כי תשא – תשע”ז

 


From: 
Sent: Sunday, 19 March 2017 1:52 AM
To:
Subject: כי תשא …. כי ששת ימים… כי פרעה אהרן…..

הקדמה כללית
 
 
מדי פעם – ואפילו לעתים קרובות מדי, תוך כדי נסיון לקריאה שוטפת של אחד מחלקי  = חומשי, ספר התורה. הקורא נתקע במכשול, “קפיצה ” לא ברורה בתוכן, מנושא אחד לנושא שונה  ולא קשור לחלוטין. ואז הקורא שואל  – מה קרה עם העריכה? האם יש סדר בכתובים? וגם חז”ל שאלו  “מה עניין שמיטה אצל הר-סיני?”. אז  בדלית ברירה ניתנה התשובה “אין מוקדם ומאוחר בתורה”, בקצור אין סדר, אין עריכה מסוקרת בתורה.
 
 במקביל מתעוררת התמיהה “למה (ל שוואית) התכוון  “המשורר” – אופס, העורך, או התכוונו העורכים., או אפילו בורא העולם? 
 
האם באמת העורך התכוון לערב מין בשאינו מינו, על מנת לחוד לנו חידות לגבי המסר שהעורך (או א-להים)  החביא בסגנון עריכתו? או האם בורא העולם אכן התכוון לפשט המילים הכתובות? (לדוגמה “ריח ניחוחי”) או שהתורה הכתובה רווייה בסודות נסתרים וטמירים.
 
ובעצם מה זה חשוב. אחרי חורבן בית המקדש השני, הייתה ליהודים ברירה אחת, “להיות או לחדול”  למנהיגיה הרוחניים של היהדות במאות הראשונות לספירה, הייתה בחירה אחת ויחידה  “להיות. והדבר, “הרכוש” היחידי שהיה להם ביד, הייתה התורה או היה אוסף של ספרים שלימים נקרא התנ”ך. 
 
הם ערכו סופית את התנרה (והתנ”ך) ובין השאר הם גם הזיזו את א-להים לצד – אמרו לו “תורה לא בשמיים היא…” – אמנם “כבודו מלא עולם” .. להערצו וכו’  אבל להחליט ולקבוע הלכות ומצוות, זו האחריות שהרבנים לקחו על עצמם.ומאז יש לנו את היהדות כפי שהחליטו רבנינו ודרשנינו.
 
לפני שבוע .כהמשך למבנה וכלי המשכן סיים הכתוב בנושא של בניית מזבח הקטורת, השבוע  –  במקום להמשיך עם מושאי הבנייה, מופיע קטע לא שייך שמצווה על ספירת אוכלוסין, ספירת חצאי שקלים, חצי שקל מס גולגולת, –  ולאחר מכן המקרא  שוב חוזר וממשיך בנושא של כיור המשכן
 
מה עניין ספירת בני ישראל בחצאי שקלים שנדחף על ידי העורך בין מזבח הנחושת לכיור.
 
 
אחת הבעיות  בקריאה השבועית, היא, שכאשר קוראים את פרשת השבוע שמים יתר לב להתחלת הפרשה בו בזמן שוכחים/מתעלמים (???) מסוף הפרשה של השבוע הקודם, כביכול אין לה קשר לנאמר השבוע, עד שמתעוררת השאילה “למה נסמכה….” ואז יש לנו  הסבר חז”לי והרבה חושבים שאכן העורך התכוון בעריכה למה שכיוונו המפרשים מאות ואולי גם אלפי שנים לאחר מכן.
 
אבל כן, יש לנו ספר = ספר תורה — ייחודי אז – הפוך בה והפוך בה… ואכן הופכים והופכים, וימשיכו להפוך עד לביאת המשיח.
 
אז השאילה השבועית — לפני שבוע סיימנו עם מזבח קטורת, השבוע לפתע 5-6 פסוקים על ספירת עם, וחוזרים לבניית הכיור נחושת. — למה נסמכה?
 
והשאילה הכללית – האם יש כללים כלשהם בעריכת התורה?
  
האם התורה היא ספר? גם ספר הטלפונים להבדיל הוא ספר
 
מה אפשר לחשוב על העריכה?
 
מתוך
 
 
…מהי  התורה, מה היא כוללת, מי כתב אותה ומתי, והאם היא עברה שינויים במשך הדורות. כל אלו הינן שאלות יסוד שרבנים ובעיקר חוקרי המקרא דנו בהן במשך מאות שנים ואף יותר, ועד ימינו ממשיכים ללבן את הסוגיות הללו ולחדד את התשובות שניתנות לשאלות אלו. תקצר היריעה מלהביא את כל הדעות במחקר שדנות בנושא זה, אך ננסה להציג בפני הקורא כמות מידע מספקת ודוגמאות רבות אשר יעזרו לקורא לראות תמונה רחבה.

המונח “תורה” כיום, מתייחס לספר בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, ודברים, הנקראים גם חמישה חומשי תורה. “תורה” במובן היותר רחב כוללת גם את הנ”ך (נביאים, כתובים), תושב”ע, וכל ספר אחר שנכתב ברוח התורה. אך אנו עוסקים כאן רק בתורה כמתייחסת לחמישה חומשי תורה, או מה שמכונה “תורת משה”.

אנו נערוך כאן ביקורת והשוואה טקסטואלית של התורה. חז”ל קבעו את הכלל “אין מוקדם ומאוחר בתורה”, אך הם לא עמדו על הסיבה שעומדת מאחוריו. כלל זה בעצם אומר שהתורה לא עברה עריכה, או ליתר דיוק, היא לא עברה עריכה מספקת. חסרון בעריכה ניכר בדוגמאות כגון כפל מקורות (סותרים ולא סותרים), אנכרוניזם/כתיבה מאוחרת, בעיות כתיב/דקדוק, מקורות חסרים/קטועים, ובעיות כלליות של עריכה וסדר.

קשה לומר שבעיות עריכה אלו נכתבו בכוונה תחילה בצורה הזו ע”י מחבר אחד, אלא הן מעידות על פעולת עריכה מאוחרת של מקורות שונים של ספר התורה. בקישורים להלן נציג חלק ניכר מבעיות העריכה בתורה לפי סדר הופעתם בתורה.

ודוגמה מפרשתנו לעריכה מאוחרת היא פרשת עגל הזהב, מה אירע (בערך = אולי)  ואיך הסיפור השתנה (נערך) עם הזמן?  – אז לפי זקוביץ+ שנאן ב –

http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=13016 

האם היה חטא במעשה עגל הזהב?

מחברים: יאיר זקוביץ; אביגדור שנאן

תקציר

המאמר עומד על הדמיון הרב שבין סיפור מעשה העגל בשמות ל”ב ובין סיפור ייסוד פולחן עגלי הזהב על ידי ירבעם בעת פילוג הממלכה. המאמר מציע שבני ממלכת ישראל ראו בעגל הזהב סמל לגיטימי לנוכחותו של אלוהי ישראל, ואל מסורת זו חזר ירבעם בבנותו עגלי זהב בבית-אל ובדן. כפולמוס כנגד ירבעם ומעשיו עוצב הסיפור בשמות ל”ב כצורתו המוכרת לנו, כסיפור של חטא ושל עבודת אלילים.

 

עם ישראל היוצא ממצרים אל המדבר מתקשה להמיר את סמכותו של הנוגש המצרי בסמכות אלוהיו הבלתי-נראה. העם אינו עומד בניסיונות שמנסה אותו אלוהיו ואף מעז פנים ומנסה אותו, וימות המדבר הם אפוא ימים של כפיות טובה בלתי-פוסקת.

