From:
Sent: Sunday, 4 June 2017 4:06 AM
To: r
Subject: נשא את ראש…. צו את… כה תברכו… זאת חנוכת
הקדמה כללית
כבר ראינו/קראנו על בני ישראל במדבר, איך הם מסתובבים באפס מעשה. (או לפי חז”ל לומדים תורה ומצוות). אבל מה הם = בני ישראל, בעצם עשו במשך 40 שנות נדודים? חלק מהזמן כנראה נדדו רגלית ממקום למקום, אבל חלק די ניכר מהזמן הם שהו במקום אחד. הקימו את המשכן ו – 600 אלף + השתזפו בשמש הלוהטת, או השתופפו בצל אהלים. “מה טובו אהליך יעקב” מי שהיה כוחו במותניו, כנראה הקים סוכה ניידת או צריפון עץ. לא פלא שפה ושם הם התלוננו או ניסו למרוד ואז הם נענשו במגפה או בבליעה על ידי בולענים, מילא
ויש גם לזכור שכל ה – 600 אלף הגברים יוצאי מצריים מתו במשך 40 שנה. כלומר כ – 15,000מתים בשנה, או 50 ביום. אז לפי המדרש, אותם 50 מועמדים למות (בממוצע) חפרו עצמם את הקבר, ושכבו שם מחכים למותם.
חומש במדבר עוסק בעיקר באירועי המדבר, מה קרה שם.
מתוך
http://tora.us.fm/tnk1/tora/bmdbr/bm-1036.html
תאריכים במסעי בני ישראל במדבר
[וגם: איך הגיעו חז”ל למסקנה, שחטא המרגלים היה בתשעה באב?]
נדודי בני ישראל במדבר התחילו בתאריך כ באייר – 20 בחודש השני של השנה השנייה ליציאת מצרים (במדבר י 11): ” וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ ; נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם, מִמִּדְבַּר סִינָי; וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן “.
בהמשך נאמר ( י 33-34): ” וַיִּסְעוּ מֵהַר ה’, דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים ; וַאֲרוֹן בְּרִית-ה’ נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם, דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים , לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה. וַעֲנַן ה’ עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן-הַמַּחֲנֶה “. לא כתוב שהם נסעו שלושה ימים, אלא שהם נסעו “דרך שלושת ימים”, כלומר הם עברו מרחק-הליכה של שלושה ימים במשך יום אחד, כי ארון ברית ה’ נסע לפניהם והביא אותם במהירות אל מקום המנוחה (ראו רש”י) .
בפרק הבא (במדבר יא) ביקשו בני ישראל לאכול בשר, וה’ אמר להם (במדבר יא 18-19): ” ‘הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר – כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה’ לֵאמֹר ‘מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי-טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם’; וְנָתַן ה’ לָכֶם בָּשָׂר, וַאֲכַלְתֶּם. לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן, וְלֹא יוֹמָיִם, וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים, וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים, וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם. עַד חֹדֶשׁ יָמִים , עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם, וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא; יַעַן כִּי-מְאַסְתֶּם אֶת-ה’ אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם, וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר ‘לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם’ “; בני ישראל אכלו בשר מיום המחרת (21 בחודש השני) במשך חודש, כלומר עד 211 בחודש השלישי (כא בסיון). בסוף הפרק (יא 35): ” מִקִּבְרוֹת הַתַּאֲוָה נָסְעוּ הָעָם חֲצֵרוֹת, וַיִּהְיוּ בַּחֲצֵרוֹת “, שם קרה הפרק הבא.
בפרק הבא (במדבר יב), דיברה מרים לשון-הרע על משה, ונענשה בצרעת שנמשכה שבעה ימים (יב 15-16): ” וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים ; וְהָעָם לֹא נָסַע עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם. וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת; וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן “, מרים הייתה מחוץ למחנה שבעה ימים – 22 23 24 25 26 27 288 בחודש השלישי (עד כח בסיון).
בפרק הבא (במדבר יג), שלח משה 12 נשיאים לתור את ארץ כנען; שליחות זו נמשכה 40 יום (יג 25): “וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם ” – החל מ-28 בחודש השלישי, ועד 8 בחודש החמישי.
לאחר חזרתם של המרגלים (במדבר יד 1): ” וַתִּשָּׂא כָּל-הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא ” – לפי חשבוננו, לילה זה הוא הלילה שאחרי ה-8 בחודש החמישי, כלומר – ליל 9 באב. ואכן, חז”ל אמרו, שבגלל הבכייה שבכו ישראל באותו לילה (“בלילה ההוא”), נגזרה עליהם בכייה לדורות – תשעה באב כל שנה.
ה’ אמר לבני ישראל לחזור למדבר (יד 25): ” מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם-סוּף “, אך הם התחרטו וניסו לכבוש את הארץ בכוח (יד 40-): ” וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיַּעֲלוּ אֶל-רֹאשׁ-הָהָר לֵאמֹר: הִנֶּנּוּ, וְעָלִינוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר ה’–כִּי חָטָאנוּ ” – זה היה לאחר אותו לילה, ביום 99 בחודש החמישי (ט באב).
לאחר מכן נסעו בני ישראל והסתובבו במדבר במשך כמעט 40 שנה; בתקופה זו קרו האירועים בפרקים טו עד יט (חוקי המנחות והנסכים, פרשת קורח, חוקי מתנות הלויים, וחוקי טהרת המת).
בפרק הבא מסופר על מותה של מרים (במדבר כ 1): ” וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן , וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם “, ולאחר מכן על פרשת מי מריבה; לא כתוב באיזו שנה זה קרה – ייתכן שזה קרה בכל אחת מהשנים בין שנה 3 לשנה 400.
לאחר מכן, בני-ישראל ביקשו ממלך אדום לעבור דרכו, והוא סירב (כ 14-21);
ולאחר מכן, אהרן נפטר, ובני ישראל התאבלו עליו (כ 29): ” וַיִּרְאוּ כָּל-הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם , כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל “. בהמשך נאמר (במדבר לג 38): ” וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל-הֹר הָהָר, עַל-פִּי ה’ – וַיָּמָת שָׁם; בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ “; כלומר, האבל על אהרן נמשך במשך כל החודש החמישי (אב), והפרק הבא מתחיל בתחילת החודש ה-6 (אלול).
