אמור – תשע”ז

 

From:
Sent: Sunday, 14 May 2017 1:59 AM
To:
Subject: אמור אל… דבר אל… אהרן ואל בניו ואל כל ישראל

הקדמה כללית

לא לחינם חומש/ספר ויקרא נקרא תורת כהנים, ואכן ברובו הספר מביא חוקים הקשורים ישירות או בעקיפין לעבודות ותפקידי הכהנים. פה ושם יש גם קטעים עלילתיים שאף הם מתיחסים לכהנים. ובין לבין הספר מכתיב חוקים המיועדים לכלל העם אבל איכשהו הכהן ברקע.

סיכום קצרצר של הספר מתוך

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%90

:רובו המוחלט של ספר ויקרא עוסק במצוות וחוקים שונים, והוא מכיל רק שני קטעים קצרים בעלי גוון סיפורי

ואמנם החומש מתחיל ב – “ויקרא אל משה…. דבר אל בני ישראל, אדם כי יקריב…” אבל ממשיך ב – “והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם… ונתנו בני אהרן הכהן אש…”

אם ספרתי נכון, אז הביטוי  “בני אהרן” מופיע 10 פעמים בפרשת ויקרא בחומש.

הכינוי “הכהן ” מופיע באותה פרשה כ – 35 פעמים.

דבר אל אהרן = 7 פעמים בחומש

וידבר אל משה ואהרן = 4 פעמים

אם כך רובו של הספר – אם לא כולו, מופנה אל הכהנים.. :וידבר ה’ אל משה לאמר , דבר אל אהרן” “אמר אל הכהנים בני אהרן…וכדומה. ובנוסף ישנם גם הציוויים המיוחדים המוטלים על הכהן הגדול.בלבדו.

 חלק מדיני טומאה וטהרה – איסור אכילת בשר חיות לא טהורות, איסורי עריות, או מצוות המועדים,אומנם מיועדים לכלל העם, אלא, שיש להניח שהכהנים היו בין השאר (מלבד קצבים גם) המורים שלימדו את כלל ישראל מה מותר מה אסור. מה ומתי עושים או לא עושים בשבתות וחגים , מתי לקיים או לא יחסי מין ועם מי, כדו’, כך שכל הספר הוא מעין מדריך לכהן”?

סיכומים של המטלות ותפקידי הכהנים ניתנים ב –

http://www.beit-hamikdash.co.il/reka_history_5.html

או

https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/06/07_vayikra/1.html

(לא אצטט. ויש עוד)

פסוקי השבוע

לא יטמא בעל בעמיו להחלו

ולא יחלל את מקדשי

מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו

ערב שבת שלום

פתיחה

הפסוק הפותח את פרשתנו – ויאמר ה’ אל משה אמר את הכהנים…. ואמרת אליהם

פסוק מרשים – שלוש אמירות בפסוק אחד.. השורש א.מ.ר בעבר, ציווי ועתיד, עם פעמיים “ו” ההיפוך., אכן לעורך התורה יש/היה כשרון פיוטי יפה,

אבל ראשית מומלץ לעיין במה כבר קשקשתי בשנים קודמות

תשע”ד

http://toratami.com/?p=137

(בן האישה הישראלית, באש תשרף, ,חיגר)

תשע”ה

http://toratami.com/?p=385

(על:  ויאמר/וידבר,  והוא בתולה, אמור אל הכהנים, לא יטמא, לאמו ולאביו, וינזרו מקודשי בני ישראל,,, ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע, כל אשר בו מום, חגי ישראל, עין תחת עין, דרור פויר)

תשע”ו

http://toratami.com/?p=571

(על: לשם מה קורבנות, כהן, טומאה, מועדי ישראל, מקרא קודש, מועד, בת איש כהן, התורה נדרשת, וירגמו אותו אבן,(

ותוכן הפרשה מתוך

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A8

נושאים בפרשה

איסורים על הכהנים

הלכות העוסקות בקדושת הכהנים, בין השאר הנשים שאסור להם לשאת והאיסור להיטמא למתים.

איסורים מיוחדים החלים על הכהן הגדול.

המומים הפוסלים כהן מלשרת במקדש.

הגבלות על קורבנות ומקריבים

האיסור החל על טמאים להקריב קורבנות ולאכול קודשים, והאיסור על זרים שאינם כוהנים לאכול מבשר הקורבנות.

רשימה של מומים הפוסלים את הקורבן, וכן תנאים נוספים לכשרות בהמה לקורבן, בהם מצוות ‘אותו ואת בנו’.

חגים ומנורת התמיד

פרשת המועדות: פירוט של כל חגי ישראל והמצוות המיוחדות לכל חג וחג.

ציווי על הדלקת נר התמיד במנורה ועל לחם הפנים.

אלימות במחנה

פרשת המקלל – סיפור על ריב בין שני אנשים, בן האישה הישראלית, שלמית בת דברי ממטה דן וריבו עם איש ישראלי במחנה ישראל, ועונשו של בן האישה הישראלית, שקילל את השם.

דיני מכה אדם ומכה בהמה.

סקילת המקלל

(ע”כ)

נושאים ופסוקים לעיון נוסף

  1. קדושת ה’ ולחם א-להים 

מספר לא מעט של פסוקים בחומש ויקרא ועוד מקומות, מעלים שני נושאים לכאורה מנוגדים בשני קצוות הקיום, שדורשים מחשבה – אולי לא כל כך רציונאלית.

א. קדושת האדם ובעיקר בני ישראל וכהניו

ב. קדושת הקדוש = הקב”ה שדורש את — אישה לריח ניחוח – לחם א-להים, וכו’

אוסף כל הפסוקים בתורה בהם מופיע השרש ק.ד.ש בנטיותיו השונות (במובן של קדושה, לא קדשה) ניתן ב –

http://tora.us.fm/tnk1/kma/qjrim1/qdj.html

(לא אצטט)

הנושא דורש עיון ולא כאן המקום והזמן, ומי אני הקטן שאדון בנושא, אבל אעיין בכתוב בפרשתנו ובפרשה קודמת

ויאמר ה’ אל משה אמור אל הכהנים …. קדושים יהיו לא-לוהיהם….. כי את אישי ה’ לחם א-להיהם הם מקריבים.(פרק כא פסוק ו’)

אישה זונה…לא יקחו כי קדוש הטר לא-להיו, וקדשתו כי את לחם א-להיך הוא מקריב… (פרק כא פסוקים ז’  ח’)

ולפני שבוע קראנו –

וידבר ה’ אל משה לאמר, דבר אל כל עדת בני.ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ א-להיכם (מפרשת קדושים)

(האם אותו עורך כתב את שני הפסוקים הדומים ובו בזמן שונים זה מזה?

בפרשתנו ה’ אומר למשה שיאמר לכהנים ופונה אליהם בגוף שלישי, “הם”, הכהנים. לפני שבוע ה’ מדבר על בני ישראל ופונה לבני ישראל בגוף שני אתם.

קצת מוזר

בני ישראל קדושים, הכהנים קדושים ואת מישהו צריכים לקדש כיוון שהוא מקריב את לחם ה’. הקורבן הוא אישה (ש סגולה) = מאפה אש = לחם ה’

אפשר לעיין – על אישה ריח ניחוח ב –

https://www.fxp.co.il/showthread.php?t=3130473

(לא אצטט)

לפי פשוטו – ה’ אומר למשה שיגיד לכהנים בני אהרן — כלומר שיגיד לאחיינים שלו – שהם יהיו קדושים לא-להים שלהם. קצת מוזר. מי זה או מי הם הא-להים שלהם?

ועוד לפני שבוע קראנו בפרשת קדושים שה’ הצהיר שכל עדת בני ישראל קדושים.ובפרשתנו הכהנים גם הם קדושים, כביכול הם גזע מיוחד, כמה דרגות קדושה יש?

אז סיכום דרגות רוחניות ביהדות ניתן ב –

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8:%D7%93%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%AA_%D7%A8%D7%95%D7%97%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA_%D7%91%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D

תוכן עניינים

1שערי קדושה

“לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת: קדֹשים יהיו לא-לוהיהם ולא יחללו שם א-לוהיהם, כי את אִשי ה’, לחם א-לוהיהם, הם מקריבם והיו קֹדש… וקדשתו כי את לחם א-לוהיך הוא מקריב, קדֹש יהיה לך כי קדוש אני ה’ מקדִשכם”. (ויקרא כ”א, ה-ח)

בהמשך, מזכירה התורה גם איסור על הכהנים לאכול נבלה וטרפה, ומסבירה שאיסור זה נובע מחובתם שלא לנגוע ולטמא את קדשי בני ישראל:

“דבר אל אהרן ואל בניו, וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדִשים לי, אני ה’: אמר אלֵהם – לדֹרֹתיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה’ וטֻמאתו עליו, ונכרתה הנפש ההִוא מלפני אני ה’… נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה, אני ה'”. (ויקרא כ”ה, ב-ח)

לאור האמור בפרשה זו, נראה שאיסורי הקרחה ואכילת הנבלה מיוחדים לכהנים, מתוך קדושתם כעובדי המקדש.

