From:
Sent: Sunday, 9 April 2017 3:31 AM
To:
Subject: Fw: צו את אהרן… זה קרבן אהרן… קח את אהרן
חג פסח שמח, כשר ועליז לכל קוראיי אשר יקראוני…באשר הם שם וכאן,
ולבני משפחותיהם וכו’
הקדמה כללית
לדעת הכל (חושבני) חומש ויקרא שונה מהחומשים האחרים ואפילו יותר מחומש דברים. נכון, רק לפני שבועיים סיימנו לבנות את משכן הא-להים, יותר נכון משכן ה’ ואז המשכן כוסה בענן “וכבוד ה’ מלא את המשכן.” (משפט יפה, אבל מה זה בדיוק או בערך “כבוד ה'”. פספסתי הזדמנות.). ואז ה’ קורא למשה ומכתיב לו רשימה של קורבנות שמטרתם לכפר על חטאים שונים (ומשונים) ומשה שומע אבל לא מגיב. ובסיום הכתבת הקורבנות (הזמנית בינתיים). = ה’ מפסיק עם הקורבנות, (בפרשתנו) ומכתיב/מצווה למשה לערוך טכס הקדשת הכהנים ( אבא וארבעת בניו) וביום השמיני לטכס אסון טרגי, טוב זה שייך לשבוע הבא.
איזו בקורת ספרותית היה מקבל ספר התורה אם הוא היה נכתב בימינו?
סיכום קצר של חומש ויקרא, נא לעיין ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%90
כמו כן סיכום סוגי הקורבנות ניתן ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%91%D7%9F_(%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA)
(לא אצטט – מומלץ)
ספר התורה כולל בעיקר שלוש קטגוריות – כלומר שלושה אוספים בתחומים שונים.
- סיפורים היסטוריים,
- מצוות וחוקים,
- ברכות וקללות
נהנינו לקרא על עלילות אבותינו הקדמונים, על חלומות פרעה, על 10 המכות שפרעה (מלך חדש) קיבל, נפעמנו מחצית ים סוף, התרשמנו ממעמד הר סיני , קצת הרמנו גבה כשמשה שם לפנינו סדרה של משפטים, החל מחוק עבד עברי” – משונה רק לפני כשנה היינו עבדים וואולי אפילו קיבלנו מעין סיפוק על השכן הארעי שהוקם כמעון לה’.טאז יורד ענן כבד ומכסה את המעון הנ”ל והתורה עוברת ל”עולם” אחר – עולם הכהנים, עולם שונה שאין בו דריסת רגל לעמך ישראל , למי שאינו צאצא של אהרן, אחי משה. ולעולם הכהנים מוקדש ספר- ספר הדרכה. וכתמורה לתפקיד “שהוטל” עליהם הם זוכים בתקרובת בשרית מובחרת.
אז לאחר קריאת סיפורי חומש בראשית וחומש שמות (להוציא את פרשת משפטים) נוחתת “פצצה”, סדרה ארוכה של כ – 260 מצוות – חומש ויקרא.
כאמור בסיכום לעיל – חומש ויקרא = תורת כהנים, כתוב (כמעט רובו כ)רצף של מצוות, שמיועדות לא לכלל ישראל אלא בעיקר לאהרן ובניו, כלומר לכהנים.
כך שהוא “מדריך (ספר הוראות) לכהן המתחיל, או בעצם ספר לימוד לכהנים הצעירים
לפי המסורת התנ:כית, קורבנות הוקרבו במשכן ובשני בתי המקדש במשך כ – 1,300 שנה (הרבה הרבה שנים), את הקורבנות בצעו הכהנים. כך שהיה צורך ללמד את הכהנים הצעירים מה ואיך לעשות. אז יש להניח שהיה משהו כתוב או חקוק. כל סוג קורבן חייב תהליכים ונוהלים שונים, מישהו היה חייב לדעת מה, איך ומתי עושים.
אז במקום “ויקרא ה’ אל משה מאהל מועד…. ” ( פסוק ראשון בחומש), אפשר לתת כותרת “שיעור ראשון – כללי, סוגי הקרבנות. ‘
ומה שחסר זה שיעור באנטומיה של בעלי החיים המוקרבים עם איורים. איזה חלק רוחצים ושורפים וכו’ וכו’, כי למשל איך כהן צעיר יודע מה זה “קרב וכרעיים”?
אז את זה לומדים עכשיו בימינו, מעניין אלה ספרי לימוד יש להם בבית הספר לכהנים. _האם בסיום הלימודים הם עוברים טכס הקדשה?)
במקום “וידבר ה’ אל משה צו את…” אפשר לתת את הכותרת “פרק שני – קורבנות חזרה ותרגול
מתוך
….”בית הספר לכהנים” נועד להכשיר את מאות הכהנים שיידרשו לעבודת בית המקדש השלישי, שלא מעט יהודים פועלים היום בישראל למען הקמתו.
