From:
Sent: Sunday, 7 May 2017 1:18 AM
To:
Subject: אחרי מות … ונתתי פני בנפש…. קדושים תהיו…והתקדשתם והייתם קדושים
הקדמה כללית
עברנו את פסח, , עברנו חצי שנה משמחת תורה, ועברנו חצי מפרשות התורה., הגענו לאמצע חומש ויקרא.
איזהו החומש החשוב ביותר? ואולי להיפך – איזה חומש הכי פחות חשוב? התשובה לשתי השאילות היא אחת – חומש ויקרא. העניין תלוי בתקופה, בזמן בית המקדש, הקרבת הקורבנות היתה יותר חשובה מההיסטוריה, או מהרבה מצוות אחרות. קשה לי לדמיין את הכהנים והלוויים עם תפילין בבית המקדש, אחרי חורבן בית המקדש, חומש ויקרא הפך להיות (ברובו) לא מעשי.
בעצם מה זה חשוב לנו כיום שהיה משכן מפואר לה’ במדבר? והיו כ – 4-5 כהנים לשני מיליון נפשות. וכבר הוזכר בשנים קודמות שהרבה חז”לים מסכימים שבמדבר לא הוקרבו קורבנות. כך למשל נקח את קורבנות האישה היולדת – לפי פרשת תזריע – כבש ויונה להולדת בן או בת.
כן, זה שייך לפרשת השבוע שעבר, אבל הנושא הזה – קורבנות בכלל וקורבנות האישה היולדת ממשיך להטריד את ,”מנוחתי”. האפ כל זה נכון והגיוני? לשמל חג סוכות, בו לפי המצווה (פרשת פנחס) שרפו כליל – במשך שבוע ימים, קרוב ל – 200 (מאתיים בעלי חיים על 4 רגליים). וקורבן היולדת – נכון ניתן תחליף,, במקום כבש שני תואים או שני בני יונה, אבל מה היא הדקיזה שראשונית? = כבש בין שנתו”.י
כי ניתן לחשב, כמה ילדים נולדו במדבר במשך 40 שנה !!! המון. האם האמהות מצאו מספיק כבסים ויונים? כמה לידות היו ביום? אם ספירת בני ישראל בימי פנחס היתה בסוף ה -40 שנות הנדודים, הרי שבמדבר נולדו כ – 600 אלף זכרים ויש להניח שכנ”ל נקבות, כלומר כ – 600,000 זוגות בגיל 20 עד 60. אם גיל 20 – 40 הוא גיל הפריון, יש לנו כ – 300,000 זוגות בכושר ללדת. נניח לידה אחת כל 10 שנים, חישוב מהיר ייתן כ – 30,000 לידות (בנים +בנות) בשנה או, כ – 80 לידות ליום שזה דורש כ – 80 יונים ו 80 כבשים. (ולפי פרשת תזריע הכבשים היו קורבן עולה.כלומר נשרפו כליל). כנראה שאהרן ושני בניו, ואולי גם פנחס הנכד (+ עוד נכדים???) עבדו די קשה שלא לדבר על ציידי היונים במדבר. ומה היה בזמן בית ראשון ושני, מספר הלידות בשנה? ואכן הגמרא מספרת שמחירי היונים היה מופרז) ). האם הקריבו את אלה גם בשבת? מסופקני . האם הקריבו קורבנות כאלה במדבר ו/או גם בבית המקדש – 30,000 כבשים, קורבן עולה של יולדות בשנה, שלא לדבר על עולת המיד היומית, השבתית וכו’. ????? תמוה
ואגב, בשנת תשע”ו, נולדו בישראל כ – 187 אלף תינוקות. (כנראה כולל גם לא יהודים) – כמה כבשים היה על האמהות לשרוף?
הנושא הוזכר לפני שלש שנים ב –
.תשע”ד
ואוסף מאמרי הסבר (בעקבות המסורת) על המספרים בתנ”ך,ניתן ב –
http://tora.us.fm/tnk1/ljon/sug/EcmMsprim.html
(לא אצטט.)
ולחובבי המתמטיקה, מאמר על המספרים הראשוניים ב –
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/bamidbar/kant.html
(לא אצטט)
פסוקי השבוע
וכיסה ענן הקטורת…. ולא ימות
כמעשה ארץ מצריים… וכמעשה ארץ כנען
את חוקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים
ולא תשקצו את נפשותיכם
ערב שבת שלום
להזכירנו היכן אנחנו, אחרי “הפצצה כבדה דיני מצורע, הא הכתוב ומזכיר, רק לפני (שבועיים) ימים, אירעה טרגדיה מחרידה, שני בני אהרן נשרפו, ןמי אשם (כמעט כתבתי – טעות פרודיאנית “מי ה’, ובעצם זו האמת, במיוחד לפי הכתוב “בקרובי אקדש” וגם לפי המדרשים. כי הפסוק מסביר, “בקרבת לפני ה’ וימותו” ה’ לא רוצה אותנו קרובים מידי. מי שזוכר/ת את מעמד הר סיני, “ואל יקרבו אל ההר פן…” (וזה מזכיר לי את הקטע לפני האחרון של הסרט “הקוסם מארץ עוץ” גם שם דורותי התקרבה לקוסם יותר ממה שהקוסם רצה. מילא, סתם)
אז בקיצור הכתוב מדווח לנו שה’ מדבר עם משה אחרי מותם של שני בני אהרן. מתי אחרי? באותו יום? אחרי שישבו שבעה?
תשע”ד (אחרי מות)
(על: מתי התחיל יום כיפור? – המשך ותיקון להלן)
תשע”ה (אחרי מות + קדושים)
(על אי הסדר במצוות ובסיפורים, מספר הכהנים הגדולים ששירתו בבתי המקדש, בזאת יבא אהרן, ואיש אשר ישחט… מחוץ למחנה, גילוי עריות, שמירת מגע, הנותן מזרעו למולך, שפחה חרופה)
תשע”ו
(על: למה ה’ לא מדבר ישירות עם אהרן, אין ניחום אבלים, אין על אלישבע, מיתת צדיקים בגיל פחות מ – 20, ולמה דווקא כאן מצוות יום כיפור, על שני השעירים גורלות, וכל אדם לא יהיה באהל מועד, לעזאזל,איש עתי, כיסוי דם)
ובנתיים שוב יש לנו שתי פרשית מחוברות. אם אינני טועה – יש 50 שבתות, השנה = תשע”ז, כולל 2 שבתות של מועד. כך שיש צוןך ב -6 שבתות עם פרשות מחוברות השנה.
קצת על פרשות השבוע מסוכם ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2
| פרשת השבוע – ויקיפדיה
he.wikipedia.org פרשת השבוע – מאמרים, סיפורים, הרצאות ועוד, אתר בית חב”ד; פירושים ודפי פרשת השבוע להדפסה … |
||
(לא אצטט)
ויש שדורשים על השם שתי הפרשות המחוברות, מתוך
| אחרי מות, קדושים אמור – ויקיפדיה
he.wikipedia.org אחרי מות, קדושים אמור הוא פתגם עממי המשקף נורמה שלפיה לאחר מותו של אדם אין לדבר בגנותו, ויש … |
אחרי מות, קדושים אמור הוא פתגם עממי המשקף נורמה שלפיה לאחר מותו של אדם אין לדבר בגנותו, ויש לעסוק רק במעלותיו. הביטוי נוצר משמותיהן של שלוש פרשות רצופות בספר ויקרא: אחרי מות, קדושים, אמור. אפשר לפרש אמירה זו כנשענת על אותו טעם של מורא מפני המוות ומפני רוחות המתים.[1]
אפשרות אחרת לקריאת הפתגם היא בדרך אירונית: אחרי המוות, פתאום גם האדם הפשוט ביותר הופך לקדוש וצדיק ואין מדברים בו סרה.