בפרשתנו, לעומת זאת, אנו מוצאים את שני האיסורים, אך ביחס לעם ישראל כולו. הנקודה המעניינת היא שגם בפרשתנו האיסורים נועדו לשמור על קדושה, אולם מקור הקדושה אינו העבודה במקדש אלא קדושת עם ישראל ככלל:

“בנים אתם לה’ א-לוהיכם, לא תתגֹדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת: כי עם קדוש אתה לה’ א-לוהיך ובך בחר ה’ להיות לו לעם סגֻלה מכל העמים אשר על פני האדמה”. (י”ד, א-ב)

נימוק דומה מובא בהמשך הפרשה גם לאיסור אכילת הנבלה:

לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי, כי עם קדוש אתה לה’ א-לוהיך…”. (י”ד, כא)

את הטעם להמרת האיסור מאיסור פרטי על הכהנים לאיסור כללי על עם ישראל ביאר הרמב”ן:

“כי לא בעבור מעלת הכהנים בלבד, שהזכיר שם [בפרשת אמור] שהם קדושים לא-לוהיהם, צִוה בהם זה, אבל כל העדה כֻּלם קדושים וכֻלכם בנים לה’ א-לוהיכם כמו הכהנים, אם כן – השמרו גם אתם במצוה הזאת כמותם”. (רמב”ן י”ד, א)…

כדי להשלים את התמונה, נשווה בין איסור החיתון עם עמי הארץ המוזכר בפרשת ואתחנן לבין איסור החיתון של הכהנים עם גרושה, זונה וחללה המוזכר בפרשת אמור:

“ולא תתחתן בם, בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך… כי עם קדוש אתה לה’ א-לוהיך, בך בחר ה’ א-לוהיך להיות לו לעם סגֻלה מכל העמים אשר על פני האדמה”. (ז’, ג-ו)

“אִשה זֹנה וחללה לא יקחו ואִשה גרושה מאישהּ לא יקחו כי קדֹש הוא לא-לוהיו“. (ויקרא כ”א, ז)

במקביל לקדושת הכהנים, האוסרת עליהם להתחתן עם נשים מסויימות, קדושת בני ישראל אוסרת עליהם להתחתן עם גויים עובדי עבודה זרה. אמנם הקדושה אינה באותה רמה ולכן גם האיסורים החלים עליהם אינם אותם איסורים, אולם קדושת עם ישראל וקדושת הכהנים משפיעות על היקף הנישואין המותר.

לענייננו, מובן שאיסור החיתון של בני ישראל עם הגויים נזכר דווקא בספר דברים, המדגיש את קדושת עם ישראל. בספר ויקרא, לעומת זאת, לא נזכרת קדושתו הסגולית של עם ישראל. עם ישראל מצוּוֶה מספר פעמים “קדושים תהיו”, אולם המגמה היא הפוכה: לא הקדושה היא המחייבת עשיית מצוות, אלא עשיית המצוות (וההימנעות מעבירות) היא המביאה לידי קדושה. (ע”כ)

ומתוך

http://www.yesmalot.co.il/mitzva/mamarim/mmit01.asp

….וביאור כל הביטויים האלו הוא להתייחס אליהם כאנשים חשובים, ושנשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה – שיהיו ראשונים לכל דבר של מצוה וחשיבות. במהדורת הרב קאפח הביא שתרגום זה הוא של  המילה הערבית “אלתקדים” שעניינה קדימה, והוא עצמו טוען שהמילה הערבית היא “אלתקדיס” שתרגומה הוא קדושה, וכוונת הרמב”ם להחשיבם ולהתייחס אליהם כקדושים, ואפילו ימאנו לא נשמע מהם – שהכבוד שניתן להם הוא בעל כרחם, שכן אינו נובע מדברים שהכהנים עשו בעצמם, שיכולים למחול על זה, אלא זה כולו הגדלה לאל יתעלה, אחר – מפני שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו – וממילא הכבוד שאנו מכבדים את הכהנים הוא כבוד השם. והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו (ויקרא כ”א, ח’): “וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ”. ובא הפירוש בדברי חז”ל (גיטין נ”ט ע”ב ועוד): “וקדשתו”, לכל דבר שבקדושה, לפתוח בתורה ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון – שבזה אנו מבטאים יחסנו המיוחד אל הכהן. …

האם עיקר מצות “וקדשתו” היא לכבד הכהנים או שעיקר המצוה הוא לקדשם ולהכינם לקרבן.
בספר המצוות הביא הרמב”ם את הספרא:

ולשון ספרא, “וקדשתו” – על כרחו. לומר כי זה ציווי נצטוינו בו ואינו בבחירת הכהן. וכן אמרו “קדושים יהיו לאלהיהם” – על כרחם, “והיו קדש”, לרבות בעלי מומין. שלא תאמר אחר שלא יאות להקריב לחם אלהיו למה זה נתן לו מעלת הקדמה וכבוד, על כן אמרו “והיו קדש”, כל הזרע הנכבד ההוא, תמים ובעל מום.

שתי הלכות למד הרמב”ם מן הספרא. א. לכבד הכהן גם בעל כרחו. ב. לכבד גם בעלי מומין. (ע”כ)

ומשהו קבליסטי על הלחם. מתוך

http://vikikabballa.wiki.co.il/index.php/%D7%9C%D7%97%D7%9D

לחם כינוי המיוחס למלכות ויש לו ייחוסים רבים כדלקמן: כתב בספר קהלת יעקב ערך לח- “לחם גימטריא ג’ הויות גימטריא מזלא, והם סוד י”ג תיקוני דיקנא שיוצא מג’ הויות אלו שהן י”ב אותיות, והם סוד ג’ מוחין חכמה בינה דעת, לחם מם סתומה דמנצפך הוא ת”ר אז לחם וג’ אותיות גימטריא החכמה והבינה והדעת, משם נמשך המוחין דקטנות שהם סוד אלהים למטה למלכות, כי לחם ג’ הויות סוד מוחין דגדלות וכשבאים מוחין דגדלות נדחין המוחין דקטנות למטה עד שיורדים אל הנוקבא, עיין בערך מוחין ובערך שכחה, על כן לח”ם ראשי תיבות למפרע ‘מצמיח ‘חציר ‘לבהמה, בהמה סוד מלכות, חציר גימטריא אלהים דההין וי”ג אותיות סוד מוחין דקטנות, ועל ידי מוחין דגדלות שהן בחינת לחם מצמיח חציר לבהמה שיורדין המוחין דקטנות אל הנוקבא, גם חציר וד’ אותיות גימטריא י”ב הויות שהם סוד י”ג תיקוני דינא, והן יורדין אל הנוקבא, עיין ערך חציר, והן נצמחין מסוד לחם ג’ הויות י”ב אותיות י”ב חוורתא ומהן נמשכין י”ד תיקוני דיקנא עד הנוקבא:…

לחם מלכות נקרא כן כמו שאמר (ויקרא כ”א ו’) כי וגו’ את לחם אלהיהם הם מקריבים, רצה לומר שהם מקורבים ומעלים המדה הנקרא בב’ שמות אלו, כי הם סוד כנסת ישראל ונקרא את ונקרא לחם, ובחינה זו הוא אלהיהם והם מקריבים אותה למעלה, והטעם שנקרא לחם כתב הרמ”ז בפרשת וישלח דך קע”ג ע”א שיונקת מג’ אלפין של ג’ שמות ייא”י ובנצח הוד יסוד יש ג’ אלפים, וא’ ציורה יו”י ג’ פעמים יו”י

‘ אין לחם אלא אשה שנאמר (משלי ט’ י”ז) לחם סתרים ינעם, תנחומא שמות (פרק י”א): ג’ אריך ואבא ואמא נקרא לחם שהם סוד ג’ הויות, וזה שאמר (ויקרא כ”א כ”ב) לחם אלהיו מקדשי הקדשים, נודע דק”ך הוא אריך אבא ואמא והן נקרא לחם, כך מבואר בזוהר נשא דף קמ”ז ע”ב:…(ע”כ. לא כל כך הבנתי)

ומתוך גליונות נחמה ב –

http://www.nechama.org.il/guidance/523.html

ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם, תכנס בו ממה שאמרו רבותינו בספרי (פנחס קמג) ובסוף מנחות (קי.), אמר שמעון בן עזאי בא וראה מה כתיב בפרשת הקרבנות, שלא נאמר בהם לא אל, ולא אלהיך, ולא אלהים, ולא שדי, ולא צבאות, אלא יו”ד ה”א שם המיוחד, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. ושמא תאמר לאכילה הוא צריך, תלמוד לומר אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה (תהלים נ יב), לא אמרתי לכם זבחו אלא כדי שיאמר ויעשה רצוני.