בפרקים הבאים אין תאריכים – התאריך הבא בספר דברים (ע”כ)
ומתוך
| נדודי בני ישראל במדבר – ויקיפדיה
he.wikipedia.org נדודי בני ישראל במדבר, לפי המסופר בתורה, נמשכו ארבעים שנה, מתום יציאת מצרים ועד לכניסתם לארץ … |
||
…
אירועים אחדים במהלך הנדודים זכו לתיאור מפורט:
- המקושש: אדם שעבר עבירהחמורה של חילול שבת. משה, מנהיג העם, לא ידע כיצד לנהוג במקרה זה, והוציא את גזר דינו, מוות בסקילה, רק לאחר שאלוהים הורה לו כיצד לנהוג.
- בעת חניית העם במדבר דיברו אהרון ומריםאודות האישה הכושית אשר לקח משה. בעקבות כך נענשה מרים בעונש הצרעת.
- מחלוקת קורח ועדתו: קורחהנהיג מרד כנגד הנהגתם של משה ואהרון, בטענה: “רוַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה’ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה’.” (ספר במדבר, פרק ט”ז, פסוק ג’). האל העניש את קורח ועדתו במיתה.
- קברות התאווה: מקום במדבר פארן, שבו היו שתי מרידות של עם ישראל נגד האלונגד משה. שם גם הוקמה הסנהדרין הראשונה על ידי משה.
- נחש הנחושת: צורת נחששהכין משה מנחושת, על פי הוראת ה’, על מנת להפסיק הרג בעם ישראל בעקבות מכת נחשים. כל מי שהוכש על ידי נחש, הסתכל על נחש הנחושת ונרפא.
- משה והסלע: בני ישראל צמאים למים ורבים עם משה ואהרן. משה מתפלל אל ה’ ונענה שעליו לקחת את המטה, להקהיל את עדת בני ישראל ו”לדבר אל הסלע לעיניהם” ועל ידי כן מהסלע יצאו מים. משה מכה את הסלע פעמיים ומהסלע יוצאים מים רבים. ה’ כעס על משה והענישו בזאת שלא יכניס את בני ישראל לארץ ישראל.
- בלעם בן בעור: בלק בן ציפורמלך מואב התיירא מעם ישראל העולה מארץ מצרים, ולכן שלח כשליחים את זקני מואב ומדין אל בלעם, שישכרו אותו לקלל את עם ישראל. בלעם הסכים. הוא ניסה לקלל אך לא הצליח ובירך את ישראל במקום לקללם.
- מעשה זמרי: זמרי בן סלוא משבט שמעון חטא עם עוד רבים מבני ישראל בזנות בשיטים, והריגתו על ידי פנחס עצרה את המגפה שהתחוללה אז בעם ישראל.
וקצת מפות איזוריות מתוך הנ”ל
מפה משוערת של מסלול נדודי בני ישראל במדבר
מפת נדודי בני ישראל משנת 1585
ומתוך
http://www.aspaklaria.info/004_DALET/%D7%93%D7%95%D7%A8%20%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%91%D7%A8.htm
תלמוד ירושלמי
……
ואמר רבי לוי בכל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר צאו לחפור צאו לחפור, והיו יוצאים וחופרים להם קברות וישינים, ובשחר היו עומדים ומוצאים אותם חסרים ט”ו אלף ופרוטרוט, ובשנה האחרונה עשו כן ועמדו ומצאו עצמן שלימים, אמרו דלמא דטעינן בחושבנא (של החודש), וכן בי’ ובי”א ובי”ב ובי”ג ובי”ד ובט”ו, כיון דאשלם זיהרא אמרו דומה שביטל הקב”ה אותה גזרה קשה מעלינו, ועמדו ועשו יום טוב. (תענית כו ב) (ע”כ)
אז לפרשתנו
פסוקי השבוע
את עבודת משפחת
ואם לא נטמאה האישה
ואחר ישתה הנזיר
ויקח משה
ערב שבת שלום
פתיחה
ממשיכים לספור ולחלק תפקידים. כבר שאלתי וציטטתי לעיל – מה עשו בני ישראל במדבר 40 שנה? טוב לדעת שלפחות פעמיים הם ערכו ספירת אוכלוסין. נזכור גם שכל בוקר (פרט ליום שבת) הם לקטו את העומר, אפו, בשלו וכדו’ (שמות פרק טז’) אבל כנראה היה צורך בארגון כלשהו. האם במצריים כל שבט גר בנפרד? מסתבר שאכן היה צורך להתארגן, להפוך מקיבוץ של עבדים לאומה מסודרת, עם שופטים, שוטרים וכמובן כהנים ולוויים. ורואים לפי פרשת במדבר, שבמדבר הם חנו ונעו לפי סדר מסויים, כל שבט בנפרד. מעניין מה היה שטח המחנה?
לפי ציור מתוך
היו במחנה מעל 600 אלף זכרים מגיל 20 עד 60. בממוצע בכל צד, בכל צלע מהרבוע, חנו כ – 150,000 זכרים, יש להניח שלרובם הייתה אישה אחת או יותר, עם ילדים. לפי הציור הם גרו באהלים. נניח שתי משפחות באוהל. כלומר 75,000 אהלים. נסדר אותם ברבוע של כ – 270 על 270 אהלים.
אם כל אוהל הוא בגודל של 3 על 3 מטר נקבל רבוע קטן בכל צלע של כ – 800 על 800 מטר. ועם קצת רווח פה ושם. כל רבוע (רבע מהאוכלוסיה) הוא בערך בגודל של ק”מ על ק”מ. כך שגודל המחנה לפי הציור היה מעין רבוע של כ – 3 ק”מ כל צלע. ושטח המחנה היה 9 ק”מ מרובעים
זה בעצם שייך פרשת במדבר, אחזור לפרשת נשא. וכבר עיינתי בה ב –
תשע”ד
תשע”ה
(על: מבן 30 עד 50…, כל צרוע וכל זב, תורת הקנאות אשר תשטה אישה, ויהי ביום כלות משה להקים ויקריבו הנשיאים)
ובתשע”ו
(נשא את ראש בני גרשון…,ושכב איש איתה שכבת…,איש או אישה כי יפליא לנדור…, אסקיזם, ושמו את שמי על…,
ולרענון, קצת על תוכן הפרשה. מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%A
.
