Torat Ami

From:
Sent: Sunday, 18 June 2017 2:08 AM
To:
Subject: שלח לך… והאנשים אשר שלח…ויעפילו… וימצאו איש…ועשו להם

הקדמה כללית

לפני שבוע קראנו על שני אירועים מעניינים,

האחד המוני – טרגדיה בה נהרגו הרבה (אלפים???)  מכלל ציבור בני ישראל (כולל שבט לוי??? לא כולל צמחוניים???) ,

והשני משפחתי, אח ואחות מדברים על האח הצעיר ואז  ה’ “פתאום” מתערב וכועס “ויחר אף ה’ בם” אבל ה’ (כנראה male chauvenust) בוחר להעניש רק את האישה – האחות לפתע לוקה בצרעת. ואהרן “התמים רודף השלום) שוב נמלט מעונש. למה בכלל נכנס לתורה הסיפור על מרים אהרן והאישה הכושית  אשר (משה) לקח” ואהרון “רודף השלום” שומע ואכן מתערב. הוא כנראה חושב שמשה האח הצעיר גרם לצרעת של מרים האחות הגדולה (משה

כנראה שכח, ואולי, לא שמרים היא זו שהצילה אותו (משמד???? ר”ל)  טוב, איך אומרים עבר זמנו בטל…:. אם אזכור, אחזור לנושא בסבב הבע”לט.

הנושא השני “קברות התאווה” “שם קברו את העם המתאוים” מהווה עוד “דוגמה” מתוך פסיפס הולך וגדל שאקרא לו הפסיפס או בשפה יותר ברורה – המוזאיקה המתרחבת בגלריה עונשי העם הישראלי/יהודי. מאז העבדות במצריים, אותה ,ארגן” לנו ה’ א-להים, במרוצת ההיסטוריה של העם היהודי החל מיעקב אבינו.עד לימינו.

ושלא נשכח, הייתה עוד פרשיה קטנה, טרגדיה לא כל כך ברורה – לפני שבוע בפרשה.  “ויהי העם כמתאוננים… וישמע ה’ ותצא אש ותאכל בקצה המחנה” – מה האש אכלה? מה בדיוק היה ???? סתם הכתוב. וגם זה לסבב הבא בע”ה.

ומשום מה מחשבותי נודדות לנושא אחר –

על מיקום ותיארוך

היכן ומתי? היכן בני ישראל נמצאים ומתי אירעה פרשת המרגלים”? ולפני זה היכן ומתי אירע סיפור “צרעת מרים”? כנראה בחצרות (פרק יא פסוק לה’)

כידוע – אין מוקדם ומאוחר בתורה. במילים אחרות יש בלגן, לפחות בסדר האירועים. סיפורי התורה הם לא בהכרח בסדר כרונולוגי. ל

ניזכר שפני שבוע היה לנו תאריך מדוייק 20.2.02. פרשת המרגלים – יש להניח, אירעה לפני הטלת העונש של 40 שנות נדודים. (אדון בזה להלן)

מסתבר שהחיים במדבר לפחות בשנתיים הראשוות לא היו “תענוג” גדול. בסיכום קצרצר – .

בני ישראל בקושי – זמן קצר במדבר, וכבר סובלים איך שעברו את ים סוף והלכו שלשה ימים, הם צמאים – אין מיים. באו למרתה  התלוננו למשה והופ יש מים מתוקים המשיכו לאילימה וב”ה יש מים ויש תמרים. המשיכו בהליכה הגיעו למדבר סין והם רעבים. הם מתלוננים והופ – יש מן. כנראה שבאותו זמן הגיכ גם השליו, לפי הבטחת ה’  (שמות פרק טז פסוקים יב-יג’, אבל סיפור זלילת הבשר והאסון הנורא כנראה נדחה לפרשת בהעלותך) . המשיכו לרפידים ושוב אין מים, משה צועק, מכה בסלע והופ – יש מים

ואז גם יש מלחמה עם עמלק, וחותן משה בא לביקור ואז – בחודש השלישי, בני ישאל נוסעים למדבר סיני. שם הם בהר סיני קבלו/שמעו את 10 הדברות, ואחרי 40 יום הם יוצרים את עגל הזהב ותוך שעץ ספורות שבט לוי הורג ללא חמלה.

עברו כ – 80 יום משה רבנו יורד ממהר סיני עם הוראות חדשות – ה’ רוצה בית. אז בונים את המשכן (היכן?? – כנראה ליד הר סיני, דורש בדיקה). העסק לוקח 11 חודש, חונכים את המשכן, סופרים (פעמיים את האוכלוסיה, סופרים לוויים, דופרים בכורים (די עסוקיםץ ואז חוגגים את פסח ראשון ושניץ מעמיסים את המשכן על כתפיים ועגלות ומגיעם למדבר פארן  ושם (כנראה) קורה הסיפור על מרים, ושם כנראה סוף סוף הגיעו השלווים (או שזה קרה לפני המסע להר סיני – לא ברור)

קצת סדר בכרונולוגיה – מתוך

http://tora.us.fm/tnk1/tora/bmdbr/bm-1036.html

….נדודי בני ישראל במדבר התחילו בתאריך כ באייר – 20 בחודש השני של השנה השנייה ליציאת מצרים (במדבר י 11): ” וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ ; נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת.  וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם, מִמִּדְבַּר סִינָי; וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן “.

בהמשך נאמר ( י 33-34): ” וַיִּסְעוּ מֵהַר ה’, דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים ; וַאֲרוֹן בְּרִית-ה’ נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם, דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים , לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה.  וַעֲנַן ה’ עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן-הַמַּחֲנֶה “. לא כתוב שהם נסעו שלושה ימים, אלא שהם נסעו “דרך שלושת ימים”, כלומר הם עברו מרחק-הליכה של שלושה ימים במשך יום אחד, כי ארון ברית ה’ נסע לפניהם והביא אותם במהירות אל מקום המנוחה (ראו רש”י) .

בפרק הבא (במדבר יא) ביקשו בני ישראל לאכול בשר, וה’ אמר להם (במדבר יא 18-19): ” ‘הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר – ……. לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן, וְלֹא יוֹמָיִם, …..  עַד חֹדֶשׁ יָמִים , עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם,… “; בני ישראל אכלו בשר מיום המחרת (21 בחודש השני) במשך חודש, כלומר עד 21 בחודש השלישי (כא בסיון). בסוף הפרק (יא 35): ” מִקִּבְרוֹת הַתַּאֲוָה נָסְעוּ הָעָם חֲצֵרוֹת, וַיִּהְיוּ בַּחֲצֵרוֹת “, שם קרה הפרק הבא.

בפרק הבא (במדבר יב), דיברה מרים לשון-הרע על משה, ונענשה בצרעת שנמשכה שבעה ימים (יב 15-16): ” וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים ; וְהָעָם לֹא נָסַע עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם.   וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת; וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן “, מרים הייתה מחוץ למחנה שבעה ימים – 22 23 24 25 26 27 288 בחודש השלישי (עד כח בסיון).

בפרק הבא (במדבר יג), שלח משה 12 נשיאים לתור את ארץ כנען; שליחות זו נמשכה 40 יום (יג 25): “וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם ” – החל מ-28 בחודש השלישי, ועד 8 בחודש החמישי.

מה שכן עוד לפני הסיפור על המרגלים בני ישראל סבלו מספר עונשים בהם נהרגו רבים.

סיכום התלונות של בני ישראל במדבר מובא ב –

https://musaf-shabbat.com/2014/06/27/%D7%9E%D7%A1%D7%A2-%D7%94%D7%AA%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%A9-%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3-%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%9C/

א אצטט. אין פירוט עונשיםלל)

ואוסף מדרשי חז”ל על תלונות בני ישראל ניתן ב –

http://www.aspaklaria.info/004_DALET/%D7%93%D7%95%D7%A8%20%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%91%D7%A8%20%20%20%D7%AA%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%94%20%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%91.htm

(לא אצטט)

ואחזור לפרשתנו

פסוקי השבוע

עלו זה בנגב… וראיתם את הארץ מה היא

טובה הארץ מאד מאד

והיה באכלכם מלחם הארץ

והייתם קדושים

ערב שבת שלום

פתיחה

פרשת שלח מאוד מפורסמת. יש בה סיפור מפורסם לא רק בגלל שיש בה עלילת ריגול בביצוע “סיירת משה רבנו” אלא שהיא מסבירה את אחד האירועים החשובים בהיסטורי של בני ישראל, אחרי יציאת מצריים ומעמד הר סיני. היא מספרת לנו למה ני ישראל “בילו” 40 שנה במדבר.

לרענון – מה תוכן הפרשה?

מתוך תקציר (עם טיפת מסורת פרשנית) מסכם של הפרשה ב –

http://www.xn—-2hcm6cgyhbh.com/2011/06/shlach.html

פרק י”ג

בתחילת הפרשה משה מצטווה על ידי ה’ לשלוח אנשים, לתור את הארץ (לכל אורך הפרשה התורה נוקטת בלשון לתור ולא בלשון לרגל, היינו צריכים לומר חטא התרים, אבל הביטוי חטא המרגלים השתרש ונפוץ). רשימת המרגלים  מופיעה ושימו לב לסדר החריג של השבטים.

