From:
Sent: Sunday, 5 March 2017 1:35 AM
To:
Subject: וזאת התרומה… זהב מקשה… כלה מקשה אחת זהב טהור
הקדמה כללית
מה הדבר הראשון (אולי השני) שעושה קבוצה שמתארגנת פעם ראשונה? כמובן, אוספת כסף.
ועכשיו בחצי השני של חומש שמות – אחרי “הסדר” המוזר של העריכה בחומש שמות – שכולל
— התארגנות עבדים כעם תחת מנהיג כריזמטי
— יציאת העם לחירות בעקבות “אסונות טבע ” (כולל ייבוש ים זמני וטביעת צבא אויב)
— שנה של מסע נדודים במדבר כולל צמא, רעב, אספקת מזון יומית, וציווי מצוות שבת
— מלחמה
— ביקור חותן המנהיג – והקמת היררכיה ניהולית ושיפוטית
— מעמד חזיון אור-קולי עם קבלת “תקציר חוקה”
– מצוות בניית מזבח ואיסור גילוי ערווה (מיקום המצווה – כהקדמה למצוות עבד עברי – מוזר)
— אוסף מגוון (ולא הכי מסודר) של חוקים ומצוות
— גילוי שכינה לאצולה נבחרת של בני ישראל
————————————– +בום טרח” ו- “וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם זהב…”
במבט (אוביקטיבי) מהצד אפשר לקבל את הרושם שכל הסיכום לעיל הוא מעין רקע – הכנה לקראת איסוף הכספים לקופה “הציבורית”.
בהתחלה זה נקרא “תרומה” (עוד על זה – להלן) ואחרי זה מס גולגולת.
מעניין שלא נשמע – ואפילו קול זעם בודד שמוחה על הצורך בגביית מיסים, במיוחד לצורך בניין משכן מפואר “בזהב וכסף…. עורות אילים ועצי שיטים…” והכל במדבר
לא היה מים לשתות – העם צעק
לא היה בשר –העם צעק
אהרן “נבחר” לכהן גדול, אנשים מחו
ולפתע
העם מצווה (ו שרוקה) לתרום ולשלם מיסים (במיוחד עבור בניית משכן) ששבט שלם צריך לסחוב אותו בעגלות או על כתפיים – והנה העם תורם ומשלם בהמוניו, עד שאומרים לו להפסיק — תמיהתני.
ובו בזמן גם קצת מתבהרים לי כמה “קשיי הבנה” לגבי גישת העורך. – איך להבין את היער – כלומר את כתיבת/עריכת ספר התורה כמשהו בעל “מקשה” אחת. פשוט יש להיכנס לנעליהם של עורכי ספר התורה.
וכמובן, אם א-להים הכתיב את התורה למשה, (או למי שלא יהיה – בשר ודם(, ברור שאין ביכולתי (ביכולתנו) להיכנס ל”נעליו) למרות שלפני שבוע נכתב “ויראו את א-להי ישראל (לא ה’ שמדובר בו לפני ואחרי) ותחת רגליו כמעה לבנת הספיר…” כלומר שאם ראו רגליים, אולי ראו גם נעליים, או מנעלים.
אבל אם הספר נכתב או לפחות עבר מספר עריכות בידי בשר ודם, אז ישלהניח שמישהו, או מישהם, טרח/ו לערוך מעין “קיצור תולדות בני ישראל
יש לזכור שבערך באותה תקופה כבר התחילו לכתוב, וכשיש אפשרות לכתוב, יימצא איזה בעל כשרון כתיבה.
לפני שבוע שאלתי (את עצמי) “מה הייתה המטרה של כתיבת ספר התורה?” השאילה היא קצת נאיבית. כי מה בעצם המטרה של כל סופר שכותב ספר? למה כותבים ספרים?
בתקופה הקדומה – כבר נכתבו עלילות גילגמש, או האיליאדה או המחזות של איסכילוס (500 לפנ”הס). האם מישהו שאל – למה?
התשובה הפשוטה – באותו רגע שהומצא הכתב, התחילו לכתוב, ובין השאר כתבו גם את ספר התורה. אבל תשובה פשוטה או לא, זה לא מה שחשוב..מה שכן חשוב זה מה כותבים ואיך? יש סופרים שכותבים מהדמיון ויש שכותבים היסטוריה.
ואם נשים לב אז אפילו התורה עצמה מזכירה כמה ספרים שהיו בזמן עריכת התורה וכנראה נעלמו עם הזמן
מתוך (מאמר על כתובת בלעם) ב –
http://www.e-mago.co.il/Editor/myth-3021.htm
במקרא מוזכרים ספרים שונים שעליהם הסתמכו והתבססו כותבי התנ”ך ,ושהיו מן הסתם מוכרים לקוראיהם הראשונים. אך ספרים אלו, כל אותם ספרים שהיו בספריה של המלך שלמה, או למצער הספרים שהיו בספריה המלכותית בשומרון בימי המלכים אחאב, וירבעם השני והושע בן אלה בישראל לפני חורבנה בידי האשורים או בספרית בית המקדש בימי המלכים חזקיהו ויאשיהו וצדקיהו לפני החורבן בידי הבבלים לא הגיעו לידינו ומה
בדיוק היה בהם נשאר בגדר תעלומה שבה התחבטו רבים וטובים לאורך הדורות
…..
המדובר באחת הכתובות החשובות ביותר שהתגלו אי פעם באזור ארץ ישראל . כתובת זאת התגלתה ב-1967 על גושי טיח נושאי כתב על רצפת אחד המבנים בדיר אל בלא בעמק הירדן 8 ק”מ ממזרח לירדן ומעט מצפון לנחל היבוק. לאחר שהחוקרים הצליחו לאחות את רוב הגושים התברר להם כי המדובר ברצף ספרותי של שני חיבורים שונים שככל הנראה נחרטו בשנת 800 לפה”ס בערך .
(ע”כ. מומלץ)
או ספר מלחמות ה’ (ספר במדבר כא, י-טז) כמוזכר ב –
(לא אצטט, מומלץ.)
. אז נניח שרוצים לכתוב את “קיצור תולדת הציונות” איך להתחיל, מה יהיה מבנה הספר (שבטח כבר נכתב ואולי אפילו נכתבו) ומה נכלל בתוכ? –
בעצם אפשר להשוות בין “יציאת” אירופה, 1880 – 1948 לספירה, לבין יציאת מצריים 1948 – 2XXX לפני הספירה. איך אומרים – ההיסטוריה חוזרת על עצמה, לא 100% בדיוק, במשך הזמן חלו שינויים רבים, כך שההיסטוריה אכן חוזרת, אבל עם שינוים. לפחות אנחנו טוענים כיום שעם ישראל חזר לארצו, כמו שבני ישראל חזרו לארץ אבותיהם לפני כ – 3,300 שנים
” (לשם השוואה ניתן לערוך הקבלה בין תוכן ספר “התורה” הכתוב, לבין תוכן ספר “הציונות” (שאולי כבר נכתב
סיפורי התורה מתחייים בהיסטוריה קצרה ומייד מתמקדים בשלושת האבות וכו’ , הציונות התחילה אי שם באלף השני לספירה ועשיין איכשהו ממשיכה ביישום המטרות.
