שמיני – תשע”ז

 

From:
Sent: Sunday, 23 April 2017 2:13 AM
To:
Subject: ביום השמיני… וישא אהרן… ותצא אש.. והייתם קדושים

 הערה/הארה פותחת,

אז  היה לי ולכם – שבוע חופש בלי פרשת שבוע, אבל כנראה זה לא היה בדיוק חופש אני מניח שלפחות חלק מאיתנו היו עבדים (זמנית?).  וחשבתי גם שהנה יהיה לי זמן להכין ולשלוח את הפרשה עוד לפני כניסת השבת ולא לאחר יציאתה,  אבל בעוונותינו… אז המשכתי ואוכל להפנות את תשומת לב הקוראים/ות לקישורים בהם מאוחסנים גליונותי על פרשת השבת שתבוא. אז למעוניינים/ות, נא לעיין בסוף גליון זה.

הקדמה לפסח

(שעבר) אומנם לא כל כך מתאים לפרשת השבוע, אבל משתייך ל”פרשת” שבוע הפסח ולמרות שקורבן פסח אינו נזכר בחומש ויקרא, זה עדיין קורבן.

אז משהו על קורבן פסח בבית המקדש, מתוך

http://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=216….

מבצע לוגיסטי חסר ממדים

מסתבר שהקרבת קרבן פסח לכל ישראל היה מבצע לוגיסטי במימדים לא מוכרים. הן מבחינת הכמויות, הן מבחינת הזמן המצומצם והן מבחינת המקום (יפורט בהמשך).

כמות האנשים בירושלים:  תנו רבנן פעם אחת ביקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלוסי ישראל. אמר לו לכהן גדול תן עיניך בפסחים. נטל כליא (כליה) מכל אחד ונמצאו שם ששים ריבוא זוגי כליות כפלים כיוצאי מצרים (כלומר היו 1,200,000 חבורות, שהרי כל חבורת שוחטת כבש לעצמה). ואין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה בני אדם (נמצאו אוכלוסיית ישראל לפחות שנים עשר מליון נפשות, לבד מטף, שהיו בירושלים של בין החומות) (פסחים סד:).

ולמרות הכל הגמרא מספרת: תנו רבנן – מעולם לא נתמעך אדם בעזרה חוץ מפסח אחד שהיה בימי הלל שנתמעך בו זקן אחד והיו קוראים אותו פסח מעוכים.

טווח הזמן להקרבת הקורבנות: המשנה בפסחים מתארת איך היו הכהנים מקריבים כמיליון ומאתיים (1,200,000) קורבנות, תוך זמן קצר מאוד, החל מחצות יום עד לפני הלילה.

קרבן תמיד של בין הערביים נשחט בערב פסח, בדרך כלל, בשבע ומחצה (פירוש שבע וחצי שעות זמניות מהבוקר) וקרב בשמונה ומחצה (פסחים נח ע”א), אחריו הקטורת והנרות, ולאחר מכן שוחטים הפסח עד סוף היום (שם נט ע”א). כך שנשארו כשלוש שעות מרגע התחלת “המבצע” עד סיומו… (מומלץ לעיון, במיוחד לפני פסח הבע”לט. ואשרי….)

(ושימו לב 12 מליון איש בירושליים בין החומות. איזה יופי)

הקדמה כללית

הזכרתי את קורבן הפסח, אז אגב קורבנות – מלבד קורבנות על חטאים, נדרים וכו’ היו קורבנות חובה, קורבן תמיד, בוקר וערב וקורבנות מוסף

הנספח לגליון זה – מפרט את כמות קורבנות העולה השנתיות.

ועוד אגב קורבנות – אוי ואי. אחרי שקוראים את פירוט תהליכי הקרבת הקורבנות בשלושת הפרשות הראשונות של חומש ויקרא,  ולקינוח מציצים בפרשת פנחס ובעוד מספר מקומות בהם ניתנים פרטים על הקרבנות – בא לי להיות צמחוני.

מקריבים בוקר וערב קורבן תמיד – עולה, הכל נשרף חוץ מהעור. פירוט סוגי קורבן עולה (חובה, צי בור ויחיד) ותהליכי הקרבתו ניתן ב –

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%91%D7%9F_%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%94

(לא אצטט, מומלץ למעוניינים/ות ובעיקר למי שאין לו/לה קיבה רגישה ובמיוחד לא אחרי סעודה)

אבל נשאלת השאילה – האם באמת הקריבו קורבנות במדבר? ככתוב, סה”כ עשו רק פסח אחד במדבר,  – () עשו גם פסח שני (רק פעם אחת במדבר) למתלוננים, שהיו טמאים (או בדרך רחוקה ???) וכידוע לא עשו יותר פסחים.במדבר. גם, הילדים שנולדו במדבר לא היו נימולים, לכן הם לא יכלו לאכול את בשר קורבן חגיגת הפסח.

כלומר שמצוות חג פסח הייתה מצווה  שלא קוימה ברציפות לפחות עד לימי יאשיהו,

פרק חמישי בספר יהושע מספר שאלה שנולדו במדבר לא נימולו,  ואז חגגו את חג הפסח – פעם שנייה, 40 שנה אחרי יצית מצריים. לא ברור אם חגגו את פסח בימי יהושע

אבל לפי ספר מלכים פרק כג ממות הושע עד לימי יאשיהו לא חגגו את פסח.

ואולי גם חג שבועות, חג הביכורים לא קוים במדבר, כי יש להניח שהם לא חרשו וזרעו וקצרו במדבר

ומה עם חג סוכות?????.

אז בקיצור – האם בכלל הקריבו קורבנות במדבר? וכבר כתבתי על זה אי-שם לפני שנה שנתיים… לא זוכר, ויש חז”לים שטוענים שלא הקריבו קורבנות, עדהכניסה לאר. אז האם כך מה הייתה מטרת הקדשת אהרן ובניו? כי רי אהרן לא זכה לעסוק בתפקיד הכהן הגדול כמו שמצווים

http://dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=2228

מתוך

www.biu.ac.il/JH/Parasha/vayikra/vai.html..

ומה על דברי עמוס הנביא הנוקבים והממוקדים:   ” שנאתי , מאסתי חגיכם , ולא אריח בריח עצרותיכם”…..וממשיך במשפט מפתח המצביע על מעמדם של הקורבנות:” הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בני ישראל”.

ודבר זה תמוה במיוחד.  האם באמת לא הייתה עבודת הקורבנות במדבר? הייתכן שהמשכן היה מושבת  – בניגוד לכאורה לאמור בפרשתינו?

כתוב בגמרא במנחות פרק ד’: אמר רבי שמעון : כל האמור בחומש הפקודים ( כלומר – ספר במדבר )  קרב במדבר – וכל האמור בתורת כהנים  (- כלומר ספר  ויקרא )  לא  קרב במדבר .

יוצאים מן הכלל הם  שלושה:  1. הטכסים שהתקיימו בחנוכת המשכן  2. קרבן פסח 3. עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים – הכוללת  בעיקרה הקרבת קרבנות.

(ע”כ. מומלץ)

אז ברור – שלפי התורה המצוות הקשורות בקורבנות ניתנו במדבר, אבל לפחות רובן  לא קוימו במשך  40 – 400 שנה???)

פסוקי השבוע

קרב אל המזבח ועשה

וכל בני ישראל יבכו

וישמע משה וייטב בעיניו

ערב שבת שלום

פתיחה

וכידוע כבר כתבתי על פרשת שמיני ב –

תשע”ד

http://toratami.com/?p=124

תשע”ה

http://toratami.com/?p=356

(על – ויהי ביום השמיני, דרש דרש, זאת החיה אשר תאכלו– טמא/טהור)

תשע”ו

http://toratami.com/?p=553

(על – טקס שבעת ימי המילואים, ויהי ביום… ותצא אש מלפני ה’, היום השמיני, וישא אהרן את ידיו…, ותצא אש זרה… ותאכל… יין ושכר אל ישתו,  סנפיר וקשקשת- שקץ, טומאת שרצים/נבלות)

אחרי ההקדמה הארוכה, מה קורה בפרשתנו? לפי

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99

חלקה הראשון של הפרשה עוסק באירועי היום השמיני שאחרי שבעת ימי המילואים, הוא יום חנוכת המשכן ובחטא נדב ואביהוא, בני אהרן. בחלק השני של הפרשה מופיעים דיני מאכלות אסורים ופירוט קצר של דיני טומאה וטהרה.