משה מפרט את הציווי ומרחיב על מטרותיו. השליחות נמשכת ארבעים יום, והמרגלים חוזרים עם דוגמאות לפרי הארץ: ענבים תאנים ורימונים. המרגלים מוסרים את תוצאות המסע ומסקנתם היא שהארץ אכן טובה, אולם העם היושב בארץ חזק ואי אפשר יהיה לנצח אותם במלחמה. כלב – נציג שבט יהודה – מציג חוות דעת יחיד הפוכה.

שאר המרגלים (למעט יהושע הפסיבי בינתיים), עוברים להוציא את דיבת הארץ וחוזרים מהדיווח הראשון שהארץ טובה, ומודיעים שהארץ רעה מאד, ארץ אוכלת יושביה.

פרק י”ד

האירוע ממשיך בלילה שבו כל בני ישראל בוכים: יותר טוב למות במדבר, יותר טוב למות במצרים, ומנסים לחזור למצרים. משה ואהרון נופלים על פניהם, ואילו יהושע וכלב מנסים להציל את המצב, הם קורעים את בגדיהם ויוצאים בקריאה “טובה הארץ מאד מאד”. פעולות אלו לא עוזרות והעם רוצה לרגום את ארבעתם באבנים. בנקודה זו מתערב ה’: “וכבוד ה’ נראה באהל מועד אל כל בני ישראל”.

הדיבור של ה’ הוא כרגיל רק עם משה (ובחלקו גם עם אהרון). ה’ מודיע למשה כי בכוונתו להכות את כל העם בדבר ולהפוך את משה לראש העם החדש. שיחה דומה התנהלה בחטא העגל (שמות פרק ל”ב)…..

בשונה מחטא העגל, משה לא מזכיר כלל את זכותם של האבות, אברהם יצחק ויעקב. ….

משה גם משתמש בשלוש עשרה מידות הרחמים. ותגובת ה’ היא “סלחתי כדברך”. …. אמנם יש סליחה אבל העונש חמור. כל העם ימות במדבר, מלבד יהושע וכלב (מכאן יכול גם משה להבין, שאף הוא ימות במדבר). המוות יהיה טבעי בתהליך ארוך, על בני ישראל נגזרה תקופת ישיבה של ארבעים שנה במדבר. שנה אחת עבור כל יום של שליחות המרגלים.

כל זה נאמר בין ה’ למשה ואהרון, ובינתיים, שאר המרגלים, ממשיכים ומוציאים את דיבת הארץ. עונשם מיידי והם מתים במגפה. רק אז משה אומר את כל הדברים ששמע אל העם, והעם תופס את עצמו ומתאבל מאד.

למחרת באים אנשים, מתוודים על חטאם ואומרים נעלה אל המקום. משה אומר להם שאי אפשר לעבור שוב את פי ה’ ושהם ימותו במלחמה, אותם אנשים – המעפילים – בכל זאת מנסים ונהרגים בידי העמלקי והכנעני. …..

פרק ט”ו

המשך הפרשה עוסק בענייני נסכים, שמן ויין המלווים את הקורבנות, בתרומת חלה ובדיני שגגות. הפרשיות פותחות בפסוקים המכילים את הביטוי “כי תבואו אל הארץ” או “בבואכם אל הארץ” וכנראה באו כאן להראות שלא הכל אבוד והכניסה לארץ אכן תגיע.

לקראת סוף הפרשה מופיע סיפור המקושש. בני ישראל מוצאים איש מקושש עצים ביום השבת. דינו נגזר למיתה ….. בסקילה.

פרשת שלח כולה מסתיימת בפרשת ציצית, הפרשה המהווה את הפרשייה האחרונה בקריאת שמע. הציווי הוא לשים על כל בגד שיש לו ארבע כנפות (פינות) ציציות. מטרת הציצית היא לזכור את המצוות כל הזמן (בדומה למזוזה).(ע”כ. מומלץ)

ותחריט נאה מתוך הנ”ל

פרשת שלח המרגלים ואשכול ענבים. תחריט עץ מ-1670 Jollain Gerard

אני כבר הספקתי לכתוב על הפרשה בשנים קודמות ב –

תשע”ד

http://toratami.com/?p=160

תשע”ה

http://toratami.com/?p=399

( על” סדר/אי סדר בעריכה,  ארץ אוכלת יושביה… וימותו במגפה, ה’ ארך אפיים, כי תבואו… ועשיתם עולה או זבח, מלחם נארץ…ראשי עריסותיכם, וכי תשגו… ועשו כל העדה פר, דרור פויר ומיכל…)

תשע”ו

http://toratami.com/?p=590

(על”  החטא ועונשו או הפיל וחור המחט, שלח לך אנשים ויתורו, ויהס כלב את העם, ה’ ארך אפיים, קצת גיאוגרפיה ובוטניקה, העמלקי והכנעני, וכי תשגו ולא תעשו, לכל העם בשגגה)

נושאים ופסוקים לעיון נוסף

אז כבר עיינתי פעמיים שלוש באירוע המרכזי של הפרשה, אבל אי אפשר להתעלם ממנו כל שנה מחדש. לעומת זאת לא נראה לי שעיינתי במצוות ציצית, המסיימת את הפרשה., הגיעה השעה, ואפשר לראות (לגלות) את מילת הקשר – המשך להלן.

ומתוך מאמר שמסביר פסוקים בחצי השני של הפרשה ב –

http://www.mayim.org.il/wp-content/uploads/2016/03/ShlahLeha_61.pdf

…מספר פרשיות יש בתורה בהם “מרכז הכובד” הדרשני הוא “בחצי הראשון”: בשלח, כי תשא, קורח ועוד. אחת מהן היא גם פרשתנו בה רבו הדרשות בחלקה הראשון של הפרשה בה תופס מקום נכבד, חטא המרגלים, הכולל את פרקים יג יד. ומה עם פרק טו, “מה עם החצי השני”?

“כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם”

“בבואכם אל הארץ … ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה”

“וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה”

“ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת” 1″

דבראל בני ישראל … ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם” )במדבר פרק טו(. רש”י, פרק טו פסוק ב 2

 כי תבואו – בישר להם שיכנסו לארץ. במדבר רבה פרשת שלח לך, פרשה יז סימן א “כי תבואו אל ארץ מושבותיכם”, הלכה: כמה דברים חייב אדם לעשות לבנו? שנו רבותינו: חמישה דברים 3 האב זה הקב”ה והבן אלו ישראל. כשם שהאב חייב למול את בנו, כן עשה הקב”ה האב חייב לעשות לבן. לישראל מל אותם ע”י יהושע … האב חייב לפדותו והקב”ה פדה ישראל … ללמדו תורה – הקב”ה לימד תורה לישראל … ללמדו מצות – הקב”ה לימד את המצות לישראל … האב זקוק לבנו להאכילו ולהשקותו לרחצו לסוכו ולהלבישו וכן עשה הקב”ה לישראל … מה האב נותן לבנו נכסים, כך הקב”ה עשה לישראל )ירמיה ג( ואתן לך ארץ חמדה. ומה הבן חייב להיות מעלה לאביו דורון, כך אמר הקב”ה לישראל כי תבואו אל ארץ וגו’ 4 ועשיתם עולה לה’. אור החיים על הפסוק לצד שראה ה’ מדווה ליבם בגזירת טל

1. וידבר ה’ …שלח לך אנשים ויתורו…. והאנשים אמרו לא נוכל….ויאמר ה’ …עד  אנה ינאצוני…וימותו האנשים

אירוע שמתחיל במילוי בקשת ה’ ומסתיים בעונש חמור ביותר. ומעניין לערוך השוואה בין המסופר בפרשתנו לבין המסופר בחומש דברים פרק

מתוך מאמר שמנתח את השווה ואת השונה בשני התיאורים ב –

http://tora.us.fm/tnk1/tora/mrglim1_tvla.html

סיכום שני הקטעים, עולה התיאור הבא:

• בני-ישראל הגיעו לקדש ברנע שבמדבר פארן.
• ה’ ציוה על משה שישלח אנשים לתור את ארץ כנען, כדי להתחיל לחלק אותה בין בני-ישראל (אולי על-ידי שרטוט תרשימים של הנחלות); בהתאם לכך, אמר משה לבני-ישראל שיתכוננו לרשת את הארץ אשר ה’ נותן להם.
• במצוות ה’, לקח משה 12 אנשים והתכונן לשלוח אותם למשימת חלוקת הארץ. אולם, אז באו בני-ישראל וביקשו לשלוח אנשים למשימה אחרת – להביא מידע מודיעיני על טיב הארץ וחוזק הערים. לכן פנה משה אל 12 האנשים שלקח, וביקש מהם להביא גם את המידע הזה.
• האנשים עלו לארץ, אך לא הביאו שום תרשימים, אלא רק מידע מודיעיני. מכאן והלאה, התחילו העניינים להשתבש, והסוף (העצוב) ידוע.
• רק כלב נשיא יהודה, ויהושע נשיא אפרים, הביאו מפות (זה גם מסביר, מדוע קיבלו יהודה ויוסף את נחלתם לפני שאר השבטים).

