From:
Sent: Sunday, 11 June 2017 2:49 AM
To:
Subject: בהעלתך…. ביום ההוא….באחת יתקעו… באזני ה’
הארה
סיכום נאה של חומש במדבר ניתן ב –
www.etzion.org.il/he/download/file/fid/15155
(מומלץ)
ומשהו דומה למורים/ות ב
http://cms.education.gov.il/NR/rdonlyres/CF300BFB-E86C-4525-84DF-C5BB392F106E/14495/mikra_y5.doc
הקדמה כללית, או כל (רוב) ההתחלות קשות.
(ואפילו רש”י על “בראשית ברא…” כותב, אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה….”)
קוראים את הפרשה ומיד בפסוקים הראשונים מתעוררים קשיים ותמיהות
עוד פרשה שמתחילה ב :וידבר ה’ אל משה…” ועוד ממשיכה ב – “דבר אל אהרן…”, וכבר היו ששאלו והיו שענו על השאילה, “אם ה’ כתב/הכתיב את התורה אז למה בגוף שלישי?, ולמה ה’ לא מדבר ישירות אל אהרן, כמו במקרים אחרים?” – טוב חזרה לשטח
בינתיים אנחנו עדיין נמצאים/משוטטים במדבר 40 שנה והרבה אירועים מתרחשים, וחומש במדבר מוצף בסיפורים עליהם..
כן 4 חומשים מתוך חמשת חומשי תורה, עוסקים בקורות בני ישראל במדבר כולל קבלת תר”יג המצוות. נזכור שכמה מצוות ניתנו עוד בתקופות קודמות , לפני הירידה מצריימה וגם במצריים.. ואז ביצאנו ממצריים קבלנו 10 דיברות וכו’ וכו’ נינו את המשכן (הוא אהל מועד ????) ודרכו ה/ ממשיך לדבר עם משה וממטיר עליו מצוות חוקים ותוכחות.
לפי הכתוב – מידי פעם – בדרך כלל ה’ מדבר עם משה לבדו ומוסר לו הודעות, חלקם אישיות רובן הן מצוות וחוקים ולא מוזכר היכן ומתי.
לפעמים ה’ מדבר עם אהרן, לפעמים עם משה ואהרן ביחד. ולפעמים ה’ מדבר עם משה ואומר לו שהוא משה ידבר עם אהרן ויעביר לו הוראות. לפעמים גם ה’ לא מדבר אלא אומר, ולפעמים לא ה’ מדבר או אומר, אלא א-להים.
האם זה חשוב או משמעותי? קצת סטטיסטיקה
הפסוק “וידבר ה’ אל משה לאמר” מופיע בתורה 175 פעמים.
הפסוק וידבר ה’ אל משה ואהרן מופיע בתורה כ – 11 פעמים
הפסוק וידבר ה’ אל אהרן (כנראה רק פעמיים
והפסוק “וידבר א-להים אל משה – פעם אחת (בסנה)
והפסו’ק ויאמר ה’ אל משה …. יש הרבה דיאלוגים בין ה’ למשה, במיוחד לפני יציאת מצריים, השימוש ב”ויאמר” למתן מצוות הוא מועט ביותר. (לעיון בהזדמנות אחרת)
ומתוך מאמר שמסביר את “וידבר ה’ אל משה ואל אהרן…(מה שקורה בעיקר בחומש ויקרא, אומר דרשני) ” ב –
http://ravtzair.blogspot.com.au/2016/04/blog-post_14.html
“אל משה ואל אהרן
….
דיני טומאה וטהרה מתחילים בסוף פרשת שמיני באותה פרשיה המכילה את דיני הכשרות. פרשה זו מתחילה בפסוק: “וידבר ה’ אל משה ואל אהרן לאמר”.
הפרשיה לאחר מכן עוסקת בדיני יולדת. פרשיה זו מתחילה בפסוק: “וידבר ה’ אל משה לאמר”.
הפרשיה לאחר מכן עוסקת בדיני צרעת בגוף והבגד ומתחילה בפסוק: “וידבר ה’ אל משה ואל אהרן לאמר”.
הפרשיה לאחר מכן עוסקת בדיני טהרת המצורע ומתחילה: “וידבר ה’ אל משה לאמר”.
הפרשיה לאחר מכן עוסקת בדיני צרעת הבית ומתחילה: “וידבר ה’ אל משה ואל אהרן לאמר”.
הפרשיה לאחר מכן עוסקת בדיני טומאת זב, זבה ונדה ומתחילה: “וידבר ה’ אל משה ואל אהרן לאמר”.
הפרשיות המוזכרות לעיל הינן היחידות בספר ויקרא המתחילות במילים “וידבר ה’ אל משה ואל אהרן לאמר”. הלא דבר הוא!
האבן-עזרא מתייחס בכל אחד מהמופעים הנ”ל לתופעה זו ומסביר עניינית מדוע הדיבור היה גם למשה וגם לאהרן:
אבן עזרא ויקרא פרשת שמיני פרק יא פסוק א ד”ה (א) וידבר
(א) וידבר ד’ אל משה ואל אהרן בעבור שהוא הכהן המורה המבדיל בן הטמא ובין הטהור:
אבן עזרא ויקרא פרשת תזריע פרק יג פסוק א ד”ה (א) וידבר
(א) וידבר ה’ אל משה ואל אהרן וטעם אהרן כי על פיו יהיו כל נגעי אדם, מי שיטהר ומי שיטמא: …..
(ע”כ.)
ומתוך
….יש אמנם מספר פרשות הלכתיות הפותחות ב’ויאמר’. החוקיות של מקרים אלה אינה ברורה, ומכל מקום במקרים אלה בדרך כלל אין תוספת ‘לאמר’. למעשה, אנו מוצאים את הלשון המדויקת ‘ויאמר ה’ אל משה לאמר’ רק בשני מקומות בתורה: בציווי על השבת בפרשת כי תשא (שמות, פרק ל”א, פסוק י”ב) ואצלנו. קשה להגדיר באופן מדוייק את הייחוד של שתי פרשות אלה. מכל מקום, נראה שעל ידי צירוף המילה ‘לאמר’, שהאל משה ואל אהרן
כמעט ואיננו עוסקים מבחינה פרשנית בפסוקים הכי נפוצים בתורה: “וידבר ה’ אל משה לאמר” או “ויאמר ה’ אל משה לאמר”. אני מבקש להסב את תשומת הלב דווקא לפסוקים אלו בפרשות האחרונות.
דיני טומאה וטהרה מתחילים בסוף פרשת שמיני באותה פרשיה המכילה את דיני הכשרות. פרשה זו מתחילה בפסוק: “וידבר ה’ אל משה ואל אהרן לאמר”.יא טיפוסית לפרשייה הלכתית, יחד עם ‘ויאמר’, הטיפוסי לשיח בהקשר סיפורי או להלכה שמעורה היטב בהקשרה הסיפורי, התורה רוצה להדגיש שלמרות שמבחינת תוכן פרשיית ציצית וסגנונה היא פרשייה הלכתית טיפוסית, היא גם מעורה וקשורה להקשר הסיפורי שבו הוא נתון. כלומר, לפרשייה יש אופי כפול: אופי סיפורי, אשר במסגרתו הפרשייה מעורה בהקשרה הסיפורי, ואופי של פרשייה הלכתית קלאסית אשר גם אם נתינתה בשלב מסויים דווקא הוא קשור באירועים המתוארים בהקשר הסיפורי, הוא עומד בפני עצמו במשמעותו לדורות. (ע”כ)
ומתוך
בבדיקת הופעת הביטוי “וידבר ה’ אל …” בתנ”ך עולה שיש מס’ פעמים בודדות שנאמר וידבר ה’ / אלוהים אל מישהו מלבד משה רבנו. מכאן יוצא שיש מעט דיבור בין האדם והאל, ומשה הוא היוצא מן הכלל שאינו מלמד על הכלל. ניתן לומר ובצדק שישנן עוד מילים בתנ”ך שמציינות דיבור ובעיקר אמר/ ויאמר. בספר בראשית למשל זו מילה נפוצה מאוד, וה’ אומר דברים לאדם, לקין, לנח, לאברהם, ליצחק, ליעקב ולרבקה (אם כי לא ניתן להשוות זאת מבחינה כמותית לדיבור אל משה, ולפי המדרש גם לא מבחינה איכותית).
