From:
Sent: Sunday, 30 April 2017 2:19 AM
To:
Sent: Sunday, 30 April 2017 2:19 AM
To:
Subject: כי תזריע… וכפר עליה…. וספרה לה שבעת ימים
–הארה – למעוניינים/ות לעיין בפרשת השבוע לקראת השבת הבע”לט = פרשת אחרי מות – נא לעיין ב —
בגליון הנ”ל, ניתנים גם מראי מקום לגליונות של שנים קודמות לאותה פרשה.
הקדמה כללית
שוב – בעצם פעם ראשונה השנה, יש לנו שתי פרשות מחוברות = תזריע + מצורע.
יש לזכור – שבלוח העברי, מספר הימים בין פסח לסוכות כל שנה, קבוע. מספר הימים בין סוכות לפסח אינו קבוע.
מספר השבתות בשנה העברית אף הוא משתנה כל שנה,
כידוע, הסבב השנתי החדש, של קריאת פרשות השבוע, מתחיל לאחר שמחת תורה, בשבת בראשית, השבת הראשונה אחרי סוכות
מתוך
…..בשנה עברית פשוטה, לא מעוברת, יש בין 353–355 ימים, כלומר 50 או 51 שבתות. בשנה מעוברת יש בין 383–385 ימים, כלומר 54 או 55 שבתות. תמיד יהיו שתי שבתות בשנה בהן לא קוראים פרשה (סוכות ופסח), ועל כן המספר הגדול ביותר של שבתות בשנה בהן קוראים פרשה הוא 53, שזה בדיוק מספר הפרשות בלי “וזאת הברכה“, שקוראים גם לא בשבת….
על מנת להספיק לקרוא את כל הפרשות בשנים בהן אין 55 שבתות, או שבהן חלים ראש השנה או יום כיפור בשבת, נוהגים לחבר שתי פרשות ולקוראן יחד בשבת אחת. בארץ ישראל יש שישה זוגות של פרשות שניתן לחבר, ובחוץ לארץ נוספת גם שביעית.
כעיקרון, מחברים שתי פרשות קצרות יחד (בפרשה ממוצעת קצת מעל 100 פסוקים). כך הדבר בניצבים-וילך (יחד 70 פסוקים), תזריע-מצורע (יחד 157 פסוקים), אחרי מות-קדושים (יחד 144 פסוקים) ובהר-בחוקותי (יחד 135 פסוקים). הפרשות האחרות המתחברות נבחרו ככל הנראה בגלל מקומן בלוח השנה.(ע”כ)
מסוכות עד פסח אין חגים שדוחים את קריאת פרשת השבוע בשבתות, לכן אין קריאת פרשות מחוברות בחודשים האלה. לעומת זאת, עקב ריבוי החגים בין פסח לסוכות, כל זוגות הפרשות המחוברות, נמצאים בחומשים ויקרא, במדבר ודברים, שהם “חומשי הקיץ” בחצי כדור הארץ הצפוני.
ואכן השבוע באמת יש לנו זוג “מתאים” של פרשות מתחברות = האישה היולדת מתחברת עם האיש(ה) המצורע(ת). האם יש קשר ולו (ו חרוקה) רעיוני בין פרשות אלו?
בעצם סיפור, או יותר נכון אוסף מפורט של המצוות המוטלות על היולדת, נמצא בין תיאורי הבשר הכשר לאכילה לבין פירוט נגעי הצרעת והמצורע. האם יש לזה הסבר? (דורש עיון)
מזה שנים ששמיעת/קריאת הצירוף תזריע מצורע, מעוררת בי תחושה שלילית כלשהי. ברור (אולי) שהקשר הרעיוני בין תזריע (יולדת) למצורע, כלומר בין אישה יולדת לגבר עם צרעת הוא “מקרי” יותר נכון חסר משמעות, (לא כך חושבים חזל”ינו או חשלח”א) אבל הוא ביטוי שחוזר כל שנה ומעורר מחדש מחשבות.
כבר בתוכן פרשת תזריע, יש שני נושאים: האישה היולדת ונגע הצרעת והמעבר מנושא ראשון לנושא שני הוא מיידי, אין פסוק מפריד.
האם יש קשר בין שני אלה? האם הלידה היא משהו כמו – נגע צרעת זמני? (המשך להלן)
ומה הם תפקידי הכהן? לכפר על “עוון” היולדת? ולמה לא להאשים את הבעל כשותף “לדבר עבירה?
פסוקי השבוע
וטמאה שבעת ימים
וטהרו הכהן
וטמאו הכהו
וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר
ערב שבת שלום
פתיחה
חומש תורת כהנים מכיל ומטיל מספר תפקידים על הכהן. האחד לקבל ולבצע הקרבת קורבן, במקרה של פרשתנו – קורבן האישה היולדת או המצורע המתרפא, ועל ידי זה לטהר אותה או אותו, והתפקיד השני הוא לאבחן בין צרעת ממארת “טמאה” לצרעת שאינה ממארת באדם או בבגד
.
סיכום פרשת ‘תזריע’ מתוך ויקיפדיה
….
דיני טומאת יולדת וקורבן יולדת.
דיני נגעי צרעת בעור האדם: שאת, בהרת, מחיה, שחין ומכוה.
דיני צרעת בשער הראש והזקן (“נתק”).
דיני המצורע והמגבלות החלות עליו.
דיני צרעת הבגד.
סיכום פרשת מצורע מתוך ויקיפדיה ב –
הפרשה עוסקת כולה בדיני טומאה וטהרה, ויש הקוראים לה בלשון נקייה פרשת טהרות או פרשת זאת תהיה. …
חלקה הראשון ממשיך את העיסוק בדיני נגע הצרעת שהתחיל בפרשה הקודמת. תחילת הפרשה עוסקת בדרכי ההיטהרות מן הצרעת ובקורבנות שעל המצורע להביא.
לאחר מכן מופיע תיאור של צרעת הבית.
בחלק האחרון מתוארות טומאת הזב והזבה, טומאת קרי ודיני הנידה.