אנסה לערוך קבלה ביו “קיצור תולדות בני ישראל” הידוע בשם ספר התורה לבין “קיצור תולדות הציונות”.
— המבול, מגדל בבל – ———————— ———————– סוף בית שני , חורבן הבית פוגרומים וכד’
— נדודי אברהם יצחק ויעקב – “גלות” מצריים ———————– נסיונות עלייה לישראל באלף השני (הרמב”ם, רבי יהודה החסיד’ – גלות אנגליה, ספרד ועוד)
— משה רבנו וביקוריו אצל פרעה ————————————– בנימין זאב הרצל וביקוריו אצל מנהיגי העולם
— יציאת מצריים —————————————————— עליית בילו ועוד
מעמד הר סיני —————————————————– הקונגרס הציוני הראשון
—תרומה ומשכן מלחמות עמלק, מדיין ועוד ———————- קק”ל, ישובי חומה ומגדל, היאחזות תל – אביב, הגנה, אצ”ל, לח”י
והשאילה הפשוטה מה לכתוב? האם חשוב לדעת מה הרצל לבש לכבוד אירוע הקונגרס הראשון? וכדומה
ומשהו יותר ממוקד מופיע ב –
(לא אצטט)
טוב קשקשתי מספיק – יש פרשה גם,
פסוקי השבוע
ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו
ואת המשכן תעשה
כאשר הראה אותך בהר
ערב שבת שלום
פתיחה
כפי שנראה להלן, ראשית כל מבקשים ולוקחים (בכח ????) תרומה, “מאתכל איש אשר ידבנו לבו תקחו…” בסבב ראשון מבקשים נדבה, בצפיה שכולם יתנו, המס יוטל בעוד שבועיים. וכבר כתבתי על פרשת תרומה ב –
תשע”ד
תשע”ה
(על: למה משכן?, מהו אהל מועד, ועשו לי מקדש… כן תעשו, כל אשר אני מראה אותך…, ועשה כרוב אחד… ועשה אותה כרובים)
תשע”ו
(על: המשכן ןכליו – איורים, קרשים ועמודים, )
ואכן, פרשה מעניינת במיוחד לארכיטקטורה, עיצוב פנים, צורפות וכד. וכבר שאלתי – בשביל מה א-להים. צריך דירת (וילת) מגורים ועוד כזו מפוארת, (ר”ל) במדבר.
והרבה דיו נשפך וקולמוסים נשברו, בנסיון להצדיק את הצורך של א-להים במשכן.
לסיכום ורענון התוכן מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/פרשת_תרומה
הפרשה עוסקת כולה בנושא אחד: הציווי של אלוהים למשה על בניית המשכן. בתחילה מצווה ה’ את משה לאסוף מבני ישראל תרומות לבניין המשכן. ביחס לכל אחד מן הכלים מפורטים החומרים מהם יש לבנות את הכלי ומידות הכלי. התורה מצווה על איסוף חומרים רבים, בהם: זהב, כסף ונחושת, עורות וצבעים שונים, אבנים טובות בשמים ושמן. מביאים הוראות מדויקות לבנייתם של המשכן וכליו, בסדר זה:
- ארון הברית,
- הכפורת,
- שולחן לחם הפנים,
המנורה,
יריעות המשכן,
קרשי המשכן,
האדנים,
הפרוכת,
מזבח הנחושת,
קלעי חצר המשכן.
ואוסף מדרשי חז”ל על הנדבות (תרומה) למשכן מובא ב –
http://www.aspaklaria.info/040_MEM/%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%9F%20%20%20%D7%A0%D7%93%D7%91%D7%AA.htm
(לא אצטט. מומלץ)
ומתוך מאמר “חופשי” בנושא ב –
http://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/05/05_truma/1.html?print
רשת תרומה עניינה היחיד הוא תיאור מפורט ומדוקדק של המשכן, אותו נצטוו בני-ישראל לבנות לאלוהים: “ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו… ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”(שמות כה 1-8). פרשה זו ניתן לדון בה משתי נקודות ראות: האחת – נקודת ראות מחקרית-מדעית, המתייחסת לשאלות כגון: המקור שעסק בכתיבת טקסט זה, מועד חיבורו, או ההיבט העובדתי של קיום המשכן, אם במתכונתו המתוארת בפרקנו ואם בהשוואה למקורות אחרים העוסקים אף הם בתיאור המשכן. השנית – נקודת ראות אתית-מוסרית, המתייחסת לשאלות כגון מהי תכלית הקמתו של המשכן או של המקדש, ומהן הפונקציות שנועד למלא, או שמילא בפועל, ומהי המשמעות של תפקידיו בחייה של הדת היהודית.
….במאמרו “שילה וירושלים” כותב מנחם הרן (1) את הדברים הבאים:”דימוי המשכן, שעומד במרכזו של ס”כ עשוי לחשוף לפנינו את היחס המיוחד במינו, יחס כמעט דיאלקטי, בין המסורת של מקור זה, שהיא ביסודה קדם-ירושלמית, לבין גיבושה הספרותי, שנתהווה בירושלים”. הנחתו המוקדמת של הרן היא ש-“ס”כ הוא מושג ממשי ומוגדר, קיים בתוך התורה, ובקלות ניתן להפרדה מכל שאר חלקיה”. שני הרכיבים של טקסט זה, שהוא טקסט כוהני, כאמור, הם, מבחינה היסטורית, מיזוג של “משכן” ששימש את השבטים הנוודים-למחצה בעת נדודיהם, ולכן הכלים שבו הם כלים הניתנים לטלטול ולהסעה, לבין “מקדש” שהוא מבנה של קבע, שכמותו ידעו בני-ישראל רק בתקופת שלמה. דוגמה ברורה להבדל בין סוגי הכלים הנדרשים לשני סוגי משכן אלה הוא בהבדל המתבקש ביניהם בצורת המזבח, במיוחד קרנותיו, שבתקופת הנדודים שימשו בפועל לנשיאתו לשם העברתו ממקום למקום, ואילו בתקופת מקדש שלמה שימשו כקישוט בלבד למזבח.
מזבח ישראלי מהמקדש בבאר-שבע
המאה ה-10 לפני הספירה
….הרן מסתמך על שורה ארוכה של חוקרים, שהביעו תהייה על-כך שהמשכן נתברך בציורי-הידור מופלגים של זהב, כסף ונחושת, שקשה להניח את הימצאם בידיו של עם עבדים וערב-רב שנחפז לברוח ממקום עבדותו, ממשעבדיו ומנצליו – אפילו השאילו להם שכניהם, לפי בקשתם, חפצים יקרי-ערך קודם לעזיבתם. …
בעיני חוקרים רבים אין ספק כי חלק ניכר מתיאורים אלה לקוח מתיאור מקדש שלמה, כאמור, ומכאן – שהדברים נכתבו לאחר תקופת שלמה, והתיאור שכאן – פרק בספר שמות, שעיקר עניינו יציאת מצרים ומתן תורה – אינו אלא השלכה מדומה-מאוחרת של מקדש שלמה על רקע תקופת יציאת מצרים….