מנדלי מוכר ספרים כתב על מנהג זה: …(ע”כ)
מתוך ויקיפדיה ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99_%D7%9E%D7%95%D7%A
A
בדרך כלל קוראים את פרשת אחרי מות בשבת שאחרי פסח. בשנים שאינן מעוברות קוראים את פרשת “אחרי מות” ביחד עם פרשת “קדושים“.
(והשנה קוראים את פרשות אחרי-מות קדושים בשבת השלישית אחרי פסח) ועוד קיצור נושאי הפרשה מתוך לעיל
הפרשה פותחת בפסוקים:
וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה’ וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת. בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ…
לאחר מכן מפורטים התנאים לעבודת הכהן במקדש בכמה היבטים:
— יום הכיפורים בבית המקדש, היום היחיד בו מותר לכהן הגדול להיכנס לקודש הקודשים.
— איסור שחוטי חוץ – האיסור להקריב קרבנות מחוץ לבית המקדש.
— מצוות כיסוי הדם אחרי השחיטה.
— איסורי גילוי עריות.
(וציור
שילוח השעיר לעזאזל, ציור של ויליאם ג’יימס ווב
נושאים ופסוקים לעיון ודיון
- אחרי מות שני …. בזאת יבא
שני פסוקי הפרשה פותחים בהקדמה שבדרך כלל אינה מצוייה בדיבורי ה’ עם משה , הפתיחה בפרשתנו מורכבת וגדושה במידע שדורש “דרשני” יש בו פנייה “משולשת” של דיבור – בלי שנאמר דבר, אמירה ודיבור. – וידבר ה’ אל משה אחרי … ויאמר ה’ אל משה דבר אל אהרן.
מוזכר הזמן (בערך, כנראה בתחילת חודש ניסן, כי המשכן הוקם בחודש ניסן וביום השמיני בני אהרן מתו . יש לשער שדיבור ה’ היה אולי עוד לפני פסח, בשנה השניינ ליציאת בני ישראל ממצריים, ואז ה’ מכתיב למשה מצווה מיוחדת שעליו – על משה להעבירה לאהרן. ומצווה זו מסתבר היא הדרכה לכהן גדול איך להתנהג ביום כיפורים, משהו מעין “טלפון שבור” בכל אופן מה קורה – כאן בפסוקים אלה? .
מתוך
http://www.ateret4u.com/online/f_01426_part_6.html
אור החיים וידבר ה’ וגו’. צריך לדעת מה נאמר לו בדיבור זה. ב’ לאיזה ענין ישמיענו הכתוב היות דיבור זה אחרי מות, מה לי אחר מה לי קודם. ג’ למה הוצרך למור בקרבתם וגו’, אם להודיע שמתו בשביל שנתקרבו לפני ה’, הלא כבר הודיע הדבר במקומו (לעיל י יא) ויקריבו אש זרה וגו’, ושם הוא יותר מפורש הדבר ומה שכתוב כאן בקרבתם, שאין ידוע מה הוא העון שעשו בקריבה זו שעליה מתו. ד’ אומרו וימותו מיותרת אחר שהתחיל לומר אחרי מות בקרבתם וגו’. ה’ אומרו וימותו בתוספת וא”ו:
ונראה שכוונת הכתוב הוא שבא הקב”ה להזהיר את משה שלא יחשוב בדעתו כי לצד שהוא יותר קרוב למלכות שמים ובכל ביתו של המקום נאמן הוא ויכול ליכנס אל הקודש פנימה, והגם שיצו ה’ על אהרן לא יתחייב הדבר שגם משה בכלל, כי גדול משה דכתיב (במדבר יב) אם יהיה נביאכם ה’ וגו’ לא כן עבדי משה, אשר על כן דבר ה’ אל משה, והוא אומרו וידבר ה’ אל משה פירוש אליו בא המצוה, ואמר לו סמוך למיתת ב’ בני אהרן דיבור זהבקרבתם לפני ה’ וימותו, פירוש הגם היותם בני אהרן ובתוספת מרובה היותם קרובים לפני ה’ כמו שדרשו ז”ל (ויק”ר הי”ב) בפסוק בקרובי אקדש אף על פי כן לא חמל עליהם וימותו, הא למדת שלא יועיל היות האדם כל כך קרוב לה’ כדי שיפרוץ גדר ליכנס לקודש פנימה:
עוד נראה לומר שנתכוון באומרו בקרבתם על זה הדרך בהיותם יותר קרובים לה’ מכל, … (ע”כ)
ומתוך דיון קבוצתי (מביא דברים בשם אומרם) בנושא ב –
http://tora.us.fm/tnk1/tora/wyqra/mot_bny_ahron.html
שאלה 1 / רחלי מזרחי
למה לא נכתבה פרשת אחרי-מות מייד אחרי הסיפור על מות בני אהרן? בתשובה צריך להתייחס לכמה גורמים:
- פרשת שתויי-יין ודיני מאכלות אסורות { או מאכלים אסורים, או מאכלים אסורות, או מאכלות אסורים } (ויקרא י-יא).
- דיני הטומאה (ויקרא יב-טו) – יולדת, צרעת, זבים ונידות.
- למה פרשת ‘אחרי מות’ (ויקרא טז) בכלל לא מתייחסת למות בני אהרן (אחרי הפסוק הראשון) אלא לעבודת יום הכיפורים?
….
יהוידע קלרמן, ושמעון מושקאט (אפשרות 1)
עד למות בני-אהרן היו הכהנים במעמד הגבוה ביותר. בני-אהרן עשו (לכאורה) את הדבר הנעלה ביותר – נכנסו למקדש לעבוד את ה’ בקטורת – ומתו! הארוע גרם לירידת קרנם של הכהנים בעיני העם – נראה שהכהנים לא שווים הרבה… דיני הצרעת מראים עד כמה מעמדם של הכהנים גבוה – הכהנים הם הקובעים לאדם אם הוא טמא או טהור (הכח של הכהנים בולט במיוחד בדיני צרעת הבית: התורה מצווה לפנות את הבית המצורע לפני שיבוא הכהן, כדי שהכלים בבית לא ייטמאו; כלומר – הבית נחשב לטמא רק מרגע שהכהן קובע שהוא טמא!). הדינים האלה נזכרו אחרי פרשת ‘שמיני’ כדי לתקן את הפגיעה במעמד הכהנים.
דיני המאכלים האסורים לכאורה לא קשורים לזה, אבל בתחילתם נכתב (יא1): וידבר ה’ אל משה ואל אהרן לאמור אליהם – מודגש שה’ דיבר אל שניהם באופן שווה – וגם זה נועד לשפר את מעמדו של אהרן הכהן.
גם פרשת שתויי-יין נאמרה לאהרן (זו הפרשה היחידה שנאמרה לאהרן בלבד): וידבר ה’ אל אהרן לאמור.
……..