הפרשה היא חלק מרצף הפרשות בתחילת ספר במדבר העוסקות בהקמת מחנה ישראל ובהכנות לנסיעה מהר סיני אל ארץ ישראל
.
המשך העיסוק בשבט לוי: תפקידי משפחות בני גרשון ובני מררי ומניינם.
— החובה לשלח טמאים מחוץ למחנה
—- פרטים של דיני מעילה
—- פרשת סוטה
—- פרשת נזיר
—- הציווי על ברכת כהנים
—– קורבנות הנשיאים: תרומות נשיאי השבטים לרגל סיום הקמת המשכן..
(ע”כ)
קריאה בפרשה שקופצת מנושא לנושא, מעלה תמיהה, האם יש ומה הקשר בין כל הנושאים?
תשובה לשאילה מובאת מתוך דיון על “מבנה” הפרשה מתוך גליונות נחמה ב-
http://www.nechama.org.il/pages/334.html
“למבנה פרשתנו
ראב”ע, פרק ד’ פסוק מ”ט:
ד”ה על עבודתו: ונסמכת פרשת וישלחו מן המחנה בעבור היות השכינה בתוך המחנות בנסעם ובחנותם.
פרק ה’ פסוק ד’:
ד”ה ויעשו כן: ונסמכה פרשת איש או אשה, כי צרעת והזוב יבואו בעבור מעל.
פסוק י’:
ד”ה ואיש את קדשיו לו יהיו: וטעם הסוטה בעבור “ומעלה בו מעל”.
פסוק ל”א:
ד”ה ונקה האיש מעון: יש אומרים, שטעם הסמך פרשת נזיר לפרשת סוטה, שיהיה לה בן נזיר אם לא נטמאה; ולפי דעתי כי נסמכה בעבור נזירת האשה שהיא הפך המועלת, כי רובי העברות – סיבתם היין. ואשה שלא תתקן שער ראשה איננה מבקשת להבעל.
פרק ו’ פסוק כ”א:
ד”ה מלבד אשר תשיג ידו: ונסמכה פרשת ברכת כהנים לפרשת נזיר, כאשר השלים תורת הנזיר שהוא קדוש – הזכיר תורת כהנים שהם קדושים.
רלב”ג, לפרשת אשם גזלות פרק ה’, פסוקים ה’-י’:
וידמה שזכר בזה המקום בזאת הפרשה להסיר הרע מן המחנה, אשר יביא למריבה וקטטה; והוא שיהיה אדם נזהר מלהחזיק בממון חברו שלא כדין ולא יסמוך על חולשת שכנגדו שאין לו גואל.
לפרשת סוטה:
הנה סמך זאת הפרשה לפרשה הקודמת שתהיה תכליתה להסיר מחלוקת וקטטה מישראל בכללם, כי זאת הפרשה להסיר הקטטה מן הבית, והנה שלום בית קודם לשלום העם, לפי מה שנתבאר בפילוסופיה המדינית. ואולם התחילה התורה מהשלום היותר נכבד המאוחר בסדר וסיימה בקודם בסדר, וזה מנהג בתורה במקומות רבים.
לפרשת נזיר:
והנה סמך זאת הפרשה לפרשת סוטה, שעניינה להסיר הקטטה וההפסד מהבית, לפי שזאת הפרשה הוא להשקיט הריב וההפסד מהאדם בעצמו, מצד תשוקתו הגופנית אשר יביאהו לידי חטא. והשקטת זה הריב הוא מה שיקדם בסדר בענין שלום הבית ושלום המדינה, ולזה שמתו התורה אחרון בסדר. וענין זאת הפרשה הוא לרפואת מי שיצרו גובר עליו, כי הוא צריך שיצער עצמו מן היין, כי היין הוא סיבה חזקה להגביר היצר הרע ולהמשיך ממנו הפסד והגנות במדות ובעיון.
לפרשת ברכת כהנים:
ואחר שזכר מה שיביא להסיר מלחמת האדם עם נפשו ויהיה הריב והקטטה וההפסד מהבית והעם בכלל, זכר זאת הפרשה שהיא ברכת כהנים, שהיא מעירה הערה נפלאה על ענין השלמות והשלום האמתי. (ע”כ. יפה. וברור שאם זה כתוב ככה במקרא, סימן שהייתה לזה סיבה וכוונה תחילה)
ועוד בגליונות נחמה ב –
http://www.nechama.org.il/answer/416.html
(לא אצטט. מומלץ)
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
- נשא את ראש …
כמה ספירות נערכו?
— ספירת בני ישראל (ללא הלוויים)
—ספירת הבכורים מבן חודש של בני ישראל – ללא הלוויים
— ספירת הלוויים מבן חודש
— ספירת נפרדת של תת-שבטים – גרשון קהת ומררי.
כבר לפני שבוע סיימנו את פרשת במדבר בקטע המתחיל ב – “נשא את ראש… ” = פרק ד פסוק א’.
החומש התחיל ב – “וידבר ה’ אל משה …שאו את ראש…” = פרק א פסוק ב’
והמשיך ב “פקד את …” פרק ג פסוק יד’
ועוד אחד “פקוד כל…” פרק ג’ פסוק מ’
כל קטע כזה מתחיל בדיבור (או באמירה) “וידבר ה’ אל משה..” או באמירה “ויאמר ה אל משה” בספירת הבכורים מבני ישראל.
בנוסף פעמיים גם מופיע “וידבר ה’ אל משה ואל אהרן…”
סך דיבורי ה’ בחמשת הפרקים הראשונים הוא 10 (עשר) יש לנו 10 דברות.
סך הספירות החלקיות הוא 6 (שש)
האם כל דיבור מאפיין פגישה נפרדת בין ה’ ומשה? האם כל פעם ה’ מצווה על ספירה חלקית? דורש עיון
וכבר דנתי בנושא לפני שנה ושנתיים.