לעומת חוקרים אלה טוען הרן כי “בעצם אין המשכן אלא ואריאציה מיוחדת של האוהל, שגם הוא טיפוסי לחייהם של נודדים” (שם), והוא מדגים זאת באמצעות מקבילות אשוריות, מצריות וערביות קדומות (2) ומתוך כך מסיק הוא, כי צורת המשכן, שבה נתפס בס”כ מקדשם המיטלטל של יוצאי-מצרים, כשלעצמה, עדיין אין בה כלום שיעמוד בסתירה לאמת ההיסטורית. מכאן, ולאחר שסקר את נדודי המשכן מגיע הוא למסקנה נוספת, והיא “שהאגדה המקופלת בס”כ היא האגדה של מקדש שילה” (שם). וזאת, בנוסף להנחה ההיסטורית, הריאלית, לגבי צורתו של מקדש שילה, שהיתה לו צורת משכן של קרשים ויריעות, אלא “אגדת מקדש שילה נמסרת לנו בס”כ לא בגלגולה הירושלמי בלבד, אלא גם כשהיא מנותקת מן הנושא הריאלי שלה. כשישבו הסופרים הכוהנים וגיבשו את האגדה הזאת בלבושה הספרותי, כבר לא היה מקדש שילה במציאות. רק מתוך כך יכלו לדמות אותו עוטה הוד ותפארת מופלגים ביותר (שבוודאי לא היו במקדש שילה ההיסטורי), מקושט בזהב ובכסף ובשאר דברי-יקר – הכול השלכות מתוך תפארתו הריאלית של מקדש שלמה” (שם). ואכן, אין זה מקרה שהפטרת תרומה (מלכים א’ ה 26-31; ו 11-144) עניינה הוא בניית מקדש שלמה במצוות אלוהים.
(והמאמר ממשיך)
משכן – לשם מה?
חקר המקרא כפי שראינו אינו מפליג אל מעבר למוחשי, לעובדתי, לנתון. הוא עוסק ב”מה”, ב”איך”, ב”מתי”, אך לא בתכלית, בשאלה “לשם מה?”, “מהי המשמעות של כל זה?”, שהן שאלות פילוסופיות ודתיות. ואכן, כבר בימים קדומים נדרשו חז”ל לשאלה זו: “כל עניין המשכן וכליו, מפני מה נצטוו לעשותם? לפי שאמרו ישראל לפני הקדוש ברוך-הוא: ריבונו של עולם, מלכי הגויים יש להם ארמונות ושלחן למנורה ומקטר קטורת, כן הם תכסיסי המלוכה, וכל מלך צריך לכך, כדי שיידעו שהוא מלך. ואתה הוא מלכנו, גואלנו, מושיענו, לא יהיו לפניך טכסיסי מלוכה, עד שיודע לכל באי העולם כי אתה הוא המלך? אמר להם הקדוש ברוך-הוא: בני, אותם בשר ודם צריכים לכל אלה, אבל אני איני צריך. כי אין לפני לא אכילה ולא שתיה ואיני צריך מאור… אותה שעה מסר להם הקדוש ברוך-הוא למשה תבנית המשכן ותבנית כל כליו ואמר לו: אמור להם לישראל: כביכול, לא בשביל שאין לי איכן לדור אני אומר שתעשו לי משכן. עד שלא נברא העולם, הרי מקדשי בנוי למעלה, אלא בשביל חבתכם אני מניח בית המקדש העליון וארד ואשכון בתוככם, ‘עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם’.”(3).
בעקבות אגדה זו הוסיפו גם שאר פרשני-ישראל ודרשניו לתלות את הצורך בהקמתו של המשכן בדרישתו של האדם למשהו מוחשי, ולא לצרכיו של אלוהים או לרצונו. כיוון זה של הסבר מתבסס גם על נביאי-ישראל, החל במשה וכלה בירמיהו וביחזקאל, שאת הדרישה לפולחן ולקורבנות ייחסו לצורך האנושי להמחשה ולמימוש מעשי, כפי שמנסח זאת אמנון שפירא (4): “אך דת ישראל שואפת להיות דת שבה לא הערכים החומריים עיקר, אלא המופשטים: יושר, משפט וצדק”. נחמה ליבוביץ (5), המסתמכת על פרשנים ראשונים ואחרונים, עימהם נמנים בובר ורוזנצוויג, בנו יעקב, קאסוטו ומאיר וייס, משווה את מעשה המשכן למעשה בראשית. לפי אותם חוקרים “נתבררה ע”י כך גם משמעותו של המשכן… האין בהקבלה זו של עשייה אנושית כנגד עשייה אלוהית משום כוונה להעמיד זה מול זה”?
ישעיהו ליבוביץ (6) אף מרחיק לכת בהקבלה זו, …. הדיון במשכן, בתיאור עציו ותיאור בנייתו “תופסים בתורה מקום גדול פי עשרה ממה שהתורה אומרת על עשיית העולם ומלואו”. כתוצאה מכך מבין ליבוביץ כי “התורה לא באה למסור לאדם אינפורמציה על מבנה העולם, אלא להגיד לו משהו על משמעות קיום האדם עצמו במסגרתו של העולם, והמשמעות הזאת אינה אלא עבודת ה'” (ההדגשה שלי, צ.מ.)
(ע”כ. מומלץ. ולמרות שבדרך כלך אינני מגיב או מביע בקורת על דבריהם של אחרים, הפעם אני קצת מתעצבן. למאמינים חשוב למצא משהו דתי/פילוסופי וכו’ בכל נושא המשכן ופולחן הקורבנות. אבל אם כבר מסתכלים מנקודת מבט חופשית, אז פשוט מאוד, בנו משכן/מקדש הקריבו קורבנות, שילמו ועדין משלמים פדיון בכורות ועוד ועוד, כי כך נהגו כל התרבויות של אותה תקופה. אין צורך להתפלסף. באותם ימים הכהנים והעם לא חיפשו רוחניות ולא התפלספו אם קורבן עולה או חטאת או תרומה לכהן קשורה להתעלות רוחנית. גם היום כשמשלמים מסים או להבדיל עושים מנגל, לא רואים בזה משהו רוחני)
ומה אומרים הרפורמים? מתוך
http://www.reform.org.il/Heb/holidays/WeeklyPortionArticle.asp?ContentID=497
פרשת תרומה נמצא את ההוראות הראשונות לבניית המשכן, שהוא ביטוי לנוכחות האלוהית הנודדת יחד עם העם לעבר ארץ ישראל. קריאה בפרשה היא כקריאת הוראות לאדריכל והיא מעוררת שאלות:
מדוע ניתנות הוראות מפורטות כל-כך לבניית המשכן?