מכאן אפשר גם להשיב על השאלה – האם שליחת המרגלים הייתה מעשה טוב או רע:

• השליחות המקורית, שנועדה להכין את הארץ לחלוקה, הייתה כמובן טובה, ונעשתה על פי ה’.
• אולם השליחות הנוספת שהוטלה על המרגלים, לבדוק האם הארץ טובה או רעה והאם יושביה חזקים או חלשים, לא נעשתה על פי ה’, אלא על-פי בקשתם של בני-ישראל. משה הסכים לבקשה זו, אולי מתוך תקווה שהמרגלים יביאו מידע שיעודד את בני-ישראל לעלות ולכבוש את הארץ; אך בסופו של דבר השליחות הזאת גרמה נזק.(ע”כ)

ומדרש תנחומא על בחירת האנשים, מתוך

http://www.mayim.org.il/?parasha=%D7%A9%D7%9C%D7%97-%D7%9C%D7%9A-%D7%90%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D1

…תנחומא (בובר) פרשת שלח סימן ה

בכל מקום שנאמר “אנשים” – צדיקים הם. שכן הוא אומר: “ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים” … וכן חנה אומרת: “ונתתה לאמתך זרע אנשים” … ולאלו אתה קורא כסילים? אלו לא נקראו כסילים, אלא על שהוציאו דיבה רעה על הארץ, שנאמר: “ומוציא דיבה הוא כסיל” (משלי י’ יח’). ואע”פ כן בני אדם גדולים היו, ועשו עצמן כסילים. ועליהם משה אומר: “כי דור תהפוכות המה”. שנבחרו מכל ישראל על פי הקב”ה ועל פי משה. שנאמר: “וייטב הדבר בעיני” (דברים א כג).9 מכאן אתה למד  שהיו צדיקים בעיני ישראל ובעיני משה. ואף משה לא רצה לשלחם עד שנמלך בהקב”ה על כל אחד ואחד פלוני משבט פלוני. ואמר לו הקב”ה: ראויין הן. שנאמר: “וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה’, כולם אנשים ראשי בני ישראל המה”. ואחר כך, לסוף ארבעים יום, נהפכו ועשו כל אותה צרה. והם גרמו לאותו הדור שילקה אותה המכה, שנאמר: “כי דור תהפוכות המה” – שנתבררו צדיקים ונתהפכו להם. לכך נאמר: “שלח לך אנשים”. (ע”כ. מומלץ)

מתי אירע סיפור המרגלים

מתוך

http://mikranet.cet.ac.il/mikradidact/pages/printitem.asp?item=22589

ראשית נעיר כי אף שמקובל כך לכנות את פרקים י”ג י”ד שבספר במדבר, השורש ר.ג.ל אינו מצוי בהם. שנים עשר האיש שנשלחו לכנען מכונים “תרים” וכן גם משימתם – לתור; ויש שראו בנקיטת לשון זו ענין מהותי וחשוב.

1 מתוך הרגל נמשיך לכנות כך את הפרשה.

סיפור המרגלים אירע בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים. ניתן ללמוד זאת מהסיפור של תחילת מסעי ישראל מהר חורב: יא וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. יב וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן. יג וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל-פִּי ה’ בְּיַד-מֹשֶׁה (במדבר י’ 11 – 13).

אם כך, השנה ידועה. אך האם יש בסיס לקביעת חז”ל שהגזירה לא להיכנס לארץ אירעה בתשעה באב? נבדוק את ציוני הזמן בסיפור ובהקשרו:

מהפסוק הנ”ל נמסר כי המסע החל בכ’ באייר (שהלוא החודש השני הוא אייר).

לפי במדבר י’ 33 עברו עוד שלוש הימים: וַיִּסְעוּ מֵהַר ה’ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית-ה’ נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה. ואם כך אנו בכ”ב באייר.

על אכילת הבשר שהוריד ה’ לישראל נאמר בי”א 20 – 21: לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם. כ עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם עתה אנו בכ”ב בסיון.

המרגלים שבו לאחר 40 יום משליחותם לפי במדבר י”ג 25: וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם והגענו לחודש + 11 או 10 ימים (שכן חודש עברי הוא בן 29 יום או 30 יום). כלומר עוד 11 יום מכ”ב בתמוז אם כך אנו בד’ באב.

אם מחשבים רק את הזמנים הנזכרים בסיפור, המועד מצוי קרוב לט’ באב, ובכל זאת במרחק חמישה ימים ממנו. (ע”כ)

ומתוך

http://etzion.org.il/he/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A9%D7%9C%D7%97-%D7%97%D7%98%D7%90-%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A5

…..

שאלות רבות נשאלו במהלך הדורות ביחס לסיפור זה וביחס לאזכוריו במקומות אחרים במקרא, ובמיוחד ביחס לתיאור האירוע בדברי משה בתחילת נאומו הגדול בספר דברים (א’, כ – ב’, ב). אנו נתרכז בעיון זה בסיפור שבפרשתנו בלבד. מבחינה מתודולוגית ראוי לגשת לניתוח סיפורנו באופן עצמאי ובלתי-תלוי באזכוריו שבמקומות האחרים. רק בהגיעו לאותם המקומות על הלומד להידרש לקשיים הניצבים לפניו בהם, כאשר הניתוח של הסיפור בפרשתנו משמש לו תשתית להמשך הדיון. ובינתיים, לא עלינו המלאכה לגמור (במה שנוגע לאותם מקומות) ואין אנו בני חורין להיבטל ממנה (במה שנוגע לפרשתנו).

ראשית יש לקבוע מה הם גבולותיו של סיפורנו. ברור שפתיחתו היא בראש הפרשה (י”ג, א-ב), בדבר ה’ אל משה “שלח לך אנשים…”, אך היכן סיומו? השאלה נוגעת לאירוע המתואר בסוף פרק י”ד (פסוקים מ-מה) והמכונה “חטא המעפילים”: האם הוא שייך לסיפור הקודם ומהווה חלק ממנו? אין ספק שכך הדבר. בפסוקים אלו מתואר ניסיון של בני ישראל למחוק בכוח את חטאם הקודם ואת העונש שנגזר עליהם באמצעות המראה נוספת של רצון ה’. אלא שמעשה זה לא צלח בידם, כפי שהזהירם משה מראש. “העמלקי והכנעני”, שהוזכרו בסיפור שלפני כן פעמיים, מוזכרים באירוע זה פעמיים נוספות. באירוע זה מתברר שהעונש שהושת על העם אינו בר ביטול….כבוד ה’ נראה באהל מועד אל כל בני ישראל.

הופעת כבוד ה’ אל כל בני ישראל מסמנת את המעבר מתיאור החטא אל הדיון בעונש. הדיון הזה בעונש ותיאור ראשית התגשמותו הם שימלאו את כל המחצית השנייה של הסיפור. מבנה מעין זה, שבו מחציתו הראשונה של סיפור מתארת חטא והאחרת עוסקת בעונש, אופייני להרבה סיפורים במקרא שנושאם הוא “חטא ועונשו”. בספר במדבר עוד ניפגש בדוגמה נוספת של סיפור על חטא ועונשו, שבין מחצית “החטא” שלו למחצית “העונש” שלו נמצאת אותה תפנית דרמטית המבשרת על המעבר (ט”ז, כ): “וירא כבוד ה’ אל כל העדה”…..

בין ‘תרים’ ארץ ל’מרגלים’ אותה

ישנן במקרא יחידות ספרותיות בעלות ייחוד לשוני מובהק: מופיעה בהן מילה מסוימת בצפיפות רבה, בעוד שמילה זו אינה נמצאת כלל, או שהיא נדירה ביותר, במקומות אחרים במקרא. הופעת המילה הזו באותה יחידה ספרותית – בדרך כלל כשהיא משמשת בה ‘מילה מנחה’ – “צובעת” את היחידה בגוון לשוני מיוחד ומעניקה לאותה מילה חשיבות יתרה, ולעתים חשיבות קריטית להבנת היחידה הספרותית השלמה. דא עקא: מפני נדירותה של המילה, לא תמיד משמעותה ברורה. לעתים יש קושי לפרשה מתוך היחידה הספרותית עצמה, ללא הסיוע של הופעתה בהקשרים מגוונים נוספים.

כזה הוא הסיפור בפרשתנו: 12 פעמים מופיע בו השורש תו”ר, כמספר הנשיאים הנשלחים לתור את הארץ. הן המספר המשמעותי של הופעותיו, הן פיזורו בשווה על פני כל הסיפור (הוא חסר רק בפסקה ה ובפסקה ח, שבה אין הוא צפוי להופיע) והן נדירותו מעידות על כך ששורש זה מהווה ‘מילה מנחה’ בסיפורנו.