וכבר עיינתי בפרשות אלה ב –
תשע”ד – תזריע
בגליון השבועי לעיל, עשיתי חשבון (לא הכי מדוייק, אבל עשוי להיות די מקורב) שכל יום במדבר (ל – 600,000 נשים) היו כין 100 ל1,000 (אלף) לידות. אז איך חמישה שישה כהנים הספיקו לטפל בכמות כזו של קורבנות, ומהיכן היו להם הרבה תורים או בני יונה???? וד”ל
תשע”ד – תזריע
(על: לידת בן/בת,
תשע”ד – מצורע
(על: דם בתנוך האוזן, בהן היד והרגל, צרעת)
בתשע”ה – תזריע + מצורע * – דורש עריכה חדשה)
(על: כי תזריע, טומאה, )
תשע”ו – תזריע
(על” תזריע תחילה, וטמאה…, 33/66 יום, וטהרה, וטמאה, בעור בשרו שאת…)
תשע”ו – מצורע
(על: טומאת אהל, צרעת, )
ורשימת מאמרים וקישורים לפרסומי אוניברסיטת בר-אילן על פרשת תזריע ניתן ב –
p?id=13949&pt=1&pid=13919&leve
ופרסומים על פרשת מצורע ב –
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
התיאורים בשתי הפרשות כוללים פרטים ואף פרטי פרטים שרובם לא מוכרים בימינו. וכנראה גם לא כבר בימי חז”ל.
כאמור בפרשת “תזריע” שני קטעים
אישה כי תזריע…. ואיש כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת.
שאלתי לעיל, למה (כביכול) יש קשר רעיוני בין אישה יולדת למצורע? מתוך תשובה לשאילה זו ב –
….הסמיכות של דיני יולדת לדיני המצורע תמוהה מאוד, שכן היינו מצפים שדיני טומאות שכבת זרע, זב, זבה ונידה, שנזכרו יחד בויקרא טו, יידונו סמוך לדיני יולדת הן בשל עניינם הקרוב והן בהיותן טומאות קלות למדיי, ורק לבסוף יידונו הדינים החמורים והמסובכים של הצרעת. הסמיכות הזאת מפתיעה מסיבה נוספת, שכן הלידה, היציאה מן הרחם לחיים, היא הניגוד המוחלט לצרעת, היציאה מן החיים כמעט למוות, ומדרש ר’ פנחס בן יאיר עומד על כמה תופעות שבהן דומה המצורע למת:
את מוצא שהמצורע חשוב כמת, כשם שטמא בטומאת המת גזר הקב”ה ליקח פרה אדומה ולהשליך לתוך השרפה עץ ארז ושני תולעת ולהזות עליו ביום השלישי ובשביעי ולהיות פרוש שלא יכנס למקדש שבעה ימים, כך צוה למצורע ג’ וז’ ולהיות פרוש שלא יכנס למקדש ז’ ימים, ושיקח שתי צפרים ועץ ארז ושני תולעת ואח”כ יבא למקדש. ולמה צוה בפרה לעשות כמו במצורע? לפי שמעשה פרה אדומה לא נעשית אלא לכפר על מעשה העגל שהוא צרעת הרוח, לפיכך דינם שוה….
ומדוע תחייב התורה יולדת לכפר על חטא שלא חטאה בו? אבל בטרם התפתחה הרפואה המודרנית היה מות יולדת עניין שבשגרה, והוודאות שהוולד מסכן את חייה התבטא בראייה בו ‘רודף’ שיש להציל את היולדת מפניו, ובברכת ‘הגומל’, למי שפוסק שיולדת חייבת בה, שכן אין הבחנה לעניין זה בין לידה קלה ללידה מסוכנת.
ואשר למצורע, ניתן לראות שהוא מייצג את המת בעיקר בשלב ההיטהרות הראשון, כשהוא מביא שתי ציפורים, אחת כנגד ציפור נפשו היוצאת לחירות ולחיים ואחת הנשחטת, ודמה ניגר אל המים – “כִּי-מוֹת נָמוּת וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ” (שמ”ב יד:יד).
אם כן, פרשת ‘תזריע’ עוסקת בשני קצות החיים: היולדת המביאה שמחה וחיים לעולם במחיר כבד לעצמה, והמצורע שבמעשיו ניתק עצמו מן החברה האנושית ובזה מסמל כל אדם מת, שכן גזֵרת המוות נגזרה על המין האנושי בשל חטא…. (ע”כ)
2. וטמאה שבעת ימים… ו 33 תשב בדמי טהרה
הקטע הראשון בפרשתנו מדבר על האישה היולדת וקובע שהיא טמאה
וכבר שנים אני שואל למה אישה שסבלה 9 חודשי הריון ומספר שעות של חבלי לידה נעשית טמאה?
ובכלל למה ההבדל בין לידת בן (ז) ללידת בת (נ)?
כנראה שא-להים באמת חושב/יודע שיש הבדלים בין שני סוגי הלידות?
— אישה כי תזריע וילדה…וטמאה (???) למה? הרי זה אירוע חגיגי.
— תורת המצורע ביום טהרתו…וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים… מה זה??? הרי זה אירוע חגיגי, המצורע סוף סוף התרפא.
אבל האם שני האירועים באותה “סירה”?
האישה אחרי הלידה נטמאת לשבוע/שבועיים ואחרי 33/66 יום מביאה קורבן ומיטהרת.
והמצורע נעשה טמא בהתאם לאבחון הנגע, ככתוב – “וראה הכהן את הנגע…צרעת ..וטמא אותו ..ויצא אל מחוץ למחנה… . והסגיר הכהן את הנגע…”
ואז המצורע בהסגר (?) עד שיבוא שינוי לטובה, וכשהשינוי המיוחל (אם) מגיע, המצורע עובר תהליכי טיהור וכפרה (כמובן אחרי קורבן) .
שני התהליכים אינם דומים, אז למה הם נקראים יחדיו? האישה תחילה ואחריה הגבר.
מתוך אוסף מדרשי חז”ל ב –
… כתיב למעלה מן הענין, אשה כי תזריע וילדה זכר, מה כתיב בתריה, אדם כי יהיה בעור בשרו, וכי מה ענין זה לזה, א”ר תנחום ב”ר חנילאי משל לחמורה שרעת ונכוית ויצא בנה כווי, מי גרם לולד שיצא כווי, שנכוות אמו, כך מי גרם לולד שיהיה מצורע, אמו שלא שמרה ימי נדתה. (ע”כ. מומלץ, בעיקר למי שיש זמן ליון נוסף)
ומעניין שהקטע על “אישה כי תזריע”, תופס רק (פרק יב’) 8 פסוקים. כל רוב הפרשה, (פרק יג’) כולל 59 פסוקים מדבר על מצורע ועל צרעת בכלל. (קצת על פרשת מצורע – להלן)
אחזור לאישה שהזריעה, מה קורה לה?