ובתחלת ת”כ (פרשה ב ה) רבי יוסי אומר כל מקום שנאמר קרבן אמור ביו”ד ה”א, שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסים לרדות. אלו דבריהם ז”ל. ואמת כי בפרשת הקרבנות לא נאמר לא אל ולא אלהים, אבל מצאנו, והעלית עליו עולות לה’ אלהיך (דברים כז ו), וכתיב, לחם אלהיהם הם מקריבים (להלן כא ו), וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב. (שם ח) וכתוב במזמור הנזכר, זבח לאלהים תודה (תהלים נ יד). ועוד כתוב (דהי”ב כט ו-ז) כי מעלו אבותינו ועשו הרע בעיני ה’ אלהינו גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטרת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל.

אבל הענין כלו מבואר בתורה, שנאמר (במדבר כח ב) את קרבני לחמי לאשי, ואמר (להלן ג יא) לחם אשה, שהם לחם לאשה, וממנו לאשים, ואשה לשון אש. ואמר ר”א, אשה שם התואר, וטעמו, קרבן אש והוא תואר למלת הכל. ובמנחה שאמר (להלן ב ב) והקטיר הכהן את אזכרתה אשה ריח ניחוח לה’, יהיה תואר לקומץ. ואינו כן, אבל אשה שם, כמו אש, ו”עולה אשה” כמו עולת אש ריח ניחוח לה’, וכן כלם, כי טעמם כמו “לחם אשה” (להלן ג יא טז). אבל לא אמר אש ואמר אשה כמשמעו, כאשר הראה אותך בהר במתן תורה.

והנה הקרבן במדת הדין, והזביחה לשם ה’ לבדו, שלא יתכוין לדבר אחר בעולם רק לשם ה’ לבדו, וזה טעם עולה הוא, אשה הוא. ולכך אמר הכתוב (להלן כא ו) כי את אשי ה’ לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קדש, כי לאישי ה’ קרבן אלהיהם. ולכך אמרו שלא הזכיר בצואות של קרבנות לא אל ולא אלהים אלא אשה ריח נחוח לה’, כי הכונה לה’ לבדו תהיה, לא יכוין המקריב ולא יעלה במחשבתו רק לשם המיוחד. והוא מאמר החכמים (סנהדרין ס:) ריקן כל העבודות כלן לשם המיוחד. (ע”כ. ועדיין לא הבנתי אז ארד מהנושא)

אשאיר את הנושא – לשני חלקיו ל ????????

..ואולי הפתרון הוא בפרק כ’ פסוק כו’ – “והייתם (כל בני ישראל) לי קדושים כי קדוש אני ה’ ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי”/

לא בני ישראל בחרו בה’ א-להים, אלא להיפך. ןהבחירה היא הקדושה, כמו קידושי אישה (ש קמוצה) וכמו מתן גט – אם הבעל לא רוצה לשחרר את אשתו אז אוי ואבוי. וכך גם אם האישה מתפרפרת.

  1. וינזרו מקדשי בני ישראל… כל איש אשר יקרב… ונכרתה הנפש… 

 מה קורה, למה התכוון ופירט המשורר? היום – האם הכהנים משוחררים מהחוק האוסר אפלייה?

מתוך

http://www.nechama.org.il/pages/1027.html  טעם האיסור

פסוק ב’

“דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ”

ספר החינוך:

מצווה שלא יעבד כהן בעודו טמא שנאמר: “וינזרו מקדשי בני ישראל…” משורשי המצווה (=מטעמי המצווה), מה שכתבנו במקומות רבים, כי לכבוד הבית ומעלת העבודה נתרחק ממנה כל דבר שאינו במעלתו וחשיבותו, ומעלת האדם הטהור (על זה שאינו בטהרה) ידוע לכל מבין.

ספורנו, פסוק ב’:

ד”ה וינזרו: שלא יחשבו שלגודל מעלתם יהיו קדשי העם כחולין אצלם, כעניין “מנודה לתלמיד, אינו מנודה לרב” (מועד קטן ט”ז א’).

רש”ר הירש, (תרגום מגרמנית):

בכמה מקומות מוסיפה התורה בפרקנו לקדשים את התואר “אשר יקדישו בני ישראל” (פסוק ג’); “קדשי בני ישראל” (פסוק ב’); “אשר הם מקדישים לי” (פסוק ב’). לפי עניות דעתנו הוזהרו על ידי כך הכהנים אזהרה חמורה, שלא תזוח דעתם ויבואו לידי גאוה ויראו את עצמם כנושאי הקודש ויבוזו לקהל ישראל “החילוני” (“das Lainvolk”)… כשם שנהוג לומר באומות העולם, ואשר יימסר קהל ישראל “החילוני” הזה לידם “לשם כפרתו והיטהרותו הנפשית – ולטובתם והשמנתם הגופנית של הכהנים”, יוקרב על ידם מתוך כוונות הרחוקות מטהרת הקדש.(ע”כ)

וקצת מהתלמוד מתוך

http://mobile.tora.ws/html/430002-0.html

‘ וינזרו מקדשי וגו’. גבי מקריבים בטומאה כתיב דסמיך ליה כל איש אשר יקרב מכל זרעכם: (למעוטי מאי) בני ישראל למעוטי מאי. קרבן של מי הוא ממעט מלהזהיר כהנים על הטומאה: אילימא למעוטי בנות ישראל. קרבן נשים שלא הוזהרו כהנים מלהקריבו בטומאה: קרבן נשים בטומאה קרב. בתמיה וכי יש כח בקרבן נשים לדחות הטומאה: אלא למעוטי קרבן עובדי כוכבים. עובד כוכבים ששילח עולתו כדתניא בהכל שוחטין (חולין דף יג:) איש איש לרבות את העובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל: השתא ציץ לא מרצה. על טומאת עולין שבקרבנו כגון נטמא הדם או החלב כדרך שמרצה על של ישראל: דאמר מר. במנחות בהקומץ רבה (דף כה.): לא הורצה. דכתיב לרצון להם ולא לעובדי כוכבים: בטומאת הגוף יהא קרב. בתמיה והלא [אפילו] אצל קרבן יחיד דישראל לא נדחת: אלא הכי קאמר וינזרו מקדשי. יתרחקו בטומאה מכל קדשים: בני ישראל לא יחללו. והזרים אף הם ינזרו כדי שלא יחללום לימד על זר שעבד שחילל את הקדשים ופסלם: בעל מום שאוכל. את קדשי קדשים דכתיב (ויקרא כא) מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל: אם עבד חילל. דכתיב מום בו ולא יחלל את מקדשי (שם): (ע”כ)

ומתוך מאמר המתמקד על המיקום של מועדי ה’ בפרשתנו ב –

http://www.wzo.org.il/ruchani/index.php?dir=site&page=content&cs=3296&language=heb

פרשת אמור זרועה תמיהות: התלמוד מונה שמונה פרשיות שנאמרו בהקמת המשכן, בראש חודש ניסן. מקומן הנכון הוא בפרשת שמיני, הפותח בהקמת המשכן: “שמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן… פרשת כהנים ופרשת לוים ופרשת טמאים ופרשת שילוח טמאים ופרשת אחרי מות… “. בפועל חלק מפרשיות אלו נכתבו כאן, בפרשת אמור..

….

מפתח להבנת הפרשה טמון בדברי הספורנו בתחילת הפרשה: “וינזרו מקדשי בני ישראל” – שלא יחשבו שלגודל מעלתם יהיו קדשי העם כחולין אצלם”. הכוהנים זוכים ליחס מיוחד ולמעמד שונה משאר העם. בפרשת תצוה וצו מתוארים הטקסים שמקדישים ומפרידים את הכוהנים מהעם. במתן תורה הכוהנים זוכים למעמד מיוחד. בתחילת פרשת אמור ההגבלות והאיסורים המיוחדים לכוהנים מדגישים ומרחיבים את הפער החברתי בינם לבין שאר העם.

