קרח תשע”ז

 

From:
Sent: Sunday, 25 June 2017 2:27 AM
To:
Subject: ויקח קרת…ויקח אלעזר….ואני הנה לקחתי ….כי תקחו

פרשה של לקיחות ונתינות. כמה פעמים בפרשה יש שימוש בשורש ל.ק.ח.?

הקדמה כללית

סיפור רודף סיפור, חומש במדבר הוא אוסף של אירועים/”אירועים” הסטוריים   שבעצם אין ביניהן כל קשר ושלא תמיד ברור מה בא הסיפור ללמדנו.. כמו סיפור מרים המצורעת, או בלעם ואתונו. ולעיתים בא הסיפור להראות מה היא תוצאת “החטא”. — למשל סקילת מקושש העצים, או מגיפה כעונש על חטא מרגלים ותלונות בני ישראל. ומסתבר שמכל  סיפור אפשר ללמוד. ואכן במרוצת אלפיים שנות, חז”ל ראשונים ואחרונים למדו ולימדו ועדייין מלמדים – למה (ל שוואית) התכוון המשורר.

וכמובן שאפשר להאמין שה’/א-להים הוא שהכתיב את התורה והטעויות מצד אחד ותוכן סיפורים “אינפנטיליים” (למשל הסיפור על לוט ובנותיו) הם נסיון של א-להים לנסות ולבחון את התנהגותנו או לגרום לנו ללמוד ולרדת לעומקם של דברים. יפה. לדעתי זה רק מוריד את כבודו של א-להים.

כנראה שלפני עורכי הספר עמד מגוון  נרחב של סיפורי פולקלור והם רק היו צריכים לנפות ולשים  “סיפורים נבחרים” באיזה סדר. ואפשר להניח גם שהם היו תחת לחץ של זמן ותקציב. וכמובן שלא כל הסיפורים היו מלאים ושלמים, מסומנים ומקוטלגים. למשל בדרך כלל אין תאריכים. ויש לזכור שבמקרה הכי טוב – שאם אכן משה רבנו כתב את התורה כמה ימים לפני מותו (מהזכרון של אדם בן 120, ועוד לשים לב להבדלים בין חומש דברים ושלושת החומשים  שלפניו) הרי התורה הייתה חבוייה כ – 300 שנה עד לימיו של יאשיהו (וזוכרים את הסברי חז”ל שלשלמה המלך היה היתר מיוחד לערוך חגיגה ביום כיפור) ויש להניח שסיפורי התורה הפולקלוריסטים עברו מפה לאוזן, מהאבא לבן ,מהסב לנכד, ועם הזמן…מי זכר מתי והיכן היה סיפור זה או אחר, כמו סיפור קורח.

גם אין תיארוך של הזמנים מתי כל פעם ש – “וידבר ה’ אל משה..” וכד’.

האם היו אלה סיפורים היסטוריים ?- אלה אירועים לשובים נחרתו בזכרון  הלאומי? ועברו מדור לדור (ובנוסף עברו השמטות הרחבות והוספות)?

עד עכשיו, מיציאת מצריים בחיפזון וחציית ים בחרבה, בני ישראל – כ – 2 – 3 מליון נפשות חוו מגוון הרפתקאות כדלהלן —

— מספר פעמים מחסור חמור במיים ומציאת מיים ניסית.

— מלחמה עם עמלק  ונצחון

– בקור החותן – יתרו ומינוי שופטים

— מעמד הר סיני

—  בניית המשכן

— מות שני בני אהרון

— מפקד אוכלוסין (פעמיים) כ – 603 אלף גברים מ 20 עד 60

— מפקד בכורים (לא כולל שבט לוי), כ – 23 אלף( למתמטיקאים) נא לחשב כמה אחים ואחיות בממוצע היו לכל בכור בבני ישראל ) והמרתם בבכורי שבט לוי.

—  רכילות אהרן ומרים – צרעת מריים

— שליחת אנשים שיתורו את ארץ כנען והעונש של 40 שנות נדודים

(ועוד)

אם אזכור אי”ה לכשאגיע לפרשת מסעי,אסכם שוב את האירועים =”הרפתקאות בני ישראל ב – 40 שנות נדודים” כולל עונשים

פסוקי השבוע

בוקר ויודע ה’

וקחו איש מחתתו

וקח מאתם מטה

כי תקחו מאת בני ישראל

ערב שבת שלום

פתיחה

יש בפרשתנו שני חלקים עיקריים

–  – מרד  במנהיגות והתערבות ה’.