סיכום (רחלי)
- ילקוט שמעוני מתייחס לכפל מיתה שמצוי בפסוק הראשון בפרשת אחרי-מות: ” אחרי מות בני אהרן, בקרבתם לפני ה’ וימותו“. הוא מפרש שבני-אהרן מתו פעמיים, כי לא היו להם ילדים, ומי שאין לו ילדים — חשוב כמת. בני אהרן גם נחשבו כמתים כי לא היו להם ילדים, וגם מתו ממש. בפרשות ‘תזריע’ ו’מצורע’ – כל הפרשות קשורות לאבל ולמוות: דיני היולדת – “מי שאין לו בנים חשוב כמת”, דיני צרעת – “מצורע חשוב כמת”. דיני זיבה ונידה – מוות של תאים שיכל להיווצר מהם תינוק. כל דיני הטומאה – מזכירים טומאת-מיתה. מצורע הוא אדם שדיבר לשון-הרע, ובזה הוא גרם לפירוד בין איש לאשתו ובין אדם לחברו. מכיוון שהוא הפריד – דינו שיפרידו אותו מהמחנה: ” בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו”. גם אדם שקרוביו נפטרים – נשאר בודד. ע”פ הדין – המצורע צריך להיות אבל על כך שהוא מבודד (” ועל שפם יעטה, וטמא טמא יקרא”).
- אם נתעלם מהמקרה של מות בני אהרן [1], פרשיית היין ופרשיית מאכלות-אסורות קשורות לחנוכת המשכן. בחנוכת המשכן הקב”ה מצווה אותנו לשמוח ולחגוג, ואז הוא בא להגביל אותנו: מותר לחגוג אבל במידה. אסור להיכנס שתויים למקדש, ואסור לאכול נבלות וטרפות. המקרה של מות בני אהרן מובא כדוגמה לאנשים שעברו את הגבול המותר: הם נכנסו שתויי-יין למקדש ולכן מתו (ע”פ רש”י).
- למה בכל-זאת לא שמו את פרשת אחרי-מות מייד אחרי הסיפור על מות בני אהרן? — בחנוכת המשכן היה אסור לכהנים להתאבל על מות בני-אהרן ( ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם אל תפרומו). סביר להניח, שמייד אחרי חנוכת המשכן הם ישבו ‘שבעה’. באותם שבעה ימים הם שמעו את כל הדינים שקשורים למוות (גורם 1). אחרי שתמו ימי השבעה – הקב”ה אמר להם דין חדש, והזכיר להם שעכשיו הם נמצאים אחרי מות בני אהרן. האבל נגמר וצריך להמשיך הלאה. לכן פרשת ‘אחרי מות’ לא מדברת בעיקרה על מות בני אהרן. (ע”כ)
ומשהו על הקשר בין מות בני אהרן לאיוב הסובל, ב –
http://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=462
יון ששמע איוב מיתת שני בני אהרן אמר: “אף לזאת יחרד לבי” (מדרש)
חכמינו אמרו, כי איוב נדון ביסורים על שום ששתק בעת שגזר פרעה להשליך את ילדי ישראל אל היאור, ולא מחה על כך.
והנה, על חטאתם של נדב ואביהוא אמרו חכמינו: “היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהו מהלכין אחריהם וכל ישראל אחריהם, אמר לו נדב ואביהוא, אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור. אמר להם הקב”ה: נראה מי קובר את מי”.
וקשה, אם נדב אמר זאת מדוע איפוא נענש אביהוא ? אלא מכאן אנו למדים, שהשומע דבר רע ואינו מוחה אלא שותק, הריהו ראוי לעונש.
ובכן, כיון ששמע איוב על דבר מיתת שני בני אהרן – גם של אביהוא – למד מזה, שהעובר בשתיקה על דברים רעים נענש גם הוא – מיד נחרד לבו, כי הבין שגם הוא צפוי לעונש על אשר שתק ולא מחה כנגד גזרותיו של פרעה.
ומתוך ניתוח מקיף, ב –
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/acharey/wel.html
‘ספר’ זה מתחלק
לשניים: )א1( חלק הקרבנות )פרקים א-י(, אשר “מטיל על ישראל להדבק בה’…
]ו[לתקן את הפגם שנתהווה בברית עם ה’ ע”י החטא באמצעות קרבנות”; )א2( חלק
הטומאה והטהרה )פרקים יא-טו( – “כדי לשמור ולקיים את משכנו של הקב”ה בקרב
ישראל, יש להרחיק מקרבו כל טומאה… צריכים כל אלה הנמצאים במצב של טומאה
להתרחק ממשכנו ומקרבנותיו של ה’ ולקיים את חוקי הטהרה”. אחרי מצוות ‘ממלכת
כהנים’ פונה התורה למצוות של )ב( ‘ספר הקדושה’ )פרקים יט-כז(, אשר מטרתן
לגרום לחברי ‘גוי קדוש’ – “להצטיין במידה גדולה יותר של קדושה”.
ל…..בולטת העובדה,
שהעניינים המופיעים בפרשת אחרי מות )פרקים טז-יח( אינם
משתלבים יפה במבנה הכללי של הספר. שלושת פרקי הפרשה
עוסקים בשלושה נושאים, אשר אינם מתאימים, לא לחלק שלפניהם
)א2( ולא לחלק שאחריהם )ב(. פרק טז עוסק בעבודת יום
הכיפורים, פרק יז בדיני אכילת והקרבת קרבנות, ופרק יח
עוסק בעיקר באיסורי עריות. לכאורה ניתן לראות את פרקים
טז ויז, העוסקים בקרבנות ושחיטת בהמות, כנספחים לחלק
א1, ברם מיקומו של נספח זה בין א2 לבין ב נשאר תמוה.
הבעיה במיקומה של פרשת ‘אחרי מות’ עולה מלשון הפסוק הראשון של הפרשה, שנדון
בהרחבה על ידי המפרשים החל מתקופת התנאים ועד ימינו. כיצד נבין את הפתיחה
“וידבר ה’ אל משה אחרי מות שני בני אהרן” )טז א(, לאור ההפרש הגדול בין
סיפור מותם של נדב ואביהוא בפרשת ‘שמיני’ )י א-ב( לבין פרשתנו? יש מן המפרשים]2[
שהבינו, שפרשתנו לא נאמרה סמוך אחרי מות נדב ואביהוא, ולדעתם – הנסמכת
על דברי ר’ אלעזר בן עזריה בספרא – הקשר בין הפרשיות הוא ענייני ולא כרונולוגי:
‘דבר אל אהרן אחיך ואל יבא’, שלא ימות כדרך שמתו בניו” )רש”י(. מפרשים
אחרים]3[ הבינו את פסוק הפתיחה כפשוטו, שפרשת עבודת יום הכיפורים נאמרה
מיד אחרי מות נדב ואביהוא,]4[ ולדעתם הוקדמו סוף פרשת ‘שמיני’ ופרשות ‘תזריע’
ו’מצורע’, כי – “הקדים הכתוב האזהרות שהזהיר את ישראל שלא ימותו בטומאתם,
בטמאם את משכני אשר בתוכם )לעיל טו לא(, ואחרי כן כתב אזהרת היחיד” )רמב”ן(.
ייתכן שדברי הרמב”ן יש בהם להסביר את מיקומו של פרק טז,]5[ אך עדיין יש
צורך לעמוד על מיקומם של פרקים יז ויח.
…….
אופיים של פרקים טז-יח כפרקי מעבר עולה מכך שפרקים אלה
משתמשים במונחים המאפיינים את ‘ספר הכהונה’, אך במשמעות
הקרובה יותר ל’ספר הקדושה’:….