עשרה תלמידים, שהגיעו לבית המדרש מפה לאוזן, שילמו 1,000 שקלים, סכום נמוך יחסית, תמורת שיעורים דו-שבועיים בני שלוש שעות כל אחד, המלמדים “כיצד להיות כהנים”. בשנה הבאה, מקווה מנהל בית המדרש, הרב יהושע פרידמן, יעשו פרסום כמו שצריך ויגיעו יותר תלמידים. “חז”ל אומרים שהמינימום הוא 13 כהנים בבית המקדש כדי לעבוד את קרבן החובה. אם אתה מדבר על מקדש מתפקד בצורה מלאה, עם קורבנות אישיים שאנשים מביאים, זה מקום שבו עובדים מאות כהנים כל יום”, הוא אומר, “בימי קדם, אבא וסבא לימדו את הנכד ואת הבן איך להיות כהן, מה המצוות וההלכות. היום צריך לעשות קורס. התפילה להקמת בית המקדש – אין לה משמעות אם לא מתכוננים אליה בפועל. תחשוב שמחר יש לך מקדש פועל ואין לך כהנים”.
יש הרבה מאוד הלכות בית המקדש, שעם השנים חלקן נשכחו או היטשטשו: כיצד מקטירים קטורת, כיצד להדליק את המנורה הקדושה, כיצד לקדש ידיים ורגליים וכמובן כיצד להקריב קרבנות. “הכהנים עצמם באים עם בקשות ללמוד על נושא כזה או אחר. גם אנחנו לומדים תוך כדי תנועה כיצד הקורס צריך להיראות. התלמידים מאוד ענייניים וממוקדים”, מסביר הרב פרידמן.
במכון המקדש יושבים חוקרים, שעובדים קשה כדי ללמוד מחדש את ההלכות לצד מחקר של הארכיטקטורה, המיקום והכלים הנדרשים. “אחד הדברים המיוחדים בקורס”, אומר הרב פרידמן, “הוא התרגול המעשי. אצלי בקורס למדו על קרבן עופות אז הבאנו בובות של יונים, כדי שהכהנים ילמדו לאחוז אותן, לבצע את הפעולה. אנו מתרגלים עמידה מול המזבח כדי להמחיש את הפעולה, שייכנס להם לעורקים”…(ע”כ)
(אני מניח שאת תהליכי ההקרבה “הסטנדרטים” (אם נוציא מהמשוואה את א-להים המצווה) יצרו כהני השבט לאחר מאות שנים של הקרבת קורבנות. כאמור הראשונים שהקריבו לא-להים היו קין והבל, וכולנו יודעים מה קרה, זו הייתה מלחמת הדתות הראשונה והבל היה הקורבן הראשון שנרצח סגלל מריבה דתית.
יש הרבה מחקרים בנושא, מי ומתי נכתב ספר ויקרא. אך לפי המסורת, ספר ויקרא שובץ בין שמות לבמדבר, אז לפחות יש תיארוך.
מספר פעמים בתורה יש תאריכים., יום, חודש ושנה. כללית ניתן לחשב את השנה – בא אירע אירוע מסויים – במספר השנים שעברו ממבריאת העולם, (או + – כמה שנים) ולכן גם אנחנו עכשיו נמצאים על ציר הזמן, בשנת ה’תשע”ז = 5,777 מבריאת העולם. מספר יפה. ולא כאן המקום לדון האם מספר זה עובדתי או רק אמונתי. מה שיותר מעניין, שלעיתים ניתן התאריך. בשבוע הבא חוגגים את חג הפסח, וכידוע יציאת מצרים (שהרבה טוענים שזה לא אירע אבל לפי המסורת) הייתה ב – 15 לחודש האביב (בחצי הכדור הצפוני – כנראה בשנת ב` אלפים תמ“ח לבריאת העולם. 2448 היא השנה שבה נבחרנו מכל העמים, יצאנו ממצרים, וניתנה לנו תורה במעמד הר סיני ז. א. לפני 3320 שנה. -כמובן. אז נתמקד בחומש ויקרא, או יותר נכון בפרק המסיים את חומש שמות, שם נאמר ש המשכן הוקם ביום החודש הראשון באחד לחודש(פרק מ’ פסוק ב’הענן כיסה את המשכן, ואז החלה תקופת “חיבור” חומש ויקרא, בהנחה שיש פה קצת סדר כרונולוגי. אבל עם תאריך כתוב אי אפשר להתווכח. והתאריך הבא הוא בפרק הראשון פרשת במדבר – באחד לחודש השני בשנה השנית
אז כמה זמן ה’ דיבר ומשה שמע וכתב את ספר ויקרא?
