השבת – פרשות ויקהל + פקודי — מחוברות
הקדמה כללית
מעניין יהיה לקרא את התסריט שנערך לקראת ההסרטה של הסרט ” עשרת הדברות”. כמה ניצבים השתתפו בהסרטה? ואחשוב עח חומשנו. האם כותב/עורך חומש שמות אכן חשב או תיאר לעצמו את הרקע המדברי לאירועים המתוארים בסיפורי החומש?
ונא לשים לב —
משה ירד מההר פעם שנייה, כנראה ב – י’ תשרי. שנת ב’תמ”ט לפני כ – 3,300 שנה
מיד (???) הוא הקהיל את העם, והכריז על מצוות שבת, ומבצע התרמה
— ציווי ה’ “ביום החודש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד ( פרק מ’ פסוק ב’)
הבצוע – “בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן” (פרק מ’ פסוק יז”)
ה’ מצווה, משה ובני ישראל מבצעים ועומדים בלוח הזמנים
בזמן קריאת סיפורי התורה אני קצת הוזה ומדמיין את הסיטואציה – תמונת מצב, או יותר נכון סרטון מצב. בחומש שמות, אחד הדמיונות שלי הוא לחשוב על קהל של כ – 2 מליון נפש, גברים, נשים וטף חונים באיזה נווה מדבר, לכמה מהם נעים לשבת/לשכב במנוחה ולטעום מהמן ולדמיין כל מיני טעמים והרבה אחרים נעים אנה והנה ללא מטרה, אחרים נחים כמה דקלים, מרכלים על המנהיג שלהם שכבר פעם שנייה עלה על ההר מולם ונעלם. הוא לא אמר לאן הוא לא אמר למה או מתי יחזור. זו הפעם השנייה שהמנהיג עושה תרגיל כזה. לפני כחמישה – שישה שבועות, חשבו רובם שהמנהיג הפקיר אותם לחסדי המדבר, ולפתע הוא ירד מעוצבן ומרוגז מההר, אסף סביבו כמה מחסידיו והם הרגו אלפים מההמון. ואז פרצה מגפה והרבה רבים,, לא יודעים בדיוק כמה. יש הרבה משפחות אבילות, ויש הרבה פנים עצובים וקודרים. קיימת חרגה מפני הבאות. האם המנהיג שוב יחזור? מתי? מה יהיה כשיחזור? חוששים לדבר עם אחי המנהיג. גם הפרצוף שלו קודר. איזו פשלה הוא עשה לפני כ – חודשיים שלושה. לא יאומן היה נראה שהאח הצעיר – המנהיג משה עוד ירצח את אחיו הגדול אהרן.. איזו סצנה הייתה, אם… הייתי מנסה לכתוב תסריט.
לפני שבוע קראנו “ויגף ה’ את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן” – אהרן עשה עגל, אנחנו אשמים?” , תלונה כזו עוברת בלחש מפה לאוזן.
אז איך נפתרת הבעייה? פשוט, מתפלספים. לדוגמה, ב –
(לא אצטט. מומלץ לקריאה. ואיך נאמר – לכל בעייה מסובכת יש לפחות פתרון פשוט אחד….)
אז אכן לפני שבוע קראנו שמשה ירד מההר סו”ס שוב טעון בשני לוחות אבנים, ומעשה ניסים, הלוחות לא נשברו, אף אחד לא מת ולעומת זאת המנהיג נראה מוזר, אבל
הוא לא כועס
את שני לוחות האבן הוא שם בצד – עדיין אין ארון, והוא מנסה לדבר עם מקורביו, אבל אי אפשר להסתכל בפניו, הפנים מסנוורות את עיני הרואה. (או קשה איכשהו להביט
ישר בעיניו הפתרון, כיסוי פני משה במסכה.
ואז יש איזו קריאה, תקיעת שופר או חצוצרות, או מי יודע איך, העם נקרא להתקהל. אסיפת עם – משה בא, אחרי שלקחו אותו לעושה מסיכות, ועכשיו למשה המנהיג יש
מראה חדש. אומרים שצמחה לו קרן על המצח והוא מתבייש., אבל כולם ממהרים, “ויקהל משה” יש לשמע את חדשות משה.
והחדשות (על מצוות שמירת שבת” משהו שכבר הוכרז מספר פעמים קודם לכן) העיקריות – יש לתת תרומה,לא רק כסף וזהב אלא גם חומרים שונים, עצים, עורות,
בדים, מיני מתכות ועוד.
מסתבר שלפי תגובת העם, ואולי יותר נכון לפי חוסר תגובה שלילית ציבורית או של יחידים, מחאה, הפגנה, או מישהו ששואל שאילות כדומה, העם אדיש או
להיפך – מתלהב, ותרומות ניתנות מעל ומעבר. איזה עם משונה. יום אחד מנדבים זהב לבניית עגל, ואחרי פחות משלושה חודשים העם ממשיך ותורם – מרצונו החופשי
עוד אוצרות. וכבר הזכרתי לפני נה ושנתיים מהיכן הגיעו כל האוצרות??? העם נותן תרומות חדשות של זהב וכו’.. תמיהתני. ומעניין, שאין מישהו בין הנוכחים ששואל
למה לבנות משכן כזה מפואר.? מי הארכיטקט? ועוד שאילות שבכל מצב נורמלי מסוג זה יש איזו אופוזיציה. כאן פשוט העם, אדיש או תם. אומרים לתת הוא נותן.
אז ל –
פסוקי השבוע
אלה הדברים
זה הדבר
ועשה בצלאל ואהליאב
ויהי זהב התנופה 29 כיכר ו 730 שקל
ולא יכול משה
ערב שבת שלום
פתיחה
שאילה משונה?????!!!! – אם א-להים עושה/עשה ניסים, למה הוא לא עושה נס ובונה בעצמו את המשכן? או מספק את חומרי הגלם?