פרשת ‘אחרי מות’ ניצבת בנקודת המעבר בין מושג הקדושה הקשור למשכן
ב’ספר כהנים’ לבין מושג הקדושה המופשט והרוחני בחיי היומיום של
‘ספר קדושה’. בשלושת פרקי הפרשה מראה הכתוב, כיצד ניתן להרחיב את
משמעותם של המושגים הפורמליים הקשורים לקדושת המקדש וליישמם במישור
האישי והפנימי של כל פרט ופרט. בכך משמשת פרשת ‘אחרי מות’ מבוא
הולם לציווי של ‘קדושים תהיו’, הפותח את ‘ספר הקדושה’.
פרשת ‘אחרי מות’ מתגלה כפרשת מעבר גם בנקודה נוספת,
המופיעה בפתיחתה של חלקה האחרון )יח ג(: “כמעשה ארץ
כנען אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען, אשר אני
מביא אתכם שמה, לא תעשו, ובחקתיהם לא תלכו.” בספר כהנים,
ארץ מצרים וארץ כנען כמעט אינן מופיעות,]9[ אבל הן ממלאות
תפקיד חשוב בספר קדושה;]10[ כאן, בפרק יח, מופיעות שתי
הארצות אלה יחד, בתור האומות שאסור לנו ללמוד ממעשיהם
ולנהוג בחוקותיהם. ניתן למצוא סימוכין לדברי רש”י, כי
שתי האומות הללו מסמלות את מעמקי השחיתות המוסרית, ובמיוחד
בתחום העריות; ברם לשון הפסוק רומזת לנימוק אחר לייחודן
של מצרים וכנען בהקשר הזה. מצרים מייצגת את עברו של
עם ישראל )”אשר ישבתם בה”(, וכנען מייצגת את עתידו )”אשר
אני מביא אתכם שמה”(. יותר מכל אומה אחרת עלולות שתי
האומות האלו להשפיע על אופיו ועל ערכיו של עם ישראל.
(ע”כ)
- בזאת יבא אהרן את הקודש
כבר עיינתי בנושא לפני שנתיים, כולל מילתא דבדיחותא, אבל כאמור שני הפסוקים הראשונים בפרשה, דורשים הבהרה, ובמרוצת הדורות ניתנו מספר הבהרות. מתוך
גופו של סדר העבודה כלל איננו מדבר על יום הכיפורים, אלא הוא מתאר את כניסתו של אהרון לקודש הקודשים באופן כללי. כלומר, בכל זמן שאהרון רוצה להכנס לקודש הקדשים הוא רשאי לעשות כן, אך יש תנאי לכך: “בזאת יבוא אהרון אל הקודש…” (פרק ט”ז, פסוק ג’) – שיעשה את כל סדר העבודה. כלומר, פסוק ג’ מהווה סיוג של פסוק ב’, ויש לקרוא את הפסוקים כך:
(ב) “ואל יבוא בכל עת אל הקודש…” – ללא כל הכנה,
(ג) כי אם “בזאת יבוא אהרון…” – לאחר ההכנות המתוארות בהמשך הפרק, מותר לו להכנס תמיד, ‘בכל עת’.
אמנם לדורות “אין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכיפורים בשעת העבודה” (משנה, כלים, פרק א’, משנה ט’), אבל לאהרון עצמו הותר להכנס בכל עת שירצה – ובלבד שיעשה כסדר הזה.
כיוון פרשני זה נתמך על ידי העובדה שבמהלך כל סדר העבודה לא נזכר “כהן גדול” כללי, אלא “אהרון”: “בזאת יבוא אהרון אל הקודש… והקריב אהרון… ונתן אהרון… והקריב אהרון… והקריב אהרון… וסמך אהרון… ובא אהרון…” (פסוקים ג’, ו’, ח’, ט’, י”א, כ”א וְכ”ג בהתאמה). רק בסוף הפרשיה, בעניין יום הכיפורים, מדובר בכהן הגדול שבכל דור: “והיתה לכם לחוקת עולם: בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם… וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו…” (פסוקים כ”ט – ל”ב). לפירושו של הגר”א על פי ויקרא רבה, המובא על ידי בעל חיי אדם, הדברים מובנים: החלק הראשון של הפרשיה מורה לאהרון עצמו מה התנאים לכניסתו אל הקודש בכל עת שהוא יחפוץ בכך, וסופה מחדש שלדורות, בכל שנה, על הכהן הגדול שבאותו דור לעשות את אותו סדר ביום הכיפורים.
אף על פי כן, הפירוש קשה. מן הסתם, אין הכוונה שאהרון יכנס סתם כשמתחשק לו, אלא כאשר הוא רואה צורך בכפרה על עם ישראל, והוא אינו רוצה להמתין ליום הכיפורים; ואם כך, מדוע כפרה זו תתאפשר רק לאהרון, ולא לכל כהן גדול? ואם אכן יש איזו סיבה מיוחדת שאין לאפשר לכהן גדול אחר לעשות את סדר העבודה שלא ביום הכיפורים, נראה שהתורה הייתה צריכה לכתוב זאת בפירוש.
…..
בתורה לא כתוב “כי אם”, ואין כאן אלא ציווי סתום: “בזאת יבוא אהרון אל הקודש”. פשטות משמעות הסתימה היא שסדר העבודה איננו תנאי לדבר אחר, וגם לא עבודה לאיזה תאריך מוגדר שאיננו נזכר כאן; אלא שעכשיו, מייד, אהרון מצווה להכנס לקודש הקדשים בכפרת סדר העבודה המפורט בפרשיה.
מדוע ה’ מצווה זאת על אהרון?
החטא של בני אהרון בתוך המקדש, ומיתתם במקדש שטימאה את המקדש, מצריכים כפרה מיידית של המקדש. משום כך ה’ מצווה עכשיו, “אחרי מות שני בני אהרון בקרבתם לפני ה’ וימותו” (פסוק א’), שאהרון יכפר על העבירה שנעשתה על ידי בניו, על ידי ביתו-משפחתו: “וכפר בעדו ובעד ביתו… וכפר בעדו ובעד ביתו” (פסוקים ו’ וְי”א). בנוסף לכך, נצרכת כפרה גם על כלל ישראל: “וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל” (י”ז), וגם על הקודש והמקדש שנתחללו על ידי העבירה ועל ידי הטומאה: “וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם, וכן יעשה לאוהל מועד השוכן אתם בתוך טומאותם” (ט”ז).
בסוף הפרשיה, התורה מוסיפה שכפרה זו נדרשת לא רק כעת, על ידי אהרון, כפתרון מיידי לבעיה שנוצרה בעקבות מעשה נדב ואביהו, אלא גם לדורות, בכל יום הכיפורים, על ידי הכהן הגדול שבכל דור:
(כט) וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ… (ע”כ)
ועוד תוספת עם תפנית, מתוך
http://www.nadel-law.co.il/Index.asp?ArticleID=2118&CategoryID=335
מותם של נדב ואביהוא מצטרף לשתי טרגדיות אחרות שהטו את מהלך הדברים של עם ישראל ממסלולו המתוכנן, אלא שבשונה מחטא ומחטא המרגלים, שהתורה מציינת לגביהם דברים ברורים וחדים, ההשלכות של מות שני בני אהרון חבויות יותר. פתיחתה של פרשתנו מלמד, אמנם, על תפנית שאירעה: “וידבר ה’ אל משה אחרי מות שני בני אהרון”, אך מהי אותה תפנית?
