From:
Sent: Sunday, 12 March 2017 2:24 AM
To:
Subject: ואתה תצווה …. ואתה הקרב…וזה אשר תעשה
חג פורים שמח
השבת – פרשת זכור – עמלק – המן ויש עוד הרבה שמות ידועים יותר או פחות של שונאי ישראל ימח שמם וזכרם שגרמו לנו לעם היהודי כ -2,000 שנות פורעניות אז —
משהו פורימי וזה לא תמיד מצחיק או משעשע. נכון הטוב ניצח את הרע, אבל רק במקרה. יש בסיפור המגילה הרבה יד הגורל, והרבה יותר נצחון המיניות הנשית.
חבל שב1939 לא הייתה לעם היהודי מישהי כמו אסתר המלכה, בנסיון למנוע את “הפתרון הסופי”.
אבל טוב שיש סיבה למסיבה. ומי שבעצם הפך את מגילת אסתר לקומדיה היו לא אחרים אלא חז”לינו שבין השאר קבעו ש –
- לושתי צמח זנב
- אסתר היתה אשתו של מרדכי, ירקרקת ???? ובת 75 כאשר אחשורוש התאהב בה
- בלילה אסתר הייתה לוחשת מילות קסם ואז לילית הייתה מתחפשת לאסתר נכנסת למיטה עם אחשורוש ואסתר היתה חוזרת לבעלה – למרדכי.
- דרייווש המלך הפרסי היה הבן של אסתר מ – ???? (מה לעשות סיפור פרסי)
ואפשר לשים לב לפסוק מעניין “ואני לא נקראת לבוא אל המלך זה 30 יום”. (האם יתכן שיש פה רמז שאסתר גילתה שהיא בהריון? – מדרש עמי)
ועוד ועוד –
ומי חיבר וכתב, או אולי חיברה/כתבה את סיפור אסתר? מי? מרדכי או אסתר? או שניהם – ביחד/לחוד. במגילה כתוב “ויכתוב מרדכי” וגם “ותכתוב אסתר” – לעניות דעתי אישה כתבה את הסיפור ומרדכי צינזר את הכתוב והוציא את שם ה’ מהסיפור, שח”וח אישה לא תכתוב מילים של קדושה.
ולמה עשו את אחשורוש טיפש? לדעתי מי שחוגג 120 יום רצוף – מצליח לאסוף בתולות (מאות, אלפים ואולי רק אחת) וממנה יהודי למשנה למלך לא יכול להיות טיפש
ואני שוכח שיש לי פרשת שבוע – אבל זו הזדמנות פורימית ואני מקווה שזה מעניין את הקוראים/ות.
כן, עוד מעט קוראים (וכשהגליון סו”ס יצא כבר קראו (פרט לירושלים ויריחו) את המגילה
אז עוד משהו – כאשר קוראים את מגילת אסתר, ניתן להבחין בשני דברים “חשובים”
- שם ה’ לא נזכר בתוכן. יש לשער שזה נעשה בכוונה תחילה. האם אולי בגלל שזה נכתב על ידי אישה (הערה 2 להלן) ולא בכדי. יש פה קריאה נוספת -ויותר מרמז -לעם היהודי לנצל כל דרך אפשרית להישרדות. ולא להסתמך רכ על “ישועת ה'” (שלא תמיד הוכיחה את עצמה) קריאת המגילה וחג פורים כנראה אומצו בארץ ישראל לאחר החורבן, כאשר העם היה תמה “איך א-להים הירשה שיחריבו את ביתו?” ומצד שני היה זקוק להתעודדות/התעוררות מוראלית לאומית ושישאר בלב העם זיק של תקווה לישועה – ולא בהכרח ניסית. ובנוסף היה צורך להעלאת המורל האישי, ומה יותר טוב מיום של חגיגה, שמחה “לזכר” נפילה ( או לקראת נפילה מחודשת) של האויב. ואין זה מפליא שמגילת אסתר לא נמצאה בין מגילות ים המלח. אולי פשוט מפני שהיא נכתבה/נערכה אחרי “חורבן” ירושלים ובעקבותיו חורבן איזור מערות ים המלח.
מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%AA_%D7%90%D7%A1%D7%AA%D7%A8
מגילת אסתר – ויקיפדיה
he.wikipedia.org לאחר דין ודברים נענית אסתר לדרישתו של מרדכי. היא מתקבלת אצל המלך ומבקשת ממנו שתערוך משתה לו … |
…..
הרקע ההיסטורי לסיפור
המספר מציב את ההתרחשות בזמנו של אחשוורוש, המזוהה במחקר עם חְשְׁיָרְשָׁ הראשון (כסרכסס בפי היוונים), שמלך כעשרים שנה במאה החמישית לפנה”ס (485-465), בהיותו בן 35, והיה דור רביעי הממלכה הפרסית. ממלכתו השתרעה מהודו ועד כוש, הוא נלחם במצרים ודיכא מרד של הבבלים בו ביד קשה. נודע בעוצמתו וביחסו הקשה כלפי אויביו, ובהתייחסותו לעצמו כאל אל. כך, למשל, ציווה להלקות את הים האגאי בשוטים לאחר שפרצה סערה ששיבשה את תוכניות המלחמה שלו. הוא התפרסם במשתאות הפאר שנהג לערוך, במתנות יקרות הערך שנהג לפזר ובריבוי הנשים אשר אהב. במקורות האירופאים הוא נראה כמלך הפכפך וחסר אופי אם כי במקורות הפרסיים הוא נתפס כמלך שאוהב את עמו.
יש חוקרים הסבורים שמאחורי דמותו הספרותית של אחשוורוש עומדת דמותו האמיתית של מלך פרסי אחר, כגון ארתחששתא הראשון. חוקרים אחרים, המתארכים את הסיפור לתקופה ההלניסטית, סבורים שהסיפור רומז לדמויות ולמאורעות היסטוריים מתקופה זו, והועלו מגוון הצעות בהקשר זה. יש הסבורים שהסיפור הוא בדיוני בעיקרו ואיננו מתייחס למאורעות היסטוריים כלשהם, ודמותו של אחשוורוש היא דמות ספרותית סטראוטיפית של מלך פרסי.
- המגילה היא די פמיניסטית,
בדומה לסיפור ברק ודבורה הנביאה ומות סיסרא על ידי יעל, גם בסיפור אסתר הנצחון הושג באמצעות אישה הדוד מרדכי רק נתן דחיפה קטנה “כי אם החרש תחרישי…מי יודע אם לעת כזאת הגעת…” . ואז אסתר מבצעת בכשרון את הריגת המן והצלת העם היהודי. בנוסף, יש בזה קריאה לפמיניסטיות לא להחריש ולקום נגד הצעת ממוכן “כי רבה היא וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן” ו “להיות כל איש שורר בביתו”
טוב, הגזמתי, מה יש? פורים – אפשר לגלוש. חשבתי לכתוב רק כמה מילים, ופתאום כאילו נפרץ סכר ויש שטפון מילים על מגילת אסתר וסביב לה. אז לפרשתנו, פרשת תצווה.
הקדמה כללית
ארבע פרשות בספר שמות מוקדשות בעיקר לבניין המשכן, אירוע ומבצע בנייה אדיר. הושקע בו הון עתק, אבל משמעותו לדורות די חלשה. מדברים על בית ראשון ושני, אבל לא מדברים על המשכן. אמנם היה משהו, מעין משכן = אהל מועד, בתקופת השופטים, שמואל, שאול ודוד. אולם קשה להבין מהפסוקים אם זה אכן היה לפי הארכיטקטורה הרשומה בחומש שמות. וכר דיברנו על זה, – היעלמות המשכן מתישהו.