3. תשב בדמי טהרה… עד מלאת ימי טהרה
משפט קצר, – ויש לשים ל (רש”י) -ה של “טהרה” ראשונה ללא מפיק “הא” ה של “טהרה שני עם פיק “הא”
מה קורה במשך 33/66 ימי טהרת האישה?
מתוך סיכום הנושא, ב –
למעשה, מכיוון שלאחר לידת זכר יש להמתין רק כשבוע, ובכל מקרה האישה צריכה להמתין שבוע לאחר הלידה מפני שבלידה עצמה יצא דם המטמא אותה כי “אין פתיחת הקבר ללא דם”, נמצא שמעשית כיום אין השפעה מעשית לטומאת היולדת על היולדת, והחילוק המעשי היה רק בעבר, כאשר לאחר ראיית דם נידה לא היו על הנשים לספור שבעה נקיים, והיו צריכות רק להמתין שבעת ימים מהיום שבו החל דם הנידה לזוב, וממילא אם הלידה הייתה ביום השביעי הייתה היולדת יכולה לטבול באותו יום מיד לאחר שקיעת החמה, למרות שיצא מנה דם באותו יום עצמו, לולי דיני טומאת יולדת. (מוזר, כי בתקופת הריון, אין נידה)
לאחר לידת זכר האישה יכולה לעשות בדיקת הפסק טהרה מיד, להמתין שבעה נקיים ולטבול. לאחר לידת נקבה היא גם כן יכולה לעשות זאת, אלא שאסור לה לטבול עד שבועיים מהלידה. כל דם או כתם שתראה במהלך הימים הללו, בשבעת הנקיים, לפני הטבילה או לאחריה – יאסור אותה על בעלה ויצריך היטהרות מחודשת לפי הסדר המפורט…
.
לאחר תקופת הטומאה הראשונית מתחילה תקופה הנקראת “ימי טוהר”, שנמשכת שלושים ושלושה ימים בלידת בן (מהיום השמיני ללידתה, יום ברית המילה, עד היום הארבעים) וששים ושישה ימים בלידת בת (מהיום החמישה עשר עד היום השמונים). במשך תקופה זו היולדת אינה “אב הטומאה”, אלא יש לה טומאה קלה בדרגת “שני לטומאה” כמו טבול יום: היא לא מטמאת אדם וכלים שבהם היא נוגעת, וגם לא אוכל ומשקה שאין בו קדושה (“חולין”), אלא היא מטמאת רק תרומה וקדשים שהיא נוגעת בהם. לכן היא נקראת בלשון חז”ל: “טבולת יום ארוך”[3]. (ע”כ)
(בנספח להלן, מובא – מתוך המאמר לעיל, סיכום גורמי הטומאה ותוצאותיה.)
ומתוך
(לשים לב, מספרים ניתנים באותיות,דוגמה – סו’ = 66)
.ימי הטוהר
ליולדת זכר יש לג’ ימי טוהר וליולדת נקבה יש סו’ ימי טוהר. פירוש הדבר הוא שמדאורייתא כל דם שאשה רואה תוך ימים אלו הוא דם טהור ויכולה לשמש עם בעלה בימים אלה גם אם רואה בהם דם. ונחלקו בגמרא רב ולוי בטעם שהדם שרואה בימים אלו טהור:
גמרא נדה לה: – “איתמר: רב אמר מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו ולוי אמר שתי מעיינות הן נסתם הטמא ונפתח הטהור נסתם הטהור ונפתח הטמא מאי בינייהו? איכא בינייהו שופעת מתוך שבעה לאחר שבעה…” יוצא א”כ שרב לקולא שהרי אע”ג שלא פסק ולא נסתם – טהורה שהרי התורה טהרתו. ולוי לחומרא שהרי עדיין לא נסתם הטמא.
למחלוקת רב ולוי יש נפ”מ נוספת – כאשר שופעת מתוך ימי הטוהר לאחריהם – כאן רב יהיה לחומרא שהרי תמו ימי הטוהר ואע”ג שלא פסקה מלראות כיון שתמו ימי הטוהר – חזרה לטומאתה. ואילו לוי לקולא שהרי המעין של ימי הטוהר טרם נסתם ולכן גם אם רואה מתוך ימי הטוהר לאחריהם טהורה עד שתפסוק.
מ”מ מסקנת הגמרא לו.: “והלכתא כוותיה דרב בין לקולא בין לחומרא.”
– לאחר ז’ ימי טומאתה לבן ויד’ לנקבה צריכה היולדת לטבול (בליל ח’/טו’).
וכתב הב”י שהרי זהו משפט הנדה שעולה מטומאתה ויולדת נחשבת נדה כאמור.
– דיני יולדת מיירי בין שילדה חי או מת או אפילו נפל שהרי כל שנגמרה צורתו אמו טמאה טומאת יולדת חוץ מיוצא דופן שיתבאר משפטו בסוף הסימן.
– דרכי משה (סק”א) כתב בשם ר’ ירוחם שטומאת יולדת לזכר או לנקבה היא טומאה קבועה מהתורה ולכן אפילו ספרה ז’ נקיים מלידתה אינה יכולה ליטהר קודם יד’ ליולדת נקבה שהרי טומאה זו אינה תלויה בראיותיה אלא היא קבועה.
צריכה לפרוש מבעלה ליל מא’/פא’
גמרא פסחים קיג.: “… והיושבת על דם טהור אסורה לשמש. עד כמה? אמר רב עונה.”
פירוש רשב”ם (שם): “אשה שכלו ימי טוהר שלה והגיע ליל ארבעים ואחד לזכר או ליל שמונים ואחד לנקבה שאם תראה עכשיו תהא נדה אסורה לשמש ואעפ”י שלא ראתה דהואיל ולמודה היא עד עכשיו להיות משמשת עם ראייתה גזירה שמא תראה ותשמש.”
– ולגבי מה נחשב עונה כתב רשב”ם שהוא יום או לילה.
וכ”כ גם הרא”ש שכן הדבר הוא לנוהגים לשמש על דם טוהר. וכ”כ ראב”ד, סמ”ג,סה”ת והפרישה (סק”ה).