לא נצטרך להמשיך ולקרוא הרבה כדי לקבל קריאת כיוון ראשונה: “ויאמר ה’ אל משה דבר אל אהרון אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת, אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות, כי בענן אראה על הכפורת. בזאת יבוא אהרון אל הקודש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה”. ההוראה – “אל יבא בכל עת אל הקודש” – ניכרת כנסיגה בעקבות האש שהקריבו בני אהרון ללא ציווי ה’, אך אם בתפנית עסקינן – כלום קודם מותם של שני בניו, היה אהרון רשאי לבוא בכל עת אל הקודש?
התשובה היא חיובית. כשאנו קוראים על תפקידו של אהרון הכהן, בתקופה שלפני מות בניו, אין אנו רואים הגבלה על כניסתו אל הקודש. להיפך, הכניסה אל הקודש מוזכרת כבדרך אגב, כענין רגיל: “ונשא אהרון את שמות בני ישראל בחושן המשפט על לבו בבואו את הקודש, לזכרון לפני ה’ תמיד. ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים והיו על לב אהרון בבואו לפני ה'” (שמות כח, ל). חטאם של נדב ואביהוא גרם ליצירת הגבלה חמורה של כניסת הכהן אל הקודש, ולצמצומה ליום אחד בשנה – ליום הכיפורים.
אלא שאם כך הם הדברים, האם יתכן שגם אופיו של יום הכיפורים עצמו השתנה בעקבות מותם של נדב ואביהוא? גם כאן, למרבה ההפתעה, התשובה היא חיובית. בעקבות חטא נדב ואביהוא קיבל יום הכיפורים מימד מיוחד של יום כפרה כללי – למקדש, לאוהל מועד, למזבח, ולבני ישראל: “כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה’ תטהרו. שבת שבתון היא לכם ועיניתם את נפשותיכם חקת עולם… (ע”כ)
ומשהו דומה מתוך
אמנם רש”י מפרש על “בזאת יבא אהרן”: “ואף זו – לא בכל עת, כי אם ביום הכיפורים, כמו שמפורש בסוף הפרשה ‘בחדש השביעי בעשור לחדש'”. אולם הגר”א מוילנא טען באוזניו של הרב אברהם דנציג, בעל “חכמת אדם” )והדברים מובאים שם בסוף הספר, ומצוטטים גם ב”הכתב והקבלה” לפרשת אחרי מות(, שפשוטו של מקרא אינו כן, אלא כדברי ר’ יהודה בן סימון במדרש רבה: ” ב כ ל ש ע ה ש ה ו א ר ו צ ה ל כ נ ו ס י כ נ ס , רק שיכנס בסדר הזה.” וכן בשמות רבה בסוף פרשת תצוה: “אהרן היה נכנס ב כ ל ש ע ה לבית קדשי הקדשים.” הדין המקובל שאפילו כהן גדול אינו נכנס לפני ולפנים אלא ביום הכפורים בלבד, נוהג לדורות; אבל ביחס ל”אהרן אחיך”, שהוא מושאו של ראשית הפרשה, נוהג דין אחר – רשאי הוא לבא בכל עת, ובלבד שיביא עמו פר בן בקר לחטאת ואיל לעולה, ויעשה את כל הסדר המתואר כאן. שהרי לפי רש”י, אמר הגר”א, קשה להבין מדוע אין התורה מכריזה כבר בהתחלה שקרבנות אלה הם חובת היום, כפי שהיא עושה בכותרות של כל קרבנות המועדים. לגר”א היתה הוכחה נוספת לנכונותה של קביעה זו. לאחר שגמר הכהן לעשות את עיקר עבודת היום הנעשית בבגי לבן, פוקדת התורה )פסוק כג( “ובא אהרן אל אהל מועד, ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבאו אל הקדש והניחם שם”. “ביאה” זו לאהל מועד לשם מה? האם עולה על הדעת שהוא נכנס פנימה רק כדי לפשוט את בגדיו? אכן חז”ל פירשו שה”ביאה” היא חזרה אל קדש הקדשים, ומטרתה להוציא משם את הכף והמחתה שנשארו שם עד גמר שריפת הקטורת, כאשר הכהן היה עסוק בינתיים בעבודת החטאות. ואולם חז”ל טוענים עוד, שמקרא זה אינו במקומו )עיין רש”י(. היות והלכה מקובלת היא שישנן חמש החלפות בגדים, כאשר כל אחת מלווה טבילה ושני קידושי ידים ורגלים, יש צורך “למקם” ביאה זו מאוחר יותר, לאחר עשיית העולות בבגדי זהב הכתובה בפסוק כד, כי אחרת יצא שהכהן לא החליף את בגדיו אלא שלש פעמים – לבישת בגדי זהב לעבודת תחילת היום, החלפה לבגדי לבן, וחזרה לבגדי זהב. אחרי ש”הזזנו” את הפסוק למקומו “הנכון”, יוצא שהכהן לובש בגדי לבן פעם שניה, כדי להוציא את הכף והמחתה, ועם חזרה נוספת לבגדי זהב לסיום עבודות היום קיבלנו את חמש הטבילות הדרושות. המהלך המסובך והבעיתי הזה, טען הגר”א, אינו הולם את פשוטו של מקרא. ואכן, לדעתו, חז”ל מעולם לא התכוונו לומר שהפסוק אינו נמצא במקומו הנכון לפי ההלכה. הפסוק נמצא במקומו הנכון, כאשר עושים את סדר העבודה ש ל א ביום הכיפורים, בהתאם לדעת המדרש שזה ייתכן, ושעל זה מדבר הכתוב בתחילת הפרשה. במצב זה, הוצאת הכף והמחתה מתבצעת בסיום עבודת החטאות כפי שמשמע מסדר הפסוקים. חז”ל רק קבעו שכאשר עושים עבודה זו ביום הכיפורים, יש צורך בחמש טבילות, ועל כן ביום הכיפורים יש צורך לבצע את הוצאת הכף והמחתה בשלב מאוחר יותר. (ע”כ(
ויצא אל המזבח
שוב מתוך לעיל
בפסוק י”ח נאמר:
(יח) וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה’ וְכִפֶּר עָלָיו…
באיזה מזבח מדובר? השלב האחרון בסדר העבודה קודם לפסוק זה הוא כפרת אוהל מועד (ט”ז). אם כן, ה’יציאה’ האמורה בפסוק י”ח היא יציאה מאוהל מועד, ולפי זה הכפרה בפסוק י”ח היא כפרת המזבח החיצון, מזבח העולה. אולם, בפרשיית מזבח הקטורת בסוף פרשת תצווה נאמר לגבי מזבח הקטורת:…
לפי המהלך שלנו לעיל הדברים מובנים: כפרת סדר העבודה הוא כפרה של מקומות השכינה במקדש: ה”קודש” (שנקרא בספר שמות קודש הקדשים), אוהל מועד, והמזבח. כנראה לדורות רק מזבח הזהב, שנמצא בתוך אוהל מועד, נחשב למקום שכינה[4]. אולם, ביום השמיני למילואים נאמר:
(כג)… וַיֵּרָא כְבוֹד ה’ אֶל כָּל הָעָם:
(כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים…
(ויקרא, פרק ט’).