נחזור לפסוקנו ונשאל מהו ההבדל בין ‘ויאמר’ ל ‘וידבר’, בהתייחס לדברי ה’ לאדם?
אציין שני הבדלים: המילה דיבר מציינת את המעמד/המצב שבו נמצאים שני אנשים או האדם והאל, הם מתכוונים אחד כלפי השני – האחד אומר משהו לשני (מתוך ידיעה שהשני מקשיב) והשני מקשיב (מתוך ידיעה שהאחד אומר משהו ספציפי אליו). בדומה לדרך שהמילה דיבור משמשת אותנו היום בשפה המודרנית: גם כמציינת את הדיבור הפיזי, הוצאת המילים מהפה, אך גם כציון לקשר (כמו בביטוי הסלנג: יש לי/אין לי דיבור איתו). כל זאת מבלי שנדע מה היה תוכן הדברים. לכן הפסוק מסתיים במילה ‘לאמר’, שפותחת את תוכן הדברים, כמו שאומרים היום “אמירה” (הביטוי: מה האמירה שלו וכד’). הביטוי: דיבר עם … מציין את המעמד ששני האנשים היו בו, בלי קשר לנושא ולתוכן השיחה, ואילו אחרי המילה: אמר … צריך לבוא תוכן.
הבדל נוסף הוא שהמילה ‘וידבר’ (שברובה מופיעה בספרי ויקרא ובמדבר) באה לפני נאום מסודר, כאשר ה’ רוצה למסור למשה או לאהרן ציוויים לגבי מעשים שצריכים לעשות במשכן ובכלל או שאסור לעשות, ואילו המילה ‘ויאמר’, כאשר היא באה ללא ‘וידבר’ לפניה, מופיעה בהרבה תגובות מיידיות, כלומר יש איזו בעיה, תלונה של ישראל וכד’ וצריך מיד לאמר משהו כתגובה.
הרש”ר הירש (בפירושו על תחילת פרשת ‘אמור’) מפרש את היחס בין שתי המילים האלו בכיוון שונה:
“לא הרי ‘דבר’ כהרי ‘אמר’. המדבר מבטא רעיון אפילו אין שומע לדבריו ואילו האומר מוסר דברים לזולת. אדם כשהוא לעצמו יכול לדבר, אך אין הוא יכול לומר. המדבר נותן ביטוי מדויק למחשבתו, ואילו האומר, מעביר רעיון ללב אחר, מבארו ומפתחו בשלמות. ומכאן בדברי תורה: דיבור הוא הביטוי הקצר והנמרץ של המצווה, כפי שניתן לנו בתורה שבכתב, ואילו אמירה היא הביאור השלם כפי שהגיע לידינו בתורה שבעל פה.”
הדגש בפירושו הוא שהדיבור עומד לכשעצמו, ללא תלות בשומעים; האמירה לעומתו, מותאמת להבנת השומעים.
ניתן כעת לפרש את הביטוי “וידבר ה’ אל משה לאמר” על פי הפירושים והתובנות שהעלנו. בביטוי זה ישנו צירוף: “וידבר” – ה’ פונה אל משה בכוונה להעביר אליו רעיונות מסודרים אשר תוכנם עומד בפני עצמו, “ויאמר” – הוא מבטא את הרעיונות באופן שמתאים לתפישתו של משה. (ע”כ. בחומש בראשית ה’ או אלהים אומר הרבה ומדבר מעט – פעם אחת בלבד)
אז נחזור לפרשתנו – וידבר ה’ אל משה… דבר אל אהרן ואמרת אליו, בהעלותך… (השמך להלן
פסוקי השבוע
יאירו….
יאכלוהו…
ישחט…
יספו…
ערב שבת שלום
פתיחה
השבוע יש לנו עוד פרשה עם תפזורת של אירועים, חוקים ולא יאומן גם רכילות,
הפרשה מתחילה בציווי עקיף- ה’ למשה, משה לאהרן, עם הדרכה – ” איך להדליק את נרות המנורה במשכן”, ממשיכה ב – הקדשת הלוויים, מצוות פסח שני, הכנת כלים מוסיקליים = חצןצרות, וגומרת עם קצת הרבה תיאור של אירוע רכילותי (כולל “חטא ועונשו”). וכמו שההתחלה לא כל כך ברורה, גם הסוף הסיפור הרכילותי קצת הרבה לא ברור.
וכבר תיארנו במקצת עניינים הקשורים לפרשה, הלא הם כתובים ב =
תשע”ד
תשע”ה
(על: כהן, הדלקת נרות במשכן, בחודש השני ב – 14…, חצוצרות, קברות התאווה,)
תשע”ו
(על “וידבר….לאמר, וידבר ה’ אל…דבר…. ואמרת, המנורה, פסח שני, ויהי העם כמתאוננים, נון הפוכה, האישה הכושית)
וקצת לרענון, מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%91%D7%94%D7%A2%D7%9C%D7%95%D7%AA%D7%9A
“בפרשת בהעלותך מסתיימות ההכנות של בני ישראל לקראת היציאה למסע במדבר סיני אל עבר ארץ ישראל. עם היציאה למסע מתגלים בעיות, קשיים וסכסוכים פנימיים בתוך המחנה, לרבות פגיעה במנהיגותו של משה רבנו.
תוכן – הפרשה – מתוך
http://wikivort.co.il/view.php?vort=1207
…
מינוי הלויים
בראש חודש ניסן, כמעט שנה לאחר צאת בני-ישראל ממצרים (הוא גם היום שבו נתמנה אהרן להדליק את המנורה) נבחרו הלויים לשרת בקודש, …
בגיל 25 נקרא הלוי לשרת בקודש, לאחר חמש שנים של לימודי “תאוריה” מתחיל הלוי, בגיל 30, בעבודה המעשית במקדש ובגיל 50 הוא עוזב את עבודת המשא הקשה ועובר לעבודות קלות: נעילת שערים, נגינה, שירה וכיוצא באלו.
פסח שני
…., לאחר שנבנה המשכן ונחנך המזבח, נאמר: “ויעשו בני-ישראל את הפסח במועדו” – במשך שבעה ימים.
משעברו ימי הפסח ניצבו לפני משה ואהרן קבוצת אנשים שראו את עצמם “מקופחים”. היו אלו אנשים שמסיבות שונות היו טמאים ולכן נמנע מהם להשתתף בקרבן הפסח. אעפ”כ לא רצו הם לוותר על המצווה היקרה ובאו בתביעה: “למה נגרע”? – גם אנו רוצים להקריב את הפסח!
משה הפנה את בקשתם כלפי מעלה והקב”ה קבע את יום י”ד באייר, כ”פסח שני”, בו תינתן ההזדמנות לכל מי שבחג הפסח היה טמא או שנמצא בדרך רחוקה ונבצר ממנו להשתתף בקרבן הפסח, להשלים את החסר.
סדר המסעות
“על פי ה’ יחנו ועל פי ה’ יסעו” – תחילת המסע והחניה נקבעו על פי הענן שכיסה את אוהל-מועד. כשהענן התקפל כמין קורה מעל בני שבט יהודה, שהיו מובילים תמיד בראש, היה זה סימן למסע הקרוב. מיד תקעו והריעו בחצוצרות, משה היה קורא: “קומה ה’!” ובני יהודה היו מתחילים ללכת.