מתוך
meyda.education.gov.il/files/Tochniyot_Limudim/Mikra/Mamad/MadrichVayikra.docלח
לספר שמות יש אפוא שני המשכים מקבילים: ההמשך האחד – בספר ויקרא, הסמוך לעניין הקמת אוהל מועד והמתאר את כניסת משה לאוהל-מועד ואת הציווי על הקרבת קרבנות. ההמשך האחר הוא בספר במדבר. התאריך ראש חודש ניסן של השנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים, הוא המשך ישיר לסיום ספר שמות שבו מתוארת הקמת המשכן בחודש ניסן של השנה השנייה. ספר במדבר פותח במִפקד שהתקיים בחודש אייר בשנה השנייה (עיינו בפירוש רמב”ן, ויקרא פרק כ”ה, פסוק א). על פי מסורת חז”ל נאמר ספר ויקרא במשך שלושים יום.
פסוקי השבוע
ופשט את בגדיו ולבש
ידיו תביאנה
בשלו את הבשר
ערב שבת שלום
פתיחה
הפרשה מתחלקת לשני חלקים עיקריים,
— סדר הקרבת הקורבנות
— טכס הקדשת 5 הכהנים
לרענון – תוכן מקוצר של הפרשה (בעברית פשוטה) ניתן ב –
http://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/864882
(לא אצטט)
ומתוך ויקיפדיה ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%A6%D7%95
….החצי הראשון של הפרשה עוסק בפירוט דיני הקרבת הקורבנות מעבר לפירוט שהופיעה בפרשה הקודמת, פרשת ויקרא. בהמשך הפרשה מתוארת העבודה במשכן בשבעת ימי המילואים.
טעות נפוצה היא, כי בפרשת צו ישנם צ”ו (96 בגימטריה) פסוקים, טעות שאף השתרבבה למספר ספרים, אך בפועל בפרשה ישנם צ”ז (97) פסוקים. במהדורת מקראות גדולות שנדפסה בוונציה (רפ”ה) מצוין מספר הפסוקים הנכון, וכן מופיע הסימן ‘עובדיה’ (גימטריה 97)[1].
הפרשה נקראת לרוב לפני פסח, בשבת הגדול.
(ואיור על נושא הפרשה)
וַיִּתֵּן מֹשֶׁה מִן-הַדָּם עַל-תְּנוּךְ אָזְנָם הַיְמָנִית
… חלקה הראשון של הפרשה ממשיך את העיסוק בקורבנות שהחל בפרשה הקודמת, פרשת ויקרא; ואולם ההתייחסות בפרשת צו ממוקדת יותר בנקודת המבט של הכוהנים, בעוד בפרשת ויקרא נקודת המבט היא של מביא הקורבן. בתחילת הפרשה מובא ציווי על תרומת הדשן, ואחר כך דיני קורבן מנחה, קורבן חטאת, קורבן אשם, קורבן שלמים ואיסור אכילת חֵלֶב.
החלק השני של הפרשה עוסק בשבעת ימי המילואים, כלומר בקיום טקסי חנוכת המשכן שעליהם נצטווה משה בפרשת תצווה. במסגרת זו הוקדשו אהרן ובניו לכהונה, הולבשו בבגדים המיוחדים להם ונמשחו בשמן המשחה. (ע”כ)
וכבר עיינתי בנושא – לשם מה החזרה על אותם פרטים, אבל כידוע וברור, לכל דבר תמוה בתורה יש הסבר(ים)
ואכן – (המשך נושא להלן) בפרשתנו, בין החזרות על הנאמר בפרשת “ויקרא”, יש 5+1 תורות
— תורת (העולה, … המנחה,… החטאת… האשם,…זבח השלמים…. )
—- התורה לעולה למנחה….
לעומת ( 0 תורות בפרשת ויקרא עם כל רשימת הקורבנות) האם השימוש בביטוי “זאת תורת… משמעותו התרגיל הזה..?
אז כבר שלוש שנים שאני מעיין בפרשת צו וקשקשתי על זה ב –
תשע”ד
תשע”ה
(על: אש תמיד תוקד…, על מוקדה – מ זעירא, קודש קודשים היא,
תשע”ו
(על – שתי הפרשות צו לעומת ויקרא, צו את אהרן, ספר ויקרא – הקודקס הראשון, זאת תורת…, מס בשר- מתנות כהונה, 8 ימי מילואים)
מסתבר שפרשת צו בכללותה היא שיכתוב פרשת ויקרא, עם שינויים קטנים. וכמובן שחז”לינו וגם אחרונים מוצאים הסברים שונים ומשונים לכפילויות
וכבר כתבתי על זה כמוזכר לעיל.
…….אבל ייתכן גם שפרשת ויקרא היא תוכן לימודי ופרשת צו הוא “דף” חזרות, ויש הרבה כפילויות בתורה ועליהן כמובן יש הרבה פירושים ומדרשים.