כיוון שכך, עלולים להתפתח בקרב הכוהנים רגשי עליונות וניכור כלפי העם מצד אחד, והרגשת קרבה מוגזמת אל הקב”ה מצד שני. יש חשש שהכוהנים ייתנו פרשנות לא נכונה למעמדם; הם עלולים לתפוס את עצמם כחטיבה מנותקת מהעם, ולראות עצמם כבני אלוקים. ייתכן שיתחילו לראות את בית המקדש כביתם שלהם, כמקום שבו הם בעלי הבית, ומתוך כך יזלזלו ויקלו ראש בקדושת קודשי בני ישראל. האנתרופולוגית מארי דאגלס מתארת מציאות של קדושה יחסית בחברות אחרות: מה שטהור ביחס

לדבר אחד ייחשב כטמא ביחס לדבר אחר ולהפך. הדרך הנפוצה לביטוי כבוד הוא השימוש בגללי פרה כאמצעי טהרה. נשות הביק סוגדות לפרה. סוגים פשוטים של טומאה מעבירים בעזרת מים. טומאה בדרגה חמורה יותר מעבירים בעזרת גללי פרה ומים. גללי פרה כמו גללי חיה, טמאים במהותם ומטמאים, והם אכן יגרמו טומאה לאל; אבל ביחס לבן תמותה נחשבים הגללים טהורים. החלק הטמא ביותר של הפרה נחשב טהור ונקי דיו אפילו ביחס לכוהן ברהמיני כדי להסיר ממנו את טומאותיו.

פרשת אמור באה להילחם נגד מושג הקדושה היחסית, ולבסס את ההבנה כי כל עם ישראל שייך למערכת חוקית וחברתית אחת. כדברי הספורנו: “שלא יחשבו שלגודל מעלתם יהיו קדשי העם כחולין אצלם”. מיד אחרי “פרשת כוהנים” הדנה במעלת הכוהנים, ובצמוד לה, מופיעה “פרשת טמאים”, המגדירה היטב את מעמד הכוהנים. על הכוהנים להפנים שהם אינם בני אלוקים, בית המקדש אינו ביתם, וקודשי בני ישראל קדושים להם כפי שהם קדושים לשאר עם ישראל. הסוגיה בגיטין רואה את “פרשת כוהנים” ו”פרשת טמאים” כשתי פרשות נפרדות, שכן לשתיהן מגמות סותרות: “פרשת כוהנים” עוסקת במעלת הכוהנים וייחודם, ואילו “פרשת טמאים” מטרתה להעמיד את הכוהנים במקומם.(ע”כ)

ופירוט כל (הכהנים) פסולי העבודה – מתוך

https://www.temple.org.il/single-post/2017/01/19/%D7%A4%D7%A1%D7%95%D7%9C%D7%99-%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94

….הפסולים:

הרמב”ם בהלכות ביאת מקדש מונה שמונה עשר פסולים לעבודה[2], ואלו הם:

א. זר*. כל אדם שאינו מזרע אהרן הזכרים פסול לעבודה, ואם עבד במקדש עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים[3], שנאמר: “והזר הקרב יומת”[4], וכן נאמר: “וזר לא יקרב אליכם”[5].

ב. כהן העובד עבודה זרה*. כהן שעבד עבודה זרה בעבר, בין במזיד בין בשוגג, אף על פי שחזר בתשובה, פסול לעבודה במקדש. עם זאת, הלכה היא, שאם עבד – עבודתו כשרה, אך אין בה ריח ניחוח[6], שנאמר: “ולא יגשו אלי לכהן לי”[7].

ג. בעל מום*. כל כהן שיש בו מום, בין מום קבוע, ובין מום עובר העתיד לעבור אחר זמן מסוים – פסול לעבודה. יתירה מזו, כהן זה אינו רשאי להכנס לפנים מן המזבח[8], ואם נכנס לוקה. כהן בעל מום שעבד – לוקה וחילל את העבודה[9], שנאמר: “אשר יהיה בו מום לא יקרב… אל הפרוכת לא יבוא ואל המזבח לא יגש”[10].

ד. ערל*. כהן שאינו נימול, הרי הוא כבן נכר ופסול לעבודה, ואם עבד חילל את העבודה וחייב מלקות[11], שנאמר: “כל בן ניכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי”[12]. כהן שאינו נימול מפני שמתו אחיו מחמת מילה, ופטור מלמול את עצמו, עם זאת פסול לעבודה[13].

ה. טמא*. כהן שהוא טמא פסול מלעבוד במקדש, ואם עבד – חילל את העבודה, וחייב מיתה בידי שמים[14], שנאמר “וינזרו מקדשי בני ישראל”. עם זאת, הלכה היא, שאם רוב הכהנים שבמקדש נטמאו, או נטמאו כלי השרת המשמשים בקודש, הלכה היא ש’טומאה הותרה בציבור’ ומותר לעבוד בטומאה[15].

ו. טבול יום*. כהן טמא שטבל ועדיין לא העריב שמשו, פסול לעבודה, ואם עבד – חילל את העבודה  וחייב מיתה בידי שמים[16].

ז. מחוסר כיפורים*. כהן שהיה זב או מצורע, וטבל והעריב שמשו, אך טרם הביא את קרבנו המשלים את טהרתו, פסול לעבודה. כהן זה, אם עבד – עבודתו פסולה ופטור ממיתה וממלקות[17], עם זאת מצינו מקורות המלמדים שחייב מיתה בידי שמים[18].

ח. אונן*. כהן הדיוט, שמת עליו אחד מן הקרובים שחייב להתאבל עליהם, אסור בעבודה באותו יום, ואם עבד – עבודתו פסולה[19] ואינו לוקה[20]. אם לא נקבר המת בו ביום, הרי הוא אונן עד שייקבר[21]. היה הכהן עובד בעזרה, ושמע שמת לו מת – נחלקו ראשונים בדבר: יש אומרים שאף שאינו רשאי לעבוד, אינו יוצא מן המקדש עד שיסיים אחר את העבודה שהתחיל בה[22], ויש אומרים שיוצא מיד אפילו באמצע עבודה[23].

ט. שתויי יין*.  כהן ששתה רביעית יין או יותר אסור לו לעבוד במקדש, ואם עבד עבודתו פסולה ומחלל את העבודה[24], שנאמר: “יין ושכר אל תשת, אתה ובניך אתך, בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו”[25]. גם אם שתה משקה משכר אחר והשתכר ממנו אסור לעבוד[26], ואם עבד לוקה, אך עבודתו אינה מחוללת, ואינו חייב מיתה בידי שמים[27].

י. מחוסר בגדים*. כל כהן שאינו לבוש בבגדי כהונה, כגון כהן גדול שחסר לו אחד משמונה הבגדים, או כהן הדיוט הלובש ארבעה בגדים, ואפילו חסר בגד אחד, פסול לעבודה. כהן שעבד ללא אחד הבגדים עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים[28]. שנאמר: “וחגרת אתם אבנט – והיתה להם כהונת לחוקת עולם”[29], ודרשו חכמים: בזמן שבגדיהם עליהם – כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם – אין כהונתם עליהם, והרי הם כזרים[30].

יא. יתר בגדים. כשם שאם היה חסר אחד מבגדי הכהונה פסול לעבודה – כך אם היה לבוש בגד נוסף נפסל, כגון, שהיה לבוש שני אבנטים או שני מכנסיים. כמו כן כהן הדיוט שלבש שמונה בגדי כהן גדול, בכל אלו פסול, ואם עבד – עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים[31].

יב. כהן בבגדים קרועים. כהן הלובש בגדי כהונה מקורעים פסול לעבודה, מפני שאין זה בגדר “לכבוד ולתפארת”[32]. יש מי שאומר, שהפסול הוא משום שהבגדים חסרים במקום הקרע והכהן פסול משום מחוסר בגדים[33], ואם עבד – עבודתו פסולה[34]. לדעת הסובר שהעובד כשבגדיו קרועים פסול משום מחוסר בגדים, הרי הוא גם חייב מיתה כמותו[35], ויש סוברים שאינו חייב מיתה[36]. כתבו הראשונים: “נאמר: ‘בגדיכם לא תפרומו ולא תמותו’ – הא אם עבד והוא קרוע בגדים – חייב מיתה בידי שמים, אף על פי שעבודתו כשירה ולא חיללה”[37]. עוד כתבו, שעצם כניסת כהן לפנים מן המזבח כשהוא קרוע בגדים עובר בכך על לאו של ‘לא תפרומו’ משום כבוד המקדש: “ואם נכנס מן המזבח ולפנים והוא… קרוע בגדים כדרך שקורעין על המתים [טפח][38] אף על פי שלא עבד עבודה – הרי זה לוקה, הואיל והוא ראוי לעבודה [שכן הוא לבוש בגדי כהונה] ונכנס בשעת העבודה מנוול ככה [ונמצאת העבודה מתבזית] והרי הוא מוזהר שלא יכנס”[39]. ויש חולקים[40].