בה”ג: כתב שהטעם שצריכה לפרוש בליל מא’ לזכר או פא’ לנקבה הוא משום דכיון דנפקא מימי טהרה לימי טומאה הוי כשעת וסתה שצריך לפרוש ממנה עונה.
סמ”ק: כתב שיש לפרוש ליל מא’/פא’ ולא חילק בין הנוהגים לבעול על דם טוהר למי שאינם נוהגים כן. ..(ע”כ)
ובפעם קודמת הזכרתי את מנהג יהודי אתיופיה בנושא, שמובא ב –
(לא אצטט)
ועוד, מתוך
….
.הצגת הלידה בלא הזכרת האב מפתיעה היא במיוחד לאור האוריינטציה הפטריארכלית שבמקרא. ואכן, הפרשנים נתנו את דעתם לתשומת הלב המוקדשת כאן לנשים, וניסו להסביר את המאמר “אשה כי תזריע”. לפי תפיסות רפואיות יווניות, שהילכו אף בעולמם של חז”ל, יש קושי גדול בהבנת פסוק זה, משום שלפיהן, האיש הוא הזורע והאישה נזרעת. כלומר, האישה אינה שותפה שווה בתרומתה ליצירת הוולד, אלא שותפה משנית. על רקע זה, מובנים דברי הרמב”ן בפירושו על אתר:
אשה כי תזריע. אשה מזרעת תחילה, יולדת זכר. ואין כוונתם שיֵעשה הולד מזרע האשה. כי האשה, אע”פ שיש לה ביצים כביצי זכר 3… לא עושה דבר בעובר. אבל אמרם “מזרעת”, על דם הרחם שיתאסף בשעת גמר ביאה באם, ומתאחז בזרע הזכר. כי לדעתם הולד נוצר מדם הנקבה ומלובן האיש, ולשניהם יקראו זרע. וכך אמרו: “שלשה שותפין יש בו באדם: איש מזריע בו לובן שממנו גידים ועצמות ולובן שבעין. אשה מזרעת אודם שממנו עור ובשר ודם ושער ושחור שבעין”. וגם דעת הרופאים ביצירה כך היא. ועל דעת פילוסופי היונים, כל גוף העובר מדם האשה, אין בו לאיש אלא כח הידוע בלשונם היולי, שהוא נותן צורה בחומר. כי אין בין ביצת התרנגולת הבאה מן הזכר לנולדת מן המתפלשת בעפר שום הפרש, וזו תגדל אפרוח וזו לא תזָּרע ולא תצמיח בהמנע ממנה החום היסודי שהוא לה היולי. ואם כן, יהיה מילת “תזריע” כמו “זרועיה תצמיח” (ישעיהו סא, יא).
הרמב”ן מבקש אפוא ליישב את המקרא עם שתי התפישות ה”מדעיות” העיקריות5, ולפיהן אין לאישה אלא חלק משני ביצירת הוולד. לפי תפישת “הרופאים”, האישה אינה מספקת אלא את הסביבה ואת המעטפת שהעובר יכול לגדול בה, אבל התרומה העיקרית ביצירתו היא של האב והאל הנותנים לו זה את עיקרי גופו וזה את נשמתו. לפי אריסטו (הפילוסופים היוונים), יש אמנם לאישה חלק משמעותי קצת יותר בהולדה, שכן גוף העובר בא ממנה, אבל גם לדידו כוח ההולדה העיקרי שמור לגבר, שבלא הכוח ההיולי הבא ממנו לא היה החומר שמביאה האישה מקבל צורת אדם.
הערות…
3. ראוי לציין שחכמים מאוחרים לרמב”ן תיקנו את הלשון, וגרסו: “שהרי אין לה ביצים כביצי הזכר, שיעשה בהם הזרע”. אך נדמה לי שדבריו של הרמב”ן אכן מדויקים לזמנו, כיוון שלפי תפיסות יווניות מסוימות שרווחו בימי הביניים, מבנה גופה של האישה נתפס כמבנה גוף מהופך של האיש. כלומר, איברי הרבייה של האיש, שהם מחוץ לגופו, מקבילים לאיברי הרבייה של האישה, שהם בתוך גופה. וכן עולה גם מהמשך דבריו של הרמב”ן.
ולפי הזוהר, מתוך
וטמאה שבעת ימים הנפש, כי כל שבעת ימים אינן נכנסות רוחות אל המלכות, להתקשר בה. וכל אלו שבעת ימים, הרוח הולך בגוף, כדי למצוא מקומו להתיישב בו. ואז כתוב, והיה שבעת ימים תחת אמו, המלכות, שהוא מתחתיה, ואינו יכול להתקשר בה.
כז) וביום השמיני חוזר הרוח והגוף להראות לפני המלכה, ולהתקשר בה, ובזכר, בז”א, בגוף ורוח. ושלושים יום ושלושת ימים תשב על דמי טהרה, כדי שהרוח יתיישב בגוף. ג’ ימים שלאחר המילה, שהילד סובל מכאב המילה, והרוח אין מִשכנו שורה בגוף כבשאר ימים. וע”כ, ושלושים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה.
אין האיילת יכולה להוליד את הנשמה, אלא כשנחש נושך בערייתה. ולפיכך, נטמאה הנשמה ע”י נשיכות שלו. כי נשיכת הנחש וזוהמה שלו, מעוררת נקודה דמדת הדין, שאינה משותפת בבינה, שהיא מנעול. ומחמת זה אין הרוח, האור, יכול להתלבש בגוף, הכלי. וצריך הרוח לעלות חזרה אל המלכות שנמתקת בבינה, במפתח, ולהתקשר בה. אז גם הוא מקבל המיתוק של שיתוף המלכות בבינה, ויוכל להתלבש בגוף. כמ”ש, וטמאה שבעת ימים, שהם ז’ ספירות חג”ת נהי”מ, שהמלכות צריכה לעלות לבינה, להתמתק בבינה….כח) דמי טהרה או ימי טהרה? בדמי טהרה, דמים של המילה, דם אחר הדם הבא מן הילד. והקב”ה שומר לאלו הדמים כל אלו הימים. כמ”ש, תשב בדמי טהרה. טהרה סתם, שאין בה מַפִיק ה’, ואינה נזכרה בקריאה, יורה שאינו מזכיר ה”ת של הויה, המלכות. שמדובר בטהרת המלכות, אמה של הנשמה, אלא טהרה סתם, כי דמי טהרה סתם, נקראים אלו דמים הטהורים, כי המדובר הוא רק בנשמה הנולדת ממנה. וכל עליות והתקשרות שנאמר במלכות, הם במה שהמלכות היא שורש אל הנשמה.