האם חשיבותו ומעמדו של המשכן באמת נובעים מכמות הקרסים והלולאות? האם אין היתר לתכנן את המשכן על-פי טעמם של בני הדור?
ואם ניתנות הוראות קפדניות כל-כך, בחזקת תכנון אלוהי, מדוע מוטל על בני האדם לבנות אותו?
האם אין האל יכול ליצור את המשכן בעצמו?
ומעבר לכך: איזה עניין יש לי כישראלית וכיהודיה בת ימינו במעשה אדריכלות מפורט כזה?
(ע”כ. תשובות בגוף המאמר)
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
- דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש… תקחו
מה פתאום “ויקחו אולי היה צריך לכתוב “תקבלו.” או ויתנו”? אז אני לא הראשון ששואל, מתוך
http://wikivort.co.il/view.php?vort=586
ידועה קושייתו של האלשיך הקדוש: מדוע נאמר “ויקחו לי תרומה” ולא “ויתנו לי תרומה”?
במדרש רבה מבואר העניין: ללמדך שהנותן תרומה למצווה לוקח ומרוויח יותר משווי הכסף והזהב שנתן ולפיכך נאמר “ויקחו”….
…. על כך ציוותה התורה: “ויקחו לי תרומה”, התרומה הינה גם לקיחה, היא מסייעת לאדם לחיות כראוי בעולמו של הקב”ה. התורה מצווה גם: “פתוח תפתח את ידך”, פתיחת היד פותחת גם את הלב, ולבו של האדם מסוגל באותה שעה הן לקיים מצוות והן ליהנות מעולמו הנפלא של בורא העולם, וידע האדם שעיקר מה שיש לו בממונו הוא מה שנותן לצדקה. (ע”כ. ולא הבנתי).
ותשובה יותר עניינית ניתנת ב –
http://www.yeshiva.org.il/midrash/1226
….שלש פעמים נאמרה כאן תרומה. ואמרו רבותינו (הובא ברש”י, מירושלמי שקלים פרק א, הלכה א):
“אחת, תרומת בקע לגולגולת, (כשמנו את ישראל נתן כל אחד מחצית השקל) שנעשו מהם אדנים. אחת, תרומת המזבח בקע לגולגולת, לקופות לקנות מהן קרבנות ציבור. ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד מישראל. שלשה עשר דברים האמורים בענין. שכולם הוצרכו למלאכת המשכן, או לבגדי כהונה”.
…פי זה מובן מדוע נאמר, “מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי”, והרי נדבת המשכן נתקבלה גם מנשים ולאו דוקא מאנשים, ואפשר היה לכתוב, מאת אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, איש המוזכר בפסוק. אולם, כיון שמדובר על תרומה הבאה ממנין ישראל, שהוא לאנשים בלבד. וכן מחצית השקל שניתנה לקופות לקרבנות הציבור, אף בה נתחייבו אנשים בלבד, לפיכך נאמר בפסוק כל איש.
אולם, עדיין יש להבין המשך הפסוק, “כל איש אשר ידבנו לבו”, הרי מפקד ישראל ומחצית השקל לקופות, אינו תלוי בנדבת הנותן. כמו ששנינו (שקלים פרק א, משנה ג) “ממשכנין על השקלים”. שכל מי שאינו רוצה לתת, לוקחים ממנו בעל כורחו. והוא הדין מחצית השקל למנין העדה. אלא חלק הפסוק ודורשהו. ויקחו לי תרומה מאת כל איש. לא נאמר ויתנו לי, אלא ויקחו לי. כי מדובר שלוקחים ממנו גם אם אינו רוצה לתת, מאת כל איש. תרומות אלה, שהן של אנשים אינן תלויות ברצונם. אשר ידבנו לבו זו תרומת המשכן, שאינה מיוחדת לאנשים, והיא תלויה בנדבת לב הנודב.
(ע”כ)
ומתוך
http://jobkatif.org.il/truma-2/
…
לכאורה היה צריך להיות כתוב “ויתנו” לי תרומה?
האבן עזרא מסביר, ש”ויקחו” יכול להתפרש גם כנתינה. הוא מביא כראיה פסוק מספר מלכים (א’, י”ז, י): “קחי נא לי מעט מים”. והוא מסביר מתי מדובר על לקיחה ומתי על נתינה.
אולם, ישנו קושי בפירוש זה. באותו פסוק, בסופו, כתובה שוב ‘לקיחה’ וכאן אי אפשר לפרש שמדובר בנתינה: “מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי”. כאן, ברור שמדובר על לקיחה, ולא על נתינה, וקשה לפרש באותו פסוק את אותה מילה במובנים הפוכים!
הספורנו מסביר:
“ויקחו לי תרומה: אמור לישראל שחפצתי שגבאים יגבו בעדי תרומה”.
כלומר, “ויקחו” מתייחס לגבאי הצדקה. הם יקחו את הצדקה עבור המשכן. וממי יקחו את התרומה? “מאת כל איש אשר ידבנו לבו” – כל אדם שירצה לתרום – ממנו יקחו את התרומה.
לאחר שהגענו לפירוש זה, ניתן לפרש באופן דומה, ומעט אחרת (ומעין זאת בנצי”ב בהעמק דבר, אך הוא מבאר גם כן מעט אחרת מדברינו).
הנצי”ב שואל: “ואם לא היו מתנדבים לא נעשה המשכן?”. מה היה קורה אם עם ישראל לא היה מתנדב להביא תרומות. האם אז, לא היה נבנה משכן? הוא ממשיך להקשות, שאפילו בשביל לבנות בית כנסת אנו פוסקים שמכריחים אדם לתת כסף, ואם כך בודאי שנכריח ביחס למשכן.
ניתן לומר, שאם עם ישראל לא היה תורם למשכן, הרי שהוא לא היה זכאי למשכן. אולם, ניתן להסביר אחרת. באמת היתה חובה להביא תרומות למשכן. כולם היו חייבים להביא. אלא, שבניגוד למחצית השקל, ששם כל אחד היה מביא בדיוק אותו דבר (חצי שקל) הרי שכאן, כל אחד נתן כמה שרצה.
ואם כך, גבאי צדקה היו עוברים מבית לבית ולוקחים תרומה (“ויקחו לי תרומה” – הגבאים). אולם, כל אדם היה נותן ככל אשר ידבנו לבו.
ונקודת מבט קצת שונה, מתוך
https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8:%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%94_-_%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A2_%D7%A0%D7%A1%D7%9E%D7%9B%D7%94_%D7%9C%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98%D7%99%D7%9D%3F
……. המתבונן בפסוקים אלו נתקל במספר שאלות:
א] מדוע נסמכה פרשת תרומה לפרשת משפטים?
ב] כתוב: “וייקחו לי תרומה”- וכי הקב”ה זקוק לתרומות?