בשנה פשוטה קוראים את פרשת שמיני בשבת שאחרי חג הפסח. בשנים המעוברות מסוג בחה, זשה וזחג קוראים עם פרשת שמיני את פרשת החודש. בשנים מסוג השג, החא, בשז וגכז קוראים את פרשת שמיני עם פרשת פרה וההפטרה שלה.

(ע”כ. אין מה לעשות. הלוח העברי – מסובך)

וציור מתוך לעיל

חטאם של נדב ואביהוא

וסיכום קצר של הפרשה ניתן ב –

http://heled123.org.il/%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99/
(לא אצטט)

ומתוך

http://www.xn—-2hcm6cgyhbh.com/2011/03/shmini.html

פרשת שמיני

….

 תקציר מלא ומאמרים, חידות ועוד בהמשך הדף.
מתי הייתה חנוכת המשכן – המאמר דן במחלוקת אודות תאריך חנוכת המשכן, אירוע המוזכר בתורה שלוש פעמים, בשלושה חומשים שונים

הפטרת פרשת שמיני – עיון בהפטרת פרשת שמיני בספר שמואל

זיהוי העופות בתורה– המאמר מציג את הבעיתיות בזיהוי מיני העופות בתורה, מביא מספר הבדלים בין הפרשנים ובין שמות המוכרים בימינו לבין השמות שהיו מוכרים בזמן התורה

חידון לפרשת שמיני – חידות ציורים וחידות מילוליות לפרשת שמיני

תפזורת לפרשת שמיני

סטטיסטיקה לפרשת שמיני – נתונים סטטיסטיים על פרשת שמיני

(ע”כ. מומלץ לפתוח לעיון נוסף את המאמרים שהוזכרו לעיל)

נושאים ופסוקים לעיון נוסף 

  1. ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ובניו….

פסוק פשוט – אבל תמוה.

ראשית מתעוררת שאילה כללית, למה הפרשה נקראת “שמיני” ולא “השמיני”?

שנית – למה אין שמוש ב – ” וו ” ההיפוך, “ויקרא משה…”

שלישית – היכן היו אהרן ובניו, ו’או משה שהיה צורך לקרא להם? הרי כלם – כל הגיבורים הראשיים, היו בתוך מתחם המשכן.

אז רק תשובה אחת לשאילה השלישית מצאתי ב  –

http://www.haoros.com/Archive/index.asp?kovetz=837&cat=7&haoro=0

…מפורש “לא תצאו שבעת ימים לילה ויום”, היינו שהאיסור לצאת מאוה”מ הי’ רק למשך ז’ ימי המילואים, אבל לאח”ז מותרים לצאת לבתיהם. ובפרט שאז הי’ עוד לפני סידור המחנות, ולאו דוקא שהיו אהרן ובניו גרים דוקא בסמיכות למקום המשכן. וא”כ מובן שביום השמיני, אחרי שהלכו לאהליהם, הי’ צריך משה לקרוא להם לבא לאה”מ כדי לעשות עבודת יום השמיני,(ע”כ)

וכבר עיינתי בפסוק הראשון לפני שנתיים, אבל אוסיף מ –

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8:%D7%94%D7%A4%D7%A1%D7%95%D7%A7_%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F_%D7%91%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99

נראה לשאול מדוע דייק הרש”י לפרש את הפסוק, ויהי ביום השמיני “שמיני למלואים”, הלא תרגום מלואים הוא “קורבניא”. דהיינו, היה לו לומר שמיני לקרבנות?

א. ועוד, מדוע נאמר, ויהי שהוא לשון צער (מגילה י:), והלא היה זה יום שמחה כי היה זה ר”ח ניסן יום שהוקם בו המשכן ונטל עשר עטרות (רש”י) ?

ב. ועוד, מדוע נקרא אהרן לשרת רק ביום השמיני, ולא החל לשרת כבר ביום הראשון?

ג. ועוד, מדוע קרא משה לאהרן, הלא שבח יותר גדול היה אילו קרא ה’ לאהרן באוזני העם, כדי שלא יאמרו מאליו נכנס (רש”י)? ועוד, אילו ה’ היה קורא לאהרן, לא היתה עילה לקורח לחלוק על הכהונה?

ד. ועוד, מדוע קרא משה לבני אהרן, הלא משה לא דיבר עימהם כלל, אלא דיבר רק עם אהרן כפי שנאמר בסמוך, “ויאמר אל אהרן”?

ה. ועוד, מדוע קרא משה לזקני ישראל, הלא משה לא דיבר עימהם כלל? ועוד, הלא אין לציווי הקרבנות הללו כל קשר אליהם, אלא רק לאהרן כפי שנאמר בסמוך, קח לך עגל בן בקר לחטאת?

ו. כיצד נרמז בפסוק מצות כבוד הזקנים ?….

(ע”כ. ותשובות ניתנות בהמשך המאמר)

  1. ראיית כבוד ה’

פרק ט =

פסוק ד’

“… כִּי הַיּוֹם ה’ נִרְאָה אֲלֵיכֶם”

פסוק ו’

“… וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'”

פסוק כ”ג

“… וַיֵּרָא כְבוֹד ה’ אֶל כָּל הָעָם”

ש. מה בדיוק ראו או היו צריכים לראות?

ת. את כבוד ה’

– מה זה?

מתוך גליונות נחמה

http://www.nechama.org.il/pages/1315.html

….. ויקרא פרק ט’ פסוק כ”ג:

ד”ה וירא כבוד ה’: ומפרש: האיך? שיצאה אש מלפניו ותאכל. הפלא הזה נקרא כבוד ה’.

באור (ר’ נפתלי הרץ ויזל):

כבוד נברא לעיני העם, וידעו כי ה’ שוכן בקרבם ואיננו כמו “וירא אליו ה’ (בראשית י”ח א’), “ואראה את אדוני יושב על כסא” (ישעיה ו’ א’) שהוא במראה הנבואה, אבל ראיית כבוד ה’ הוא הענן והכבוד נראה בו, כדמות אור יקר נשגב מן האור הידוע לנו, וזה פירוש “וירא אליכם כבוד ה'” (כאן, פסוק ז’) וככה ירד כבוד ה’ על המשכן לעיניהם וכן “והנה כבוד ה’ נראה בענן” (שמות ט”ז י’) וכיוצא בזה תמיד על כבוד מושג לעין, ובלי ספק שביום זה היה תוספת אורה וכבוד, והוא מן הדברים המפליאים שמדרך התורה לקצר בהם ולהעלים עיניהם. ובשאר המקומות שנזכר גילוי שכינה בענן, היה דיבור ומצוה. אבל כאן אינו אלא לכבוד ישראל להודיעם כי רצה אלוקים את מעשיהם…

שד”ל, פסוק ד’:

ד”ה כי היום ה’ נראה אליכם: על ירידת האש מן השמים לאכול הקורבנות, כי אמנם כל נס ניכר וגלוי הוא מראה כבוד ה’, כמו “ובקר וראיתם את כבוד ה'” (שמות ט”ז ז’) שאין המכוון בו אלא ירידת המן. (ע”כ)

מהו כל האירוע הזה “טקס חנוכת המשכן” שלמעשה התחיל בסיום חומש שמות עם סיום הקמת המשכן, אבל תיאור הטקס “נדחה” פרשה וחצי בגלל פירוט סוגי הקורבנות. אז הטקס התחיל ‘לפני שבוע’ בפרשת צו פרק ח’, ונמשך שבעה ימים, בהם אהרן ובניו עברו תהליך הקדשה והיו “בהסגר, – במשכן.

לא ברור לי מהכתוב, מה עשו כל יום במשך שבעת הימים, לפי חז”ל, מתוך

http://tora.us.fm/tnk1/tora/wyqra/yom8_1.html

…השיטה הרווחת בחז’ל

בספרי לבמדבר (נשא, פסקה מ’ד, עמ’ 49 במהדורת הורוויץ) מושמעת דעת התנא:

 ”ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן’ – מגיד הכתוב, שכל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד את המשכן ובכל בוקר ובוקר מושחו ומפרקו, ואותו היום העמידו, משחו ולא פירקו… שנאמר: ‘ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן’ (שמות, מ’, יז).

(ע”כ)  מסתבר שיש גם בעייה בהבנת התאריכים ומשך הזמן בו התקיים הטקס, בהתחשב בקורבנות הנשיאיםף לפי פרשת “בהעלתך

ולאלה שיש סבלנות מומלץ לעיין במאמר לעיל

 ”ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן’ – מגיד הכתוב, שכל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד את המשכן ובכל בוקר ובוקר מושחו ומפרקו, ואותו היום העמידו, משחו ולא פירקו… שנאמר: ‘ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן’ (שמות, מ’, יז).