(אז דבר טוב אחד שנתנה לנו התורה – הוא – חומר “גולמי” לבנות עליו תילי תילים של הגות, הגדה ואגדה. מה עוד יש לחכמים לעסוק בו בגלות.)
למשל —
- על מוקדה – מ זעירא (זעירה)
ה – מ קטנה למה?
כבר כתבתי על זה לפני שנתיים, אל כבר שאל אותי לפני כמה ימים, אז הצצתי בכתבי רבנו גוגל ו”נפגעתי”. אז להלן מראי מקום לאתריםשעונים על השאילה.
http://www.yeshiva.org.il/ask/93562
http://shelamabealma.blogspot.com.au/2014/11/blog-post_3.html
http://www.e-mago.co.il/Editor/judaism-2755.htm
http://www.tariel.co.il/?CategoryID=2828&ArticleID=8711
http://www.kbymedia.org/uploads/text/pash/zav/zav001.doc
http://001.mn/nati/?tag=%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A6%D7%95
http://shut.moreshet.co.il/shut2.asp?id=20978
+http://www.shtaygen.net/leaflet/pahad_david/73/3-2.pdf
(לא אצטט. מספיק להפעם. ויש עוד. ולמי שמעיין/נת,- לשים לב, לעיתים יש לחפש את ההסבר בגוף המאמר. ויש להוסיך הנחה פשוטה, שכנראה הסופר המעתיק פשוט החסיר אות ואחר-כך המהדיר תיקן את החסר עם אות זעירה)
נושאים ופסוקים לעיון נוסף.
- ולבש הכהן מדו בד
מסתבר שאחד הדברים החשובים שעל הכהןלדעת זה איך ומתי להתלבש לצורך העבודה במקדש. ואכן כידוע היה לכהנים (פרט לכהן הגדול) “תלבשת אחידה”
כמובן – שחיטה ושריפת הבקר, כולל טקסיות הזאת הדם, שריפת הבשר וכוק הן עבודות מלכלכות, אז רצוי שהכהן לא ילכלך את הבגדים האישיים שלו.
מתוך
http://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=9095
משמעות הלשון היא שדינים אלו נלמדו כולם ממשמעות המילה “בד”:
שיהיו של בוץ – רש”י: “בד – שהוא מן בוץ כדמפרש לקמן ממשמעותא”.
שיהו חדשים – רש”י: “כשעת שהיו בבדי פשתנן”.
שיהו שזורים – אותיות השימוש בד… בארמית משמעותן בתוכו, כמו ‘בדחמרא’. א”נ, כמו בד ההדס השזור ממספר שורות מקבילות.
שיהו חוטן כפול ששה – בד בגימטריה שש. וכשם שלומדים מהמילה ‘שש’, כלשון הרמב”ם הלכות כלי המקדש ח, יד: “כל מקום שנאמר בתורה שש או שש משזר צריך שיהיה החוט כפול ששה, ומקום שנאמר בד אם היה חוט אחד לבדו כשר, ומצוה מן המובחר שיהיה כפול ששה”. כלומר, כיון שמשמעות בד היא גם לבד, לומדים שאינו מעכב, כדברי המשך הגמרא.
שלא ילבש של חול עמהן – רש”י: “דמשמע לבדו ילבש”.
ומתוך אסף מדרשי חז”ל, ב –
http://www.aspaklaria.info/400_TAV/%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%AA%20%D7%94%D7%93%D7%A9%D7%9F.htm
רמב”ן:
ולבש הכהן מדו בד ומכנסי – …והנה תרומת הדשן צריכה בגדי כהונה, ואין עבודה בשני הבגדים מהם, אבל הזכיר אלה השנים לדבר שמתחדש בהם כאן, לומר שתהא הכתונת כמדתו. והענין לומר שאם היו מסולקין קצרים ואינן מגיעין עד רגליו ועבד בהן עבודתו פסולה… וכן מפורש במסכת יומא בפרק שני ובתורת כהנים, מה תלמוד לומר ילבש, להביא את המצנפת ואת האבנט… אבל יש מרבותינו שם במסכת יומא אומרים שאין הוצאת הדשן צריכה בגדי כהונה ויאמר ולבש בגדים אחרים בגדי חול, ופשוטו של מקרא בכך הוא ושיצוה עליו שלא ילכלך בגדי הבד בגדי הקדש בהוצאת הדשן אבל ילבש בגדי חול. (ויקרא ו ג וד) ….