ג]מדוע נאמר: “וייקחו לי” ולא נאמר: “ויתנו לי”?
ד]למה מרמזים המתכות: “זהב וכסף ונחושת”?
התשובה לשאלה א]
לפי חז”ל:1] באה התורה ללמדנו שתרומה רצויה אצל הקב”ה רק כאשר היא נובעת מתוך כסף שנרכש ביושר, בצדק ומשפט, אך תרומה שבאה מתוך נכסים שנרכשו במרמה- אינה רצויה אצל ה’ והיא נחשבת: “מצווה הבאה בעבירה”
2] סמיכות הפרשות משפטים ותרומה –
באה ללמד את האדם: אל יאמר, אני מסתפק בכך שאיני מרמה ונוהג עם הבריות ביושר לפי החוק והמשפט- כאן בא הכתוב ללמדנו לא להסתפק רק בקיום” מצוות לא תעשה”, אלא יש לקיים גם מצוות: “עשה”, כגון לעזור לנצרכים.
התשובה לשאלה ב]
שאלה זו שואלים גם חז”ל בילק”ש: “מי שנאמר בו לה’ הארץ ומלואה, אשר לו הים והוא עשהו, ואמר הן לה’ אלוקיך השמים וכו”
הוא צריך לבשר ודם?”
והתשובה היא: אלוקים חומד לשרות שכינתו בקרב ישראל- כמו אב המחמד בניו, המטרה להקים בתרומה- משכן כבוד וכפרה לישראל.
רש”י אומר: “וייקחו לי תרומה” המטרה-“לי”- לשמי = לשם ה’.
לפי מדרש תנא דרבי אליהו: בזמן מעמד הר סיני כאשר עם ישראל קבלו את התורה ואמרו: “נעשה ונשמע” מייד אמר הקב”ה: “וייקחו לי תרומה”, ועל כך מסביר האדמו”ר רבי אורי מקאנייניץ’: כי ישנו מנהג מקובל אצל עם ישראל לנדור ולנדב- בעת העלייה לתורה- לבית.הכנסת ולענייני צדקה אחרים …. הנדבה שהיהודי תורם – היא זכר למעמד מתן תורה
…..התשובה לשאלה ג]
המלבי”ם מפרש: אילו היה כתוב: “ויתנו לי תרומה” היו חושבים כולם כי מוטלת על כל יחיד לנדב למלאכת המשכן,אך רצון הבורא היה: שהמשכן יוקם אך ורק מתרומות שנידבו מתוך רצון טוב ואמיתי ולא מתוך כפייה – בני ישראל נצטוו למנות גבאים כדי שייקחו “תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו” [שמות כ”ה,ב]
חז”ל מפרשים: “לי” בגימטרייא= ארבעים- רמז לדברי חכמים בהפרשת תרומה: “עין יפה- אחד מארבעים”[תרומות ד,ג] והכוונה -לאדם נדיב לב המפריש בעין יפה מיבול שדהו אחד מארבעים- [שניים וחצי אחוזים] כתרומה לכוהן.
התשובה לשאלה ד]
בעל “חת”ם סופר” אומר: כי באותיות של “זהב, כסף,נחושת” – ישנם רמזים מעניינים מאד:
במילה: “זהב”= הימים בהם קוראים בתורה בבית הכנסת:
ז- שבת שהוא היום השביעי בשבוע.
ה- יום החמישי בשבוע.
ב- יום השני בשבוע.
המילה: “כסף” מרמזת על החגים מן התורה:
כ- יום כיפורים
ס- חג הסוכות.
פ- חג הפסח.
המילה “נחושת” מרמזת ליתר החגים והמועדים שבהם נוהגים לקרוא בתורה.
נ- נרות [חנוכה]
ח- חודש= ראש חודש.ראש השנה.
ש- שבועות, שמיני עצרת.
ת- תעניות.
- וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם
ברשימת החפצים שמתבקש העם לתת יש 13 חפצים שונים. רשימה נהדרת. מהיכן כל זה בא? מה – 54 מליון חמורים לוביים? מה _ גשם של אבים טובות שירד עליהם עם המן? ואיפה הם החליפו הכל וקבלו את עורות האילים ועצי השיטים? והתחשים למיניהם? והאם יש להרכבת הרשימה איזה ייחוד או משמעות?
רשימת הביקוש כוללת –
— זהב
— כסף
— נחושת
— תכלת וארגמן ???
— תולעת שני ????
— שש (???)
— עזים
— עורות אילים מאודמים
— עורות תחשים
— עצי שיטים
— שמן למאור
— בשמים לשמן המשחה
— אבני שהם
— אבני מילואים
—
לא כל הפרטים (ואולי כולם) לא היו במיוחד באוסף הפרטי של העבדים המשוחררים וגם לאחר נוודות של כשנה ומשהו במדבר, כמה מהפרטים ברשימת התרומות המבוקשות”, אולי אפילו לא היו קיימים בטבע.
כן ברור – הכל יכול יצר במיוחד במדבר – כמה “פריטים” חד פעמיים (מן, תחשים, תולעת שני וכו’) קצת לצריכת בני ישראל במדבר והרבה לצריכת משכנו (חומר גלם למשכן) ,
לעיתים למרות שבנ”י חוטאים, ה’ מעניק, ועם זאת בתדר יותר גבוה הוא מעניש. ואז אם הוא יודע שהעם אכן יחטא, למה הוא בוחר מראש בעם ישראל ונותן לו (אולי יותר נכון לומר “נתן לו” לפני כ 3,300 שנה) פרסים”. (“שמש בגבעון דום….” ו”ישוב הצל אחורנית עשר מעלות” – מלכים ב’ פרק כ’)
טוב – אפסיק להתלונן אנחנו בקטגוריה של “אתה בחרתנו”, אז למה להתלונן, נשמח. אז מתוך
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/teruma/shem.html
….. המעיין בסוגיית הגוונים והצבענים של המשכן וכליו יבחין בכמה עובדות:
א. באופן כללי היה המשכן ססגוני ומגֻוון בצבעיו.
ב. צבעי המשכן כללו צבעים טבעיים של חומרים, למשל זהב (צהוב), כסף (אפור), נחושת (אדמדם), עורות עִזים (שחור), [1] לצד חומרי צבע מובהקים (צבענים), תכלת, ארגמן ותולעת שני שנחשבו יוקרתיים ביותר בעת העתיקה. [2]
ג. סך הכול עמדו לרשות מקימי המשכן שלושה צבענים בלבד. ברם, בוני המשכן התגברו על הבעיה באופן יצירתי על ידי ואריאציות ושילובי צבע באמצעות שזירה של כמה צבעים (‘מעשה משזר’). [3]
העובדה המעניינת היא שהמשכן, שהוא מבנה דתי-פולחני, מתואר במקרא תיאור טכני למדיי: רשימות של חומרים לצד הוראות בנייה. בכתובים אין שום אזכור למשמעויות תיאולוגיות כלשהן הקשורות לאופי הארכיטקטוני של המשכן, מלבד החלוקה שלו לאזורים מקודשים ברמות שונות. הרושם המתקבל הוא שהתורה הייתה מעוניינת להדגיש את האופי המכובד והמפואר של המשכן כראוי למבנה דתי-ייצוגי של עם ישראל. ייתכן שמטרת העיסוק וההתמקדות בחומרים ובעשייה הייתה להפגין את נדיבות לבם של בני ישראל שהיו מוכנים לתרום מגוון של חומרים וצבענים יקרים.