הנורא מכל החטאים שישראל חוטא במדבר הוא חטא העגל (שמות לב). בעלות משה אל האלוהים לקבל את התורה, פונה העם המודאג אל אהרן בבקשה כי יעשה להם אלוהים אשר יובילם במדבר תחת משה שבושש לשוב (פסוק א). אהרן יוצר עגל זהב, עגל מסכה, והעם קורא לפניו: “… אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים” (פסוק ד). הקמת העגל על מכונו מלווה בחגיגות, ואף בגילויים של פריצות (פסוק ו: “ויקומו לצחק”). אלוהים מודיע למשה הניצב לפניו על חטאם של ישראל ומבקש להשמידם (פסוקים ז-י), אך משה מצליח לשכך את חמת האלוהים (פסוקים יא-יד). ברדת משה מן ההר ובראותו את העם החוגג לפני העגל הוא משבר את לוחות הברית, מעשה ידי האלוהים (פסוקים טו-יט), שורף את העגל, טוחנו עד דק, זורה את אפרו על פני המים ומשקה את בני ישראל (פסוק כ). מעשה ההשקאה הוא מעין אורדיאל, משפט אלוהים, לדעת מי אשם בחטא ומי אינו אשם בו, וכדברי חז”ל: “מלמד שבדקן כדרך שבודקין את הסוטות” (תוספתא עבודה זרה ד, ג, והשוו: תלמוד בבלי, עבודה זרה מד ע”א), ללמדך שהמבחן שבחן בו משה את ישראל דומה להשקיית האשה החשודה בזנות תחת אישה במים המאררים, לראות אם חטאה אם לאו (ראו במדבר ה, יא-לא). סוף המעשה במכה שמכים בני לוי, הנענים לקריאת משה “מי לה’ אלי”, בעם הפרוע והורגים ממנו שלושת אלפי איש. זכות המעשה עומדת לבני לוי, המתמנים לעבודת הקודש (פסוקים כה-כט).

סיפור התורה איננו היחיד שמספר בעגל זהב ובעבודתו. מעין דז’ה-וו חש הקורא מאוחר יותר למקרא הסיפור על אודות פילוג הממלכה המאוחדת תחת בית דוד, כאשר ירבעם המורד בשלמה וברחבעם בנו מבקש להטות את לב בני עמו ממלכה של ירושלים ומבית מקדשה ולהשיבם לעבוד בערי המקדש המסורתיות, בית-אל ודן. בשני מקדשים אלה מציב ירבעם עגלי זהב (מלכים א’ יב, כו-ל). ביצירת עגלי הזהב ובהצבתם רואה בעל ספר מלכים חטא חמור: “ויהי הדבר הזה לחטאת…” (שם, פסוק ל)…

בעל ספר דברי הימים, המספר בדרכו שלו את קורות ישראל בתקופת המלוכה, נותן בפי המלך אביה בן רחבעם מיהודה נאום שמכוון כנגד ירבעם, אויבו, וכנגד צבאו: “… ואתם המון רב ועמכם עגלי זהב אשר עשה לכם ירבעם לאלהים. הלא הדחתם את כהני ה’ את בני אהרן והלויים ותעשו לכם כהנים כעמי הארצות… והיה כהן ללא אלהים” (דברי הימים ב’ יג, ח-ט).

עם זאת דומה כי ההיסטוריוגרפים המקראיים, בעל ספר מלכים ובעל ספר דברי הימים, המתגוללים על ירבעם באשמת עבודה זרה, אינם משקפים את תפישתו של מלך זה ואת תפישת בני עמו באשר להקמת עגלי הזהב במקדשים בבית-אל ובדן. אין זה מתקבל על הדעת כי בשעת משבר – ניתוק מבית דוד – יחולל ירבעם מהפכה ויעורר לעבודת עגלים אשר לא ידעום אבותיו ואבות בני ישראל. מי שעשה נפשות לחזרה אל המקדשים המסורתיים חשב אל נכון כי גם העגלים רצויים הם לאלוהים, וכי בהצבתם יש משום חזרה ברוכה אל מסורת אבות. התפישה השוללת את עגלי ירבעם נולדה בממלכה המתחרה לה, בממלכת יהודה, שראתה בפולחן שבמקדש ירושלים את הדרך היחידה לעבוד את האלוהים

….

התיאור של יצירת עגלי ירבעם אכן מעורר בפרטים רבים את זכר עשיית עגל הזהב במדבר:

בשני הסיפורים מכונה העגל “עגל מסכה” (שמות לב, פסוקים ד, ח; דברים ט, פסוקים יב, טז; מלכים א’ יד, ט; מלכים ב’ יז, טז).

ההכרזות נוכח עגלי הזהב כמעט זהות בלשונן: “אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים” – דברי עם ישראל במדבר (שמות לב, ח), ו”הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים” – דברי ירבעם (מלכים א’ יב, כח [ואגב, שימו לבכם לדמיון הדברים אל הדיבר הראשון: “אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים…” – שמות כ, ודברים ה, ו]).

נראה לומר כי אנשי מלכות ישראל הבינו ללבו של ירבעם וידעו כי מעשה העגלים אינו בגדר רפורמציה, כי אם רסטורציה, השבת עטרה ליושנה, חזרה אל המסורת שעל-פיה אכן הוקם העגל במדבר, אך לא כמעשה של מרי וחטא, אלא כביטוי של ייסוד הפולחן הישראלי, מסורת שמקבילה לבניין המשכן וכליו, שנעשו אף הם במדבר. ולא זו אף זו: דומה כי רוב הנביאים שפעלו במלכות ישראל אף הם לא סברו כי יש חטא בשילוב העגלים בפולחן, שהרי לא אליהו, הלוחם הגדול בבעל, אף לא תלמידו אלישע ועמם רוב רובם של נביאי ישראל, לא השמיעו קולם כנגד העגלים… 

הכול הודו, כפי הנראה, כי ירבעם רק חידש מסורת קדמונית בהקימו את העגלים, אך התורה, שביקשה להבאיש את ריחו של ירבעם, עיצבה את מעשה העגל בשמות ל”ב כחטא של עבודת אלילים

. מי שקורא עתה את מעשה ירבעם (הכתוב מתוך עוינות למלך המורד בבית דוד) לאורו של שמות ל”ב, מתרשם כי ירבעם חוזר להכעיס לחטוא בחטא הקדמון, הנורא בחטאי ימות המדבר. כמו כן סביר ביותר לומר כי בממלכת ישראל, שבה ראו בירבעם מעין “משה שני” (ראו להלן בפרק כד), הצביעו גם הצביעו על הקשר שבין עגל המדבר לעגליו של המלך, אך ציירו בצבעים שונים לחלוטין, חיוביים בהחלט, את מעשה העגל הראשון, היסוד והמניע למעשה ירבעם

מעשה העגל בשמות ל”ב מטיל חלק מן האחריות לעוון על אהרן, אשר נענה לבקשת העם לעשות לו את הפסל. ספר דברים, השב ומספר את סיפור העגל אך נותן אותו בפי משה (פרק ט), שם את עול האשם כולו על כתפי העם. רק כתוב אחד בפרק זה, המבקש להתאים את מהלך העלילה אל זה של ספר שמות, שיבץ את אהרן בסיפור: “ובאהרן התאנף ה’ מאוד להשמידו, ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא” (פסוק כ).

כאהרן גם ירבעם משרת ככוהן (שמות לב, ב-ו; מלכים א’ יב, לג; יג, א).

שמות שני בניו של ירבעם – נדב, המולך תחתיו; ואביה, שמת בילדותו (מלכים א’ יד, פסוקים א, כ; טו, כה) – מעוררים את זכר שמות שני בניו הגדולים של אהרן שמתו בחטאם, נדב ואביהוא (ויקרא י, א-ב).

בזיקה שבין שני סיפורי העגל, זה של התורה וזה של ספר מלכים, חשו כבר חז”ל, ראו לדוגמה: “אמר רבי אושעיא: עד ירבעם היו ישראל יונקים מעגל אחד, מכאן ואילך משניים ושלושה עגלים” (תלמוד בבלי, סנהדרין קב ע”א).