משנה תורה:
הרמת הדשן מעל המזבח בכל יום מצות עשה, שנאמר והרים את הדשן, והיא עבודה מעבודות כהונה, ובגדי כהונה שתורם בהן הדשן יהיו פחותין מן הבגדים שמשמש בהם בשאר עבודות, שנאמר “ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והרים את הדשן”, אינו אומר אחרים שיהיו בגדי חול, אלא שיהיו פחותין מן הראשונים, לפי שאינו דרך ארץ שימזוג כוס לרבו בבגדים שבישל בהם קדרה לרבו.
אימתי תורמין הדשן בכל יום, משיעלה עמוד השחר, וברגלים מתחלת שליש אמצעי של לילה, וביום הכפורים מחצות הלילה.
כיצד תורמין, מי שזכה לתרום טובל ולובש בגדי הרמה, ומקדש ידיו ורגליו, ואומרים לו הזהר שמא תגע בכלי עד שתקדש ידיך ורגליך, ואחר כך לוקח המחתה ושל כסף היתה, והיא היתה נתונה במקצוע בין כבש למזבח במערבו של כבש, ונוטל את המחתה ועולה לראש המזבח ומפנה את הגחלים אילך ואילך, וחותה מן הגחלים שנתאכלו בלב האש ויורד למטה לארץ, והפך פניו לצפון ומהלך בארץ למזרח הכבש כמו עשר אמות כלפי הצפון, וצובר את הגחלים שחתה על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלשה טפחים במקום שנותנים מוראת העוף ודשון המזבח הפנימי והמנורה, וחתיה זו שחותה במחתה ומוריד לרצפה אצל המזבח היא המצוה של כל יום.
אחר שירד זה שתרם רצים אחיו הכהנים ומקדשין ידיהם ורגליהם במהרה, ונוטלין את המגרפות ואת הצנורות ועולין לראש המזבח, וכל איברי העולות ואימורי הקרבנות שלא נתאכלו כל הלילה מחזירין אותם לצדדי המזבח, אם אין הצדדין מחזיקין סודרים אותם בכבש כנגד הסובב, ואחר כך גורפין את הדשן במגריפות מכל צדדי המזבח ומעלין אותו ערימה על גבי התפוח וגורפין אותה הערימה בפסכתר, והוא כלי גדול שמחזיק לתך, ומורידין אותו למטה, וברגלים לא היו מורידין אותו אלא מניחין הערימה גבוהה באמצע המזבח מפני שהוא נוי למזבח.
זאת תורת…
מה מלמדנו הביטוי תורה” כשהוא מדבר על פרט מסויים?. מתוך ניתוח הביטוי ומשמעותו ב –
….כינוי קובץ מצוות בשם “תורה” נהוג בכתובים תכופות, פעם בפתיחה ופעם בחתימה או בשתיהן יחד. וזה האחרון אנו מוצאים כאן. “תורה” מן “ירה” […] משמעותה הוראה, לימוד […]. אבל משתמשים בכינוי ‘תורה’ גם לציון תורה חלקית מיוחדת. היא עשויה לכלול מצוות המיוחדות לנפש אחת, כמו “תורת הנזיר” (במ’ ו:כא), “תורת המצורע” (וי’ יד:ב); או מצוות בענין מיוחד, כמו שלמים, עולה, מנחה; או קבוצת מצוות אחרת, שמבחינה מסוימת הן שיכות זו לזו, כמו “זאת התורה אדם” וגו’ (במ’ יט:יד).[
…קביעתו של רד”צ הופמן, שהגדרת קובץ מצוות כתורה באה בתחילת הקובץ נכונה בראש ובראשונה למצוות הקרבנות האמורות בפרשת “צו”. ואולם קביעה זאת מעוררת קושיה, שהרי דיני הקרבנות מפורטים בפרשת “ויקרא” בלי הציון “זאת תורת”, ואילו פרטי הקרבנות שבפרשת “צו”, הנראים כהמשך ישיר להם מצוינים כן. על קושיה זו עונה הופמן: אמנם ההוראות שבפרשת “צו” כתובות לאחר ההוראות שבפרשת “ויקרא”, אך למעשה הן קודמות להן, שהרי נאמר בחתימתן בפרשת “צו”: “זֹאת הַתּוֹרָה, לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים. אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי, בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה’ בְּמִדְבַּר סִינָי” (וי’ ז:לז-לח).
לדעת הופמן, ההוראות שבפרשת “צו” נאמרו בהר סיני, לפני שהוקם המשכן, ואילו ההוראות בפרשת “ויקרא” נאמרו אחר הקמת המשכן, כעולה מן הפסוק הראשון בספר “ויקרא”: “וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר” (וי’ א:א). מכאן שיש הצדקה לפתיחת קובצי הדינים בפרשת “צו” במילים “זאת תורת”.