שתי הפרשות המחוברות עוסקות בעיקר פרטים קטנים הקשורי לבניין המשכן.
בפרשת ויקהל אוספים את התרומות ומתחילים בבנייה באריגה, ביציקה וכו’, 24 אבות מלאכות, בפרשת פקודי מציבים הכל הבנייה נשלמה וה’ יורד לבדוק אם הבנייה היתה
לפי המפרט הטכני וחוקי הבנייה, ואכן המבחן הצליח וה’ שוכן על/בתוך המשכן. ב”ה, אחרי כ -3.000 שנה ה’ א-להים בורא העולם סוף סוף זוכה לשיכון. וילה נהדרת
מובייל, באמצע המדבר.
אז ראינו ש עם מתקהל, והדבר הראשון שהוא שומע זה ציווי שנשמע מאוד מוכר. משהו על שבת, עוד חוקים חדשים? פעם שלישית או רביעית, שהעם שומע שעליהם לשבות
כל יום שביעי בשבוע. מדוע המנהיג חוזר על אותו חוק שוב ושוב?
יש להניח שבאותו זמן העם למד שיש שבוע.. בעצם הוא כבר למד את זה קודם, עוד באילים כאשר נאמר לו “ראו כי ה’ נותן לכם את השבת… פרק טז’ פסוק כט’. באילים
וכנראה באותה הזדמנות נקבעה יחידת זמן לא על בסיס טבעי. “שבוע”. היה “יום”. היה “חודש” (ירחי) והייתה שנה”. אבל שבוע? כן, – סיפרו שא-להים” ברא את העולם
בשישה ימים וביום השביעי שבת = נח
כבר עיינתי בשתי פרשות אלה ב –
ויקהל תשע”ד
פקודי תשע:ד
ויקהל + פקודי תשע”ה
(על: משה חד-קרן, כפילות פרטי המשכן,
ויקהל תשע”ו
(על: ספרי שמות בראשית …., ויקהל….וביום השביעי שבת…כל העושה בו מלאכה…יומת, כל נדיב לבו יביאנו….תרומת, וכל איש אשר נמצא איתו, ויבאו הנשים)
פקודי תשע”ו
(על: פקודי המשכן משכן העדות, ביד איתמר. 2 משכנים??? ענן ה’ על המדכן יומם ואש…)
לרענון – סיכום תוכן הפרשות
ויקהל
פרשה זו עוסקת בעיקרה בעניינים הנוגעים להקמת
המשכן. הציווים על הקמת המשכן שפורטו בפרשות
תרומה ו
תצוה באים לכלל ביצוע בפרשה זו ובפרשת
פקודי שאחריה, ולמעשה צמד פרשיות אלה חוזר בשינויים קלים על הנאמר בפרשות תרומה-תצווה.
תוכן: איסור מלאכה בשבת, חומרי הגלם למשכן והאחראים על בנייתו, תיאור בניין המשכן וכליו
ואיור על הנושא
תפירה ובנייה של כלי המשכן
פקודי
מתוך
פרשה זו מסיימת את נושא בניית המשכן. מפורטים בה החומרים ששימשו למלאכת המשכן וכליו, ומתוֹארת עשיית בגדי הכוהנים. בסוֹפה של המלאכה מובאים כל כלי המשכן אל משה. משה מְאַשר את המלאכה שנעשתה לפי מצוות ה’, ומברך את העושים בה.
ומתוך ויקיפדיה
הכנת בגדי הכהונה
כלי המשכן עומדים מוכנים בפני משה.
אכן ברובד הפשט, אין הרבה במה לעיין, התוכן די ברור, חוזר על עצמו, פרטים על גבי פרטים. לפני שבועיים ולפני שבוע קראנו על ציווי העשייה והפעם קוראים על העשייה עצמה יש מעט הבדלים קטנים, אבל מעשית יש פה חזרה מיותרת. וכבר עמדתי על ז לפני שנה ושנתיים. האם יש משהו נוץ, יותר ההגיוני ומתקבל לצורת החשיבה של היום?
יש מספר אירועים/סיפורים בתורה שחוזרים עליהם פעמיים, כגון אליעזר ורבקה, חלומות פרעה ועכשיו בפרשתנו הקמת המשכן, כליו ובגדיו
יש פה מצד אחד דיוק, ומצד שני התפארות. אולי בזמן נחמיה כשבית המקדש השני היה מעין “משכן עני” היה צורך להלהיב את העם על סיפור המשכן במדבר שהיה מרהיב ביופיו ובעשרו..
ואכן האתר החופשי מביע ספיקות. מתוך
בפרקים ל”ו / 1 – ל”ט / 32 אנו מוצאים את ביצוע הפקודה המפורטת מפרשות תרומה ותצוה
)כ”ה / 1 – ל’ / 10(, כיצד לבנות את המשכן, את הפרוכת, את הארון, הכפורת, השולחן,
המנורה, מזבח הקטורת, מזבח העולה, הכיור, החצר, המסך, בגדי השרד של הכוהנים; בל”ט
43-33 מתואר כיצד הובאו כל הפרטים האלה שנבנו על ידי אומנים ששרתה עליהם רוח ה’,
ובפרק מ’ מתואר איך צוו להקים את המשכן על כל אביזריו, וכיצד הוקם הלכה למעשה.