נראה אפוא כי ירבעם ונתיניו לא התכוונו לחטוא כלפי אלוהי ישראל, לא בעשיית העגלים ולא בהכרזה כי “הנה אלוהיך ישראל”. דומה כי לא ראו בעגלים אלא סמל לנוכחות ה’ אלוהי ישראל במקום, ואולי אף כן שעליו ניצבה האלוהות הבלתי-נראית. מבחינה זו נראה כי לא היה הבדל רב בין העגלים שבמקדשי ממלכת הצפון ובין הכרובים, אותן חיות מכונפות, מרכבת האל, שניצבו במקדש ירושלים (מלכים א’ ו, כג-כח).

כבר צוין למעלה כי בשמות ל”ב אהרן הוא החוטא ואילו משה הוא הצדיק המכפר על העוון. אין להוציא מכלל אפשרות, עם זאת, כי במסורת שסופרה בממלכת ישראל, המשווה, כאמור, את ירבעם למשה, היה זה משה ולא אהרן אשר יצר את העגל, ומשה עשה מה שעשה לכבוד האלוהים ולא כפגיעה בו. מסורת שעל-פיה משה הוא אב בית כהונה בדן, אחד ממקדשי העגלים, נרמזת בשופטים יח, ל (ראו להלן, פרק יג). התפישה היהודאית, אשר הפרידה בין אבי הנביאים, משה, ובין בית הכהונה, בית אהרן, העדיפה לייחס את מעשה העגל, שראתה בו חטא, לאהרן, כדי לסלק כל זיקה בין משה ובין תפקיד הכהונה ומשפחת כהונה המשתלשלת ממנו.

לסיום פרק זה נכוון את תשומת הלב לכתובים בספר ירמיה (לד, יח-כ) על הברית שעברו בני יהודה, אשר בחטאם נמנעו מלשחרר את עבדיהם, בניגוד לחוקי התורה. נראה שבכתובים אלה עדיין אפשר למצוא הד עמום ללגיטימיות שייחסו בזמן מן הזמנים לעשיית העגל.

לסיכום: המסורת שהחזיקו בה בני ממלכת הצפון ראתה בעגל הזהב, אשר הוקם בסיני, סמל לגיטימי לנוכחותו של אלוהי ישראל, ואל מסורת זו חזר ירבעם בבנותו עגלי זהב בבית-אל ובדן. כפולמוס כנגד ירבעם ומעשיו עוצב הסיפור בשמות ל”ב כצורתו המוכרת לנו, קרי, כסיפור של חטא ושל עבודת אלילים, אך למסורת העתיקה נמצא הד בנוסח המקורי של ספר ירמיה, כפי ששחזרנוהו לעיל. מתברר אפוא כי סיפור העגל, עיבודיו והדיו, הם עדות למתח שבין שתי הממלכות, האחיות-היריבות, ובין הדרכים השונות לעבודת אלוהי ישראל שנהגו בהן.

(הארכתי בציטוט – אבל מעניין. מומלץ לעיון)

ועוד  מתוך

 
 

התורה נערכה עם שיבת ציון. ב–583 לפנה״ס הרשה כורש מלך פרס ליהודים הגולים לשוב ליהודה ולהקים בה אוֹטוֹנוֹמְיָה. פחוות יהודה (הממשל העצמי היהודי בארץ ישראל בתקופה הפרסית, במאה השישית לפנה”ס) היתה זקוקה לחוק, למשפט ולהיסטוריה מלכדת. אבל אליטת הגולים היתה מפולגת לפלגים מתחרים ובעלי מסורות נפרדות. כדי ליצור אומה מאוחדת היה צריך לשלב את המסורות בסיפור היסטורי אחד ובחוק מאוחד המקובל על הכל.

ככל הנראה הופקד על המלאכה עֶזְרָא הַסּוֹפֵר, או סופרים שעבדו תחתיו. במסגרת מינוי שקיבל מאַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא מלך פרס הוא ליכד את הכתבים העבריים הקדומים ויצר ספר משולב אחד עם קדימות למקור הכוהני, שהרי עזרא היה כוהן. כנראה אין זה מקרה שבמרכז ההיסטוריה היהודית שיצר עזרא, שהיתה אמורה ללכד את הגולים השבים לארצם, היו סיפור שיבה מגלות (במצרים), מסע אל ארץ ישראל וקבלת חוק על ידי מנהיג כריזמטי.

עם בואו של עזרא בראש קבוצת עולים לירושלים — כנראה ב–458 לפנה״ס — נערך טקס גדול שבו הציג עזרא את ״ספר התורה״: ״וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל… וַיִּקְרָא בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמַּיִם מִן הָאוֹר עַד מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה״ (נחמיה ח׳, ב׳־ג׳). כך נולדה התורה, פחות או יותר כפי שאנחנו מכירים אותה היום.

צמד הפסוקים הללו חשוב מסיבה נוספת. בעוד שבפסוק ג׳ מכונה הספר שמציג עזרא ״ספר התורה״, בפסוק ב׳ אותו ספר מכונה בקיצור ״התורה״. הדבר מלמד על שינוי סמנטי שחל במילה ״התורה״ בתחילת ימי בית שני. מילה שבעבר הורתה על ״הוראה״, חוק ומשפט החלה לשמש כשם הפרטי של החומש, בדומה לאופן שבו אנחנו משתמשים במילה זאת בימינו. ייתכן ששינוי משמעות זה הוא שהוביל את חז״ל לפרש בטעות פסוקים כמו ״וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (דברים ד׳, מ״ד) כעדות לכך שמשה כתב את התורה כולה.

(הארכתי בהקדמתי -קורה)

ומכאן לפרשתנו 

פסוקי השבוע
 
ולקחת את כסף הכפורים מאת..
שוב מחרון אפך
אולי אכפרה בעד…
ולא יראו פני ריקם
 

ערב שבת שלום
  
פתיחה 
 
כמו הרבה פרשות אחרות, גם פרשת כי תשא היא די “מבולבלת” מבחינת התוכן,
 
 מתוך ויקיפדיה ב-
 
 
 
תוכן: סיום תיאור מצוות המשכן, חטא העגל, לוחות הברית השניים
 
..תחילת הפרשה עוסקת במצוות מחצית השקל, ובהוראות נוספות הקשורות למשכן, אך רוב הפרשה עוסקת בסיפור חטא העגל ובהשלכותיו.
 
בקריאת הפרשה בבית הכנסת, הפרשה מחולקת באופן לא פרופורציונלי בין שבעת העולים לתורה, כשרוב הפרשה נקראת בעלייה הראשונה והשנייה של הכהן והלוי, ורק מיעוט הפרשה נשאר לחמש העליות האחרונות. המטרה בחלוקה זו היא כדי שסיפור חטא העגל ייקרא בעליית הלוי, מכיוון שעל פי המסורת שבט לוי לא חטאו בחטא העגל..(ע”כ)
 
כדאי לפתח קצת את התוכן, ויש להוסיף שבפרשה גם מספר מצוות שונות וביניהן מצוות ראיית  פני ה’ בשלושת הרגלים,  (המשך להלן)
 
אז נושאי הפרשה לפי מה שסיכמתי ב –
 
 
 
נושאי הפרשה
 
מס לגולגולת
כיור למשכן
שמן משחת קדש
מתכון הקטורת
מינוי קבלן וקבלן משנה לבניית המשכן
שמירת שבת
יצירת העגל מנזמי הזהב
שבירת הלוחות והרג קרובי משפחה
משה פותח משרד
סדרת דיונים בין משה וא-להים על עונש העם והמשך הקשר עם א-להים
הופעת יחיד (ה’) ליחיד (משה) והמשך דיונים  תוך קבלת תקציר הוראות
כתיבת לוחות שנית
משה עם מסכה (מסוה)
 