(ע”כ)  מסתבר שיש גם בעייה בהבנת התאריכים ומשך הזמן בו התקיים הטקס, בהתחשב בקורבנות הנשיאיםף לפי פרשת “בהעלתך

פרשתנו מתחילה בתיאור אירועי היום השמיני לטקס, שכנראה היה יום ביוזמתו שלמשה.

מעניין – שלא מוזכר מה עשו ביום שבת שחל במשך שבוע הטקס. דורש עיון.

מסתבר שכנראה השבת נדחתה. כי כידוע, טקס חנוכת בית המקדש על ידי שלמה המלך דחה את השבת, לפי

http://www.yeshiva.org.il/midrash/17577

אי אפשר לעשות חנוכת בית המקדש בלי אכילה ושתיה…………

כל ישראל שבאותו דור שמחו עם שלמה המלך את שמחת חינוך בית המקדש לחוד ואת שמחת חג הסוכות לחוד, ולא עוד אלא שביום הכפורים שבאותה שנה, שהיה בתוך שבעת ימי חנוכת המקדש, אכלו ושתו, שסברו שכשם שחנוכת המקדש דוחה את יום הכפורים להקרבת קרבנות, כך דוחים את יום הכפורים לאכילה ושתיה. ולא היה אפשר להם לעשות חנוכת בית בלי אכילה ושתיה – כי אין שמחה בלי אכילה ושתיה.

“אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים, והיו דואגים ואומרים: שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל כלייה, יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא. מאי דרוש? אמרו: קל וחומר; ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם, וקרבן יחיד – דוחה שבת, דאיסור סקילה, מקדש, דקדושתו קדושת עולם, וקרבן צבור, ויום הכפורים דענוש כרת – לא כל שכן?”.

. (כיון שדאגו “יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא” …

(ע”כ)

ביום השמיני של טקס חנוכת המשכן, משה אוסף את עדת בני ישראל (כ- 2 מליון איש) – כנראה ברחבת המשכן אי שם במדבר, אומר להם לקחת שעיר  ועגל וכבש – שלושה בעלי חיים לעלה (לשריפה ) ושור ואיל לקורבן שלמים (לאכילה) = חמישה בעלי חיים (כשרים לאכילה).

וכפרס על הקרבת העולה והשלמים, כבוד ה’ יראה.- מה רואים?

מתוך

http://www.aspaklaria.info/020_KAF/%D7%9B%D7%91%D7%95%D7%93%20%D7%94.htm

הכוזרי

אמר הכוזרי: כבר התבאר לי סוד המדות ונתגלגלה לי הבנת ענין כבוד ה’ ומלאכות ה’, ושכינה, ושהם שמות נופלים על דברים נראים אצל הנביאים, כמו שנאמר עמוד ענן ואש אוכלת. אמר החבר: כן הכבוד ניצוץ אור אלקי מועיל אצל עמו ובארצו… (שם ז וח)

…ואחר כן אברהם יצחק ויעקב עד משה, ומי שהיה אחריו מהנביאים. וקראוהו הם ה’ בראייתם, וקראוהו העם המקבלים מהם בהאמנתם אותם ה’, בעבור שהיה דברו והנהגתו דבק בבני אדם, והיו דבקים הסגולה מבני אדם בו, עד שהיו רואים אותו במיצוע מה שנקרא כבוד ושכינה ומלכות ואש וענן וצלם ותמונה ומראה הקשת, וזולת זה ממה שהיה ראיה להם שהדבור עמם מאצלו, וקוראים אותו כבוד ה’… והספק במה שראה ישעיהו ויחזקאל ודניאל, אם הם מהנבראים לעת הצורך או מן הצורות הרוחניות הקיימות. וכבוד ה’ הוא הגוף הדק ההולך אחרי חפץ האלקים, המצטייר כפי שירצה להראות על הנביא כפי הדעת הראשונה. אך על הדעת השניה יהיה כבוד ה’ כלל המלאכים והכלים הרוחניים, כסא ומרכבה ורקיע אופנים וגלגלים, וזולת זה ממה שהוא קיים עומד, והוא נקרא כבוד ה’ כאשר נקראו שמושי המלך כבודה.

רש”ר הירש:

…וכך נאמר על הענן שהוא “כבוד ה'”, כי רושם מציאות ה’ בענן מגלה לאדם שמץ ממציאותו. והנה בשום מקום אין רושם המציאות הזאת גדול יותר, ופעולתו כבירה יותר, מאשר במקום עגום של צייה ושממה הנהפך לנווה ולגן רווה על ידי מעשה ה’, הרושם הזה גדול כל כך, משום שהניגוד כה גדול ומשום שנפש האדם מכירה אז בעל כורחה, כי כל הדר היקום אינו בא מכוחה של הארץ… אולם הבקר יעלה, ועיניכם תחזינה מראה, אשר יגלה לכם שמץ מגדולת כבוד אלקיכם, עוד אתם אחוזי ייאוש למראה הצייה והשממון, והנה יד ה’ עורכת שולחן מלא כל טוב… (שמות טז ז)

…פעמים אחדות נאמר בתורה וירא כבוד ה’, לפיכך אם ביקש משה כאן, שה’ יראה לו דבר שעד כה לא זכה לראותו, דבר, שכפי שיוצא מן הפסוקים הבאים, ה’ אף לא הראה לו כמידת בקשתו של משה, וכפי הנראה אף לא כדרך שביקש לראותו, הרי שבהכרח קיים הבדל עיקרי בין מה שהעם זכה לראות שעה שנאמר וירא כבוד ה’, ובין מה שמשה ביקש כאן לראות, ולא זכה לראותו כמלא בקשתו. ויש לומר, שההבדל הוא בשיעור הראייה, “הראה אל” משמעו רק להיות נראה לעיני מישהו, לצאת מן התחום הבלתי נראה ולהתגלות לעיני מישהו. מושג זה כולל אף שמץ וצל של מראה הרומז על מציאות של יישות, ואילו “ראה את” מבטא ראייה גמורה, אמנם דבר זה נאמר גם הוא על העם “ובקר וראיתם את כבוד ה'” (שמות ט”ז), אך נראה ששם אין “כבוד” מציין מראה המגלה את מציאותו ומהותו של ה’, אלא מעשה הנהגה המגלה את כחו והשגחתו…

(ע”כ. לא כל כך הבנתי)

ומתוך מחקר על משמעות הביטוי “כבוד ה’ , ב –

http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=12538

כבוד ה’ חופף את ה-melammu האכדי שעיקרו הלה וזוהר אלוהיים הבוקעים מתוך מעטה אש. וכשם שבאכדית ההלה והזהר של האלים מובעים על ידי שורה שלמה של ביטויים נרדפים כמו, 1melammu, puluhtu, namrīrū šalummatu, zumru ובשומרית Nf; Nf.Gal; SU; Su.ZI; NfG.SAGfL.LA,2 כך גם בעברית מוצאים אנו  שפע של ביטויים לתופעה זו: זהר, נגה, כבוד, יראה, הוד, הדר, ותהלה (מלשון הלה). בדומה לטקסטים האכדיים המדברים על האלים הלובשים את ה-3pulhu מדובר גם במקרא על האל הלובש הוד והדר (תהלים קד, א; איוב מ, י). בסמוך לאחד הדימויים האלה מוצאים אנו את האל אף עוטה את האור כשלמה (תהלים קד, ב), דימוי שמצאנו אותו אף הוא בספרות המסופוטמית4. זאת ועוד. הפעלים katāmu כסא ומלא malū המצויים באכדית בקשר עם šalummatu, hurbāšu, pulhu, melammu, namrīru נוהגים בעברית לגבי הוד וכבוד וכיוצא בהם. בטקסטים אכדיים אף מצאנו במפורש את הרעיון של כבוד האל הממלא את הארץ המצוי במקרא (ע”כ)

מה החשיבות של היום השמיני?

מתוך

http://www.etzion.org.il/he/%D7%9B%D7%99-%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%94-%D7%A0%D7%A8%D7%90%D7%94-%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%9B%D7%9D

…..