- איש או אישה כי יעשו מכל חטאת האדם….ואם אין לאיש גואל
פסוקים קצת תמוהים. “מכל חטאת האדם… גואל…????
אוסף פירושים לפסוק זה מובא ב –
http://www.pash.co.il/Default.aspx?TorahID=3794
| במדבר פרק ה פסוק ו | |||||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
ומתוך
http://mikranet.cet.ac.il/pages/printitem.asp?item=7574
למקרא דברים אלה מתעוררת מיד השאלה – מה באה פסקה זו ללמדנו? שהרי כבר נתפרש דין “אשם הגזלות” בויקרא ה’ 26-20. חז”ל פירשו פסקה זו כהשלמה לחוק המקביל, המוסיפה את דין הגוזל ממי שאין לו יורשים1. בעקבותיהם הלכו מפרשי ימי-הביניים וחוקרים בני זמננו2.
אולם פירוש זה מוקשה: מה טעם ראה המחוקק להשלים את החוק במקום אחר? הרי יכול היה להוסיף את הדין החדש בויקרא פרק ה’ בשולי החוק הקיים?3 לדעתי, שאלת ה”כפילות” נובעת מהיעדר הבנה מדויקת של שני החוקים, שכן עיון מדוקדק בלשון החוקים הללו יגלה כי לפנינו שני נוסחי חוק החלוקים זה על זה באופן יסודי. בכדי להבהיר את היחס שבין שני החוקים, עלינו להשוות בפרוטרוט את לשונם ואת המינוח שהם נוקטים. ונפתח בהשוואת הגדרת החטא בשתי הפסקאות. בפסקה שבויקרא, ערוכה הגדרת החטא בתבנית כיאסטית:
א. “נפש כי תחטא
ב. ומעלה מעל בה’,
ג. וכחש בעמיתו בפקדון או-בתשומת יד או במעל או עשק את-עמיתו. או מצא אבדה וכחש בה
ב. ונשבע על שקר
א. על-אחת מכל אשר-יעשה האדם לחטוא בהנה” (ויקרא ה’ 22-211).
מתבנית זו עולה כי לפנינו צירוף של שתי עברות: (1) חטא שבין אדם לחברו כדוגמת החטאים המפורטים ברשימה שבאיבר ג רשימה הפותחת בכחש ומסיימת בכחש4 (22) לחטא המוסרי-החברתי ניתוספה שבועת שקר כאמור באיבר ב’5. כלומר: הגזלן בא ונשבע כי לא גזל.
צירוף שבועת השקר לחטא המוסרי-החברתי הוא ההופך את המעשה למעל בה’6. הגדרת החטא במקבילה בבמדבר קצרה יותר: “איש או-אשה כי יעשה מכל-חטאות האדם למעול מעל בה’ “. הצירוף “מכל-חטאת האדם” מיוסד, ללא ספק, על לשון הכתוב בויקרא ה’ 22 – “מכל אשר-יעשה האדם לחטוא בהנה”,7 הבאה לרבות סוגים נוספים של פגיעות כספיות לבד מאלה שפורטו בראשית הפסוק: כחש, תשומת יד, גזל ועושק8. מסתבר אפוא, שהצירוף “מכל חטאות האדם” בחוק שבבמדבר, המרמז ללשון כתוב זה, מתייחס אף הוא למעשים מעין אלו. אולם דומה שהצירוף הוא דו-משמעי: מן הזיקה לויקרא פרק ה’ משתמע, כי “חטאת האדם” הם החטאים “אשר-יעשה האדם”, אך כתוצאה מהשמטת הפועל “יעשה” נרמזת כאן אף המשמעות של החטאים הנעשים כנגד האדם. נראה כי המחוקק נקט במתכוון לשון דו-משמעית כדי להדגיש שהמדובר בחטאים שהאדם חוטא כלפי רעהו האדם9….(ע”כ. מומלץ)
ומתוך ניתוח מקיף ב –
…ש”י ורמב”ם מוסיפים סיבה לייתור של “אשם גזלות” בפרשת “נשא”. רש”י (במ’ ה:ו) מציין שתי סיבות לחזרה על “אשם גזלות” בפרשת “נשא”:
ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה: האחד, שכתב והתודו, לימד שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר. והשני על גזל הגר שהוא נתון לכהנים.
הסיבה הראשונה שבדברי רש”י, מצוות הווידוי על חטא, היא פרט שנוסף בפרשת “נשא”. היינו, בפרשה זו הכתוב מדבר בגוזל שבא מרצונו לכפר על עוונו. רמב”ם כותב שהווידוי הנזכר כאן הוא מצוות עשה דאורייתא של וידוי. [5] בשל הסיבה השנייה – החזרת גזל הגר הערירי שנפטר, מבינים את ליבת ההלכה. בפרשת “ויקרא” יש בתחילת האירוע ובסיומו גוזל, נגזל והחפץ הגזול. בפרשת “נשא” הנגזל כבר מת, והתורה מקצינה זאת למצב שאין לו יורשים היכולים לקבל את הגזל “בשמו”. במקרה כזה הכפרה מתבצעת תחילה כ”חובת גברא” – וידוי על העושק, אחר כך “חובת חפצא” [6] – הוצאת הגזל מיד הגוזל והבאתו לכוהן. רק אז יירצה הקרבן. ההלכה “עד שירצה את חברו” היא כה טוטאלית, עד שהגמרא בדיון על כך מחייבת את הפוגע בחברו שנפטר להתוודות בפני עשרה אנשים על קברו של הנפטר. [7] הרמב”ם (תשובה ב, יא) מוסיף על דברי הגמרא פרט מסוים מהלכות “אשם גזלות” שפרשת “נשא”: “ואם היה חייב לו ממון יחזירו ליורשים. לא היה יודע לו יורשין, יניחנו בבית דין ויתוודה”. (ע”כ)
- ועבר עליו רוח קנאה וקנא… או עבר עליו … והיא לא נטמאה
כבר דנתי רבות בנושא האישה המואשמת בבגידה. אבל הנושא עדיין מטריד, אז אוסיף לעיין.