דמי מילה, שהם ביום השמיני, הם שורש דם טהור, הנמשך ממסך המפתח, והדמים הנמשכים בל”ג ימים, הם נמשכים מדם טהור של המילה. כמ”ש, בדמי טהרה, שהם שורשי דם טהור. והדם הנראה בל”ג יום, דם מילה, דם טהור, ממסך המפתח. כי אם לא היו דינים אלו דקטנות, לא היה אפשר שתקבל פעם ג”ר. וע”כ צריך הקב”ה לשמור אותם, כדי להכשירה לקבל ג”ר…אם נקבה תלד. משום שהצד שמאל שלט יותר והימין נכנע אליו, וע”כ הכל, על אחד שניים, נתרחקה הנוקבא, המלכות, מז”א. וכדי להתקשר הרוח שיתלבש בגוף, כי השמאל אינו מתיישב בגוף כמו הימין, כי נמצא בתוקף הגבורות יותר. כי בימין, שהוא זכר, לא היה להמתיק אלא דינים דנוקבא, שהם דמים טמאים וטהורים. אבל הנקבה, שהשמאל גובר בה, צריכים לתקן גם דינים דשמאל, שהם דינים דדכורא. וע”כ ניכפל הכול. שהטומאה היא שבועיים, כנגד דינים דדכורא ודינים דנוקבא. וכן ימי טוהר הם שישים ושישה ימים, ל”ג כנגד דינים דדכורא, ול”ג כנגד דינים דנוקבא…
(ע”כ. – . אבל אני לא הבנתי)
והסבר פשוט ניתן ב –
פרשת “תזריע” פותחת בדיני הטהרה של אישה שילדה בן או בת. זמן הטהרה אינו היבט דתי גרידא, אשר בסופו מביאה האישה קורבן. תקופה זו חשובה עבור האישה, זו מנוחה נפשית ופיזית. מעין חופשת לידה של התקופה העתיקה.
החשיבות של חופשת הלידה לא נתונה במחלוקת. המאמץ המתמשך תשעה חודשים, והטיפול בתינוק ובמטלות הבית הם מעמסה פיזית אדירה על האישה, שלא לדבר על המעמסה הנפשית הקשה לא פחות. (ע”כ. אבל למה אחרי לידת בת יש צורך בחופשת לידה כפולה?)
4. אדם כי יהיה בעור בשרו …. נגע צרעת הוא… וראה הכהן…והנה הנגע עמד בעיניו…וראה הכהן אותו..
נגע צרעת כי תהיה באדם…. והיא הפכה….כל ימי אשר הנגע בו .. טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה
יש בפרק יג’ כפילות מסוימת, פסוקים א-ח’, ושוב פסוקים ט’-יח’.
מושגים חצי רפואיים — בהרת – מספחת – בשר חי… ועוד
קשה לראות את ההבדלים.
וקשה לי להחליט מי יותר מסכן המצורע או הכהן. ניסיתי לספור כמה פעמים כתוב בפרק על נגע הצרעת באדם או בבגד, “וראה הכהן”.. כל כך הרבה פרטים אנטומיים ו”רפואיים” נכתבו ב – 46 פסוקים בפרשתנו. האם היו כל כך הרבה מצורעים בשבטי ישראל הנודדים? האם הכהנים למדו את נושא אבחון הצרעת לפרטיו? לא זכור לי שימוש יותר מאוחר בידע על הצרעת.
למה לא נאמר על מרים המצורעת שאהרן הכהן בדק אותה? אולי היא לא היתה טמאה? הרי היה לאהרן ידע בנושא.
מתוך
….
הנפילה הגדולה היא בברית הטמאה בין ‘נגע’ ‘לצרעת’ שהופכת אותה ל’נגע- צרעת’. יש המדבר ויש השומע וכך המוות והרוע מופצים ומתרבים בעולם במהירות רבה, ומשחיתים כל חלקה טובה. את ‘קשר הרשעים’ הזה באה
א.
בפרשת השבוע פרשת תזריע נפגשים אנו עם ההשגחה הא-לוהית הפלאית אשר חופפת על ישראל ומטהרתם ומזככתם מנגעי הלשון הבאים מצרות העין ומגאווה.
נס הצרעת הינו כמין ‘סימון א-לוהי’ של מחלת רוח עמוקה וממאירה הזקוקה לרפואה רוחנית דחופה, אשר ניתנת בהנחייה מדויקת ומפורטת על ידי בורא עולם לעמו ישראל.
כבכל דברי תורה גנוזים ומקופלים שפע אוצרות חכמה וטוב קודש בין המילים והשורות אשר עוסקות לכאורה רק בהגדרות של נגעים וטומאות ,מבצבצים הם על פני השטח דרך ביטויים מיוחדים, רמזים, שאלות עומק, ובעוד צורות רבות ושונות לאין מספר.
ננסה נא לאחוז בסנסנן אחד מאשכולות הגפן אשר בפרשת נגעים אולי נזכה לטעום מיינה של תורה ולהתבסם מטוב ריחו.
ב.
בראש הפרשה נאמר “אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת , והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרון הכהן..וראה הכהן את הנגע..” וממשיכה התורה ומפרטת את ההלכות השונות של הנגעים אשר מכונים ‘נגעי הגוף’ בשונה מהנגעים שבבית או בבגדים. גם בנגעי הגוף ישנה הבחנה בין ‘נגעי העור’ לבין ‘נגעי שער’ העוסקים במצב של צרעת שערות הראש או הזקן.
והנה להפתעתנו בפרשייה הבאה העוסקת גם היא ‘בנגעי עור’ שוב מופיעה פתיחה דומה ” נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן . וראה הכהן את הנגע..”.
השאלה מתעוררת מעצמה מדוע לפתוח שוב בפתיחה חדשה לאותו הנושא בדיוק? הרי אפשר היה להמשיך את ההלכות החדשות תחת הכותרת הראשונה, ממש כפי שהתורה כותבת בפרשייה הסמוכה “ובשר כי יהיה בו או בעורו שחין ונרפא…ונראה אל הכהן..” וכן בפרשייה שלאחריה “או בשר כי יהיה בעורו מכוות אש…וראה אותה הכהן..”.