עצם ההתעסקות במלאכת המשכן, אם כן, היוותה חלק מתהליך התשובה של כלל ישראל על חטא העגל. דבר זה מבואר היטב בדברי חז”ל:

“כשעשו העגל אמר הקב”ה למשה ‘ועתה הניחה לי’ וגו’ אמר לו: בדוק אותן שיעשו את המשכן. מה כתיב באותו קלקלה ‘פרקו נזמי הזהב’ ומה הביאו – נזמים, וכשעשו המשכן עשו אותו נדבה, ומה כתיב ‘כל נדיב לב הביאו חח ונזם טבעת וכומז’, בנזמים חטאו ובנזמים נתרצה להם. ורוח הקדש צווחת על ידי הושע ‘והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א‑ל חי’. אמר משה לפני הקב”ה: כתבת ‘כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור’, הרי הביאו חמישה: חח ונזם טבעת עגיל וכומז[1]” (שמות רבה, פרשה מ”ח)

חודשים רבים עמל עם ישראל על מלאכת המשכן תחת פיקודו של בצלאל, נכדו של חור. חור הוא האדם שלפי חז”ל נהרג בניסיונו למנוע את חטא העגל:

“דאמר רבי תנחום בר חנילאי לא נאמר מקרא זה אלא כנגד מעשה העגל, שנאמר ‘וירא אהרן ויבן מזבח לפניו’ מה ראה אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר ראה חור שזבוח לפניו”         (סנהדרין ז.)

עם ישראל תרם והשתתף בהתלהבות בבניית המשכן, במטרה לזכות שוב בגילוי שכינה מעין מעמד הר סיני. ואכן, ביום השמיני, לאחר שבעת ימי המילואים, מבטיח הקדוש ברוך הוא לעם ישראל:

“כי היום ה’ נראה אליכם”              (ויקרא ט’, ד)

לאור דברינו עד כה, אין להתפלא על העובדה שהיום השמיני לא מופיע בפרשת תצוה. ציווי בני ישראל על מלאכת  המשכן מופיע, לפחות על פי פשוטו של מקרא, טרם שחטאו בעגל.  … (ע”כ)

  1. ויבא משה ואהרן… ויצאו ויברכו את העם

“ויבא = יחיד, ויצאו רבים. נכנסו לאהל מועד – אחרי שהיו בו שבעה ימים, עשו מה שעשו, סתם הכתוב, ויצאו וכו’ וו’ מה קורה כאן?

מתוך המאמר לעיל

….אמנם גם אחרי שסיים אהרן להקריב את כל הקרבנות ובירך את העם, עדיין לא ירדה השכינה, והיא הופיעה רק כאשר הצטרף אליו משה:

“וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים. ויבוא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה’ אל כל העם” (ויקרא ט’, כ”ב-כ”ג)

חז”ל ציינו שאהרן הרגיש כי השכינה נמנעה מלהופיע בגלל חלקו בחטא העגל:

” ‘ויבא משה ואהרן אל אהל מועד’ – כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל היה עומד אהרן ומצטער. אמר: יודע אני שכעס עלי המקום, בשבילי לא ירדה שכינה לישראל, כך עשה לי משה אחי שנכנסתי ונתביישתי ולא ירדה שכינה לישראל מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל, לכך נאמר ‘ויבא משה ואהרן אל אהל מועד’ ” (ספרא פרשת שמיני מכילתא דמילואים)

 בסופו של דבר, אחרי שמשה הצטרף אל אהרן, ירדה השכינה לישראל. אך, מיד אחר כך נהרגו נדב ואביהוא, שני בני אהרן. לפי אחת הדעות במדרש, הייתה מיתתם עונש לאהרן:…..(ע:כ)

ומתוך מבט מעמיק על הנושא (הזעיר) הזה ב –

http://www.kiryatmoshe.co.il/CleanPrint.php?type=article&mador=2&id=181

…כבר בקריאה ראשונה את סדר אירועי היום רואים אנו כמין ‘עצירה’ ברצף האירועים ומיד לאחר מכן חזרה והמשך. כביכול צצה כמין בעיה לא צפויה  אשר נפתרת ‘מאחורי הקלעים’ , במימד הנסתר של היום, ומיד שבים לעסוק במימד הגלוי לעיני כל העם.

כך הכתוב מתאר אחר סדר הקרבת העולה והחטאת של אהרון, ואחר הקרבת החטאת העולה והשלמים של העם, “וישא אהרון את ידו אל העם  ויברכם ,וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים” וכבוד ד’ אמור עתה  להופיע, אך לפתע כתיב ” ויבא משה ואהרון אל אוהל מועד, ויצאו, ויברכו את העם, וירא כבוד ד’ אל כל העם”  אהרון ומשה נכנסים מסיבה לא ידועה חזרה פנימה, ולא  מגלה לנו הכתוב מה הם פועלים שם , ולאחר מכן יוצאים ומברכים שוב את העם ( אחר ברכת אהרון הקודמת ) ורק אז נראה כבוד ד’ אל העם.

מה אירע שם ? ומדוע אין הכתוב מתאר זאת במפורש?  ולמה מהלך נסתר זה כל כך חשוב עד שנראה שיש כאן כמין  ‘תנאי’ להופעת שכינה שרק אחר שמתקיים  היא יכולה להופיע? ומה יש בה בברכה השנייה שאין בראשונה ? וכיצד כל אלה מלמדים אותנו לדורות סדרי רוח הקודש וקבלת התפילות ? בכל זאת נעסוק , בעזרת ד’, במאמר זה.

ב.

רבותינו זיכרונם לברכה בבואם לעסוק בפתרון תעלומה זו , כך אמרו :” למה נכנס משה עם אהרון? ללמדו על מעשה הקטורת…” ולמדוה מהדמיון לירידת אהרון מעשות העולה והשלמים וסמוך לירידה זו ברך את ישראל ,כך כניסת משה ואהרון היא לצורך עבודה ומכוחה באה הברכה השנייה….

חידוש גדול חידשו חכמים  … .והוא  שאהרון טוען כלפי משה מדוע ביישת אותי?!  ותמוה הוא מה הקשר למשה ? הרי עוון העגל גרם?! ומדוע משה נענה?!

אלא שבחטא העגל לראשנה נוצר ‘קרע’ בהנהגת העם בין משה ואהרון. לאורך כל יציאת מצרים , עשרת המכות ,והניסיונות השונים במדבר , אהרון ומשה הולכים בחיבור הדוק ובקשר מופלא ביניהם .ואילו בחטא העגל אחר שמשה יורד וראה מה שהתרחש הוא פונה לאהרון בגערת כאב חריפה ” מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה “( שמות לב, כא) ואהרון מתנצל ואומר “אל יחר אף אדני אתה ידעת את העם כי ברע הוא …” יש כאן כמין פירוד מסוים בין אהרון למשה. מה שאחר כך מתעצם כאשר משה לוקח את האוהל ונוטה לו אל מחוץ למחנה ויושב שם ואילו אהרון ושאר העם נשארים במחנה. ולא זו בלבד אלא כאשר מתארת התורה את ירידת משה מההר אחר נתינת לוחות שניות הרי שמאירים פני משה בזוהר עליון והעם ואהרון כשרואים קרון עור פני משה יראים מגשת אליו.[3]

אם כן  לא רק שמשה נמלט מחטא העגל אשר דבק באהרון ובעם אלא  הוא ‘מתרחק’ מאהרון. ….

 על כן כאשר אהרון עושה כל המעשים ולא יורדת שכינה תולה זאת לא רק במעשה העגל וקיפדת הבורא עליו אלא גם בריחוק של משה ממנו. בחוסר התכללות  עימו למרות חטא העגל. הרי עתה המשכן מגלה את הכפרה והטהרה מחטא העגל. אך ללא חיבור משה לאהרון מחדש אחר החטא .אין כפרה . לכן טוען אהרון למשה :אחי ביישתני!

ואכן משה נענה כי אכן עת רצון עתה ומתכפר להם מעשה העגל. ונכנס הוא יחד עם אהרון ומבקש רחמים. חוזרים המנהיגים ללכת יחדיו ‘הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד’ ומשה מכניס עצמו בעובי הקורה עם אהרון ומתפללים שניהם על הכפרה מחטא העגל ועל השראת השכינה מחדש במשכן. מתפללים ונענים.