בתורה מופיע השורש תו”ר עוד שלוש פעמים, והללו קשורות באופן ישיר או באופן עקיף לסיפורנו:

1. בהמשך פרשת שלח, במצוות ציצית, נאמר:

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זֹנים אחריהם. (במדבר ט”ו, לט)

הקשר בין מצוות ציצית לסיפור שקדם לה אינו נובע רק מן הסמיכות בפרשה ומן השורש תו”ר המופיע בשניהם. חטאו של הדור הוגדר בסיפור כ’זנות’:

ובניכם יהיו רֹעים במדבר ארבעים שנה, ונשאו את זנותיכם… (במדבר י”ד, לג)

במצוות ציצית נרמז אפוא כי התרים, שנשלחו לתור את הארץ, תרו אחרי לבבם ואחרי עיניהם שאחריהם הם זונים.  נרמז בזאת כי מצוות ציצית, תיקון היא לחטא שקדם לה והגנה מפני הישנותו. (ע”כ)

ומנקודת מבט משפטית – מתוך

http://www.nadel-law.co.il/Index.asp?ArticleID=2211&CategoryID=339&Page=1

….

חשוב, תחילה, לעמוד על האירועים שקדמו לפרשיית המרגלים

בפרשת בהעלותך חזינו בהתרסקות קשה מאד של בני ישראל על רקע חוסר יכולתו של העם לעכל את ההנהגה הניסית של ה’ במדבר. תבערה וקברות התאווה הינן פרשיות ברורות העוסקות בענין זה. גם לאחר שה’ אצל מן הרוח על הזקנים והביא להם את השלו, נשאר העם במדרגתו הנמוכה, ולא סמך על הנהגת ה’, שהרי הממעיט אסף עשרה חמרים של שלו, ולא האמין בה’ ולא הסתפק בפחות. מהתנהגות זאת היה ברור לה’ ולמשה שהעם אינו מפנים את המצב המיוחד שבו הוא נמצא, ואינו בשללתהליך מורכב שבו הוא נדרש לסמוך על הנהגת ה’.

במצב דברים זה, היה ברור  – גם לה’ וגם למשה – שהמתווה לכיבוש הארץ שפורט בספר שמות (פרק כג) לא יצלח. מתווה זה היה מושתת על הנהגה ניסית של ה’ – “הנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי… כִי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ… וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ. לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ” – ועל רקע האירועים הקודמים היה ברור שהעם אינו מוכן למהלך זה.

את ההוכחה לכך שהעם לא הבין את מהלך האירועים המתוכנן תספק עצם בקשת העם לשליחת המרגלים, שהרי בקשה זו עומדת בסתירה מוחלטת למתווה הנ”ל שהוצג למשה שנה קודם לכן. באותו מתווה מדובר על מעורבות א-להית מוחלטת בנוגע לכיבוש הארץ ללא צורך בהתארגנות צבאית או אחרת כדוגמת שליחת המרגלים.

 צורך בהתארגנות צבאית או אחרת כדוגמת שליחת המרגלים.

…. (ע”כ)

ועוד ניתוח הנושא ב –

..

מבחינה מתודולוגית ראוי לגשת לניתוח סיפורנו באופן עצמאי ובלתי-תלוי באזכוריו שבמקומות האחרים. רק בהגיעו לאותם המקומות על הלומד להידרש לקשיים הניצבים לפניו בהם, כאשר הניתוח של הסיפור בפרשתנו משמש לו תשתית להמשך הדיון. ובינתיים, לא עלינו המלאכה לגמור (במה שנוגע לאותם מקומות) ואין אנו בני חורין להיבטל ממנה (במה שנוגע לפרשתנו).

ראשית יש לקבוע מה הם גבולותיו של סיפורנו. ברור שפתיחתו היא בראש הפרשה (י”ג, א-ב), בדבר ה’ אל משה “שלח לך אנשים…”, אך היכן סיומו? השאלה נוגעת לאירוע המתואר בסוף פרק י”ד (פסוקים מ-מה) והמכונה “חטא המעפילים”: האם הוא שייך לסיפור הקודם ומהווה חלק ממנו? אין ספק שכך הדבר. בפסוקים אלו מתואר ניסיון של בני ישראל למחוק בכוח את חטאם הקודם ואת העונש שנגזר עליהם באמצעות המראה נוספת של רצון ה’. אלא שמעשה זה לא צלח בידם, כפי שהזהירם משה מראש. “העמלקי והכנעני”, שהוזכרו בסיפור שלפני כן פעמיים, מוזכרים באירוע זה פעמיים נוספות. באירוע זה מתברר שהעונש שהושת על העם אינו בר ביטול.

נמצא כי סיפורנו משתרע על פני פרקים י”ג-י”ד, והוא בן 78 פסוקים. בעיונים קודמים שהוקדשו לסיפורים בתורה הראינו כי הסיפור המקראי נחלק בדרך כלל לשתי מחציות שאורכן דומה ואשר ההבחנה ביניהן ניכרת היטב במהלך עלילת הסיפור: נקודת החצייה היא במקום שבו מתרחשת תפנית דרמטית בעלילה, ובדרך כלל מסמנת תפנית זו את התחלת פתרון הבעיה שעוצבה במחצית הראשונה של הסיפור. היכן נקודת התפנית הדרמטית בסיפורנו? נדמה שאין קושי להצביע עליה. עם הגיע החטא לנקודת השפל החמורה ביותר שלו – (י”ג, י) “ויאמרו כל העדה לרגום אֹתם (- את יהושע וכלב) באבנים” – הגיעה גם הסבלנות הא-לוהית אל קצה:

וכבוד ה’ נראה באהל מועד אל כל בני ישראל.

הופעת כבוד ה’ אל כל בני ישראל מסמנת את המעבר מתיאור החטא אל הדיון בעונש. הדיון הזה בעונש ותיאור ראשית התגשמותו הם שימלאו את כל המחצית השנייה של הסיפור. מבנה מעין זה, שבו מחציתו הראשונה של סיפור מתארת חטא והאחרת עוסקת בעונש, אופייני להרבה סיפורים במקרא שנושאם הוא “חטא ועונשו”. בספר במדבר עוד ניפגש בדוגמה נוספת של סיפור על חטא ועונשו, שבין מחצית “החטא” שלו למחצית “העונש” שלו נמצאת אותה תפנית דרמטית המבשרת על המעבר (ט”ז, כ): “וירא כבוד ה’ אל כל העדה”.  (ע”כ)

ועוד נסיון לפרש את “חטא” המרגלים ניתן ב –

http://www.arachim.org/ArticleDetail.asp?ArticleID=737

התורה אינה מציינת כי משה נצטווה על ידי האלוקים לשלוח מרגלים. הוא נצטווה לשלוח תרים: “שלח לך אנשים ויתורו”. מטרת שליחותם כנציגי השבטים, הבאים לרשת את הארץ מידי הכנעני, היתה להכין את הקרקע לחלוקה, בהתאם לצרכי כל שבט ושבט, כמשל (בראשית מ”ט, י”ג): “זבולון לחוף ימים ישכון”. על נשיא השבט לברר בעבורם נחלה על חוף הים, שתתאים לייעודם של בני שבט זבולון. וכן בכל שבט, תפקיד נשיאם לברור לשבטו את החלקה המתאימה להתיישבותם של בני השבט. המשימות שהטיל משה על ראשי השבטים- מטרתן היתה לבדוק את טיב האדמה ואת החלוקה הפנימית של הארץ, כדי לאפשר חלוקה עתידית לפי הנתונים שיקבל. לא לחינם אין לשבט לוי נציג בין המרגלים, שכן אין להם חלק ונחלה בארץ.

אך המרגלים לקחו את משימתם לאפיק שונה לחלוטין. הם ראו את עצמם כמרגלי חרש, הבאים לראות מהיכן ניתן לכובשה וכיצד יתמודדו עם העם היושב בה. שינוי ההגדרה במשימת הריגול נחשב ככפירה ביכולות בורא עולם, המוציא אותם ממצרים מבית עבדים. הם הגדילו ראש והתגאו במקום שלא נתבקשו, כאילו הם אלו המנהלים את המלחמות ואת כיבוש הארץ, ואין יד ה’ בעניין….

המסר הנחקק לדורות הוא אפוא לבחון את ציווי האלוקים כפי שציווה, ולא כפי שאנו מנסים להבינו, מול האין סוף האלוקי. כשבן אנוש מנסה לפרש את ציווי הא-ל בהתאם לרמתו, קיים כר נרחב לטעויות. (ע”כ. ולי נראה ששני המשפטים האחרונים סותרים זה את זה.)

ומאמר שמנתח את בקשת משה ודיווח האנשים נמצא ב –

http://www.daat.ac.il/he-il/tanach/iyunim/tora/bamidbar/maamarim/eisenberg-shlah.htm

(לא אצטט – מומלץ)

 – (נראה לי שהסיפור על המרגלים זוכה למדרשים והסברים ללא סוף – ולדעתי הצנועה, יש פה נסיון להפוך את העונש וחטאו ל”החטא וענשו. יש להסביר למה שבטי ישראל נדדו רבות במדבר. לנדודים במדבר יש סיבה והיא החטא. ברור!!!. אז מספיק להיום עם המרגלים, צדיקים שחטאו ברור!!!)

אז נגמר ה”חצי” הראשון של הפרשה בהרגשה לא טובה, גם עונש קשה וגם כשלון במלחמה.