בתקופות מאוחרות ועד לדורות האחרונים יש שניסו למצוא משמעות רוחנית בצדדים ‘החומריים’ של המשכן, היינו בחומרים עצמם, במוצאם ובתכונותיהם, ובעיצוב הכלים ובמיקומם. [4] בשורות הבאות אבקש להתמקד במשמעות הסימבולית של המסך כפי שמציגהּ יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון הידוע של ימי הבית השני. אמנם בן מתתיהו מזכיר את מסך ההיכל (הבית הפנימי) של בית המקדש השני שעמד לפני דלתות הזהב, אולם לפי דבריו הוא הותקן במתכונת דומה למסך של המשכן (השוו לפסוקים לעיל). ואלה דבריו:
ולפניהן נמצא מסך (פרכת) בבלי כמידה הזאת, עשוי מעשה חושב, תכלת ובוץ (שש) ותולעת שני וארגמן. ועבודת המסך הייתה נפלאה, כי תערובת המינים האלה לא נעשתה בלי דעת ותבונה, כי אם להראות את צלם העולם, ועלה במחשבה לתת בתולעת השני את סמל האש, ובבוץ את סמל האדמה, בתכלת את סמל האוויר ובארגמן את סמל הים. אלה (תולעת שני ותכלת) נבחרו לזה לפי דמות צבעיהם, והשש והארגמן על פי מוצאם, כי את הראשון מצמיחה האדמה והשני בא מן הים. והפרכת הייתה רקומה תבנית כל השמיים וצבאם מלבד החיות (מזלות גלגל החמה). [5]
יוסף בן מתתיהו מדגיש כי “תערובת המינים האלה לא נעשתה בלי דעת ותבונה”, ומסתבר שהוא חש בצורך להסביר את המשמעות התיאולוגית המסתתרת מאחורי עיצוב המשכן וכליו. לטענתו, מוצאם של חומרי המסך או צבעיו מרמזים על משמעותו הסימבולית-קוסמולוגית, היינו היותו כולל את כל ‘ארבעת היסודות’ (אש, אוויר, מים, אדמה), שלפי התיאוריה היוונית הקדומה מהם מורכב כל העולם כולו. השני, שצבעו אדום זוהר, מסמל את האש, הבוּץ (שש) המזוהה כסוג של פשתן משובח צבעו חום כאדמה, הארגמן שמוצאו מהים מסמל את המים ואילו התכלת שצבעו כצבע השמים מסמל את האוויר. [6] לצד זה מציין בן מתתיהו עובדה שלא נזכרת במקרא אך מדגישה את הקוסמיות של המסך, והיא שעל הפרוכת צוירו ‘תבנית כל השמים’, ככל הנראה גרמי השמים, עובדה המעוררת פליאה מצד האסוציאציה לגורמים העלולים להתפרש כאליליים….(ע”כ. מומלץ)
ומתוך דיון הלכתי בנושא ב –
https://sites.google.com/site/itayelizur1/toshba/tklt-wrgmn-wtwlt-sny
בבגדי הכהנה ובמשכן נאמר שצריך תכלת וארגמן ותולעת שני. הרמב”ם כותב על כך (כלהמ”ק ח יג): “וכל מקום שנאמר בתורה שש או בד הוא הפשתים והוא הבוץ, ותכלת האמורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כעצם שמים שהוא פתוך מן הכוחל, הארגמן הוא הצמר הצבוע אדום, ותולעת השני הוא הצמר הצבוע בתולעת.”, מכאן רצו לדקדק שאין לדעת הרמב”ם חשיבות לחומר הצביעה שבו נצבעים פתילי התכלת והארגמן, אלא רק לגוון הסופי.
אלא שכך א”א לומר, שהרי בפה”מ (כלאים ט א) כותב הרמב”ם: “ותכלת הוא הצמר הצבוע אזרק. וארגמן “ארגואן” והוא הצמר הצבוע בלךּ. ותולעת שני הוא הצמר הצבוע בקרמז”. הרי לפנינו שהרמב”ם סובר שתכלת הוא דוקא אזרק, ארגמן הוא דוקא לךּ, ותולעת שני הוא דוקא קרמז. גם בהל’ ציצת כתב הרמב”ם שתכלת היא דוקא מהחלזון, ולא מסתבר שהוא יקל בבגדי כהנה יותר מאשר לענין ציצת.
ולענין ציצת הלא ברור שהיא חיבת להעשות דוקא מדם החלזון המסוים הנקרא תכלת, שאל”כ אינה תכלת. שהרי הגמ’ כבר גנתה את מי ששם בבגדו צמר בגוון המדויק של התכלת ואינו תכלת. הרי שלא הגוון הוא החשוב, אלא חומר הצביעה[1]. (חלזון לאו דוקא, אלא החומר הידוע המשמש את התכלת, וכבר כתבו התוס’ (מנחות מב: ד”ה וסממנים) שהוא כולל לא רק דם חלזון אלא מרכיבים נוספים. (שאם יחסר אחד מהם – אין שמו תכלת). פשוט לכו”ע שתכלת הוא שם של חומר. סוג ידוע של בד. לכן הוא מנוי ברשימת החומרים שצריכים ישראל לתרום, עם זהב וכסף ונחשת, שהם שמות חמרים).
כך כתב גם המשנה למלך שם, וכתב שפשוט שאם אינו מדם החלזון לא מהני, והרמב”ם סמך כאן על מה שכתב בהל’ ציצת.
אמנם לגבי הארגמן כותב המל”מ שמלשון הרמב”ם נראה לכאורה שאין ההקפדה אלא שיהיה אדום, אך נראה לדחות את דברי המל”מ, גם ע”פ פה”מ שהזכרנו לעיל, וגם מפני שהסברה נותנת שאם הרמב”ם לא כתב כאן את פירוט חומר הצביעה של התכלת אלא סמך על דבריו שבמקומות אחרים, כך נהג גם לגבי הארגמן. הרמב”ם לא עסק כאן בזהוי החומר כי אין זה הנושא שלו כאן. כאן אין הרמב”ם עוסק בזהויים של החומרים השונים אלא במראה שהם יוצרים. (אמנם, אח”כ ראיתי שאחרונים רבים אכן סוברים שאין החומר מעכב).