כשהגיעו למקום המיועד לחניה היה הענן מתמר ועולה, משה קרא: “שובה ה”‘, הענן היה שב למקומו מעל אוהל-העדות ובני-ישראל היו מתפרשים ומעמידים את אוהליהם. בשעות הלילה היה הענן המיוחד משנה את מראהו והופך לעמוד אש, שהאיר לבני-ישראל את הדרך.
פרידת משה מחותנו
לאחר כמעט שנה שלמה, בה חנו בני-ישראל בהר סיני, יצאו אל המסע הראשון. הכל היה כבר מוכן ליציאה, כולם קיפלו את האוהלים כשהם מטעינים אותם יחד עם כליהם ומטלטליהם על החמורים והנה הם מבחינים כי מכל המחנה, ששטחו השתרע על פני כ-40 ק”מ רבועים, נשאר אוהל בודד על תילו. היה זה אוהלו של יתרו המדייני, חותן משה. משה שהכיר את כישוריו של חותנו ועצותיו המועילות ניסה לשכנעו להצטרף אליו במסעו אל הארץ המובטחת אולם יתרו היה נחוש בדעתו: “לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי”, ….
תלונות ראשונות
…..התלונות לא תמו; האספסוף, אותו ערב-רב שהתגייר והצטרף אליהם עוד ביציאתם ממצרים, המשיך להסית את העם בטענה חדשה: “זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים . . ועתה נפשנו יבשה”. שוב מפיל משה את תחנוניו כלפי מעלה ובמקום לשלוח פורענות בעם נענה ה’ לבקשת העם ושולח רוח המביאה את עוף השליו בהמוניו אל מחנה ישראל. ….
רכילות ועונשה
למרים …היא הלכה אל אהרון ושניהם דיברו ביניהם על התנהגותו של משה. דעתו של הקב”ה לא היתה נוחה ממעשיהם של מרים ואהרון ומיד הוכיחם על הביקורת שמתחו על משה, גדול הנביאים. כעונש לקתה מרים במחלת הצרעת ומיד הוצאה מן המחנה.
רק לאחר שמשה צעק אל ה’: “א-ל נא רפא נא לה”, נעתר הקב”ה לתפילתו. כעבור שבעה ימים נרפאה מרים מצרעתה והעם כולו ה
(ע”כ)
פסוקים ונושאים לעיון נוסף
- וזה מעשה המנורה מקשה… כמראה אשר הראה ה’
כבר כתבתי על המנורה לפני שנה, אבל מעניין שוב לחשוב, למה דווקא המנורה נבחרה להיות מה שה’ הראה למשה. (איפה ומתי?)
מתוך
https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=11310
….כל כלי המשכן, חז”ל אמרו דוקא על המנורה שמשה התקשה בה ולא ידע כיצד לעשותה. נחלקו המקורות התנאיים בשאלה מי באמת עשה את המנורה בסופו של דבר: רש”י (שמות כה,לא) אומר שמי שעשה את המנורה בסופו של דבר הוא בעצם הקב”ה:…
מדרש תנחומא, בהעלותך ג
דבר אחר, בהעלתך את הנרות. את מוצא שנתקשה משה במעשה המנורה יותר מכל כלי המשכן, עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא באצבע… מקשה זהב, מהו מקשה? כלומר, מה קשה היא לעשות. שהרבה יגע משה עד שלא עשה המנורה שכן הוא אומר מקשה תיעשה המנורה. כיון שנתקשה אמר הקב”ה למשה טול ככר זהב והשליכהו לאש והוציאהו, והיא נעשית מעצמה… מה עשה משה, נטל את הככר והשליכו לאור, ואמר משה: רבונו של עולם הרי הככר נשלך בתוך האש. כשם שאתה רוצה תיעשה לפניך. מיד יצאת המנורה עשויה כתיקונה. לכך כתיב: “כמראה אשר הראה ה’ את משה כן עשה את המנורה”. כן עשה משה אין אומר כאן אלא כן עשה סתם. מי עשה? הקדוש ברוך הוא.
אך לעומת זאת בגמרא שאנו לומדים בדף היומי משמע שלמרות שנתקשה משה בעשיית המנורה, הרי בסופו של דבר הוא זה שעשה אותה:
- תלמוד בבלי, מסכת מנחות כט, א
תניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר ארון של אש ושולחן של אש ומנורה של אש ירדו מן השמים וראה משה ועשה כמותם, שנאמר:”וראה ועשה כתבניתם אשר אתה מראה בהר”.
דעה שלישית בעניין מי שעשה את המנורה בסופו של דבר מופיעה במדרש:
- במדבר רבה טו, י
ר’ לוי בר רבי אומר: מנורה טהורה ירדה מן השמים, שאמר לו הקב”ה למשה “ועשית מנורת זהב טהור”. אמר לו כיצד נעשה אותה? אמר לו מקשה תיעשה המנורה. ואעפ”כ נתקשה משה וירד ושכח מעשיה. עלה ואמר רבוני כיצד נעשה אותה? אמר לו מקשה תיעשה המנורה. ואעפ”כ נתקשה משה וירד ושכח. עלה ואמר רבוני שכחתי אותה. הראה לו למשה ועוד נתקשה בה. אמר לו “וראה ועשה” עד שנטל מנורה של אש והראה לו עשייתה ואף על פי כן נתקשה על משה. אמר לו הקב”ה: לך אצל בצלאל והוא יעשה אותה. אמר לבצלאל ומיד עשאה. התחיל תמה ואמר: אני כמה פעמים הראה לי הקב”ה ונתקשיתי לעשותה, ואת שלא ראית עשית מדעתך! בצלאל, בצל אל היית עומד כשהראה לי הקב”ה עשייתה….
אך לעומת זאת בגמרא שאנו לומדים בדף היומי משמע שלמרות שנתקשה משה בעשיית המנורה, הרי בסופו של דבר הוא זה שעשה אותה:….
מדרש תנחומא פרשת שמיני סימן ח
שלשה דברים נתקשו למשה והראם לו הקב”ה באצבע, ואלו הן, מעשה המנורה, והירח, והשקצים, מעשה המנורה כיצד היה?..
ארבע מלים שונות בפרשה, אם כן, מהוים אסמכתא לכך שמשה התקשה בהבנת המנורה:
א. מקשה – מלשון “מה קשה”
ב. תֵעשה – ולא כתוב ‘תַעשה’.
ג. וזה מעשה המנורה – שהראה לו באצבע. כמו שאנחנו אומרים בהגדה של פסח על המלים ‘בעבור זה’ – לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך.
ד. וראה ועשה בתבניתם – שחקק הקב”ה על ידו של משה.
מה כל-כך קשה בעשיית המנורה שהתקשה בה משה יותר מכל שאר הכלים?….(ע”כ.יש הסבר נוסף. מומלץ)
- על פי ה’ יסעו ועל פי ה’ יחנו X 3
יחנו/יסעו, בני ישראל חונים/נוסעים = פעילויות שחוזרות ונשנות בקטע הקטן על מסעות בני ישראל במדבר.(פרק ט’ פסוקים טו – כג’)
מה בא הכתוב ללמדנו?
מתוך
http://www.e-mago.co.il/e-magazine/camp.html
..אבל הרי לא מתכוונים להישאר במדבר, הכיוון הוא ארץ ישראל, אז איך יודעים מתי לנוע ומתי לחנות?
[יז] וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן-שָׁם הֶעָנָן – שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: [יח] עַל-פִּי ה’ יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל-פִּי ה’ יַחֲנוּ כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכּן הֶעָנָן עַל- הַמִּשְׁכָּן – יַחֲנוּ: [יט] וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת- מִשְׁמֶרֶת ה’ וְלֹא יִסָּעוּ:
שהות במדבר אינה דבר נעים כל כך; סביר להניח, ואף נכתב בפירוש, כי מדי פעם איבדו את הסבלנות וביקשו לנוע כבר; נמאס להישאר במקום אחד. אבל הוראת ה’ מחייבת ואין לסטות ממנה. גם לא קיבלו הודעה מראש על המועד הקרוב של התנועה או החניה; היו צריכים להיות מוכנים לתזוזה בכל עת. ובעת התנועה – בכל רגע יכלה להתקבל הודעת החניה.