כלומר, יש חזרה ארבע פעמים )!( על אותם הפרטים, לפי מיטב המסורת המייגעת של הסופר
הכוהני, המסומל על פי תורת המקורות באות P. תורת המקורות מחלקת את כותבי תעודות
התורה לארבע קטגוריות השונות זו מזו בסגנון, בהשקפת עולם ובזמן החיבור. המקור
הכוהני הוא, לפי גישה זאת, המקור המאוחר ביותר מבין הארבעה )פעל אחרי גלות בבל(,
והוא מתעניין בכל הנוגע למעמד הכהונה, למתנות שהכוהנים אמורים לקבל, לקורבנות,
למפקדים, לרשימות יחס. ….(ע”כ. המשך ציטוט להלן)
מתוך
נקודות לדיון ולהרחבה לפרשת ויקהל-פקודי
פרשת ויקהל:
חזרת התורה על מלאכת המשכן.
מקצועיות – מלאכת המשכן חוזרת על עצמה בתורה פעמיים – תחילה בפירוט הציווי ואחר כך בתיאור הביצוע. החזרה הארוכה מדגישה את חשיבות הביצוע המדויק בהתאם להנחיות.
“ויקהל משה את כל עדת בני ישראל”.
מנהיגות – כוחו של המנהיג בישראל הוא בריכוז העם כולו, על זרמיו השונים. אחדות ישראל היא המפתח להשראת שכינה, כלומר להופעת הקדושה ונוכחותו של אלוקים בעם.פרק ל”ה פס’ א.
…..בניית המשכן – מהחוץ (הקירות) אל הפנים (כלי המשכן).
ריאליות – לעומת שלב הציווי בו קדמו הכלים, מפאת חשיבותם, בשלב הביצוע קדם הבניין עצמו מתוך הכרה מציאותית בכך שאי אפשר לעשות כלים ללא בית שיגן עליהם. גם במדינה, עם כל מה שעליה לבטא, יש לשים לב קודם כל לחוסנה ולביטחונה.
ראה ברש”י לפרק ל”ח פס’ כ”ב.
“והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר”.
טיפוח המוטיבציה – העם קם השכם בבוקר כדי לתרום למשכן מתוך הכרת חשיבותו ו רצונו להיות שותף בו מיד כשהדבר מתאפשר. הבנת הייעוד וחיבור למשימה משדרגים משמעותית את אופן ביצועה.
פרק ל”ו פס’ ג’. …
“והנשיאים הביאו…”
מנהיגות – הנשיאים הביאו את תרומתם רק בסוף. כוונתם הייתה לטובה, להשלים את מה שעוד יחסר, אך בפועל הם הפסידו את הזכות. מפקד צריך להאמין בחייליו ולהובילם, ולא להישאר מאחור בשביל ‘לתקן את הטעויות שיעשו החיילים’.
פרק ל”ה פס’ כ”ז וברש”י שם.
“ויעש בצלאל את הארון”.
הוקרה – בצלאל מוזכר דווקא במעשה הארון בשל ההשקעה המיוחדת שלו בו. יש מקום לתת פידבק לחיילים משקיעים ומצטיינים. זו הכרת הטוב, והיא נותנת גם מוטיבציה להמשך.
פרק ל”ז פס’ א’, ברש”י שם ובפירוש “שפתי חכמים” עליו.
פרשת פקודי:
פתיחת הפרשה – דו”ח המשכן.
שקיפות – משה רבינו מגיש לציבור דו”ח מדויק על הנדבה שנאספה ומה נעשה בה. מנהיג צריך להיות מעורב בפרטים הקטנים, לבדוק שהכל כשורה ולהציג את הנתונים לציבור בשקיפות מלאה.
פרק ל”ח פס’ כ”ד-פרק ל”ט פס’ א’.
אדני המשכן והחצר.
יסודות – התורה מקדישה תשומת לב רבה לאדנים – יסודות המשכן – מכיוון שיש להם השפעה ניכרת על אופי הבניין שיוקם עליהם. כל פעולה הנוגעת ליסודות אישיותנו והכשרתנו יש לבצע בתשומת לב מיוחדת.
פרק ל”ח פס’ כ”ז, ל’-ל”א.
“ויברך אותם משה”.
הוקרה – בסיום המשימה הגדולה של בניין המשכן דואג משה לתת “חיזוק חיובי” לכל העוסקים במלאכה. דבר זה חשוב הן מצד הכרת הטוב, והן מצד הגברת המוטיבציה.
פרק ל”ט פס’ מ”ג.
“ויעש משה, ככל אשר ציוה אותו ה’ כן עשה”.
מקצועיות – התורה מדגישה שוב ושוב שהביצוע נעשה בדיוק כפי שנדרש.
פרק ל”ט פס’ א’, ה’, ז’, כ”א, כ”ו, כ”ט, ל”א, ל”ב, מ”ב. פרק מ’ פס’ ט”ז, י”ט, כ”א…
(ע”כ)
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
1. ויקהל משה את כל עדת.בני ישראל…
— אלה הדברים אשר ציווה ה’ לעaות…ששת ימים….וביום השביעי ….שבת
ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל…
— ה הדבר אשר ציווה ה’…. קחו מאיתכם תרומה…וכל חכם לב יבואו ויעשו
ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה
פרשתנו פותחת ב”ויקהל”. משה ירד מההר, וכנראה מצא את האנשים משוטטים להם אנה ואנה. כנראה חוששים לחייהם, מפחדים לעשות משהו, הם זוכרים מה קרה כ – 80 יום קודם. אמנם משה פגש פה ושם אנשים, אבל הם הרי פחדו וחששו להסתכל בפניו. “קרן אור פניו – מפחיד בין אם זו קרן ממש או קרינה. אז לפי
…צריך לדעת טעם שהוצרך לומר ויקהל, אחר שהוא דבר הרגיל בכל עת, אשר יצוה דבר ה’, ונראה כי לצד שראו כי קרן עור פניו וייראו מגשת אליו, לזה הוצרך להקהיל את כולן לבל ימנעו קצת מהמורא, וזה שדקדק לומר את כל עדת. …
ובספר הזהר (ח”ג קצ”ו:) אמרו:
שהקהיל האנשים להפרידם מהנקבות לצד שהיה השטן מצוי בינם לבל יזיקם ח”ו ע”כ,
ומן הסתם לא יכחיש שלא נזדמנו הנשים לשמוע דבר ה’ ובפרט להביא נדבת המשכן, וכן הוא אומר (פסוק כ”ב) ויבואו האנשים על הנשים, אלא יכוין לומר כי הקהיל האנשים בפני עצמן והנשים בפני עצמן ולא באו יחד ולא עמדו במסיבה אחת, והכתוב רמז הדברים בייתור תיבת בני שלא היה צריך לומר אלא את כל עדת ישראל. (ע”כ)
ומתוך
ויקהל משה –
רבותינו בעלי אגדה אומרים מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד.