ומצוות הפרשה הן (כרגיל מתוך)
 
שמות, פרשת כי תשא
קה: מצוות עשה – לתת מחצית שקל בכל שנה
קו: מצוות עשה – שיקדש כהן ידיו ורגליו לעבודה
קז: מצוות עשה – למשוח כהנים ומלכי ב”ד בשמן המשחה
קח: מצוות לא תעשה – שלא לסוך זר בשמן המשחה
קט: מצוות לא תעשה – שלא לעשות כמו שמן המשחה
קי: מצוות לא תעשה – שלא לעשות כמתכונת קטורת
קיא: מצוות לא תעשה – שלא לאכול ולשתות מתקרובת עבודה זרה
קיב: מצוות עשה – לשבות מעבודת הארץ בשמיטה
קיג: מצוות לא תעשה – שלא לאכול בשר בחלב
(ע”ע)
 
ואכן יש לנו פה “סלט” מעניין של שלל נושאים, שאינם קשורים זה לזה, וגם לא כל כך מתאים או משתלב עם סיפור חטא העגל ותוצאותיו. ואז שוב נשאלות השאילות שהוזכרו לעיל, מה עניין שמיטה … – או מה עניין מצוות קטורת הסמים לחטא העגל, וזה מקביל לשאילה למה התכוון (אם בכלל) העורך באוסף הנושאים השונים ל”מוזאיקה” כלשהי?
 
וכאמור – אחרי כ – 3,500 שנות, לא כל חשוב מה התכוונו בעבר, אלא מה אפשר ללמוד מ”ההיסטוריה” הכתובה, ומהמצוות ששורבבו לתוכה פה ושם?
 
 
וכבר עיינתי בפרשה זו בעבר ב –
 
 
(על: –  מעט על העגל, מחצית השקל -מגבית, שמן משחת קודש, קראתי בשם…בצלאל… רוח חכמה. עשו להם עגל מסכה, קרן עור פניו….מסווה)
 
תשע”ו
 
 
(על : כי תשא, סמים = בשמים, +מריחואנה, לוחות כתובים באצבע …,פרקו נזמי הזהב… משקל על הזהב, פני ילכו…אם אין פניך)

פרשת כי תשא (בחצייה השני) חשובה או אולי יותר נכון לקרא לה גורלית ליהדות במיוחד כי מתארת  את האירוע הגרוע והמחריד ביותר שאירע לבני ישראל  במדבר ושתוצאותיו נמשכות  עד לימינו ויימשכו גם לימות המשיח.
 
בני ישראל פשוט – ושלא נשכח – בהשגחת אהרן הכהן – סוגדים לעגל זהב. וכמו שחז”ל טוענים – מתוך
 
 

רש”י שמות פרק לב פסוק לד

וביום פקדי וגו’ – עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד, ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל:4

תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ד הלכה ה

רבי יודן בשם רבי יסא: אין כל דור ודור שאין בו אונקי אחת מחטיו של עגל.5

אבות דרבי נתן נוסח א פרק לד

“ודי זהב” – … רבי אליעזר בן יעקב אומר די הוא עון זה שילקו בו ישראל מכאן ועד שיחיו המתים.

(ע”כ. מומלץ)

 
 
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
 
1.כי תשא את ראש…
 
משפט מפתח עם השימוש במילת מפתח “כי”
 
בתנ”ך המילה “כי” מופיעה כ = 4200 פעמים, לפי
 
 
ובתורה כ – 800 +
 
ובפרשתנו  כ –  40 פעם
 
 טוב סתם קצת טריויה על מילה שימושית שמתפרשת ב – 4 אופנים., (הצצתי בקונקורדנציה) אחזור לתוכן.
 
 
כבר דנתי בנושא לפני שנה ושנתיים, אבל אוסיף עוד דעות ומקורות
 
מתוך
 
 

על מה נצטוו ישראל בפסוקים אלה? לשם מה ניתנת מחצית השקל?

לשם הבנת העניין, נעיין בפרשייה. הפרשייה פותחת בעניין המפקד: “כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם..”, ובהמשך מופיע השורש פ.ק.ד. עוד ארבע פעמים:

(יב) “ונתנו איש כופר נפשו לה’ בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם”.
(יג) “זה יתנו כל העובר על הפקודים…”
(יד) “כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה…”

ברור שעניין המפקד הוא מרכזי בפרשה זו, אך האם יש כאן צווי על עריכת מפקד? אם יש כאן ציווי, צריך להופיע קיום של צווי זה, ואכן, בפרשת פקודי אנו מוצאים אזכור לקיום המפקד:… 

אולם, לשון הפסוק – “כי תשא את ראש בני ישראל” – איננה לשון רגילה של צווי: המשמעות של “כי” היא “אם” או “כאשר”, וזו איננה לשון צווי. אין כאן צווי לפקוד, אלא המפקד הוא תיאור המקרה אליו מתייחס הציווי בהמשך. משמעות הפסוק היא, אפוא, כך: “כאשר תפקוד את בני ישראל, יתנו כל אחד כופר נפשו[2]“. כאשר משווים את הלשון בפרשת כי תשא ללשון בתחילת במדבר, ההבדל בולט מאד:

(ע”כ. נא לעיין במאמר)

ומשהו קבליסטי מתוך

 
 

“כי תשא את ראש בני ישראל ונתנו איש כופר נפשו… מחצית השקל… העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט”. יש לשאול: א) מהו לשון ראש. ב) כופר נפשו, מהו החטא, שצריך לתת כופר נפשו, שהוא ענין כפרה. ג) למה דווקא מחצית השקל, ולמה לא יתנו דבר שלם, היינו שקל שלם.

יש לפרש זה על דרך המוסר. יש ב’ מיני תשובות: בבחינת המעשה, ובבחינת הכוונה. הנה “ראש” נקרא בחינת שכל ודעת, ששם שייך ענין כוונה, כמו שכתוב “תפילה בלי כוונה כגוף בלי נשמה”, שהכוונה שייכת לבחינת נשמה ונפש. מה שאם כן המעשה שייך לבחינת ה”גוף”. וזה מרומז בלשון את “ראש” בני ישראל כופר “נפשו”. היינו מה שחטא בבחינת נפש, היינו שענינו על התשובה בבחינת הכוונה. היות שתשובה זו נוהגת אצל כל אחד ואחד. …

וענין מחצית יש לפרש, שרק בחינת המעשה הוא בידי אדם, ולא הכוונה. לכן נרמז רק במחצית, היינו אם האדם יתן את המחצית, היינו בחינת המעשה, אז הקדוש ברוך הוא יתן לו את מחצית השניה, היינו בחינת הכוונה. …(ע”כ)

ומתוך (אוסף פירושים על הפרשה) ב –

http://www.toratemetfreeware.com/online/f_01425_part_9.html

אור החיים

…. והוא מה שאמר כי תשא לשון  נשיאות ראש על דרך אומרו (בראשית מ’ י”ג) ישא פרעה את ראשך שהוא לשון מעלה, שתשא ראש בני ישראל שראשם נמוך לצד חסרונם במעשה העגל, והוא אומרו לפקודיהם על דרך אומרו (במדכר ל”א מ”ט) ולא נפקד ממנו איש ואמרו ז”ל (שבת ס”ד.) שלא נמצא בהם אדם שחטא, ונתנו איש כופר נפשו לה’ אשר חטא על הנפש,בפקוד אותם פירוש כמשמעו, וטעם אומרו ונתנו בתוספת וא”ו לצד שצריך קודם הכרת החטא כי לא טוב עשה וחטא בנפש ואחר כך יתן כופר נפשו לה’: (ע”כ. מומללץ למי שרוצה ללמוד לרוחב ולעומק)

http://www.toratemetfreeware.com/online/f_01425_part_9.html

2. ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור..