פסוקי השבוע
ועשית בגדי קודש
ואלה הבגדים אשר יעשו
ולקח את הבגדים
ולקחת …(Xn)
{כמה פעמים מופיעה המילה “ולקחת” בפרשתנו?)
ערב שבת שלום
פתיחה
“ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך…
פרשתנו מתחלה בעוד לקיחה והפעם עם ציווי לקחת. לפני שבוע עוד היה מדובר בתרומה, אז אחרי שנלקחה תרומה, בא ציווי חדש של לקיחה, טוב בינתיים מדובר ב”לקיחת” שמן, בשבוע הבא כבר יקחו מס גולגולת. אין מה לעשות, כשיש שלטון יש שליט/ים והוא/הם לוקח/ים,
ביקורים קודמים בפרשתנו מובאים ב –
תשע”ד
תשע”ה
(על: תוכן הפרשה, והיה פי ראשו תחרה, להעלות נר תמיד, (שמן במדבר???) , תצווה, מצוות לבישת הבגדים, תפקידי הציץ)
תשע”ו
(על: בקור משה בשמים, מצוות כהנים גדולים, מקדש חוניו, – ציווי מזבח הקטרת – לא גמור)
סיכום הפרשה מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%AA%D7%A6%D7%95%D7%94
פרשת תצוה – ויקיפדיה
he.wikipedia.org הטקסט: פרשת תצוה – הטקסט עם תרגום אונקלוס, באתר “מכון ממרא” פרשת תצוה, באתר “מקראות גדולות הכתר” |
פרשת תְּצַוֶּה היא פרשת השבוע השמינית בספר שמות. היא מתחילה בפרק כ”ז, פסוק כ’ ומסתיימת בפרק ל’, פסוק י’. הפרשה ממשיכה את הפרשה הקודמת, פרשת תרומה, בהוראות לקראת הקמת המשכן. את פרשת תצווה קוראים לרוב לפני חג פורים.
שם הפרשה
הפרשה פותחת בפנייה למשה “ואתה תצווה את בני ישראל” מבלי לציין את שמו, וזו הפרשה היחידה בחומשים שמות-ויקרא-במדבר שלא מוזכר בה שמו של משה. מקובל במסורת היהודית לקשר זאת לבקשתו של משה מה’ לאחר חטא העגל המופיעה בפרשה הבאה, פרשת כי תשא: “וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ”.[1]
תוכן הפרשה
בתחילת הפרשה מובא ציווי למשה לקחת שמן לצורך הדלקת המנורה בכל יום ויום.
החצי הראשון של הפרשה עוסק בציווי על הכנת בגדי הכהונה של אהרן ובניו הכהנים. בגדי הכהן הגדול הם החושן, האפוד, הציץ, מעיל, כתונת, מצנפת, אבנט ומכנסיים. לכהנים הפשוטים (הדיוטות) היו רק ארבעה בגדים: כתונת, אבנט, מגבעת ומכנסיים.
החצי השני של הפרשה עוסק בציווי על קרבן המילואים, שיוקרב לשם חנוכת המשכן. לאחר מכן באים ציוויים על קרבן התמיד, ועל הכנת מזבח הזהב המיועד להקטרת קטורת הסמים. בפסוקים האחרונים של הפרשה אף מרומז על יום הכיפורים שיכלול טקס מיוחד ויתבצע אחת לשנה.
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
- כללי
מה הקורא הממוצע מרגיש כשהוא/היא קורא/ת את הפרשה פעם ראשונה? התלהבות? התרשמות? שעמום? התפלאות?
כל כך הרבה פרטים שלכאורה אינם חשובים. אם נבנה אי פעם את בית המקדש, באיזה מידות נשתמש? הרי בתי המקדש – אני מתכוון לבנייה עצמה עברה הרבה התפתחויות. אינני חושב שנבנה (בעתיד) אי פעם משכן. מה שנשאר זה בניית הכלים. אבל יש כמה וכמה גרסאות או מחלוקות לגבי צורת הכלי. למשל המנורה. אני מניח שהפתרון יהיה (כמו בהנחת תפילין, רש”י רבנו תם, המלבי”ם וכו’) שיהיו כמה מנורות חסידי X ידליקו אחת, חסידי Y שנייה וכו’, וכו’. כנ”ל לגבי הקרת הקורבנות … אוי וואי. גוואלט. איפה המשיח, אני מקווה שתהיה לו השקפת עולם מודרנית ולא ארכיאולוגית של האלף השני לפני הספירה. וכמו שא-להים החליט בזמנו – לפני כ – 3,000 + שנה לפי זמנו של עולם, כך גם א-להים, אולי באמצעות משיחו, יחליט לעדכן את הדת היהודית. לכשתבוא הגאולה… אמן
אז “טוב” שיש פרטים ולפחות אפשר לתפור את בגדי הכהונה ויש גם מנורה, ואולי מזבח, ואני משוכנע שיימצא תורם (ואולי כבר נמצא) שיתרום ארון קודש מצופה פנים וחוץ, זהב.
אוסף איורים על המשכן, כליו ובגדי הכהנים ניתן ב –
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/mishkan/mishkan.htm
(לא אצטט, מומלץ לקריאה וצפייה מעניינת)
פירוט נרחב של – המשכן וכליו – חומרים, כלים ומבנה. ניתן ב –
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/mishkan/mishkan.htm
(לא אצטט)
למה כל הפירוט ומה המשמעות?
איך רואים את זה החב”דניקים? מתוך
http://he.chabad.org/parshah/article_cdo/aid/1775745
“וזה כל האדם” כותב רבי שניאור זלמן מליאדי בספר החסידות הקלאסי התניא, “ותכלית בריאתו ובריאת כל העולמות עליונים ותחתונים להיות לו דירה זו בתחתונים.”
ה”משכן” הראשון מסוג זה שנבנה – וזה המשמש כאבטיפוס לכל המאמצים שנעשו מאז לבנות לאלוקים בית בעולם הפיזי – היה המשכן – המקדש הנייד שנבנה על ידי בני ישראל במדבר סיני אחרי מתן תורה בהר סיני. חמישה-עשר חומרים פיזיים, כולל זהב, כסף, נחושת, עץ, צמר, פשתן, עורות בעלי-חיים, שמן, תבלינים ומרגליות – המייצגים חתך של ממלכת המינרלים, הצומח והחי של היקום הפיזי וכן את משאבי האנוש שהושקעו בבנייה – חושלו והפכו לבניין המוקדש לשירות הא-ל על ידי האדם, ושבו אף בחר האלוקים לדבר עם האדם.
דבר זה מסביר את התיאור המפורט שלא כרגיל של המשכן בתורה. לא פחות מ-13 פרקים בספר שמות מלאים בפרטי בניית המשכן, החל בממדי כל קיר ועד לצבעים שבכל אחת מן היריעות. לעומת זאת, התורה מקדישה פרק אחד לסיפור בריאת העולם ושלושה פרקים להתגלות בהר סיני, והיא מסבירה חוקים מורכבים רבים באמצעות פסוק אחד ויחיד או אפילו במילה או באות אחת.
אולם, אם עצם תכלית הבריאה מתגלם בחישוקים, באדנים, בשטיחי הקיר ובריהוט, בקרסי נחושת ובווי כסף, ברור שכל פרט ופרט הוא בעל חשיבות עליונה עבורנו. חיוני שנדע כי למנורה היו עשרים ושניים גביעים מעוטרים מקושטים שהיו נעוצים בה וכל אחד מ-48 הקרשים היו באורך 10 אמה וברוחב 1.5 אמה. נחוץ להגדיר (כפי שעושה התלמוד) את 39 הצורות של עבודה יצירתית – החל בחריש דרך אריגה ועד לתאורה ולכתיבה – שנכללו בבניית המשכן. שכן כאן נמצא האבטיפוס לעבודת חיינו לעשות את העולם ואת חיינו לבית לאלוקים.