[כ] וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל-הַמִּשְׁכָּן עַל-פִּי ה’ יַחֲנוּ וְעַל-פִּי ה’ יִסָּעוּ: [כא] וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד-בּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה – וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ: [כב] אוֹ-ימַיִם אוֹ-חֹדֶשׁ אוֹ-יָמִים בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ – יִסָּעוּ:
צריכים להודות שזה לא עניין נעים כל כך; בכל מסע מפרקים את המשכן ובכל חניה מקימים אותו, וזה מלבד האוהלים והציוד האישי שגם בהם יש לטפל. התורה מספרת לנו שהיו חניות ארוכות וחניות קצרות, אפילו של יום אחד. וכנ”ל, בכל חניה מקימים את המשכן שהרי לא יתכן לחנות בלא להקריב במשכן את קרבנות הציבור כסדרם.
[כג] עַל-פִּי ה’ יַחֲנוּ וְעַל-פִּי יְהוָֹה יִסָּעוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת ה’ שָׁמָרוּ עַל-פִּי ה’ בְּיַד-משֶׁה:אבל הרי לא מתכוונים להישאר במדבר, הכיוון הוא ארץ ישראל, אז איך יודעים מתי לנוע ומתי לחנות?
[יז] וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן-שָׁם הֶעָנָן – שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: [יח] עַל-פִּי ה’ יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל-פִּי ה’ יַחֲנוּ כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכּן הֶעָנָן עַל- הַמִּשְׁכָּן – יַחֲנוּ: [יט] וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת- מִשְׁמֶרֶת ה’ וְלֹא יִסָּעוּ:
שהות במדבר אינה דבר נעים כל כך; סביר להניח, ואף נכתב בפירוש, כי מדי פעם איבדו את הסבלנות וביקשו לנוע כבר; נמאס להישאר במקום אחד. אבל הוראת ה’ מחייבת ואין לסטות ממנה. גם לא קיבלו הודעה מראש על המועד הקרוב של התנועה או החניה; היו צריכים להיות מוכנים לתזוזה בכל עת. ובעת התנועה – בכל רגע יכלה להתקבל הודעת החניה.
[כ] וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל-הַמִּשְׁכָּן עַל-פִּי ה’ יַחֲנוּ וְעַל-פִּי ה’ יִסָּעוּ: [כא] וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד-בּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה – וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ: [כב] אוֹ-ימַיִם אוֹ-חֹדֶשׁ אוֹ-יָמִים בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ – יִסָּעוּ:
צריכים להודות שזה לא עניין נעים כל כך; בכל מסע מפרקים את המשכן ובכל חניה מקימים אותו, וזה מלבד האוהלים והציוד האישי שגם בהם יש לטפל. התורה מספרת לנו שהיו חניות ארוכות וחניות קצרות, אפילו של יום אחד. וכנ”ל, בכל חניה מקימים את המשכן שהרי לא יתכן לחנות בלא להקריב במשכן את קרבנות הציבור כסדרם.
[כג] עַל-פִּי ה’ יַחֲנוּ וְעַל-פִּי יְהוָֹה יִסָּעוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת ה’ שָׁמָרוּ עַל-פִּי ה’ בְּיַד-משֶׁה:
זה כל הענין; טבעי שמבקשים לנוע, להגיע כבר אל היעד הנכסף; אבל היעד נקבע ע”י ה’ יתברך וגם את הדרך אליו הוא קובע. תנועה שלא עַל-פִּי ה’ בְּיַד-משֶׁה, עלולה להסתיים לא טוב, כפי שנראה להלן.
זה , כפי שנראה להלן… (ע”כ)
כל הענין; טבעי שמבקשים לנוע, להגיע כבר אל היעד הנכסף; אבל היעד נקבע ע”י ה’ יתברך וגם את הדרך אליו הוא קובע. תנועה שלא עַל-פִּי ה’ בְּיַד-משֶׁה, עלולה להסתיים לא טוב
ומתוך
ספורנו, במדבר ט, ז-כג
ספר זכותן של ישראל על לכתם אחריו במדבר:
ראשונה – שהיו חונים במקום אע”פ שהיה מקום תוהו ילל ישימון.
שנית – ממתינים זמן ארוך אע”פ שהיה מקום רע מאוד.
שלישית – לפעמים הייתה חניתם במקום נאות להם ולמקניהם. מכל מקום, ‘על פי ה’ יחנו’ – לא מאהבת אותו המקום, ‘ועל פי ה’ יסעו’ – אף על פי שהיו נוסעים מאותו המקום הטוב.
רביעית – היתה חניתם זמן בלתי משוער באופן שיהיה לילה בלבד, שהוא זמן בלתי מוכן ומספיק לצרכי חניה ולצרכי המסע.
חמישית – סיפר שבקצת אלה הזמנים לא היה להם פנאי לסדר ענייניהם ועניני מקניהם ובקצתם כבר הכינו וסידרו וכמו רגע היו מסתלקין תכף והורסים כל הכנותיהם. ‘על פי ה’ יחנו’ – גם בזמן הקצר בלתי השגת סידור עניניהם, ‘ועל פי ה’ יסעו’ – בהעלות הענן גם אחר הזמן הארוך שכבר סדרו שם כל עניניהם.(ע”כ)
ומשהו דומה מתוך
http://www.reform.org.il/heb/holidays/zemer-leshabat.asp?ContentID=2057
.ירוט הרב של הקשר בין תנועת הענן למסעי בני ישראל נראה יוצא דופן ומעורר שאלות. הפרשן דון יצחק אברבנאל מסביר שהפירוט הרב בא לספר בשבחם של בני ישראל ובבטחונם המלא בקדוש ברוך הוא המוביל אותם בארץ לא זרועה:
לא היו ישראל קצים בישיבתם שמה ולא פוצרים במשה מנהיגם להוליכם משם אבל היו שומרים משמרת ה’ ולא יסעו ולא יקוצו בעכובם ואיחורם. וכשהיה הענן ימים מספר אף על פי שהיה להם מי מנוחות ונחלי עדן וענה בדרך כחם, לא היו מבקשים ממשה לשבת שם יותר זמן אבל על פי ה’ יחנו ועל פי ה’ יסעו כי כפי מה שיורה הענן היו הם נוסעים וחונים.
אברבנאל במדבר פרק ט
לפי התיאור הזה, בני ישראל קיבלו על עצמם באהבה ובהכנעה את מנהיגותו של אלהים עליהם. אברבנאל מוסיף ומתאר שבני ישראל לא שאלו שאלות מיותרות גם כאשר ההליכה אחרי עמוד הענן במועדים שנקצבו להם הייתה כרוכה בחוסר נוחות ובטרחה רבה:
לא היו חוששים לטרחם ועמלם כי פעמים קרה שהיה הענן שוכן בערב ומתמיד שם עד הבקר ומיד בהשכמה היה נעלה הענן ועל כל זה היו נוסעים והוא טורח גדול כי היו העם סבורים שיעמדו שם ופרקו העגלות ויניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך. ולא היו אומרים הן עתה באנו מן הדרך ולמה נשוב.
שם
התיאור של אברבנאל, שבו בני ישראל ששים למלא את רצון קונם ולהטריח את עצמם, אפילו כאשר הם נדרשים למלא אחר הוראות אקראיות או חסרות פשר, מעניין לאור התרחשויות אחרות בפרשה. שהרי גם פרשת בהעלתך, כמו פרשות רבות אחרות, מלאה בקול טרוניות על קשיי המדבר וכמיהה לימים אחרים וטובים יותר במצרים:…(ע”כ. מומלץ, כולל השיר – שיר נבואי קוסמי עליז)
3.ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים לחודש (20.2.2) – תאריך נכבד
יש לנו פה תאריך מדוייק ליציאת בני ישראל למסעותיהם במדבר (לפני חטא המרגלים)
יש לציין שהתאריך הזה הוא 6 ימים אחרי פסח שני, ו – 11 חודש ושבועיים אחרי מתן תורה.
