בהר סיני + בחקתי – תשע”ז

 

From:
Sent: Sunday, 21 May 2017 1:50 AM
To:
Subject: בהר סיני…בכל ארצכם…בחקתי תלכו…ביום ההוא קודש

 

הארה

שוב שתי פרשות מחוברות, איך אמר גלילאו, ואעפ”כ נוע תנוע. אז כמו שהארץ מסתובבת סביב השמש, וסיבוב אחד מלא נקרא שנה, כך גם הסבב של קריאת התורה, גם לו יש (בימינו) מחזור של שנה. והיות ומספר השבתות בשנה, בהן קוראים פרשה שלימה משתנה בין 48 ל – 54, יש צורך, כמעט כל שנה לחבר שתי פרשות לקריאה אחת. זוג הפרשות שמתחברות, מתחיל אחרי חג הפסח ומשתנה בהתאם לימי חגי פסח שבועות ראש-השנה יו”כ וסוכות, אלה מהם חלים בשבת. כך שהפרשות המחוברות הללו הן בחומש ויקרא, במדבר ודברים.

 וכבר כתבתי פעם/פעמיים שפעם (באלף הראשון לספירה) היו שתי תנועות – גישות  (לפחות) של קריאת התורה השבועית,  התנועה הישראלית = אקרא לה תנועה קטנה – לקרא בתורה קטע קטן כל שבוע במחזור של שלוש +  שנתי, והתנועה הגדולה – העיראקית – אופס – הבבלית, של קריאת פרשה (לפי החלוקה של ימינו) במחזור קריאה שנתי. ידוע איזו תנועה ניצחה.

הקדמה כללית

נראה לי שהמחשבה הכללית של החרדי/דתי המצוי היא שהדת כפי שהיא נוהגת היום, היתה כמות שהיא מאז ומעולם. מתעלמים ואולי זה לא חשוב שהיו שלוש תקופות של דת יהודית, הראשונה היתה התקופה הטרום מקדשית, השנייה הייתה תקופת בית ראשון ושני, והשלישית התפתחה(בשלבים) לאחר חורבן בית שני, ומסתבר שהיא עדיין מממשיכה “ומתפתחת”  למשל המצווה החמורה של כיסוי ראש, (נא לעיין בויקיפדיה

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%99%D7%A4%D7%94_(%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA)

כיפה (יהדות) – ויקיפדיה

he.wikipedia.org

כיפה היא פיסת בד או סריג, לרוב דקה ועגולה, שחובשים על ראשם יהודים כסימן ליראת שמים. יהודים …

או ציציות בחוץ ועוד.

טוב אינני מנסה לתפוס קתדרה אוניברסיטאית ולדון בנושא של “מה קרה/קורה ליהדות במרוצת הדורות ובימינו”.

אז לעניין המרכזי. השבוע מסיימים את חומש ויקרא, חזק חזק ונתחזק. והסיום במקום לחגוג, משאיר טעם מר בפה. אנחנו קוראים את התוכחה (הקטנה – יחסית לגדולה בפרשת כי תבוא + ניצבים וכו’)  ולא טוב  לנו.. התוכחה מבטיחה לנו ייסורים. נכון התוכחה נכתבה לפני למעלה מ – 2,000 שנה., (כביכול חזון לעתיד שיקרה אם עם ישראל לא יקיים את מצוות התורה) .אבל כבר אז הייתה לעם ישראל היסטוריה של “עונשים” לדוגמה – עבדות במצריים, נדודים במדבר ובמיוחד חורבן בית ראשון (מגילת איכה.) ויהודי בית שני כבר ידעו – אם הם ידעו קרא וכתוב שהתוכחה היא יותר היסטוריה מאשר חזון לעתיד.  ולמקרא פסוק כמו ” ואבדתם בגויים וכלה אתכם ארץ אויביכם…” אי אפשר שלא לחשוב על השואה. וכרגע אני לא רוצה לצטט פסוקים אחרים מהתוכחה ולחשוב על האיום האיראני ח”ו אז מה יהיה בהמשך? אינני נביא זעם. אז איאחז בפסוק מנחם, אף זאת לא מאסתים ולא געלתים….. וישבתם לבטח בארצכם.

רק הייתי מציע לשנות את הסדר בפרשת בחוקותי. להתחיל בתוכחה, “והיה אם לא תשמעו…” ולסיים ב”אם בחוקותי תלכו..” ואז ההרגשה הסופית תהיה יותר טובה”

ובכלל, חומש ויקרא מתחיל ב “אדם כי יקריב מכם קרבן…” ומסיים ב – איש כי יפליא נדר כערכך נפשות..”

“פתח בכד וסיים בחבית? “אדם כי יקריב מכם קרבן” “מכם קורבן” =  אדם מקריב אדם?? אמנם הפסוק השני בחומש “…מן הבקר מו הצאן.”.מצמצם את האפשרויות, אבל סיום החומש שוב מדבר על הקרבת נפשות. ואז במקום להקריב את הנפש ממש, פודים את הנפש בדמים, כאמור, “דם תחת דם – ממון”. (דורש עיון – המשך להלן)

אחזור לעצים ביער, פרשות בהר + בחוקותי

פסוקי השבוע

והייתה שבת הארץ לכם לאכלה (???)

וקדשתם את שנת החמישים שנה (???)

כי לי בני ישכאל עבדים (???)

[ויספתי ליסרה אתכם + ויספתי עליכם מכה + והכיתי אתכם גם אני + ויסרתי אתכם אף אני ]Xשבע על/ב חטאתיכם (???)

(??? דורש עיון)

וזכרתי להם ברית ראשונים

ערב שבת שלום

פתיחה

מה יש לנו בשתי הפרשות המסיימות את חומש ויקרא? פתח בהר סיני, המשיך בהר סיני וסיים בהר סיני—–

וידבר ה’ אל משה בהר סיני לאמר (פרקכה פסוק א)

אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה’… בהר סיני (פרק כו פסוק מו’)

 אלה המצוות אשר ציווה ה’ את משה…. בהר סיני. (פרק כז פסוק לד’)

משהו כללי, מתוך

http://www.xn—-2hcm6cgyhbh.com/2010/05/parashat-behat-bechukotay-5770.html

פרשות בהר-בחוקותי מסיימות את ספר ויקרא. פרשת בהר פותחת בהר סיני ופרשת בחוקותי בפסוק האחרון גם מזכירה את הר סיני, והדבר מהווה מסגרת יפה (ואולי אחד הגורמים לחיבור דווקא שתי פרשות אלו).
הפרשות עוסקות במצוות נוספות בהן הרבה מצוות שקשורות לארץ ישאל, ופרשת בחוקותי עוסקת בפרשת התוכחה, מה יקרה אם לא ישמעו למצוות. אמנם הפרשה ידועה בעיקר בשל התוכחה, אולם חשוב להזכיר שהפרשה מתחילה בדברים הטובים שיקרו אם ילכו בחוקות ה’ ורק לאחר מכן עוברת לעונשים. המנגנון של שכר ועונש מדגיש את השכר לפני העונש. כמו כן השכר מופיע בקצרה ולא בפירוט ואילו העונש מופיע בפירוט גדול מאד, ובמדרגות הנהייות חמורות יותר וקשות יותר. אפשר להסתכל על זה כאילו העונש גדול מהשכר אבל דווקא אפשר להסתכל מכיוון חיובי, שהשכר מתואר בפרוטרוט ואין לו מגבלה ואילו העונש מתואר בדקדקנות וכמה שהוא קשה הוא מוגבלת ותחום.
סיום פרשת התוכחה (כ”ו מו):
“אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד-משֶׁה”נראה מתאים מאין כמוהו לסיום הספר כולו, גם הפוסק שלפניו עוסק קצת בנחמה ולכן לא מסיימים בדבר רע אלא בדבר טוב. אולם מיד אחריו מתחיל פרכ כ”ז, הפרק האחרון ועוסק במצוות נוספות שאולי היו צריכים להיות בפרשת בהר. גם פרק כ”ז מסתיים בפסוק דומה (לד):
“אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת-משֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי”
הפסוק נראה זהה, אבל הסיום הראשון מזכיר חוקים, משפטים ותורות, ואילו הפסוק השני מזכיר מצוות. וההפרדה ביניהם צריכה לגרום לנו לחפש את ההבדלים, גם בין חוקים משפטים ותורות, וגם ביניהם כקבוצה לבין מצוות. (ע”כ. מומלץ)

את פרשת בהר אפשר לחלק לשני חלקים עיקריים

— חוקי האדמה

— חוקי האדם

חוקי האדמה מגדירים את היחס את הקרקע, יש לטפל בה כדי שתגובותיה יישמרו, = מתן חופש בשנת שמיטה, החזרתה לבעליה המקוריים.= ןנתנה הארץ פריה, ואכלתם לשובע.

חוקי האדם, דורשים התיחסות שוות ערך ואולי גם התיחסות שיוויונית כלפי האדם אפילו אם הוא ברמה נמוכה = עני או עבד. את כספך לא תיתן לו בנשך, כשכיר כתושב יהיה עמך.

לפי ויקיפדיה ב –

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%91%D7%94%D7%A8

נושאים בפרשה

הפרשה מפרטת דינים והלכות כלכליים, ובהם:

מצוות השמיטה, היובל ודינים נלווים

גאולת קרקע

איסור ריבית

דיני עבד עברי

גאולת עבד עברי הנמכר כעבד לגוי

איסור פסל, מצבה ואבן משכית

גם את פרשת בחוקותי, אפשר לחלק לשני חלקים

— ברכות וקללות

— נדרי ערכין – תרומות “מרצון”

על פרשת בחוקותי, מתוך

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%91%D7%97%D7%95%D7%A7%D7%95%D7%AA%D7%99

עיקר הפרשה תופס פירוט של הברכות והקללות, חלק המכונה גם “פרשת התוכחה”. זהו תיאור השכר והעונש שיהיו לבני ישראל אם ישמרו את מצוות התורה או אם לא ישמרו אותן. הברכות קצרות יחסית, ואילו הקללות מפורטות מאוד ומתוארות באופן מדורג ההולך ומחמיר עד העונש החמור ביותר – הגלות, המיועדת לאפשר לארץ ישראל להשלים את שנות השמיטה שלא קוימו כראוי על ידי העם. הקללות מסתיימות בנימה אופטימית – “ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים… וזכרתי להם ברית ראשונים”.