שלושה תחומים
המדרש ופרשני התנ”ך, ובמיוחד גדולי החסידות והקבלה, מדברים רבות על נושא זה ומתארים את המשכן בתור מודל לאדם, ליקום הפיזי ולבריאה בכללותה. הרהיטים או ה”כלים” במשכן, לדוגמה, מתפרשים כנציגי האיברים והיכולות השונים של האדם: ארון הקודש קשור בתודעה, בשכל וביכולת הדיבור. המנורה – בעיניים ובחוש הראייה; השולחן שהחזיק את “לחם הפנים” – לחוש הטעם; המזבח הפנימי שעליו שרפו קטורת – לחוש הריח; והמזבח החיצוני שעליו הועלו זבחי בעלי החיים והמזון – מייצג את מערכת העיכול ואיברים “שימושיים” אחרים.
באחת הרשימות שנתגלו אחרי הסתלקותו, סיכם הרבי מליובאוויטש פרשנויות מאת רבנו בחיי, רבי משה איסרליש (הרמ”א) רבי ישעיהו הורוביץ (השל”ה) ואחרים בנושא זה, הממחישות כיצד שלושת התחומים העיקריים של המשכן מקבילים לחלוקה דומה בבריאה, בזמן ובנשמה המשותפת של ישראל.
הרמב”ם מתאר את היקום כמורכב משלוש שכבות: חומר בלתי מזוכך (האדמה וכל יצורי האדמה), חומר מזוכך (הכוכבים וגרמי השמיים) וישויות רוחניות לחלוטין (יצורים שהם צורה בלבד, בלי חומר, כמו המלאכים שאינם גופים פיזיים אלא צורות רוחניות). כאשר מרחיבים חלוקה זו לתחום הזמן, אנו מוצאים את ששת ימות השבוע (חומר בלתי מזוכך), את השבת (חומר מזוכך) ואת “שבת השבתון” – יום כיפור – בו אנו מתעלים למצב של רוחניות נשגבה. בין נשמות ישראל קיימים ה”ישראלים” שחייהם מוקדשים באופן כללי לעסקי החיים החומריים – במשלח ידם כאיכרים, סוחרים, חיילים ועובדי מדינה; קיים שבט לוי, ששירותו בבית המקדש כלל זיכוך של העולם החומרי והתעלותו; וכן ישנו ה”כוהן הגדול”, אשר גילם את שיא הרוחניות שאותה יכול אדם להשיג. (ע”כ)
ומתוך
www.etzion.org.il/he/download/file/fid/10295
..באופן עקרוני, ניתן היה לחלק את השאלה לשני חלקים:
א. מדוע התורה מאריכה בפרטי פרטים של בניין המשכן שמיועד לזמן קצר עד בוא בני ישראל לארץ?
ב. אם ההנחה היא כי המילה ‘מקדש’ מכוונת למציאות קבועה והמילה ‘משכן’ מכוונת למציאות זמנית, מדוע התורה מנסחת את הציווי של בנין הבית בלשון “ועשו לי מקדש” ולא מצווה ועשו לי משכן?
לגבי השאלה הראשונה, ניתן לומר כי התורה מאריכה כל כך בפרטיו, על מנת להמחיש את החידוש הגדול שבהוית המשכן. עצם העובדה שישנו מבנה שלם על כל חלקיו המיועד להשראת שכינה שבני ישראל מצווים לבנותו (בניגוד למזבח או מצבה), הינו חדוש גדול ולכן יש להרחיב בפרטיו. במובן הזה, המקדש מהווה המשך ישיר למשכן בכל הקשור להשראת שכינה, וחידוש זה ממשיך אחר כך במקדש. כמו כן, בכל התפקידים החשובים שמשמש המשכן, ממשיך לשמש גם המקדש. …((ע”כ)
ועוד, מתוך
http://mikrarevivim.blogspot.com.au/2016/03/blog-post_49.html
לכאורה המשכן הוא פרדוקס. אדם עומד מולו, הוא אוהל. יריעותיו יריעות עזים. הוא מקרין צניעות. “וְעָשִׂ֙יתָ֙ יְרִיעֹ֣ת עִזִּ֔ים לְאֹ֖הֶל עַל־הַמִּשְׁכָּ֑ן” (שמות כ”ו,ז’) המדרש רואה בפשטות זאת היענות לרצונו של הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, ביטוי לרצונו להזדהות ממרומיו עם פשוטי עם, מאמיניו, ולהתחבר עימהם חיבור אינטימי, “ראו מה אני מחבב את התחתונים ויורד ושוכן תחת יריעות עזים, שנאמר ועשית יריעות עזים”(תנחומא ,פרשת תרומה סימן ח’). אבל אדם עומד בתוך האוהל והנה הוא בלב פאר מלכות ארצית של זהב וכסף ונחושת ואבנים טובות ומרגליות תרומת המכונים “תחתונים” לשם מלך מלכי המלכים, אל עליון, ומי שאמר ” “וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ”- יריעות עיזים-“וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם” (שם,כ”ה,ח’) מוקף טונות של כסף וזהב, איה חיבתו של זה לענווי ארץ, ואיה אמתו, בתוך משכנו או בברו, ואם בשניהם, איך מתקיים הפרדוקס הזה? יתירה על כך, מוכח לכאורה כי יותר משהעם הזדהה עם רעיון המשכן הניכר כביטוי להזדהות האל המרומם עימו, הוא הזדהה עם המשכן כרעיון הניכר בתרומה המופלגת של דרי מטה לתפארת שוכן מעלה. אוהל מועד על מידותיו המדויקות והידועות בציבור, ועל וכליו שמשקלם המופלג במתכות אצילות התפרסם מגובה בצוו אף הוא, הוקמו מתרומות בני ישראל.
לא רק שיוצאי מצרים, שלא יכלו להיות מעשירי האומות, נענו לתת על פי מה שנדרשו, אלא הרבו לתת מעבר למה שהמלאכה הייתה צריכה והעושים בה התלוננו בפני משה ” מַרְבִּ֥ים הָעָ֖ם לְהָבִ֑יא מִדֵּ֤י הָֽעֲבֹדָה֙ לַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה’ לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽהּ” עד שלא הייתה לו למשה עצה אלא להעביר קול במחנה לאמור, “אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אַל־יַעֲשׂוּ־ע֛וֹד מְלָאכָ֖ה לִתְרוּמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיִּכָּלֵ֥א הָעָ֖ם מֵהָבִֽיא” (שמות ל”ו,ה’-ר’). העם רצה לפאר ולרומם, יותר משהשם רצה להתגלות לעיני באי עולם בצמצום פארו לשם הדגשת גדולת צידקו….(ע”כ)
וזה די מעצבן. ברור כל מאמין תקוע. כלומר אין לו/לה ברירה, אם זה כתוב אז זו אמת. ואם זו אמת, אז חייבים להפות את המכוער והמוזר ואמת משמעותית, ועד כצה שזה נראה מגוחך, אם נסתכל על “מקדשים ששרדו עד ימינו, שלמים או הרוסים, נראה עד כמה הקדמונם הוציאו את “שארית כספם על בניית מונומנטים. אז גם לעם ישראל מותר. השאילה למה א-להים הוא שמצווה, כאילו א-להים הוא זה שצריך למונומנט. ובמטום להסביר “כפשוטו” מתפלספים.
- האיפוד והחושן – ולקחת את אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל…. ועשית חושן משפט מעשה חושה זרת ארכו וזרת רוחבו ומלאת בו מלואת אן ארבעה טורים…. והאבנים תהיין על שמות בני ישראל 12...