מה זה? מאז ומתמיד זכורני שהביטוי “ראש מר דרור” נשמע לי קצת מסתורי ומפחיד. וכבר עיינתי בו קצת לפני שנה ושנתיים (באתרים לעיל) אבל אוסיף קמעא.

אוסף פרשנויות של הראשונים מובא ב –

http://www.pash.co.il/Default.aspx?TorahID=2401

שמות פרק ל פסוק כג

..Collapse וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ

Expand פירוש “ואתה” כאן ביחס ליתר הציוויים שבלשון נוכח. מדוע כתוב “לך”? פירוש “ואתה” כאן ביחס ליתר הציוויים שבלשון נוכח. מדוע כתוב “לך”?

Collapse פירוש. מה פירוש “ראש” כאן?

Expand רש”י רש”י

Collapse רשב”ם

בשמים ראש. חשובים כדכתיב עם כל ראשי בשמים. ונראה בעיני כי בשמים גידולי אילנות כדכתיב הפיחי גני יזלו בשמיו. אבל בשמים ראש מיני שרף אילן או דברים שמוציאין מן הקרקע:

Collapse אבן עזרה

וטעם בשמים ראש שיוקח הראש מכל בושם כי הוא הנכבד מהנשאר באחרונה ואחר שאמר קנמון בשם. מה טעם להזכירו. אולי שיהיה מהנבחר. ג”כ הקנה.

Expand דעת זקנים מבעלי התוספות דעת זקנים מבעלי התוספות

Collapse רמב”ן

[מובא בפירושו לפרק כ”ה פסוק ו’] בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים. יש אומרים שזה מקרא קצר, בשמים לשמן המשחה וסמים לקטרת הסמים. ואחרים אמרו (הראב”ע בשם חכמי הדור) שהוא כאלו בהפוך, ולקטרת יביאו סמים. והזכירם בידיעה לומר הסמים הטובים להקטיר, כי גם שם לא פירש אותם. ור”א אמר שהוא כמשמעו, ובשמים לשניהם לשמן המשחה ולקטרת, כי יכנסו בקטרת בשמים שבלת נרד וכרכם וקנמון כדברי רבותינו (כריתות ו.). ולא הוצרך להזכיר ובשמים וסמים לקטרת, בעבור שהזכיר קטרת הסמים, כאשר לא הזכיר שמן לשמן המשחה. וזהו הנכון: והוצרכו לכל אלה הסברות, כי דעת בעלי הלשון שהסמים הם התרופות, כגון הלבונה והחלבנה, ובשמים הם הנאכלים שיקראו מסעדים, אשר להם בישום בריחן הטוב. אבל על דעת רש”י סמים שם לבשמים, וכך היא כונת רבותינו (שם ו:) במדרש אחד עשר סמנין נאמרו למשה בסיני, וכן מתרגם אונקלוס בוסמין בשניהם. והוא הנכון בכתוב הזה: אבל בעבור ששינה הכתוב הלשון יתכן שנאמר כי החשובים שבבעלי הריח והבשם נקראים בשמים. וענינו המובחרים והידועים בסמים, כמו שאמר בשמים ראש (להלן ל כג), בראש כל בושם (יחזקאל כז כב). גם נכון הוא שנאמר כי מלת בשמים ובשם מלה מורכבת, בו שם, בה סמים: והראיה על דבריהם שאמר (להלן ל כג) בשמים ראש מר דרור, והמור בסמים יחשב שהוא תרופה לא מסעד, ואמר הכתוב נרד וכרכם קנה וקנמון עם כל עצי לבונה (שה”ש ד יד), וכתיב (שם) מר ואהלות עם כל ראשי בשמים, ועל כלם אמר (שם טז) הפיחי גני יזלו בשמיו. ועוד, שהכתוב אמר (להלן לה כח) ואת הבשם ואת השמן למאור ולשמן המשחה ולקטרת הסמים, ולא הזכיר שהביאו סמים, אם כן כלם בכלל הבושם:

Collapse מהו משקלו של “בשמים ראש” זה?

Expand אבן עזרה אבן עזרה

Collapse הקדמה לפרשת הבשמים

Expand רבינו בחיי

Collapse מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת

Collapse מהו “מר”? האם זה סוג בשמים? מהו “דרור”?

Collapse אבן עזרה

ומלת מר. קשה. והגאון תרגמו מוש”ק. והנה איננו מעצים אף על פי שיש לו ריח טוב אולי בעבור זה הפרידו הכתוב מהבשמים כי כתוב אריתי מורי עם בשמי. והנה הוא מלוקט. ואומרים המביאים אותו כי הוא נעשה בגרון הצבי. והנה כתוב וידי נטפו מר. אולי כן הוא בהיותו לח.

Collapse רמב”ן

מר דרור חמש מאות. הסכימו המפרשים. והרב רבי משה (הרמב”ם בהל’ כלי המקדש פ”א ה”ב) מכללם, כי המור הוא הנקרא מוסק. ור”א השיב כי איננו בשם אע”פ שריחו טוב. ואולי בעבור זה הפרידו הכתוב מן הבשמים. והוא הקשה כי כתיב (שה”ש ה א) אריתי מורי, שהוא דבר מלוקט, ואומרים המביאים אותו כי הוא נעשה בגרון הצבי. ועוד מן הכתוב (שם ה ה) וידי נטפו מר. ואולי כן הוא בהיותו לח: ויתכן שיאמר “אריתי מורי” בעבור כי הוא דם נצרר בבטן החיה הדומה לצבי הידועה בארץ הודו, ובלכתה בין השיחים בימי החום הגדול מגרדת בנפח ההוא, והדם יוצא צרור ולוקטים אותו מן האחו. ואמר וידי נטפו מר, כי הכתוב ידמה ריחו כאילו ידיו תיטופנה מריח ההוא נטפי מים: ואחרים (הראב”ד בהל’ כלי המקדש פ”א ה”ג) אמרו איך יכנס בקטרת ובשמן הקדש דם חיה טמאה. גם זו אינה קושיא, כי הלחות ההוא הנאסף בה מרוב הדם ויזוב ממנה בחייה אין בו לא טומאה ולא מאוס: ופירשו (הראב”ע בפירוש הקצר והרד”ק בספר השרשים ש’ דרר) דרור מלשון וקראתם דרור (ויקרא כה י), שיהיה חפשי מן הזיוף והתערובת. ואולי נאמר שהצריך הכתוב להיותו חפשי, לומר שיוקח מן הצבי ההוא בהיותו חפשי מתהלך בין ערוגות הבשמים ומתענג כרצונו, כי כאשר ילכד ויעמוד ברשות אדם לא יעשה מור כי אם מעט ואיננו מבושם. וזה דבר ברור: ועם כל זה הנראה אלי מדברי רבותינו שאין המור מוס”ק, שהם אמרו במדרש חזית (שה”ש רבה ד יד) מור, אינמר”נון, והמוסק אף בלשון חכמים כך שמו מוסק, כמו שאמרו בברכות (מג.) חוץ ממוסק מפני שהוא מין חיה, וכן שם בירושלמי (פ”ו ה”ו) בר ממוסקים, וכתב בעל הערוך (ערך מסק) כי גם כך שמו בלשון יון. ועוד אמר במדרש חזית (שה”ש רבה א נח) צרור המור דודי לי, זה אברהם, מה המור הזה ראש לכל מיני בשמים, כך אברהם ראש לכל הצדיקים, מה המור הזה אין מפיח אלא באור, כך אברהם לא נודעו מעשיו עד שהושלך לכבשן האש, ומה המור הזה כל מי שלוקטו ידיו מתמרמרות, כך אברהם ממרר עצמו ומסגף עצמו ביסורין. והנה המוסק ריחו מפיח בלא אור. ועוד שנינו (מקואות פ”ט מ”ה) אלו חוצצין בכלים הזפת והמור וכו’, על המרדעת, רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי. וקתני (שם משנה ז) זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ וכל שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. ואין המוסק דבר נדבק כזפת שיחוץ, ואם שמא מתקנין אותו בענין שידבק בכלים, אינו מקפיד עליו שיחוץ אפילו על המרדעת. ותרגום מור ואהלות קציעות כל בגדותיך (תהלים מה ט) מורא ואקסיליאן וקציעתא: והקרוב שהוא הנקרא כן בלשון ערבי מור שיש ממנו מינין, מור אחמר ואביץ, ובו מקטירין, וריחו מפיח באור ביותר. והנה כל הלשונות עברית וארמית וגם הערביים שוות בו. ובלשון אגדה פרסית או יונית נקרא אנמרנין קרוב לזה, וגם בלשון רומיים נקרא מירא. ולהשואת הלשונות בו נראה שהוא המין ההוא, והוא יחשב בסמים. ומה שאמרו (שה”ש רבה שם) שהוא ראש לכל הבשמים, שהזכירתו תורה בראשם, או שהוא בהקטרה משובח מכולם. ואפשר שימצא עוד במיניו בעל ריח מבושם ביותר והוא הנקרא דרור, והלוקט לזה ידיו מתמרמרות שהוא מר כלענה. ושנו בספרא (ויקרא חובה פ’ יב) דברים שאי אפשר לדעתן, כגון המערב מים ביין, קומוס במור, כי זה מזייפין אותו בקומוס הנקרא צמג בערבי שהוא נדמה לו. ולכך אמר מר דרור, שיהיה נקי מן הזיוף שמזייפין אותו תמיד: ויתכן כי לשון “דרור” בכל מקום נקיות, וכן וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, שיהיו כל בעלי הארץ נקיים מעבדות ומכל שעבוד בגופם ובארצותם, כלשון ובעל השור נקי (לעיל כא כח): ומה שאמר הכתוב וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר (שה”ש ה ה), יתכן שיהיה שיעורו וידי נטפו שמן מור, כי המנהג לסוך בו גם הידים לעדן ולרכך אותן, כדכתיב (אסתר ב יב) ששה חדשים בשמן המור, ופירשו בו (מגילה יג.) שמן זית שלא הביא שליש, מפני שמשיר את השער ומעדן את הבשר. והענין, כי השמן הזה מתקנין אותו במור, ונקרא כן, וזה טעם “נטפו”. ואני סבור שהוא אינמרנון המוזכר במדרש (שה”ש רבה ד יד), שכך קורין בירושלמי (דמאי פ”א ה”ג) שמן ורד ורדינון, וכן דרך השמות בשמנים בלשונות הגוים. גם יתכן שיוציאו מן המור שמן כאשר נעשה במצטכ”י וזולתו מן הצמגים, והנה ראוי לקרותו מור ושמן המור:

Expand רשב”ם רשב”ם

Expand רבינו בחיי רבינו בחיי

Collapse וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם

Expand מהו קנמן? מה תיבת “בשם” מוסיפה על הזיהוי שלו? מהו קנמן? מה תיבת “בשם” מוסיפה על הזיהוי שלו?

Expand מדוע כתוב כמה משקל יש בחצי הכמות, ולא כתוב משקלו של כל הכמות? מדוע כתוב כמה משקל יש בחצי הכמות, ולא כתוב משקלו של כל הכמות?

Collapse וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם: וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם:

Expand פירוש. מה תיבת “בשם” מוסיפה על הציווי? פירוש. מה תיבת “בשם” מוסיפה על הציווי?

Expand האם זהו כל משקלו או חציו? האם זהו כל משקלו או חציו?

Expand רמזים למשקל של הבשמים השונים רמזים למשקל של הבשמים השונים

(ע:כ. המילים באנגלית, COLLAPSE מציינת את הפירוש המורחב שניתן במקור לצמצמו וכנ”ל להיפך במילה  EXPAND. מומלץ לעיום)

ומתוך

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9E%D7%9F_%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%97%D7%94הכנת שמן המשחה

….לשיטתו של רבי יהודה השמן הוכן באמצעות שליקת החומרים בשמן, ואילו לשיטת רבי יוסי היו שמים את החומרים במים, על גבי המים היו שופכים את השמן שהיה סופח את התמציות ומעבירים אותו לכלי אחר[1].

ניסים שנעשו בשמן המשחה

רבי יהודה מונה מספר ניסים שנעשו בשמן. כמות השמן שנוצרה הייתה 12 לוגין, אבל הוא הספיק למשיחה של המשכן כולו, כליו, אהרן ובניו, כל שבעת ימי המלואים וכן כהנים גדולים ומלכים[1]. בנוסף, השמן עתיד להספיק לעתיד לבוא שנאמר: “שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם”

ונראה שכבר הזכרתי בעבר את המחקר המקיף בנושא “שמן המשחה וקטרת הסמים” אבל אזכיר שוב, מומלץ למי שיש זמן, סבלנות ורצון ללמוד את הנושא על בוריו, ב –

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/shmaatin/ktoret1.htm

(לא אצטט. מומלץ)

ומתוך מאמר בוטני ב –

נייחד הפעם את הדיבור על הסוג מרווה (Salvia), ממשפחת השפתניים (Labiatae), סוג זה כולל כ-700 מינים, בתפוצה כלל עולמית, שרבים מהם משמשים צמחי תבלין וריח. בארץ, מצויים מסוג זה 23 מינים הניחנים בריח מיוחד. שימוש מגוון הנעשה בחומרים הכימיים המצויים במיני המרווה לצרכי רפואה, הקנו לה את השם Salvia. (Salvera = ישועה בלטינית)

…..כל המרוות, תבנית ייחודית של גבעול מרכזי וזוג ענפים היוצאים לצדדים, זה כנגד זה; הראובנים הביטו בתבנית הצמח, ומצאו בו את הדמיון אל תבנית המנורה, שעוצבה על ידי בצלאל במדבר, והיתה לסמל המדינה. כל המנסה כוחו בשרטוט המנורה מתוך המידע המפורט שבספר שמות כ”ה ובמהדורה חוזרת בשמות ל”ז, יתקשה! רש”י, תרץ את הקושי מתוך הפסוק: “וּרְאֵה וַעֲשֵׂהבְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר” (שמות כ”ה, מ’); והסביר כי הקדוש ברוך הוא, הראה למשה את תבנית המנורה באש: “מגיד שנתקשה משה במעשה המנורה עד שהראה לו הקב”ה מנורה של אש”.7 

הראובנים שערו כי תבנית הַמַּרְוָה, שמינים אחדים שלה נפוצים גם בהרי סיני, מקום בניית המשכן וכליו, סייעה בעיצוב מנורת המשכן. הכרות קרובה עם המרווה, מוסיפה פרטים היוצרים הקבלה נוספת למנורה: הריח האופייני, המתגבר עם האור והחום, מזכיר את הקטרת הקטורת, בד בבד עם הדלקת האור בנרות: “וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה’ לְדֹרֹתֵיכֶם” (שמות ל’, ח’). 