אמר הקב”ה: עשה לך קהילות גדולת ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני. (ע”כ)
ומילות הפתיחה ממשיכות בשני ציוויים – הראשון קצר ולעניין, ומתחיל ב”וידבר” השני ארוך מגובב בפרטים ומתחיל ב”ויאמר”.
מעניין ולא ברור אם יש הבדל בין דיבור ואמירה. ציווי שבת שנאמר בדיבור – לדורות. ציווי קחו תרומה שנאמר באמירה – זה (בינתיים) חד פעמי.
ייתכן שכבר הערתי על זה, אז בקיצור, מתוך
…פירושים רבים נכתבו על שאלה זו. יש שכתבו כי ויאמר מדגיש את התוכן הנאמר ואילו וידבר את עצם הדיבור האלוקי (ניתן לומר “דברתי אתו” אך לא ניתן לומר “אמרתי לו” בלי להתייחס לתוכן). יש שכתבו כי ויאמר זו התגלות רחוקה יותר מאשר דיבור ועוד כהנה וכהנה. איני מכיר משנה מסודרת המסבירה היטב את כל המקומות בתורה, אבל ברור שיש הבדל משמעותי בין שני הביטויים. (ע”כ)
ומתוך הזהר ב —
……אלא כך למדנו, מהו בין דבור לאמירה, אמירה היא, שאין צורך להרמת קול, בדבור צריך להרמת הקול ולהכריז הדברים… (אדרא רבא קכג, וראה שם עוד)
ומתוך
מקובל אצל כולם שויאמר הוא אמירה רכה ולשון וידבר הוא דיבור קשה, אולם בפי’ הראב”ד על תו”כ מביא בשם רש”י ז”ל עה”ת להיפוך דוידבר הוא לשון חבה.
אגב דברי רש”י אלו במקומו הם קשי הבנה, ולאור דברי הראב”ד מובן כוונת רש”י.
(ע”כ)
ומתוך
“ויקהל משה את כל עדת ישראל, ויאמר אליהם…” (שמות לה א)
על מה הוא מדבר אתם?
על שמירת השבת ועל הקמת המשכן וכל הכרוך בה.
אל מי הוא מדבר? אל כל עדת בני ישראל!
בסיום הדברים נאמר: “ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה”. כלומר, את הפרשה הזו, בה נצטוו על חובת שמירת השבת, ובה מתוארת עשיית המשכן וכל כליו, מלמד משה רבנו אישית את כל העדה. אין בני ישראל יוצאים מלפני משה, כי אם בתום הדברים, ששמעו מפיו של משה עצמו.
שימו לב לעובדה, שיש כאן שינוי מן הנוהג הקבוע, שהיה במדבר במשך ארבעים שנה, כאשר משה קבל התורה מפי הגבורה ומסרה לנו – בבחינת “תורה צוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב” (דברים לג).
ארבע פעמים היה צריך לחזור ולשנן כל לימוד, כל הוראה וכל דין. אבל ממשה בעצמו שמעו בני ישראל את כל המצוות – רק פעם אחת. (ע”כ)
ומתוך
שאלות לילדים ולנכדים פרשת ויקהל תשע”ד
.”ויצאו כל עדת בני ישראל לפני משה”. למה הם יצאו? א.כי הם היו עייפים, ולא היה להם כח יותר לשמוע את דבריו ב.כי עיקר דברי משה היו לבוני המשכן ולא לכל בני ישראל ג.כי הם לא הבינו את דברי משה ד.כי הם הבינו מה צריך לעשות, ויצאו מיד לעבודה. (ע”כ)
ותשובות נכונות, מתוך
נשאלת השאלה:
בני ישראל יצאו קודם שנתן להם משה רבנו רשות לצאת. וקשה, הרי למדנו שאין רשות לתלמיד לצאת מרבו, אלא רק לאחר שרבו ייתן לו רשות!?
תירוץ אחד:
בני ישראל הבינו את דברי משה “קחו מאתכם תרומה”, כאילו נתן להם רשות ללכת, ורק כאשר ראו שממשיך לדבר אליהם, הבינו שהם צריכים עוד לעמוד.
תירוץ שני:
מגודל אהבת בני ישראל את המצווה, מיהרו ולא חיכו לקבל רשות ממשה ללכת.
תירוץ שלישי:
בני ישראל הקדימו ומיהרו, כי חששו שמשה רבנו, שהיה עשיר, ייתן את הכול משלו.
(ע”כ)
ומתוך
….
{כ} ויצאו כל עדת בני ישראל. פירוש שיצאו כולם כאחד בזריזות להביא, ולא היה בהם אחד שנתעכב מחבירו.
מלפני משה. פירוש מלפניו קודם שיתן להם רשות לעמוד מלפניו, והגם דאמרינן ביומא (נ”ג.) שאין רשות לתלמיד לעמוד מלפני רבו, אלא עד שיתן לו רשות, דנו ישראל כי כשאמר להם קחו מאתכם תרומה וגו’ וגמר דבריו כאילו אמר להם עמדו. או אפשר כי אהבת הדבר קלקלה השורה.