דומה שהתורה חפצה ללמדנו כי יש כאן כעין ‘זוג’ פרשיות הפותחות את מהלך פרשת הנגעים, וצריך להתבונן על שניהם יחדיו מתוך תשומת לב ל’מערכת היחסים’ ביניהם.
ג.
ואכן כאשר מתבוננים אנו בשני הפרשיות ובסגנון הלשון שלהן הרי רואים אנו כי הפרשייה הראשונה פותחת בתיאור ההלכה של הנגע בלשון זכר. ככתוב “וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ..ומראה הנגע עמוק מעור בשרו נגע צרעת הוא[1]…והסגירו הכהן את הנגע שבעת ימים ..והנה הנגע עמד בעיניו לא פשה הנגע בעור והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים שנית..והנה כהה הנגע לא פשה הנגע בעור וטיהרו הכהן מספחת היא.. ” עד כאן הנושא הוא הנגע ולכן ההתייחסות אליו היא בלשון זכר.
ומכאן פתאום משתנה הנושא ובמקום ‘הנגע’ ובלשון זכר, נכנסת ‘הצרעת’ ובלשון נקבה . כפי שנאמר “ואם פשה תפשה המספחת בעור אחרי הראותו אל הכהן לטהרתו..וראה הכהן והנה פשתה המספחת בעור וטמאו הכהן צרעת היא” לשון נקבה. (זאת אחר שביחס לאותה המספחת אם היא לא פשתה נאמר מקודם ‘ואם כהה הנגע ולא פשה הנגע בעור’ – לשון זכר, כיון שהנושא היה הנגע, כפי שהסברנו)
אם כן ברור הדבר כי פתח בנגע ( ‘נגע צרעת הוא’) – לשון זכר, וסיים בצרעת (‘צרעת היא’)- לשון נקבה. כל זאת בפרשייה הראשנה.
מפליא הדבר, אך בפרשייה השנייה מוצאים אנו את אותה התופעה בדיוק אך בצורה ההפוכה. פותחת בלשון נקבה ו’בצרעת’, ומסיימת בלשון זכר ו’בנגע’. הצד המשותף ביניהם הוא בצמד המילים ‘נגע צרעת’ אשר ברור כי הוא גם המחבר ביניהם. … (ע”כ. ותשובה ניתנת בהמשך המאמר)
ומתוך אוסף מדרשי חז”ל (שהוזכר לעיל) ב –
….על עשרה דברים נגעים באים, על ע”ז, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל חילול השם, ועל ברכת השם, ועל הגוזל את הרבים, ועל גוזל את שאינו שלו, ועל גסי הרוח, ועל לשון הרע, ועל עין רע. על ע”ז, מישראל שהעידו עדות שקר בהקב”ה ואמרו לעגל אלה אלהיך ישראל, ומנין שלקו בצרעת, שנאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא, ושפרחה בהן צרעת… ועל חילול השם מגחזי, ויאמר גחזי נער איש האלקים, מהו מאומה, מן מומא דאית ביה, ומנין שלקה בצרעת, שנאמר וצרעת נעמן תדבק בך… ועל גוזל את הרבים משבנא, שהיה נהנה מן ההקדשות, ומנין שלקה בצרעת, שנאמר הנה ה’ מטלטלך טלטלה גבר ועוטך עטה, ואין ועוטך עטה אלא צרעת, שנאמר ועל שפם יעטה… ועל עין הרע, שנאמר ובא אשר לו הבית, מי שייחד ביתו לו ואינו רוצה ליהנות לאחרים…
(ע”כ)
מדרש תנחומא:
מעשה בכהן אחד שהיה רואה את הנגעים, מטה ידו בקש לצאת לחוצה לארץ, קרא לאשתו אמר לה בשביל שבני אדם רגילין לבא אצלי לראות את הנגעים קשה עלי לצאת מעליהם, אלא בואי ואני מלמדך שתהא רואה את הנגעים. אם ראית שערו של אדם שיבש המעין שלו תהא יודעת שלקה, לפי שכל שער ושער ברא לו הקב”ה מעין בפני עצמו שיהא שותה ממנו, יבש המעין יבש השער. אמרה לו אשתו ומה אם כל שער ושער ברא לו הקב”ה מעין בפני עצמו שיהא שותה ממנו, אתה שאתה בן אדם כמה שערות יש בך ובניך מתפרנסין על ידך, לא כל שכן שיזמן לך הקב”ה פרנסה… (תזריע ו)
אדם כי יהיה בעור בשרו, קשה לפני הקב”ה לפשוט ידו באדם הזה, ומה הוא עושה, מתרה בו תחלה ואחר כך מלקה אותו, שנאמר (ויקרא י”ג) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, בתחלה מלקה ביתו, חזר בו מוטב, ואם לאו מלקה בגדיו, שנאמר (שם י”ג) והבגד כי יהיה בו נגע צרעת, חזר בו מוטב, ואם לאו באים בגופו, שנאמר אדם כי יהיה בעור בשרו. (שם י)
אדם כי יהיה בעור בשרו, על ידי מה נגעים באים, על ידי הזנות. וכן את מוצא בירושלים על ידי שהיו שטופין בזנות לכך לקו בצרעת, מה כתיב שם, ויאמר ה’ יען כי גבוה בנות ציון ותלכנה נטויות גרון וגו’ (ישעיה ג’), מה עשה להם הקב”ה, הלקה אותם בצרעת, שנאמר (שם) ושפח ה’ קדקוד בנות ציון, ואין ושפח אלא צרעת, שנאמר ולשאת ולספחת ולבהרת.