פתרונו זה של הופמן אינו מניח את הדעת מכמה סיבות:…
נראה לומר שהמילה “תורה” מציינת לעתים משמעות רוחנית מעמיקה לדבר שממבט ראשון נראה שהוא עניין טכני. לאחר ההגדרות הטכניות המפורטות של הקרבנות הנזכרים בפרשת “ויקרא”, פרשת “צו” מתייחסת להפנמת מהותו של כל קרבן ומטרתו. הדברים נאמרים רק לכוהנים, ככתוב “צַו אֶֽת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר” (וי’ ו:ב), עקב הסכנה הגדולה הרובצת לפתחם, התייחסות טכנית לקרבן בלי התכוונות רוחנית, שהיא עיקר תפקידם במסגרת היותם אנשי קודש המאפשרים את התקרבות העם אל ה’ באמצעות הקרבן. הסכנה הזאת אינה קיימת אצל מי שמביא את הקרבן, מפני שהוא מביא אותו רק מתוך רצונו להתקרב אל ה’, ואף הוציא מממונו למטרה זו, והוא מבקש להביע באמצעות הקרבת הקרבן רגש כלשו, כמו הודאה על הטוב שנתן לו ה’ או חרטה על חטא ואשמה.
(ע”כ)
ומתוך
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/tzav/gro.html
אפשר לשוב לשאלה שבה פתחנו – מדוע דינים אלו מופיעים תחת הכותרת: “זאת תורת העולה”. הלוא נראה שזאת “תורת המזבח”, וגם אם ראוי לפתוח בדינים אלו את פרשת צו, הרי נראה לכאורה שתורת העולה יוצאת נפסדת כשדינים אלו באים במקומה. אלא שכאמור, פרשת צו פונה אל הכוהנים, לפיכך היא מתמקדת בעיקר בדיני אכילת הקרבן על ידי הכוהנים: האם רק זכרי הכהונה יכולים לאכול מהקרבן (כך קודשי קודשים), או שמא גם בנותיו של הכוהן ואשתו יכולות להצטרף לאכילה (כך קודשים קלים); האם על הכוהן לאכול את הקרבן במקום קדוש – בעזָרה (כך בקודשי קודשים), או שמא אפשר לאכלו במקום טהור בלבד (כדין קודשים קלים הנאכלים בכל ירושלים). [14]
אם כן, פרשת צו היא “פרשת אכילת הקרבנות”, ומפורטים בה ציוויים הנוגעים לכוהנים בעניין זה: בתורת המנחה והחטאת נמסרים דיני אכילת בשר הקרבן שלא הוקטר על המזבח; ובתורת זבח השלמים נמסרים דיני האכילה הנוגעים לבעלים ודיני החזה והשוק הניתנים לכוהנים. ואולם יש קרבן אחד שאותו אין הכוהנים אוכלים כלל – קרבן העולה הנאכל כולו באש המזבח היוקדת בו. דומה שבזה טמונה התשובה לתהייתנו על שפרשיית “תורת העולה” עוסקת בדיני המזבח, שהרי המזבח הוא האוכל ולא הכוהנים, ולאכילה זו שני פנים: רציפות (אש התמיד) ותמורה (זמן האכילה המוגבל ליממה אחת). (ע”כ)
כל אשר יגע בהם יקדש
למה ואיך???
חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי הסבר מתאים. הטומאה נדבקת. הקדושה מדבקת? ( כפל משמעויות) – נושא לדיון בשנה הבאה, בע”ה)
ויקרב משה את אהרן ובניו וירחץ אותם במים….
הציווי של ה’ למשה על הטכס בפרשתנו די קצר, שני פסוקים, והוא בעצם המשך או תזכורת למשה על מה שה’ ציווה אותו בפרשת פקודי (שמות פרק מ’)
מתוך דיון על הנושא ב –
….ובכן, מה מתואר בהן? מתוארים בהן הקמת המשכן וסידורו על ידי משה כפי שנצטווה בחלק הראשון של ציווי ה’, בפסוקים א-ח. אך לא נאמר בהן דבר על משיחת המשכן וכליו, ולא על קידוש הכוהנים!
פירוט המעשים השונים שעשה משה בהקמת המשכן אינו מאשר אפוא את הכלל שקדם להם בפסוק טז “ויעש משה ככל אשר צוה ה’ אתו כן עשה”, שכן שני החלקים האחרונים של ציווי ה’ – משיחת המשכן וכליו ומשיחת הכוהנים ושאר הפעולות שיש לעשות כדי לכהנם לה’ – אינם מפורטים בתיאור מעשיו של משה. האם ניתן למצוא את תיאור קיומם של צווי ה’ הללו במקומות אחרים בתורה? ודאי שכן הוא. בויקרא ח’ מתוארים המעשים השונים שנעשו בשבעת ימי המילואים – הימים שבהם נתמלאו ידיהם של אהרן ובניו להיעשות כוהנים.[1] הציווי על המעשים שיש לעשות באותם שבעת ימים נכתב בשמות כ”ט. והנה, בפסוקים י-יא באותו פרק בויקרא נאמר דבר שאין עליו ציווי בשמות כ”ט:
ויקרא ח’, י ויקח משה את שמן המשחה וימשח את המשכן ואת כל אשר בו ויקדש אתם.