מתוך
http://www.yesmalot.co.il/shiurhtml/malotsh1271.asp
..בפרשת בהעלותך נאמר
ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל משכן העדת.
פסוק זה מתאר את תחילת המסע לארץ ישראל, ומאוד מודגש בו “השני”. בכמה עניינים מצאנו כי ישנו סדר של ראשון, שני ושלישי. ננסה להתבונן בעניין זה דרך מבט על שלושת החודשים הראשונים של השנה – ניסן – “החודש הראשון”, אייר – “החודש השני” וסיוון – “החודש השלישי”, כפי שהם נקראים בתורה.
החודש הראשון והחודש השלישי ניתנים לאפיון על פי החגים המופיעים בהם.
ניסן – מלשון ניסים. בחודש זה נולד עם ישראל. הראשית היא בהשפעת שפע אלוקי מלמעלה למטה, ועל כן הראשית מלווה בניסים.
לידתו של עם ישראל, הכנסת הכשרון האלוקי לישראל – אלו הם דברים שמופיעים בשפע אלוקי, בלא מעשה האדם, בניסים גלויים.
סיוון – החודש השלישי הוא חודש נתינת התורה. חז”ל בגמרא רואים עניין מהותי בכך שהתורה ניתנה בחודש השלישי3:
דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי כמאן כרבנן.
תרגום: דרש אותו גלילי לפני ר’ חסדא: ברוך המקום שנתן תורה משולשת לעם משולש על ידי שלישי ביום השלישי בחודש השלישי.
השלישי הוא הממצע בין שני הראשונים, כמידת התפארת (המידה השלישית) הממצעת בין החסד והגבורה – “והתפארת – זו מתן תורה”4. האמצע כולל את שני הצדדים, שלפניו, והתורה, שניתנה בחודש השלישי כוללת את כל העולם ושייכת לכל העולם…
“בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש – נעלה הענן”. הענן האלוקי כבר לא חופף על ישראל, ולאחר כמעט שנה של חניה בצל הר חורב, מתחיל המסע לארץ ישראל.
ישנה כאן שלמות של שלושת החודשים – הראשון, ניסן, עניינו עם ישראל, השלישי, סיון, עניינו תורה, ועל פי זה השני, אייר, צריך להיות מיוחד בעניין ארץ ישראל5. ואכן, מלבד תחילת המסע לארץ ישראל המתואר בתורה, זכינו בדורנו להבנה מחודשת של הקשר בין חודש אייר לארץ ישראל, עם הקמתם של המדינה בה’ באייר ה’תש”ח, ושחרור ירושלים ושאר חבלי הארץ באייר ה’תשכ”ז. הקשר בין אייר לארץ ישראל מביא אותנו לדבר נוסף המופיע בחודש אייר.
ר’ צדוק הכהן מלובלין מביא הקבלה שישנה בין החודשים ובין הספירות. אייר מתאים לספירה השניה – ספירת הגבורה.
גבורה פירושה עצירת השפע האלוקי והתעוררות האדם לפעולה, מלמטה למעלה. העמל והיגיעה של האדם מבטאים את מידת הגבורה.
לוח השנה העברי מכיל ימים מיוחדים שנקבעו לזכר מאורעות מיוחדים, אולם, היחוד והמהות של אותם ימים הייתה קיימת עוד קודם לכן, והמאורעות רק חשפו את התכונה הקיימת באותו יום. כך אברהם אכל מצות בפסח הרבה קודם ש”לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ”6 וכך גם בענייננו. העולם חיכה 5708 שנים כדי לחשוף את הגבורה הקיימת בחודש אייר מאז ומעולם. בדורנו אנו רואים בפועל את שידעו חכמים כבר קודם לכן – כי אייר הוא חודש הגבורה. (ע”כ)
וכהמשך לעיל מתוך
http://tutorahtv.com/docsmekorot/jodshe-hashana/iyar/%D7%90%D7%99%D7%99%D7%A81.pdf
;ודש אייר בהיסטוריה היהודית הנו חודש של בניין וגבורה מצד עם ישראל
וידבר ה’ אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ ” :”בתחילת ספר “במדבר
מצרים לאמר: שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם: מבן
הקמת הצבא היהודי הראשון הייתה – “עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא בישראל תפקדו אתם לצבאתם אתה ואהרן
לפי שמעתה צריכים לבוא לארץ ישראל ובני עשרים ראויים לצאת ” :בר”ח אייר, ולשם מה ? מפרש הרשב”ם במקום
בצבא המלחמה שהרי בעשרים בחודש השני הזה נעלה הענן כדכתיב בפר’ בהעלותך וכתיב שם: נוסעים אנחנו אל
הכניסה הראשונה של עם ישראל לארץ הייתה צריכה – “המקום וכו’ ולכך ציווה הקב”ה בתחילת חודש זה למנותן
.להתחיל באייר בשנה השניה במדבר
גם מלחמתם הראשונה של ישראל עם עמלק במדבר – היתה בחודש אייר, מיד אחרי צאתם ממצרים ולפני מתן
.תורה
ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש ֽזו ” :במלכים א פרק ו
ויחל לבנות בחדש השני בשני ” :וכן בדברי הימים ב פרק ג “‘הוא החדש השני למלך שלמה על ישראל ויבן הבית לה
.בית המקדש הראשון התחיל להבנות באייר – “בשנת ארבע למלכותו
ובשנה השנית לבואם אל בית האלהים לירושלם בחדש השני החלו זרבבל בן שאלתיאל וישוע בן ” :בעזרא פרק ג
יוצדק ושאר אחיהם הכהנים והלוים וכל הבאים מהשבי ירושלם ויעמידו את הלוים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על
.בית המקדש השני מתחיל להווסד מחדש בחודש אייר בחזרה מגלות בבל – “‘מלאכת בית ה
בנוסף, החג היחיד המצוין בתורה, שחל בדרישת ישראל הוא פסח שני החל באמצע החודש ואח”כ ל”ג בעומר שהוא
.גילוי סתרי תורת הסוד במגמת הגאולה
)ע”כ)
- ויאמר משה לחובב חותן משה… והיה הטוב… והיטבנו לך
משה מבקש מחובב = יתרו ????, שיישאר איתם במדבר, וסתם הכתוב, לא ברור מהקטע בפרשתנו אם הוא – חובב/יתרו נשאר או חזר.
מתוך
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/behaalot/fri.html
….הצעת משה לחובב “לכה אתנו” )י, כט-לב(.
הסבוכה הכרוכה בזיהויו של חובב, שבה לא נדון כאן,]1[
מתעוררות עוד שאלות:
א( מדוע מעוניין משה בהצטרפותו של חובב? האם בני
ישראל המונהגים בידי ה’ זקוקים לתוספת של מורה-דרך
בשר-ודם?
ב( אחר סירובו של חובב )בפס’ ל(, חוזר משה ומבקש
ממנו להצטרף; האם יש הבדל בין בקשתו השנייה )בפס’
לא-לב( לבין בקשתו הראשונה )בפס’ כט(?
ג( תשובתו של חובב לבקשה השנייה אינה מובאת בכתוב
– מה הייתה, האם נעתר לבסוף לבקשה או התמיד בסירובו?
ד( איך משתלב סיפור זה בהקשרו, לאחר תיאור סדר המסע
)י, יא-כח( ולפני הדיווח על הנסיעה מהר ה’ )י, לג-לד(?