שאת זו בבל, שנאמר (ישעיה י”ד) ונשאת המשל הזה על מלך בבל וגו’, ספחת זו מלכות מדי שהיה המן מספח עם אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד, בהרת זו מלכות יון, שהיתה מבהרת על ישראל ואומרת כל מי שיש לו שור יחקה על קרן השור שאין לו חלק באלקי ישראל ואם לאו גוזרין עליו הריגה. והיה בעור בשרו לנגע צרעת זו מלכות אדום, שהקב”ה מלקה אותו בצרעת ואת השר שלו, שכן כתיב (ירמיה מ”ו) מדוע נסחף אביריך לא עמד כי ה’ הדפו. (שם), ולא תאמר במלכות הזה אלא אפילו בגוג שהיה מתגאה בעולם ועולה כך אני מלקה אותו בצרעת…(ע”כ)
ומתוך הגישה הרפורמית ב –
אין לדעת מהי הצרעת שבה מדברות פרשות “תזריע” ו”מצורע” הנקראות פעמים רבות יחדיו. קשה מאוד לפרש את פרטי הנגעים המופיעים בפרשות אלה – צרעת העור, צרעת השער וצרעת הבית – כמתארים תופעה אחת. בוודאי קשה להלום פרטים אלה, ואפילו חלקם, עם תופעות רפואיות ופיסיקליות המוכרות לנו. עם זאת ברור שלקוראי הטקסט בתקופת המקרא היה נהיר בהחלט במה המדובר. מעידים על כך לא רק הפרטים הטכניים המדוייקים המשמשים בסיס להוראות הרפואיות-ריטואליות שעל הכוהנים להקפיד במילויין, אלא גם סיפורי המקרא הרבים על מצורעים שונים: משה ומרים, נעמן שר-צבא ארם ועזריה מלך יהודה, ארבעת המצורעים האנונימיים שבהם מדברת הפטרת פרשת מצורע (מלכים ב, פרק ז). בחלק מהמקרים מתוארת המחלה במילה “כשלג”, שעניינה הוא שינוי מהותי בעורו של החולה ובאובדן צבעו הטבעי. המצורע נקשר גם ל”זב”, היינו למי שעורו מפריש הפרשות זיהומיות מחמת פציעה או מחלה. שניהם נתפסים כטמאים, מורחקים מן המחנה ולא כל שכן מעבודת הקודש הכוהנית. מלך מצורע, שגורלו בוודאי שפר עליו יותר ממצורעים מן המניין, נדון לגלות ל”בית החופשית”, היינו ככל הנראה לבידוד מחוץ לארמון. הוא אינו יכול עוד למלוך.
את עיקר פרטי הסימפטומים של סוגי הצרעת מעניקה פרשת תזריע. היא מדייקת בתיאור הבדיקות שהכוהן צריך לערוך כדי להכריע האם הנגע הוא חולף, או שמא זו צרעת ממארת שאין לה תקנה. במקרה הראשון תהיה הרחקתו של המצורע מן המחנה בחזקת צעד זמני; במקרה השני תהיה זו הרחקה תמידית. פרשת מצורע ממשיכה דיון זה בשני כיוונים. על צרעות הגוף היא מוסיפה את התופעה התמוהה ביותר המתוארת בפרקים אלה, היינו צרעת הבית. …(ע”כ. מומלץ)
וקצת לפרשת מצורע
תקציר הפרשה ניתן ב –
(לא אצטט)
כאמור, עיקר ענייני צרעת האדם ו הבגד ניתן בפרשת תזריע. פרשת מצורע מתחילה בתהליך טיהור המצורע,
זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו …
אוסף פירושים על פסוק זה ניתן ב –
ויקרא פרק יד פסוק ב
— זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע
— מה פיסקה זו באה ללמדנו? פירוש על פי הפשט
אור החיים
זאת תהיה תורת. כל הכתוב מיותר, שלא היה לו לומר אלא כי יטהר המצורע והובא אל הכהן וגו’. ובתורת כהנים דרשו תיבת זאת למעט טהרת המצורע בבמה, שלא יהיה אלא בבית עולמים, ותיבת תהיה לרבות שיטהרו מצורעים בזמן הזה, וכמעשה רבי טרפון (ירושלמי פ”ב ה”ב. תו”כ פסוק ד) שהראה מקל שטהר בו מצורעים בזמן הזה, ותיבת תורת לומר שהגם שחלק בטומאת מצורע שיש מוחלט בראית כהן פעם ראשונה ויש בהסגר שבוע וכדומה אף על פי כן תורת מצורע אחת היא ותיבת ביום לומר שאין טהרת מצורע אלא ביום ולא בלילה, ואמרו יכול אף לקיחת צפרים וכו’ תלמוד לומר זאת עד כאן. הנה תיבת זאת דרש ממנה למעט טהרת מצורע בבמה ודרש ממנה למעט לקיחת צפרים ביום, הטעם, לצד שקדמה לזכרון הטהרה וזכרון ביום מיעט בשניהם, שאם לא היתה כונת ה’ למעט אלא באחת מהנה היה לו להסמיך המיעוט לאחד על זה הדרך תורת המצורע זאת תהיה ביום, ואז יהיה המיעוט על ביום ולא על תורת המצורע אם צריכה בבית עולמים. או יאמר על זה הדרך ביום טהרת המצורע זאת תהיה תורתו, ואז היה המיעוט על הקרבנות ולא על ביום, ואין בסדר זה תוספת אפילו אות אחת. ובדרש דרשו (ויק”ר פט”ז ב’) מיתור הכתוב זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע וצריך לדעת למה רמז הדבר במקום זה בזמן טהרה. ונראה כי לצד שבא הכתוב לומר הבאת צפרים לזה הקדים לתת טעם כי לצד שחטאו הוא בשביל לשון הרע לזה תהיה תורתו זאת להביא צפרים המצפצפים דוגמתו:
— מה פיסקה זו באה ללמדנו? ביאור.
— אור החיים
עוד נראה לפרש על זה הדרך להיות שהצרעת כפי הטבע תכונתו תתהוה מעפשות וזיהום הגוף ותגבורת המרה אשר תתגבר באדם ועושה רושם בבשרו, ודבר זה יסובבנו העצבון וצרת הלב ושממון השכל, והרפואה הטבעית לזה היא הרחקות העצבון ועניינים המרחיבים לבו של אדם ומשמחים אותו, והנה בבוא נגע צרעת על האדם יכול אדם לומר כי חולי טבעי הוא אשר יקרה להאדם, ובאמור לו כי הוא זה בשביל לשון הרע לא יאמין ולא יצדיק הדברים, לזה נתחכם אל עליון וצוה שיסגר המצורע בדד ישב ובגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה, ודברים אלו הם כפי הטבע נגדיים לרפואת סיבת הנגע ואדרבה יולידו הנגע מחדש, וכאשר יראה האדם שהגם שעשה דברים אלו שהם נגדיים אף על פי כן על ידי שהרהר תשובה והתודה חטאתו כי בעונו אשר פשט לשונו גילה הנגע את עינו וישוב מחטאתו ויטהר לשונו ויראה כי הפך הנגע את עינו בזה ידע ויוכיח הוכחה ברורה שלא בא לו הנגע אלא לצד שדבר לשון הרע, והוא אומרו זאת תהיה תורת מוציא שם רע, והכרת הדבר והוכחתו ביום טהרתו, שהגם שעשה דברים נגדיים לחוליו כנזכר אף על פי כן נטהר, בזה ידע כי תורת לשונו הרע הוא זה ולא מקרה הטבעי כחושבי מחשבות און וישמור פיו ולשונו, והוא מה שגמר אומר נרפא נגע הצרעת מן הצרוע פירוש מן הצרוע באה רפואתו ששב ורפא לו:
…….
בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ
וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן: וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן:
מהי כוונת הפיסקה, הרי בפסוק הבא כתוב שהכהן יוצא אל הצרוע?
….
רבינו בחיי
ומה שאמר ביום טהרתו, ביום שירצה להטהר והובא אל הכהן למדך שאין לו טהרה לעולם כי אם על פי כהן, כי אין הענין שיבא המצורע אל הכהן אבל הכהן היה יוצא אליו אל מחוץ למחנה באשר הוא שם, זהו שהזכיר ויצא הכהן אל מחוץ למחנה:
……
מדוע כתוב “והובא” ולא “ובא”?
אבן עזרה
וטעם והובא. כמו חביריו כי אחר שיסור נגע הצרעת לא ירצה להביא מה שמחוייב:
דעת זקנים מבעלי התוספות
והובא אל הכהן. קרי ביה והוא בא שאין לו מי יביאנו שהכל בדלים ומתרחקין ממנו שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו: (ע”כ)
5. וישב מחוץ לאהלו
מתוך (תלמוד בבלי) ב –
ת”ש דתניא {ויקרא יד-ח} וישב מחוץ לאהלו שיהא כמנודה וכאבל ואסור בתשמיש המטה ואין אהלו אלא אשתו שנא’ {דברים ה-ל} לך אמור להם שובו לכם לאהליכם שמע מינה וניפשוט נמי למנודה אמר רב הונא בריה דרב פנחס משמיה דרב יוסף מי קתני שאסור שיהא כמנודה וכאבל במילי אחרנייתא ואסור נמי בתשמיש המטה
ואכן, מתוך
. “אין ‘אהלו’ אילא אשתו”
1. הדרשה
דרשה זו עוסקת בהלכות המצורע המיטהר:
“וישב מחוץ לאהלו” [ויק’ יד, ח] ישב מחוץ לאוהלו יהא כמנודה יהא אסור בתשמיש המיטה. אהלו אין אהלו אילא אשתו שנ’ “שובו לכם לאהליכם” [דב’ ה, כז]. (ספרא מצורע, פרשה ב, יא [עא ע”ב])
בתקופת השהייה מחוץ למחנה מכונה המצורע בהלכה “מצורע מוחלט”, והימים “ימי גמרו”. לאחר שנרפא מצרעתו עליו לקיים טקס טהרה, ולאחריו הוא מונה שבעה ימים נוספים. ימים אלה מכונים בהלכה “ימי ספירו”. בסופם, ביום השמיני, המצורע משלים את טהרתו (ויק’ יד, ט-לב). על-פי פשוטו של מקרא, המשמעות של מעבר המצורע מימי חילוטו לימי ספירו היא היתר כניסה למחנה, אך הוא מוגבל בכניסה לאהלו – “וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים” (שם, ב-ח). אבל לפי דרשת “אין X אלא Y”, ההגבלה “וישב מחוץ לאהלו” איננה מתפרשת כפשוטה אלא כאיסור על יחסי אישות. להצעה זו שותפה, לפחות בחלקה, גם הדרשה הקודמת לה: “יהא אסור בתשמיש המיטה”.
2. הזיהוי “אוהל – אישה”
מבחינה סמנטית הפירוש “אישה” למילה “אוהל” הוא אפשרי. בלשון המקרא ובלשון חכמים המשמעות הבסיסית של “אוהל” היא מקום מגורים נייד, אך בערבית המשמעות הבסיסית של أَهْل היא אישה, משפחה או בני הבית. כיוצא בזה המילה “בית”, שאף היא מציינת מקום מגורים, משמשת בלשון המקרא, בלשון חכמים ובארמית גם לציון קבוצת אנשים, תא משפחתי ואף אישה. למשל, כך מוסר ר’ יוסי: “מימי לא קריתי לאשתי אשתי אלא ביתי” (בבלי, שבת קיח ע”ב). (ע”כ)
ואוסף מדרשי חז”ל בנושא הצרעת מובא ב –
(לא אצטט. מומלץ)
אז אסיים להשבוע
שבת שלום
שבוע טוב
להת
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
נספח – גורמי טומאה (רצוי לעיין במקור לפרטים נוספים)
מתוך
| טומאה וטהרה ביהדות | ||
|---|---|---|
| דרגות הטומאה | אבי אבות הטומאה • אב הטומאה • ולד הטומאה (ראשון לטומאה) • שני לטומאה • שלישי ורביעי לטומאה |  |
| דרכי היטמאות | אוהל • מגע • משא • היסט • מדרס |
|
| דברים המטמאים על פי התורה | מת • נבלת חיה ובהמה • נבלת עוף טהור • נבלת השרץ• בעל קרי • נידה • זבה • יולדת • זב |
|
| דברים המטמאים על פי חכמים | ארץ העמים • טומאת ידיים • בית הפרס • טומאת גויים •טומאת עבודה זרה | |
| דברים הנטמאים | אדם • כלים (כלי מתכות, כלי עץ וכלי חרס) • אוכלים •משקין | |
| נידה | הפסק טהרה • דם בתולים • חומרא דרבי זירא • כתם •עקרות הלכתית • פרישה סמוך לווסת • שבעה נקיים | |
| אחרים | טומאת מקדש וקדשיו • האיסור לכהן להיטמא למת •הכשר לקבל טומאה • טומאה רצוצה • טומאה הותרה בציבור | |
| היטהרות | טבילה • פרה אדומה • מקווה • חציצה • טבול יום •מחוסר כיפורים | |
| מסכתות בסדר טהרות | כלים • אהלות • נגעים • פרה • ט |
|