיני החטאת: קורבן שבא לכפר על חטא. פרשה זו מחולקת לחמש פרשיות משנה:
- חטאת כהן משיח – הכהן הגדול
- חטאת ציבור – פר העלם דבר
- חטאת נשיא – המלך
- חטאת יחיד – כשבאה מן העזים
- חטאת יחיד – כשבאה מן הכבשים
דיני קורבן עולה ויורד: קורבן אותו מביא הנשבע לשקר שבועת העדות, והעובר על טומאת מקדש וקודשיו ועל שבועת ביטוי. קורבן זה מיוחד בכך שסוג הקורבן משתנה בהתאם למצבו הכלכלי של האדם. פרשה זו מחולקת לשתי פרשיות משנה:
- קורבן עולה ויורד הבא מן הכבשים או העזים והבא מן העופות,
- קורבן עולה ויורד הבא – מנחה. קורבן זה מכונה במקרא ‘אשם’.
דיני האשם: קורבן שבא על חטאים מסוימים. פרשה זו מחולקת לשלוש פרשיות משנה:
- אשם מעילות
- אשם תלוי
- אשם גזלות
נושאים ופסוקים לעיון נוסף.
קורבנות
האם הכהנים אכלו דגים? או שאילה יותר פשוטה, למה אין קורבנות של דגים
אז שאלתי חבר שלי והוא ענה – פשוט, כי הדגים לא נענשו בחטא המבול
יותר מעניין לשאול את רבנו גוגל – ולבל מספר תשובות
מתוך
http://dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=1273
שואל המדרש תנחומא:
ולמה קריבין קרבן מן העוף ומן הכבשים ומן הצאן ומן העזים ולא מן הדגים?
שנאמר: “ואם מן העוף עולה קרבנו”, אלא בשביל שהם בשר ודם כמו האדם ויוצאין מבטן אמן כמו האדם, מכפרים על האדם. אבל הדגים, ביצים הם ויוצאין מהן וחיין.
נסביר, עונה המדרש שתי תשובות:
תשובה ראשונה:
הדגים הם לא בשר ודם (דגים מותרים לאכילה בתשעת הימים – משמע שהם לא בשר, ודמם אסור רק משום מראית העין…)
ומתוך
http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t124217
שאלה:
מדוע דגים אינם משמשים כקרבן כמו בעלי חיים אחרים?
תשובה:
הקב”ה ציווה שיש להקריב קורבנות מן החי רק קורבנות שהם מבקר או מצאן ולא מסוגים אחרים.
וכדי לנסות להבין מדוע הדגים לא נכללו במיני הקורבנות אפשר לומר כמה טעמים:
א. המדרש מביא שלא מכל סוגי בעלי החיים מביאים קורבנות כי הקב”ה רצה שהקורבנות יהיו מבעלי חיים שאדם מגדל ולא מבעלי חיים שיש לטרוח ולצוד ולהביא מרחוק, כמו צבי, שבדרך כלל אדם לא מגדל בביתו ואין מביאים ממנו קורבן. כמו כן, דגים יש טירחא בלדוג אותם ואינם מצויים בכל מקום.
ב. דגים מותר לאכול אותם ללא שחיטה ולכן אין בהם אחת מהעבודות שיש בקורבנות והיא השחיטה.
ג. דג אינו דומה לשאר בעלי החיים בכך שאין איסור לאכול את דמו ובשרו אינו נחשב “בשרי” לעניין איסור בשר בחלב.
אוקי-
א.דגים זה משום שכ”כ צריך לטרוח בשבילם?! מן הסתם היו דייגים כל התקופות ודווקא דג נראה לי משהו שקל להשיג..
ב.קורבנות יש גם של צומח ואותם גם לא שוחטים…
(ע”כ. מומלץ לעיין בתגובות)
והסבר מורחב מתוך
http://cafe.themarker.com/post/3207289/
….
הדגים,אחרי שהדגה מטילה את הביצים, אין לה יותר חיבור אליהם בשום קשר שהוא. היא לא שומרת על הביצים. היא לא דוגרת עליהם. הטילה והולכת הלאה. לעומת זאת, העוף, מחובר אל הביצים בכל רגע ורגע. הוא הרי דוגר עליהם. התרנגולת דוגרת. העופות דוגרים. כתוב בתורה על מצות שילוח הקן, ….
השם של האדם, אדם. למה? כי הוא נברא מהאדמה. רק מה שקשור לאדמה, יכול לכפר על אדמה, מה שלא קשור לאדמה, לא יכול לכפר. לפי כך, בהמה שנבראה כולה מהאדמה – יכולה לכפר. עוף שחלקו מן האדמה, וחלקו מן המים – יכול לכפר. לפחות את החלק של האדמה שלו. הסֹולת שהוא מנחת עני – יכול לכפר, כי גם הוא בא מן האדמה. אבל, הדגים, אין להם שום חיבור, לשום חלק שבאדמה. לכן, הם לא יכולים לכפר. אם ככה, אומרת התורה: אדם שמביא קרבן, למה הוא מכפר? מן הבקר ומן הצאן ומן הבהמה. יכול לכפר. אם הוא עני – הוא מביא עוף. ואם הוא יותר עני – הוא מביא סֹולת. למה? אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַהשם מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם” למה נאמר “אדם” ולא “איש”? התשובה פשוטה מאוד: כי הקרבן הזה, שייך לשם שנקרא אדם. למה השם, שנקרא אדם? כי נבראתי מהאדמה. (ע”כ)
ובקרתי בפרשתנו לפני שנה, שנתיים ושלוש וקשקשתי עליה ב –
תשע”ד
תשע”ה
http://toratami.com/?p=344כל שאור וכל דבש, ריח ניחוח אישה לה’,)
על: ספר ויקרא, “ויקרא”, קורבנות – שוגג, נפש כי תחטא) ),
תשע”ו
(על: קורבנות, אדם כי יקריב, אם הכהן המשיח יחטא, יחטא… תחטא… וכיפר
והקדמה כללית לנושאי חומש ויקרא ניתנת ב –
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vayikra/vai.html
…
ראוי לשים לב, שמבחינת רצף העניינים ניתן גם לדלג
מספר שמות לספר במדבר, מבלי לנגוע כלל בספר ויקרא.