2. ויעפילו לעלות אל ראש ההר…וירד העמלקי והכנעני… ויכום ויכתום עד החרמה

בהמשך לסיפור על חטא המרגלים יש תוספת – סיפור קצר על מפלת בני ישראל במלחמה. רק לפני שנה בני ישראל ניצחו את עמלק, והפעם הם – בני ישראל הפסידו. הסיבה  פשוטה, ארון ברית ה’ שרק נבנה לפני כשנה, לא יצא איתם למלחמה.

מה “באמת” קרה?

מתוך

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%91%D7%98_%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%9F

…בזמן מסעם של בני ישראל במדבר, …

• במפקד הראשון שערך משה רבנו במדבר הוא מנה 59,300 איש.
• במפקד השני שערך משה רבנו במדבר הוא מנה 22,200 איש.

המפקדים מעידים על התמעטותו הדרמטית של שבט שמעון בתוך כארבעים שנה.

….. שיתוף הפעולה הצבאי בין יהודה ושמעון מוזכר בשופטים, א’, ג’–ד’: ” וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגֹרָלִי, וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי, וְהָלַכְתִּי גַם-אֲנִי אִתְּךָ, בְּגוֹרָלֶךָ; וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ, שִׁמְעוֹן. וַיַּעַל יְהוּדָה, וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת-הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי בְּיָדָם; וַיַּכּוּם בְּבֶזֶק, עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ.” שיתוף הפעולה הצבאי בין יהודה ושמעון מוזכר שוב בשופטים, א’, י”ז: ” וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה, אֶת-שִׁמְעוֹן אָחִיו, וַיַּכּוּ, אֶת-הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב צְפַת; וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָהּ, וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הָעִיר חָרְמָה”. בספר במדבר, י”ד, מ”ד–מ”ה, בסיומה של פרשת המרגלים, מסופר: ” וַיַּעְפִּלוּ, לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַאֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה וּמֹשֶׁה, לֹא-מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא; וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם, עַד-הַחָרְמָה.” אין ספק שמדובר בכישלון של בני ישראל. קרב נוסף מוזכר בבמדבר, כ”א, א’–ג’: ” וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי. וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיהוָה, וַיֹּאמַר: אִם-נָתֹן תִּתֵּן אֶת-הָעָם הַזֶּה, בְּיָדִי–וְהַחֲרַמְתִּי, אֶת-עָרֵיהֶם. וַיִּשְׁמַע יְהוָה בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֶת-הַכְּנַעֲנִי, וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם, וְאֶת-עָרֵיהֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם, חָרְמָה”. מדובר כאן בקרב בן שני שלבים, כאשר בשלב הראשון ישראל אמנם מפסיד, אך בשלב הסופי – נוחל ניצחון, אך כנראה במחיר יקר. קרב נוסף מוזכר בדברים, א’, מ”ד: ” וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא, לִקְרַאתְכֶם, וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים; וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר, עַד-חָרְמָה”. קרב נוסף, התנהל נגד העמלקים, מוזכר בשמות, י”ז, ח’–ט”ז, ונכתב שם ” וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם”, ובהמשך ” וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת-עֲמָלֵק וְאֶת-עַמּוֹ, לְפִי-חָרֶב. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ: כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.” י. ה. גרינבק^[16] מעלה את הסברה שאין לנו אפשרות לקבוע האם אין גרסאות שונות לקרב מסוים  שנערך בחרמה או שלפנינו שרידים של מסורות על קרבות רבים שנערכו כנגד העמלקים וכן עם ממלכות כנעניות שבדרום הרי יהודה. העיר חרמה שנמצאת בנחלת שבט שמעון, מוזכרת בקרבות אלה, וכנראה שבט זה שהתנחל באזור הנגב, הוא הנפגע העיקרי. המכות שהשבט ספג, שבעקבותיהן כמעט הוכחד שבט מישראל, הובילו לקריאה הדרמטית מדברים, כ”ה, י”ז: “זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק”. לסיכום: שבט שמעון ישב בנחלתו רק מספר עשרות שנים. לאחר השחיקה המצטברת בקרבות נגד הכנענים והעמלקים, נטמעו שרידיו של שבט שמעון בתוך יהודה, באזור שנקרא “נגב יהודה”. אולם חלק מבני שמעון המשיכו לשמור על מסורת שבטית, (ע”כ)

ומתוך ממר ארוך שמנתח את 8 פסקי “חטא המעפילים” (כולל השיר אל ראש ההר”) ב –

http://www.daat.ac.il/he-il/tanach/parashat-shavua/%D7%A2%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2-%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%90%D7%9C%D7%97%D7%A0%D7%9F-%D7%A1%D7%9E%D7%98-%D7%A1%D7%93%D7%A8%D7%94-%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%94/bemidbar/shlah.htm

….האירוע המתואר בפסקה – יזמת העלייה לארץ – מהווה הפתעה גדולה, שכן מעוצב בו מהלך הפוך מזה שתואר בסיפור הגדול שקדם לו. את מקומם של מאיסת הארץ ושל הפחד מן המלחמה הכרוכה בכניסה אליה תופסים עתה אומץ לב ודבקות בארץ – “הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה’ ” (י”ד, מ). ואף שמידות טובות אלו אינן מופיעות בזמן הנכון ולא במקום הנכון, ועל כן הן מובילות למפלה כואבת, בכל זאת מהווה מעשה המעפילים מעין ‘תמונת ראי’ מפתיעה של מעשה התרים את הארץ.[7]

מועטים הם דברי חז”ל והמפרשים על פסוקים אלו – אולי מפני שמאפיל עליהם צלו של המעשה הגדול המתואר קודם לכן, המושך את כל תשומת לבם של המדרשים ושל המפרשים, ואולי מפני שאין בפסוקים הללו קשיים פרשניים מיוחדים….

הבעיה הפרשנית בפסוקים אלו היא מהי משמעות התיבה “וַיַּעְפִּלוּ”. השורש עפ”ל מופיע במקרא שמונה פעמים כשם עצם – ‘עופל’ – שמשמעו מקום גבוה ומוגן, גבעה בצורה. אולם כפועל מופיע השורש הזה באופן ודאי פעם אחת בלבד – במקומנו[15]. ובכן, מה משמעו? והאם הוא קשור לשם העצם ‘עופל’?

 ….

א. אונקלוס מתרגם “וְאַרְשַׁעוּ” – וירשיעו. זאת מניין לו? דבר זה  למד בוודאי מן הכתוב המקביל בדברים א’, מג:

וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה’ וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה.

ובכן, ‘ויעפילו’ פירושו ‘ויזידו’ – עשו בזדון וברשע (כנאמר בדברים “וַתַּמְרוּ… וַתָּזִדוּ”), ומכאן תרגום אונקלוס במקומנו, הדומה למה שתרגם גם בדברים: “וַתָּזִדוּ” – ‘וְאַרְשַׁעְתּוּן’. אף רס”ג מצטרף לפירוש זה ומתרגם את המילה ‘ויעפילו’ – ‘ויזידו’.

האם יש לתרגום זה בסיס אטימולוגי? לדעת מפרש אונקלוס, בעל ‘נפש הגר’ (ר”מ לוונשטיין, בילגוריא תר”ע), אין תרגומו כאן אלא “לפי הכוונה והעניין”; אולם בהמשך הסעיף נראה שניתן למצוא לתרגום זה בסיס אטימולוגי מוצק.

ב. לא רחוק מתרגום אונקלוס פירושו של רש”י:

“ויעפלו” – לשון חוזק, וכן (חבקוק ב’, ד) “הִנֵּה עֻפְּלָה” – לשון עזות, וכן (מיכה ד’, ח) “עֹפֶל בַּת צִיוֹן”; (ישעיהו ל”ב, יד) “עֹפֶל וָבַחַן”.

רש”י קושר את מקומנו הן לפסוק הנוסף שבו, לדעתו, השורש עפ”ל מופיע כפועל בספר חבקוק (וראה הערה 15) הן לפסוקים שבהם שורש זה מופיע כשם עצם, והמכנה המשותף לכל המקומות הללו הוא לדעתו חוזק ועזות.

חוזקם ועזותם של גבעה או של מבצר אינם עניין ערכי. אולם כשמדובר בהתנהגות אנושית, עשויים חוזק ועזות להיות שליליים. ונראה שכך הדבר לדעת רש”י בשני הפסוקים שבהם השורש מופיע כפועל המתייחס לאדם: נפש שעופלה היא נפש עזה ש”תמיד היא בכעס ובתאווה” (מפירוש רש”י לחבקוק שם), ואף המעפילים פעלו בעזות ובחזקה כנגד מה שנאמר להם על ידי משה. משמעות זו מתאימה אפוא אף היא למקבילה בדברים “וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה”.

 ….

ג. ראב”ע גוזר את הפועל “וַיַּעְפִּלוּ” משם העצם ‘עופל’:

“ויעפלו” – מגזרת “עֹפֶל וָבַחַן” (ישעיהו ל”ב, יד). והטעם – שֶׁעלו אל העופל.

כלומר: עלו אל המקום הגבוה והמבוצר שבראש ההר. אין המילה מציינת אפוא אלא את היעד המדוייק של עלייתם אל ראש ההר, ואינה נושאת כל משמעות ערכית.