אפוד וחושן, שני אביזרי לבוש/קישוט/תקשורת מסתוריים. מה ידוע לנו מהפשט ו/או הדרש
כתב לי ידיד שלומד את פרשת השבוע
“מדוע בפסוק כח.ט. כתוב.” ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל”
כתוב “אבני שהם” ולא אבני השהם?
מחשבה…קרא את שתי המילים המילה הפוך ויוצא
“מה’ שינבא”. לכן “אבני – שהם” כתובים עם דגש ביניהם.
נבואת הכהן הגדול תבוא מה’ כל עוד הוא נושא את שמות בני ישראל מאוחדים.
שמות השבטים בנפרד על שתי לוחות תודעה על עתידם ושעתידם ביד ה’ דרך הכהן הגדול.
חזוק מחשבה זאת בא מפסוק כח.יב. ” ושמת את שתי האבנים על כתפות האפד אבני זכרן לבני ישראל ונשא אהרן את שמותם לפני ה’ על שתי כתפיו לזכרון (ע”כ*
— מעניין שהוא שם לב לזה שחסרה בפסוקנו “הא” הידיעה. האם זו תופעה נדירה, או חוזרת על עצמה? האם הוסר הידוע, אכן מובא במכוון, לרמז על רעיון כלשהו?
מהו “שהם”? מתוך ויקיפדיה
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%95%D7%94%D7%9D
..מאחר שאין במקורות פרטים מזהים לאבני החושן, הרי שאין לדעת לאיזו אבן חן התכוונו ואפילו מה היה צבעה. זיהויה של השוהם שנוי במחלוקת מאז התרגומים הראשונים.
תרגומים
תרגום אונקלוס מתרגם בורלא, וכנראה הכוונה לבריל.
תרגום השבעים מתרגם שוהם כבריליון.
גם יוסף בן מתתיהו בחר בבריליון כתרגום לשוהם.
תרגומים רבים מזהים את האבן עם כריזופראס, מלכיט או סימופאן שהוא סוג של כריזובריל המכונה עין החתול.
תרגומים אחרים מתקופות שונות מציעים שמות רבים לזיהוי שוהם: אזמרגד (אמרלד), סרדוניקס, אוניקס וקרנליאן.
מבחינה אטימולוגית דומה השוהם לסַמְטוּ האכדית (Samtu) שהיא אבן אדומה (אולי קרנליאן), ולסוֹם האתיופית.
תרגום המלך ג’יימס גורס אוניקס.
גם בתרגום התנ”ך של ה-Jewish Publication Society of America משנת 1917 מופיעה אוניקס כתרגום לשוהם.
האקדמיה ללשון העברית בחרה בתרגום שוהם לאקוומרין (סוג של בריל). עם זאת, התרגום המקובל הוא אוניקס.
(ושני ציורים לשהם)
אוניקס
(ויש עוד – באתר לעיל)
ומתוך אוסף פירושים על הפסוק “ולקחת את שתי אבני שוהם…” ב –
http://sodtorah.co.il/pirush.php?perek=%F9%EE%E5%FA%20%F4%F8%F7-%EB%E7&pasuk=%E8
ר”א אבן עזרא ואבן השהם. לבנה. ובארמית בורלא. ולשון ישמעאל בלאור. ואין לנו דרך בבירור לדעת אבני המלואים. כי הגאון תרגמם כרצונו כי אין לו קבלה
שיסמוך עליה. כי הנה ראינו שתרגם ספיר לבן ואינו רק אדום. ואין טענה מאודם שכתוב בראשונים. כי ידוע כי חמש הם גווני העינים. הלבן וברקת ואדום וירוק ושחור. והנה בעבור היות האדם האמצעי ימצא על מינים רבים. ותרגם נופך כדמות שחור בעבור ותשם בפוך עיניה. וזה לא יתכן שלא יהיה נו”ן נופך שרש. כי הוא על משקל אודם. וחכם גדול ספרדי אמר כי יהלום הוא הנקרא אלמם שהוא שובר כל האבנים ונוקב הבדולח. מגזרת הולם פעם. והיו”ד נוסף כיו”ד יצהר גם אחלמה אל חלמה. והוא אבן שכל מי שהאבן ההוא באצבעו לעולם יראה חלומות. ואין לתמוה על זה כי כח ימצא בתולדת כל אבן ואבן. כי יש אבן המושכת את הברזל. והמעמדת את הדם. והבורחת מהחומץ. והנשברת לעולם על משולש:
בעל הטורים שתי אבני שהם. כנגד ב’ לוחות שהם במילוי שי”ן ה”י מ”ם בגימטריא הלוחות:
אור החיים ולקחת את שתי וגו’. צריך לדעת למה אמר את וגו’. ואולי שיכוין אל אבני שוהם שכבר הזכיר בתחלת המצוה בפרשת תרומה. וזה הוא שיעור הכתוב ולקחת את שתי אבני שוהם אשר צויתיך להביא. ובזה נתכוין במתק דבריו יתברך לתת לו טעם למה פרט אבני שוהם מכלל כל האבנים, כי אבני שוהם יש בהם מצוה אחת פרטית מלבד אבני המילואים, ולזה אמר אליו ולקחת אותם אבני שוהם שפרטתי לך: (ע”כ)
ומתוך פירט נרחב על החושן ב –
החושן[2]
המסקרן בבגדיו של הכוהן הגדול הוא החושן, הנתפש ע”י מפרשים רבים כציוד תקשורת המאפשר קשר בין ישראל לאלוהי ישראל; בין השמים (המרחב הרב-ממדי) לארץ (המרחב המוגבל בשלושה ממדים). יש אמנם ויכוח בין הפרשנים, בהם שרואים דווקא את “האורים והתומים” כציוד התקשורת. הרמב”ן, למשל, כתב בעניין האורים והתומים בפרשת תצוה: “לא נזכרו אורים ותומים כלל במעשה האומנין, ונאמר ויעש האפוד ויעש החשן ולא נאמר ויעש האורים ותומים וכו’. אבל הם סוד מסור למשה מפי הגבורה והוא כתבם בקדושה והיו מעשי שמים, ולכן יזכירם סתם בה”א הידיעה… והנה משה לקח האורים ותומים ויניחם שם בחשן המשפט אחר שהלביש את אהרן האפוד והחשן. והעניין הוא כי היו שמות קדושים, ומכוחם האירו האותיות מאבני החשן אל עיני הכהן השואל במשפטם”.
“והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל, שתים עשרה על שמותם, פיתוחי חותם איש על שמו תהיינה לשנים עשר שבט” (כ”ח, 21). הכוהן הגדול הלובש את החושן מייצג את כלל שבטי ישראל – את תריסר השבטים ושבט לוי בתווך סביב למקדש. את החושן, המייצג את כלל תריסר שבטי ישראל, שבטי יה, נשא על לבו. לפי “מי השילוח” החושן שעל לב הכוהן מראה שאין בלבו שנאה לאף נפש מישראל, כי שבטי ישראל נחקקו על לבו.
בחושן היו תריסר משבצות שבהן שובצו אבנים יקרות (גבישים) כל אבן על הסגולות המיוחדות לה.[3]שמות תריסר שבטי ישראל נכתבו על תריסר אבני החושן. החושן שימש כאמור כלי ליצירת מסרים ויזואליים וטקסטואליים – מעין מסך מחשב נייד (שהוא בד”כ “גביש נוזלי” – Liquid Chrystal). באמצעות החושן ניתן ללכוד שבט שנפלה בו אשמה ומשם לזהות את האשם (כמתואר ביהושע ז’) או להפך: ללכוד את השבט שממנו אמור לצאת המנהיג העתידי ומתוכו לברור את המנהיג (שמואל א’, י’).