יג. פרוע ראש*. כל כהן ששיער ראשו מגודל יותר מן הראוי אסור לעבוד, שנאמר: “ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו”[41], וכן הזהיר הנביא: “וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו”[42], ואם עבד כשהוא פרוע ראש חייב מיתה בידי שמים, אולם עבודתו כשרה[43]. גדר שיער ‘פרוע’ הוא שיער הגדל מעל שלושים יום[44].

יד. שלא רחוץ ידים ורגלים[45]. כל כהן שלא קידש את ידיו ואת רגליו אסור לעבוד, שנאמר: “בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו, או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה'”[46], ואם עבד – חייב מיתה בידי שמים ועבודתו פסולה[47].

טו. עבודה בישיבה. כהן חייב לעבוד בעמידה שנאמר: “לעמוד לשרת”[48], ואם עבד כשהוא יושב פסל את העבודה, אך אינו חייב מיתה או מלקות[49].

טז. העובד כשיש חציצה בין ידו לכלי שרת. כל העובד צריך שלא יהיה דבר חוצץ בין ידו לבין הכלי שהוא עובד בו[50], שנאמר בקבלת הדם: “ולקח הכהן”[51], שתהא קבלה בעצמו של כהן[52]. ואם עבד כשיש חציצה – העבודה פסולה[53], אך אינו חייב מיתה או מלקות.

יז. חציצה בין רגל הכהן לרצפת העזרה. כשם שצריך להיות מגע ישיר ללא חציצה בין הכהן לבין כלי השרת בו הוא עובד, כן צריך להיות מגע בין הכהן העובד לבין רצפת העזרה. לאור האמור, כהן העובד בעבודת המקדש צריך שיהא עומד על רצפת העזרה, מפני שרצפת העזרה מקדשת ככלי שרת. לפיכך, אם היה דבר חוצץ בינו ובין הקרקע, כגון, שעמד על גבי כלי, או על בהמה או על רגלי חברו, העבודה פסולה[54]. ויש מן הראשונים שלמדו את איסור החציצה בעת העמידה מן האמור בלויים: “ושרת בשם ה’ אלהיו ככל אחיו הלויים העומדים שם”[55], ודרשו – ‘על גבי הרצפה'[56], שתהא עמידתו כשאר אחיו, שאין דבר חוצץ בינם לבין הרצפה בשעת שירות[57].

יח. העובד בשמאל. אין עבודה אלא בימין. במהות העבודה נחלקו תנאים ואמוראים בגמרא, ולמסקנה, כל עבודה שנאמר בה ‘אצבע’ או ‘כהונה’ צריך שתיעשה עבודה זו בימין. לאור האמור, עבודות כגון קבלת הדם, הולכתו וזריקתו יש לעשות ביד ימין דווקא[58], ואם עבד בשמאל פסל, אך אינו חייב מיתה או מלקות[59]. (ע”כ)

ומומלץ לעיין במאמר ולצפות בציוריו

למשל ציור על –  כהן שנקרעו בגדיו אסור להכנס לעזרה ועבודתו פסולה

בציור נראה כהן הדיוט, כשבגדו קרוע בזרועו סמוך לכף ידו. אם נקרע טפח – נאסר על הכהן לעבוד בבגד זה, ואם עבד – עבודתו פסולה. כמו כן נאסר לכהן זה להכנס לתחום העזרה כשהוא קרוע בגדים כי בכך מבזה את העבודה, ומקום המקדש, ואם נכנס לוקה..

(אז מי רוצה להיות כהן? סתם)

  1. ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד

מצווה יפה, בעצם כמו “לא תבשל גדי בחלב אמו” אלא שעם הגדי, אמו והחלב התפתח עולם שלם של איסורי בשר וחלב. לעומת זאת במקרה של השור/כבש ובנו,!!!!  נו מילא.

הסבר המצווה מתוך

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%95_%D7%95%D7%90%D7%AA_%D7%91%D7%A0%D7%95_%D7%9C%D7%90_%D7%AA%D7%A9%D7%97%D7%98%D7%95_%D7%91%D7%99%D7%95%D7%9D_%D7%90%D7%97%D7%93

“בהלכה חל איסור על שחיטת בהמה ובנה ביום אחד[1] בבהמות כשרות לאכילה,[2] ובשחיטה כשרה בלבד.[3] איסור זה מבוסס על הלאו המופיע בפסוק:”ושור או שה, אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד” (ויקראכ”בכ”ח). זהו איסור שלוקים עליו,[4] והוא נמנה במניין המצוות.[5]

…..

“יום אחד” שנאמר במקרא מכוון ליום שנקבע על פי הלילה; כלומר, היממה האמורה מתחילה מהלילה.[6]

למרות שהפסוק עוסק בשחיטת קדשים, הוא מהווה איסור כללי, שחל גם כאשר בית המקדש חרב, גם לגבי שחיטת חולין, ואף בחוץ לארץ.[7] וזאת מכיוון שהאיסור מוגדר כ”איסור גברא” – איסור שמהותו נעוצה אישית באדם המבצע, ולא “איסור חפצא” – איסור שמהותו היא התוצאה או המעשה שנעשה.[8]

בשר בהמה שנשחטה תוך עבירה על איסור זה – אינו נאסר באכילה.[9] עם זאת נפסק להלכה כי ביום השחיטה הבשר אסור באכילה. יש שאומרים כי מדובר בגזירת חכמים שאנשים לא יהנה ממעשה אסור, ויש שחולקים וסבורים כי הבשר אסור מדאורייתא.[10] דעה נוספת היא שהבשר אסור רק לשוחט עצמו, אך לא לאחרים.[11]

שני דינים מהותיים נוספים מופיעים בתלמוד באשר ליישומה של ההלכה הזו: הראשון הוא כי לא משנה סדר השחיטה; כלומר, למרות שבמקרא נכתב “אותו” ולאחר מכן “את בנו” – דבר שלכאורה מלמד כי חל איסור על שחיטת ההורה קודם לצאצא – האיסור קיים גם כאשר שוחטים את הצאצא קודם להורה. ובנוסף, קובע התלמוד, גם אם השחיטה נעשתה על ידי שני אנשים שונים – השוחט השני חייב, ואין צורך שאותו אדם ישחט גם את ההורה והצאצא, שכן הוא במעשהו, הביא לידי כך, שההורה והצאצא נשחטו באיסור (ביום אחד).

….דם שעבר על האיסור, ושחט הורה וצאצאו באותו היום – מקבל 40 מלקות. כפועל יוצא מכך, אדם ששחט שני צאצאים של הורה אחד מתחייב ב-80 מלקות, שכן עבר פעמיים על האיסור.

מחלוקת תנאים מתעוררת כאשר בשלושה דורות נשחטו הדור הראשון והשלישי – מעשה לגיטימי כשלעצמו – אך באותו היום אדם נוסף שחט את הבהמה בת הדור האמצעי. שיטתו של תנא קמא היא שהשוחט החדש מתחייב ב-40 מלקות, מכיוון שבפועל קרה מעשה אחד של שחיטת בהמה אחת. לעומתו, שיטתו של רבי מאיר שצוטטה על ידי סומכוס, היא שהשוחט השני ששחט את בת הדור האמצעי לוקה 80, וזאת מכיוון שבמעשה אחד גרם השוחט לפגיעה בשני אספקטים שונים של אותו איסור – הוא הרג בהמה אחת, אמנם, אך נשחטה בהמה שהיא הורה וצאצא גם יחד לשתי בהמות שנשחטו באותו היום.[14

(ע”כ)

פירוט נרחב של המצווה בתוספת מדרשים ניתן ב –

http://www.mayim.org.il/?parasha=אותו-ואת-בנו

…. בראשית רבה עה יג

“ויאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו” (בראשית לב ט) – באותה שעה אמר אבינו יעקב לפני הקב”ה: ריבונו של עולם, כתבת בתורתך: “ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד” (ויקרא כב כח) – אם יבוא רשע זה ויאבד את בני ואת אימותם כאחת, ספר תורה שאתה עתיד ליתן על הר סיני מי יקרא בו?17 בבקשה ממך, הצילני נא מידו שלא יבוא ויכני אם על בנים, שנאמר: “הצילני נא”.18

ויקרא רבה כז יא

“ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד”. אמר ר’ ברכיה בשם ר’ לוי: כתיב: “יודע צדיק נפש בהמתו”  (משלי יב י). “יודע צדיק” – זה הקב”ה, שכתוב בתורתו: “לא תקח האם על הבנים” (דברים כב ו). “ורחמי רשעים אכזרי” – זה סנחריב שכתוב בו: “אם על בנים רוטשה” (הושע י יד). דבר אחר: “יודע צדיק נפש בהמתו” – זה הקב”ה שכתוב בתורתו: “שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו”. “ורחמי רשעים אכזרי” – זה המן הרשע דכתיב: “להשמיד להרוג ולאבד”.