עוד נראה שנתכוונו להקדים לבל ילך משה ויקדים להביא כל הצורך משלו, כי עשיר גדול היה וחשק גדול הוא בעשות מצות ה’, לזה יצאו מלפניו, פירוש על דרך אומרו (רות ד’) וזאת לפנים קודם לו.(ע”כ)
2.. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון…כל העושה בו מלאכה יומת
מאמר מקיף על השבת ב –
….במקומות הרבים בהם נצטוו בני-ישראל על שמירת השבת ניתן למצוא ציווי זה קשור לנושאים רבים ומגוונים – מהם אפשר ללמוד על המקום המרכזי אותו תופסת השבת בחיי העם לדורותיו, ביניהם:
1. השבת היא המצווה היחידה שהתשתית לה הונחה כבר בסיפור בריאת העולם – פרשת בראשית. הופעתה בסמיכות-פרשיות למיתוס בריאת העולם, שמוצאו הוא חוץ-ישראלי, לדעת כמה מחוקרי המקרא (1) מקשרת את השבת לתופעה הקוסמית, הקשורה אצל הבבלים לשבעת כוכבי הלכת: שבתאי (סאטורן), צדק (יופיטר), מאדים (מארס), חמה (שמש), נוגה (ונוס), כוכב (מרקורי) ולבנה (ירח). זהו, לדעתם גם המקור למספר המאגי 7, שנחשב ברבות מתרבויות העולם העתיק סמל ליקום כולו. שבתאי (סאטורן), שהיה האל של היום השביעי, נחשב גם לאל הזעם, אל הברקים והרעמים.
על-אף מגמת הדה-מיתולוגיזציה של המקרא ביחס למיתוסים הפגאניים הקדומים – אין להתעלם גם מנקודות הדמיון שבין שמירת השבת אצלנו ובבבל, כגון הגזרון של השם: SAPATTU, שהוא הכינוי ליום זה בלוח הבבלי-אשורי, שפירושו: um nuh libbi = יום מנוחת הלב (2) או איסור המלאכה ביום זה – ראה כאן.….
ומתוך
….והנה, נוהג שבעולם שאם אדם חוזר ממסע ארוך במקומות רחוקים בעולם, באתרים נעלמים וכדו’, אוהביו וקרוביו מבקשים ממנו לפרט את כל מסעותיו, מה ראה, והיכן היה, ואלו נפלאות הבריאה נגלו לפניו, וכל כיוצא בזה. כך גם כשירד משה רבנו מהר סיני לאחר זמן ממושך, הגיעו כל ישראל ובקשו ממנו שיספר להם מה ראה בשמים, כיצד נראים המלאכים, מהם “שבילי דרקיעא” וכדו’. התחיל משה רבנו לומר להם, “ששת ימים תיעשה מלאכה וכו’, לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת”, והוא מתחיל ללמדם על מצוות שמירת שבת כהלכתה.
והיו ישראל תמהים ואמרו לו וכי בשביל זה באנו, אנחנו רוצים לשמוע על נפלאות השמים וצבאם, והלכות נלמד אחר כך.
אמר להם משה רבנו לא הלכות אני מלמד אתכם אלא מה שראיתי בשמים – בואו ואספר לכם דבר “מרתק” שראיתי, שיש בשמים שני סוגי גיהינום, יש גהינם של ימות החול וכתוב בפתחו “חול”, ויש גהינם של יום שבת וכתוב בפתחו “שבת”. וההבדל ביניהם הוא, שמי שעבר עברות ומגיע לו על כך עונש בגיהנם, בשבת הגהינם שובת, אבל מי שחילל את השבת, אש הגהינם של שבת בוערת גם בשבת במידה כנגד מידה,
(ע”כ. ונא לעיין ברש”י)
ומגוון מדרשים בנושא השבת ניתן ב –
(לא אצטט)
ומתוך
המפרשים עמדו על הכפל “שבת שבתון”. ויש ביארו ביאור נחמד עפ”י מ”ש בשבת (דף סט ע”ב) מי שהיה הולך במדבר ואינו יודע מתי שבת, מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש השביעי בקידוש והבדלה. וכ”פ בש”ע (סימן שדמ). נמצא, שיש שני אופנים של שבת: האחד, שבת האמיתי. והשני, שבת להולך במדבר וכו’. וכן פירש רבנו יוסף חיים בספרו אדרת אליהו (פרשת ויקהל).
ועוד פירש (שם): דידוע יש שינוי זמנים, כי כאשר כאן נכנס שבת, אזי באמריקה עדיין יום חול. וכשיוצא כאן שבת, עדיין שבת באמריקה. ואמרו במפרשים, אשר בשמים ממעל הולכים לפי הזמן של ירושלים עיר הקודש. אך מ”מ אע”פ שבירושלים יצא השבת, מ”מ עדיין ישנה “הארת שבת” למעלה באותה שעה. הנה כי כן נמצא לפי זה שיש בשבת שני מדרגות זו למעלה מזו: הראשונה, היא בזמן השבת שבירושלים. והשניה, בזמן שיהיה שבת במקומות אחרים, וחול הוא בירושלים. ולזה כפל הלשון ואמר “שבת שבתון” לה’. עכ”ד.