המתעניינים בחושן ככלי תקשורת סוברים שעל כל אבן נחקקו שש אותיות – כמניין האותיות בשם הארוך בכולם, בנימין – וכאשר היה שם השבט קצר יותר (דן, גד) – הוסיפו אותיות. כך הכיל החושן כולו 72 (ע”ב) אותיות – מה שקושר את החושן אל השם בן 72 האותיות שבו דנו בפרשת בשלח. שמות השבטים מצריכים רק 52 (ב”ן) אותיות, אולם אותיות אלו אינן מילות את כל 22 האותיות העבריות. כדי שיוכל להופיע כל מסר מילולי (כסדרת הבלחות אורות באותו חלק של הגביש המתאים לאותיות המסר) נוספו האותיות החסרות.
סדר שמות תריסר השבטים לא פורש בתורה, אבל נוכל ללמוד מתריסר השמות שעל האפוד שכן הוגדרו: “ועשו את האפד… ולקחת את-שתי אבני-שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל. שש משמתם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדתם” (כח 6-10) – כלומר לפי סדר לידתם. מיד לאחר מכן כתוב “ועשית חשן משפט מעשה חשב כמעשה אפד תעשנו..” (כח 15) – כלומר הסדר בחושן הוא כסדר השבטים באפוד. לדעתי, המנוגדת לדעת המפרשים המסורתיים, לוי לא היה מיוצג בחושן כי הכהן עצמו הוא מבית לוי, ובמקום יוסף הופיעו השבטים שיצאו ממנו – מנשה ואפרים. הסידור המוצע כאן הוא לכן לפי סדר הולדתם של השבטים. בנספח מובא מופת מהגימטרייה של שמות השבטים לפי סדר זה. (ע”כ)
ומאמר גמולוגי מקיף על אבני חן במקרא, ניתן ב –
http://www.gci.co.il/%D7%90%D7%91%D7%A0%D7%99-%D7%97%D7%9F-%D7%91%D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%90/
(לא אצטט)
- ונשא אהרן את משפט בני ישראל...
אהרן :נושא” ….- אחראי???או שופט?
מתוך
פרט אחד נשאר סתום והתורה לא מגלה לנו פרטים עליו והוא האורים ותומים . התורה אומרת פרק כ”ח פס’ כ”ט – ל : “ונשא אהרון את שמות בני ישראל בחושן המשפט … ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים והיו על לב אהרון בבואו לפני ה’ ונשא אהרון את משפט בני ישראל על ליבו לפני ה’ תמיד”.
מהפסוקים מבואר 2 דברים :
- מקום האורים והתומים שהוא על החושן .
- מטרתם היא – בשילוב עם החושן לסייע לכהן לשפוט את עם ישראל ולהורות להם מה לעשות.
ישנם דעות שונות במפרשים מה בדיוק האורים והתומים היו :
רש”י מסביר – שהכוונה לשמות המפורשים שהיו מונחים בתוך כפלי החושן שעל ידיהם הכהן יכול להגיד לבנ”י אם לעשות דבר מסוים או לא “שעל ידיו הוא מאיר את דבריו ומתמם את דבריו”.
רש”י מסתמך על הגמ’ ביומא דף עג ע”מ ב :” למה נקרא שמם אורים ותומים ? אורים שמאירין את דבריהן ותומים שמשלימין את דבריהן”. ישנה מחלוקת בגמ’ כיצד בדיוק מתגלה התשובה לכהן ” כיצד נעשית ? ר’ יוחנן אומר בולטות, ר”ל אמר מצטרפות “.(להלכה נפסק כמו ר’ יוחנן ) מסביר רש”י שבולטות הכוונה – בשמות 12 שבטי בנ”י האותיות בולטות במקומן ומובלטות לדוג’ האות “ע” משמעון או האות “ל” מלוי וכל אחת אינה זזה במקומה והכהן הוא זה מצרפן. ר”ל אומר שהאותיות הרצויות אינן בולטות אלא מצטרפות מעצמן.
מפירוש רש”י שם משמע שיש שימוש רק בשמות שהיו כתובים בחושן ז”א 12 השבטים ושמות האבות ולא בשום דבר אחר, אבל המהרש”א – מסביר שהאותיות שעל החושן לא היו בולטות מעצמם “אלא ע”י שם המפורש שהיה בו ( בחושן – שזה האורים והתומים ) היו שמות אלו מאירין באותיות דברים כפי שאלת השואל וכן הם מעצמן משלימים דבריהם”. נראה שהוא מסביר את הגמ’ כמו רש”י אצלנו בפס’ שע”י שם המפורש יודע הכהן לענות על השאלות שנשאל.
הראב”ע – בפירוש על פרק ח’ פס’ ו’ מדייק מהגמ’ ביומא אחרת ומסביר ששאלת הכהן עצמה היא באורים ותומים שנתנו בתוך החושן ולא מהמילים שכתובות על החושן עצמו כי כתוב ” ויתן אל החושן את האורים והתומים “. ז”א האורים והתומים הם דבר נפרד לגמרי. עוד שאלה שהוא שואל שמלשון אורים ותומים משמע שהם הרבה פרטים וכולם היו בתוך החושן חוץ מהחושן עצמו. לאור זה מסביר הראב”ע שהאורים והתומים היו עשויים מחומרים יקרים מאוד כמו כסף וזהב והם צורות של מראה חמה ומראה לבנה ומערכת הכוכבים “שככה יעשו בעלי הכוכבים לדעת את מחשבת השואל “. הם היו צורות של כוכבים התלויות במזלות שלפי מה שהכהו רואה בהם הוא יורה לעם מה לעשות.
הרמב”ן – על פס’ ל’ דוחה את הראב”ע מכל וכל ומכריע כדעת רש”י שאורים ותומים הם השמות המפורשים ומביא הוכחה לדבריו שמעולם לא ציווה הקב”ה את משה לעשות את האורים ותומים, לא ע”י עצמו ולא ע”י האומנין, כמו שציווה בבגדי הכהונה האחרים.
הרמב”ן מסביר כיצד היתה השאלה בהם : היו שואלים את הכהן שאלה מסוימת כגון האם לצאת למלחמה או לא וכדו’ והוא היה מכוון בשמות הקדושים שנקראים אורים ואותיות מסוימות היו מאירות ובולטות במקומן ( כמו ר’ יוחנן בגמ’), אבל עדיין לא היה יודע הכהן כיצד לצרפן יחד ואז היה מכוון בשמות המפורשים הנקראים תומים “שמכוחם לב הכהן יהיה תמים” וידע כיצד לצרפן יחדיו לתשובה המבוקשת…… (ע”כ
ומתוך גישה רפורמית ב –
http://reform.org.il/Heb/IMPJ/NewsItem.asp?ContentID=1121
במסגרת תיאור פריטי הלבוש של הכהן הגדול, אנו מוצאים את תיאור החושן – אולי פריט הלבוש המפורסם ביותר של הכהן הגדול. החושן מורכב מתריסר אבנים טובות, אשר על כל אחת מהן חרוט שמו של אחד משבטי ישראל. המקרא מספר לנו כי “ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחושן המשפט על לבו בבואו אל הקודש, לזיכרון לפני ה’ תמיד. .. ונשא אהרון את משפט בני ישראל על לבו לפני ה’ תמיד” (שמות כ”ח כ”ט-ל’). נשיאת שמות בני ישראל על אבני החושן יכולה לסמל את רב-הגוניות שבעם – בני ישראל מיוצגים על ידי שנים עשר סוגי אבנים, כל אחת וייחודה, כל אחת וסגולותיה. נשיאת שמות בני ישראל על לוח לבו של הכהן הגדול נועדה לייצג את כל בני ישראל כאשר אהרון מגיע אל הקודש. אך מדוע מציין הכתוב כי חושן המשפט הוא ” לזיכרון לפני ה’ תמיד”? מהו אותו זיכרון? האם מטרתו להזכיר לקדוש ברוך הוא כי אהרון מייצג את כלל שבטי ישראל ולא רק את עצמו?