לספר שמות יש אפוא שני המשכים: האחד המוליך אותנו
אל ספר ויקרא, והאחר המוליך במקביל אל ספר במדבר.
החוששים מלעסוק בתורת הקרבנות, הפותחת את ספר ויקרא,
מנצלים את אופיו הייחודי של מבנה הרצף ומדלגים
על ספר ויקרא, אך לא לטובתם. ברם, בשנים האחרונות
זוכה ספר ויקרא ליתר תשומת לב, וטוב הדבר.
ספר ויקרא הוא הקטן בין ספרי התורה. הוא מכיל עשרים
ושבעה פרקים בלבד, מעט יותר ממחצית היקפו של ספר
בראשית )חמישים פרקים(. אך אורך הטקסט ומספר פרקיו
אינם מעידים דבר על אודות משקלו הסגולי והערכים
שהספר מלמד אותנו. בספר ויקרא קטן ההיקף כלולות
מאתיים ארבעים ושש ממצוות התורה )על פי ספירת המצוות
על ידי הרמב”ם(, שהן מעל ארבעים אחוז מכל תרי”ג
מצוות התורה. לא ייפלא אפוא, שהתורה שבעל פה מעלה
לעיתים עניינים הקשורים בצורה זאת או אחרת לספר
ויקרא, ולימוד הסוגיה מחייב עיון בספר זה, שכן
אחרת היא לא תובן . לא נוכל א”כ להתעלם מן הספר.
להבנת הספר תועיל לנו, בדרך כלל, הפרשנות הקלאסית
של ימי הביניים, ורש”י בראשה, הנסמכת על המשנה,
מדרשי ההלכה ומדרשי האגדה. מן הראוי להזכיר, שעל
אף שלאחר החורבן לא היתה מציאות של הקרבת קורבנות,
סדר אחד מסדרי המשנה – הוא סדר קדשים, עוסק בעיקרו
בנושא זה. גם חלקו הגדול של סדר טהרות מושרש בספר
ויקרא.
(ע”כ. מומלץ לעיון)
סיכום ספר ויקרא ניתן ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%90
(לא אצטט. מומלץ)
וכללית על מבנה הספר ב —
….פר ויקרא מיוחד משאר ספרי התורה בכך שרובו הגדול אינו עוסק בסיפור או תוכחות מוסר, אלא בענייני הלכה בלבד. רק פעמיים במהלך הספר נקטע הרצף ההלכתי בסיפורים, ונעמוד על כך בהמשך. ריבוי הפרטים גורם לעתים שמרוב עצים אין רואים את היער, ועל כן מתבקש מבט-על הסוקר את הספר ביחידות מוגדרות, כדי לעמוד על מבנהו, חלוקותיו, ומתוך כך ענייניו ותכליותיו.
כיצד עלינו לחלק את הספר ולקבוע את מבנהו? ניתן לקבוע חלוקה לפי נושאים, למשל: קרבנות, מילואים, היום השמיני וכדו’, אך חלוקה כזו תטיל מבחן חיצוני התלוי בדעה ופרשנות, שהרי כל אחד מאיתנו יכול לקבוע קטגוריות שונות של תוכן. לכן ננסה בשיעור הקרוב להציע את חלוקתו של הספר ומבנהו על פי מבחנים פנימיים בלבד, ומתוך כך ננסה לקבוע את סדר הנושאים ומשמעותו.
אני מציע להתייחס לקריטריונים הבאים, כדי לקבוע את מבנה הספר וחלקיו:
- כל דיבור של ה’ ייחשב כיחידה/פרק בפני עצמו. בסך הכל יש בספר ויקרא 37 דיבורים של ה’, כך שנקבל פרקים כמספר הזה (על כך יש להוסיף גם סיפורים שאינם פותחים בדיבור). ההנחה של קריטריון זה היא שכאשר ה’ מדבר עם משה או אהרן על נושא אחד, אין הדיבור נקטע. כאשר יש שני נושאים, יש שני דיבורים. ואמנם, ישנם דיבורים ארוכים וישנם דיבורים קצרים מאוד, ללמדנו שלא האורך קובע, אלא התוכן.
(ע”כ. מומלץ לעיון נוסף)
ועוד – מתוך
http://ivri.org.il/2015/05/leviticus-priestly-order/
ספר ויקרא, אותו אנו מסיימים השבוע, משרה באופן כללי תחושה חזקה של סדר ומשמעת. דיני הקרבנות בהם פותח הספר הם כידוע ממושטרים-לעייפה, כל פרט קטן מטופל ואין מקום לאילתורים. גם סדר הפעולות החוזר על עצמו והנוסחאות הקבועות של “ואם מן ה… קרבנו… ולקח… ושחט… וזרק” וכו’ מאששים את התחושה הזו.
תכונה ייחודית זו של ספר ויקרא (השוו למשל למינימליזם ול’זרימה החופשית’ המאפיינים את סיפורי המקרא!), הביאה את חוקרי המקרא מזה עידן ועידנים לזהות מאחורי הקלעים את המחבר ה’כהני’ (P), חובב הסדר, המִספור, הרשימות הארוכות והחזרות הבלתי נלאות – ולשייך אליו קטעים רבים בתורה, מבראשית ועד סוף במדבר, שגם להם אופי דומה. ועיקר עבודתו של P, לפי המחקר, הוא הקטע העצום – והכמעט רציף! – מציווי המשכן (שמ’ כה), סיפור הקמתו והשראת השכינה בו (שם מ), דרך ספר ויקרא כולו שנאמר באהל מועד, ועד לארגון מחנה ישראל במדבר (במ’ י) – כל אלו ארכו, אגב, מעט פחות משנה, ואם נספור מסוף שמות יוותרו לנו רק 50 יום! (מ-1 לחודש הראשון עד 20 לחודש השני)…
בהר סיני או באהל מועד?