ודע, שיש מקומות בעולם בקוטבים, אשר יש שמה חצי שנה יום והשמש זורחת, וחצי שנה לילה. ובאלו המקומות ישנה בעיא גדולה מפן ההלכתי כיצד להתייחס שם לעניני מצוות התלויים ב”זמן” ובכללם לענין שבת. ונחלקו בזה הדעות. ואשר הנכון הוא כמ”ש בספר הברית ובתפארת ישראל (פ”א דברכות), דכל אדם ישער ממקום יציאתו שהיה שם עד כה, כמה שעות עברו מאז יציאתו ובכך ישער. למשל יצא ביום ראשון בבוקר מאמריקה והגיע בשש שעות, אזי אצלו יחשב כאן חצות. ומעתה ימנה שש כאלו מאותו זמן ובשביעי ישבות.(ע”כ)
ומתוך
…לכל העמים ישנם מקומות מקודשים, כל דת ידעה ליצור לעצמה מקום קדוש אחד או יותר. לעם היהודי ניתן דבר נוסף – לא רק “מקום קדוש” אלא גם “זמן קדוש”. בעוד שמקדשי כל הדתות האחרות בנויים על פני השטח, בנויים היכלי הקודש של דת ישראל על פני מרחבי הזמן. החוויה של קידוש הזמן שייכת לקהילה. משה הקהיל את כל עדת בני ישראל כדי להעביר את המסר של חוויה משותפת של יום השבת. כשאנו חווים את השבת בתוך קהילותינו, יש לנו הזדמנות לחוש יחדיו את הזמן בצורה עמוקה יותר ורחבה יותר.
כבר עמד על כך אחד מגדולי הוגי הדעות בתחום המחשבה היהודית בן המאה הקודמת – הרב אברהם יהושע השל, שהדבר הראשון שלגביו נאמר בתורה שהוא “קדוש” אינו מקום, אלא זמן. בספר בראשית כתוב: “ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו” (בראשית ב’, ג). ..
בכל פעם כשאני חושבת על המושג “שבת” – אני מתפעלת מחדש מגדולתו. היכולת שלנו לקדש זמן ולא דבר או מקום היא יכולת ייחודית – יהודית. ואולי היא הדרך הטובה ביותר להתקרב למהות האלוהית. התפישה היהודית של אלוהים היא שאלוהים אינו דבר גשמי, ממש כמו הזמן. כשם שאי אפשר לגעת בזמן, אבל אפשר לחוש אותו – כך אפשר לחוש את אלוהים בתוכנו.(ע”כ)
3. אלה פקודי המשכן משכן העדות…
בסוף פרשת ויקהל מדובר על העמודים, אדנים והיתדות של קירות המשכן. הפרשה הסתיימה ומתחילה פרשה חדשה – פקודי, ולפני שהתוכן ממשיך בעשיית בגדי הכהן הגדול, מו]יעה פסקה קצרה, מעין סיכום ביניים.
מתוך מאמר משפטי/מודרני של פסק דין שמובא ב –
. מצאנו במשפט העברי מקורות לכך כי קיימת חובת ביקורת פנימית, וכי התוצאות של אותה ביקורת מופצות לציבור וזוכות לפרסום מלא ורחב.
65. הדוגמא המרכזית אשר משמשת את הכותבים המודרניים – ולפניהם את חכמי ההלכה – לאותה ביקורת פנימית, הוא מנהיג עם ישראל, משה רבנו. וכך מספר לנו המדרש מדוע נכתבה פרשה שלמה (פרשת פקודי), בסיום ספר שמות, העוסקת בדיווח על הביצוע בפועל של בניית המשכן וכליו, אף שקודם לכן בפרשות תרומה ותצוה מפורטים כל הציוויים לבניית המשכן וכליו (מדרש תנחומא, פרשת פקודי, ח):
אלה פקודי המשכן, משכן העדות אשר פוקד על פי משה ‘ (שמות, לח, כא). משנגמרה מלאכת המשכן אמר להם: בואו ואעשה לכם חשבון… ולמה עשה עימהם חשבון, והקדוש ברוך הוא היה מאמינו, שנאמר: ‘ לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן ‘ (במדבר, יב, ז), ומשה נתן חשבון?! אלא מפני ששמע [משה את] ליצני הדור שהיו משיחין אחריו, שנאמר: ‘והיה בצאת משה… יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה’ (שמות, לג, ח). ומה היו אומרים? היו מסתכלין מאחוריו ואומר אחד לחברו: ראה צוארו! ראה שוקיו! אוכל משלנו, שותה משלנו! וחברו משיבו: ריקה! אדם שנתמנה על מלאכת המשכן, על ככרי כסף ועל ככרי זהב, שאין לו חקר ולא משקל ולא מנין – מה אתה רוצה שלא יהא עשיר? כששמע כן, אמר [משה]: חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן, אני נותן להם חשבון. כיון שנגמרה, אמר להם: אלה פקודי המשכן’.
וראה על כך גם את דבריה של פרופ’ נחמה ליבוביץ, עיונים חדשים בספר שמות (מהדורה רביעית, ירושלים, תשל”ה), עמ’ 479 ואילך:
האדם – צאן מרעיתו של הקב”ה – קטנוני הוא, חשדני הוא, רואה כל גדול בקטנוניותו הוא, מוציא דיבה, משחיר את הזוהר. היש להתחשב ברינון? דברי חז”ל באים ללמד שיש לשים לב, לטהר אווירה, לעקור חשדים, למנוע התפשטותם. ועל רקע זה של תלונות תמידיות, של רינונים ושל חשדות הם מסבירים גם את תחילת פרשת פקודי, אותה רשימה של הכנסות והוצאות, אשר לכאורה מקומה בדו”ח המוגש למבקר המדינה ולא בתורה הבאה ללמדנו אורחות חיים. (ע”כ)
ומתוך
בסיום פרויקט הקמת המשכן, משה רבנו מסר לבני ישראל דין וחשבון מפורט, על כמות התרומות שנכנסו ועל השימוש שנעשה בכל פריט למימוש הפרויקט. עבודת הביקורת נעשתה על ידי הלויים, ובראשם איתמר בן אהרן הכוהן: “אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה עבודת הלויים ביד איתמר בן אהרן הכהן”(שמות לח’,כא’). ראשי הפרויקט, ומי שעמדו בראש כל חכמי הלב, שקיבלו לידם את כל התרומות, היו בצלאל ואהליאב: “ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב ואל כל איש חכם לב. ויקחו מלפני משה את כל התרומה אשר הביאו בני ישראל למלאכת עבודת הקודש לעשות אותה” (שם לו’,ב-ג’). הם מסרו את הדו”ח למשה, שהעבירו לועדת הביקורת, טרם פרסומו ברבים. (אברבנאל). “משכן העדות”, לפי פירוש זה, היא “העדות” של ועדת הביקורת על דו”ח הכנסות והוצאות פרויקט הקמת המשכן, שקבעה שלא הייתה מעילה בשימוש בתרומות….(ע”כ)
ושהו “אפיקורסי” בנושא, מתוך
..