(ע”כ. מומלץ)

והסבר נוסף מתוך

http://www.zomet.org.il/?CategoryID=408&ArticleID=959

אותו ואת בנו

רש”י: נוהג בנקבה שאסור לשחוט האם והבן או הבת, ואינו נוהג בזכרים ומותר לשחוט האב והבן.

רמב”ן: פוסק הל’ כדברי האומר אין חוששין לזרע האב… והיה ראוי שיאמר ופרה או כבשה אותה ואת בנה, אלא מפני שהזכיר שור או כשב או עז, והזכיר האם והבן ‘שבעת ימים תחת אמו’ אמר כי במינין הנזכרים האלו עוד מצוה אחרת בהן אותו ואת בנו.

ראב”ע: והמצוה על זכר ונקבה.

רמב”ם שחיטה יב,ח;יא:

אין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד. שנאמר ושור או שה…

איסור אותו ואת בנו נוהג בנקבות… ואם נודע ודאי שזה הוא אביו… אינו לוקה שהדבר ספק

*           מותר לנחור אותו ואת בנו. לענין ‘שבעת ימים תחת אמו’ – רק במוקדשין. חולין מותר!

*           נראה מהל’ אלו שקשור למזבח, ולכן דוקא בהמות ולא חיה ועוף. אמנם גם בחולין

ספר החינוך מצוה רצד:

משרשי המצוה, שיתן האדם אל לבו כי השגחת השם ברוך הוא על כל מיני בעלי חיים בכלל, ועם השגחתו עליהם יתקיימו לעולם… ועל כן נמנענו מלכלות האילן וענפיו ביחד לרמז זה.

ועוד נוכל לומר בענין על צד הפשט, שהוא לקבוע בנפשנו מדת החמלה ולהרחיק מדת האכזריות…

*           אקולוגיה ושמירת מעשה בראשית (כמו כלאים)  / להקנות מידת החמלה לאדם – חינוכיורה נבוכים ח”ג מח:

וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, להשמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר ב”ח, כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל רק אחר פעל הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם.

והיה זה הדין מיוחד בשור ושה, מפני שהם מותר לנו אכילתם מן הבייתות הנהוג לאכלם, והם אשר תכיר מהם האם את הולד.(ע”כ)

ומתוך מאמר מקיף על פרשת אמור, אותו ואת בנו ול”ג בעומר (הלילה) ב –

http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/emor/sai.html

….

אחת המצוות היותר מפורסמות בפרשתנו היא, “ושור או שה

אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד” )ויק’ כב כח(. מצוות

“לא תעשה” זו שימשה במשך דורות רבים – בדומה למצוות

“שילוח הקן” )דב’ כב ב( ועל פי רוב גם יחד עמה – לבירור

ולליבון בעיות מרכזיות המלוות את החיפוש אחרי טעמי מצוות.

עובדה זו נובעת מכך, שהטעם לאיסור של “אותו ואת בנו”

וכן למצוות “שילוח הקן” נראה כמעט כמתבקש מאליו. אולם

הדיון סביב מצווה זו אצל חכמי הדורות מראה, כי הדברים

אינם פשוטים כלל ועיקר. דיון זה מדגים יפה את הבעייתיות

הפנימית של סוגיית טעמי מצוות. ברצוני להצביע על מספר

נקודות חשובות שהועלו בקשר לסוגיה זו בהגות היהודית

בימי הביניים וכן בהגות היהודית המודרנית במסגרת הדיון

על “אותו ואת בנו”.

הרמב”ם כולל במורה נבוכים )ג מח( את האיסור לשחוט את

הבהמה ואת ולדה ביום אחד בקטגוריה הי”ג מבין י”ד הקטגוריות,

שבהן הוא מקטלג את המצוות בכללותן. הוא סבור, שמצווה

זו נועדה למנוע צער בעלי חיים. וזו לשונו:

 ……………… וכן נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, סייג והרחקה,

 ……………… שמא ישחט מהם הבן לפני האם, כי צער בעלי חיים בכך

 ……………… גדול מאד, כי אין הבדל בין צער האדם בכך וצער שאר

 ……………… בעלי חיים, כי אהבת האם וחנינתה על הבן אינו תוצאה

 ……………… של ההגיון, אלא פעולת הכח המדמה המצוי ברוב בעלי

 ……………… החיים כמציאותו באדם.]7[

הרמב”ן בפירושו למצוות שילוח הקן, שבו הוא נדרש גם למצוות

“אותו ואת בנו”, משיג על דברי הרמב”ם במורה נבוכים,

הקושרים את האיסור של “אותו ואת בנו” למניעת צער בעלי

חיים,]8[ ומציע טעם אחר, המהווה הסבה מהתחום המעשי לתחום

הנפשי – מעין פסיכולוגיזציה של הטעם, שניתן ע”י הרמב”ם

במורה נבוכים.

לא מניעת האכזריות בעצמה היא הטעם לאותה מצווה, וכמוה

גם למצוות שילוח הקן, “שלא חס הא-ל על קן צפור, ולא

הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי

הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכינו”. אם כן,

לא מתוך רחמים על הבהמה ציווה לנו הקב”ה על “אותו ואת

בנו” אלא כדי “להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה…

ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר, כי האכזריות תתפשט

בנפש האדם כידוע בטבחים שוחטי השוורים…”. מצוות “אותו

ואת בנו” נובעת, לפי תפיסה זו, מהדאגה לנפשנו ונועדה

להרחיק מאתנו את מידת האכזריות.

(ע”כ. מומלץ)

  1. וכי תזבחו זבח תודה לה’ לרצונכם… ביום ההוא ייאכל לא תתירו ממנו עד בוקר אני ה’

מה זה, על מה זה ולמה?

פרטי קורבן התודה כתובים בשני מקומות בחומש ויקרא ובשני המקומות מופיע הציווי לאכול את הזבח

מתוך ויקיפדיה ב –

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%91%D7%9F_%D7%AA%D7%95%D7%93%D7%94

קורבן תודה הוא קורבן נדבה שהיה קרב בבית המקדש. תכלית הקורבן – כשמו, הודאה לה’ על ישועה שהביא למגיש הקורבן. למעשה, קורבן תודה נחשב סוג של קורבן שלמים, ודיניו מפורטים בתורה בפרשת קורבן השלמים,[1]; אך יש לו כמה דינים שבהם הוא שונה מקורבן שלמים רגיל. קורבן תודה הוא תמיד קורבן יחיד, והוא לעולם אינו קורבן ציבור. על פי המדרש שונה קורבן תודה מכל הקרבנות, בכך שאינו עתיד להתבטל בעתיד[2]….

דין קורבן תודה מופיע בתורה בפרשת צו (ספר ויקרא ז,יב-טו): “אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ, וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן. עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו. וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה’, לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה. וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל, לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר”. במקום אחר (ויקרא כב,כט-ל) חוזרת התורה על הגבלת זמן אכילת התודה: “וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַה’, לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ. בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל, לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, אֲנִי ה'”.

מביאי הקורבן

קורבן תודה הוא קורבן נדבה, שאדם מביא לפי רצונו; אך יש שכתבו שקורבן זה בא על ידי מי שנעשה לו נס וניצול, כמו יורדי הים – הנוסעים בספינה בים הגדול, שהם שרויים בסכנה; הולכי מדבריות – שאף המדבר הוא מקום סכנה; חולים שנתרפאו ממחלה מסוכנת, ומי שהיה חבוש בבית האסורים והשתחרר.[3]

תהליך ההקרבה והאכילה

קורבן התודה, כשאר סוגי השלמים יכול לבוא מכל סוגי הבהמות הכשרות לקורבן: פרים, כבשים ועזים, זכרים ונקבות, גדולים וקטנים (כלומר: ללא הגבלת גיל)[4].