תכלית הליכתו של חובב מבוארת לכאורה בבקשת משה אליו:
“ידעת חנתנו במדבר והיית לנו לעינים” )לא(, וכך קובע
יעקב ליכט בפירושו: “לפי פשוטו של כתוב ביקש משה
הנהגה אנושית לצדה של הנהגה אלוקית, ודבר זה היה
קשה לקדמונים. לפיכך לא מסרו התרגומים העתיקים פסוק
זה כפשוטו”.]2[ אך מה שהעלימו הללו, הרשה לעצמו מפרש
דגול כרמב”ן לומר גלויות: “כי מדעתך המדבר, תהיה
לנו לעינים בכבוש הארצות ותורנו הדרך אשר נעלה בה”
)והשוו ביאורו של נצי”ב(. אולם עדיין נשאלת השאלה,
מדוע רצה משה לצרף הנהגה אנושית להנהגת ה’? עוד יש
לשאול, אם חובב לא נעתר לבסוף לבקשה )כנזכר בשאלה
ג(, מהי החלופה שננקטה.
…..
בעקבות הסבר זה נאמר, כי מלכתחילה לא נתכוון משה
להסתייע בשירותי ההדרכה של חובב, ופנייתו אליו
להצטרפות הייתה על רקע אישי-משפחתי. רק משנדחתה הפנייה
הראשונה, מעלה משה נימוק חדש המתמקד בתועלת שתצמח
לעם מנוכחותו של חובב בקרבם )ועליו הוא מוסיף כדבר
משני את השותפות האמיתית עם חובב(. כל עניין ההדרכה
יתפרש אפוא לא כצורך אמיתי, אלא כהיגד רטורי שנועד
לשכנע את חובב במקום שהנימוק התועלתני לא צלח.]7[
עצם ההתמקדות בהדרכת העם, נימוק של הטבה לכלל, יש
בה כדי ללמד על הערכת דמותו של חובב.
כאמור, תשובת חובב אינה מובאת בכתוב, ואין מסופר
על כך שהצטרף אל העם. אדרבה, מיד מסופר על נסיעת
העם כשבראשם ארון הברית כמדריך ומוביל, וניתן לכאורה
להסיק מכך שחובב לא הצטרף לנוסעים. עם זאת, אין גם
קביעה מפורשת שהוא חזר אל ארצו. לאור תפיסתנו את
הצעת ההדרכה כהיגד רטורי, הרי העובדה שהארון הוא
המדריך אינה מציגה חלופה לחובב, אלא זוהי התוכנית
שמלכתחילה. המפרשים נחלקו בשחזור תגובתו של חובב:
כך, למשל, לדעת רמב”ן נתרצה הלה, ואילו לדעת אברבנאל
וספורנו, הוא לא נעתר לבקשה, אך בניו הצטרפו לישראל,
וכך אנו שומעים מחוץ לספר במדבר על הימצאות צאצאי
חותן משה בקרב העם )שו’ א, טז; ד, יא(.]8[ יתכן שבשלב
מאוחר יותר הצטרף חובב עצמו לבני ישראל.
)ע”כ)
ומתוך
….בין אם נבין כך או כך, העלמת תשובתו הסופית של חובב מפתיעה, שהרי זהו הנושא המרכזי של הפרשייה. כיצד ייתכן שהכתוב חוסך במילים דווקא כשהוא מגיע לעיקרו של הסיפור?
- מעבר להכרעת חובב, עצם הופעת הדיאלוג בין משה לבין חובב מפתיעה. מה לנו אם חובב זה יצטרף לישראל במסעם ומה לנו אם יסרב? מה תרומתו של הדיון הנידון לתיאור הכללי של מסע ישראל לארץ כנען?
שרשרת הפרשיות
לשם דיון בפרשייה זו, ברצוני תחילה להצביע על קשריה ההדוקים עם הפרשיות שסביבה. קשר זה בולט במיוחד בפתיחתה של הפרשייה: “ויאמר משה לחֹבב בן רעואל המדְיָני חתן משה – נֹסעים אנחנו…” (י’, כט). הפועל הפותח את הפרשייה הזו – “נוסעים” – הוא הפועל החורז את כל הפרשיות ביחידה זו: בתיאור הענן המוביל את מחנה ישראל נאמר “על פי ה’ יסעו בני ישראל” (ט’, יח); בתיאור עשיית החצוצרות נאמר “עשה לך שתי חצוצרֹת כסף… ולמסע את המחנות” (י’, ב); בתיאור סדר המסע כותבת התורה: “ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני” (י’, יב); בהצעת משה לחובב נאמר (כזכור): “נֹסעים אנחנו אל המקום” (י’, כט); בתחילת המסע נאמר “ויסעו מהר ה’ דרך שלֹשת ימים” (י’, לג); ואף בשיר הארון מופיע אותו פועל עצמו: “ויהי בנסֹעַ הארֹן ויאמר משה…” (י’, לה). יתר על כן: פרט לציטוטים אלו, שבהם מוזכר הפועל “נוסעים” בפתיחת הפרשיות, פועל זה מופיע לאורך הפרשיות הללו 28 פעמים! הדבר אינו מפתיע, שהרי כל הפרשיות הללו עוסקות בהכנה לעזיבת החניה הארוכה למרגלות הר סיני ולמסע בני ישראל, ועל כן הפועל “נסע” הוא הפועל המתאים ביותר לחרוז אותן….(ע”כ)
ומתוך
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/behaalot/par.html
….לפי הפשט חובב משיב בשלילה (פס’ ל), משה ממשיך לנסות לשדלו (בפס’ לא-לב), אך תשובת חובב לשידול נוסף זה אינה ניתנת.
לפי רש”י ואברבנאל, מתוארת פניית משה לחובב (פס’ י”א בפרק זה), לאחר שכבר שהה חובב עם ישראל, ואברבנאל תוהה מדוע עשה זאת משה באיחור. אך כיוון שאין מוקדם ומאוחר בתורה, אין לראות בכך ראיה על מועד הפנייה, ואולי כוונתו להקשות גם מדוע הובא העניין במקום זה בתורה. כן הקשה שפס’ ל”ב נראה מיותר, שכן נכפלת בו הבטחת משה (פסוק כ”ט) לחלוק עם חובב בטוב שיעניק ה’ לישראל. ועוד שאל אברבנאל, מדוע באמת דחה חובב את פניית משה וחזר לארצו. ר’ אפרים מלונטשיץ ב”כלי יקר” על-אתר הקשה גם על הביטוי “דבר טוב על ישראל” שאינו ברור, ולדעתו היה הולם יותר הביטוי “דבר טוב ל ישראל”.
והנה במשמעות פס’ ל”א נתקשו המפרשים. בספרי נאמר: “והיית לנו לעינים – אפילו אין דיינו אלא שכל דבר ודבר שנתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו בו” (בהעלותך כב). היינו, חובב נדרש כיועץ כללי, דוגמת עצתו לכונן מערכת משפט היררכית. אך רש”י התלבט אם ההיגד “ידעת חנֹתֵנו במדבר” עוסק בעבר או בעתיד; בנסים וגבורות שכבר נעשו לישראל, או בהנחיית ישראל במדבר, כפירושם של ראב”ע ורמב”ן. רבנו בחיי דוחה את האפשרות השנייה, משום שארון הברית והענן הנחו את עם ישראל במדבר (פס’ לג-לד), ולא נדרש מדריך אנושי, ולכן פירש:
משה אמר כן כדי לחזק לב קטני אמנה שהיו ביניהם אשר לבם היה יותר מתנחם ומתחזק במנהיג בשר ודם. או יאמר ‘והיית לנו לעינים’, לעדות בפני האומות ממה שראית בעיניך האותות והמופתים הגדולים ויראו ויקחו מוסר ויכנסו תחת כנפי השכינה.
אולי בשל קשיים אלו סטה ר’ יהודה מהפשט ודרש (ספרי בהעלותך לא):
‘כי על כן ידעת חנֹתֵנו במדבר’: אתה הוא שראית חן שניתן לאבותינו במצרים שנא’ (שמ’ יב:לו) ‘וה’ נתן את חן העם בעיני מצרים’, תניח ותלך!?.