לנקודה זו מצטרף פריט לבוש ידוע פחות של הכהן הגדול – על כתפות האפוד המפואר נושא אהרון הכהן שתי אבני שוהם, עליהן חרוטים שמות שבטי בני ישראל – שישה שבטים בכל אבן. ככתוב “ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד אבני זיכרון לבני ישראל, ונשא אהרון את שמותם לפני ה’ על שתי כתפיו לזיכרון” (שם י”ב). כאן אין לנו רבגוניות, אלא אחידות מוחלטת. שתי אבני שוהם, מפותחות בהידור רב, בהן חרוטים שמות השבטים. וגם כאן – אהרון נושא אותן לזיכרון.
מהן אותן אבני הזיכרון?
ניתן לומר, כי אבני הזיכרון הן זיכרון בפני אלוהים, בדומה לאבני החושן, כי אהרון מייצג את כלל בני ישראל. ניתן לומר, כי הזיכרון הוא של בני ישראל – אשר יכולים להיווכח כי יש ביטוי סמלי וחיצוני לכך שאהרון מייצג גם אותם, ולא רק את משפחתו או את שבט לוי. באותה מידה, ניתן לומר כי על אהרון לזכור, בבואו לשרת בקודש, כי הוא מייצג את העם כולו.
אך נקודת המבט המעניינת ביותר, לטעמי, היא זו המייחסת משמעות לפרטי הפרטים המתוארים בפרשה. הרי הכהן הגדול נושא על לוח לבו חושן משובץ אבנים שישמשו כזכרון, מדוע יש צורך באבני זיכרון נוספות?
דומני, שכאשר אהרון הכהן חש את אבני השוהם על כתפיו, הוא חש את גודל האחריות המוטלת עליו. הוא המייצג את עם ישראל, הוא זה האמור לכפר על חטאותיהם ביום הכיפורים. יתרה מכך – ייתכן שללא אבני הזכרון, אהרון אינו יכול לשרת בקודש. נשיאת אבני הזיכרון היא תנאי הכרחי לזכותו לייצג את בני ישראל.
אך מה לבגדי הכהן הגדול ולנו – בני האדם הפשוטים, המודרניים?
לעניות דעתי, מבין הפרטים מבצבצת תובנה חשובה. כל אחד מאיתנו נושא על לוח לבו ועל כתפיו אבני זיכרון. בהן רשומים לא רק האנשים אותם הוא מייצג, אלא גם האנשים השותפים לו – בעבר ובהווה. לזכור זוהי אחריות כבדה – הרובצת על הכתפיים, ולעתים מכאיבה ללב, אך זו גם זכות גדולה. ללא אבני הזיכרון, ללא זכירת האנשים שבזכותם אנחנו ניצבים כאן היום – לא ניתן לעמוד בקודש הקודשים, לא ניתן להתייצב בפני אלוהים. אבני החושן המונחות על לבו של הכהן הגדול ואבני הזכרון המונחות על כתפיו – הן הנותנות לו את הזכות להיות מי שהוא אמור להיות….(ע”כ)
ומתוך אוסף מדרשי חז”ל ב –
….
רבינו בחיי:
…ואחר שביארתי לך שכל אחד מהשבטים נקרא על שם מדה ממדותיו של הקב”ה, תמצא שגוון אבניהם בחושן כגוון מדותיהם למעלה. (בראשית מט כז)
…ומלבד י”ב שבטים שהיו כתובים על י”ב אבנים הללו היה כתוב שמות אברהם יצחק יעקב ושבטי ישורון, וכסדר הזה היו כתובים (ראה שם), הרי לך שבכל אבן ואבן ששה אותיות, להורות כי ששת ימי המעשה תלוים בי”ב שבטים, והיו באבני החשן ע”ב אותיות כי י”ב פעמים ששה הם ע”ב, והם כנגד ע”ב אותיות של השם הגדול, להראות בזה קיום העולם שנברא בע”ב שעות, שהרי העולם נברא ביום, ששת ימי המעשה ע”ב שעות יש בהם, י”ב שעות בכל יום… והנה בנימין שהיה מפותח על ישפה היה מלא, ולא היה בו סמך אותיות מן האבות כשאר שבטים, כי לא נשתיירו מבני בנימין במעשה פלגש בגבעה כי אם ששה מאות בזכות בנימין שהיה מפותח באבני החשן ששה אותיות…
אודם נתנה לראובן על שם שהאדימו פניו בחטא בלהה כשבלבל יצועי אביו והודה לא בוש, והאבן הזאת נקרא רובין… ואמרו שהוא טוב לאשה המקשה לילד… שמעון היה מפותח על פטדה היא אבן ירוקה בכרכי הים ככרתי, ונקרא פראשמ”א והוא מין נפך שהוא מרקד”י… ונתנה לשמעון על שם שהוריקו פניו של זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון… וסגלת האבן הזאת שהיא מקררת הגוף… לוי היה מפותח על ברקת הוא קרבונקל”א, על שם שנוצץ ומאיר כנר, והוא אבן שתלה נח בתיבה, ונתנה ללוי מפני ששבט לוי היו מאירים בתורה, ואם שוחקים אותו במאכל ומשתה יועיל הרבה להחכים ולפתוח הלב.
יהודה היה מפותח על נפך והוא מראקד”י… אזמרגדין, ואבן הזאת ירוקה ככרתי, ונתנה ליהודה על שם שהוריקו פניו במעשה תמר, ונתגבר על יצרו, והוריקו פניו גם כן על שחשדו אביו על יוסף… וסגלת האבן הזאת שכל מי שנושאה אויביו הופכים לו עורף… יששכר על ספיר, והוא הנקרא שפיל”י, והוא מראה תכלת ונתנה ליששכר לפי שהיה גדול בחכמה ובתורה… וצבעו תכלת צבע של ענוה ושפלות, וסגלת אבן זה שהוא טוב לאור עינים ולכך מעבירין אותו על העינים… ואמרו האבן הזה יועיל לכל כאב ונפיחה באיזה מקם שתהיה בגוף…
זבולון על יהלום והוא הנקרא פירל”א, והיא לבנה כולה, והוא סימן לעשרו של זבולן… והיא מצלחת בפרקמטיא, וסגולת האבן שמביאה שינה על האדם, שכן אמר הכתוב “הפעם יזבלני אישי” (בראשית ל’). דן על לשם והוא הנקרא אשטפיס”יס ונמצא בו פרצוף אדם מהופך, על שם שהפכו שבט דן את הקערה על פיה, והפכו לשם לסמל בפסל מיכה… נפתלי על שבו והיא נקראת טורקיז”א והפרשים מתמידים לנושאה, וסגולת האבן הזאת שהיא מושכת האדם על הרכב ומצלחת אותו בענין הרכיבה כל ימיו, ולכך נקראת שבו, ועל שהיא מחברת אותו אל הרכב נתנה לנפתלי שהוא לשון חבור, על שם (שם) נפתולי אלקים נפתלתי.