לכן נראה שהרמב”ם לא יסכים מי שמזהה את הארגמן עם חלזון כלשהו. לרמב”ם הארגמן הוא דוקא לךּ. אמנם, בירושלמי (כלאים ט א) משמע שהארגמן מופק מבעל חיים כלשהו. אבל נראה שבין הרמב”ם ובין הירושלמי סוברים שכל אחד מהחומרים המדוברים הוא חומר מסוים דוקא, אלא שנחלקו מהו החומר הזה. קשה לומר שאין הקפדה אלא על הגוון. בירושלמי, פשיטא. וגם מלשון הרמב”ם בפרוש המשניות נראה שהוא מצריך דוקא את החומרים המסוימים שבשמם נקב.
ועוד יתכן, שהלךּ המוזכר בדברי הרמב”ם, אינו הלךּ המזוהה היום, אלא חומר מן החי, וא”כ אין מחלוקת בין הרמב”ם לירושלמי. (וכן בספרו של זהר עמר הוא מזהה את הלךּ עם חומר מן החי).
…..
כן הוא גם לגבי תכלת וארגמן ותולעת שני וביתר שאת. הם שמות של מינים ושל חומרים, לא של גוונים. ….
וכמו שערבה הוא מין מסוים, ואבני החשן הם מינים מסוימים, ותכלת היא מין מסוים ומי שסובר שהיא ארגמון קהה קוצים לא ישתמש בחלזון אחר, כן ברור שתולעת שני היא סוג מסוים של תולעת, ששמה תולעת שני. ולכן לא נוכל להשתמש בתולעת אחרת. ונצטרך לדקדק דקדק היטב עד שנוכיח למעלה מכל ספק שמצאנו את התולעת הנכונה.
כיון שראיתי שיש אומרים שתכלת וארגמן ותולעת שני הם שמות גונים ולא שמות חומרים, אשיב לדבריהם בכמה הוכחות:
א. התורה מצוה להביא תרומה זהב וכסף ונחשת ותכלת וארגמן ותולעת שני. פשוט שכמו שזהב וכסף ונחשת הם שמות חומרים, כן תכלת וארגמן ותולעת שני. (ע”כ)
- ועשו ארון…ונועדתי לך שם ודברי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים… את כל אשר אצווה אל בני ישראל
פסוק “מקסים” “מרשים, “מעצבן” וכו’. ה’ קובע למשה, היכן להיות על מצת שהוא ה’ ידבר אתיוץ האם היו למשה שמים קבועים לבהם היה עליו לשבת במשכן ולהקשיב? האם לא נאמר היכןשהו שמשה ישב מחוץ למחנה באיזה אהל. ושם ה’ דיבר איתו?
ובכלל, הרי א-להים ציווה “לא תעשה לך פסל…” אז ליישוב הסתירה (לא-להים הכל מותר, גם מה שאסור) מתוך
מתוך
http://he.chabad.org/media/pdf/1002/cxZF10022997.pdf
שמות כו,כב: וְנֹועַ דְ תִּ י לְ ָך שָׁ ם וְדִּ בַ רְ תִּ י אִּ תְ ָך מֵ עַל הַ כַפֹּורֶ ת מִ בֵּ ין שְׁ נֵּי הַ כְׁ רֻ בִ ים אֲשֶ ר עַל אֲרֹּן הָׁ עֵ דֻ ת. חזקוני: אף על פי שאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה, כאן התיר צורת הכרובים, שהרי לא נעשו להשתחוות, אלא לישיבתו ]השראת השכינה[ דוגמא כרובים דכסא הכבוד. ודברים הרבה כאלו מצינו בתורה, כמו כל העושה בו מלאכה יומת ]אך[ התיר לעשות בשבת קרבנות תמיד ומוסף, וברית מילה. רמב”ן כה,כא: כמרכבה אשר ראה יחזקאל … היו פורשי כנפיים להורות שהם המרכבה נושאי הכבוד. רמב”ם יסודי התורה ב,ז: שמות המלאכים על שם מעלתם הוא … אופנים ואראלים וחשמלים ושרפים ומלאכים ואלוקים …וכרובים ואישים – כל אלו עשרה שמות שנקר
(ע”כ) בהן המלאכים. רמב”ן שמות כו,ב: כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצווה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצוותיה של תורה … לכן ציווה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצווה את בני ישראל. והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת. רבנו בחיי כה,יח: שנים כרובים זכר ונקבה היו … ובשעה שישראל עולים לרגל, מגלים את הפרוכת ומראים להם הכרובים כשהם מעורים זה בזה ואומרים: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה. יומא נד,ב: בשעה שנכנסו נכרים להיכל, ראו כרובים המעורים זה בזה, הוציאום לשוק )הורידום מעל גבי הכותל, רש”י( ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו?!
(ע”כ)
ואוסף מדרשי חז”ל על התקשורת (הנבואית) בין ה’ ומשה, ניתנת ב –
http://www.aspaklaria.info/040_MEM/%D7%9E%D7%A9%D7%94%20%20%20%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%90%D7%94.htm
מדרש רבה
אל אהל מועד לדבר אתו, למה נאמר, לפי שהוא אומר (ויקרא א’), וידבר ה’ אליו מאהל מועד, שומע אני מאהל מועד ממש, תלמוד לומר (שמות כ”ה), ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת וגו’, אי אפשר לומר מאהל מועד, שהרי כבר נאמר מעל הכפורת, ואי אפשר לומר מעל הכפורת, שהרי כבר נאמר מאהל מועד, באי זה צד נתקיימו שני כתובים הללו, זו מדה בתורה, שני כתובים זה כנגד זה, והרי הם סותרים זה על ידי זה, יתקיימו במקומן עד שיבא כתוב אחר ויכריע ביניהן, מה תלמוד לומר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו, מגיד הכתוב, שהיה נכנס משה ועומד באהל מועד, וקול יורד מן השמים כמין סילון של אש לבין ב’ הכרובים, והוא שומע את הקול מדבר אליו מבפנים. (שם שם לב)
ומתוך ניתוח על מיקום ההתועדות של משה עם ה’ ב –
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/kitisa/gru1.html
ומשה יקח את האֹהל ונטה מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אֹהל מועד והיה כל מבקש ה’ יצא אל אֹהל מועד אשר מחוץ למחנה (שמ’ לג:ז).
לאמור: משה הקים אוהל אישי, פרטי, שנועד לשרת את כל הרוצה “לבקש את ה'”. ביקוש זה מוסבר על ידי תרגום יונתן כך: “מאן דהדר בתתובא בלב שלים קדם ה’, הוה נפיק למשכן בית אולפנא דמברא למשריתא מודי על חוביה ומצלי על חוביה ומצלי ומשתבק ליה” (מי שחוזר בתשובה בלב שלם לפני ה’, היה יוצא למשכן בית האולפן שמחוץ למחנה, מודה על חטאיו, ומתפלל על חטאיו, ומתפלל ונסלח לו). אף תרגום אונקלוס מתרגם את “אהל מועד” – “בית אולפנא”, שמשמעו מקום לימודים. אך לא רק למטרה זו נועד האוהל, הוא נועד גם לשמוע את דבר ה’: “ודבר ה’ עם משה פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה” (שם:יא).