 

מששמע הראובני את השם ‘מְרַמִיָה’ למרווה בסביבות רמאללה, או את השם ‘מַרוּ’ בסביבות חולדה והרטוב, ואת שמה הארמי מַרְוָוה או מַרְוָוא, כפי שציין אסף הרופא,8  הבין כי הם קשורים במילה מֹר, שעניינה ריח טוב. שילוב בין מבנה הצמח, המזכיר את תבנית המנורה, לבין הריח הייחודי המזכיר את הקטורת, לבין מיקום המנורה בבית המקדש שבהר המוריה, נתנו להראובנים את הבסיס לשמו העברי, לדעתם, של הצמח – מוֹרִיַּה. השם מצביע על מור+יה, ובתוספת א’ יעיד על מאור+יה. לדעת הראובנים משום נוכחות וחשיבות הריח במורשת ישראל, קיימים במקורותינו שמות אנשים הקשורים במֹר, כמו: מִרְיָם; מְרָיוֹת; יִרְמְיָהוּ, ואפילו שמו של מָרְדֳּכַי היהודי. אמנם ידוע כי שמו נגזר משמו של האל הפרסי מַרְדוּך, אך חז”ל דרשו: “מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים שנאמר (שמות ל’) ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור” (ירושלמי מגילה י ע”ב).

(ע”כ)

3. אלהי מסכה לא תעשה… את חג המצות תשמור – שלוש פעמים יראה כל זכורך

שוב מעבר חד מנושא לנושא. אז מה הקשר בין אלהי מסכה וחג המצות? תשובה לפי הזוהר – מתוך (הערה לגבי חומרת מצוות פסח) ב –

והר, כרך ב (שמות), פרשת תצוה, קע”ט::

כתיב (שמות, ל”ד, יז) “אלהי מסכה לא תעשה לך”, וכתיב בתריה (שם, שם, יח) את “חג המצות תשמר”. מאי (עביד) האי לגבי האי? אלא הכי אוקמוה: מאן דאכיל חמץ בפסח (כאלו עביד כו”ם למפלח לגרמיה דהא רזא הכי הוא דחמץ בפסח), כמאן דפלח לכו”ם איהו.

תרגום: כתוב “אלהי מסכה לא תעשה לך”, וכתוב אחריו “את חג המצות תשמר”. מה הקשר בין הפסוקים? אלא כך צריך לפרשם: מי שאוכל חמץ בפסח כאילו עשה עבודה זרה לעבוד לפניה, שזהו סוד חמץ בפסח..

(ע”כ)

ומתוך

http://www.breslev-midot.com/pesach2006.asp

המכבד את המועדות מתדבק בהקב”ה. אלהי מסכה לא תעשה לך, את חג המצות תשמור (שמות לד, יז – ח). מן הסמיכות של שתי מצוות אלה למדו חז”ל (פסחים קיח),כי “המבזה את המועדות כאילו עובד עבודה זרה”. ולעומת זאת, המכבד את המועדות מתדבק בהקב”ה, כי מידה טובה מרובה. (שפת אמת) 
 
 
4. ולא יראו פני ריקם
 
מסתבר שביקור בבית  ה’, כרוך בהבאת :”מתנה, לה'” קורבן  עולת ראייה. אלא שפרטי המצווה אינם ברורים כי נאמר :איש כנדבת ידו…” כך שאיכשהו הקורבן הומר ב מתנת כסף, כמבן לכהנים. אסור לבוא למקדש בידיים ריקות
 
מתוך
 
 
“קורבן עולת ראייה היא אחד משלושת הקורבנות שמתחייב בהם כל אדם מישראל בעלייתו לרגל לבית המקדש בשלושת הרגלים – פסחשבועות וסוכות.

אדם שאינו מביא קרבן זה עובר על האיסור של “לא יראו פני ריקם”. איסור לאו זה נחשב ללאו שאין בו מעשה[1], מכיוון שהאיסור הוא על הראייה באופן “ריקם” שזה כמובן אינו מעשה, או מכיוון שניתן להשלים את קרבן הראייה כך שהאיסור הוא אי השלמת הקרבן לאחר מכן[2].

חובת הבאת עולת ראייה אינה מוטלת אלא על הגברים, כפי שנאמר “ייראה כל זכורך“, אך הנשים פטורות. לדעת התלמוד הירושלמי אף שנשים פטורות מקורבן עולת ראייה הם חייבות לבוא למקדש ולהיראות שם לפני ה’; אך הראשונים הכריעו כדעת התלמוד הבבלי[6], שנשים פטורות גם מביאה למקדש.

לקורבן זה אין שיעור מן התורה, שנאמר: “איש כמתנת ידו כברכת ה’ אלוהיך אשר נתן לך”,[12] אך חכמים  קבעו שיעור מינימלי לערכו של הקורבן, לפי בית שמאי שתי מעות של כסף ולפי בית הלל (שהלכה כמותם) – מעה אחת של כסף.

(ע”כ)

 
 
 
ופירוא מדרשי חז”ל ניתן ב –
 
 
….משנה תורה:
שלש מצות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלש רגלים, ואלו הן, הראייה, שנאמר יראה כל זכורך, והחגיגה, שנאמר תחוג לה’ אלקיך, והשמחה שנאמר ושמחת בחגך. הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג, ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה, ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה לא דיו שלא עשה מצות עשה, אלא עובר על לא תעשה, שנאמר לא יראו פני ריקם, ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה. החגיגה האמורה בתורה היא שיקריב שלמים ביום טוב הראשון של חג… ושתי מצות אלו שהן הראייה והחגיגה אין הנשים חייבות בהן…
 
הראייה והחגיגה אין להן שיעור מן התורה, שנאמר “איש כמתנת ידו” וגו’, אבל מדברי סופרים שלא יהא קרבן עולת ראייה פחות משוה מעה כסף, ולא שלמי חגיגה פחות משוה שתי כסף, ומצוה להביא כפי עשרו, שנאמר כמתנת ידו…
 
מי שלא הקריב ביום טוב הראשון עולת ראייתו ושלמי חגיגתו הרי זה מקריבן בשאר ימות הרגל, שנאמר “שבעת ימים תחוג לה’ אלקיך”, מלמד שכולן ראויין לחגיגה, וכולן תשלומי ראשון הם. ומצוה להקדים ולהקריב בראשון… וכל המאחר הרי זה מגונה, ועליו נאמר “נוגי ממועד אספתי”.
 
עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו, ועל זה וכיוצא בו נאמר, מעוות לא יוכל לתקון…(ע”כ. יותר מ =,000 שנים עברו מאז חורבן בית שני, ועדיין מתעסקים המצווה שלא ניתן לממה, מזה כ – 2,000 שנה)
 
ומאמר מקיף בנושא מופיע ב –
 
 
(לא אצטט. מומלץ למתעמקים/ות)
 
 
5. ויקח את העגל…. ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל… שימו איש חרבו…והרגו…. ויגוף ה’ את העם….
 
פירוש הרמב”ן מתוך
 
 

(כ): ויזר על פני המים וישק את בני ישראל –
אחרי שהיה דק לעפר זרקו על פני מי הנחל היורד מן ההר והשקה אותן מאותן המים.
ואפשר כי הזהב השרוף שאיננו נתך, אבל הוא שרוף, ונטחן עד אשר דק, כאשר הזכיר ר”א, קל הוא על פני  המים, על כן היה צף והשקהו להם. או היה זורה אותו על הנחל מעט מעט, ושואב ומשקה להם טרם ישקע. או שהיה ממעשה הנסים. והנה רצה לבזות מעשיהם, טחן האלוה שלהם והכניסו בבטנם שיוציאוהו ברעי ובצואה, כמו שנאמר (ישעיה ל כב): תזרם כמו דוה צא תאמר לו. (ע”כ. מומלץ)
 
ואוסף פירושי חז”ל הראשונים ניתן ב –
 
 
(לא אצטט)
 
 
ועל הדרך בה מתו החוטאים במעשה העגל, מדוות בניתוח פמיניסטי ב –
 
 
…היא לקחה אוויר (אולי השתעלה קלות), נעמדה מול רבי אליעזר בן הורקנוס, והציגה שאלה בענייני פרשת השבוע: “מפני מה חטא אחד במעשה העגל, והם מתים בה שלוש מיתות?” (ירושלמי סוטה, ג, ד ומקומות נוספים).

..