וכאן נשאלת השאלה: הרי בני ישראל היו עבדים במצרים, ושם העבידו אותם בפרך )שמות א’
/ 14-8(, עד כי עלתה שוועתם השמיימה )שם ב’ / 23-25( – איך, בשם כל הנסים, הפכו
תוך כדי הליכה במדבר הצחיח לעשירים מופלגים כאלה שיש בידיהם רכוש ומטמונים שכמוהם
יש רק לעשירים שבין יושבי הקבע? המאמין התמים יצביע על פס’ 36-35 בפרק י”ב בשמות,
שם נאמר כי בעצת משה שאלו בני ישראל, ערב צאתם ממצרים, כלי כסף וכלי זהב ושמלות.
ה’ נתן את חן העם בעיני המצרים, ואלה אמנם השאילו לבני ישראל כל אשר שאלו מהם…
כבר ציינתי לעיל, שאין כל סיכוי שעם של עבדים הביא עמו ממקום עבדותו עושר אדיר כמו
זה המתואר בפרשות שלנו. אבל לא רק זאת, בצלאל בן אורי וחבר האומנים שלידו אמורים
על פי פרקים אלה לעבד מתכות, חומרים וצורות, אשר מזקיקות את מיטב הידע המטלורגי
והאמנותי של המפותחות באימפריות של המזרח הקדום. המספר איננו טורח כלל להסביר
לקורא כיצד הגיע בצלאל אל הידע הזה, כאשר הוא ושאר העברים היו אמורים להיות
מועסקים במצרים בחומר ובלבנים!…
זאת ועוד אחרת, למה לתורה לטרוח לתאר בפירוט כזה את המשכן ואביזריו, אם בהגיע
ישראל ליישוב קבע הוא ימיר את המשכן במקדש אבן, אשר יהיה שונה מהמשכן בכל תחום
אפשרי – בחומר, במידות ובצורה )ראו מלכים א’ / 6(? איזה טעם יש להנציח את בניין
המשכן לכל פרטיו במקום מרכזי בתורה )ועוד בארבע חזרות!(, אם בימי שלמה הכול ישתנה?
אם אמנם המשכן נבנה על פי צו אלוהי, כפי שהסופר הכוהני רוצה שנאמין, והאל עצמו אבה
לו את המקום הזה למושב לו, עד כי “כבוד ה’ מלא את המשכן” )שמות מ’ / 35(, מה טעם
בא נביא בימי הגלות, הלא הוא יחזקאל, והופך את היוצרות, ומתאר מקדש השונה, מן הקצה
אל הקצה, הן מהמשכן שבפרשות שלנו והן ממקדש שלמה )יחזקאל מ’-מג(? שלא לדבר על כך
שבימי בית שני היה המקדש דל כל כך ביחס למקדש שלמה, עד כי גרם לבכי לזקנים שהכירו
ת הבית הראשון )ראו עזרא ג’ / 12, חגי ב’ / 3(….
)ב( כבר ציינתי לעיל, שעל פי “הריאליה” המקראית עצמה לא ייתכן שניתן היה לבנות
משכן ואביזרים כל כך יקרים במדבר סיני, כאשר כל רכושם של בני ישראל הוא מה שעבדים
הבורחים מאדוניהם עשויים לרכוש. ברור שהסופר הכוהני בדה מלבו עולם אקסטרווגנטי של
פולחן, כדי להאדיר את המשרה שהוא ובני עדתו אמונים עליה. אך בכך לא די, מסתבר
שהסבירות הייתה ממנו והלאה באופן מוחלט – הוא מתאר, למשל, מזבח שלא היה מחזיק מעמד
אפילו יום אחד: המזבח בנוי עצי שטים מצופים נחושת – והרי בחום הגבוה של האש, עליה
מוקרבים הקורבנות, הייתה הנחושת נמסה מייד, והעצים היו נשרפים! זאת ועוד אחרת:
בפרק המתאר את מעמד הר סיני )שמות כ'(, שבו העם שומע את עשרת הדברות ו”רואה את
הקולות” מזהיר האל את בני ישראל לבנות לו מזבח אדמה, או מזבח אבנים שלא הונפה על
אבניו חרב )שם פס’ 22-21(, ולא רק שלא מדובר שם על מזבח ממתכת, אלא שמזבח האדמה
מובא כאנטיתזה לאלוהי המתכת של עמים אחרים )שם, פס’ 20(. הרבה קולמוסים צריכים
הפרשנים ההרמוניסטים כדי ליישב את הסתירה בין שני המקומות. מכל מקום, הרי לפנינו
עוד ראיה לכך שהמקורות השונים של התורה נכתבו בידי אנשים שונים בתקופות שונות,
ומתוך השקפות עולם אמוניות שונות. (ע”כ. מימלץ לשאינם/ן מאמינים/ות)
4. ויכס הענן….כי עמן ה’ על המשכן…
היכן א-להים
….: “ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם… כי ענן ה’ על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל ישראל בכל מסעיהם” (מ’ ל”ו-ל”ח). אך בעוד שהענן והאש ייראו תמיד לעיני העם, כבוד ה’ עצמו יתגלה רק לעתים רחוקות, כמעט תמיד בשעות משבר, כדוגמת סיפור המרגלים: “וכבוד ה’ נראה באוהל מועד אל כל בני ישראל” (במדבר י”ג י’)…..