אז מתוך
http://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=605
מה משמעות כפל הלשון ובכל זאת היפוכה של התוצאות? לכאורה, הלשון בפסוק, של הרישא ושל הסיפא, כמעט חוזרת על עצמה מילה במילה; אלא בשינויים זעירים. ובכן אופן, כאילו נוגד את הפתיחה בהמשך.
אחר התבוננות עמוקה בפסוק, הוא גם הבחין כי לראשונה כתוב המילה “וְהִוא” אף שלפי הנקוד נקראת “וְהִיא” ובפעם השנייה כתוב “וְהִיא” בלשון נקבה.
כך מצאנו את המפתח לפענח את סוד משמעות הפסוק והסיבה לכפל הלשון.
ברישא, שכתוב, “וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה”. הדגש הוא, ומפני קפדנות של האיש כלפי אשתו. ואם כן, מפני כך, כתוב באות ואו בתיבה “וְהִוא,”. היות והאיש יזם את הקנאה בהתראתו כלפי אשתו.כשהוּא הזהיר אותה להתנהג בצניעות יתר. קרה מה שקרה, והיא נטמאה. לכאורה, הוא גרם לקנאה לכתחילה, על ידי שהזכיר את הנושא.
בסיפא, כתוב “וְהִיא” באות יוד. כי, אמנם היא לא נטמאה, היא זאת עוררה חשדנות לבעלה; או על ידי ביטוי או על ידי רמז, או על ידי התנהגות חשדנית. היא זאת שגרמה לו רוח-קנאה שעבר עליו. כשם שהיא היוזמת ברוח הקנאה, כתוב “וְהִיא” באות יוד, אף שהיא לא נטמאה כלל. (ע”כ)
ומתוך עיון מעמיק תלמודי ניתן ב –
http://www.hashefa.co.il/document/68686,0,3318.aspx
קנאת הבעל – איסור, רשות, מצוה?
הגמרא מבארת את לשון המשנה “המקנה לאשתו” כלשון של דיעבד, היא מייחסת את המשנה לסוברים שאסור לקנאות לכתחילה. בדפים הבאים דנה הגמרא במהותו של הקינוי, ובשאלה האם עד כמה הוא רצוי.
“אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַה פירוש לְשׁוֹן “קִינּוּי” דָּבָר הַמַּטִּיל קִנְאָה בֵּינָהּ לְבֵין אֲחֵרִים.שאחרים אינם מבינים מדוע היא נמנעת מלהתחבר אליהם. ומעירים: אַלְמָא קָסָבַר [מכאן שהוא סבור] שקִינּוּי עושה אדם עַל פִּי עַצְמוֹ, וְכוּלֵּי עָלְמָא לָא יָדְעִי דְּקַנֵּי לָהּ [והכל אינם יודעים שקינא לה בעלה] ומשום כך כועסים עליה וְאָמְרִי [ואומרים]: מַאי דְּקַמָּא דְּקָא בָּדְלָא [מה זאת שלפנינו שמתבדלת מאיתנו], וַאֲתוּ לְמֶיעֱבַד [ובאים לעשות] קִנְאָה בַּהֲדָהּ [איתה], שמתקוטטים איתה על כך. וְרַב יֵימָר בַּר ר’ שֶׁלֶמְיָא מִשְּׁמֵיהּ [משמו] של אַבַּיֵי אָמַר: קינוי הואדָּבָר הַמַּטִּיל קִנְאָה (איבה, קטטה)בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. אַלְמָא קָסָבַר [מכאןשהוא סבור] קִינּוּי עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים,וכיון שיש שני עדים הם מפרסמים את הדבר, וְכוּלֵּי עָלְמָא יָדְעִי דְּקַנֵּי לָהּ [והכל יודעים שקינא לה] ולכן אין הקינוי גורם לאיבה בינה לבין אחרים, וְאִיהוּ הוּא דְּאָתֵי לְמֶיעֱבַד [והוא, בעלה, הוא שבא לעשות]קִנְאָה בַּהֲדָהּ [איתה]. אַלְמָא קָסָבְרִי [מכאן שסבורים הם] שאָסוּר לְקַנְּאוֹת, ששניהם מדברים על קינוי כלשון הטלת קנאה שהוא ענין שלילי. ושואלים: וּמַאן דְּאָמַר [ולדעת מי שאומר] מוּתָּר לְקַנְּאוֹת, מַהוּ לְשׁוֹן “קִינּוּי”? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֵין “קִינּוּי” אֶלָּא לְשׁוֹן הַתְרָאָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “וַיְקַנֵּא ה’ לְאַרְצוֹ ויחמול על עמו“ (יואל ב, יח) שהתרה בפולש מלבוא אליה….
… תָּנָא דְּבֵי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר’ יִשְׁמָעֵאל: אֵין אָדָם מְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנְסָה בּוֹ רוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ” (במדבר ה, יד). ושואלים: מַאי [מה היא] רוּחַזו שנכנסה בו?רַבָּנַן אָמְרִי [חכמים אומרים]:הכוונה היא שנכנסה בו רוּחַ טוּמְאָה,לפי שלא היה צריך לעשות זאת. רַב אַשִׁי אָמַר: רוּחַ טָהֳרָה. ומעירים: וּמִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר [ומסתבר כמי שאומר] שהכוונה היא שנכנסה בו רוּחַ טָהֳרָה. דְּתַנְיָא [שכן שנינו בברייתא]:“וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ” הרי זו רְשׁוּת, אלו דִּבְרֵי ר’ יִשְׁמָעֵאל. ר’ עֲקִיבָא אוֹמֵר: חוֹבָה היא, שאם רואה אותה שנוהגת כך חובה עליו לקנא. אִי אָמְרַת בִּשְׁלָמָא [נניח אם אתה אומר] ש”עבר עליו רוח” הוא רוּחַ טָהֳרָה שַׁפִּיר [יפה] נחלקו אם רשות או חובה, אֶלָּא אִי אָמְרַת [אם אומר אתה] שרוּחַ טוּמְאָה היא זו, וכי רְשׁוּת אוחוֹבָה לְעַיּוּלֵי לְאִינִישׁ [להכניס לאדם] רוּחַ טוּמְאָה בְּנַפְשֵׁיהּ [בעצמו]? אלא ודאי הכוונה היא שהרוח הזו רוח טהרה היא” (סוטה ב,ב-ג,א). (ע”כ)
ועוד קצת מתוך
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/raba4/9a.htm
…..