לדעת הרמב”ן, הקללות האמורות בפרשה זו, מכוונות לתקופת חורבן בית ראשון, וגלות בבל, כאשר הוא מצביע על פסוקים בפרשה, הרומזים למה שהתרחש בפועל בתקופה זו.

בהמשך הפרשה מובא –

קובץ הלכות בעניין הערכה כספית של נדבה שאדם נודב לבית המקדש,

הלכות הנוגעות לפדיון או המרה של קודשים כמו מעשר, הקדש, בכור, מעשר בהמה ושדה שהוקדשה.(ע”כ)

עד כמה שעיינתי בפרשת בהר לא מצאתי שם התיחסות כלשהי לכהן. החוקים בפרשה הם כלליים וחוזרים או משלימים חוקים דומים בחומשים אחרים. לעומת זאת בפרשת בחוקותי, לאחר רשימת הקללות הלא קצרה, יש קפיצה פתאומית לנושא של התרמת כספים לכהן, כשהכהן הוא השמאי וגובה הכספים, (אחזור לנושא להלן)

עיונים קודמים בפרשות בהר + בחוקותי נמצאים ב –

תשע”ד — בהר

http://toratami.com/?p=141

תשע”ד — בחוקותי*

http://toratami.com/?p=148

*הערה – אני משתמש בכתיב מלא.

תשע”ה בהר + בחוקותי

http://toratami.com/?p=387

(על: מיקום הפרשות, שנת היובל,  וכי ימוך אחיך, 2-3  ברכות וקללות)

תשע”ו – פרשת בהר

http://toratami.com/?p=573

(על: פרשות מחוברות, דבר ואמרת, שמיטה, הר סיני , והארץ לא תימכר… כי גרים ותושבים…, כי לי בני ישראל עבדים)

———- פרשת בחוקותי

http://toratami.com/?p=577

(על: קללות,  איש כי יפליא כערכך. המצוות והחוקים בהר סיני)

נושאים ופסוקים לעיון נוסף
  1. וידבר ה’ את משה בהר סיני… ושבתה הארץ”

משה כבר ירד מההר _לפני כמה חדשים, בחומש שמות) וכבר בתחילת חומש וירא, כתוב “ויקרא אל משהוידבר ה’ אליו מאהל מועד” כלומר הם היו באהל מועד או בסביבתו, וכר התרחקו קצת מהר סיני. והנה ה’ ומשה שוב בהר סיני.

כבר הכברתי מילים על מה שנראה לי כעריכה מבולבלת של התורה. את חומש בראשית וחצי חומש שמות עו ד אפשר לראות כתוכן רצוף לפחות במימד הכרונולוגי, יש בסיפורים מעין סדר ענייני, למרות שקשה לעיתים למצא הסבר הגיוני בשביל מה זה נכתב ונשמר לדורות. למה התכוון המשורר. בשביל מה לנו ( פרט ל… המיני שבסיפור) לדעת על יהודה ותמר, או על אשת לוט שהפכה לנציב מלח, או להבדיל אחרי

כ = 300 שנה –  מספר הבתולות המדייניות שקיבל אלעזר בן אהרן הכהן (פרשת מטות) כאשר ציווה ה’

מה שמבלבל זו הקפיצה הפתאומית מנושא לנושא.

לפני שבוע בעת שקראנו על חוקי המועדים, חלה פתאום הפסקה, הפרעה בהכתבת המצוות, חדשות – ידיעה שהתקבלה זה עתה “וימצא איש מקלל…” מצאו איש מקלל- (משהו כזה קור בתאילנד, מצרו מישהו שקלל את המלץ והוא נכנס לבית סוהר, מזל שלא סקלו אותו). . ממתינים למשפט כמה מצוות על הריגת אדם ובהמה, שוב ביצוע עונש מוות בסקילה ( אבל לא דאעש)

ושוב קפיצה לסדרת מצוות שקשורות להתישבות בארץ ישראל

(וכבר העירו על זה שהשם ארץ ישראל אינו מוזכר בתורה? מדברים הרבה על ארץ כנען אבל עדיים לא ארץ ישראל, וזה ברור. הרץ עוד לא נכבשה, עוד אין בא ישוב ל בני ישראל, אבל יש כבר מצוו – על מה שעוד אין. מוזר. פעם ראשונה השם מופיע – מתוך

http://sparks.simania.co.il/bibleSearch.php?query=%D7%90%D7%A8%D7%A5%20%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C

ב  ספר שמואל א » פרק יג » פסוק יט

“וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אמר [אָמְרוּ] פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית.”)

לא שייך. מה שכן, ניתנת לנו מצוות שמיטה. ואז כולם שואלים “מה עניין שמיטה להר סיני?” מעניין אם מישהו שאל מה עניין שמיטה לסקלת המקלל? ואכן מתוך

www.biu.ac.il/JH/Parasha/behar/mimran.doc

……לח

ותשובתו של רש”י:

הלכות שמיטה אינן אלא דוגמה לכל המצוות כולן: כשם שמצוות שמיטה נמסרה בסיני למשה בשלמותה, כלומר כלליה ופרטיה, כך כל המצוות כולן.

דבריו של רש”י אינם ברורים, שכן עדיין יש מקום לשאול למה נבחרה דווקא מצוות שמיטה כדי להמחיש עיקרון זה.1 נראה שיש סיבה עקרונית. התשובה לשאלתנו כרוכה בהתבוננות בפרשת המקלל הסמוכה לה.2

 

בן איש מצרי במחנה ישראל

בסיום הפרשה הקודמת שמענו על אלמוני שזהותו האישית לא נחשפה לפנינו מלבד היותו בן למצרי ולשלומית בת דברי משבט דן. אותו אלמוני הסתכסך עם פלמוני משבט דן. לפי אחת הפרשנויות בחז”ל,3 האלמוני ביקש להתיישב בקרב מחנה דן בטענה שאמו משבט דן. הוא נדחה ככל הנראה על ידי הפלמוני בטענה שהוא לא משלהם, שהרי אביו מצרי היה והנחלה כידוע נקבעת על פי האב (במד’ א:ב). התפתח דין ודברים ביניהם והסתיים במשפט לפני משה רבנו שהצדיק את החלטת הנציג משבט דן. בשל כך חירף האלמוני וגידף את התורה ואת מי שנתָנה ונידון למוות…….

המשבר החברתי של פרשת המקלל לא יכול להסתיים עם ענישתו של העבריין. היה צורך בפנייה אל כל חלקי העם בדרישה לבחון מחדש את מערכת היחסים שביניהם. את קריאת הפסוקים “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר…וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה'” הבאים אחרי פרשת המקלל יש לקרוא כביקורת סמויה על כל החברה הישראלית. חברה זו נתבקשה לבחון מחדש את עצמה ובעיקר את מערכת היחסים שבינה ובין כל מרכיביה. היא תצטרך לבער לא רק את הרע מהעולם אלא גם את מה שעשוי להיות קרקע פורייה לצמיחתו. (ע”כ)

1 גם אם מצווה אחרת הייתה משובצת במקום כגון שבת או כשרות היה מקום לשאלה “מה עניין… אצל הר סיני”, והיה מקום לאותה תשובה.

2 בעניין דרישת פרשיות סמוכות ראו ברכות י, ע”א: “אנן דדרשינן סמוכים לא קשיא לן דאמר רבי יוחנן סמוכין מן התורה מנין שנאמר [תהלים קי”א] סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר”.

3 ראו בהרחבה מאמרו של מו”ר פרופ’ שאול רגב, דף שבועי אמור תשס”ו, דף מס’ 652.

  1. ושבתה הארץ … שש שנים תזרע שדך…

מצוות שמיטה בפרשתנו חוזרת ומרחיבה את האמור בספר שמות ב –

תיאור השמיטה והשבת בס’ שמות – “וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר:” (שמות כ”ג, יא-יג)

שם המצווה משווה שת שמיטת האדמה לשמיטת העבודה ביום השביעי.

(נושא מעניין אבל לא ארחיב, ניתן לעיין במה שכתבתי ב –

http://toratami.com/?p=573

  1. וקראתם דרור בארץ לכל יושביה

יופי של הצהרה, אבל מה היא אומרת (מלבד שחרור עבדים)

מתוך

http://tora.us.fm/tnk1/tora/wyqra/wy-25-10.html

וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאֵתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ”.

הוגי דעות רבים בדורנו ניסו להבין את הרעיון מאחרי מצוות היובל, ובהתאם לכך הציעו דרכים ליישם את הרעיון בימינו: הרצל (“אלטנוילנד”, ה’תרס”ב) טען שמטרתה של המצוה היא “למנוע את הצטברות העושר בידי יחידים”, ולפיכך הציע ליישם את המצוה ע”י בעלות קולקטיבית על הקרקעות – רעיון המיושם בימינו ב”חוק מקרקעי ישראל”. ז’בוטינסקי (“רעיון היובל”, ה’תר”ץ) טען שמטרתה של המצוה היא להבטיח שוויון-הזדמנויות, ולפיכך טען שבימינו יש לחלק באופן שיוויוני את כל הרכוש – ולא רק את הקרקעות – פעם ביובל; ועוד….