גד על אחלמה והוא הנקרא קרישטא”ל… שכשם שאחלמה מצוי הרבה אצל בני אדם והכל מכירים אותו, כך שבטו של גד היו מרובין והרוגיהן ניכרין, וסגולת האבן הזאת שמחזקת את הלב שלא ירך בלכתו למלחמה… אשר על תרשיש והיא הנקרא קריאוליק”א, וגוון שלה דומה לגוון השמן, ויש שפירשו שהיא האבן שצבעה תכלת… וסגולת האבן הזאת לעכל המאכל, וכל שכן למי ששוחק אותה ומערבה במאכלו, ונעשה בזה עב ושמן, והוא שכתוב (בראשית מ”ט) מאשר שמנה לחמו. יוסף על שהם והוא נקרא אוניקל”י, וסגולת אבן זה לתת חן לאדם בעיני כל רואיו, ויש בה אותיות השם, על שם (שם ל”ט) “ויהי ה’ את יוסף ויהי איש מצליח”… בנימין על ישפה והיא הנקראת ישפי”ז, והיא כלולה מגוונים הרבה, וסגולת האבן הזאת לעצור הדם, ונתנה לבנימין לפי שנשתנה לבו לגוונים הרבה, וחשב מחשבות במכירתו של יוסף אם יגלה הדבר לאביו אם לא, ואף על פי כן נתגבר על יצרו… ונקראת ישפה, יש פה, וזה יורה על מעלתו, שאף על פי שהיה לו פה והיה לו לגלות הדבר, שתק ולא גלה… (שמות כח טו)
- ונשמע קולו בואו אל הקודש… ובצאתו ולא ימות (פרק ועשו להם מכנסי בד לכסות ערווה…. בבואם אל אהל מועד…. ולא ישאו עוון ומתו (פרק כב פסוקים מב’ מג’)
מסתבר שעבודת הכהן הגדול בבית המקדש הייתה מסוכנת. וידועה התפילה של יום הכיפורים על
מה נורא היה מראה כהן גדול בצאתו מקודש הקודשים – אפשר להציץ בויקיפדיה ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A8%D7%90%D7%94_%D7%9B%D7%94%D7%9F
ואנחנו זוכרים ובעוד כחודש וחצי נחזור ונקרא על מותם של נדב ואביהוא “בהקריבם אש זרה…”.
ועד כמה שידוע – בעת הקרבת הקורבנות ובמיוחד הקטרת הקטורת היה על הכהן לעבוד “בכוונה” לא לחשוב מחשבות אסורות, אחרת = פגול לא ירצה, והעונש הוא כרת.. והנה לנו אזהרה נוספת, על הכהן להתריע (לא-להים?) שהוא נכנס ויוצא. – מסתבר שזה קצת קשור לפורים. מתוך
http://www.kipa.co.il/jew/pash/54/2306.html
“פרשת תצווה כוללת בתוכה הרבה “סיפורי בדים”: מעיל וכתונת תשבץ, מצנפת ואבנט, תכלת וארגמן, תולעת שני ושש. בתוך התיאורים המפורטים בולט תיאור מעילו של הכהן הגדול, אהרן הכהן: “כליל תכלת, מעשה אורג כפי תחרה. ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני על שוליו סביב, ופעמוני זהב בתוכם סביב”. שילוב של צבעים וגוונים, צורות וסמלים. לצד “מראה כהן” מרהיב זה, נועדו הרימונים להוסיף ממד נוסף לעבודת הקודש. לא רק מראה אלא גם קול: “והיה על אהרן לשרת, ונשמע קולו בבואו אל הקודש לפני ה’ ובצאתו ולא ימות”. קולו של מי? ומה פשרו של קול זה? ומדוע הוא כה חשוב עד שמציל הוא ממות, “ולא ימות”?
פרשני המקרא נחלקו בדעותיהם. הרשב”ם מפרש שהקול שיישמע – קולו של המעיל הוא, ומכוחו ייזהרו השומעים שאינם מורשים לבוא אל הקודש פנימה (“וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו” – ויקרא טו, יז) ויינצלו הם ממיתה. ברם, פירוש זה אינו מבאר מה טעם צריך הקול להישמע גם ב”צאתו”, ומה טעם נאמר הוא בלשון יחיד אם מכוון הוא אל הכלל.
ה”אבן עזרא” מציע פירוש אחר, שלפיו “ונשמע קולו” – הוא לא קול המעיל אלא “קולו”-תפילתו של אהרן: כאשר ישרת באלה הבגדים, ישמע ה’ קולו למלאת תפילתו בבואו אל הקודש.
רש”י, בעקבות הגמרא (סנהדרין פג, ע”א) מפרש ששמיעת “קול” המעיל מרמזת שאהרן לובש כל בגדי הכהונה, שאם חיסר אחד מהם – חייב מיתה. וכבר הקשה עליו הרמב”ן, שאם כן הוא – היה מקום להביא פסוק זה רק לאחר פירוט כל שמונת הבגדים, ומכל מקום אין הפירוש מסביר מדוע גם “בצאתו” חייב אהרן ללבוש שמונת הבגדים. לפיכך, מצמצם הרמב”ן פסוק זה לקול הפעמונים: “כי ציווה בהם [=בפעמונים] בעבור שיישמע קולו בקודש, ייכנס לפני אדוניו כאילו ברשות. כי הבא בהיכל מלך פתאם – חייב מיתה, כטכסיסי המלכות, כעניין אחשוורוש”.
ומתוך
http://skamigdaloz.org/show.asp?id=64926
…ייתכן שהמעיל מסמל את היציאה לרשות הרבים. דרכו של אדם ללבוש מעיל בעת יציאתו מהבית לרשות הרבים כיוון ששם הוא מתמודד עם לשון הרע וזקוק לפעמונים ורימונים שיצלצלו ויזכירו לו להימנע מלשון הרע. הכהן הגדול לובש מעיל בעודו נכנס לפני ולפנים, רחוק מרשות הרבים, ומכפר על עוון לשון הרע. פעם אחת בשנה, בעיצומה של עבודת הכהן הגדול, נגזרת שתיקה על הכהן ועל הציבור כולו – ובכך מתכפר עוון לשון הרע. רמז לכפרה על לשון הרע אפשר לראות בלשון הפסוקים המתארים את המעיל: ו”ְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב”. למעיל יש שפה לפיו, כזו שאינה מדברת לשון הרע. (ע”כ)..
ודיון מקיף על עבודת הכהן הגדול ניתן ב –
ומתוך
http://www.moreshet.co.il/web/alonparash/print.asp?id=15946&kod=&modul=11&codeClient=58
מבחינה רעיונית, הבנת הרשב”ם משלימה היטב את תמונת בגדי הכהן הגדול. בשלושת הבגדים האחרים ישנה הדגשה ברורה על הקשר שבין הבגד לבין עם ישראל: על האפוד נאמר “ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד אבני זכרון לבני ישראל, ונשא אהרן את שמותם לפני ה’ על שתי כתפיו לזכרון” (כח, יב); על החושן – “ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחושן המשפט על לבו בבואו אל הקודש, לזכרון לפני ה’ תמיד” (שם, כט), ועל הציץ – “והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עוון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל… והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה”‘ (שם, לח). כעת מסתבר שגם למעיל יש תפקיד הקשור לבני ישראל – אזהרת בני ישראל שלא לבוא אל הקודש בזמן בואו של הכהן הגדול לכפר על בני ישראל.
נמצאנו למדים, שעל אף היותם של הבגדים “לכבוד ולתפארת”, הרי שלובשם מחויב בכל עת לזכור שכבוד זה הוא כבודם של בני ישראל, ואין גבול לחובת אחריותו כלפי העם שאותו הוא מייצג. (ע”כ)
את המעיל לבש הכהן הגדול, כל הכהנים לבשו מכנסיים. אבל לא סתם מכנסיים אלא מכנסיים עם משמעות יתירה, איך ולמה?