תני בשם רבי מאיר: כשם שיש דעות במאכל ומשתה, כך יש דעות באנשים.
יש אדם, שיורד זבוב בכוסו וזורקו ושותהו, זה בשאר כל אדם, שהוא רואה את אשתו מדברת עם שכניה ועם קרוביה ומניחה.
יש לך אדם, זבוב פורח על גב כוסו והוא נוטלו ושופכו ולא טועמו, זה חלק רע באנשים, שנתן את עיניו בה לגרשה.
יש לך אדם, זבוב שכן על גב כוסו והוא נוטלו ומניחו כמות שהוא, זה יהודה בן פפוס, שנעל את הדלת בפני אשתו.
אמרין ליה: נהיגין הוין אהבתך עבדין כן?!
יש לך אדם, זבוב מת נופל לתוך כוסו והוא נוטלו ומוצצו ושותהו, זה הרשע, שהוא רואה את אשתו, לבה גס בעבדיה, יוצאה לשוק וראשה פרוע, ופרומה משני צדדיה, ורוחצת במקום שבני אדם רוחצין, זו, מצוה מן התורה לגרשה, שנאמר (דברים כד): כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו.
ומתוך דיון נרחב של “דין אישה סוטה” ב –
http://cms.education.gov.il/NR/rdonlyres/7DE8BFB7-F0BC-4D05-AB16-
05E8BEC525B6/62455/%D7%93%D7%99%D7%9F%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%98%D7%94.doc
…..
במקרה של דין סוטה [דינה של אישה נואפת] לא הבעל הוא שנדרש להוכיח את חשדותיו, אלא על האישה לעמוד במבחן משפיל ואכזרי שאין לו כל קשר הגיוני להבאת ראיות.
מאחר שקשה יותר להוכיח מעשה שלא נעשה מאשר מעשה שנעשה כגון ניאוף [דבר המתבצע בדרך כלל בסתר וללא עדים], פנו המחוקקים העבריים בתקופת המקרא לעזרת ה”מיסטיקה”.
במקרא הפסוקים מתארים את הבעל כיוזם הבלעדי של הבאת האישה בפני הכהן.
המחסור בראיות גורם לעניין להיות תלוי במצב רוחו של הבעל, אם יקנא או לא יקנא לאשתו?
חובת הנאמנות של איש לרעיתו היא חובה חד-צדדית.
האישה חייבת בנאמנות מוחלטת לבעלה, ואם הפרה אותה – נקראת סוטה וחייבת בעונש כבד, בעוד שעל הבעל מלכתחילה לא חלה כל נאמנות לרעיתו….
כדי שאשה תחשב סוטה צריכים להתקיים שני תנאים:
- קינוי- בעלה קינא לה- הוא הזהיר אותה שלא תיכנס עם איש מסויים למקום סתר.
- סתירה- הסתתרות עם אותו איש/ נכנסה עם אותו איש למקום סתר, ושההתה שם מספיק זמן שיש לחשוד בו שזינתה עמו. מכאן שאם אשת איש נסתרה עם איש אחד לא הופכת לסוטה אם בעלה לא הזהיר אותה בקשר אליו. (ע”כ. מומלץ)
ואוסף מדרשי חז”ל, ניתן ב –
http://www.aspaklaria.info/060_SAMEKH/%D7%A1%D7%95%D7%98%D7%94.htm
(לא אצטט. מומלץ)
ולמעוניינים/ות בדיון מקיף בנושא, נא לעיין ב –
www.biu.ac.il/JS/JSIJ/5-2006/Rosen-Zvi.doc
(לא אצטט)
וקצת מתוך האתר החופשי ב –
https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/02/11_naso/1.html
לא צריך הרבה דמיון כדי לתאר את הבושה וההשפלה שעוברת אותה אישה, שבשלב זה רק נחשדה, כאמור, בבגידה בבעלה, חשד שטרם הוכח. זאת – בין אם המעשה נעשה בפרהסיה ובין אם רק הכוהן (גבר, כאמור!) נוכח בו, והרבים רק יודעים עליו. היינו הך. בכל מקרה יש כאן ענישה בטרם הוכח, אם בכלל חטאה בבגידה. לשם השוואה: בחוקי אשנונה (1) מהמאה ה-18 לפני הספירה (כ-600 שנה קודם לזמן המוערך של יציאת מצרים) ממיתים, אמנם, אשת איש שנתפסה בחיקו של איש אחר, אבל שם נאמר במפורש שנתפסה, לא שנחשדה: אם נתן שטר נישואין לאביה ולאימה (ראה: גם האם נזכרת כאן לצד האב!) ובא אליה, אשת איש היא; אם יתפסוה בחיק איש אחר, מות תומת לא תחיה….
פירנה בפני האראופאגוס” – אישה בפני שופטיה הגברים”
ציור שמן מאת ג’אן לאון גרום, צייר צרפתי, 1904-1824
חובת הנאמנות איש לרעותו היא חובה חד-צדדית: האישה חייבת בנאמנות מוחלטת לבעלה, ואם הפרה אותה נקראה סוטה, וחייבת בעונש כבד, בעוד שבעל מלכתחילה לא חלה עליו כל חובת נאמנות לרעייתו. עניין זה מקובל לא רק בימי קדם בחברה ביגמית או פוליגמית, בה מותר היה לגבר לשאת יותר מאישה אחת, כפי שיודעים אנו מן ההיסטוריה של אבות האומה, מנהיגיה ומנהגיה, ולא לאישה להינשא ליותר מגבר אחד, אלא גם בימינו אלה תופס ההיתר לבעל לבגוד באשתו: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיה (חגיגה דף ט”ז / א’; קידושין מ’ / א’; מועד קטן י”ז / א’); ועיין פירוש רש”י בשם רב האי גאון בעניין זה).