“הגדרת ה”חופש” בתורה שונה משמעותית מההגדרות המקובלות בימינו:  כלכלני השמאל טוענים, שהחופש כולל שורה ארוכה של זכויות, כגון: זכות לחינוך חינם, זכות לבריאות, זכות לתחבורה, וכו’; אולם הם שוכחים, שכדי שיהיה חינוך חינם (למשל), מישהו צריך לממן את המשכורת של המורה, ולשם כך יש לגבות מיסים, הפוגעים בחופש של אנשים אחרים. ה”זכות” של כלכלני השמאל היא למעשה מילה מכובסת, מה שעומד מאחריה הוא רצון לשעבד את הזולת ולגרום לו לעבוד בשבילם; בדיוק להיפך מחופש. לעומתם, כלכלני הימין טוענים, שהחופש מתבטא בעיקר בזכות הקניין – זכותו של אדם ליהנות מפרי עמלו, בלי שיצטרך לתת חלק ממנו לאדם אחר או למדינה, ומכאן שאסור למדינה לגבות מיסים בכפיה. אולם, במדינה שבה כל קרקע שייכת למישהו, זכות הקניין של בעל הקרקע מקנה לו זכות בלתי מוגבלת לקבוע חוקים ולהטיל מיסים על האנשים שנמצאים בקרקע שלו. מה שאסור למדינה – מותר לבעל הקרקע, ובניגוד למדינה – את בעל הקרקע אי אפשר להחליף בבחירות! בעל הקרקע הוא למעשה דיקטטור בקרקע שלו; זכות הקניין של בעלי הקרקע סותרת ומבטלת את זכות הקניין של חסרי הקרקע – בדיוק להיפך מחופש.

הכלכלנים ה גיאואיסטים (מבית מדרשו של הנרי ג’ורג’) הציעו לפתור את הבעיה ע”י הטלת מס ערך קרקע על כל בעלי הקרקעות, וחלוקתו כ דיבידנד לאזרחים; כך יתבטל היתרון הלא-הוגן שיש לבעלי הקרקעות על-פני חסרי הקרקעות.

אולם הפתרון של התורה הוא שונה: מצוות חלוקת הקרקעות מבטיחה שלכל אדם תהיה קרקע, וכך אף אדם לא יהיה עבד-עולם של בעלי הקרקעות. (ע”כ)

ומתוך

http://www.yeshiva.org.il/midrash/31457

מה משמעות המילה ‘דרור’? רש”י מבאר 8 :
“אמר רבי יהודה: מהו לשון ‘דרור’? כמדייר בי דיירא ומסחר בכל מדינה וכו’, שדר בכל מקום שהוא רוצה ואינו ברשות אחרים”.
בשנת היובל יכול אדם לחזור לנחלת אבותיו באין מפריע, אף אחד לא מאלץ אותו לגור במקום שאיננו חפץ בו. מספיק להציץ הצצה חטופה אל הדור הקודם, שבו רוכזו היהודים בגטאות וחויבו להתיישב ברובעים וביישובים נפרדים ומגודרים, בצפיפות רעב ומחסור. בארץ ישראל אנחנו גרים איפה שאנחנו רוצים, אנחנו בוחרים את מקום המגורים שלנו, ואיננו תלויים בדעת אחרים. הגמרא בשבת 9 אומרת על ציפור הדרור, שמה שמאפיין אותה הוא שאין אצלה הבדל אם היא נמצאת בבית או בשדה, בכל מקום היא מרגישה בבית “למה נקרא שמה צפור דרור – מפני שדרה בבית כבשדה” .

ציפור דרור – כשהיא עצמאית היא מנגנת ושרה
גם ה”אבן עזרא” 11 לומד על משמעות המילה ‘דרור’ ממאפייני ציפור הדרור, וזו לשונו:
“דרור – ידועה והוא כמו חפשי. ו’כדרור לעוף’ (משלי כו, ב) – עוף קטן מנגן כשהוא ברשותו, ואם הוא ברשות אדם לא יאכל עד שימות”.
לציפור דרור יש תכונה מיוחדת, כשהיא עצמאית היא מנגנת ושרה, וכשהיא מרגישה כבולה וכלואה אז היא מסתגרת בתוך עצמה, היא מפסיקה לשיר ולנגן ומכריזה על שביתת רעב. לדבריו, המילה ‘דרור’ לא מציינת רק חוסר נוחות בתנאי המגורים ומיקומם, אלא הרבה יותר מזה, כשציפור דרור נמצאת בתוך כלוב, היא מעדיפה למות, וכשהיא משוחררת אז היא שרה ומנגנת.הסבר נוסף למילה ‘דרור’ מובא בספר “משיבת נפש” 18 של רבי יוחנן לוריא 19 , שחי לפני כחמש מאות שנה והיה מגדולי הרבנים בדורו. לדבריו, המילה ‘דרור’ באה מלשון דירה, מי שיש לו דירה יש לו עצמאות, ומי שאין לו דירה אז הוא נווד, הוא נמצא בתנועה מתמדת, ואין לו מנוחה גשמית ורוחנית, וזו לשונו:

“וקראתם דרור – אין דרור אלא חירות. אמר רבי יודא: מה הלשון ‘דרור’? כמדייר ביה דיירא ומסחר בכל מדינה יושביה. בזמן שיושביה עליה ולא בזמן שגלו מתוכה… ומזה רואין אנו לפי דעתי שלשון ‘דרור’ לשון דירה, ומלמדינו שיש דירה לכל יושביה”.

….. (ע”כ)

ומתוך גליונות נחמה –

http://www.nechama.org.il/pages/1159.html

….

 ולפי רמב”ן:

ד”ה יובל הוא: שנה זו נבדלת משאר השנים בנקיבת שם לבדה, ומה שמה? יובל שמה על שם תקיעת שופר, לשון רש”י. וכן דעת המפרשים, מלשון “במשוך היובל” (שמות י”ט י”ג), “שופרות היובלים” (יהושע ו’ ד’).

ואינו מחוור לי, בעבור “תהיה לכם”, כי מה טעם שיאמר בשנה תקיעה היא תהיה לכם ושבתם. ואולי יאמר הכתוב “יובל היא” נקובה בשם הזה שקראתי לה, ו”תהיה לכם” לכולכם ידועה בתקיעה שתתקעו בה להזכיר עניינה שתשובו בה איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו, וכן, “יובל היא שנת החמישים שנה תהיה לכם”, שתהיה לכם יובל שלא תזרעו ולא תקצרו, כלומר ידועה בשם להיות בה ככה….

ור’ אברהם אמר כי יובל כטעם שילוח.

ולפי דעתי לא קראו הכתוב יובל על התקיעה רק על הדרור, כי לא הזכיר השם הזה בכתוב הראשון שאמר, “והעברת שופר תרועה”, אבל אמר “וקראתם דרור בארץ לכל יושביה”, שיהיו כולם בני חורין לדור בכל מקום שירצו, ואמר “יובל היא”, שבה יובל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו, יובילוהו רגליו מרחוק לגור (ישעיה כ”ג ז’).

ונשתמשו בלשון הזה בעניינים רבים, “יובל שי לה’ צבאות” (ישעיה י”ח ז’), ואמר “ועל יובל ישלח שורשיו” (ירמיה י”ז ח’), “פלגים יבלי מים” (ישעיה ל’ כ”ה), הם המעמקים ששם יובלו המים. “ונתנה הארץ יבולה” (להלן כ”ו ד’), “ואין יבול בגפנים” (חבקוק ג’ י”ז), עניין הבאה גם כן, כמו שייקרא תבואה. וכן בארמית, “והולך מהרה” (במדבר י”ז י”א) תרגומו, ואוביל בפריע.

ויהיה פירוש “יובל היא תהיה לכם” הבאה היא ותהיה כן לכולכם, כי תבואו ותשובו איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו. וחזר ואמר “יובל היא שנת החמישים שנה תהיה לכם” (פסוק י”א), שתהיה לכם שנת החמישים שנה ליובל לא לדבר אחר, ולא תזרעו ולא תקצרו אבל תהיה קודש, ותשובו איש אל אחוזתו להיותה לכולכם יובל כשמה.

ועל דרך האמת, “דרור” מלשון “דור הולך ודור בא” (קהלת א’ ד’), וכן “יובל” שישוב אל היובל אשר שם שורשיו, והיא תהיה לכם.(ע”כ)

ודיון על השאילה “האם – בזמן בית שני קימו את מצוות היובל ניתן ב –

www.biu.ac.il/JH/Parasha/bo/gru.htm

(לא אצטט)

  1. וכי ימוך אחיך … (ומכר מאחוזות + ומטה ידו + עמך ונמכר לך)

כבר כתבתי על זה ב –

http://toratami.com/?p=387

רק הביטוי המופיע 3 פעמים צד שוב את עיניי, אז אחזור על הקטע המעניין מתוך

http://www.kikar.co.il/kikartalk/topic.php?id=25682

“הביטוי ‘וכי ימוך אחיך’ מופיע בפרק שלוש פעמים. הכוונה ב’ימוך’ היא ‘יהיה נמוך’ ייפול מהבחינה הכלכלית והנפשית.

הפעם הראשונה עוסקת בדיני גאולת קרקאות. השלישית בדיני עבד.

הפעם השניה (לדעתי) עוסקת באיך צריך להתייחס אל האדם שפושט רגל לאחר  שתש כוחו מלפרנס את עצמו. ההוראה מאוד ברורה, חובה לתמוך בו, אסור ‘לעשות עליו קופה’, ולא מפתיע ששם בתוך שני הפסוקים מופיע פעמיים שם השם ומופיעה, דווקא בחלק האנושי של טיפול בפושט רגל הביטוי ‘…אשר הוצאתי אותכם מארץ מצריים לתת לכם את ארץ כנען..’. לכאורה מה קשור ארץ כנען לפושט רגל? והתשובה, אם אנחנו רוצים להיות עם, אנחנו צריכים להיות בני אדם. כי אם אנחנו לא בני אדם – אנחנו גם לא עם.