השאלה שהציגה האישה החכמה והנכבדת (המכונה בחלק מהמקורות “מטרונא”) היא שאלה מצוינת במושגים למדניים. פרשת השבוע מתארת בצורה מקוטעת ומעט מבולבלת את עונשם של המשתתפים בחטא העגל.

 כדרכם של למדנים, ביקשה האישה לעשות הרמוניזציה בין המסורות השונות, וכשאיחדה ביניהן היא גילתה שחוטאי חטא העגל מתו בשלוש דרכים שונות, למרות שחטאו באותו חטא: חלק מתו במגיפה, חלק במסע ההרג שניהלו משה ובני לוי, וחלק שתו את המים שמהל משה באפרו של עגל הזהב.

 

יכול להיות שלאישה החכמה היה לא רק קושי למדני, אלא גם פתרון נהדר, אבל לעולם לא נדע זאת, כיוון שרבי אליעזר דחה בבושת פנים אותה ואת מאמציה הלמדני

 
(ע”כ. מומלץ,  בעיקר לנשים)
 
 
ולעומת זאתף משהו הפוך, מתוך
 
 
רבינו סעדיה גאון (רס”ג) מפרש את הכתוב באופן מפליא:
“וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. והשקה אותו לבני ישראל והתירו.”
 
דברי רס”ג הם תמוהים, כיצד יתכן שמשה מצא אופן של היתר לעגל; והרי אסור ליהנות מאפר עבודה זרה (פסחים דף כז, ב)!
רס”ג מרמז לנו – שהעגל לא היה עבודה זרה ממש; לפיכך משה מצא לו צד של היתר. הגישה הזו עונה על קשיים נוספים בפרשיה.
אהרון יצר את העגל יום לפני ירידת משה, מדוע הקב”ה לא אמר למשה כבר אז – “לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ”, מדוע הקב”ה המתין עד למחרת?
כאשר נעשו מעשים שהכעיסו את הקב”ה מופיעה לשון עבר כמו (שמות ד, יד) – “וַיִּחַר  אַף ה’ בְּמֹשֶׁה” וכן הוא בשאר המקומות שבתורה; כלומר, המעשים שנעשו – הכעיסו. אולם הכתוב כאן הוא יוצא דופן. הקב”ה אומר למשה (שמות לב, י) – “וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּיוְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם”. לשון “ וְיִחַר” היא לשון עתיד; ומשמע ממנה, שלמרות מעשיהם – לא היה עדיין  חרון אף אצל ה’. ואכן, רס”ג מבאר (בשונה מהרמב”ן): “אם תחדל  להתפלל עליהם – ייחר אפי בם ואכלם”. כלומר, רק אם משה יחדל מלהתפלל ולמצוא זכות לישראל – יהיה חרון אף.
(ע:כ. מומלץ)
 
ועוד זוית מבט (נשיית???) מתוך –
 
“השקיית עם ישראל במים המהולים באפרו של העגל מלמדת כי בחטא היו אלמנטים חיוביים שדרשו עידון וזיקוק. ייתכן שיש כאן גם התחסנות לקראת המשכן העומד להיבנות

ציוויי הכנת המשכן, כליו ובגדי הכהנים מפורטים בפרשות תרומה ותצווה. הביצוע מתואר בפרשות ויקהל ופקודי. בין הציווי לבין הביצוע ניצב חיץ. דרמה מתחוללת. ישנה השתהות והתרחשות המערערות את הזיקה הצמודה ואת המהלך המסודר של מעבר ממתן הוראה למימושה.

אך עיון מדוקדק במעשה העגל מעלה כי לפנינו לא רק שיבוש בלתי צפוי המנתק את הקשר בין הציווי לבין הביצוע. למעשה העגל היבטים משמעותיים המקשרים אותו למשכן. ראשית, אופן איסוף חומרי הגלם לצורך היצירה – הן בעגל והן במשכן וכליו העם תורם מרכושו. שנית, מטרת העשייה דומה – קרבת א־לוהים ועבודתו. ושלישית, תוצרהעשייה – עגל הזהב מזכיר את כרובי הזהב. בתיאור המרכבה ביחזקאל (א, י) מתוארות ארבע דמויות: אדם, אריה,שור ונשר. ארבע הדמויות מוזכרות שוב ביחזקאל (י, יד) אך הפעם ברשימה: כרוב, אדם, אריה ונשר. הכרוב החליף את השור. לכרובים יש, כפי הנראה, קשר כלשהו למראה השור (הנקשר כמובן אל העגל).

כאן מתעוררת במלוא חומרתה השאלה: אם עגל הזהב מזכיר באופן כל כך עמוק את המשכן – מדוע הוא נתפס כחטא כל כך חמור? אחת התשובות שניתנו לשאלה זו מתמקדת בהבדל אחד חשוב – את המשכן צֻווה עם ישראל לעשות ואילו בעגל לא ניתן כל ציווי. שיבוץ סיפור מעשה העגל בתפר בין פירוט ציוויי המשכן לבין תיאור ביצוע הציווי והקמת המשכן מדגיש אפוא את העדרו של הצו. מעשה העגל הוא האנטיתזה למשכן בכך שהעם עשה מעשה ללא שנתבקש לכך…(ע”כ)

ואסיים במשהו חיובי ויפה

6. ולא יחמוד איש את ארצך..

פסוק מעניין וקצת מוזר. ואכן מתוך

http://hayom.org.il/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2-%D7%95%D7%9C%D7%90-%D7%99%D7%97%D7%9E%D7%95%D7%93-%D7%90%D7%99%D7%A9-%D7%90%D7%AA-%D7%90%D7%A8%D7%A6%D7%9A/

אחת הנבואות המדהימות שניתנות על ידי משה רבינו, שמוכן להתחייב מראש שעם ישראל במשך כ-14000 שנה כל ימי משכן שילה, נוב וגבעון, ובזמן שבית המקדש היה קיים, הרכוש של עם ישראל יהיה שמור, בזמן שלא היו בביתם!

בעת העלייה לרגל השאירו ישראל את כל רכושם, שדותיהם כרמיהם חנויותיהם וביתם בכל רחבי הארץ ללא כל שמירה בשלושת הרגלים, ועלו לירושלים. רק בורא העולם יכול להבטיח שבתקופה זו שאורכת בכל רגל כשבוע  ויותר, הרכוש  והארץ יהיו שמורים ומוגנים. וההבטחה אכן קוימה! עדויות היסטוריות רבות מלמדות שעם ישראל עלה לרגל בהמוניו, ובכל אותן תקופות לא התרחשה התקפה של אויבים, או גניבת רכוש. שכן אם הייתה מתרחשת, יש להניח שעם ישראל היה מפסיק לעלות לרגל,  או אפילו נוטש את קיום המצוות חלילה.

וכך מובא בתלמוד ירושלמי (פאה פרק ג’ הלכה ז’) וכן במדרש רבה על שיר השירים (ז-א’): מעשה באחד ששכח לנעול דלת ביתו ועלה לפעמי רגלים. וכשבא, מצא נחש קשור טבעות דלתותיו.

(ע”כ

והתלמוד אומר ב –

chassidus.ru/bavli/?masechetid=4&daf=0008&amud=0002

אמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן כמאן כי האי תנא דתניא איסי בן יהודה אומר כלפי שאמרה תורה ולא יחמד איש את ארצך מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה והלא דברים קל וחומר ומה אלו שדרכן לזוק אינן ניזוקין בני אדם שאין דרכן לזוק על אחת כמה וכמה אין לי אלא בהליכה בחזרה מנין תלמוד לומר ופנית בבקר והלכת לאהליך מלמד שתלך ותמצא אהלך בשלום..(ע”כ)

ומי יתן שלא יחמדו אויבינו את ארצנו ושיהיה שלום)

שבת שלום

שבוע טוב

להת

Leave a Reply