…קאסוטו – מסורות ואסוציאציות
…ונראה יותר לתאר את חיבור ספר ויקרא בדרך אחרת, שאפשר דומה היתה לדרך חיבורן של המשנה והתוספתא… כנראה קיימות היו בישראל מסורות שהיו נמסרות מדור לדור בשם משה מפי הגבורה… מתוך האוצר הרחב של המסורות הללו נבחרו, לשם חיבור ספר ויקרא, אותן המסורות השייכות לדיני הקרבנות ולחוקי הקדושה.
הפרשיות נסדרו זו אחר זו על פי שיטה דומה לשל קבצי ההלכות של התנאים. הקווים הכלליים של הסידור הם לפי תוכן העניינים, אבל כאן וכאן הושפע הסדר גם מעקרונות אחרים. פרשיות אחדות נסדרו דרך אגב, או על פי דמיונם של לשונות מסוימים או של מלים מסוימות…ואם לפעמים היה אפשר לראות אי התאמה בין פרשה אחת לחברתה, לא נחשב גם דבר זה לעיכוב, מטעמו של העקרון: אלה ואלה דברי אלהים חיים…..
נושאים ופסוקים לעיון נוסף.
כבר ראינו סיכומים על חומש ויקרא ועל הפרשה אציין שפרקים א – ג כוללים את תהליך הכנת הקורבנות, אך לא את משדמעות, כוונותו או מטרתן. בהמשך, פרקים ד’ ו-ה מפרטים את החטא שמצריך את הבאת הקורבן.
מתוך (מאמר ארוך שמנתח את סוגי ומטרת הקרבנות, ב –
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/samet/v1-2.htm
קרבנות הנדבה בפרשתנו
חלקה הראשון של פרשת ויקרא הכולל את שלושת הפרקים הראשונים שלה מוקדש לשלושה סוגי קרבנות: עולה (פרק א’); מנחה (פרק ב’); שלמים (פרק ג’). כל אחד משלושת הקרבנות הללו ניתן להבאה בכמה אופנים, ופירוט האופנים הללו הוא עיקר תוכנם של הפרקים הנידונים1.
מה הן הנסיבות שבהן מובאים שלושת הקרבנות הללו, שהם קרבנות יחיד2? כך פותחת הפרשה את דיניהם:
א’, ב אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה’…
ופירש רש”י את הצירוף “כי יקריב” – “כשיקריב, בקרבנות נדבה דיבר הענין”.
מקורו של רש”י בספרא על פסוק זה:
“אדם כי יקריב” – יכול גזרה? תלמוד לומר: כי יקריב, אינה אלא רשות.
אף רשב”ם פירש כך את פסוקנו: “כי יקריב – כישיתנדב להקריב, שאינו חובה בשביל חטא”, ואף שאר הפרשנים הסכימו כי העולה, המנחה והשלמים שמדובר בהם כאן הם קרבנות נדבה של יחיד.
מחמת האופי המשותף הזה של שלושת הקרבנות הללו כלולות הפרשיות העוסקות בהם בדיבור אחד של ה’ אל משה. ארכו של דיבור זה הוא חמישים פסוקים.ב. קרבנות החובה בפרשתנו
בחלקה השני של פרשתנו – פרקים ד’-ה’ – מתחיל דיבור חדש של ה’ אל משה, ובו נידונות נסיבות אחרות של הקרבת קרבנות:
ד’, א-ג וַיְדַבֵּר ה’ אֶל משֶׁה לֵּאמר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמר:
נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה… וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתו אֲשֶׁר חָטָא…
ובכן, כאן מדובר בקרבנות שהיחיד חייב להביאם, כדי לכפר על חטא שחטא בשגגה. אמנם חובה זו זכות היא לו, שהרי בהבאתם “וכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו”.
חלוקה זו של פרשתנו לשני חלקים גדולים, הנבדלים זה מזה בסיבת הבאת הקרבן – נדבת לבו של המקריב, או חובתו לכפר על חטאו באמצעות קרבנו – מתבטאת במדרש ההלכה לספר ויקרא – הספרא (המכונה גם ‘תורת כהנים’). בפרשתנו הספרא מחולק לשני “דיבורים”: “דיבורא דנדבה” – מדרש ההלכה לפרקים א’-ג’; “דיבורא דחובה” – מדרש ההלכה לפרקים ד’-ה’. אך בעוד ש”דיבורא דנדבה” הוא אכן דיבור אחד ארוך של ה’ אל משה, הרי שב”דיבורא דחובה” – בפרקים ד’-ה’ – ישנם שלושה דיבורים כאלה. …(ע”כ. מומלץ)
- ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו מאוהל מועד לאמר.
יש בפסוק הפותח שלושה פעלי תקשורת בין אישית – ק. ר. א, – ד. ב. ר – א.. מ. ר. אולי זה נעשה במכוון. ואכן נא לעיין ברש”י
כבר שאלתי למה היה צורך לקרא למשה. הרי כבר ה’ דיבר איתו או אליו מספר פעמים, ונחמד להיזכר בסנה הבוער. אז מה קרה אחרי הקמת המשכו שה’ קורא. בעצם לא כתוב “ויקרא ה’ אל…”, אלא “ויקרא אל משה וידבר ה’. אליו. מי או משהו קרא אל (או ל) משה ואז ה’ דיבר איתו.
משפט פתיחה יפה וקצת מוזר. (לדעתי הפשט הוא פשוט, לעורך הספר יש סגנון, יש דמיון ולא כל שימוש במילה זו או אחרת מעיד על משמעויות נסתרות. כבר כתבתי לעיל שהשימוש בביטוי “ויקרא” אינו בהכרח טומן משמעות מיסטית. — אבל כל סיבה טובה למסיבה וכל מילה או לעיתים אות, גורמת לתילי תילים של מדרשים ואפילו הלכות.