למי שלא מבין למה הססמא ‘העם דורש צדק חברתי’ היא קריאה יהודית לחלוטין. (ע”כ)

מתוך

http://1xjgg525ujnd3dq5xo121tnw.wpengine.netdna-cdn.com/wp-content/uploads/2013/08/מיסרון-פש-אינטרנטי.pdf

זו הפרשה שממנה אנו לומדים מה הוא צדק חברתי לפי הגישה היהודית. כאן אנו לומדים על סוגיות סוציאליות יסודיות כמו יחסי עובד-מעביד, היחס בין רכוש פרטי לרכוש כללי וציבורי, חלוקה הוגנת של נכסי הציבור, היחס בין יצרנות ורכושנות ומקומם של מעמדות בחברה. הפרשה מתחילה בעניין עבד עברי. מה מקומה של עבדות בחברה היהודית? אם קרה ולאדם הייתה מעידה ונפילה שבגינה גנב ממישהו אחר ונתפס ואין לו ממה להחזיר, הוא יימכר בגנֵ בתו. התורה מצווה אותנו על יחס הוגן כלפי ״עבד״ זה. זה לא מושג העבדות האוניברסלי. שם האדון קונה בעלות גופנית ונפשית מוחלטת על העבד. התורה מחייבת יחס הוגן כלפי ״עבד״ זה. הוא עובד ולא עֶ בֶ ד. קנית את עבודתו בלבד! אסור לבזותו, (ע”כ)

  1. ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ

עוד הצהרה מעניינת שבחלקה הראשון אומרת “כי גרים ותושבים אתם עמדי,”  מה היא גאלת הארץ או האדמה?

מתוך

https://www.kolot.info/2015/08/06/%D7%95%D7%91%D7%9B%D7%9C-%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%90%

D7%97%D7%95%D7%96%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%92%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%94-%D7%AA

%D7%AA%D7%A0%D7%95-%D7%9C%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%93%D7%95%D7%93-%D7%9C%D7%99/

….פרשת בהר דנה בשמיטה ; ביובל ; בפדיון עבדים. השמיטה היא הפסקה בעבודת האדמה אך גם הפסקה בשליטה על הקרקע . כל אדם יכול להכנס לשדה ולאכול את אשר ימצא. היובל הוא שנת ביטול העיסקות הקרקעיות. שנת איפוס כללי. אך גם שנת שחרור העבדים. מלבד אלו מצווה הפרשה על קרובי המשפחה לסייע לעבד להשתחרר עוד לפני היובל על ידי פדייתו בכסף מאדוניו. הפועל המציין את החזרות – השדה השב לבעליו הראשונין, העבד השב לחרותו הוא ג.א.ל – (כה) כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו: (מח) אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל:

הגאולה היא השבת הדבר למצבו הראשוני הנתפס כאן כמצב הטבעי, הנכון. אנו מצווים לסייע לתהליך ובכך לפצות ולקזז את הפרתו המלאכותית בידי אדם. בעליו הנוכחי של השדה או העבד מצווה לא להפריע. הפרשה אינה אומרת במפורש מדוע כה חשוב לשוב למצב הראשוני ? מדוע לא ניתן למשק להתפתח ולפרוח ? מדוע לא תגדלנה נחלות העשירים ומדוע לא יגדילו את משק האנרגיה שלהם – שרירי העבדים, כפי שנעשה למשל באימפריה הרומית שנבנתה על שריריהם של המוני עבדים, ועל ה’לטיפונדיות’ , אחוזות גדולות שנבנו מקניית אחוזות האיכרים הקטנים.או במהפכה התעשייתית במאה ה 19 שנבנתה לא רק על גאונות הממציאים אלא גם על זיעתם של המוני פועלים.או כפי שקורה עתה ממש בעולם השלישי שהמוני פועליו מייצרים את המותגים הנחשקים בעולם המערבי ?……

  ואם נצרף את מצוות השמיטה למצוות היובל נוכל לבנות רצף שבו השמיטה היא הפסקה לשעה קלה של מצב השליטה של האדם האמיד ברכושו וביובל נעשה ביטול עמוק יותר של מצב השליטה וכל זה – לטובת החלש, ומתוך חתירה לשוויוניות. אולם כאן נאמר משהו אחר, לא סותר אך נוסף : (כג) וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי: (כד) וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ: ס הפסוק הראשון אומר – גוף האדמה אינו שלנו. אנו אורחים בעולמו של הקב”ה. כאורחים יש לנו זכויות שימוש ותו-לא.

אין לנו בעלות מוחלטת , ועל כן לא תיתכן מכירה לצמיתות.

הפסוק השני אומר – היובל אינו קשור רק בתיקון תחלואיה של החברה האנושית. זהו גם יום חגה של הארץ הזקוקה לתיקון, לגאולה, לשחרור משליטת האדם. דווקא בפרשה זו המונח הרווח לאדמה היא –ארץ אחוזתכם, כלומר – הארץ אותה אתם אוחזים. אנו מצווים, אחת לחמשים שנה, להפוך את הארץ האחוזה לארץ שמוטה. (ע”כ. השוואת האדמה לאדם????)

  1. וכי תשיג יד גר… ומך אחיך ונמכר לגר תושב….או לעקר משפחת גר….. אחד מאחיו יגאלנו….לא ירדנו בפרך לעיניך

יש לנו פה קטע לסיום הפרשה שגם מעניין וגם מטריד. גם מובן הפסוקים השונים קצת קשה.

הנושא בקצרה -איש מבני ישראל – עני או שירד לפתע מנכסיו, כנראה עם חובות – נמכר,כנראה לעבד לגר או תושב… או לעקר משפחת גר. — מה זה עקר?

מתוך

http://tora.us.fm/tnk1/sofrim/ilanhp/eqr.html

….ובתלמוד דרשו חכמים את הפסוק: “וכי ימוך אחיך ונמכר לך, לא לך אלא לגר שנאמר: לגר, ולא לגר צדק אלא לגר תושב, שנאמר: גר תושב; משפחת גר – זה עובד כוכבים, כשהוא אומר לעקר – זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה!” (בבלי קידושין כ ע”א). לדברי התלמוד הוראת המילה ‘עקר’ היא עבודה זרה.

הרמב”ן בביאור הפסוק כתב מה טעם קרא הכתוב לעבודה זרה בשם ‘עקר’: “וקרא עבודת כוכבים ‘עקר’, בעבור שאדם חייב לשרש אחריה ולעקרה”.

ביאור נוסף מובא בדעת זקנים מבעלי התוספות: “או לעקר משפחת גר. זו מלכות אדום שתעקר”. דברים אלו שמזהים את מלכות אדום עם מלכות רביעית מבוססים על דברי המדרש: “או לעקר משפחת גר, זו מלכות רביעית” (תנחומא (בובר) בהר ס”ב).

על פי מדרש זה כתב גם רבינו בחיי: “וע”ד המדרש: לעקר, זו רומי, וקראהו עקר על שם שעתיד הקדוש ברוך הוא לעקרה, שנאמר: (דניאל ז, יא) “והובד גשמה ויהיבת ליקדת אשא”. וזהו שאמרו במדרש: (תנחומא א) “וכי תשיג יד גר ותושב”, גר, זה נבוכדנצר מלך בבל, ותושב, זו מלכות מדי, ונמכר לגר תושב עמך, זו מלכות יון, או לעקר משפחת גר, זו רומי”. ביאורים אלו הם כאמור על פי מדרש הכתוב.

אולם לפי פשוטו של מקרא הוראת המילה ‘עקר’ הוא צאצא או זרע, כמו שתרגם אונקלוס: “ויזדבן לערל תותב דעמך או לארמי מזרעית גיורא”. וכן פירש גם הראב”ע: “או לעקר כמו שרש, והטעם ששב לדת ישראל והוא ממשפחת גר ואין ריע לו, רק הוא כמו מלת ושרשך (תהילים נב, ז) הפך, וכן ואת סוסיהם תעקר (יהושע יא, ו).” כלומר, המילה ‘עקר’, שהיא מילה יחידאית במקרא, שייכת לעולם המילים בעלות משמעויות הפוכות. ומשמעות המילה היא שורש. (ע”כ)

. ואז יש ציווי לגאול אותו. בעצם למה לא עזרו לו לפני מכירתו לעבד?

מתוך –

http://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=15406

“וכי תשיג יד גר ותושב עמך ומך אחיך עמו ונמכר לגר תושב עמך או לעקר משפחת גר, אחרי נמכר גאלה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו” וגו’ (ויקרא כה,מז-מח). ‘בא ואמר לו: הרי אני נמכר! יכול הזקק לו? תלמוד לומר “אחרי נמכר” הא אין אתה נזקק לו אלא משימכר’ (ספרא) לכאורה הדין הזה הוא מוזר, בא אחיך (שהרי מדובר “אחרי נמכר גאולה תהיה לו מאחיו” משמע שאחיו לא נזקק לו עד שימכר) ואומר שהוא הולך למכור את עצמו לגוי, וכולם מתעלמים ממנו, ואפילו משפחתו? וזה לא שלא חוששים שיעלם בגוים, שהרי מיד מובא ‘”גאולה תהיה לו” מיד, אל תניחנו שיטמע’, הרי שכן חוששים שיטמע בגוים. וכן, ‘דתני דבי רבי ישמעאל: הואיל והלך זה ונעשה כומר לעבודת כוכבים אימא לידחי אבן אחר הנופל? תלמוד לומר “אחרי נמכר גאולה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו”‘ (קידושין כ,ב). אם כן כיון שחוששים שיטמע בגוים, ולא מוותרים עליו גם כשהגיע לתחתית (להיות שמש לע”ז- ‘זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה – לחטוב עצים ושאר צרכיה ולא לשם אלהות’ [רש”י]) אז למה לא מראש לא לעזור לו לפני שמוכר עצמו לגוי?- בפשטות אין הכוונה שלא עוזרים לו, שהרי יש מצוות צדקה וגמ”ח, אלא הכוונה שרוצה הרבה כסף לחיות בעושר, או אפילו סתם כך רוצה יותר ממה שנותנים לו, ולכן התורה לא מחייבת להכנס לסחטנות מצדו, אלא מתעלמת, אבל אם כבר נכנס לצרה הזו של עבדות לגוי, אז לא מתעלמים ממנו בזה. (ע”כ)

וקצת הלכות עבדים, – משנה תורה, מתוך

http://www.mechon-mamre.org/i/c501.htm

א  “עבד עברי” (שמות כא,ב) האמור בתורה–זה הישראלי שמכרו אותו בית דין על כורחו, או המוכר עצמו לרצונו.  כיצד:  גנב, ואין לו לשלם את הקרן–בית דין מוכרין אותו כמו שביארנו בהלכות גניבה.