יא ויז ממנו על המזבח שבע פעמים וימשח את המזבח ואת כל כליו ואת הכיר ואת כנו לקדשם.
[1] ‘מילוי יד’ פירושו מינוי ומתן סמכות. לדעת רש”י (כ”ח, מא ד”ה ומלאת את ידם) זהו ניב המבוסס על המנהג לתת ביד המתמנה לתפקיד חדש חפץ המבטא את כניסתו לתפקידו זה. וראה רמב”ן שם.
… נשאלת השאלה: מדוע לא תואר קיומו המלא של צו ה’ על ידי משה בגופו של ספר שמות?
רמב”ן בביאורו למ’, יח ד”ה ויקם משה את המשכן מתייחס להפרדה בין התיאורים השונים של קיום חלקיו של צו ה’:
ולא הזכיר בכאן משיחת המשכן וכליו [כלומר: קיום החלק השני של צו ה’] ולא משיחת אהרן ובניו [קיום החלק השלישי] וקרבנות המילואים [קיום הצו בשמות כ”ט], כי לא עשה אותם עד שסיים כל ההקמה ונצטווה בהם פעם שנית (ויקרא ח’, ב) ‘קח את אהרן [ואת בניו אתו, ואת הבגדים ואת שמן המשחה ואת פר החטאת ואת שני האלים ואת סל המצות]’ כמו שמפורש בפרשת צו.
כלומר: צו ה’ במקומנו מהווה תכנית עבודה תלת-שלבית, ואין הכוונה שמשה יקיים את כל האמור בה ברצף אחד. משה הבין שעליו לקיים אך את חלקה הראשון, ולהמתין לציווי נוסף בדבר קיום חלקיה האחרים. ציווי זה אכן בא בהמשך אותו יום שבו הקים משה את המשכן, והוא נוגע למעשים שיש לעשותם לשם קידוש הכוהנים במשך שבעת ימי המילואים.
דא עקא, שדברי רמב”ן הללו אמנם מיישבים את אי-קיומו של החלק השלישי של צו ה’, הנוגע לקידוש הכוהנים על ידי משה, אך אינם מיישבים את אי-קיומו של החלק השני – הציווי על משיחת המשכן וכליו, שעליו לא נצטווה משה בשנית בויקרא ח’, ב. אמנם בתיאור מעשיו של משה בהמשך אותו פרק (פסוקים י-יא) הוא מקיים אף זאת, בלא שנצטווה על כך…. (ע”כ. מומלץ לעיוןO
ומתוךמאמר משלים ב –
חריגות ומוזרות ההתגלות של ספר שמות כל זאת אמור להוביל אותנו לפקפק בהנחות שלנו לגבי סופו של ספר שמות. עד כה ראינו את מילוי המשכן בכבוד ה’ בסוף ספר שמות )מ:לד-לח( כשיאו של תהליך בניית המשכן. ה’ ציווה על בניית משכן כדי לשכון בתוך ישראל )כה:ח(, ולחילופין ניתן לראות באירוע קידוש שמימי של המשכן )רשב”ם(. אולם, לאור המתואר בספר ויקרא, ההסברים הללו קשים: הפגישה בין ה’ לישראל באהל מועד אמורה להתרחש בפתח האוהל – כמתואר בספר ויקרא; ההתגלות לבני ישראל וקידוש המשכן צריכים להתרחש בין הכהנים ולקראת העברת המשכן לתפקוד חברתי – כמתואר בספר ויקרא. פרטים אלו חסרים בהתגלות של סוף ספר שמות, ועל כן מתעוררת השאלה מה התפקיד של ההתגלות הפומבית בסופו של ספר שמות, אם אין היא תגובה לביצוע ההוראות של פרשת המילואים; אם ההתגלות אינה אמורה לקדש ולחנוך את המשכן, מהי המשמעות של ההתגלות הבלתי רגילה הזו?… (ע”כ. מאמר ארוך. מומלץ לעיון)
ומתוך מאמר משלים שלישי ב –
החלק הראשון של ויקרא פרק ח בפרשתנו, הפרק האחרון בפרשת צו, כולל את תיאור טקס הקדשת הכוהנים לפי ההוראות שנתנו למשה לפני בניין המשכן והקמתו בשמות פרק כ”ט והוא למעשה המשכו של פרק זה בספר שמות. בשמות כ”ט כללו הוראות בדבר טקס הקדשת הכוהנים ובדבר הקרבנות שיש להקריב במשך שבעת הימים הנקראים ימי המילואים. פרשתנו, מתארת את ביצוע הטקס על-פי ההוראות שם. ולמה המרחק הרב בין שני הפרקים? ראשית כל היה צורך להקים את המשכן והמזבחות, לעשות את כל כלי המשכן ולהכין בגדי הכוהנים. רק לאחר שהוקם המשכן על כליו, ורק לאחר שנלמדו הלכות הקרבנות בפרקים הראשונים של ספר ויקרא ניתן היה להקדיש את הכוהנים וזה אכן נושא הפרק שלנו בפרשת צו.