ד. הפירוש המקובל על בלשנים בימינו לשורש עפ”ל הוא “היה תפוח, צבה, ובערבית עַפִלַ” (הערת נ”ה טור סיני לשורש עפ”ל במילון בן יהודה, עמ’ 4616 הערה 2). פירוש זה מתאים לשם עופל – מקום גבוה – ולמילה ‘עפולים’ – הכתיב הקבוע של המילה ‘טחורים’ במקרא. לפי פירוש זה, המילים ‘עופלה נפשו’ שבחבקוק פירושן ‘עניין גבהות לב’ (רד”ק); ולפי זה ניתן לפרש “וַיַּעְפִּלוּ” – ‘ויגביהו’, לשון טיפוס ועלייה. פירוש זה אינו שונה בהרבה מזה של ראב”ע, אלא שעל פיו הפועל מציין את האופי הטכני של הפעולה, ולא את יעדה.

ה. משמעות השורש הערבי غفل (ע’פל) היא חוסר שימת לב והסחת הדעת. אם נפרש את התיבה “וַיַּעְפִּלוּ” על פי שורש זה, כפי שמציעים אחדים, יש לשאול: ממה הסיחו המעפילים את דעתם כאשר עלו אל ראש ההר? ניתן להציע לכך שתי אפשרויות:

2. הסחת הדעת היא מדברי משה, שאסר עליהם בדבר ה’ לעלות. ‘ויעפילו’ קרוב במשמעו מבחינה עניינית ל”וַתַּמְרוּ” – וזהו, אולי, הבסיס האטימולוגי לתרגומם של אונקלוס ורס”ג שהבאנו לעיל.
3. המעפילים הסיחו את דעתם מן הסכנה האורבת להם במלחמה הצפויה עם העמלקי והכנעני[16]. כך אכן כותב פרופסור יהושע בלאו (‘עולם התנ”ך’ לבמדבר עמ’ 91):

“ויעפילו” – יש המסבירים מילה זו על סמך הערבית: חירפו את נפשם למות (הסיחו דעתם מן הסכנות הכרוכות בדבר).

וכעין זאת במילון בן יהודה ערך עפל (עמ’ 4616) – “העפיל לעשות דבר – הרהיב והעז”. פירוש זה מטעין את המילה ‘ויעפילו’ במטען חיובי: נכונות האדם לחרף את נפשו כדי לעשות מעשה שהוא מאמין שיש לעשותו, ודאי מידה טובה היא, אלא שגם מידה טובה זו אינה טובה בכל זמן ובכל מקום. (ע”כ. מומלץ)

ומתוך

http://www.beerot.co.il/%D7%98%D7%99%D7%95%D7%9C%D7%91%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A5/%D7%91%D7%99%D7%AA%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%AA/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2/tabid/104/ID/899/Default.aspx

כשאנחנו שומעים על ספינות שמנסות באופן בלתי לגאלי להגיע לחופי ישראל, ובהם מאות אנשים הזועקים על מצוקה הומניטרית ועל זכויות של עם נרדף, אנחנו חושבים אולי, (להבדיל אלף אלפי הבדלות), על המעפילים. אותם מעפילים לקחו את הכינוי שלהם מפרשת השבוע, אשר בה החליטו בני ישראל להיכנס לארץ בניגוד לרצון ה’: “וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר”. אבל בפרשתנו, סוף הסיפור היה עצוב מאוד מבחינתם של המעפילים: “וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה”. מסתבר שכך נוהג עם שמרגיש שמנסים לפלוש אליו זרים.

צריך להדגיש: המעפילים הותקפו עוד בטרם נכנסו לשטח של הכנענים. הם אמנם הצהירו שהם מתכוונים להיכנס לארץ כנען: “הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה'” אבל הם עדיין לא נכנסו לתחומם של הכנענים, כשהגיעה התגובה ההחלטית של הכנענים והעמלקים “וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא” – הם יצאו ממקומם לקראת המעפילים, כי היה להם ברור לשם מה בני ישראל התחילו להעפיל, וממילא: “וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה”.

מאוחר יותר, כאשר משה יתאר את המלחמה הזאת באזניהם של דור הנכנסים לארץ, הוא ישתמש בדימוי מעולם החי: “וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים” (דברים א, מד). מה פשר הדימוי לדבורים? הרי דבורה בדרך כלל אינה רודפת אחרי אדם! הדבורה יודעת שאם היא תעקוץ אדם היא תמות! אומרים חז”ל (מדרש אגדה דברים א) שכך היה גם במלחמת חרמה: כל כנעני שהרג אחד מהמעפילים מיד היה מת בצדו. אבל משה אינו משווה את ההריגה להריגתם של הדבורים, אלא דוקא את הרדיפה: “וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים”. מהי כוונת הדימוי של הרדיפה כמו שדבורים רודפות?

התשובה היא שאמנם הפרט הבודד של הדבורה לא יתקוף אלא אם כן הוא ירגיש מאויים. ואולם, כאשר אדם מחדיר את ידו לתוך כוורת הדבורים, יֵצֵא נחיל של דבורים לקראתו וירדוף אחריו גם אחרי שהאיום כבר הוסר. נחיל כזה הוא הרבה יותר מסוכן, והוא יכול גם להרוג אדם. זו היתה התחושה של בני ישראל במלחמת חרמה: הם הרגישו כאילו הם ניסו להכניס יד לכוורת הדבורים, והדבורים יצאו משם ורדפו אחריהם.(ע”כ)

ומתוך עוד מאמר ארוך ב –

http://tora.us.fm/tnk1/kma/qjrim2/musr_hmlxma.html

 קרבת הכנענים – העמלקים

התורה מתארת מלחמה שבה הכנעני מלך ערד יושב הנגב מצליח לשבות שבי מישראל (במדבר כ”א א-ג).

אומר רש”י בעקבות המדרש, שאלו הם העמלקים שהתחפשו לכנענים.

אין זה מקרי שהעמלקים התחפשו דווקא לכנענים. מסתבר, שהעמלקים שהיו נודדים בכל אזור הנגב התיישבו בקרבת הכנענים והתערבבו איתם עקב “זהות תרבויות”, כפי שנאמר: “והעמלקי והכנעני יושב בעמק…” (במדבר י”ד כ”ה), וכן: “כי העמלקי והכנעני אשר לפניכם ונפלתם בחרב…וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החורמה” (י”ד מג-מה).

על כך נאמר – “מצא מין את מינו”.(ע”כ. מומלץ ודרש זמן וסבלנות לעיון נוסף)

כן – הסיפור על המרגלים מסתיים בעצבות, טרגדיה קטנה” 10 מרגלים – תיירים – “כולם ראשי בני  ישראל” מתים במגפה, (האם הם נדבקו באיזה וירוס בשעת התיור בארץ כנען?) וטרגדיה גדולה – “חי אני נאום ה’… במדבר הזה יפלו פגריכם, מבן 20 שנה ומעלה”

ומה ההמשך?

5. וידבר ה’ … דבר אל בני ישראל ואמרת …כי תבואו אל ארץ מושבותיכם ועשיתם אשה

פתאום קצת מוזר, הפתעה. זה עתה בני ישראל שמעו שהם (כל אלה מבן 20 שנה ומעלה) ימותי במדבר ולא יזכו להגויע לארץ המובטחת, ואחרי כשלון במלחמונת עם העמלקי והכנעני -המקרא קופץ לנושא חדש,  עוד סיפור לא כל כך ברור – הם מקבלים הוראות איך להקריב קורבנות לאחר שהם יתישבו  בארץ שה’ אומר “אשר אני נותן לכם”

האם זה רציני או בדיחה. האם זה חלק מהעונש וה’ צוחק עליהם? או שכרגיל אין מוקדם או מאוחר בתורה.

אתחיל בקצת מדשים מילקוט שמעוני מתוך –

http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=4&perek=15&mefaresh=shimoni

…

דבר אל בני ישראל –
משל צבור הנסכים באין, ולא משל יחידים ולא משל גרים ולא משל נשים ולא משל עבדים. מנין לרבות גרים נשים ועבדים שישקלו או ישתתפו? 
אמרת: וידבר ה’ אל משה – לרבות יחידים. 

דבר אל בני ישראל –
לרבות גרים. 

ואמרת אליהם –
לרבות נשים ועבדים. 

ובצד השני אתה אומר: בני ישראל – להזהיר גדולים על הקטנים להנהיגם במצות. 

דבר אל בני ישראל –
שיהיו שוקלין שקלים ולוקחין נסכים לעולות נכרים, לעולות תושבים, לעולות הנמצאות, ועל ידי מי שהניח עולתו וברח. 

דבר אל בני ישראל –
שיהו שוקלין שקלים ולוקחין מלח, שיהו כוהנים מולחין בו חטאתיהם ומנחותיהם, ומולחין בו את העורות. 

דבר אל בני ישראל –
שיהו שוקלין שקלים ולוקחים עצים, שיהו הכהנים מבשלין בו חטאתיהן ומחותיהם, ועושים בומדורת בית המוקד להתחמם כנגדו. 