כבוד ה’, שמראהו כאש אוכלת (ראו שמות, פרק כ”ד, פסוקים ט”ו – י”ח), יצא אל המזבח החיצון, ובכך נראה אל העם. כלומר, השכינה שרתה באופן חד פעמי ומיוחד על המזבח החיצון. אם כן, כאשר ה’ ציווה את אהרון באותו זמן לכפר על מקומות הקודש, היה צורך לכפר גם על המזבח החיצון, ולכן בפסוק י”ח דובר על המזבח החיצון – אהרון היה צריך לצאת מאוהל מועד אל חצר המשכן, למזבח העולה.
אולם, לדורות, רק מזבח הזהב נחשב למקום שכינה, וכפי שמפורש בפרשת תצווה (שמות, פרק ל’, פסוק י’), עליו נעשית הכפרה. אף על פי כן, כיוון שסדר עבודת אהרון המתואר אצלנו הוא המשמש בפועל כמקור לפרטי סדר עבודת יום הכיפורים, דרשו חז”ל את הפסוקים בהתאם להלכה.(ע”כ)
ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים
עוד פסוק מוזר. בני ישראל במדבר,, אלה שעירים יש להם? מהיכן זה הגיע? האם יש לזה קשר עקיף לעגל הזהב? או שהכתוב מדבר על מה שיקרה בעתיד ח”ו. והאם יש פה קשר לשני השעירים שביום הכיפורים הכהן הגדול מטיל עליהם גורלות? לכהן מותר לעם ישראל אסור.
אז מתוך
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/acharey/nbi.html
הנושא ההלכתי שהוקדשו לו יותר פסוקים בתורה מכל נושא הלכתי אחר הוא מפעל הקרבנות. ארבע פרשיות שלמות בספר שמות מוקדשות לבניית המשכן וכליו והכנת בגדי הכהונה: “תרומה”, “תצוה”, “ויקהל” ו”פקודי”, והקרבת הקרבנות מתוארת בפרטי פרטים בפרשיות הראשונות של ספר ויקרא. הקרבנות והמשכן מוזכרים בהרחבה גם בפרשיות “פינחס”, “נשא” ו”כי-תשא”.
ראוי אפוא לשאול מה מטרת המפעל הגדול הזה? מה הייעוד של הקרבת הקרבנות והדינים הרבים הנלווים אליהם? בשאלה זו דנו פרשנים רבים. כאן נדון בגישת הרמב”ם, שהקדיש לנושא זה פרק שלם בחיבורו “מורה הנבוכים” (חלק ג, פרק לב).
הרמב”ם כותב שאין שום מטרה לכשעצמה לכל מפעל הקרבנות! לשיטתו, הסיבה שמצוות הקרבנות מופיעה בתורה היא שבזמן מתן תורה הייתה הקרבת הקרבנות הדרך הרגילה בקרב העמים לעבוד את הא‑ל, ולא היה מציאותי לצפות שבני ישראל ינהגו שלא ככל שאר הגויים. ההנחה הייתה שבני ישראל יבקשו להקריב קרבנות בכל מקרה, ואם לא תינתן להם האפשרות להביא קרבנות לקב”ה, הם יביאו את קרבנותיהם לאלילים, כלשון הרמב”ם: [1]
והיה הנוהג המפורסם בעולם כולו הרגיל אז, והעבודה הכללית אשר גדלנו עליה הייתה הקרבות מיני בעלי-חיים באותן ההיכלות, וההשתחוויה להם, והנחת הקטורת לפניהם, בעבודה באותן ההיכלות העשויות לכוכבים. לפיכך, לא ציווה אותנו (הקב”ה) בעזיבת כל מיני העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם, לפי שלא ייתכן לקבלו לפי טבע האדם שהוא נינוח תמיד במורגל…..
הרמב”ם הבין שגישה זו תתקבל בהפתעה מוחלטת אצל הקוראים, ולכן הוא כותב:
ויודע אני כי נפשך תרתע מהענין הזה בהחלט, ויקשה עליך זה, ותשאלני בלבך ותאמר לי, האיך באו צווים ואזהרות ומעשים גדולים ומדוקדקים מאוד ובזמנים קבועים, והם כולם אינם מטרה לעצמם אלא מחמת דבר אחר.
כצפוי, לרמב”ם יש מקורות רבים להצדיק את עמדתו הן בתורה הן בספרי נביאים הן בגמרא. הרעיון שלו כתוב במפורש בפרשתנו (יז:ה-ו):
יביאו בני ישראל את זבחיהם… לה’ אל פתח אֹהל מועד אל הכהן… וזרק הכהן את הדם על מזבח ה’ פתח אֹהל מועד, והקטיר החלב לריח ניחֹחַ לה’….
היום אין מפעל קרבנות ואין מלך על בני ישראל, אולם גם התנאים החיצוניים השתנו. היום האופן הרגיל של הגויים לעבודת הא-ל אינו הקרבת קרבנות, והמשטר הנהוג במדינות נאורות אינו מונרכיה אלא דמוקרטיה. לכן הנימוק שהוביל למפעל הקרבנות ומינוי המלך נעלם, לפחות לשיטת הרמב”ם, ואפשר היה לצפות שהמצב הנוכחי ייחשב למצב הטוב והרצוי.
ולא היא. אנחנו מתפללים בכל יום בתפילת “שמונה עשרה” להשבת מפעל הקרבנות: “והשב את העבודה לדביר ביתך”, ובשבתות וחגים הוקדשה תפילת מוסף בעיקר להחזרת מפעל הקרבנות. כמו כן, בכל יום מתפללים ב”שמונה עשרה” להחזרת משטר המלך: “וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין”. מדוע?
התשובה לשאלה זו קשורה לביאת המשיח, כמו שהרמב”ם כותב בסוף חיבורו “משנה תורה” (הלכות מלכים, פרקים יא-יב), ואכמ”ל.(ע”כ. יופי של פלפול, ולא פלא, חז”ל ידעו היטב איך להעביר פיל….)
ומתוך עיון מקיף בנושא ב –
ולא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: (ויקרא יז ז).1
וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְּׁתֵי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל … וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר: (ויקרא טז כא-כב).2
יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם: (דברים לב יז).3
פירוש כלי יקר ויקרא יז ז4
סמך פרשה זו לכאן, לפי שיש מקום למינים לטעות ולומר ששליחת השעיר המדברה הוא שעירים חלילה. על כן הזהירם מיד על שחיטת חוץ והורה שרצה ה’ אדרבא למנוע מהם הזביחה לשעירים אשר התעסקנו בהם לפנים.5
ויקרא רבה כב ח – ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים
ר’ פינחס בשם ר’ לוי: לבן מלכים שנָזַז6 לבו עליו והיה למוד לאכול בשר נבלות וטרפות. אמר המלך: זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא נידור.7 כך, לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודה זרה במצרים והיו מביאין קורבנותיהם לשעירים, שכתוב: “ולא יזבחו עוד לשעירים” (ויקרא יז ז)8 – ואין שעירים אלא שדים, שנאמר: “ושעירים ירקדו שם” (ישעיה יג כא). והיו ישראל מקריבין קורבנותיהם באיסור במה ופורענויות באות עליהן. אמר הקב”ה: יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהן באהל מועד והן נפרָשִׁים מעבודה זרה והם ניצולים. זהו שכתוב: “אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב … וֶהֱבִיאֻם לַה’ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד … וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם”.9
מסכת יומא דף סז עמוד ב
תנו רבנן: עזאזל – שיהא עז וקשה … עזאזל – שמכפר על מעשה עוזא ועזאל.10 (ע”כ)
ומשהו על שדים ושעירים מתוך
http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=2657
שדים – רוחות – כוחות על טבעיים המזיקים לאדם. קרויים גם שעירים. האמונה בשדים היא חלק מאמונת אלילים בכוחות המפילים פחד ואימה. היו גם זובחים להם זבחים: יזבחו לשדים לא אלוה (דברים ל”ב י”ז), ויזבחו את בניהם ואת בנותיהם לשדים (תהלים ק”ו ל”ז) תרגומו לשעירין.