ובעצם מה היה בפעמים האחרות” היכן היה משה כאשר ה’ או א-להים – ,וידבר” או “ויאמר – כלומר רצה לדבר עם משה? על הסנה הבוער קראנוץ אבל מאז ה’ דיבר עם או אמר למשה במשך הרבה פגישות. איך נוצר הקשר בין ה’ או א-להים עם משה? – למשל
מצוות פסח מצריים. שמות פרק יב פסוק א’ – “ויאמר ה’ אל משה ואהרן בארץ מצריים לאמר”. היכן ואיך.
רק בשתי הפרשות – וארא ו-בא יש 12 מסרים של ה’ דרך “ויאמר ה’ או “וידבר ה'” ואפילו פעם אחד “וידבר א-להים” .איך והיכן, התבצעה התקשורת החד-כיוונית?
אשאיר את הדיון בנושא הכללי הזה לפעם אחרת. חזרה ל-“ויקרא”
מתוך
http://www.yesmalot.co.il/shiurhtml/malotsh1476.asp
שמו של החומש שנחל זה עתה בקריאתו, נגזר מן המילה המופיעה בראשו:
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר
ותמוה, במה זכתה מילה זו לקבוע את שם החומש כולו? הרי בסך הכל מדובר במילה שמשמשת כאמצעי, בתוך פסוק שמשמש אף הוא כאמצעי לתוכן שידובר בו בפסוק הבא, שהוא אכן קולע לנושא של החומש – הקרבת הקורבנות:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה’ מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם
ראשית ניווכח ש”ויקרא אל משה”, אינו כל כך פשוט וחסר משמעות, כמו שנראה ממבט ראשון, ועל כך עומד הרמב”ן1:
אמר הכתוב בכאן “ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו” – ולא כן בשאר המקומות, בעבור שלא היה משה יכול לבא אל אהל מועד, להיותו נגש אל המקום אשר שם האלהים רק בקריאה שיקרא אותו, שכבר נאמר למשה (שמות כה כב) [ונועדתי לך שם] ודברתי אתך מעל הכפורת (אשר אועד לך שמה), וכיון שידע שהשם יושב הכרובים שם נתירא לבא באהל כלל עד שיקרא אליו כאשר עשה בהר סיני שאמר (שם כד טז) ” ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן”.
במקום אחר, מבאר הרמב”ן מדוע משה נתיירא לבוא באוהל מועד2:
“ויכס הענן את אהל מועד” – אמר כי הענן יכסה את האהל מכל צד והוא מכוסה וטמון בו. “וכבוד ה’ מלא את המשכן” – כי תוכו מלא הכבוד, כי הכבוד שוכן בתוך הענן תוך המשכן, כענין שנאמר בהר סיני (לעיל כ יז) “אל הערפל אשר שם האלהים”. ואמר כי לא יכול משה לבא אל אהל מועד אפילו אל הפתח, מפני שהיה הענן מכסה אותו ולא היה רשאי לבא בתוך הענן. ועוד, כי המשכן מלא כבוד ה’ ואיך יכנס בו. והטעם, שלא יבא שם בלא רשות, אבל יקרא אותו ויבא בתוך הענן כאשר עשה בהר סיני “ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן” (לעיל כד טז) , ואמר “ויבא משה בתוך הענן” (שם יח).
…
אדם הראשון היה הראשון שה’ קרא אליו4:
וַיִּקְרָא ה’ אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה:
תכליתה של קריאה זו הייתה להיכנס עמו בדברים ולפתוח פתח לחזרתו של האדם אל ה’, לאחר חטא עץ הדעת. אך האדם לא שעה לקריאת ה’ אליו, ובמקום להתקרב, נמצא מתרחק. את חטאו של אדם הראשון מגדיר הרב קוק כהתנכרות לאני העצמי שלו5:
חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואיבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת אַיֶךָּ, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו.
בפסקה הקודמת משתמש הרב בביטויים דומים לגבי אדם שאיבד את שמו6:
כל תכונת ההקשבה אינה כי אם ההכשרה לבנין הנצחי העצמי של היחיד. כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי…ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה, עד שאובד הוא את הריכוז העצמי. יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח, ולא ידע.
ההופעה הראשונה של המילה: “ויקרא” בתורה, היא בקשר לקריאת שמות על ידי הקב”ה: כך מקבלים את שמותיהם: האור, החושך, הרקיע, היבשה, מקווה המים והאדם. לאחר מכן מקבל עליו האדם את תפקיד הקורא בשמות היצורים. קריאת שם היא קביעת מהותו של הדבר והוצאתו מהכוח אל הפועל. רבי צדוק הכהן מלובלין קושר בין הקריאה בשם, לבין: “ויקרא אל משה”7:
…
אצל ישראל תכלית הדיבור הא-לוקי אינה מסירת תוכן מסוים בלבד, אלא יצירת קשר בין האדם לקב”ה. הדיבור המסוים מצטרף לדיבורים נוספים ובכך הוא הופך להיות חלק מערוץ תקשורת קבוע בין האדם לא-לוקיו. הדבר בא לידי ביטוי במקומות בהם ה’ קוראלמשה:
- 1. בסנה:וַיַּרְא ה’ כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָאאֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.
- במעמד הר סיני:וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה’ מִן הָהָר לֵאמֹר.
- לאחר המעמד:וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה’ עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן.
- באוהל מועד:וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.
המשותף לכל המקומות הוא השראת שכינה וקיום קשר קבוע עם משה רבנו. ואכן, הקריאה מבטאת קשר של חיבה.
(ע”כ)
ובעל הטורים אומר –
“כתוב לעיל (סוף פרשה קודמת”ואש תהיה לילה”, וסמיך ליה “ויקרא לא משה, לומר מתוך שקרא לו ודיבר עמו היו פניו בוערות כאש.” חמישה אלפין בפסוק כנגד חמישה חומשי תורה. (ע”כ)
והרבה קולמוסים חודדו והרבה דיו נשפך, ע”מ להסביר למה האות “א” שבמילה “ויקרא” קטנה. אצטט אחד ההסברים, מתוך
….