דבר אל בני ישראל –
שיהו שוקלין שקלים ולוקחים פרת חטאת, ושעיר המשתלח, ועל ידי כוהן המאבד, ועל ידי מי ששינה ועשה חטאת העוף למעלה וחטאת בהמה למטה, חובה כנדבה ונדבה כחובה, ולבושי כוהן גדול ביוה”כ, ועשירית האיפה של כה”ג שמת ולא מינו כוהן אחר תחתיו. 

כי תבואו אל הארץ –
קבל עליך עד שלא תבא לארץ. 
יכול כיון שבאו לארץ יהו חייבין להקריב נסכים שבחוצה לארץ? 
אמרת, לא אמרתי אלא אשר אני נותן לכם – כאשר אני נותן לכם אתם חייבין להקריב נסכים, ולא בחוצה לארץ. 
או אשר אני נותן לכם אין לי אלא בית הבחירה, מנין לרבות במה? 
תלמוד לומר: בכל מושבותיכם – לרבות במה, אלו דברי רבי ישמעאל. 

רבי עקיבא אומר: 
יכול יעשו במה בחוצה לארץ ויקריבו עליה נסכים? 
אמרת, לא אמרתי אלא אשר אני נותן לכם – כאשר אני נותן לכם אתם עושין במה, ולא בחוצה לארץ. 

ומתוך גליונות נחמה ב –

http://www.nechama.org.il/pages/359.html

….

ראב”ע:

נסמכה זאת הפרשה בעבור שנחלשו ויתאבלו לנחם הבנים להודיעם כי יבואו אל הארץ.

והנכון: בעבור שנשאו קול כל העדה וחטאו ונסלח להם בעבור תפילת משה, אמר (פרק כ”ב) “וכי תשגו” והעד (כ”ה) “ונסלח להם” והוצרך להזכיר משפט מנחות על עולה וזבח ובסוף (ל’) “והנפש אשר תעשה ביד רמה” – רמז למעשיהם.

רמב”ן:

אחר שהבטיח את הבנים שיבואו אל הארץ השלים להם תורת הקרבנות שיקריבו נסכים בבואם לארץ, ואולי היה זה עתה לנחמם ולהבטיחם כי היו נואשים, לאמור: מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה, אם יחטאו גם הבנים? ולכן ראה הקב”ה לנחמם, כי בצוותו אותם במצוות הארץ הבטיחם, שגלוי לפניו שיבואו ויירשו אותה.

והנה ציוה בנסכים בארץ בעשותם עולות וזבחים, כי במדבר לא נתחייבו בנסכים, לבד בתמיד (ע”כ)

3. בבואכם אל הארץ אשא אני מביא אתכם שמה והיה באכלכם…

, מעניין – קטע שני ברציפות שמדבר על הביאה לארץ. אבל עם שוני בביטוי.  קודם ראינו “כי תבואו אל הארץ, ועכשיו “בבואכם אל הארץ. קודם זה נשמע כנאי ועכשיו זה נשמע כוודאי.

ועוד מתוך גליונות נחמה ב –

http://www.jewishagency.org/sites/default/files/shelah1963.pdf

…

ב. במדבר פרק טו פסוק ב: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל ארץ מושבתיכם אשר אני אתכם שמה:

במדבר פרק טו פסוק יח: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם בבאכם אל הארץ אשר אני מביא

ספרי פרשת שלח פיסקא א : דבר אל בני ישראל… כי תבאו אל ארץ מושבותיכם. (זבחים קיא ע”א) בא הכתוב ללמדך שלא נתחייבו ישראל בנסכים אלא מביאתן לארץ ואילך, ולאחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר. אתה אומר: אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר – או אינו מדבר אלא בכניסתם לארץ מיד ? תלמוד לומר (דברים יז, יד) כי תבא אל הארץ אשר ה’ אלוקיך נותן לך וירשתה אותה וישבת בה, הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחת מהם לאחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר, דברי רבי ישמעאל. שאינו אלא לאחר ירושה וישיבה (קדושין לז ע”א) ללמדך שבכל מקום שנא’ מושבותיכם

ספרי פרשת שלח פיסקא ד : טו, יז-יח: וידבר ה’ אל משה… בבאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה. ר’ ישמעאל אומר שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכל ביאות – ללמדך שכיון שנכנסו לארץ, מיד נתחייבו בחלה. שבתורה הוא אומר: והיה כי תבאו אל הארץ, והיה כי יביאך ה’, וכאן הוא אומר: “בבואכם” רש”י במדבר פרק טו פסוק יח: בבאכם אל הארץ: משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכולן נאמר כי תבא, כי תבאו, לפיכך כולן למדות זו מזו, וכיון שפרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא לאחר ירושה וישיבה, אף כולן כן, אבל זו נאמר בה “בבואכם” משנכנסו בה ואכלו מלחמה נתחייבו בחלה. (ע”כ)

ועוד מתוך

http://www.angeles.co.il/articles/item/1441/

…

והנה צריכים להבין, מדוע בסיום פרשת המרגלים הקב”ה מצוה אותנו על ניסוך היין ועל הפרשת חלה, הרי אין דברים מקריים בתורתנו הקדושה, וכל ענין ודבר ומקום אשר הובא בתורה יש לו רמז, סוד, פשט וסוד. ומה הענין של שתי מצוות אלו בסיום פרשת המרגלים?

אלא צריכים לבאר ולומר, ידוע שעץ הדעת היה יין או חיטה או לפי הסוד שניהם יחד, וכדמובא ברבנו הבן איש חי זצוק”ל (הלכות שנה שניה פרשת בראשית) כי מטעם זה אנו מקדשים על היין ומברכים על לחם משנה בליל שבת קודש, כדי לתקן חטא עץ הדעת שהיה בלחם ויין עכ”ל.

ורבנו השל”ה הקדוש זצוק”ל (מסכת פסחים, פרק תורה אור) כתב שלכן יש מצוה לאכול בליל הסדר מצות מחיטה וארבע כוסות יין, לתקן חטא אדם הראשון שהיה ביין ובחיטה.

וידוע דברי רבותינו הקדושים ובראשם רבנו האר”י הקדוש זצוק”ל (שער הכוונות פסח דרוש א, שער הפסוקים פרשת שמות) כי נשמות ישראל שהיו בגלות מצרים נכשלו בחטא עץ הדעת, ועל ידי הצער שסבלו בגלות מצרים, נזדככו בכור הברזל.

ולכן דור המדבר פחדו להיכנס לארץ ישראל ולאכול אכילה רגילה, אשר יכולה להביא את האדם לחטא כפי שהיין והחיטה הביאו את אדם הראשון לחטא עץ הדעת, ובמדבר היו אוכלים מן אוכל של מלאכי השרת נקי מכל תאוה.

ועוד פחדו מארץ ישראל ששם כל היסודות של העולם היו, כדמובא ברמבם (הלכות בית הבחירה פ”ב ה”ב) וז”ל, ומסורת ביד הכל, שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארוונה, הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו את יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריבו עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן ומשם נברא.

אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא עכ”ל.

אם כן, בני ישראל והמרגלים פחדו להיכנס לארץ ישראל גם מהמקום, וגם מהאכילה שיכולה להביאם לידי ירידה והידרדרות.

אך הקב”ה מצוה את בני ישראל לפני כניסתם לארץ הקודש, איך אפשר להינצל מן היצר הרע ולתקן את חטא אדם וחוה באכילה מעץ הדעת, על ידי ניסוך היין והפרשת חלה. אלו שתי המצוות שמתקנות וממתקות את כח הרע, וסוללים את האדם לתקן את חטא אדם הראשון וזיכוך מעשיו. (ע”כ)

פרק טו’

לסיום הפרשה קוראים את פרק טו’ שכולל בתוכו מגוון נושאים  שאין (לכאורה) קשר ביניהם.

סיכום קצר של הפרק עם הסברים קצרצרים ניתן ב –

https://www.fxp.co.il/showthread.php?t=4133556

…מנחות, נסכים, חלה, שגגת ציבור, חטאת יחיד, פרשת המקושש עצים בשבת , מצוות ציצית

מנחות ונסכים (א’- ט”ז):
“כי תבואו אל ארץ מושבותיכם” – רש”י: בישר להם שיכנסו לארץ.
דבר זה היווה עידוד להורים שעתידים למות במדבר ולבנים מתחת לגיל עשרים האמורים להיכנס לארץ שאכן דבר זה יתגשם.

סוג הקורבן מבחינת המזבח:
א. עולה: נשרף כליל (כולו) לה’.
ב. זבח: שלמים. הקורבן מתחלק בין המזבח (ה’), הכוהן, והאזרח המקריב.

סוג הקורבן מבחינת המקריב:
א. קרבנות רשות:

(1) נדר – שאמר הרי בהמה זו לקורבן.(בהמה מסוימת נבחרה לקורבן).
(2) נדבה– שאמר הרי עלי להביא קורבן.(התחייב להביא קורבן, אך לא בחר איזו בהמה תהיה הקורבן).

ב. קרבנות חובה: קורבנות של מועדים, אין צריך להקדישם, ולהתחייב להביאם, כי בכל מקרה קיימת חובת הקרבה.
* יחד עם קורבן הבהמה הקריבו.

א. מנחה (קורבן מהצומח) בלולה בשמן.
ב. יין נסך.