אכן, איזו חגיגה! איזה מועד קטן… כלומר, מותר לבעל להיכנע ליצריו, ואין היתר לאישה להיכנע ליצריה, והמגבלה היחידה שחלה על הבעל היא, שהדבר ייעשה בצנעה, ולא בפרהסיה. העילה התלמודית לתנאי המגביל את הבעל (לא בפרהסיה) הוא “חילול שם שמים”, שכן אין במעשהו זה הפרת חוזה הנאמנות, גם לא פגיעה כלשהי באישה, כחלק מרכושו, אלא באלוהים. בתקופתנו אפילו אין צורך ללבוש שחורים במיוחד לצורך מעשה זה, כי הרי המלבושים שחורים בלאו הכי……
דיני סוטה בחוקי עמים אחרים במזרח הקדום
להבדיל מן היתרון המוסרי שיש למשפט העברי על חוקי עמים אחרים במזרח הקדמון בנושאים שונים, כמו בדיני העבד, למשל, אין לו יתרון כזה בכל הנוגע ליחס לאישה בכלל ובענייני אישה סוטה בפרט, אלא בפרטים חסרי-משמעות ממשית. למשל, במקום שתייה מן המים המאררים לפי המשפט העברי, משליכים את שני הנואפים אל הנהר ומפקירים את גורלם לחסדי שמים. כך בחוקי חמורבי (2): “כי תשכב אישה הנשואה לאיש עם איש אחר, ונתפסה, יאסרום, ואל המים ישליכום. אם ירצה בעל האישה והחיה את אשתו, אז יכול גם המלך – ברצותו לחוס על עבדו – לחוס”. כך גם בחוקי אשור (3): “אם אמור יאמר איש לרעהו: ‘אנשים שכבו עם אשתך מעת לעת’, ואין עדים, חוזה יערכו ואל הנהר ילכו (למשפט הנהר)”.
(ע”כ)
- ויקריבו הנשיאים
12 נשיאים, 12 קטעים שחוזרים על עצמם. אז שוב קצת מתוך האתר החופשי ב –
https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/06/10_naso/1.html
….
כל המתנות האלו, באותו הסדר ממש, ובאותן המילים, מוזכרות שתים עשרה פעם! בסוף הפרק עורך הסופר סיכום של כל הקורבנות.
דרכו של הסופר הכוהני שחיבר, בין השאר, את הפרשה שלנו, היא להיות תלוש לחלוטין מההיגיון ומהמציאות: עם של עבדים, ששועבד בפרך במשך מאות שנים, יוצא לחירות בגניבה ובורח בעור שיניו למדבר – ואף על פי כן, יש ביכולתו להקים את המשכן המהודר שכולו מתכות יקרות, אבנים טובות, עורות, עצים, בדים (שמות כה – לא, לה4 – מ35) ולהקריב קורבנות עשירים כפי שמתואר בפרשה שלנו – קורבנות שאפילו במעצמות גדולות של אותה תקופה, וגם אחר כך, לא הקריבו כמותם.
העיסוק במפקדים הרמוניים, במספרים מוגזמים, בפירוט הקורבנות והמתנות למשכן כל כך מרתק את הסופר הזה, עד שהוא מוכן לחזור על אותן המילים ובאותו הסדר שתים עשרה פעם (ראו כתובים בעלי מאפיינים דומים: במדבר א, ב). הסכמאתיות של דבריו מתבססת מן הסתם על דמיונו בלבד, כי לא נראה שאי פעם בתולדות ישראל התנהלה עבודת הקודש כפי שהוא מדמה בכתביו ההזויים.
לעומת זאת מתוך
“ויקריבו נשיאי ישראל”11 – למה נזדרזו הנשיאים לבוא ולהקריב תחילה ובמלאכת המשכן נתעצלו ולא הביאו אלא אבני שוהם ואבני מילואים באחרונה? לפי שבשעה שאמר משה: “כל נדיב לב יביאו תרומת ה’ למלאכת המשכן” ולא אמר לנשיאים, היה רע בעיניהם על שלא אמר להם להביא.12 אמרו: יביאו העם מה שיביאו, ומה שיחסרו נמלא אנחנו. שמחו כל ישראל במלאכת המשכן והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות … ולשני בְּקָרִים הביאו כל הנדבה, שנאמר: “והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר” (שמות לו ג), וכתיב: “והמלאכה היתה דים”. לאחר שני הימים, בקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכלו, שכבר צוה משה: “ויעבירו קול במחנה … איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש”, והיו הנשיאים מְצֵרִים על שלא זכו בנדבת המשכן. אמרו: הואיל ולא זכינו בנדבת המשכן, ניתן בבגדי כהן גדול. זהו שכתוב: “וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן” (שמות לה כז). אמר הקב”ה: בני שנזדרזו – ייכתב שהביאו “והוֹתֵר”, והנשיאים שנתעצלו, חיסר אות אחת משמם, שכן כתיב: “וְהַנְּשִׂאִם” חסר יו”ד.13
כיון שנגמר המשכן, הקדימו והביאו קרבן בזריזות, זהו שכתוב: “ויקריבו נשיאי ישראל”. אמרו: הרי השעה שנקריב קרבנות בשמחה, ששרתה שכינה במעשה ידינו. כיון שנעשה המשכן ולא היה חסר כלום, אמרו: מה יש לנו להביא? הלכו והביאו עגלות שיהיו נושאים עליהם את המשכן. ומי נתן להם העצה הזאת שבטו של יששכר שכך אמרו להם: משכן שעשיתם, פורח הוא באוויר?! אלא התנדבו עגלות שתהיו נושאים אותו בהם.14 לכך כתיב: “ויקריבו נשיאי ישראל” – שנתנחמו על מה שעשו בתחילה.
מתוך
למה חוזרת התורה על אותם פסוקים (יג) שוב ושוב?
הרמב”ן עונה שתי תשובות ושתיהן מיוסדות על דברי המדרש:
- “רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד, לא שיזכיר ויכבד את הראשון ‘זה קרבן נחשון בן עמינדב’ ויאמר וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו, כי יהיה זה קיצור בכבוד האחרים”.
- התורה לא באמת חזרה על עצמה בקרבנות כיוון שאף על פי שהקרבנות היו שווים מבחינה כמותית, היו שונים מבחינה איכותית כי “מצאו שם במדרש בכל שבט ושבט טעם מיוחד בקרבנו ובשיעורי הקרבן, ולכך השוה אותם הכתוב לפרט כל אחד בעצמו כאילו לא הוזכר האחר”.