הכלי יקר (שם) מציע פירוש נועז ועמוק לסוגיה זו. לדידו, הסיבה ל”א” הקטנה הפותחת את ספר ויקרא נעוצה בעובדה, כי גם בפניתו של הקב”ה למשה היה מימד מסוים של אקראיות, ובלשונו: “ע”כ נאמר לשון ויקר במשה ובבלעם להורות שהיו שוים בזה במה שהיתה בשניהם השגת מקרית נוסף על הראוי להם מצד עצמותם”. לפי ביאור זה התגלותו של הקב”ה למשה שבפתח ספר ויקרא היתה מקרית, במובן בו היא היתה למעלה ממעלתו של משה. עם זאת, שונה ההתגלות האקראית של הקב”ה לבלעם מההתגלות האקראית של הקב”ה למשה. מעלתו של בלעם היתה נחותה וטמאה, לשון קרי – “ויקר”, ואילו מעלתו של משה היתה טהורה ותמימה, ולא היה שייך בה לשון של טומאה ולכן נוספה בקריאת ה’ אל משה האות “א” הקטנה כדי לשלול כל חשש של טומאה בהנהגת משה, ובמילותיו: “לפי שלשון ויקר משמע לשון ארעי דהיינו המקרה ומשמע גם לשון טומאה וזה אינו שייך כלל כלפי משה חלילה, לכך נכתבה האל”ף אצל משה להוציאו מן לשון מקרה של טומאה”.
בכפוף לכך, מדגיש הכלי יקר, כי הגילוי האלקי לו זכה משה היה למעלה ממדרגתו ומהכנתו, ולכן הקריאה אליו מופיעה עם “א” קטנה, ובלשונו: “ומ”מ נכתבה האל”ף זעירא לקרות ויקר להורות שגם נבואת משה היתה ארעי”. מדוע זכה משה לגילוי אשר הוא למעלה ממדרגתו? מבאר הכלי יקר, שזכותם של בני ישראל, ושליחותו של משה בהנהגת בני ישראל – הן אשר עמדו למשה, ומכוחן זכה משה לגילוי עצום, אפילו גדול ממעלותיו הסגוליות, ובלשונו: “אלא ודאי שבמעלות הנבואה הוא מדבר שזכה משה לויקר והיינו לנבואה מקרית שנתוספה לו יתר מכדי הכנתו שדבר ה’ אתו פנים אל פנים בזכות ישראל ולא בעבור עצמותו,
ע”כ)
ומתוך
http://www.michlala.edu/Productions/parasha/files/parasha_192.pdf
…. פתיחת ספר ויקרא שונה מכל אמירות שבתורה ולא נמצא דומה לה. “ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו מאהל מועד”, מה כפל המילים ויקרא וידבר! תחילה נברר מה מקשר את סוף שמות לתחילת ספרנו? בסוף מעשה המשכן, סוף שמות, כתובה התכלית הגדולה לה ציפינו מעולם. כבוד ה’ שוכן כאן עמנו בעולמנו: “ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה’ מלא את המשכן, ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד… כי ענן ה’ על המשכן… לעיני כל ישראל”. מיד פותח ספרנו, “ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו”. כיון שירדה שכינה נתרחק משה בענוותנותו מפני כבודו יתברך. וכך הוא במדרש, למה נאמר “ויקרא”, אלא בשביל שאמר למעלה )בסוף שמות(, “ולא יכול משה לבוא”, לפיכך קראו הקב”ה לבוא לייעודו היותר גדול. “ויקרא ה’ אל משה”, אל”ף זעירא. כידוע האות הראשונה א מסמלת בתורת הח”ן א’ אלופו של עולם, הוא ראשית הכל, אלופו של עולם גנוז בכל פרטי הבריאה. צריך האדם רק להטות אוזן אל האלוקות שבתוך הבריאה ואז ישמע כיצד הקב”ה קורא אליו. ראשית כל לשמוע, להטות אוזן לרמזים הנשמעים מכל רחשי הנברא. לכן כתוב ויקרא אל משה, ולא כתוב מי קורא. מרמז שהקב”ה קורא לכל אחד מעם ישראל, אח”כ וידבר אליו. מי שיש בו דעת ויודע שהכל בהשגחתו יתברך, רק יטה אוזן לכל הסובב ויראה שאין מקרה, אין “ויקר” לשון מקרה, אלא הכל מכוון ומדבר אלינו,… (ע”כ)
ועוד, מתוך
http://www.zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=5146
צירוף המילים: “ויקרא… ויאמר” שכיח במקרא. כך מצאנו אצל אדם הראשון שקרא לו ה’ ואמר לו “איכה”, וכן בעקידה קרא אל אברהם מלאך ה’ מן השמים ואמר לו לחדול מזביחת יצחק. כמו כן רוב מצוות התורה נפתחות בצירוף המילים: “וידבר… לאמר”. אולם בפרשתנו ישנו צירוף כפול: “ויקרא אל משה, וידברה’ אליו… לאמר”! אם כן מהי משמעות הקריאה הראשונה חסרת התוכן?
מלבד זאת, אור-החיים מסב את תשומת לבנו לכך שבקריאה הראשונה לא נזכר שמו של ה’ הקורא, ורק לאחר המילה “וידבר” נאמר שה’ הוא הדובר!
לדעתו התשובה לכך אחת היא. כל מטרתה של אותה קריאה היתה להראות את חביבותו של משה לפני המקום (כפי שרומז לכך רש”י בד”ה הראשון בפרשה). הצורך להראות זאת דווקא בפרשתנו נובע מכך שספר זה הלא הוא “תורת כהנים”, וזכות הכהונה ניתנה לאהרון ולבניו! לפיכך נותן ה’ תזכורת לכולם ומזכיר להם שמשה רבנו, למרות שאיננו כהן, הריהו החביב לפני המקום. לכן גם לא נזכר שמם ה’ בקריאה זו שכל מהותה לעשות הבחנה ולהבדיל בין מעלת משה למעלת הכהונה. (ע”כ. קצת נשגב מבינתי, קטונתי)
וקצת מדרש תנחומא, מתוך
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/tanhuma/24.htm
….