שעירים הם חיה בעלת שער. ושעיר אל רעהו יקרא (ישעיה ל”ד י”ד) ושעירים ירקדו שם (שם י”ג כ”א). יש משערים שהיו אלה קופים שחיקו את מעשי האדם, והקדמונים חשבו אותם לילידי נפשות המתים המתהוללים ומהתלים בם, והקריבו להם קרבנות. על כך נאמר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם (ויקרא י”ז ז’). המלך ירבעם העמיד לו כהנים לבמות ולשעירים (דהי”ב י”א ט”ו). יאשיהו נתץ את במות השעירים (מ”ב כ”ג טו). אין שעירים אלא שדים (ויק”ר פכ”ב).
פירש הראב”ד כי השדים נקראו כן בעבור שיראו אותם המשוגעים כדמות שעירים. רמב”ן מפרש שדים בעבור שמשכנם במקום שדוד, כגון המדבר ועיקר מציאותם בקצוות
(ע”כ)
מספיק עם אחרי-מות, נעבור לפרשת קדושים
מתוך
(מצטער על הקישור הארוך)
“וידבר ה’ אל משה לאמר, דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ אלוקיכם” ישנן פרשיות שמתבארות מתוכנן. לא דיי בקריאת פסוק אחד כדי להבינן, יש לקרוא את הפרק או הפרשיה כולה כדי להבין.
כך היא פרשתנו, פרשת ‘קדושים’. כדי להבין מה פשר הדרישה להיות קדוש, כדי להבין איך מיישמים תביעה זו הלכה למעשה יש ללמוד את הפרשה כולה.
עם זאת אבקש להתמקד בסיומה של הפרשה – “והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה’ ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי”.
פסוק זה הנמצא בחיתומה של הפרשה מוסיף נתון חשוב בדרישת הקדושה – הבדלה! כדי להיות קדוש צריך להיות עם נכונות להיבדל, להיות שונה, אחר.
עם ישראל אינו ככל העמים. מאז תחילת הופעתו על בימת ההיסטוריה הוא שונה. גם אם לעיתים שכחנו זאת – היו סביבנו שטרחו להזכיר לנו.
ההבדלה אינה התנשאות – עניינה חידוד השליחות, יצירת תודעה של משימת חיים בעולם. דרישה מתמדת לחינוך עצמנו ובנינו להעצמת הטוב בי, בסביבתי, בעמי ובעולמי – כך נזכה ל”אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה”(ע”כ)
ומתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%9D
….
פרשת קדושים נקראת ברוב השנים בשבת שלפני או אחרי יום העצמאות….
בין המצוות בפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מצוות שבין אדם למקום: איסור עבודת אלילים; שמירת השבת; איסור שבועת שקר; איסורי כלאיים ושעטנז.
מצוות שבין אדם לחברו: הציווי “ואהבת לרעך כמוך”; מצוות מורא אב ואם, איסורי גניבה, שקר ורכילות; מצוות תוכחה ואיסור נקימה ונטירה; “מפני שיבה תקום והדרת פני זקן”, איסור קללה.
צדק חברתי: איסור הלנת שכר; איסור נתינת מכשול לפני עיוור; איסור על לקיחת שוחד; מצוות אהבת הגר; ציווי שלא לרמות במידות ומשקלות (“מאזני צדק”).
דיני מורא מקדש והקורבנות: זמני אכילת הקורבן; איסור פיגול.
מצוות התלויות בארץ: איסור עורלה; מתנות עניים (לקט, שכחה ופאה).
איסור לנהוג כחוקות הגויים: הקפת הראש והשחתת הזקן, כתובת קעקע, פנייה לאוב ולידעוני; איסור על עבודת המולך.
פירוט עונשי מוות וכרת על איסורי עריות, שנכתבו בפרשת אחרי מות. (ע”כ)
ועיונים קודמים שלי בפרשת קדושים מובאים ב –
תשע”ד
(על: אני ה’, מצוות)
תשע”ה (מחוברות)
תשע”ו
(על: השואה, קדושה, מצוות-חוקים-משפטים, לא תלך רכיל, לא תעמד על דם רעך, ומזרעך לא תיתן למולך, אתן/ושמתי את פני, ולא תקיא הארץ, והייתם לי קדושים)
כאמור, פרשת קדושים עמוסה מצוות וחוקים, שרובם אינם קשורים זה לזה. עיון בפרק יט מגלה שטפון של חוקים כתובים ברצף כאילו נאמרו בנשימה אחת.חוקים ומצוות מכל שטחי החיים, שמירת שבת, אכילת בשר שלמים, לקט ושכחה, שפחה נחרפת וכו’, ממש מדהים. , ממש אי סדר מופתי.
נושאים ופסוקים לעיון ודיון
הרבה נשאים ופסוקים כבר הוזכרו בשנים קודמות – כמוזכר לעיל. פרשה קטנה, עם 64 פסוקים, אבל טעונה ב – מצוות
איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה’ א-לוהיכם —— פרק יט פסוק ג’
את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו אני ה’ —— פרק יט פסוק ל’
שני ציווים על שמירת שבת . מה קרה? האם החזרה הכפולה חשובה?
מתוך
http://tora.us.fm/tnk1/tora/wyqra/wy-19-03.html
“אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ: אֲנִי, ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם.” (ויקרא י”ט ג’) בהסתכלות בפשט הפסוק רואים שהציווי הוא לירא מההורים (כאן לדעתי זה לא במשמעות של לפחד כל כך, אלא קבלת סמכות). ניתן להתייחס למילה בודדת בפסוק, כפי שעשה ספורנו: “שבתותי – שלא על שבת בראשית בלבד הזהיר אבל על כל מיני השבת שהם: שבת בראשית, ושבת הארץ ושמיטת כספים…”. ברמת ההתייחסות היותר כללית ניתן להשוות בין שני חלקי הפסוק: “דתניא יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת תלמוד לומר (ויקרא י”ט) – איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו – כולכם חייבין בכבודי” (יבמות ה’ ע”ב) כלומר יש כאן גם מסר הלכתי וגם היגיון פילוסופי: משום שהאב והאם הנם בני אנוש – לכן החיוב בכבודם אינו דוחה את מצוותו של הקב”ה. חז”ל יצרו קישור בין שני חלקי הפסוק: “השווה מוראת אב ואם למוראת המקום” (קידושין ל’ ע”ב) וזאת בהתאם לגישה: “שלושה שותפין הן באדם: אביו, אמו והקב”ה.” (שם).