ומכאן כח הברכה החדשה של אהרון ומשה יחדיו אל העם. שכן גם העם טענו כלפי משה הנה לא ירדה שכינה משום חטא העגל  (כמובא רש’י שם על הברכה הזו )  והיו נכלמים ( כאהרון שאומר ‘ביישתני’ ) ו’העושה דבר עבירה ומתבייש בו מכפרין לו על כל עוונותיו’.[4] ונענה להם  משה ואהרון עימו אומרו “יה רצון שתשרה שכינה במעשה ידכם’ היינו לא רק ד’ מברך אתכם כמו ברכת הכהנים אשר ברך אהרון תחילה ( “וישא ידו אל העם ויברכם”) ואתם פסיביים אלא ד’ חפץ במעשה ידכם ואת זה הוא יברך . “ויהי נעם”. כנגד מעשה העגל אשר היה לטומאה. ונתכפרו ממנו.

ה.

ומהלך סודי זה היה בסתר כדי לא לבייש את ישראל ואהרון על מעשה העגל, על כן הצפינתו תורה.

מבט אחר על הנושא, מתוך

http://b-2.co.il/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2/130-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99/2588-%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%94%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%95-%D7%9C%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%90.html

.תמיהות רבות יש לתמוה כאן. הבה נתאר לעצמנו את הרגע הזה: נשלמה מלאכת המשכן, עברו שבעת ימי המילואים, הגיע היום הנכסף שבו ישרה ה’ את שכינתו על עם ישראל. כבר הוקרבו כל הקרבנות, ועתה מצפים לדבר אחד: שכבוד ה’ ירד על אהל מועד. ובאותו רגע נכנסים משה ואהרן לאהל מועד, כדי למסור שיעור בהלכות מעשה הקטרת… מדוע דוקא עכשיו? וכי לא היה ניתן להמתין עד לאחר ירידת השכינה? ומה ענין הברכה השניה שבירכם אהרן? הלא זה עתה בירך אהרן את העם בברכת כהנים; מה צורך היה לברך אותם שוב?

 לעתים קרובות אנו נתקלים באנשים שאירע להם אסון, והם שואלים: “כל כך הרבינו תפילה, שפכנו דמעות, ומדוע לא נענינו”? “היכן כל התפלות, האם היו לשווא”? יש המבקשים לנחם אותם בכך, שמכל מקום הועילו התפלות, אם לא לזה אז לאחר, אם לא לעכשיו אז לאחר זמן. ואם כי גם זה נכון, נראה שהתשובה האמיתית טמונה בתפיסה שונה ועמוקה יותר של שני עמודי העבודה, התפילה והקרבנות. (המשך להלן)

ותצא אש… ותאכל אותם…ויאמר משה אל אהרן… בקרובי אקדש וידם אהרן 

כבר עיינתי בנושא לפני שנה ב –

http://toratami.com/?p=553

אבל אי אפשר להתעלם מהאירוע המפתיע והכואב ביום החשוב ביותר בהקדשת משכן ה’, רוב הגישות להבנת האסון יוצאות מההנחה ששני בני אהרן נענשו על חטא כלשהו, אבל לא כולם כך

אז רק אוסיף קמעא, מתוך

..כשנשלמה עבודת הקרבנות, וריח הניחוח עלה לרצון לפני ה’, נשא אהרן את כפיו, כדי להוציא בברכתו מן הכח אל הפועל את השפעת השפע מן השמים. עתה הגיע הרגע, שבו היתה השכינה אמורה לרדת אל עם ישראל. אילו כך היה, אילו היתה יורדת עתה אש מן השמים, מה היו הבריות אומרות? הקרבנות, וברכתו של אהרן, הם הורידו לנו את השפע! כשם שקונים סחורה מבשר ודם תמורת תשלום, כך מקבלים שפע מן השמים על ידי הקרבת קרבנות .

כדי להוציא מלבם כל מחשבה בכיוון זה, הושהתה ירידת האש. משה ואהרן נכנסו לאהל מועד, ועסקו בפרשת הקטורת. הפעם לא התעסקו בעבודת הקרבנות, אלא באהל מועד עצמו. כשיצאו משם בירך אהרן את העם בפעם נוספת, וגם הפעם היתה הברכה קשורה למה שקדם לה; זו היתה ברכה רוחנית”, ברכת אהל מועד”, ברכה שהשראת השכינה שבאהל מועד תתפשט אל לבם  של ישראל, שיקויים בהם “ונתתי משכני בתוכם – בתוך כל אחד ואחד”.

כשירדה האש מן השמים ברגע זה, שוב לא היה מקום לטעות. עתה היה ברור, שתפקידה של עבודת הקרבנות היא אחת ויחידה: לקרב את לבם של ישראל לאביהם שבשמים.

ומתוך

http://b-2.co.il/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2/130-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99/777-parashat-shmini.html

גורם המוות

מפני מה מתו שני בני אהרן? סביב הטרגדיה הגדולה – מות שני אחים מבחירי וממנהיגי העם מונחת תעלומה גדולה. מדוע באמת נענשו שני האנשים הללו באופן כה חמור. השאלה מקבלת משנה חשיבות לאור העובדה כי בתורה לא מפורש כל רמז או סימן להתנהגות שהביאה את סופם העצוב.

ועם זאת בקרב הפרשנים יש כמה וכמה דעות ופרשנויות

הקדושים בחייהם ובמותם לא נפרדו

נדב ואביהו בני אהרן הבוגרים שונים היו מהמון העם כמו גם ממשפחתם שלהם. כבר במצרים נחשבים היו האחים לפרושים וחסידים כמעט מעל לדרגת אנוש. אחיהם הצעירים נשאו נשים והולידו ילדים, והם נותרו בקדושתם ובדבקותם בבוראם. למרות גדלותם הרבה ואישיותם המונומנטלית בחרו נדב ואביהו להצטנע בקרן זווית ולא ליטול על עצמם את שררת המנהיגות. אלא שמבוקשם לא ניתן להם. כשבאו ישראל לסיני מודיע האלוקים למשה באופן חד וברור: “עלה אל האלוהים, אתה, ואהרן, נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל, והשתחוו מרחוק”. האיזכור של נדב ואביהו מיד לאחר משה ואהרן לימד על מעמדם הבכיר לפני האלוקים, והם עלו ביחד עם אביהם, דודם, ושבעים הזקנים. שם, למעלה, מספרת התורה כי “ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו”. פרשנים סבורים כי כוונת הפסוק מוסבת על נדב ואביהו בלבד ומשמעותו היא כי נדב ואביהו היו היחידים שהביטו אל האלוקים ממש כשמתוך עוצמת קדושתם הם ממשיכים בהתבוננות הרוחנית הזו גם תוך כדי אכילה ושתייה.

החיזיון הזה עובר בלי תגובה מצידו של הקב”ה: “ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו”. הסיבה: שמחת התורה וקבלתה היתה כה גדולה שביקש הקב”ה שלא לקלקלה במות שנים מן המובחרים בעם. ועם זאת כאשר כעבר זמן, נכנסו שוב נדב ואביהו אל קדש הקדשים ובידיהם אש עצמית שיסודה אינו מלפני האל, מחליט ה’ להיפרע מהם גם על הארוע הראשון בהר סיני.

פרשנויות נוספות

יש הסבורים כי סיבת פטירתם של נדב ואביהו מקורה בכך שהורו הוראה בפני רבם כלומר בפני משה. לדעה זו, צדקו מעשיהם של נדב ואביהו שהקריבו אש ממחתותיהם אלא שההחלטה על כך, שהגיעה ללא היוועצות ברב – במשה הובילה לאסון הקשה. קולות אחרים רואים בסמיכת פרשיית מות בני אהרן ואיסור עבודת המקדש במצב שכרות הוכחה כי סיבת המות היתה עבודתם של שני האחים כשהם שתויי יין.  פרשנות מחמירה יותר מספרת כי בשעה שהיו נדב ואביהו מהלכים אחרי משה ואהרן היו נדברים ביניהם ואומרים: “מתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את העדה”. לשאלה הרטורית הזו השיב כביכול ה’ “לא תדע מה ילד יום” ונמצא אלו קוברים את אלו. אל מול הפרשנות הזו קיימת דעה קונטרסטית הרואה במות שני הבנים תגמול על מעשה העגל אותו בנה אהרן. שכן באותה שעה נגזרה גזרה כי ימותו כל ארבעת בניו של אהרן ומשה התפלל והצליח לבטל את הגזירה בחצי כלומר שני בנים בלבד. לפי טיעון זה, לא היה חטאם של נדב ואביהו עוון הגורר חיוב מיתה, אלא טריגר משמעותי המעורר את גזר הדין הישן..