זה משה, שאמר לו הקדוש ברוך הוא עשה לי משכן, ועמד ונזדרז ועשה משכן.
והיה עומד מבחוץ, שהיה מתיירא לבוא אל אהל מועד, שנאמר: ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד (שמו’ מ לה).
אמר הקדוש ברוך הוא: אינו דין שמשה שעשה את המשכן יהא עומד מבחוץ ואני מבפנים, אלא הריני קורא אותו שיכנס. לפיכך כתיב: ויקרא אל משה. הוי, קשה כחן של צדיקים שיכולין לשמוע קולו.
…
שמא תאמר, שנשמע הקול לישראל מבחוץ?
תלמוד לומר: וישמע את הקול, הוא היה שומע בלבד.
וכי מאחר שבקול גבוה היה מדבר, למה לא היו שומעים?
לפי שגזר הקדוש ברוך הוא על הדבור שיצא והלך אצל משה ועשה לו הקדוש ברוך הוא שביל שבו יוצא הקול עד שיגיע למשה ולא נשמע לכאן ולכאן, שנאמר: לעשות לרוח משקל (איוב כח כה), שכל דבור ודבור שיוצא מפי הקדוש ברוך הוא, הכל במשקל.
וכן הוא אומר: ודרך לחזיז קולות (שם שם כו), שעשה לו הקדוש ברוך הוא דרך לאותו הקול שילך אצל משה בלבד, שנאמר: ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו, אליו היה נשמע ולא לאחר.
ומתוך
http://www.yhy.co.il/content/view/238/168/lang,he/
ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו מאהל מועד לאמר.[1]
ויקרא וידבר, הקדים קריאה לדבור. הלא דין הוא, נאמר כאן דבור, ונאמר בסנה דבור, מה דבור האמור בסנה הקדים קריאה לדבור, אף דבור האמור כאן הקדים קריאה לדבור.
לא אם אמרת בדבור הסנה שהוא תחלה לדברות, תאמר בדבור אהל מועד שאינו תחלה לדברות, דבור הר סיני יוכיח, שאינו תחלה לדברות והקדים בו קריאה לדבור…
יכול לא היה קריאה אלא לדבור זה בלבד, ומנין לכל הדברות שבתורה? תלמוד לומר מאהל מועד, כל שהוא מאהל מועד נקדים בו קריאה לדבור.
יכול לא היתה הקריאה אלא לדברות בלבד, מנין אף לאמירות ולצוויין? אמר רבי שמעון תלמוד לומר דבר וידבר לרבות אף לאמירות ולצוויין.
יכול אף להפסקות? תלמוד לומר וידבר, לדבור היתה קריאה, ולא היתה קריאה להפסקות.
ומה היו הפסקות משמשות? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין. והלא דברים קל וחומר, ומה אם מי שהוא שומע מפי הקב”ה ומדבר ברוח הקודש, צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, על אחת כמה וכמה הדיוט מן הדיוט.
ומנין שכל הקריאות היו משה משה? תלמוד לומר ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה ויאמר משה משה, שאין תלמוד לומר ויאמר, ומה תלמוד לומר ויאמר? מלמד שכל הקריאות היו משה משה.
ומנין שעל כל קריאה וקריאה היה אומר הנני? תלמוד לומר ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני…(ע:כ)
- וסמך ידו… ונרצה לו
פעולה קצת סתומה, מה עניין סמיכה לכפרה
מתוך
http://www.kipa.co.il/jew/pash/58/1176.html
הפעולה הראשונה הנזכרת בתורה בעשיית קרבן העולה היא הסמיכה. אמנם ישנה פעולה שאינה נזכרת, והיא הוידוי; כך פסק הרמב”ם (הלכות מעשה הקרבנות ג, יד, טו):
וכיצד סומך, אם היה הקרבן קדש קדשים מעמידו בצפון ופניו למערב והסומך עומד במזרח ופניו למערב ומניח שתי ידיו בין שתי קרניו ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם, ועל העולה מתודה עון עשה ועון לא תעשה שניתק לעשה.
כיצד מתודה אומר חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזו כפרתי.
הסמיכה היא חלק מתהליך הכפרה, שהרי כתוב: “וסמך ידו על ראש העלה ונרצה לו לכפר עליו“, ולשם הכפרה יש צורך בוידוי.
כך כותב הרלב”ג (א, ד):
וסמך ידו על ראש העלה – מפני שזאת הסמיכה היא כלי-מה לכפר עליו מה שדרך העולה לכפר, הנה יתודה בעת הסמיכה אותן העוונות. והנה למדנו זה ממה שאמר בפרשת אחרי מות: ‘וסמך אהרן את שתי ידָו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונֹת בני ישראל וגו’ (ויקרא טז, כא).
הקשר בין הוידוי לכפרה הוא ברור, אמנם עדיין יש לבאר מה הקשר בין הסמיכה לכפרה; ממשיך הרלב”ג:
ולזאת הסיבה היתה הסמיכה, להורות שהוא כאילו סילק מעליו אותן העוונות והעתיק אותם על ראש הבעל-חיים ההוא, כדי שיתיישב בלבו שכבר נתכפרו לו אותם החטאים….
ומתוך הלכות הרמב”ם ב –
https://www.ybm.org.il/upload/Rambam_Yomi/08%20avoda/05%20maase%20hakorbanot/03_sum.pdf
הלכה ח “הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן” ואיך ייתכן שיהיה להם קרבן? חרש ושוטה ייתכן שהקדישו קרבן קודם שנתחרשו או נשתטו, וקטן בן יא שנה נודר נדרי הקדש5 .עוד ייתכן שהיו מצורעים וצריכים כפרה )ע”י אחר – כמבואר בהלכות מחוסרי כפרה א, ה(6″ .ועבד ואשה וסומא ונכרי, ואין השליח סומך שאין סמיכה אלא בבעלים שנאמר “וסמך ידו” לא יד אשתו, אע”פ שאשתו כגופו, ולא יד עבדו ולא שלוחו.” כל הפטורים מלסמוך אסורים לסמוך, משום שהסמיכה בכל כוחו, והרי הוא עובד עבודה בקדשים, ואם סמכו לוקים (ע”כ)
ומתוך אוסף הסברים לכל פעולות הקרבת הקורבנות כולל בחירתן ב –
http://www.sponser.co.il/ForumFiles/b9561aa7-bad0-4bd6-92fb-680baba837f5.docx
….כתב הבעל הטורים בבקר
כתוב וסמך ידו מפני שצריך לסמוך בכל כוחו מכיון שבקר הם חזקים, אבל בצאן שהם חלשים צריך לסמוך ברפיון, לכן כתוב וסמך את ידו. (ע”כ. מעניין לעיין)
- אדם כי יקריב מכם
התחלה תמימה, אדם שירצה להקריב, ככה סתם. אדם קם בבוקר וחושב מה אני אעשה היום? אולי אשרוף איזה פר?