ב  ואין לך איש מישראל שמוכרין אותו בית דין אלא הגנב בלבד, ועל זה שמכרוהו בית דין הוא אומר “כי תקנה עבד עברי” (שמות כא,ב); ועליו הוא אומר במשנה תורה “כי יימכר לך אחיך העברי” (דברים טו,יב).

ג  מוכר עצמו כיצד:  ישראל שהעני ביותר–נתנה לו תורה רשות למכור את עצמו, שנאמר “וכי ימוך אחיך עימך, ונמכר לך” (ויקרא כה,לט).  ואינו רשאי למכור את עצמו ולהצניע דמיו, או לקנות בהם סחורה או כלים, או ליתנם לבעל חובו, אלא אם כן צריך לאוכלן בלבד.  ואין אדם רשאי למכור את עצמו עד שלא יישאר לו כלום, ואפילו כסות לא תישאר לו; ואחר כך ימכור עצמו.

ד  [ב] כבר ביארנו שאין האישה נמכרת בגניבתה, וכן אינה מוכרת את עצמה; ואינה קונה עבד לא עברי ולא כנעני, מפני החשד.  ואין הגר נקנה בעבד עברי–שנאמר “ושב, אל משפחתו” (ויקרא כה,מא), מי שיש לו משפחה.

ה  [ג] עבד עברי שמכרוהו בית דין–אין מוכרין אותו אלא לישראל, או לגר צדק.  וכן המוכר עצמו–אינו רשאי למכור עצמו לגוי, ואפילו לגר תושב; ואם עבר ומכר עצמו אפילו לעובד עבודה זרה, ואפילו לעבודה זרה עצמה–הרי זה מכור:  שנאמר “או לעקר, משפחת גר” (ויקרא כה,מז)–“לעקר”, זה הנמכר לעבודה זרה.

ו  [ד] בא ואמר לך הריני מוכר עצמי לגויים–אין אתה זקוק לו, עד שיימכר.  אבל אחר שנמכר לגוי–אף על פי שעבר ועשה שלא כהוגן, מצוה לפדותו שלא ייטמע בהם:  שנאמר “אחרי נמכר, גאולה תהיה לו” (ויקרא כה,מח).

ז  [ה] אחד המוכר עצמו, או שמכרוהו בית דין–אינו נמכר בפרהסיה על אבן המקח, ולא בסימטה כדרך שהעבדים נמכרין:  שנאמר “לא יימכרו, ממכרת עבד” (ויקרא כה,מב), אינו נמכר אלא בצנעה ודרך כבוד.

ח  [ו] כל עבד עברי, אסור לעבוד בו בפרך.  ואיזו היא עבודת פרך–זו עבודה שאין לה קצבה, או עבודה שאינו צריך לה, אלא תהיה מחשבתו להעבידו בלבד, שלא ייבטל.

ט  מכאן אמרו חכמים שלא יאמר לו עדור תחת הגפנים עד שאבוא, שהרי לא נתן קצבה; אלא יאמר לו עדור עד שעה פלונית, או עד מקום פלוני.

י  וכן לא יאמר לו חפור מקום זה, והוא אינו צריך לו.  ואפילו להחם לו כוס של חמין, או להצן לו, והוא אינו צריך לו–אסור, ועובר עליו בלא תעשה:  שנאמר “לא תרדה בו, בפרך” (ויקרא כה,מג; ויקרא כה,מו), הא אינו עושה לו אלא דבר קצוב שהוא צריך לו.

יא  וכן הגוי שנמכר לו–אם רדה בו בפרך, הרי ישראל מצווין למונעו.  ואם הניחוהו–עוברים בלא תעשה, שנאמר “לא ירדנו בפרך, לעיניך” (ויקרא כה,נג).  ואין אנו נזקקין להיכנס לרשותו של גוי, ולבדוק אחריו שלא יעבידנו בפרך:  שנאמר “לעיניך”, בזמן שאתה רואה.

יב  [ז] כל עבד עברי–אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בזויים שהם מיוחדים לעשיית העבדים, כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ, או יחלוץ לו מנעליו:  שנאמר “לא תעבוד בו, עבודת עבד” (ויקרא כה,לט).  אינו נוהג בו אלא כשכיר, שנאמר “כשכיר כתושב, יהיה עימך” (ויקרא כה,מ).

יג  ומותר לספר לו שיערו, ולכבס לו כסותו, ולאפות לו עיסתו.  אבל לא יעשה אותו בלן לרבים, או ספר לרבים, או נחתום לרבים; ואם הייתה אומנותו זאת קודם שיימכר, הרי זה יעשה.  אבל רבו לא ילמדנו כתחילה מלאכה כלל; אלא אומנות שהיה בה, היא שעושה כשהיה עושה מקודם.

יד  במה דברים אמורים, בעבד עברי, מפני שנפשו שפלה במכירה.  אבל ישראל שלא נמכר–מותר להשתמש בו כעבד,… ע”כ)

והפרשה מסתיימת בשני פסוקים ללא קשר לאמור קןדם לכן (- עבדות), וללא קשר בניהם =

לא תעשו לכם אלילים…

את שבתותי תשמורו…אני ה’

דורש עיון – ואפשר לשאול מה קורה כאן – אז בע”ה בסבב הבא.

ומשהו מפרשת בחוקותי

וראנו את סוף פרשת בהר. “… ומקדשי תיראו אני ה’, (וממשיכים ב – אם בחוקותי תלכו… ונתתי גשמיכם בעיתם…- האם מישהו שואל “למה נסמכה…?(שוב נושא, אי”ה לסבב הבא).

וזה מזכיר את “והיה אם שמע תשמעו אל מצוותי… ונתתי מטר ארצכם בעיתו… (דברים פרק יא’) וגם שם יש עונש – אם… “השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם… וחרה אץ ה’ בכם ועצר את השמיים… ואבדתם מהרה…”שם בספר דברים העונש מובא בשני פסוקים בלבד, בפרשתנו טיפות הגשם הוחלפו במכות נוראיות.

ואיך שמסתיים מבול עונשי התוכחה, בחצי פסוק = חצי נחמה “וזכרתי להם ברית ראשונים… להיות להם לא-להים אני ה’.”  (מה הנחמה? ??? עוד נושא לא ברור לי) והפסוקים ממשיכים בחוקי מס ערך אדם, בהמה או נדל”ן, ומס חרם ומעשר.

בקיצור פרשה קשה, מפחידה, מאיימת ובינתיים גובה כספים.

  1. ונתתי משכני בתוככם, והתהלכתי בתוככם..אשר הוצאתי אתכo מארץ מצריים…  ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות.

הצהרות על הצהרות. האם זו התרברבות? האין פה כל הזמן ההגחה העליונה? האם אנחנו העולם א/כן מובלים – נמשכים בחוטים על ידי כח עליון?

(מי בעצם הבטיח לאברהם “כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם….ואחרי-כן יצאו ברכוש גדול? וקיים. פשוטו של מקרא הוא, שה’ א-להים הוא זה שמתכנן ומבצע,

אפשר לומר את הבלתי נמנע, אבל לא כאן ועכשיו, טוב נסחפתי.)

מה אומרים חז”לינו וחשיל”א (=חכמינו שיבדלו לחיים ארוכים)?

מתוך

http://www.20il.co.il/%D7%95%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%9A-%D7%90%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%91%D7%97%D7%95%D7%A7%D7%95%D7%AA%D7%99/

….. פרשת בחוקותי היא הפרשה המסיימת את ספר ויקרא, והיא ניצבת על גשר המתוח בין פסח לשבועות וגם בסמיכות לל”ג בעומר.

במרכזה של הפרשה, מוצג אתוס הברכות והקללות, שמופיע גם בספר דברים בפרשת ״כי תבוא״.
הפרשה כוללת 30 פסוקי תוכחה לעומת 13 פסוקי ברכות.

פסוק מעניין באתוס הברכות הוא: ״אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת.״.
זו הפעם היחידה שהמילה “קוממיות” מופיעה במקרא.
רש”י מפרשת את המילה קוממיות כזקיפות קומה.
הרשב”ם (רבי שמואל בן מאיר, נכדו של רש”י, 1085-1158) מפרש: “קוממיות- כשהוסר העול זוקף את ראשו“.
אונקלוס מתרגם: “דאפיקית יתכון מארעא דמצרים……יתכון בחירותא” (=בחירות).
ובגמרא: “ואולך אתכם קוממיות- רבי מאיר אומר- מאתיים אמה, כשתי קומות של אדם הראשון” (במסכת בבא בתרא דף ע”ה עמוד א’).
המילה ״קוממיות״ מציגה לנו דגם של קומותיים – בנין של שתי קומות. כל אחת מהקומות מייצגת מהות שונה.

האם ניתן לומר שהקומה הראשונה מייצגת מהות של ברכות בעלות אופי גשמי, ואילו הקומה השנייה מייצגת מהות של ברכות בעלות אופי רוחני?
כיצד קוממיות מתקשרת לגשר ספירת העומר המתוח מפסח ועד לשבועות, שביניהם ממוקמים גם יום העצמאות ויום ירושלים?
פסח הוא חג המייצג את גאולת הגוף ואילו שבועות, חג מתן תורה, מייצג את גאולת הרוח.