מכאן עולה, כי היו במדבר שני מבנים שנקראו “אהל מועד”: המשכן, שהכיל את הארון, את המזבחות ואת שאר הכלים, והאוהל הפרטי של משה, שהוקם כפי שעולה מסדר הכתובים לאחר מעשה העגל. ואכן, תרגום אונקלוס מבחין בין שניהם בשמותיהם: את השם “משכן” הוא מתרגם “משכן זימנא”, ואת האוהל הפרטי של משה הוא מתרגם, כאמור, “בית אולפנא”….
נכון, הענן היה יורד גם על המשכן, ואולי: בעיקר על המשכן. והלוא כך נאמר על אותה עת שבה חנכו את המשכן: “ויכס הענן את אֹהל מועד וכבוד ה’ מלא את המשכן” (שמ’ מ:לד), והענן היה שוכן על המשכן לאורך כל הימים שבהם היה המשכן חונה (במ’ ט:טו, כג). ולא נעלם מעמנו, כי הדיבור, מאז שהוקם המשכן, מגיע אל משה מבין שני הכרובים. הלא כך נאמר במפורש: “ונועדתי לך שם, ודברתי אתך מעל הכפֹּרת מבין שני הכרֻבים אשר על ארון העדֻת” (שמ’ כה:כב); ועוד נאמר: “פתח אֹהל מועד לפני ה’ אשר אִוָעֵד לכם שמה לדבר אליך שם” (שם כט:מב). ואמנם כך היה במציאות: “ובבֹא משה אל אֹהל מועד לדבר אִתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפֹּרת אשר על ארֹן העדֻת, מבין שני הכרֻבים וידבר אליו” (במ’ ז:פט). רש”י (בשמ’ לג:י) קבע בצורה החלטית, כי הדיבור באוהלו של משה היה רק לפני שהוקם המשכן, כלשונו: “הדבר הזה נהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן… ומשהוקם המשכן לא נדבר עמו עוד אלא מאהל מועד”. על-אף זאת עדיין יש מקום להציע, כי הדיבור שירד אל משה מעל הכפורת – מבין שני הכרובים – עסק רק בהוראות לבני ישראל: “את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל” (שמ’ כה:כב), ואירועים אחרים, כמו אלה שהוזכרו לעיל, התקיימו באוהל משה ובמעמד הענן וכבוד ה’. (ע”כ)
חשבתי שאין הרבה מה לכתוב או לחדש על הפרשה והנה הארכתי על תחילתה של הפרשה ורק נגעתי באפס קצהו והגיע זמן סיום יומי/שבועי.
ואוסיף קמעא מתוך
https://drorfo.wordpress.com/?s=%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA+%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%94
א
פרשת השבוע שלנו – פרשת תרומה – איננה חומר קריאה מרתק, לצערי. היא כולה הוראות לבניית המשכן, מהמסד עד הטפחות, מהבחוץ עד הפנים, כולל מנורה וכרובים.
ב.
הפרשה הזו, לדעתי, היא שהולידה את האמרה ש”האלוהים נמצא בפרטים הקטנים”. כי אין פרטים יותר קטנים מהפרטים בפרשה הזו….
……
ו.
המשפט היחיד בפרשה שאלוהים כן כתב, לדעתי, הוא “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” (שמות, כ”ה, ח’).
תלי תלים של פרשנויות נכתבו על המשפט הזה. אתן לכם את זו שלי: אני דורש שנקרא את המשפט כך: “ועשו לי מקדש? לא ולא! ושכנתי בתוכם!”.
משה מתעלם מההצהרה/בקשה הזו של אלוהים ובונה משכן, ובעקבות משה מתעלמים מאלוהים דורות שלמים של יהודים, בונים משכנים, מחוקקים חוקים, מציבים סייגים ודורשים מדרשים, במקום להישיר מבט אל האמת הפשוטה, אמת שתובא עכשיו:
ז.
האמת שמביא בפנינו הכתוב היא פשוטה ואכזרית: אלוהים לא יכול לשכון בתוכנו – הוא חיצוני לנו כמו שאנחנו חיצוניים האחד לשני.
אפילו אלוהים קולט שהבקשה שלו, “ושכנתי בתוכם”, מופרכת, ולכן הוא שותק כל הפרשה ומניח לאדריכלים לעצב את הדרך בה נתפוס את אלוהים – פאר והדר, קטיפה וזהב, מנורות, פרוכות, פסלים של תינוקות וכן הלאה.
אני מפציר בכם לקרוא את הפרשה, אם תמצאו שם את אלוהים, תקבלו פרס: את הידיעה שאלוהים לא מצוי בפרטים הקטנים. (ע”כ)
וכדי שלא אשכח מצאתי מאמר שמציץ אל עולם ספר הזוהר ומזכיר את התייחסותו לבניית המשכן. שוב אולי קצת מיסטיקה בפעם הבאה איך נאמר ב –
….כבר בדף הראשון של פרשת משפטים רשב”י מודיע לחברותא שלו, שחוקי העבד בפרשת משפטים הם קידוד לחוקי גלגול נשמות ביהדות. הנשמה יורדת להשתעבד כאן בעולם הצללים ונקבעים חוקים כיצד היא חוזרת למעלה, האם נקבע לה בן זוג עוד טרם ירידתה לעולם או שמהנדסים לו מישהי תוך כדי (האם העבד הכיר אישה בזמן שהיה אצל אדוניו או הגיע איתה וכד’). קראתי חצי כרך מבלי לשים לב ונפעמתי. אז זה מה שזה, הקבלה!
אחד הקטעים המרתקים ביותר בזוהר נמצאים מיד אחר כך, דרשה מהממת של דמות מסתורית בשם ה”סבא דמשפטים” שמגלה סודות עולם עמוקים דרך הפרשה הזו ופשוט, לא היה לי אוויר. אין לי אפילו מאיפה להתחיל להביא לכם את זה כאן. עד שהגעתי לפרשת תרומה, כבר קלטתי את העיקרון, כבר צפיתי שחוקי המשכן יהיו חוקי המשכן הפנימי ושהדרש הקבלי יזרום לכיוונים אחרים לגמרי מתוך זה. הפרשות האלה התחברו לי לאחת האסכולות הקבליות שנחשפתי אליהן אחר כך, שירידת העם לארץ המובטחת היא בעצם היווצרות תודעת העם במימד אחר וירידתה לחיים גשמיים, סוג של שעבוד זמני למען הלימוד שלנו.
(ע”כ)
בעצם מה כל הויכוח והדיון חשובים? לא יודע. אבל זה מעניין ומתאתגר. צריך זמן נוסף לעיין בתבנית המשכן ופירוט כליו ולראות איך חז”לנו וחשל”א מתייחסים למכלול הכלים וארכיטקטורת המשכן. אי”ה בסבב הבא
ובינתיים
שבת שלום
שבוע טוב
להת