וכמובן שבמשך 2,000 שנות ניסו רבים וחכמים להסביר את “הרצון” והצורך בהקרבה “עצמית”
מתוך (מאמר שמובא באוסף מאמרים ב –
http://www.moreshet.co.il/web/parash/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA%20%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%90
ספר ויקרא, ”ספר הכהונה”, פותח במסכת ארוכה של דיני הקורבנות. בעיני רבים מבני דורנו נראים אלה כדבר זר ומוזר, וכבר האריכו בעניינם הוגים ואנשי הלכה.
אכן, בדרך כלל התורה מקצרת מאד בלשונה. עד כדי כך שפרשיות רבות בה – דוגמת האיסורים שבעשרת הדיברות, אינם כוללים אלא שתי מלים, דוגמת ”לא תגנוב”, ”לא תרצח”, והלכות שבת הרי הן, כדברי חז”ל, כ”הררים התלויים בשערה”. והנה, דווקא בענייני הקורבנות מאריכה התורה וחוזרת וכופלת פרטים ופרטי פרטים.
בתוך ים הפרטים, וממש בראשם, מזדקרת בבת ראש מילה אחת: ”אדם כי יקריב מכם”. דווקא כאשר מדובר על מצוות, שתוצאתן הקרבת מאות ואלפי בעלי חיים, מתמקדת התורה ב”הקרבת האדם”, ועושה שימוש בתואר שאינו כה רווח בתורה, לצד הכינוי ”איש” הרווח בה הרבה יותר. פרשנים רבים, אחרונים כראשונים, נתנו דעתם למילה זו ופירשוה בדרכים שונות, מהם על דרך הפשט, מהם על דרך הדרש.
אפשר, שלצד כל הפירושים הטובים, ביקשה התורה להסב את שימת לבנו גם לקורבנות ה”אדם” שכה מרובים בינותינו. מרוב עיסוקו היומיומי בשחיטת חולין וקודשים, עשוי אדם .
.לשכוח שלא אחת ”נשחטים” לצדו – גם אם לא פיזית, אלא נפשית ורגשית, הרבה אנשים, שהיו קורבן למעשי עבריינות ועוול.
- כי יקריב… וכי תקריב… ואם מנחת מרחשת קורבנך…. ואם תקריב מנחת ביכורים…. ואם זבח שלמים קורבנו….
אם לא טעיתי בספירה יש בפרשתנו כ – 12 פעמים המילה “כי” טו “וכי”
ויש בפרשתנו כ -16 פעמים המילה “אם” או “ואם”
(בנוסף יש שימוש במילה “אשר” כמילת תנאי)
האם יש משמעות כלשהי – גלוייה או נסתרת בבחירת המילה “כי” או בבחירת המילה “אם”
מתוך
כלל צז
(עריכה)
העברי יציין את המאמר התנאי באחד מחמישה פנים:
( א ) במלת “כי” — “כי תקנה עבד עברי”
( ב ) במלת “אם” — “אם תקריב מנחת ביכורים”
( ג ) במלת “אשר” — “אשר נשיא יחטא”
( ד ) הפעל הבינוני עם ה”א הידיעה שטעמו כמעט “אשר” — “המקריב את זבח שלמיו להשם”
( ה ) המקור עם שימוש ב’ או כ’ — “בבואכם אל הארץ”.
ויש גדרים והבדלים בין כל שימוש בלשון (ויקרא ס’ יב)
כלל צח
יש הבדל בין מלת כי ובין מלת אם. שמלת “כי” יבוא בתחילת המאמר כתנאי, ומלת “אם” יבוא בפרטי החלוקות.
למשל, “אדם כי יקריב מכם קרבן…אם עולה קרבנו…ואם מן הצאן…ואם מן העוף” — עד שמזה נדע קישור הפרשה, שכל מקום שמתחיל במלת “כי” הוא ענין חדש וכל הנאמר אחריו במלת “אם” הם פרטי הפרשה ולמדים זה מזה.
כלל צט
ובמה שכתוב בפרשת אשם תלוי “ואם נפש כי תחטא” הוא זרות בלשון, שמלבד שלא יצדק שם מלת “אם” (כי הוא ענין בפני עצמו, לא חלוקה מהקודם), זר מאוד מילת “כי” הבא אחריו. ומזה למד רבי עקיבא לחייב על ספק מעילות אשם תלוי; שבזה בא מילת “אם” להראות שהוא חלוקה מן המאמר הקודם שדיבר במעילות. ואחר שבאמת הוא מאמר בפני עצמו — בא גם מילת “כי”. ונתבאר (ויקרא ס’ שנט)
כלל ק
והטעם לזה, כי מלת “אם” הוא מלת החלוקה. מה שאין כן מלת “כי” דומה עם מילת “כאשר” ומציין הודאי, ועל כן בא בראש המאמר והפרשה. ומילת אם בא בפרטי החלוקות. וכל מקום שבא מילת “אם” יש שם חלוקה, וספק, ואפשריות (ועיין בהר ס’ לז).