הרש”ר הירש בפרשתנו מדגים זאת באומרו: “גאולת מצרים שברה את עול מצרים מעלינו. אך מוטות העול עדיין היו על צווארנו, עוד נשאנו עמנו את כלי העבדות, ואף על פי שהשתחררנו לנצח מעול עבדות מצרים אפשר היה להחליף עול זה באחר. עדיין היו בנו כל הנתונים לשאת עול עבדות מוסרית, חברתית, מדינית – במקום עול מצרים.
רק מתן תורה שבר גם את מוטות מצרים. באותה שעה זקף ה’ את קומתנו לנצח והעניק לנו עצמאות וחירות. הוא נתן לנו לפחות, את ההנהגה וההדרכה ללכת קוממיות בכל וכנגד הכל. קוממיות, מסכמת את כל התוצאות של קיום מצוות. זכינו בעצמאות ובגיאות – מול כוחות החושניות והטבע, מול כל כוח חברתי ומדיני” (פרק כ”ו).

יום העצמאות מעצים את הקוממיות במגילת העצמאות: “בארץ ־ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל ־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי” .(ע”כ)

ומשהו מודרני מתוך

https://yitzchakm.wordpress.com/2011/05/05/%D7%95%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%9A-%D7%90%D7%AA%D7%9B%D7%9D-%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%AA/

“ביום השישי, ה’ באייר התש”ח, ערב שבת פרשת אמור, התייצבו נבחרי הישוב במוזיאון תל אביב וקראו באזני כל אומות העולם וחתמו בברכת “שהחיינו” הכרזה הפותחת במילים :”בארץ ישראל קם העם היהודי”, והמסתיימת בתיבות : “אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל”. הפועל “קום”, מופיע  אפוא במגילה פעמיים, פעם בראשיתה “קם העם היהודי” ופעם בתיבות הסיום החגיגי “הקמת מדינת ישראל”. אפשר ששתי קימות אלה הן מדרשה החדש של התיבה “קוֹמְמִיּוּת” שאין לה אח במקרא ועל כן פירושה נשען על מסורת בלבד. הפסוק מתוכה היא פרצה לתוך עולמנו הלשוני והזהותי אומר :”אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת” (ויקרא פרק כ”ו פסוק י”ג). אונקלוס מפרש “ודברית יתכון בחירותא”, כלומר ואוליך אתכם בחירות. רש”י אל עומתו הולך בעקבות  דבריו של רבי חייא במדרש המפרש :”בקומה זקופה ולא יראים מכל בריה “(בראשית רבה פרשה י”ב ו’).

 שני הפירושים האלה, חירות, וקומה זקופה, חברו זה לזה ונתנו לתיבה “קוֹמְמִיּוּת” משמעות חווייתית עמוקה. הדור שהקים את המדינה חי כמו ששום דור לפניו לא חווה, את החוויה הכפולה  שהצפין נכדו של רש”י, הרשב”ם, בפירושו הוא לפסוקנו :” מֹטֹת עֻלְּכֶם– העול של עץ הקרוי מוטות, לפי שמטה ומרכין את צואר השור. קוֹמְמִיּוּת – כשהוסר העול זוקף את ראשו”. זה דור שהגולה כפתה עליו להרכין ראשו. זה דור שזכה להקים מדינה והקמה זאת זקפה את ראשו, לא בפריסה היסטורית, בפריסה הקצרה של חייו הוא. הגולה כופה הרכנת ראש, החירות מרוממת.

אין תימה כי המלחמה שהייתה נטושה בארץ לאחר הכרזת אומות העולם מיום כ”ט לנובמבר וחיפשה שם כדי להגדיר ולהנציח את עיקר משמעותה, מצאה בין “מלחמת השחרור”,או “מלחמת העצמאות” גם את השם “מלחמת הקוממיות”. חירות וזקיפות קומה, לא זקיפות קומה מתריסה, לא זקיפות קומה יהירה, לשמה, מתגרה, אלא זקיפות קומה אצילה של בן החורין. המדרש  בפסיקתא זוטרתא, לספר בראשית אומר “קוממיות-כקומתו של אדם הראשון” ומכאן הד לקול הלוחש בחובו של מי שהשעבוד דרס את האדם שבו והחירות מחזירה לו קומת אדם,והוא חש כי התנסה בשתי קומות, בנמיכות קומה שנכפתה עליו כנרמס, בזקיפות קומה מבחירת בן החורין….

(ע”כ)

ומתוך

www.tora.co.il/parasha/meat/bechukotai_65.doc

קוממיות!

“ואשבור מטת עלכם

ואולך אתכם קוממיות” (ויקרא כ”ו, יג)

במילים אלה חותמת התורה את מסכת הברכות שבפרשת ‘בחוקותי’, והמילה “קוממיות” הינה שיאן של הברכות כולן.

אך מה פישרה המדויק של מילה יחידאית זו, שאין לה אח ורע בכל המקרא?

שלושה פירושים ניתן להציע למילה “קוממיות”, והם מהווים מעין שלושה נדבכים הנבנים זה על גבי זה.

א. הפשט הפשוט, הינו כפירוש הרמב”ם, המצביע על הניגוד שבין שני חלקי הפסוק:

“ושבור מטת עלכם – ולעומת זאת – “ואולך אתכם קוממיות”.

וכך כותב הרשב”ם:

“לפי שהעול מטה ומרכין צוואר השור, וכשהוסר העול זוקף את ראשו והולך קוממיות”.

הווי אומר: ‘קוממיות’ משמעותה יישור גוום של בני ישראל מעול שעבוד מצרים והולכתם לארץ ישראל כבני חורין.

ואכן לפירוש זה מכוון האונקלוס המתרגם: “ודברית יתכון בחירותא“.

ואולי ניתן להוסיף: אין החרות מורגשת במלוא מתיקותה אלא לבן חורין שנשתעבד, וזכה לצאת מעבדות לחרות ולשוב להיות בן חורין.

נקודה זו מודגשת במילה קוממיות, ששרשה ק.מ.ם. והוא מבטא את המעבר מנפילה בעבר לקימה מחודשת כדברי ישעיה בנבואת הנחמה (מ”ד, כו):

“האומר לירושלים תושב ולערי יהודה תיבננה

וחרבתיה אקומם“….

על נקודה זו עומד ר’ נחמן מברסלב בלשונו המיוחדת ‘בליקוטי הלכות’ לברכת המזון בבואו להאיר את הביטוי הלקוח מפסוקנו: “הרחמן הוא ישבור עולנו מעל צווארנו והוא יוליכנו קוממיות לארצנו”, וכה דברי ר’ נחמן:

“כי המקרא הזה נאמר לעניין ארץ ישראל.

כי כל ההליכות והדרכים של ישראל, הכל היה

לילך לכבוש את ארץ ישראל

וזהו “ואולך אתכם קוממיות”, דהיינו בקומה זקופה

בחינת עזות ועקשנות שעומדין זקופין בעקשנות

גדולה לנצח במלחמה ולילך ולבוא לארץ ישראל.

שזה היה עיקר תכלית יציאת מצרים.

כי אי אפשר לבוא לארץ ישראל ולנצח מלחמה זאת

שהיא עיקר כלל המלחמות של האיש הישראלי, כי

אם ע”י עקשנות גדולה מאד.

ועל זה אנו מתפללים “ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו במהרה בימינו”. (ע”כ)

  1. איש כי יפליא נדר

כאשר יערך אותו הכהן כן יקום

לא יבקר בין טוב לרע 

מיד עם סיום הקטע (הלא קצר) של התוכחה = איום בעונשים כבדים למי שלא מקיים את המצוות, מופיה סדרת מצוות חדשה שמיועדת לתרומת כספים  לא כל כך ברור (לי) מה הייתה מטרת איסוף הכספים, גם לא ברור מהכתוב, למה פתאום יקום אדם ויאמר “ערכי עלי”. ואכן הכתוב אומר “וכי יפליא..” אכן זה פלא שאיש ינדב לכהנים את ערכו.

מה כל העסק הזה של ערכין? הסבר ניתןב ויקיפדיה ב –

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9F_(%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA)

ערכים, הוא נדר, צורת התחייבות לתרומה כספית לבית המקדש. המצווה לדון לפי כללי הערכים היא מצוות עשה[1].

אדם המתחייב עצמו לתרום לבית המקדש סכום כספי השווה לערך אדם מסוים, משלם על פי תעריף קבוע, התלוי בגילו ובמינו של הנערך כפי שנערך על ידי עשרה דיינים ובתוכם (לפחות) דיין אחד שהוא כהן.

דיני ערכין מפורטות במקרא בהרחבה בסופו של ספר ויקרא, ולדעתו של התנא אבא יוסי בן חנן נמנה כאחד מ”שמונה מקצועי תורה” שמקראן מרובה[2]

….

במדרש תנחומא הובא כי הבאת ערכים לפני הקדוש ברוך הוא מעולה כאילו המעריך מקריב נפשות לפניו, וגם בזכות הערכין מבטיח השם להציל אתכם מעריכות גיהנם וזוכים לעריכת שולחן לעתיד לבא[15].

ולקריאה נוספת מומלץ עיין בערך “גזבר” ב –

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%96%D7%91%D7%A8_(%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%A7%D7%93%D7%A9)

ואיש כי יפליא

מתוך גליונות נחמה ב –

http://www.nechama.org.il/pages/959.html

“הוראות היסוד של שורש פ.ל.א

(פרק כז -פסוק ב’

“אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר”

רש”י:

ד”ה כי יפליא: יפריש בפיו.

והשוה ויקרא כ”ב כ”א:

“וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַה’ לְפַלֵּא נֶדֶר”

רש”י:

ד”ה לפלא נדר: להפריש בדיבורו.