והקשו על זה המפרשים [2] שתי קושיות: (א) שהחן ניתן במצרים ולא במדבר. (ב) שהיו נסים גדולים מזה. ועוד , מה מוסיף טיעון זה להבטחות שבפסוקים כ”ט ול”ב.
והנה לדעת הכלי-יקר כאן, משה חשש שמא ימאן חובב להצטרף לישראל כיוון שהספיק לראות “שכל החניות היו בתרעומת”, כפירוש רש”י (לשמ’ יט: ב ) בעקבות המכילתא דרבי ישמעאל (יתרו, מסכתא דבחדש פר’ א ד”ה ויחן שם) :
‘ויחן שם ישראל’ כל מקום שהוא אומר ויסעו ויחנו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, אבל כאן השוו כולם לב אחד, לכך נאמ’ ‘ויחן שם ישראל נגד ההר’.
היינו שרק במעמד הר-סיני היו ישראל בלב אחד, שהוא תנאי לקבלת התורה, אבל בדרך כלל היו שרויים במרי ובפלגנות….
לפי זה מיושבות האחת בחברתה גם שתי קושיות נוספות של אברבנאל: (א) מדוע הובא עניין זה כאן, ו(ב) מדוע מיאן חובב להצטרף לעם ישראל. הצבת העניין כאן הולמת, שכן מן הסתם כבר ראה חובב קודם לכן “תרעומות” דוגמת אלו שיופיעו בספר במדבר מכאן ואילך, כמו פרשת המתאוננים (אשר בגינה תשש כוחו של משה), רכילות אהרן ומרים נגד משה, חטא המרגלים, מחלוקת קורח ועדתו, מי מריבה ועוד. תרעומות אלו כללו מרי בה’, כפיות טובה כלפי משה שגאלם ממצרים, פלגנות חברתית ורדיפה אחר שררה ותאוות.
אולי התאכזב חובב גם כי למרות עצתו למנות שופטים “אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱ- לֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע” ( שמ’ יח:כא), הסתפק משה במינוי “אַנְשֵׁי חַיִל” (שם יח:כה), “חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם” (דב’ א:יג) בלבד, שכן מועמדים כאלו לא נמצאו ככל הנראה.
קל להבין מדוע לא יתלהב אדם להצטרף לאומה עם גילויי חולשה שכאלה, למרות ש”ה’ דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל”. מצב האומה נראה לחובב ירוד שבעתיים, בייחוד לאור הנסים הגלויים שחוו ישראל במצרים ובקריעת ים-סוף, ולאור האירוע המכונן של מתן תורה במעמד הר סיני.
זו הסיבה שחובב אינו מגיב להבטחותיו החומריות של משה בשידולו השני, שיפה שתיקה מדיבור.(ע”כ)
- אספה לי 70 איש מזקני ישראל
יפה – אסוף אסף, ומה קרה?
ושוב מבר אילן, ב –
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/behaalot/barc.html
.וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ.
אין זאת הפעם הראשונה שהתורה מזכירה את שבעים הזקנים. גם במעמד הר סיני נאמר: “וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה’ אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק” (שמ’ כד:א). אם כן, מדוע לא נאמר למשה לאסוף את אותם אנשים, אלא משתמע מהכתוב שהיה עליו לערוך בחירה מחודשת של מוסד הזקנים?
מדרש תנחומא (בהעלותך, יד) מתמודד עם השאלה בדרכו:
“אספה לי שבעים איש מזקני ישראל” והיכן היו אותם הראשונים… עד שהיו ישראל במצרים היה להם שבעים זקנים שנאמר: “לך ואספת את זקני ישראל” (שמ’ ג:טז), ועמהם יצאו ממצרים וכשעלה משה לקבל את התורה עלו עמו (שמ’ כד)… כיון שעלה משה התנה עם ישראל שירד בסוף מ’ יום, כיון ששהה לירד (שמ’ לב)… נתכנסו כל ישראל אצל הזקנים אמרו להם: משה התנה עמנו שירד לסוף מ’ יום ולא ירד ושש שעות יותר אין אנו יודעין מה היה לו, אלא “קום עשה לנו אלהים” (שמ’ לב:א). כיון ששמעו כך אמר להם: למה אתם מכעיסין למי שעשה לכם כל אותן הנסים והנפלאות? ולא שמעו להם והרגום… כיון שראה אהרון מה שעשו לזקנים… נתירא הרבה שנאמר: “וירא אהרן ויבן מזבח” (שמ’ לב:ה)… אחר זמן כשסלח להם הקב”ה אמר למשה: אספה לי שבעים איש, תחת אותן שבעים שנהרגו על קדושת שמי.
כלומר, שבעים הזקנים הראשונים נהרגו על-ידי העם והיה צורך לבחור אחרים. וכיוון שאת הקבוצה הראשונה לא משה בחר, אלא היא הייתה עִם העם במצרים בזמן שמשה נשלח לגאלם, ה’ מנחה אותו כאן באמות מידה לבחירת הקבוצה החדשה, כמפורט במדרש תנחומא (שם, טז):
“אספה לי שבעים איש מזקני ישראל”… למה לא אמר אספה שבעים אנשים? אלא אלו שבעים סנהדרין מיוחדים שיהיו דומין לי ולך, לי שנאמר: “ה’ איש מלחמה” (שמ’ טו:ג) ולך שנאמר: “והאיש משה ענו מאד” (במ’ יב:ג).
הזקנים אמורים אפוא להיות דבקים במטרתם ומוכנים להילחם על דעתם אך מתוך ענווה אמיתית. אלא שאופייה של קבוצת הזקנים הראשונה כפי שעולה מהמדרש הראשון שונה מהתמונה המתקבלת מהמדרש השני. אם על פי המדרש הקודם היו הזקנים מוכנים לחרף את נפשם בניסיון להניא את העם מלחטוא בעגל, הרי על פי מדרש זה (טז) הם מצטיירים באור שלילי: 1
בשעה שבאו ישראל לאותן הדברים “ויהי העם כמתאוננים ותבער בם אש ה'” (יא:א), נשרפו כולם באותה שעה, אלא שהיתה שריפתן כשריפת נדב ואביהו שאף הם הקלו ראשם בעלותם להר סיני כשראו את השכינה שנאמר: “ויחזו את הא‑להים ויאכלו וישתו” (שמ’ כד:יא). וכי אכילה ושתיה היה שם? משל למה הדבר דומה?לעבד שהיה משמר את רבו ופרנסתו בידו והוא נושך, כך הקלו את ראשם כאוכלים ושותים, והיו ראויןלישרף באותה שעה הזקנים ונדב ואביהו, ומפני שהיה מתן תורה חביב לפני הקב”ה לפיכך לא ראה הקב”ה לפגוע בהם בו ביום לעשות פרצה בהם… אבל לאחר זמן בא להם נדב ואביהוא ונשרפו כשנכנסו באהל מועד, ואף הזקנים נשרפו כשנתאוו אותה התאוה…(ע”כ. מומלץ
ואוסף מדרשי חז:ל על הזקנים והדיינים ניתן ב –
(לא אצטט)
ומתוך הערות ב –
http://www.mayim.org.il/wp-content/uploads/2017/05/Bhaalotha_60-68.docx
….בסדר הקריאה בארץ ישראל נקראת פרשה קצרה זו, “אספה לי שבעים איש” בפני עצמה, במדבר יא טז – יא כב שהיא מהסידרות הקצרות ביותר (שבעה פסוקים! קראו שוב ושוב לעולים כפי שאנו עושים לעתים, למשל בראש חודש, חול המועד סוכות, שמחת תורה). בפרשות המורחבות שלנו, כמנהג בבל, נוכל לדרוש את השורש אס”ף אשר נמצא פעמים רבות בפרשתנו: מאסף למחנות, אסיפת הזקנים, אסיפת הדגים, אסיפת השלו, אספסוף, האסף מרים. ובתרגום אונקלוס ויונתן: כנוש. נראה שאין זה מקרי. אסיפה היא כנוס היא כנסת. שבה, יש לקוות, מוסיפים דברי תורה. ראה גם “ולא יספו” בסוף פסוק כה ובפירושים המנוגדים שנאמרו שם.