* “המנחה כליל“- המנחה הבאה עם הקורבן נקרבת כליל על המזבח.
* גר שמקריב קורבן, דינו כיהודי (ומביא את אותם קורבנות, מנחות ונסכים).

הפרשת חלה (י”ז- כ”א):

זמן: “בבואכם אל הארץ” – מיד עם כניסת ישראל לארץ.

(ולא כפי המשמעות כשכתוב “כי תבואו אל הארץ”, שאז כוונת הדבר רק אחרי כיבוש הארץ (שנמשך שבע שנים), וההתנחלות בה (אף היא נמשכה שבע שנים).
(בתרומות ומעשרות וביכורים נתחייבו רק אחרי הכיבוש והנחלה).

מדיני המצווה:

א. כמות העיסה: כשעושים עיסה בכמות של עומר{43.2 ביצים} יש להפריש חלק מהעיסה ולתת לכוהן.
ב. כמות החלה שמפרישים: מדין תורה: אין שיעור, מפרישים כמה שרוצים, כמו שבתרומה גדולה אין שיעור (“כתרומת גורן כן תרימו אותה”- כ’).

חז”ל נתנו לכך שיעור:
בעל הבית, המכין עיסה לעצמו – יתן 1/24 מהעיסה.
נחתום, המכין עיסה כדי למכור – יתן 1/48 מהעיסה.

שגגת ציבור בעשיית עבודה זרה (כ”ב- כ”ו):

“וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה אשר דיבר ה’ אל משה” – חז”ל אמרו כי מדובר בחטא עבודה זרה.

*(מדוע קבעו כך:
א. בפסוק נאמר: “ולא תעשו את כל המצוות האלה“- מדובר כאן על חטא ששקול כנגד כל המצוות, וזהו חטא עבודה זרה שיש בו פריקת עול.
ב. בפסוק נאמר: “אשר דיבר ה’ אל משה” -דברות נאמרו ישירות מפי ה’: “אנכי” ו”ולא יהיה לך”, והן עוסקות באמונה בה’ ואיסור עבודה זרה).

החטא: בית הדין הורה בשוגג לאנשים לעבוד עבודה זרה: “והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה”
הדין: בית הדין צריכים להביא לכפרה:

א. פר לעולה עם מנחה ונסך.

ב. שעיר עיזים לחטאת.

חטאת היחיד בעבודה זרה (כ”ח- ל”א):

אם יחיד חטא בעבודה זרה בשגגה

הדין: מביא עז בת שנה לחטאת והכוהן מכפר.

חוטא במזיד

“ביד רמה“

–פרוש א’: עובד עבודה זרה במזיד. פרוש ב’: “המברך”{=המקלל} את ה’)

(ע”כ)

5. וירגמו אותו באבנים…. ויאמר ה’…. דבר… ואמרת ועשו להם ציצית

שני הנושאים האחרונים בפרשה הם

סקילת מקושש עצים בשבת

מצוות ציצית

מה עניין ציצית להריגה בסקילה? להפחיד את הקוראים? ובכלל מה הקשר בין נושאי הפרשה?

מתוך

https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/shlach/yop.html

…לרוב מתקשים אנו להבין מהי נקודת החיתוך שהובילה את חלוקת הפרשיות כפי שהן בידינו. [1] ספר במדבר מגדיל תמיהה זו בגלל מאפיין ייחודי הקיים בו – הצמדת מצוות לסיפורים. תופעה זו קיימת בפרשות נשֹׂא, שלח, קֹרח וחֻקת, והשאלה המתבקשת היא: מדוע הוצמדו דווקא מצוות אלה לסיפורים אלה ומדוע חולקו הפרשיות כפי שהן, הלוא היה מן הראוי שתוצמדנה המצוות, בוודאי מקצתן, אלה לאלה?

המדרש דן בקשר שבין הסיפור על מקושש העצים ומצוות ציצית הסמוכה לו (טו:לב‑ מא), וזה לשונו (תנא דבי אליהו רבא, פרשה כד):

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, מפני מה חילל זה שבת? אמר לפניו: ריבונו של עולם, איני יודע. אמר לו: יום חול תפילין בראשו ותפילין בזרועו ורואה וחוזר במעשיו, עכשיו שאין לו תפילין חילל זה את השבת. באותה שעה אמר הקב”ה למשה: משה, צא וברר להם לישראל שיהו נוהגים בו בימים טובים ובשבתות ואיזו מצווה, זו מצות ציצית.

אם כן, על פי המדרש נבע חטא חילול השבת מהעדר מצווה שתזכיר תדיר את ה’ ומצוותיו. להלן נטען שהכתובים עצמם רומזים לקשר בין פרשת ציצית לסיפור המרגלים; בין החטא לתיקון. על כמה קווי דמיון שבין שתי הפרשיות עמדו כבר לפני: [2]

א) השורש ת-ו-ר שהוא נדיר במקרא מופיע הן בסיפור המרגלים הן בפרשת הציצית. [3]

ב) הציצית באה להזכיר את מצוות ה’ על ידי ראייתה (“וראיתם אותו”), וראייה זו מקבילה לביטויי הראייה הרבים שבהם נצטוו המרגלים ומתקנת אותם.

ג) הציצית הבאה לשלול את ההליכה אחר מראה העיניים היא תיקון לתחושת המרגלים שהלכו אחרי עיניהם – “ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם” (יג:לג). [4]

ד) הציצית הנוגדת את זנות הלב כתיקון לחטא המרגלים המוגדר כזנות (יד:לג). [5]

להלן נסקור בהרחבה את מטבעות הלשון המשותפות ונציג קווי דמיון נוספים בין הפרשיות. חמישה ביטויים משותפים מופיעים הן בסיפור הן במצווה: תור, ראה, בגדים, מצרים, זנות:

1. “לתור” \ “תתורו” – השורש ת-ו-ר ייחודי לפרק זה בכל התורה. בסיפור המרגלים המקביל, שמתאר משה בפרק א’ בדברים, מופיעים הפעלים “לחפור” (כב) או “לרגל” (כד), והשורש ת‑ו‑ר מופיע שם רק בהקשר התנהלותו של הקב”ה (“ובדבר הזה אינכם מאמינם בה’ א‑להיכם ההֹלך לפניכם בדרך לתור לכם מקום” [א:לב]). השימוש בשורש ת-ו-ר הן בסיפור המרגלים [6] הן במצוות ציצית נראה כמכוון לרמוז על קשר הכרחי ביניהם. ראוי לציין שלא פחות מ-12 פעמים [7] מופיע השורש ת-ו-ר בסיפור המרגלים, אולי כדי לרמוז ל-122 המרגלים.
2. “וראיתם”– הלשון מקבילה לחלוטין בין שתי הפרשיות (טו:לט // יג:יח) וברור שראיית הציצית באה לתקן את הראייה הלא נכונה של הארץ. גם כאן מתגלה רמז על ידי הופעת השורש ר-א-ה בסיפור המרגלים 10 פעמים, אולי לרמוז לעשרת המרגלים שחטאו בראייתם. [8]

(ע”כ. מומלץ)

ודורש עיון וכו’, אבל חושבני הארכתי יותר מידי

אז מספיק ודי, ורק אוסיף קצת לסיום מתוך המאמר שהוזכר לעיל ב =

http://www.mayim.org.il/wp-content/uploads/2016/03/ShlahLeha_61.pdf

עבודה זרה שקולה כנגד כל המצוות על צד השלילה ואילו מצוות ציצית שקולה כנגד כל המצוות על צד החיוב. ויש שמוצאים גם קשר ישיר בין ציצית לפרשת המרגלים בהקבלה של לשון המקרא. בין “וראיתם החזק הוא הרפה וכו'” שבתחילת הפרשה ובין “וראיתם אותו וזכרתם” שבסוף הפרשה וכן בין “ויתורו את הארץ” ובין “ולא תתורו אחרי לבבכם” ועוד )בשם מחותני עמוס חכם ז”ל(. מצוות ציצית היא מעין תיקון לחטא המרגלים. מניעת חטא דומה לדורות.

 עבודה זרה שקולה כנגד כל המצוות, מצוות ציצית שקולה כנגד כל המצוות ושבת העומדת ביניהם )פרשת מקושש העצים( גם היא שקולה כנגד כל המצוות. ומפרשת שגגת הציבור והיחיד יש לנו את פסוקי התפילה של יום הכיפורים. מה חסר לנו? ארץ ישראל שישיבתה מתקנת את חטא )החמצת( המרגלים.

ובספרי דברים פרשת ראה פיסקא פ: “מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיה בן חרש ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי יונתן שהיו יוצאים חוצה לארץ והגיעו לפלטום וזכרו את ארץ ישראל. זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו את המקרא הזה: וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החקים האלה )דברים יא לא(. אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה. מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבים אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד ממנו תורה והגיעו לציידן וזכרו את ארץ ישראל זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו את המקרא הזה: וירשתם אותה וישבתם בה ושמרת לעשות את כל החוקים האלה ואת המשפטים. אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה חזרו ובאו להם לארץ ישראל”.

ושנזכה לגאולה השלימה

שבת שלום

שבוע טוב

להת