ישנם הבדלים מסוימים בין הנאמר בשמות כ”ט, פרק ההוראות, לנאמר בויקרא פרק ח, פרק הביצוע, וכבר הספרא (צו – מכילתא דמילואים פרשה א:ח) עמדה על חלק מההבדלים והשינויים: ” ‘וישם את המצנפת על ראשו’ (ויקרא ח:ט) ולא כסדר האמור להלן האמורים כאן להלן הסדיר את הקרבנות כסידרן, וכאן הוא מסדר את הבגדים, להלן הסדיר את הקרבנות תחילה ואחר כך הסדיר את הבגדים, וכאן הסדיר את הבגדים תחילה ואחר כך הסדיר את הקרבנות”. אנו לא נעסוק בכל ההבדלים בין שני הפרקים אלא רק בפרט אחד, ודווקא בפרט שלא נזכר בספרא שציטטנו כרגע.
בראשית פרק ח (א-ד) אנו קוראים: וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: “קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת: וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד”. משה נצטווה לקחת את הכוהנים ואת כל מה שנדרש לסידור טקס המילואים, ולכנס את כל העדה לפני פתח אהל מועד ואכן כך עשה משה והעדה התכנסה כפי שנדרשה לעשות. העדה נזכרת רק בספר ויקרא פרק ח ולא בתיאור ההוראות בשמות כ”ט. על-פי הכתוב כאן, אין זה ברור איך שעלינו לפרש את העדה וכאמור, אין אפשרות להיעזר מהתיאור המקביל בשמות כ”ט.
שלוש משמעויות יש למונח עדה: 1. העם כולו, כולל נשים וילדים (שמות ט”ז:א; במדבר י”ז:י”א; כ:א, ז-ח; כ”ז:י”ז ועוד הרבה מאד) 2. גברים, ובמיוחד בגיל יוצא צבא (למשל במדבר ח:ט-י; י”ד:א-ד; שופטים כ:א) 3. ראשי העדה או זקני העם, מעין מועצת העם (שמות י”ב: ג, כ”א; יהושע כ”ב: י”ג, ט”ז, שופטים כ: י”ב, כ”ז; כ”א: י, י”ג, כ”ב). מי היה אמור, אם כן, להתייצב “אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד”, שטח לא במיוחד גדול?
אבן עזרא, כנראה בהתייחס למגבלות של מקום פירש: “ראשי השבטים והזקנים”. אבן עזרא, אם כן, בחר באפשרות המצמצמת את גודל העדה שתעמד בפני פתח אוהל מועד אך אם נפרש כך, היינו מצפים למצוא “נשיאי העדה” (למשל במדבר ד:ל”ד: “וַיִּפְקֹד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה אֶת בְּנֵי הַקְּהָתִי לְמִשְׁפְּחֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָם”) או “זקני העדה” (ויקרא ד:ט”ו: “וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי יְקֹוָק וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי יְקֹוָק”) או “זקני ישראל” (ויקרא ט:א: “וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל”) ולא רק “העדה” כפי שמופיעה אצלנו.
גם רש”י היה רגיש למגבלות של מקום אבל פירש בצורה אחרת: “זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה” (ויקרא ח:ג), זאת אומרת על-אף שהמקום מצומצם, ניתן היה להכניס את העם כולו, כנראה בדרך נס. רש”י כנראה מתבסס על דברי רבי אלעזר בויקרא רבה י:ט (מהדורת מרגליות): ” ‘את כל העדה הקהיל אל פתח אהל מועד’ (ויקרא ח: ג). אמ’ ר’ לעזר כל ישראל ששים ריבוא ואת אמ’ אל פתח אהל מועד? אלא זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט במרובה”. לפי המדרש, אם כן, כל העם הצטמצם במקום המצומצם. כך כנראה גם יש להבין ממה שנאמר בספרא (מכילתא דמילואים פרשה א:ד): (ע”כ)
תם הטכס, כלומר תם קשקושי להיום,
ט.ל.ח.יש אולי הרבה שגיאות בכתוב לעיל, מאוחר, והיו ויש עכובים עקב ההכנות לחג, נקיון, בישולים וכו’.
אז
שבת שלום
שבוע טוב
חג פסח שמח
להת