ומה שכתב “ואם תקריב מנחת ביכורים” הוא זרות, שהיה צריך לומר “וכי תקריב”. [כי גם אין לומר כדעת הראב”ע שהוא חלוקה מהקודם, כי יש כלל שלאחר מלת “אם” יסמוך לו תמיד המלה שהיא יסוד החלוקה — בין אם הוא שם או פעל או מלה — והיה צריך לומר “ואם מנחת ביכורים תקריב”]. ופירשוהו חז”ל שיפול מלת “אם” על דבר שיש בו אפשרויות מצד הזמן; כי מנחת העומר עתיד לפסק ולחזור, וכן אם יהיה היובל . (ויקרא ס’ קמח באורך)
(ע”כ. מומלץ לעיון, לעניות דעתי אין זה מדוייק)
- וכיפר עליו הכהן
הביטוי “וכיפר עליו הכהן” מופיע בפרשתנו כ – 8 פעמים.
האם יש פה אמונה תמימה שאכן הקורבן מכפר על החוטא באמצעות הכהן? או שזו דרך לספק פרוטאינים וחלבונים לאוכלוסיה לא יצרנית אבל מכובדת.? ו שזה חלק מהתהליך הפסיכולוגי של השרשת האמונה על ידי פחד והצורך של החוטא לקבל כפרה.
מתוך
http://www.nadel-law.co.il/Index.asp?ArticleID=2571&CategoryID=335
….אכן, היו קרבנות שכבר הוקרבו בעבר – עולות ושלמים: הבל הביא מבכורות צאנו, נח העלה עולות לאחר צאתו מהתיבה, יעקב זבח זבחים לה’, נערי בני ישראל הקריבו עולות ושלמים לה’ בעת כריתת הברית עם ה’ בהר סיני, ובכלל, הציווי הכללי לעם ישראל בענין זה היה: “מזבח אדמה תעשה לי, וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך. בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך ובירכתיך” (שמות כ, כ). אין פלא, שכאשר מצווה ה’ על הקמת בית מיוחד לו (מעבר למזבחות המקומיים) הוא מצווה שיועלה בו קרבן אחד מרכזי – עולת תמיד. אבל, וזו הנקודה העיקרית שנבקש להדגיש, לא היה בציווי המקורי על המשכן קרבן אחר מעבר לעולה: לא היה בו קרבן חטאת, ולא היה בו קרבן אשם, ובכלל, לא היה בו מושג של קרבן ככפרה על חטא. למען הדיוק קרבן חטאת מסוים היה בו – אבל כזה שבא לכפרה על המזבח ולא לכפרה על אדם.
עיקרו של קרבן החטאת והאשם הוא הכפרה והסליחה: “וכיפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא ונסלח לו”. באמצעות הקרבת הקרבן מכפר הכהן על החטא פני ה’, ונסלח לאדם. לכפרה וסליחה אלו לא ניתנה תשומת לב מרכזית לפני חטא העגל (כמו גם לרעיון החזרה בתשובה, שחודש זמן רב לאחר מכן). בראשית הדברים, הנחת המוצא היתה שהחוטא ייענש על מעשהו: כדבר הזה ראינו אצל אדם הראשון, קין, אנשי סדום, פרעה, ועוד. הציפיה המקורית מעם ישראל היתה, כמובן, לעבוד את ה’ ולשמור את חוקיו באופן המקסימלי, אשר גם סטיה לכיוון חטא כזה או אחר תהיה זניחה, וממילא העונש שיושת עליה יהיה שולי. אמנם מושג הכפרה היה מוכר, שהרי קראנו על חטאת הכפורים המכפרת על המזבח ועל מחצית השקל המכפרת על נפשות בני ישראל, אך ברור שמושג הכפרה תפס מקום שולי בחזון חייו הרוחניים של עם ישראל. העיקר היה שמיעה בקול ה’ והליכה בדרכיו.
…חטא העגל טרף את הקלפים והציג קטסטרופת חטא קולוסאלית, אשר המנגנון המקורי לא יכל לתת לה מענה זולת השמדת העם (כפי שאמר ה’ למשה – “וייחר אפי בהם ואכלם”). בדיוק ברגע הזה יצר משה רבנו את הפריצה הגדולה בענין הכפרה והסליחה, וביקש מה’ לכפר לעם על החטא: “ויאמר משה אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה, ועתה אעלה אל ה’, אולי אכפרה בעד חטאתכם. וישב משה אל ה’ ויאמר: אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, ויעשו להם אלוהי זהב, ועתה אם תישא חטאתם…”, ובהמשך: “וסלחת לעווננו ונחלתנו”.
צעד נועז זה של משה רבנו יצר מהלך חדש שבו הפכו הקרבנות למרכזיים ביותר בחייו של האדם מישראל, ובאמצעותם ניתנה לאדם הדרך לכפר על חטאיו. ואולם, המשנה הסדורה שמציג ספר ויקרא בענין הקרבנות אסור לה שתטעה. לא היה זה המצב האידיאלי. לא זו היתה התכנית המקורית שייעד ה’ לעם ישראל, ואפשר שלעתיד לבוא יקבלו הקרבנות גוון אחר.
(ע”כ.
קצת חלקית על הנושא (בעיקר על פרק ה’) ניתן לצפות ב אתר 929, על ויקרא פרקים א – ה, להתחיל ב –
על פרק א’
ולהמשיך בבחירת הפרקים בכותר המאמר, עד פרק ה’
http://www.929.org.il/page/95/post/2514
(ע”כ)
ולמעוניינים בגישה “חופשית” ניתן לעיין במאמרים שונים באתר
https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/07/07_vayikra/1.html
(ואחרים העוסקים בפרשת ויקרא. לא אצטט)
זה לא בדיוק מה שמאתגר אותי הייתי רוצה יותר להבין את התהליך הפסיכולוגי של הכפרה – החוטא מביא קורבן, הכהן שוחט וכו’ וכו’ ואז “וכיפר עליו הכהן”, איך ומה זה?
אבל זמני אזל. הארכתי מידי במבט הכללי ופרטים שונים הוזנחו. “קצרה היריעה” אי”ה בסבב הבא
אז שבת שלום
שבוע טוב
להתראות