מתוך ויקיפדיה ב –
צורת המכנסיים והכנתם
המכנסיים היו עשויים פשתן לבן. אורכם של המכנסיים היה בהתאם לכהן שלבשם מתחת ללב, מעל המותניים, ועד לברכיים[1]. את המכנסיים היו מהדקים אל הגוף ב”שנצים”, מין שרוך שהיה מושחל בקפל, בחלק העליון של המכנסיים. במכנסיים לא היה אפילו נקב אחד[2] את המכנסיים, כמו את שאר בגדי הכהונה, הכינו באריגה.
לבישת המכנסיים
את המכנסיים היו לובשים כל היום בבית המקדש, גם כאשר לא השתמשו בהם. כאשר כהנים רצו לצאת מהר הבית הם היו הולכים ללשכת פנחס המלביש שעל יד שער ניקנור כדי להוריד שם את בגדי הכהונה לפני צאתם.
הכהנים הרוצים לצאת מבית המקדש היו מוסרים את בגדיהם לחזנים, הממונים על הורדת הבגדים, והם היו[3]
מפשיטין אותן את בגדיהם, ולא היו מניחין עליהם אלא מכנסיים בלבד.
את המכנסיים הורידו מהכהנים בסוף, לאחר מכן היו מלבישים אותם בבגדי חול, ואז היו מורידים מעליהם גם את המכנסיים.
(ע”כ. מעניין הבטוי -החזנים???)
ומתוך
www.hidush.co.il/hidush.asp?id=17834
” “ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה ממתנים ועד ירכים יהיו” (שמות כח,מב). ‘… אמר רב פפא: שמע מינה מכנסים אסורים. והכתיב (שמות כח, מב) “ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה”? ההוא כדתניא: מכנסי כהנים למה הן דומין? כמין פמלניא של פרשים, למעלה עד מתנים למטה עד ירכים. ויש להם שנצים, ואין להם לא בית הנקב ולא בית הערוה’ (נדה יג,ב). ‘שמע מינה – מדקתני כל שכן שאתה מביאו לידי חימום אלמא מכנסים אסורין: פמלניא – סינר פורצינ”ט חללו תלוי למטה ברוחב שלא יתעטף האבר ויתחמם: של פרושים – צנועים ל”א של פרשים: שנצים -אשרלט”ש כעין שלנו: ואין להם לא בית הנקב ולא בית הערוה – כלומר חללו רחב ותלוי למטה, ולא היה תיק בין הירכיים להיות האבר מתעטף בו, שלא יבא (האבר)לידי הרהור, והיינו בית הערוה. ובית הנקב כשהן קצרות כנגד נקב הרעי כתבנית אדם,נכנסות בין עגבותיו ומלוכלכות בזיעה, וגנאי הוא לבגדי קדש בכך. לישנא אחרינא: בית הנקב ובית הערוה, דרכן היה לעשות נקבים במכנסים כנגד בית הערוה להשתין מים לחוץ דרך שם, וכן כנגד בית הרעי וכשגומר קושר הנקב ברצועה וסותמו’ (רש”י).המכנסיים נעשו בלי כיסוי לאבר או פתח ליציאת האבר, וכן לא צמודות בצורה שיתלכלך בזיעה או עם פתח להוצאת הצואה. ניראה שמעבר לצד הפשוט של כבודם שלא ראוי שיראו כך, וכן שלא יביאו לידי טומאה (כמו דברי הגמ’). אולי אפשר שיש בזה גם רמז שבמכנסיים ניזהרו מלעשות דבר שירמז על הצדדים החומריים הגשמיים ביתר, ולכן בלי כיסוי לאבר (או פתח בשבילו) ובלי נגיעה בבית הנקב (או פתח שם),שכיון שהמכנס מרמז על הצדדים התחתונים של האדם, לכן ראוי ליזהר מלעשות דבר שידגיש את הצדדים החומריים התחתונים שבאדם….”(ע”כ)
ומשהו על מכנסי בד ותחפושת פורים, ב –
http://www.yakko.co.il/maamar.asp?id=50192
הבגד הורתו בחטא ולידתו בקדושה. הבגד בא לעולם דרך חטאו של אדה”ר שנחבא בתוך עץ הגן וכשיצא ממנו ערום התבייש והוצרך לכסות עצמו בעלי התאנה. הבגד הוא לבוש לאותה הבושה. והנה בפרשתנו מקבל הבגד מקום של כבוד ותפארת, עד כדי כך שכהן שעובד במקדש בלא אותם בגדים האמורים בפרשה נחשב כזר וחייב מיתה.
מתברר שיש שני עניינים בבגד או אפילו שני סוגי בגדים: יש את הבגדים המכסים כמו שמובא בפרשה לגבי מכנסי הכהנים (“המכסים והמכנסים את האדם לתוכם ומצניעים אותו) – “ועשה להם מכנסי בדלכסות בשר ערווה”. לעומת זה שאר הבגדים הם בגדים מגלים, הגוף הוא זה שמסתיר את הפנמיות של האדם וע”י הלבוש האדם כביכול מעצב את גופו מחדש לפי תכונתו. האדם ניכר בלבושו וכך בבחירתו גם יכול לשנות את לבושו לפי גילו לפי תפקידו או לפי הזמן והמקום כמו בגדי חול בגדי שבת וכיוצ”ב. יתרה מהבגדים המגלים (בגדי ייצוג) הם בגדי הקודש שהם בגדים פועלים וכמו שמובא בחז”ל שבגדי הכהונה היו מכפרים. שיא בגדי הכהונה הם האורים ותומים על ליבו של הכהן הגדול על פיהם היו נשאלים בכל העניינים הציבוריים…
זהו עניין התחפושת שאיננה מסתירה את האדם אדרבא משחררת אותו בכבלי הנורמה החברתית ומאפשרת לו להביע את עצמו בצורה יותר חופשית. זהו עניין פורים בכלל, שהחל מסוף בית ראשון הקב”ה מתגלה אלינו דרך לבושים. והיתרון בהנהגת הלבושים, שהקב”ה נמצא עמנו גם בטבע בכל זמן ובכל מקום. עתה מבואר גם הסתר הפנים של מרע”ה: בזכות שהסתיר פניו (בסנה) זכה לקירון אור פנים. גם בפרשתנו בה מלבישים את הכהנים וחונכים אותם, לא נעלם כי אם שמו הפורמאלי של משה ודווקא משום כך הוא מצוי בכל עבודת הלויים והכל חוזר אל משה בסוד “ויקחו אליך”. על דרך הרמז נציין ששמו של מרע”ה הוא אבגדור. אותיות המילה בגד יוצר את הרצף ב,ג,ד אצל משה התגלה גם המקור האות ‘א’ הקודמת לב,ג,ד שהם ממשיכים ומגלים את אותו ה”אור הפנימי” שזרח והקרין את פניו ומכאן אותיות שמו אבגדור. כיוצא בזה משה רבנו שהשבוע היה יום הסתלקותו, לא נודע מקום קבורתו, לכאורה, הסתר פנים. אדרבא, “ונהפוך הוא” נשמתו של משה מופיע בכל דור ודור וגם כל חידוש וכל הלכה שתלמיד ותיק מחדש נאמרה למשה מסיני.
נמצאנו למדים שהתחפושת איננה הסתרה כי אם הגילוי היותר עצמי של האדם. ואצל השי”ת התחפושת של כל סיפור המגילה בפורים הוא הגילוי היותר עליון של הקב”ה שניכר ממשלתו בכל העולם הטבעי עד אחרון הנמצאים – “ומלכותו בכל משלה”.(ע”כ)
שבת שלום
שבוע טוב
ופורים שמח
להת