תשובה זו שמגדירה קרבנות אלו כשונים למרות תאורם החיצוני הזהה, מובנת ביחוד בתחום זה של קרבנות בו המחשבה והכוונה קריטיים יותר משאר מצוות (כפי שניכר הדבר בעניינים הקשורים של ‘פיגול’ ו’לשמה’ בקרבן, וכן מתיקון התפילות שלנו כנגד קרבנות).
- נראה להציע בענין פשר סך הקרבנות תשובה נוספת שנמשכת מאותו עקרון של תשובת הרמב”ן לשאלה הראשונה: כשם שפרט הכתוב קרבן כל שבט בנפרד כי בעצם כל קרבן הינו קרבן שונה מחבירו, כן ציין הכתוב את סך הקרבנות הכללי, היות וערכו האמיתי איננו שווה לסך החשבוני של כל קרבנות השבטים. (השלם עולה על סכום חלקיו).
(ע”כ)
ומתוך
….ברם, הרמב”ן נותן פרשנות הפוכה לחלוטין. לפי הסברו, תורתנו הק’ סיפרה לנו, שכל אחד מהנשיאים ישב עם עצמו, התעמק במחשבותיו, כיצד יכבד ויעבוד את קונו באופן הנעלה ביותר. באותו זמן שבו שררה שמחה גדולה מאוד בשמים. עד שאמרו חז”ל, שמיום בריאת העולם לא הייתה שמחה גדולה לפני הקב”ה, כאותו יום שבו נחנך המשכן. ואז, מתוך חישובים מסוימים, הגיע כל נשיא למסקנה, שהקורבן המכובד והנאה ביותר, צריך להיות מורכב מ:
[ …..א] “קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ [ב] מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם [ג] מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
….(ע”כ)
ופירוט הסברים בנושא ניתן ב –
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/naso/per.html
….
אברבנאל (1437 – 1508): “שהיה זה מהם עצה יעוצה כדי שלא יהיה ביניהם לא קנאה ולא תחרות… שבאה התורה להעיד שהיה קרבן הקטן שבנשיאים גדול ורם ורב כמו הנכבד בהם” (במדבר ז’, אמצע ד”ה ‘ואמנם’).
לדעת אברבנאל יש כאן מסר פסיכולוגי-רוחני המעיד על חכמתם של הנשיאים שברצותם למנוע מחלוקת בעם המחולק לשנים עשר שבטים שונים, החליטו על קרבן זהה. והתיאור החוזר בתורה מלמד שבעיני ה’ כל השבטים שווים.
רש”ר הירש (1808 – 1888): “בחנוכת המזבח הם ביטאו את יחסו של השבט הפרטי למקדש הכללי של העם והם ביטאו יחס זה בלב אחד ובעצה אחת” (ז:יב).
כלומר מסר דתי צפון כאן. ע”י הצגת השיוויון המוחלט של הגישה אל הקודש משתמעת ההכנעה הראויה כלפיו.
ר’ זלמן סורוצקין, בעל אזנים לתורה (1881 – 1966) (ז:יח):
שדברה תורה בשבחם של הנשיאים שהשני לא הוסיף על הראשון והשלישי על השני וכן כולם, ולא כדרך אנשים הרגילים באופנים כאלה במעמד כל ישראל להתפאר בנדיבות ליבם ולהראות לכל כי עולים המה על חבריהם והם לא עשו זאת. ומכיון שאם היה השני מוסיף על הראשון היה הכרח לפרוט את נדבתו, לא רצה הקב”ה שבשביל שעשה השני דבר הגון ולא התחרה עם חבירו, יפסיד ולא יהיה קרבנו כתוב בפרוט בתורה.
ניכר שהרב סורוצקין זצ”ל דיבר מעמדה של מי שהיה בעסקי ציבור (הוא היה ראש אגו”י לאחר הקמת המדינה), ורצה ללמדנו מסר חברתי-חינוכי.
אירוע שכזה במעמד כל העם יכול ליצור מאבקי כבוד סמויים, ובאה התורה לספר בשבחם של הנשיאים שלא נהגו כך והשוו איש את קרבנו לקרבן רעהו כפי שסיכמו (כך בספרי שם), ואשר על כן זכו קרבנות כולם להיכתב בפירוט.
הצעתנו בדרך של קריאת הכתובים בהקשרם:
אריכות רבה מאפיינת את כל הפרשיות הקשורות בהקמת המשכן….(ע”כ. מומלץ)
ודיון מקיף על עגלות הנשיאים ניתן ב –
www.tora.co.il/shiurim/gutel_s/nesiim_agalot.doc
(לא אצטט)
ומעניין מתוך
http://www.zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=7828
“כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת”. ייחודו לא במה שיש בו, אלא דווקא במה שאין בו. זהו אחד הפסוקים היחידים בתורה שאין בו האותיות וי”ו ויו”ד.
מלבד הפסוק הנזכר, “כף אחת וכו’ “, ישנם במקרא כולו רק 10 פסוקים חסרי וי”ו ויו”ד, וסימן נתנו להם בעלי המסורה: “לא תקטל עבדא דשם, יהב להון חמיסר בתריסר ותלת מלכין בארעא דכנענאה”. “לא תקטל” מכוון ל”לא תרצח וכו’ ” שבעשרת הדיברות שבספר שמות, “בתריסר” מכוון לשנים עשר הפסוקים שבפרשתנו, ושאר המילים רומזות ליתר הפסוקים שבנביאים ובכתובים שבהם הוי”ו והיו”ד נפקדים.
טוב סיימתי להפעם
שבת שלום
שבוע טוב
להת
נב – לצערי יש בגליון זה הרבה מחוסר עריכה. אירעה לי תקלה לקראת העריכה הסופית, לפני מספר שעות וחלק גדול ממה שכתבתי נמחק ונעלם. (כנראה בגלל הזנזורה) אז ישבתי וכתבתי הרבה מחדש, תחת לחץ של זמן וכו, העיקר שנהיה בריאיםז