אך העדות החזקה ביותר לאנושיותו של האל בתקופת המשכן היא המשכן עצמו: אוהל מפואר, מרוהט ומואר שמשרתים מתרוצצים בו כמו בהיכלו של מלך ומגישים לו כביכול את מזונו. כעת ימסור אלוהים את ההוראות המדויקות לתחזוקת ההיכל, שנעיין בהן בשבועות הבאים. לשם כך נדרש אלוהים לקרוא למשה. זהו התפר שבין סוף חומש “שמות” לתחילת “ויקרא”….
ומתוך אוסף מאמרים “תוצרת” אוניברסיטת בר-אילן ב –
אבחר ב –
חמשת הפסוקים האחרונים של פרשתנו ושל הספר מתארים את גילוי השכינה על המשכן (מ:לד-לח). ברם, לכשנתבונן בהם ניווכח ששלושה נושאים בקטע זה, ואלו הם:
א. גילוי שכינה על ידי הענן וכבוד ה’, שגם מונעת ממשה אפשרות כניסה לאוהל מועד (לד-לה)
ב. הסתלקות הענן כאות לתחילת המסע של בני ישראל (לו-לז)
ג. תיאור המשכן כמלֻווה תמיד בענן ובאש (לח)
כמה שאלות עולות בקשר לכך, ונעסוק במקצתן:
1) הפסוק אומר: “וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן” (מ:לד). האם הענן וכבוד ה’ אחד הם או שני דברים נפרדים?
2) בפסוק שלאחר מכן כתוב: “וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד כִּי-שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן” (מ:לה). אם המשכן “נעול” על ידי הענן, כיצד הוא מתפקד? יתר על כן, הרי יודעים אנו שמשה נכנס, וכן הכוהנים בעבודתם, והיינו מצפים אם כן שלאחר תיאור זה יוצג פתרון לשאלה איך נכנסו. והנה במקום פתרון מתארת התורה פונקציה אחרת של הענן: איתות לבני ישראל לנוע. היש קשר בין תפקידיו השונים של הענן?
3) בפסוק האחרון נזכרת האש שיש לה תפקיד בלילה, המקביל לתפקיד הענן ביום: “וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה” (פסוק לח). מנין אש זו, שלא נזכרה עד כה?
(ע”כ. מומלץ)
ומתוך מאמר נוסף ב –
http://www1.biu.ac.il/Parasha/Pekudey/Marzbach
ה הקשר בין הכאוס לכימאי ון הלמונט ולפרשת פקודי וספר שמות?
בסוף ספר שמות מופיעה פרשה אחת קצרה של חמישה פסוקים, ובה מילה אחת החוזרת בכל פסוק ופסוק – ענן:
“וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד”; “כִּי-שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן”; “וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן”; “וְאִם-לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן”; “כִּי עֲנַן ה’ עַל-הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם” (מ:לד-לח).
באופן כללי מילה זו נדירה למדי במקרא. בספר בראשית היא נזכרת פעם אחת בעניין הקשת: “אֶת-קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן” (בר’ ט:יג). בספר שמות היא מופיעה תמיד כמושג טרנסצנדנטאלי: “בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ” (יג:כא); “כְּבוֹד ה’ נִרְאָה בֶּעָנָן” (טז:י); “וַיֵּרֶד ה’ בֶּעָנָן” (לד:ה). הענן מופיע בשכיחות גדולה במיוחד כשמשה עלה על הר סיני (סוף פרשת משפטים) ובכל פרשיות המשכן. הענן רומז על השגחה עליונה ועל דאגתו של הקב”ה לכל הצרכים של עמו. נוכחות ה’ בעולם מקשה לכאורה את הבחירה החופשית על האדם, ותפקיד הענן לכסות על התערבות א-להים במהלך ההיסטוריה. הפסוקים האחרונים של ספר שמות מבליטים את אותה השגחה עליונה וכך מסכמים את הספר המתאר את יצירת עם ישראל.
רק בספר ויקרא הענן מתקשר לפעולת האדם בביטוי “עֲנַן הַקְּטֹרֶת” (ויק’ טז:יג). נזכיר גם שבמשך 40 שנות הנדודים במדבר יש תמיד ענן המלווה ומוביל את בני ישראל בכל שעות היום ועמוד אש (עשן) בלילה….
בני ישראל בנו את המשכן במדבר מכוח ה’תוהו’: הכול נבנה בהתאם לציוויים, לפי הכמויות והמידות הרצויות. פרשיות בניית המשכן מלאות מספרים הן למשכן עצמו והן לכליו. והרי אין השכינה והברכה שורות על דבר שנמנה אלא על דבר הסמוי מן העין! לכן בא עשן הקטורת, שהוא התיקון לכימות המשכן, תיקון לכל המספרים במעשה בניין המשכן ולכל הסטטיסטיקות של פרשת פקודי. בניית המשכן, כבריאת העולם, צריכה לכלול בסיס גשמי הניתן לכימות אבל גם אקראיות ואי-סדר, שעשן הקטורת שאין בו צורה מסמל אותו. (ע”כ. מומלץ)
סיימנו, איכשהו את חומש שמות
חזק חזק ונתחזק
שבת שלום
שבוע טוב
להת