[1] כפשוטו של מקרא, מינוי הזקנים הוא תגובה לקריאתו הקשה של משה: “לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה”. אין כאן אירוע חגיגי או מתוכנן. וכך אכן ממשיך שם המדרש ואומר: “לְמָה הדבר דומה? למלך שהיה לו פרדס ושכר לתוכו שומר ונתן לו שכר השמירה. לאחר זמן א”ל השומר: איני יכול לשומרו כולו לבדי, אלא הבא עוד אחרים שישמרו עמי. אמר לו המלך: נתתי לך את הפרדס כולו לשומרו וכל פירות שמירתן לך נתתי, ועכשיו אתה אומר: הבא לי עוד אחרים שישמרו עמי? הריני מביא אחרים שישמרו עמך והוי יודע שאין אני נותן להם שכר שמירה משלי, אלא מתוך שכר שנתתי לך משם הן נוטלין שכרן. כך אמר הקב”ה למשה כשאמר לא אוכל אנכי לבדי לשאת. אמר לו הקב”ה: אני נתתי בך רוח ודעת לפרנס את בני ולא הייתי מבקש אחר, כדי שתתייחד אתה באותה גדולה, ואתה מבקש אחר! תדע שמשלי אינן נוטלין כלום, אלא משלך”. אך אנו רוצים להמשיך בדרכו של קטע המדרש שהבאנו הרואה במינוי הזקנים – מינוי הסנהדרין הראשון – מאורע חיובי המושווה עם מתן תורה, גם אם נולד מתוך תלונות העם והטרוניה הקשה של משה. (ראה מדרש זה במלואו בסוף פרשתנו שגם הוא מסיים באופן חיובי: “ואף על פי כן, לא חסר משה כלום”). אנו רוצים להתמקד בהשוואה עם מתן תורה, בהר סיני ירד ה’ וגם כאן. ובשניהם, ירידה לצורך עליה והעלאה של נביאים וחכמים למדרגה שהם יקחו אחריות וינהיגו את העם. בהר סיני – משה וכאן – סנהדרין גדולה.
[1] ראה במדבר רבה טו כד וכן רש”י על הפסוק (יא טז) הדנים בשאלה מה קרה לשבעים הזקנים של מתן תורה ומסיקים שהם נשרפו בחטא המתאוננים באש אשר אכלה “בקצה המחנה – בקצינים שבמחנה” (במדבר רבה הנ”ל). זאת ועוד, כבר במעמד הר סיני היו ראויים שבעים הזקנים להתכלות מפני שאכלו ושתו כאשר חזו בשכינה ונדחה עונשם, מפני חביבות יום מתן תורה עד לכאן. מינוי הזקנים כאן בחטא המתאווים, הוא איפוא מילוי מחדש של שורות הכרם (עפ”י שיר השירים רבה ח ג). לעומתם, בשמות רבה (ה כ) משמע שהזקנים שכאן הם אותם הזקנים של יציאת מצרים (ושל מתן תורה). וראה גם יומא כח ע”ב: “מימיהם של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם”. ומדרש בראשית רבה צט ו, פרשת ויחי, מקדים את מינוי הזקנים ליעקב אבינו ערב מותו: “האספו ואגידה לכם שמינה אותן זקנים, כמו שנאמר (במדבר יא) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל”. אך כפשוטו ורוב מדרשו, כאן הוא ה”מינוי הרשמי”. כאן נוסדה הסנהדרין הראשונה לצידו של משה.
[1] הסיבה המיידית למינוי שבעים הזקנים כאן הייתה חטא המתאווים וקובלנתו של משה: “לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי” (ראה איך משה מרכך קובלנה זו בתחילת ספר דברים: “לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם: ה’ אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב), אבל המהלך היה מתבקש בכל מקרה. הסנהדרין הוא מקום מפגש לריבוי כוחות ודעות גם אם “משה על גביהן”.
[1] חבר סנהדרין צריך שיהיה ענו כמשה מחד גיסא ואיש מלחמה כקב”ה מאידך גיסא. ואם לא יגיע למדרגות גדולות אלה (ומי לנו ענו כמשה? על הקב”ה לא נדבר שם זה ודאי סימבולי), אז לפחות שיהיה “איש”. המדרש מדגיש את לשון היחיד, כל זקן וחבר בסנהדרין הוא אישיות לעצמו. תכונות נוספות הנדרשות מחבר בסנהדרין: “שיהו בעלי חכמה בעלי גבורה וותיקים ופסיפים” (ספרי במדבר פיסקא צב, פסיפים הוא כנראה שיבוש של פסיפס המסמל רב גווניות). וראה גם סנהדרין יז ע”א: “אין מושיבין בסנהדרי אלא בעלי קומה, ובעלי חכמה, ובעלי מראה, ובעלי זקנה, ובעלי כשפים, ויודעים בשבעים לשון”. (ע”כ)
ומתוך
http://toraumada.blogspot.com.au/2015/05/Behaalotecha-seventy-elders-tombs.htmlקברי שבעים הזקנים
מסורת מימי הביניים מראה את קברי שבעים הזקנים בכפר הערבי עוורתא, הנמצא בקרבת שכם, בהרי שומרון, לא רחוק מהכביש אל ירושלים. עולי רגל יהודים מזכירים את הכפר הזה, גם בכתיב עברתא, ומספרים על קבריו הקדושים. דרומה מקבריהם של הכהנים אלעזר, פנחס ואיתמר הראו מערה מיוחסת לשבעים הזקנים. בעל “תוצאות ארץ ישראל” בשנת 1272 בקירוב מספר על הכפר עוורתא [2]: “עוד שם בכפר מערה יש בה שבעים זקנים ויש שם לישמעאלים מקום תפילה”. גם בעל “יחוס אבות” (1537) וגם בעל “יחוס צדיקים” (1561) מזכירים את המערה בכפר עוורתא בה קבורים שבעים הזקנים. בכפר עוורתא נמצאים גם קבריהם של אלעזר ואיתמר בני אהרן, פינחס בן אלעזר באתר הנקרא “גבעת פנחס”. בדורות הקדומים וגם בימינו יהודים רבים סרים אל הכפר עוורתא, להשתטח על קבריו הקדושים ולהתפלל בהם.
קברי אלדד ומידד
רבי הלל בן ארץ ישראל, בראשית המאה השתים עשרה בקירוב, הכיר את קבריהם של אלדד ומידד. בפירוש “דעת זקנים מבעלי התוספות” מביא: “ומצאתי קונדרוס מר’ עמרם מר’ הלל שהיה בארץ ישראל [רבי הלל מארץ ישראל שלח קונטריסין אל רב עמרם גאון הגולה] : אני הלל ראיתי קבר אלדד ומידד” (במדבר, שם).
עולי רגל אחדים מזכירים את קברי אלדד ומידד בעיירה אדרעי, דרעה בימינו, הנמצאת בחלק עבר הירדן, שברשותה של סוריה. גם בעל “יחוס אבות” (1537) מספר זאת. בימינו אין בעיירה זו כל זכר לקברים בשמות הנזכרים או בדומים להם.
לפי מקור אחר נמצאו קבריהם של אלדד ומידד במקום בשם זורע, זהו הכפר אזרע, הנמצא בגבול הבשן והארגוב, מזרחה מאדרעי הנזכרת. בעל “אלה המסעות” כותב: “לזורע ב’ פרסאות לשם קברי אלדד ומידד, ומזורע לאדרעי א’ פרסה”. (ע”כמ
ואסיים בברכה שמשה מברך את חותנו
והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה’ עמנו… בב”א
שבת שלום
שבוע טוב
להת