 מתוך

http://www.nechama.org.il/pages/605.htmlו

ויקרא רבה כ’:

בשביל ד’ דברים מתו שני בני אהרן: על הקריבה ועל ההקרבה, על אש זרה אבל היה ראוי לקדושי עליון כנדב ואביהוא להיות צנועים, באמרו “והצנע לכת עם אלוקיך” (מיכה ו’ ח’) ולירא מגשת אל הקודש אם לא נקראו לבוא שם, ולבלתי הביא מתן אש מדעת עצמם… לא שעברו חלילה על לאו מפורש שבתורה, וכל שכן שלא עברו על מצוות משה, שציוה מפי הגבורה שלא להעביר אש במשכן ביום זה כדי שיתקדש שם שמים באש מן השמים, אלא מעולם לא ציוה משה כן, ואין זכר בכתוב מעניין זה… לא חטאו שני גדולים הללו לעבור על אחת מן האזהרות המפורשות, רק עברו גבול המוסר והצניעות, ובעבור גדולתן נחשב להם לעוון ומתו. שוב ראיתי בתורת כהנים שאמרו רבותינו: “כיון שראו אש חדשה, עמדו להוסיף אהבה על אהבה” וזה כדברינו שמרב שמחה – הוסיפו אהבה על אהבה לשרת לפני ה’ בקטורת חדשה נוסף על קרבנות החינוך שהקריבו בו ביום.

ומתוך

http://www.nechama.org.il/pages/674.html

אבל היה ראוי לקדושי עליון כנדב ואביהוא להיות צנועים, באמרו “והצנע לכת עם אלוקיך” (מיכה ו’ ח’) ולירא מגשת אל הקודש אם לא נקראו לבוא שם, ולבלתי הביא מתן אש מדעת עצמם… לא שעברו חלילה על לאו מפורש שבתורה, וכל שכן שלא עברו על מצוות משה, שציוה מפי הגבורה שלא להעביר אש במשכן ביום זה כדי שיתקדש שם שמים באש מן השמים, אלא מעולם לא ציוה משה כן, ואין זכר בכתוב מעניין זה… לא חטאו שני גדולים הללו לעבור על אחת מן האזהרות המפורשות, רק עברו גבול המוסר והצניעות, ובעבור גדולתן נחשב להם לעוון ומתו. שוב ראיתי בתורת כהנים שאמרו רבותינו: “כיון שראו אש חדשה, עמדו להוסיף אהבה על אהבה” וזה כדברינו שמרב שמחה – הוסיפו אהבה על אהבה לשרת לפני ה’ בקטורת חדשה נוסף על קרבנות החינוך שהקריבו בו ביום.

שמשון רפאל הירש:

“בני אהרן נדב ואביהוא” – ולא נטלו עצה מאביהם, או דוקא מפני שהיו בני אהרן, ראו עצמם בני חורין מליקח עצה, היו נדב ואביהוא רק שנים מאישי האומה, ולא שאלו את רועה האומה, משום שייחסו ערך רב לאישיותם. “איש מחתתו” – כל אחד פעל על דעת עצמו, ולא נטלו עצה זה מזה. בוודאי הייתה כוונתם כשרה, הרי גם לאחר המעשה נקראו מפי הגבורה “קרובי” – ולדברי הספרא “הוסיפו אהבה על אהבה”, אבל העובדה שברגע הגדול של שמחת האומה כולה ראו צורך לעצמם לקרבן יחיד, לקרבן משלהם, מוכיחה שלא שרתה עליהם הרוח הנכונה של כהן בישראל, אשר אינו אלא חלק של כלל ישראל, ורק בתוך הכלל ולמען הכלל ניתנה לו עמדתו בפני אלוקיו.

ומאז ועד היום – מתוך

http://www.yeshiva.org.il/midrash/7295

והנה, ביום אדיר וחשוב זה אירע אסון נורא שהיה בו כדי להעיב על שמחת הציבור כולו – נדב ואביהוא, שני גדולי ישראל, שגגו וטעו לפי גודל מעלתם בהקריבם אש זרה במשכן, ומתו מיד, מפני שהחטא היה בפלטין של מלך – “בקרבתם לפני ה’ וימותו”.

ברגע קשה זה, בא משה רבנו ואמר לאהרון הכהן: “הוא אשר דבר השם בקרובי אקדש, ועל פני כל העם אכבד”. במילים אלו מסביר משה לאהרון שיש תכלית נעלה בהסתלקות הצדיקים, מפני שבזכות הסתלקות זו ידעו הציבור והכהנים להעריך את קדושת המקדש, וממילא יקפידו על המצוות וההדרכות הרוחניות הנובעות מקדושה זו. אהרון קיבל את דברי משה ושתק, מפני שהבין שקורבנו לא היה לשווא.

ממקרה זה אנו למדים לכל הדורות. גם אנו זוכים להתגלות דבר ה’ דרך הישועה הגדולה של שיבת ציון, והקמת מדינה יהודית בחלק מארצנו. אך לצערנו גם אצלנו מתלווים לישועה זו ייסורים קשים ביותר – השואה האיומה באירופה, ורצף של שפיכות דמים שכמעט לא פסק מאז הקמת המדינה.(ע”כ)

ועוד “גישה”, מתוך

http://www.kipa.co.il/jew/pash/60/32576.html

זה לא מיקרי. נכון? שום דבר לא מקרי.

כי כשהמטרה גדולה באמת, כי כשחונכים מקדש, אז אולי אלוקים אפילו שהוא לא ביקש. אולי הוא מוכן ככה לפעמים לקבל גם קורבן אדם? ואם יש כאלו שמוכנים להקריב את עצמם אז לאלוקים אין ממש ברירה ואפילו שהוא לא ביקש הוא יסכים לקבל. ומי יודע על מה בדיוק נתכפר לנו בקרבן הזה.

בקרוביי אקדש.(ע”כ.?? ה’ רוצה או יירצה שקורבנות אדם??? או שבעצם אולי ח”ו, ר”ל, האבא מקריב את שני בניו????)

ועוד מתוך

http://www.odyosefchai.org.il/TextHome/TextInfo/339

צריך להבין שמעשה נדב ואביהוא בא מתוך רצון אמיתי לקדושה. שכן כל המעשים שנעשו על ידי משה ואהרן “ביום השמיני” היו בכדי להביא להשראת השכינה במשכן – “כי היום ה’ נראה אליכם”, “להשרות שכינתו במעשה ידיכם” (רש”י) – ואצל נדב ואביהוא היה הרצון העז ביותר להדבק בשכינה! רצונם של נדב ואביהוא להתקרב לה’ היה עז כל-כך עד שגם כשידעו שעלולים הם למות, לא נמנעו מן המעשה, וכמו שמסביר אור-החיים הקדוש (בפרשת אחרי-מות):

“שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו… רמז הכתוב הפלאת חיבת הצדיקים, שהגם שהיו מרגישים במיתתם לא נמנעו מקרוב לדביקות-נעימות-עריבות-ידידות-חביבות-נשיקות-מתיקות, עד כלות נפשותם מהם.”

הוי אומר, מבחינת הרגש האמיתי, הרוצה בהשראת השכינה ובקרבת ה’, אכן היו נדב ואביהוא הגדולים מכולם! אמנם, אי אפשר להורות לרבים ללכת בדרכם, כי הערך החיובי היה דוקא בהתלהבות הספונטנית שלהם – ואת זה אי אפשר לחקות! כהוראה למעשה חייבים להגביל את רגש הקודש ולפעול רק לפי הציווי המדוקדק, עד “כחוט השערה”,