כעת נרחיב את היריעה, ונשווה בין פסוקים אחרים באותו העניין. יש תמימות דעים בין הפרשנים שהכוונה לעשרת הדיברות. הרמב”ן ורש”י מסתכלים על זה בתור השלמה, ואילו הספורנו יותר בתור הרחבה (לא נביא את דבריו כאן). “כאן הקדים אם לאב לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו, ובכבוד הקדים אב לאם, לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים” (רש”י ד”ה “אמו ואביו תיראו”). הרמב”ן בוחר גם הוא להשוות לעשרת הדיברות (והפעם את שני חלקי הפסוק): “וצוה איש אמו ואביו תיראו כי שם צווה על הכיבוד וכאן על המורא ואמר ואת שבתותי תשמרו כי שם צווה על הזכירה וכאן על השמירה”.
וציטוט תלמודי מתוך
בבא מציעא לב ע”א
https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=34989
בבית הקברות לא יטמא לה.
תנו רבנן: מנין שאם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר שלא ישמע לו – שנאמר +ויקרא י”ט+ איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה’ – כולכם חייבין בכבודי.
טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו, הא לאו הכי – הוה אמינא: צייתא ליה.
ואמאי? האי עשה והאי לא תעשה ועשה, ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה! –
איצטריך,
סלקא דעתך אמינא: הואיל והוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום, שנאמר כאן +שמות כ’+ כבד את אביך ואת אמך,
ונאמר להלן +משלי ג’+ כבד את ה’ מהונך.
הלכך לציית ליה –
קא משמע לן דלא לשמע ליה. (ע”כ)
וכנראה שהפסוק הראשון – פסוק ג’ מדבר על שבת שבועית, לעומת זאת הפסוק השני – פסוק מדבר על שבתות השביעית כי הוא חוזר שוב בסוף פרשת בהר – ויקרא פרק כו פסוק ב’.
ומתוך
…
פרק י”ט כולו הוא קובץ ארוך של מצוות בתחומים שונים זה מזה, המופיעות אחת לאחר השניה בלא כל קשר ביניהן. ואם כן, סמיכות זו שבין מורא אב ואם לשבת אינה יוצאת דופן; לפיכך קשה לראות אותה כרומזת למשמעות מיוחדת!
כדי להבין דרשה זו, נצא למסע קטן במחוזות אחרים, וננסה לגלות שם פרטים שונים שיסייעו לנו להשקיף על דרשתנו במבט רחב יותר.
לפני שנצא לדרך, נזכיר את העובדה שכבר עמדנו עליה, שבדומה למורא אב ואם, גם מצוַת כיבוד אב ואם נזכרה בסמיכות למצוות השבת!
“זכור את יום השבת לקדשו… כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם, וינח ביום השביעי. על כן ברך ה’ את יום השבת ויקדשהו. כבד את אביך ואת אמך…” (שמות כ’, ז י – יא)
יתכן שלדעת הדרשן, העובדה שסמיכות זו קיימת גם במצוַת כיבוד אב ואם, מצביעה על כך שסמיכות זו איננה מקרית גם במצוַת מורא אב ואם….
נחפש מצוות נוספות שמצוַת השבת מופיעה יחד איתן באותו פסוק. בהמשך פרקנו (!) נאמר:
“את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, אני ה’.” (פסוק ל)
אזכור זה של שבת ומורא מקדש בסמיכות נשנה גם בהמשך ספר ויקרא:
“לא תעשו לכם אלילים, ופסל מצבה לא תקימו לכם…. את שבתותי תשמורו ומקדשי תראו, אני ה’.” (כ”ו א-ב)
ניתן לראות, אם כן, שאזכורה של השבת עם מצוה אחרת באותו פסוק היא נוסחה קיימת, הנמצאת במצוות נוספות[2]; ואף באותה מצוה אנו מוצאים שההצמדה חוזרת כמה וכמה פעמים. ומתחזק הרושם, שהסמכתה של השבת למצוה מסויימת איננה טכנית אלא בעלת משמעות, ובהחלט יכולה לרמוז לקשר מהותי יותר בין שני חלקי הפסוק.
ניתן לחזק מסקנה זו מהעובדה שמצוַת השבת נסמכת בתורה באופן בולט ומובהק לפרשיות המשכן (= מקדש):(ע”כ)
את מקורה הערה והיא גילתה את מקור דמיה
איזה משפט “עפה” וסקסי. מילה יפה “מקורה. ומה התפתח מזה? מתוך
http://www.kipa.co.il/ask/show/111976
שלום קוראים לי טליה ואני בת 14. אני שומרת נגיעה אבל אני לא בדיוק מבינה מה האיסור אשמח אם תתנו לי מקורות או שתסבירו לי!..
תודה רבה!=
תוכן התשובה:
שלום טליה!
מבחינה הלכתית האיסור נובע מהפסוק “ואל אישה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערוותה” (ויקרא, יח, יט). הפסוק נמצא באמצע רשימה ארוכה של איסורי עריות שהאיסור שלהם כרת, כך שברור שגם העונש על חטא של קרבה לגילוי ערוה של אשה נידה- אסר בדיוק כמו שאבא ישמש עם בתו.
וכן “ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגילה את ערותה את מקורה הערה והיא גילתה את מקור דמיה ונכרתו שניהם מקרב עמם” (ויקרא, כ, יח)
ומה הכוונה קרבה לגלות ערוה?
כל נגיעת חיבה בין שני בני זוג כשהאשה נידה(עדין לא טבלה עפ”י כל הדינים של טבילת נידה) בין נשואה ובין רווקה, משום שכל נגיעה של חיבה מביאה לקרבה בין שני בני הזוג- מה שעלול להוביל לגילוי ערוה.
עד כאן החיוב דאורייתא- נגיעת חיבה.
חז”ל עמדו על השאלה- מה זו בדיוק נגיעת חיבה, והוסיפו גדר כדי שאדם לא יכשל באיסור כרת- נגיעת חיבה- ואסרו כל נגיעה באשה נידה. (כמובן שנגיעה ממש לצורך כמו להציל אותה וכו´- לא נאסר) (רמב”ם, הלכות איסורי ביאה פרק ד´ וכן כא´ ועוד ועוד)
עד כאן האיסור מהמקורות.
כמובן, שרבים רבים נתנו גם טעמים שיכליים לאיסור נגיעה- והנה רשימה מאוד חלקית שכרגע עולה על דעתי: (ע”כ. ומעניין לעיין במקור של הקישור, לא במשמעות של הפסוק ר”ל)
ודו-שיח כתוב בנושא הטבילה ניתן ב –
https://www.ypt.co.il/beit-hamidrash/view.asp?id=5275
(לא שייך, אבל מעניין)
ואוסף מאמרי חז”ל בנוש “נידה” מובא ב –
http://www.aspaklaria.info/050_NUN/%D7%A0%D7%93%D7%94%20%20%20%D7%96%D7%91%D7%94.ht
(לא אצטט)
שאילות
- שאילות לחזרה והבנה, ב –
http://www.pirsuma.com/marom_pdf/ak.pdf
2.למעוניינים/ות בתשבצים וחידונים, נא לעיין ב –
והארה (ב-א רבתי) לסיום גליון השבוע. – כל מה שאי מעיין יותר אני מגלה שיש עוד ועוד מה לגלות. ואין זנ משנה אם אני מאמין או לא. ספר התורה היה הווה ויש להניח שימשיך ויהיה כמעיין הנובע, וכל הרוצה ילגום.
זהו זה עייפתי, ויום שבת עוד מעט נגמר, אז
שבת שלום
שבוע טוב
להת