הקרבת התודה זהה ברוב פרטיה להקרבת קורבן שלמים, אך יש שני דינים ייחודיים לקורבן תודה:

 א. ביחד עם הקורבן יש להביא ארבעים לחמים, מהם ארבעה ניתנים לכהנים לאכילה ואף מותרת באכילה לבת כהן, והשאר נאכלים על ידי הבעלים, קרוביהם וחבריהם.

ב. אכילת התודה מוגבלת ליום ההקרבה והלילה שלאחריו, בעוד ששלמים נאכלים עד תום היום השני להקרבה.

אלו הם שלבי הקרבת התודה:…..

…..10. אכילת הבשר והלחם – בשר התודה והלחמים הבאים עמה נאכלים על ידי הבעלים, מלבד החזה, שוק הימין וארבעה הלחמים שניתנו לכהן, שהם נאכלים על ידי הכהנים ובני משפחותיהם. קורבן התודה נאכל במשך יום ההקרבה והלילה שלאחריו, וזאת בניגוד לקורבן שלמים רגיל, שנאכל עד תום היום השני להקרבה. מקום אכילת התודה (כולל החלקים הניתנים לכהנים) הוא בכל שטח ירושלים המקודשת.

לחמי התודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, מלבד הבהמה הקרבה יש להביא גם ארבעים כיכרות לחם מהסוגים הבאים:

שלושה מינים של מצה (לחמים שנאפו ללא שבאו לידי חימוץ):

סולת מורבכת (או “רבוכה”) – בצק שנחלט לזמן קצר במים רותחים ולאחר מכן נאפה וטוגן מעט בשמן זית.

חלות מצות – בצק מעורבב עם שמן זית ואפוי בתנור.

רקיקי מצות – לחמים דקים שנמשחו בשמן זית לאחר האפיה.

ומין אחד של חמץ:

חלות חמץ – לחם שמכניסים שאור לבצקו לפני האפיה.

כמות הקמח הכוללת של כל הלחמים היא שתי איפות או שש סאים, שהם 864 ביצים (מידה הלכתית). שיעור זה הוא כ-86 ליטר (לפי שיטת החזון איש) או כ-50 ליטר (לפי שיטת הרב אברהם חיים נאה). חלוקת הקמח בין כל הלחמים אינה שווה: חצי כמות הקמח ניתנת לעשר לחמי החמץ, וחציה – לשלושים לחמי המצה. נמצא שכל אחד מלחמי החמץ גדול כמו שלושה לחמי מצה.

כאמור, לחם אחד מכל סוג ניתן לכהן לאכילה, והשאר נאכל על ידי הבעלים ומכריהם.

(ע”כ. כאמור, הכהנים לא נשארים רעבים)

ואוסף מדרשי חז”ל על קורבן תודה (בקשר לאמור בפרשת צו) ניתן ב –

http://www.aspaklaria.info/100_QOF/%D7%A7%D7%A8%D7%91%D7%9F%20%20%20%D7%AA%D7%95%D7%93%D7%94.htm

(לא אצטט)

ומתןך מאמר שמעלה שאילות על הכתוב ואף נותן תשובות ב-

https://sefrou.co.il/2017/05/07/%D7%A2%D7%9C%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%A1-20-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A8/

ויש לשאול?

א. למה מדגישה התורה שאת קרבן התודה שמקריבים, צריך המקריב להקריב ברצונו, וכמו שכתוב בפסוק “לרצונכם תזבחו”, הרי בכל הקרבנות נצטוינו להקריב קרבן ברצון, וכמו שכתוב בפרשת ויקרא, “לרצונו יקריב אותו”, אם כך למה חוזרת התורה ומדגישה, שקרבן תודה צריך להיות קרב ברצונו, למה נחשוב שקרבן תודה שונה מכל הקרבנות שצריך להקריבם ברצון דווקא?.

ב. למה בפסוק השני שאומרת התורה שלא יתירו מהקרבן עד הבוקר, מסיים הפסוק “אני ה'”, מה בא זה ללמדנו?.

ג. ועוד יש להבין שמיד לאחר שני פסוקים אלו כתוב עוד פסוק “ושמרתם את מצוותי ועשיתם אותם אני ה'”, יש להבין למה שוב מסיים הפסוק “אני ה’, וכן בפסוק לאחר מכן, גם מסיים “אני ה’?.

ד. ועוד יש להבין למה מיד שכתבה התורה את ענין “קרבן התודה” ממשיך הפסוק הבא אחריו, “ושמרתם מצוותי ועשיתם אותם וכו’, ולא תחללו את שם קדשי וכו’, וזה נכתב בוי”ו החיבור, מה השייכות של קרבן תודה לה’, לזה שאדם צריך לשמור מצוותיו, ולא לחלל את שמו של הקב”ה?.

….מהו הקרבן תודה האמיתי, זהו קרבן שנעשה לרצונו של האדם, זאת אומרת שההודאה להקב”ה לא מגיעה מתוך כפיה אלא מרצוני האמיתי, וככל שהאדם מקריב את קרבן התודה לרצונו, כן ההודאה לבורא העולם היא גדולה יותר, כי בזה הוא מראה, שכנגד זה שהשתחררתי מהצרה, אין אני ממשיך את החיים כהרגלם, אלא אני מקריב תודה לה’ בלב שלם.

בזה נבין היטב למה מיד לאחר כתיבת התורה את פסוקי הקרבת קרבן תודה היא ממשיכה בוי”ו החיבור וכותבת “ושמרתם מצוותי ולא תחללו את שם קדשי”, כי אם הקרבת קרבן תודה לרצוני הוא סמל ואות שאין אני ממשיך בחיים כהרגלם, כאילו לא קרה לי דבר, אלא אני מודה להקב”ה, אם כן אומרת לי התורה מה הדבר שיסמל לנו שאתה לא ממשיך בחייך כמקודם, הוא על ידי זה, “ושמרתם את מצותי ועשיתם אותם”, “ולא תחללו את שם קדשי”, על ידי השמירה של הדברים הללו, זה מראה שההודאה שלך להקב”ה אין היא דבר רגעי, אלא היא הודאה מתמשכת, שאתה שומר מצוות ה’, ולא מחלל את כבודו של ה’, כזו הודאה היא הודאה כנה ואמיתית.

ולכן הפסוקים מסיימים בסוף כל פסוק, “אני ה'”, ללמד אותנו ולהדגיש, שאת כל אורח החיים שלנו אנו מפלסים לאור התורה והמצוות, וזו ההודאה הגדולה להקב”ה שאנו שומרים ומקיימים את מצוותיו.

(ע”כ)

  1. אלה מועדי ה’….

הזכרתי לעיל את השוואת מיקום מועדי ה’ בפרשתנו עם מועדי ה’ בפרשת פנחס. לא כאן המקום והזמן לדון על הכפילות והצדדים השוים והשונים בשני הכתובים. רק בקצרה, מתוך

http://ahuvaklein.blogspot.com.au/2013/04/blog-post_2693.html

השאלות הן:

א] מדוע  תוך כדי הזכרת המועדים התורה  פותחת ,דווקא, בנושא השבת,האם ישנו קשר בין הנושאים?

ב] מה הטעם בקביעת, שישה חגים בשנה בלבד?

ג] האם הוזכרו בפרשה גם חגים-שהם מדרבנן?….

התשובה לשאלה ב]

לפי דברי חז”ל:התורה קבעה דווקא שישה מועדים לעם ישראל מהטעם:

שישה החגים שקולים כנגד שישה ימי הבריאה:

פסח וסוכות-הם שני חגים שחוגגים אותם במשך שבעה ימים.

וישנם ארבעה חגים נוספים:שבועות,שמיני עצרת-[=שמחת תורה],ראש השנה

ויום הכיפורים.

החגים מעניקים מעין סם חיים ליתר ימי החול במשך השנה….

(ע”כ)

  1. ולקחת סולת ואפית אותה 12 חלות

……מסתבר שלא מספיק לתת לכוהנים בשר, צריך לספק להם גם לחם/חלות. וכבר ראינו לעיל שלקורבן התודה יש לצרף 40 לחמים. נו, שיהיה. הכהנים עובדים קשה בשריפת בהמות ועופות וכו’

מתוך

http://www.etzion.org.il/he/%D7%A1%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A8-%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%97%D7%9D-%D7%94%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9D

“וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת.

וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי ה’.”