ומתוך גישה רפורמית לפרשה ונסיון ללמוד מהעבר על ההווה,  ב –

http://www.reform.org.il/Heb/holidays/WeeklyPortionArticle.asp?ContentID=2527

תורה לא מסבירה מהי ה”אש הזרה” אותה הקריבו נדב ואביהוא. כל שאנו יודעים הוא שאש מסוג זה היא אש “אֲשֶׁר [ה’] לֹא צִוָּה אֹתָם”. האם המילה “זר” משמעה “דבר שה’ לא מבקש אותו”, או שמא יש כאן הצבעה על משהו נוסף, על יסוד עמוק שנרמז במילה “זר”? כיצד, אם כן, נברר את מהותו של המעשה “הזר” של נדב ואביהוא? במרחק כמה פסוקים מאירוע טראומטי זה אנו קוראים חוק נוסף לכהונה: “וַיְדַבֵּר ה’, אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ. חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל, וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר” (ויקרא, י’ 8-10). האם ניתן להקיש מהאחד על השני? כלומר, האם יתכן שנדב ואביהוא, בניו של אהרון, באו אל הקודש תחת השפעת יַיִן וְשֵׁכָר כאשר היסוד הזר שבעבודתם נרמז בחוק שלפנינו? הדברים אינם רחוקים כלל ועיקר. עבודת אללים אקסטטית הכרוכה בצריכת אלכוהול וסמים משכרים אחרים ידועה לנו מפרקטיקות אליליות במרחב הים האגאי ובמזרח הקדום. מקדשי האל דיוניסוס וחגיגות היין ובהם טקסים אכסטטיים המגיעים עד אובדן חושים הם הדוגמה הטובה ביותר. אנו פוגשים בפרשה שלפנינו קצה קרחון של גישות כהונה מתחרות – זו האקסטטית, המיוצגת כאן על ידי נדב ואביהוא, וזו שמכוננת בספר ויקרא. נדב ואביהוא באו בהתלהבות יתרה, “ושברו” בכך את הכללים החמורים והמדוייקים שעבודת המשכן והכהונה דורשת. הכהונה של ספר ויקרא דורשת מילוי קפדני אחר אין ספור הוראות מדוייקות. הכוהן, והטקס הכוהני מיצגים מודל של שגב, ממלכתיות והדר הנוצרים דווקא על ידי בלימה ואיפוק לנוכח הרגש העז ולנוכח היצר שרוצה להתפרץ. דווקא איפוק לנוכח הזבח והדם. בניו של אהרון לא עמדו באיפוק הנדרש, ובאו אל הקודש עמוסים ברגשות ובהתלהבות יצרים.

ומה לנו היום ולמאבק בין שתי גישות אלו של ספר ויקרא? כאנשים וכיהודים אנו נתונים בתוך הטראומה, השבר והכאב של השואה. כמחנכים וכמנהיגים איננו יכולים להתחמק מאחריותנו. אנו מצווים לעצב זיכרון וליצור טקסים, להיות לכוהנים לעם. כל שיחה, כל תכנית לימוד, כל טקס הוא מבחן והזדמנות, הוא שאלה האם הַמַּחְתָה שאנו מגשים עמוסה “אש זרה”. כלומר, האם, מתוך רצוננו העז לתת ביטוי לכאב ולמעמד העז והנשגב של האירועים ההיסטוריים אנו ניסחפים אל תוך סערת רגשות אקסטטית.

ומתוך מאמר שמסכם את רוב הדעות ב –

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/shmaatin/nadav.htm

סיכום:

מכל האמור אפשר לסכם את חטאם של נדב ואביהוא בקצרה כך: כשראו, בשמיני למילואים, את

האש שיצאה מלפני ה’ “ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים”, תקפה אותם התלהבות של

שמחה ובקשו “להוסיף אהבה על אהבתם” “ויקחו איש מחתתו” והקטירו על מזבח הקטורת “אש

)=קטורת( זרה” בניגוד לאיסור המפורש שנאמר להם בשעתו )21(; ועל כך נענשו.

  1. יין ושכר אל תשת…. ולהבדיל בין … הטמא ובין הטהור ולהורות את בני ישראל (פרק ח פסוקים ט – י’)

נראה לי שאיסור שתיית יין ושיכר קשור גם לנושא ההוראה. הכהנים אסורים בשתייה . איך זה נמדד לפני 2,000 שנה?

(אצלינו מודדים את כמות האלכוהול בדם – מ – 0.05 ומעלה הנהיגה אסורה)

שני פסוקים שכוללים איסורים והוראות שאינם כל כך קשורים כנראה שיש פה איסור כפול – האחד 0 אחוז אלכוהול בעבודת המקדש, השני 0 אלכוהול כאשר הכהן או מורה ההוראה מתבקש להבדיל בין הטמא לין הטהור, או כאשר הוא בא להורות. כלומר על המורה בכיתה להיות ב – 0 אלכוהול. אני בעד.

משהו קבליסטי מתוך

http://www.kab.co.il/heb/content/view/frame/70790?/heb/content/view/full/70790&main

סא) נדב ואביהוא שתויי יין היו. ויין ישמח לבב אנוש. אם הכהן צריך לשמוח ולהמצא בהארת הפנים יותר מהכל, למה אסור לו יין, הרי בו נמצאת שמחה, והארת פנים נמצאת בו?

סב) תחילת היין היא שמחה, וסופו הוא עצבות. והכהן צריך להיות תמיד בשמחה. ועוד, היין בא מצד הלוים, משמאל, כי התורה ויינה של תורה הוא מצד הגבורה. וצד הכהנים הוא מים צלולים ומאירים, שהוא חסד….

 יין הוא להרים הקול ואינו שותק לעולם, כי השתוי יין אינו יכול לשתוק, בא מצד אמא, מצד שמאל דבינה, יורשים אותו הלוים, שהם לצד שמאל, שעומדים לזמר ולהרים קול, ונמצאים בדין. וע”כ כתוב, ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. ואע”פ שזה נאמר על הכהנים, אמנם כתוב שם, הכהנים בני לוי. שיורה שמצד שהם לוים, יהיו על פיהם כל ריב וכל נגע.

סו) משום זה, כהן שנכנס למקדש לעבוד עבודה, אסור לו לשתות יין, כי מעשיו הם בחשאי, ובחשאי בא ומכוון היחודים, ומזווג למי שמזווג, לזו”ן, ממשיך ברכות לעולמות כולם, והכל בחשאי, שכל מעשיו הם בסוד. וע”כ אסור לשתות יין, המגלה סוד, כי כשנכנס יין יצא סוד, ואשר בכל מעשיו עומד להרים הקול. (ע”כ)

ומתוך

http://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=14831

נאמר בתורה: “יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמתו חקת עולם לדרתיכם” (ויקרא י, ט). מכאן שכהן ששתה רביעית יין (בדיוק. שהוא שיעור של כ- 85 סמ”ק לגר”ח נאה) כשהיין חי ועברו על הייו ארבעים יום (שיעור תסיסה), ושתה בבת אחת, ונכנס למקדש ועבד עבודה במקדש, עבודתה פסולה וחייב מיתה בידי שמים (רמב”ם ביאת מקדש א, א).

(ע”כ.נראה לי שזה בערך כ – 0.03 אחוזים אלכוהול)

ואוסף מדרשי חז”ל ניתן ב –

http://www.aspaklaria.info/020_KAF/%D7%9B%D7%94%D7%95%D7%A0%D7%94%20%20%20%D7%99%D7%99%D7%9F.htm

(לא אצטט. מומלץ)

ומדרש רבה בנושא מובא ב –

http://www.daat.ac.il/daat/tanach/raba3/12.htm

(מומלץ לא אצטט)

ומחקר  על השכרות בהלכה ניתן ב –

http://www.medethics.org.il/website/index.php/he/research/encyclopedia/2012-03-05-10-08-22/206-2012-03-07-09-17-145

(לא אצטט)

ומתוך מאמר שמנתח את המושג “יין ושכר” ב –

http://old.herzog.ac.il/tvunot/fulltext/mega42_shemesh.pdf

…..

מתקבל הרושם כי אזכור צמד המילים ‘יין ושכר’ הוא ביטוי כללי למשקאות חריפים. הנחה זו מקבלת תוקף ספרותי ופרשני מעצם העובדה, כי צמדי מילים נוספים משמשים במקרא למטרה זו, ומסתבר שזוהי תופעה מקובלת בלשון המקראית. נציג לכך מספר דוגמות מתחום הבוטניקה המקראית: ‘צמדי מילים’ או ‘ביטויים זוגיים’, כלשונו של י’ פליקס, משמשים מוטיב ספרותי לציון קבוצות שלמות של צמחים בעלות אופי מסוים.7 בדרך כלל משתמש הכתוב בשני אובייקטים בולטים בקבוצה או אופייניים לה. כך, למשל, הזוג ‘קוץ ודרדר’ בא לתאר קבוצה שלמה של צמחים קוצניים המצויים לרוב בארץ ישראל. צמד זה מביע בהקשרים ספרותיים אחדים קללה או עזובה של האדמה והחקלאות. (ע”כ. מומלץ)

  1. זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה… כל שרץ העוף ההולך על ארבע…. וכל ההולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע

פירט נרחב ביותר, והרבה הלכות ודרשות בדבר.

האם יש הבדל בין חיה ובהמה? תיש הוא חיה או בהמה? צבי – חיה או בהמה? כקאי לחפש הגדרה.

מתוך ויקיפדיה ב –

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%99%D7%94_(%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA)

חיה ביהדות היא הגדרה הלכתית כוללת לבעלי חיים ממחלקת היונקים שאינם גדלים מטבעם במקום ישוב[1]. בשונה מבהמה שמטבעה גדלה במקום ישוב[2].