ראב”ע:

ד”ה יפליא: יפריש ויבאר.

רמב”ן, פרק כ”ב פסוק י”ח:

ד”ה לכל נדריהם ולכל נדבותיהם… והנראה בעיני בעבור שאמר הכתוב (כ”ב כ”א) “לפלא נדר או לנדבה” וכן יאמר בכל מקום בפרשת נסכים (במדבר ט”ו ג’) וכן (ויקרא כ”ז ב’) “כי יפליא נדר בערכך נפשות”, וכן בפרשת נזיר (במדבר ו’ ב’), כי הנדר הוא הבא על דבר שיפלא ממנו, שידור לה’ בצר לו: “אם תעשה עמי להפליא (ועיין יואל ב’ ע”ו) להצילנו מן הצרה הזאת, אביא עולה או שלמים” …

..נפתלי הירץ ויזל, ויקרא כ”ז ב’:

ד”ה כי יפליא: וכבר גילינו דעתנו (כ”ב כ”א) כי מה טעם לומר שיפרש דבריו וכל נודר ונודב מפרש, אבל נכתב על המפליג לנדור מלשון הפלגה וזרות, ושם (ויקרא כ”ב כ”א) כתוב על הנודר עולה ושלמי תודה כאחת, והוא בלשון פיעל, וכאן בבנין הכבד הנוסף בעבור הפלאת הנדר וזכותו, שנודר ערך נפשות, כי מנהג הנודרים שידרו עולה או שלמים או ממון לבדק הבית, וכן נאמר בנזיר “כי יפליא”, שיש בו זכות שמזיר עצמו מן היין, ודומה להם: (דברים כ”ח כ”ט) “והפלא ה’ את מכותיך”, בעבור הפלגת המכה וזרותה, וכן כאן (ויקרא כ”ז ב’) “כי יפליא נדר” שאין הפלאת הנדר ערב לפני ה’ בה, שהרי אמרו רבותינו, שנזיר חוטא שציער עצמו מן היין, וכן המפליא נדר נפשות, שאם רוצה לתת דבר לבדק הבית, ראוי לו שידור כסף או זהב, לא ערך נפשות..(ע”כ)

ומתוך

https://musaf-shabbat.com/2012/05/18/%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%A6%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%9C-%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%A9-%D7%90%D7%99%D7%AA%D7%9E%D7%A8-%D7%90%D7%9C%D7%93%D7%A8/

את פרשת ערכין הבאה בסוף ספר ויקרא יש לקרוא לאור פתיחתו של הספר. ערך האדם, כמו הקרבן, מלמדים כי גם בהתמסרות אל הקודש לא מאבד האדם את עצמו

ספר ויקרא מסתיים בפרשת ערכין. התורה מונה את הדברים הניתנים לפדיון – בתים, שדות אדם ובהמה – ואת מחירם. מיקומה של פרשייה זו אומר דורשני. אחת ההצעות נוגעת לעובדה שהפרשה עוסקת גם בשדה שצריך להיגאל ביובל וממילא חישוב ערכו שונה משדה רגיל, ועל כן פרשת ערכין הייתה יכולה להיכתב רק לאחר מצוות היובל (“כי היא במשפטי היובל”, הרמב”ן).

אלא שבתירוץ זה עדיין לא יצאנו ידי הסבר מלא, שהרי פרשה זו לא נכתבה מיד לאחר מצוות היובל שבפרשת בהר אלא רק אחר פרשת הקללות שבתחילת בחוקותי, והיא בעצם חותמת את ספר ויקרא.

רד”צ הופמן מציע שפרשת הקללות נסמכה לציווי על היובל בגלל זיקתה לשמיטין וליובלות המוזכרות בה, וכן שראוי יותר לסיים את ספר ויקרא לא בקללות כי אם בחוקים. פירוש מקורי נמצא בכלי יקר המציע כי העיסוק בערכין רלוונטי דווקא לאחר הקללות, מפני שהאדם בעת צרה נודר נדרים, כיעקב בשעתו….

כיוון דומה הקושר את פרשת ערכין לפרשת הקללות מופיע אצל ר’ מרדכי יוסף ליינר, בעל מי השילוח, הכותב: “איש כי יפליא לנדור נדר בערכך נפשות לה’, היינו אחר פרשות התוכחה נתן הש”י מבטח עוז לישראל ונתן להם פרשת ערכין, היינו שיוכל האדם לפדות עצמו מכל דבר, ונכתב ארבע מיני פדיונות. בתים ושדות ואדם ובהמה, והם כנגד ד’ פעמים שבע הנכתב בתוכחה, כי שבע הוא שהש”י מדקדק כחוט השערה ולזה נתן הש”י ד’ מיני פדיונות” (מי השילוח, בחוקותי)….

הספר מתחיל בהקרבת קרבן על ידי אדם, ומסתיים בהפלאת נדר ערך נפשות על ידי איש.

במהות הקרבן ועניינו עסקנו בתחילת הספר. עמדנו על כך שהעלאת קרבן לה’ יש בה בחינה של תמורה. במקום שהאדם יהיה קרב, קרבה בהמתו. את רעיון התמורה להקרבת האדם אנו מוצאים אצל אברהם ויצחק. אברהם נתבע להעלות את בנו יחידו לעולה, וברגע האחרון שבה המאכלת לנדנה, ותחת בנו הוקרב איל לעולה. ה’ איננו חפץ בקרבן אדם, למדים אנו מסיפור זה, אולם למרות המסר החד משמעי ביקשו ישראל לאורך הדורות לעתים להביא את עבודתם הדתית עד לידי מיצוי בהקרבת בניהם. כך אומר הנביא ירמיה: “וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי” (ירמיה ז, לא). ודורשים חז”ל את הפסוק: “אשר לא צויתי – זה בנו של מישע מלך מואב, שנאמר ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה, ולא דברתי – זה יפתח, ולא עלתה על לבי – זה יצחק בן אברהם” (תענית ד ע”א).

כשישראל שורפים את בניהם באש ואולי נתלים בתקדימים או בכמעט תקדימים – בנו של מישע מלך מואב, בתו של יפתח וכמובן יצחק בן אברהם – הנביא שולל מכול וכול גם את המעשה וגם את התקדימים. ה’ איננו חפץ בשום מקרה בקרבן אדם.

הביטוי ‘אדם כי יקריב מכם’ המופיע בתחילת ויקרא רומז אולי על האפשרות ההיפותטית: מכם – מכם ממש. אולם ההמשך, ‘מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם’, יש בו גם כדי לפסול את האפשרות וגם כדי לרמוז שבהקרבת בהמה יוצא האדם ידי חובת ‘מכם’….

ספר ויקרא, ספר הקדושה, נפתח ונחתם אפוא בזיקה של האדם אל המקדש, אל המשכן, ברצון הוולונטרי שלו להתקשר אל המקדש, אל הקדושה. גם תחילתו של הספר וגם סופו הינם התוויית ערוצים עבור האדם המבקש לבוא בשערי המקדש ולהשאיל או להקריב עצמו אל הקודש. (ע”כ)

וביתר פירוט, מתוך

http://mobile.tora.ws/html/350804-0.html

א. הערכים הם נדר מכלל נדרי הקדש. שנאמר איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה’. לפיכך חייבין עליהן משום לא יחל דברו ולא תאחר לשלמו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה:

ב

 מצות עשה לדון בדיני ערכין כאשר מפורש בתורה. ואחד האומר ערכי עלי. או האומר ערך זה עלי. או ערך פלוני עלי. נותן הערך לפי שני הנערך והוא הדבר הקצוב שבתורה לא פחות ולא יתר:

ג

 וכמה הוא הערך. אם היה הנערך בן שלשים יום או פחות אין לו ערך והאומר עליו ערך זה עלי הרי זה כאומר ערך כלי זה עלי ואינו חייב כלום. היה מבן אחד ושלשים יום עד בן חמש שנים גמורות ערך הזכר חמשה שקלים והנקבה שלשה שקלים. משנכנס בשנת שש יום אחד עד שישלים שנת עשרים ערך הזכר עשרים שקלים והנקבה עשרה שקלים. משיכנס בשנת אחת ועשרים יום עד שישלים שנת ששים ערך הזכר חמשים שקלים והנקבה שלשים שקלים. ומשיכנס בשנת אחת וששים יום עד יום מותו אפילו חיה כמה שנים ערך הזכר חמשה עשר שקלים והנקבה עשרה שקלים:

ד

 כל השנים האלו מעת לעת מיום הלידה. וכל השקלים בשקל הקדש והוא משקל שלש מאות ועשרים שעורה מכסף טהור. וכבר הוסיפו עליו ועשו אותו סלע כמו שבארנו בהלכות שקלים:

ה

 טומטום ואנדרוגינוס אין להם ערך שלא קצבה תורה ערך אלא לזכר ודאי או לנקבה ודאית. לפיכך טומטום ואגדרוגינוס שאמר ערכי עלי או שהעריכו אחר אינו חייב כלום:

ו

 העכו”ם נערך אבל אינו מעריך כיצד עכו”ם שאמר ערכי עלי או ערך ישראל זה עלי לא אמר כלום. וישראל שאמר ערך עכו”ם זה עלי או ערך פלוני העכו”ם עלי נותן לפי שני העכו”ם הנערך. וכן המעריך את החרש ואת השוטה חייב ונותן לפי שניו:

ז

 העבד נערך ועורך כשאר ישראל ואם יפדה והיה לו יתן ערך שנדר:

ח

 אחד המעריך את היפה הבריא ואחד המעריך את הכעור החולה. אפילו היה הנערך מוכה שחין או סומא או גדם ויש בו כל מום נותן לפי שניו כמו שכתוב בתורה:

ט

 הדמים אינן כערכין. כיצד האומר דמי עלי או דמי זה עלי או דמי פלוני עלי אפילו היה אותו פלוני קטן בן יומו או טומטום ואנדרוגינוס או עכו”ם נותן מה שהוא שוה דינר או אלף כאילו הוא עבד הנמכר בשוק:

י

 והערכים כולן והדמים הכל סתמן לבדק הבית ויפלו הכל ללשכה שהיתה במקדש מוכנת לקדשי בדק הבית:

יא

 עכו”ם שאמר דמי עלי או דמי פלוני עלי נותן כפי נדרו ואינו נופל ללשכה שאין מקבלין מן העכו”ם נדבה או נדר לחזק את בדק הבית או בדק ירושלים שנאמר לא לכם ולנו לבנות בית וגו’. ונאמר ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים:

יב

 ומה יעשה בהן יבדק העכו”ם על דעת מי נדר. אם גדר על דעת ישראל יוציאוהו בית דין במה שיראה להם חוץ מבדק הבית ובדק ירושלים. ואם אמר לשמים נדרתי יגנזו:

יג

 הגוסס אין לו לא ערך ולא דמים הואיל ורוב הגוססין למיתה הרי הוא כמת. וכן מי שנגמר דינו בבית דין של ישראל להורגו על עבירה שעבר והעריכו אחר או שהעריך עצמו או שאמר דמי עלי או שאמר אחר דמי זה עלי אינו חייב כלום שזה כמת הוא והמת אין לו ערך ולא דמים. ועל זה נאמר כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה כלומר אין לו פדיון אלא הרי הוא כמת:

יד

 זה היוצא ליהרג שהעריך אחרים או נדר דמיהם או הזיק חייב לשלם וגובין הכל מנכסיו:

טו

 כהנים ולויים מעריכין ונערכין כשאר ישראל. וקטן שהגיע לעונת נדרים והעריך או נדר דמים חייב לשלם שהרי נדריו קיימים כמו שבארנו בהלכות נדרים:

טז

 הערכין הקצובין לפי השנים הן שני הנערך ולא שני המעריך. כיצד בן עשרים שאמר לבן ששים ערכך עלי נותן ערך בן ששים. ובן ששים שאמר לבן עשרים ערכך עלי נותן ערך בן עשרים וכן כל כיוצא בזה:

יז

 וצריך המעריך שיהא פיו ולבו שוין כשאר הנדרים. ונשאלין על הערכין ועל הדמים כדרך שנשאלין על שאר נדרים והקדשות:

יח

 האומר ערך אלו עלי נותן ערך כולן כל אחד ואחד לפי שניו. ואם היה עני נותן על ידי כולם ערך אחד עני. ואם היה עשיר נותן על ידי כולן ערך עשיר:

יט

 האומר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי וכן אם אמר אפילו כמה פעמים חייב על כל אחת ואחת. אמר שני ערכי עלי. נותן שני ערכין וכן אם אמר ארבעה אפילו אלף נותן כמנין שנדר:

כ

 אמר הרי עלי ערך ולא פירש ערך מי אלא ערך סתם נותן פחות שבערכין שהוא שלשת שקלים:

כא

 האומר ערכי עלי ומת קודם שיעמוד בדין אין היורשין חייבין ליתן. שנאמר והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן. עמד בדין ומת יתנו היורשין:  (ע”כ.)

ועוד פירוט והסבר לאי השיוויון המגדרי מתוך

http://tora.us.fm/tnk1/tora/wyqra/arkim.html

בהמשך הפרשה מתואר מהו ה”ערך” של זכר ומהו ה”ערך” של נקבה בגילאים שונים. הטבלה הבאה מסכמת את הערכים (בשקל הקודש):

ערך הזכר ערך הנקבה
חודש – 5 שנים 5 3
5 שנים – 20 שנה 20 10
20 שנה – 60 שנה 50 30
60 שנה – ומעלה 15 10

מהי המשמעות של הערכים האלה? למה הערך של הנקבה נמוך יותר? ולמה הערך משתנה לפי הגיל?

  • האם הכוונה לערך של חיי האיש או האישה? לא נראה לי, כי אי אפשר לקבוע ערך כספי לחיי האדם. בנוסף לכך, בשמות כא 28, שעוסק בשור שנגח איש או אישה, העונש שווה – סוקלים את השור, כלומר: ע”פ התורה – ערך החיים של גברים ונשים שווה [אמנם, ע”פ המשנה – הוריות ג ז – דווקא יש הבדל בערך החיים בין איש לאישה, ואין כאן מקום להאריך בזה].
  • האם הכוונה היא לערך בשוק העבדים? לא נראה לי: בשמות כא 32 עוסקים בדיני ממונות (פיצויים למי שעבדו נהרג), והפיצויים הם קבועים – 30 שקלים, גם על עבד וגם על שפחה. מכיוון שמדובר כאן בפיצוי כספי, נראה לי שהסכום 30 שקלים הוא משמעותי: כנראה שזהו הערך הממוצע של עבד או שפחה בשוק העבדים. התורה אמנם קבעה שבכל מקרה יתנו כפיצוי את הערך הממוצע, גם אם העבד שווה יותר או פחות מהממוצע, אבל עדיין לערך יש משמעות כלכלית. לפי זה הסקתי שלא היה הבדל בערך הממוצע בין עבד לשפחה: (אמנם עבד טוב יותר בעבודות שדורשות כוח, אבל שפחה טובה יותר בעבודות שדורשות עדינות ודיוק). לכן, ההפרש שיש בין הערך של איש לערך של אישה (20 שקלים) לא נובע מיתרון בעבודה אלא ממשהו אחר.
    • אם בכל-זאת טוענים שהסכום בשמות כא הוא חסר משמעות כלכלית, ומדובר שם רק על פיצוי שרירותי – אז נראה לי מקל-וחומר שגם הסכום בויקרא כז הוא חסר משמעות כלכלית, כי בשמות כא מדברים על עניין כלכלי מובהק (נותנים פיצויים לאדם, והגיוני שלפיצויים יהיה קשר למציאות), ובויקרא כז מדברים על עניין סמלי (נותנים כסף לה’).
    • ….. ברור למה לגוי אין “ערך”: אין לו כמעט שום אחריות רוחנית – רק 7 מצוות בני נוח.
    • לפי זה ברור גם למה ערך של אישה נמוך יותר: האחריות הרוחנית שמוטלת עליה קטנה יותר – היא חייבת בפחות מצוות. היחס בין מצוות לא-תעשה (365) לבין כלל המצוות (613) הוא כמעט בדיוק 3/5! אמנם, החשבון לא מדוייק, כי נשים חייבות גם במצוות עשה, ויש מצוות שמוטלות על כל הציבור, או רק על חלקים קטנים מהציבור וכו’. ובכל מקרה אנחנו לא יודעים את הערך המדוייק של כל מצווה. אבל הכיוון הכללי נראה הגיוני.
  • מקורות נוספים בנושא הערכים:
    • דברים כב 29: מהפסוק נראה שיש ערך לבתולים של אשה – 50 שקלים. אולי אפשר להסיק מכאן שהערך של 50 שקלים הוא הערך של האדם במצב המקורי שבו הוא נברא. זה גם מסביר למה בגיל 20 הערך הוא הגבוה ביותר: ע”פ חז”ל אדם וחוה נבראו כבני 20. (ע”כ)

ומתוך

http://www.bneidavid.org/Web/He/VirtualTorah/Newsletter/vikra/Behar/3086.aspx

מיקומה של הפרשיה בודאי אומר דרשני. מדוע הושארה לסוף החומש, ומה הקשר שלה לפרשיה שלפניה, פרשיית הברכות והקללות. ברור שחבוי כאן עניין מסוים, ואיננו מתימרים לעמוד על כל החבוי. אם נדייק יותר, נכון יהיה להגדיר שהפרשיה איננה עוסקת בערכין בלבד אלא בסדרי ההקדשה. יש סוגים ודרכים של הקדשה, ודינים המסתעפים מכך: הערכת דמי אדם לקודש, הקדשת בהמה, בית ושדה וסדרי פדיונם מההקדש, חרם (סוג של הקדשה לגבוה), מעשר שני מהתבואה ומעשר בהמה מהבקר והצאן. הנושא הכללי הוא הקדשת האדם את ממונו לגבוה. לא מדובר על מתנות כהונה ועל נתינות בבן האדם המחוייב, אלא בעיקר על הקדשה הבאה מיוזמתו של האדם.

בשם חסידים נאמר, שלאחר ששמעו בני ישראל את פרשיית הקללות חלשה דעתם, ובאה התורה לחזקם ולהראות להם את כוחם אשר בפיהם. כל יהודי מקדיש והופך מנכסיו לנכסי קודש. ניתן להבין, שפרשיה זו איננה חלק מסדרי העבודה המפורטים בפרשות החומש, שכן איננה עוסקת במצוות ההקרבה ובפעולות שיש לעשות בקודשים, אלא בדרכים בהם האדם מקדיש….(ע:כ)

ואכן – אוסף מדרשי חז”ל על הנושא, מובא ב –

http://www.aspaklaria.info/070_AYIN/%D7%A2%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9F.htm

(לא אצטט)

ופירוט נרחב בנושא ניתן ב –

http://www.mayim.org.il/?parasha=%D7%A2%D7%A8%D7%9A-%D7%A0%D7%A4%D7%A9

(לא אצטט)

ולסיום ממתק למי שרוצה, ניתן ב –

זיכוי הרבים – ממתק לשבת פרשת בחוקותי “איש כי יפליא נדר…

לא יבקר בין טוב לרע

משפט מעניין, וכמה הסברים ניתנים ב –

wikivort.co.il/view.php?vort=1799

http://www.shluchim.org/clil/mailroot/images/File/Taamu%20Ureu/5774/BechukosaiTaamu.pdf

(השניים הנ”ל, לעיון)

ושיהיה לנו אך מתוק בחיים

חזק חזק ונתחזק

שבת שלום

שבוע טוב

להת

 

Leave a Reply