בדברי התורה מופיעים שלושה נתונים: א. סך כל החלות הוא 12. ב. החלות מתחלקות לשתי מערכות. ג. בכל מערכת ניתנות שש חלות. לכאורה ניתן היה להשמיט את אחד משלושת הנתונים הללו, והיינו יכולים לגלות אותו בעצמנו תוך חישוב פשוט של משוואה עם נעלם אחד. (למשל, אם ידוע שיש 12 חלות שמתחלקות לשתי מערכות ממילא ברור שבכל מערכת יש שש חלות)

הברייתא המובאת בגמרא (צח.) מנסה להסביר מדוע יש צורך בכל שלושת הנתונים:

“תנו רבנן: אילו נאמר “ולקחת סלת ואפית אותה שתים עשרה חלות ושמת אותם שתים מערכות” ולא נאמר שש, הייתי אומר: אחת של ארבע ואחת של שמונה, לכך נאמר שש;

ואילו נאמר “שתים מערכות שש המערכת” ולא נאמר שתים עשרה, הייתי אומר: שלש של שש שש, לכך נאמר שתים עשרה;

ואילו נאמר שתים עשרה חלות ומערכות ולא נאמר שתים ושש, הייתי אומר: שלשה של ארבע ארבע, לכך נאמר שתים ושש, הא עד שלא יאמרו ג’ מקראות הללו לא למדנו.

(ע”כ. מומלץ לעיון נוסף

ומתוך

http://www.yavne-school.co.il/webpronew/alonparash/alon.asp?codeClient=1059&CodeSubWeb=0&Modul=11&numgil=9720

קראו לו לחם אבל הוא בכלל היה מצה, הוא עמד שבוע שלם בחוץ אך לא התייבש, וכדי להכין אותו היו צריכים אומנים מיוחדים….

אומנות מיוחדת

כיצד היו נראות החלות של לחם הפנים? על כך קיימות דיעות שונות בתלמוד.

לדברי רבי חנינא, החלה הייתה עשויה “כמין תיבה פרוצה”, ואילו רבי יוחנן סבר שהיא הייתה נראית “כמין ספינה רוקדת”

בפירוש דבריהם של רבי חנינא ורבי יוחנן נחלקו המפרשים בדורות לאחר-מכן.

רש”י, למשל, סובר כי תיבה פרוצה נראית כמו האות חי”ת הפוכה, כמו תיבה (ארגז) בעלת שתי דפנות וללא מכסה. הרמב”ם, לעומת זאת, מציין כי קצותיה העליונות של החלה היו פונות פנימה, ובכך החלה הייתה נראית כמו ארגז פתוח עם שוליים סגורים מעט.

וכיצד נראית ספינה רוקדת? רש”י מציין כי זו ספינה שהבסיס הנוגע במים צר והיא מתרחבת ועולה. מכיוון שהיא עומדת על בסיס צר ולא מרובעת, היא לא יציבה כל-כך ולפיכך היא “רוקדת.” בפירושו על התלמוד, מצייר רש”י ציור הדומה לאות V. בעלי התוספות לעומתו מציינים כי מעל ה-V נמשך  קוים ישירים.

כך או כך, אפיית החלות הייתה אומנות של ממש.

הבה נזכור כי:

א) לחלה הייתה צורה ייחודית, והיה עליה להישאר בשלימותה ולא להישבר בזמן האפיה וגם לאחר-מכן.

ב) החלות היו עומדות חשופות לאוויר במשך שבוע שלם, והיה צורך במתכון מיוחד כדי שהן לא יעלו עובש או יתייבשו.

ג) על החלות היה להיאפות במהירות כדי שהן לא יהפכו להיות חמץ.

ד) בנוסף לכך, משקל החלה היה די גדול: כל חלה שקלה קרוב לחמישה ק”ג.

התלמוד מספר כי בבית המקדש הייתה משפחת אומנים בשם בית גרמו שהיו מכינים את לחם הפנים. החכמים ביקשו מהם ללמד אנשים נוספים את סוד הכנת לחם הפנים וכשבני המשפחה סירבו, הם פוטרו ממשרתם. במקום הוזמנו אומנים מאלכסנדריא במצרים. לאחר מאמצים רבים, האומנים המצריים לא הצליחו לפענח את סוד הכנת לחם הפנים, והוא התקלקל.

מחוסר ברירה קראו החכמים שוב לאנשי בית גרמו והחזירו אותם לעבודתם הקודמת, ורק אז נודע להם מדוע הם סירבו לגלות את הסוד: הם חששו כי לאחר חורבן בית המקדש ילכו אנשים וישתמשו במתכון להכנת לחם לעבודת אלילים.

בנוסף לכך, בני המשפחה נודעו ביושרם: לחם הפנים היה עשוי מסולת נקיה מנופה בנפות רבות. כדי שלא יאמרו אנשים כי הם משתמשים בסולת לאפייה אישית, הם נמנעו מאכילת לחם נקי ומשובח ואכלו רק לחמים פשוטים יותר….(ע”כ. מומלץ)

ומשהו טכני מתוך מאמר (ארוך) ב –

www.tora.co.il/shiurim/maalin_bkodesh/9_16_lechem.doc

……..

משמעות הסולת

מהי ה’סולת’, האם מדובר בקמח או במה שאנו מגדירים ‘סולת’ בימינו? במילון אבן שושן בערך סלת מבואר: “סלת – קמח חיטה שנתקבל לאחר ניפויו בכמה נפות, קמח לבן מובחר”. דבריו מבוססים על המשנה שאומרת: ‘לחם הפנים היה מנופה באחת עשרה נפה’ (מנחות פ”ה מ”א-מ”ה).

על-פי זה הבנתי שהסולת מתקבלת לאחר הנפה האחת עשרה, והיא הקמח המובחר, דק ונקי מכל סובין וגרגירים שלא נטחנו היטב. על בסיס זה נערכו הניסויים הראשונים. יתרון הקמח – טחינה דקה ומשובחת. זהו הקמח השימושי כיום לאפיית לחם, וסביר שכך היה גם בתקופת המקרא. הקמח מאפשר את יצירת הרשת הגלוטנית ואפשרות קשירת (אחזקת) מים.

אולם, לאחר שיחה עם פרופסור יהודה פליקס ופרופסור מרדכי כסלו, אמרו שניהם בפשטות, שהסולת היא פחות או יותר הסולת של היום דהיינו: ‘קמח חיטה גרוסה’.[1]כך מפורש ברבי עובדיה מברטנורה:

סלת – לאחר שמוציאים את הסובין ואת המורסן [=הפסולת הגסה של הקמח] מן הקמח הנטחן, נשאר הקמח הדק עם הסלת הגס, והוא החשוב, מעבירין אותו בנפה דקה מאד ויורד ממנו כל אותו קמח הדק שהוא כעין עפרורית לבנה, ונשאר הסולת הגס החשוב         (פירוש הרע”ב, אבות פ”ה מי”ח).[2]

לחם הפנים עשוי מסולת. יתרון הסולת – כנראה בטעמה, והיא שימשה גם במנחות אחרות – ‘סולת בלולה בשמן למנחה’, מעין כוסכיס של היום (דבר שקשה יותר להבין בקמח – מה הכוונה שקשה להבין?). הסולת מהווה את החלק הטוב שבקמח, בגלל שמכילה יותר גלוטן; ועל-פי זה נבין את דברי המשנה: “לחם הפנים היה בו עשרים וארבעה עשרונים מעשרים וארבעה סאין” (עיין במנחות פ”ה מ”א-מ”ה. נזכיר שעישרון הוא עשירית האיפה במידת נפח. העישרון – 4.2 ליטר, האיפה 42 ליטר).

הרכב החיטה: 14%-16% סובין (קליפה), 81%-84% החלק עיקרי של הקמח – אנדוספרם, 2%-3% נבט. הרכב האנדוספרם: כ-75% פחמימות (החשוב שביניהם עמילן). 8%-13% חלבונים, לחות 13%-14%, מינרלים ושומנים.[3]

כאמור, כפי הנראה מדובר בחיטה קשה. אחוז החלבון גבוה יחסית, ולאחר גריסה וניפוי אף נשאר אחוז גבוה יותר של חלבונים. מתוך רצון להגדיל את אחוז החלבון…

[1]     יהודה פליקס שם.

[2]     כך גם מסביר פרופסור חנוך אלבק בפירושו למשניות.

[3]     מזרחי סילביה שם.

ועוד מאמר מקיף ומעניין על השולחן ולחם הפנים ב –

www.tora.co.il/shiurim/maalin_bkodesh/shulchan_bred.doc

מובא בהמלצה לעיון —

בתיאבון… ואנכי רעב ועייף, אז

שבת שלום

שבוע טוב

להת

Leave a Reply