אף שבתורה עצמה, למעט בהופעות בודדות, מכונים כלל בעלי החיים לעתים בלשון “חיה” ולעתים בלשון “בהמה” כשהמשמעות היא הן לחיה והן לבהמה, ולכן קבעו חכמים את הכלל שבכל מה שנוגע ללשון המקרא, (למעט מקרים יוצאי דופן) “הבהמה בכלל חיה”[3]. ההלכה היהודית מחלקת את כלל בעלי החיים ההולכים על ארבע לשתי קבוצות עיקריות: חיה ובהמה. במקורות היהודיים קיימת הבחנה ברורה בכלל בעלי החיים היונקים, בין אלה הנקראים חיה לבין הנקראים בהמה,  (ע”כ. מומלץ)

לפי הרבנות ב –

http://www.rabanut.co.il/show_item.asp?levelId=60340&itemId=124&itemType=0

…..

רואים אנו איפוא כי כל חיות הטרף – טמאון הן למאכל אדם ובין בעלי החיים הטהורים ממשפחת החיות מוצאים אנו רק את אלה, שאינם חיות טרף: צבי, איל, יחמור, אקו, דישון, תאו וזמר.

מכל האמור לעיל נובע, כי קיימים שלושה סוגי איסורים יסודיים בכל הנוגע לאכילת בשר:

– איסור בעלי חיים טמאים

– איסור בעלי חיים טהורים, שמתו או שנשחטו שלא כהלכה (-נבילה)

– איסור בעלי חיים טהורים, שנשחטו אמנם כהלכה – אם נמצא פסול בריאותי בגופם (-טריפה).

הסימון הנוסף בכשרות הבשר נערך בגוף בעל החיים. גם בגוף הבהמה הטהורה, שנשחטה כהלכה – ואיננה טריפה או נבילה – אוסרת התורה חלקים מסוימים. ואלה הם: הדם, חלב הבהמה וגיד הנשה. ובעוד שהוצאת הדם בתהליך הכשרת הבשר היא חובתו של הפרט, הרי ניקור החלב והגידים הוא חובה, המוטלת על בעל מקצוע מיוחד המוסמך לכך – הוא המנקר.(G”כ)

משהו קצר לצפייה (ויש עוד באתר) ניתן ב –

https://www.youtube.com/watch?v=bRgQaaeqx8g

ומתוך

http://www.radio2000.co.il/?category=articles&subcat=22&pageart=86

… ניתן לקבוע כי במשך למעלה משלשת אלפי השנים שחלפו מאז מתן תורה ועד זמנינו זה התגלו כל או לפחות כמעט כל הבהמות והחיות היבשתיות. ובכל אלו לא נמצא בעל חיים אחד(!) אשר הוא מעלה גרה בלבד או מפריס פרסה בלבד – מלבד אותם אשר ציינה התורה. בכל שאר אלפי ורבבות סוגי וזני בעלי החיים, או שקיימים שני אלו או שנעדרים שניהם! (באדיבות אתר הידברות) (ע”כ)

  1. וכל הולך על כפיו 

… למי שקורא/ת אותיות רש”י מומלץ לעיין ב –

https://books.google.com.au/books?id=rTo7AAAAcAAJ&pg=RA1-PT191&lpg=RA1-PT191&dq=%D7%9B%D7%9C+%D7%94%D7%94%D7%95%D7%9C%D7%9A+%D7%A2%D7%9C+%D7%9B%D7%A4%D7%99%D7%95&source=bl&ots=lqukzJc2G1&sig=6hMLb-f1q2dskjyI-Nf6EQypRQ8&hl=en&sa=X&ved=0ahUKEwiaq9Gso7jTAhXBHZQKHVFADzgQ6AEITjAH#v=onepage&q=%D7%9B%D7%9C%20%D7%94%D7%94%D7%95%D7%9C%D7%9A%20%D7%A2%D7%9C%20%D7%9B%D7%A4%D7%99%D7%95&f=false

(לא יכול להעתיק)

שאילות

פעם שאלתי שאילות, לעורר תמיהה, לעודד חיפוש, לחדד את המחשבה וכו’. הפסקתי אז מצאתי אתר ששואל שאילות בסגנון יפה ומאתגר, אז מתוך

http://www.aish.co.il/tp/shulchan/199122871.html?s=mpw

שאילות על פרשה.

  1. פרשה זו מתחילה ביום השמיני של חנוכת המשכן. אילו שתי מצוות מהתורה ששייכות ליום השמיני רלוונטיות גם בימינו?
  2. מהם שני המקרים בהם התורה אומרת: “ותצא אש מלפני ה’ “?
  3. באילו שני מקומות נוספים בתורה מתואר מצב בו יוצאת אש מה’ ?
  4. אילו זוגות של אחים מופיעים בפרשה זו? (4 זוגות)
  5. מי נקרא בפרשה זו “דוד” של מישהו?
  6. מי האיש שמופיע בפרשה זו, ופעם אחת נוספת בלבד בתורה כולה?
  7. אילו בני דודים נקראים בפרשה זו “אחים”?
  8. באיזו מצווה בפרשה זו מוזכרים “יין ושיכר”? איזו מצווה נוספת בתורה כוללת גם יין וגם שיכר?
  9. באיזה הקשר מוזכרות בפרשה זו בנות?
  10. איזו חיה טמאה מוזכרת בפרשה זו, ואף מוזכרת בפרשה אחרת 18 פעמים.
  11. מכל העופות הטמאים המוזכרים בפרשה זו (ובפרשת ראה), אילו עופות מוזכרים גם במקומות אחרים בתורה?
  12. אילו אחים מתים באותו יום בפרשה זו? היכן עוד מסופר בתורה על שני אחים שמתו באותו יום? (ע”כ. והתשובות באתר)

מספיק להיום (ויש עוד נספח לקמן)

שבת שלום

שבוע טוב

להת

—– ולקראת שבוע הבא – קישור לגליון על פרשת תזריע ב –

http://toratami.com/?p=558

בתוכן גליון זה מפיעים הקישורים לשני גליונות קודמים, כולל לפרשות המחוברות תזריע + מצורע.

________________________

נספח – קורבנות עולה – (מינימום — קורבנות חובה)

התוכן המילולי מתוך

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%91%D7%9F_%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%A3

החישוב המספרי שלי.

עולת תמיד 2 כבשים ביום ============= 730

פירוט קורבנות המוסף

מוסף שבת – שני כבשים לעולה. ========  104 כבשים בשנה

  • מוסף ראש חודש – שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים, כולם לעולה. בנוסף, מקריבים שעיר לחטאת. ========= 24 פרים, 12 אילים 74 כבשים
  • מוסף פסח – בכל יום משבעת ימי החג מקריבים: שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים, כולם לעולה. בנוסף  מקריבים שעיר לחטאת.
  • ======= 14 פרים, 7 אילים, 49 כבשים
  • מוסף שבועות – שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים, כולם לעולה. בנוסף, מקריבים שעיר לחטאת.====== 2 פרים, 1 איל, 7 כבשים
  • מוסף ראש השנה – פר, איל ושבעה כבשים, כולם לעולה. בנוסף, מקריבים שעיר לחטאת====== 1 פר, 1 איל, 7 כבשים
  • מוסף יום כיפור – פר, איל ושבעה כבשים, כולם לעולה. בנוסף, מקריבים שעיר לחטאת. ====== 1 פר, 1 איל, 7 כבשים
  • מוסף סוכות – בכל יום משבעת ימי החג מקריבים: שני אילים, ארבעה עשר כבשים, כולם לעולה. ביום  הראשון של החג מקריבים שלשה עשר פרים לעולה, ובכל יום אחריו מפחיתים פר אחד, עד שביום השביעי מקריבים שבעה פרים, וסך הכול בשבעת ימי החג מקריבים שבעים פרים. בנוסף, מקריבים שעיר לחטאת.
  • ============ 70 פרים, 14 אילים, 98 כבשים
  • מוסף שמיני עצרת – פר, איל ושבעה כבשים, כולם לעולה. בנוסף, מקריבים שעיר לחטאת. ======= 1 פר, 1 איל, 7 כבשים

ט.ל.ח

סה”כ – 113      פרים

           1,083  כבשים

           37       אילים

ובסיכום שנתי – לקיום מצוות קורבנות החובה, נשרפו כליל בשנה מעל 1,200 בעלי חיים. לא הרבה

 

Leave a Reply