— תפקידים והעדפות שניתנים לכהנים וללוויים”

והנה מתגלית לי הפתעה. בעיון עכשווי בפרשת השבוע פרשת קורח אני מתחיל סבב חמישי.. וכבר דנתי בפרשה  הזו בעבר 4 פעמים.

לפני שבוע – פרשת שלח, השלמתי ארבע שנים של כתיבה שבועית ושליחת “גליונותי “לחוג מצומצם של קוראים/ות שגילו סבלנות מרובה, פרט לאיזו תלונונת על אריכות כתיבתי

יחד עם זה – פפתחתי אתר באינטרנט העליתי עליו את רשימותי

וכך את עיוניי על פרשת השבוע אפשר למצא כדלקמן ב –

פרשת קרח תשע”ג

http://toratami.com/?p=165

פרשת קרח תשע”ד

http://toratami.com/?p=170

(על: חטא ועונש, ה’ רוצה להשמיד את עם ישראלף קורח הלוי – תפקידי הלוויים)

פרשת קרח תשע”ה

http://toratami.com/?p=403

(על : קורח, מבחן מחתות, בני לוי, מתנות כהונה,  מעשרות , מעשר מן המעשר)

פרשת קורח תשע”ו

http://toratami.com/?p=592

(על:חמור אחד…, עשרו של קורח, וידבר/ויאמר ה’ אל אהרן, תשאו את כוון. הלוויים נתונים, ולבני לוי הנני נתתי)

פתאום אני מתרגש, מתלהב, לא יאומן, ברגע זה ממש – אני מתחיל בע”ה סבב חמישי אוי וואי -תודה לרוכב בערבות

עכשיו אני בעונש, חייב לקרא מה שכתבתי על הפרשה בארבע הפעמים הקודמות, לפני שאני מנסה לכתוב משהו חדש.

וגם לחשוב האם לשנות את מבנה הגליון.מרוב מחשבות, אשאר בינתיים, פחות אן יותר בפורמט הישן.

אז כרגיל לרענון, בקצרה מה יש בפרשתנו” לפי ויקיפדיה ב-

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%A7%D7%A8%D7%97

מחלוקת קורח ועדתו

קורח בן יצהר בן קהת בן לוי, עם דתן ואבירם בני שבט ראובן, אוספים מאתיים וחמישים מנהיגים מבני ישראל כדי לקרוא תיגר על מנהיגותם של משה רבנו ואהרן הכהן. הם מתעמתים עם משה ואהרון ואומרים: “רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה’ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'”.

הפרשנים מונים מספר סיבות נוספות לפרוץ המרד:

לנשיא למשפחות הקהתי מונה אליצפן בן עוזיאל. עוזיאל הוא הצעיר מבני קהת ואילו יצהר אבי קרח היה הבן השני של קהת. הבכור במשפחה היה עמרם – בניו משה ואהרן, לכן על פי הסדר המתבקש היה קרח אמור לקבל את משרת הנשיא.

קרח טוען כלפי משה כי בדה מליבו חלק מהמצוות, ובהקשר זה מחלוקת שנוצרה על מצוות ציצית שהיא המצווה המוזכרת לפני פרשת קרח.

משה מורה למורדים לקחת מחתות ולהקטיר בהן קטורת. ה’ יראה מי מתוך כל האנשים הללו ישרת בקודש. ה’ נראה אל כל העדה ומבקש להשמיד את העם כולו; אך משה ואהרן מתחננים לפניו: “האיש אחד יחטא, ועל כל העדה תקצוף?”. בסופו של דבר פותחת האדמה את פיה ובולעת את קרח ומשפחתו ואת דתן ואבירם. שאר מקטירי הקטורת נשרפים באש שיצאה מאת ה’. משה מצווה את אלעזר בן אהרן לקחת את מחתותיהם ולעשות מהן ציפוי למזבח.

מחלוקתו של קרח במשה הפכה ביהדות לסמל של מחלוקת שלא לשם שמים אלא לצרכים אנוכיים. במסכת אבות כתוב: “כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ” (פרק ה’ משנה יז).

….

…על בחירתו של אהרן מצווה ה’ לקחת שנים עשר מטות, מטה לכל נשיא מנשיאי השבטים, ולשים אותם באוהל מועד. למחרת נתגלה כי מטה אהרון הוא היחיד שהעלה פרחים ושקדים. ה’ מצווה לשמור על המטה ליד ארון הברית לעדות ומפרט את תפקידיהם של בני שבט לוי בפני אהרון:

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹן כְּהֻנַּתְכֶם. וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת.

בהמשך הפרשה מובאים ציוויים הלכתיים, שרובם קשורים לעניין הכהונה: ציווי על שמירת המקדש על ידי הלוויים ופירוט של מתנות הכהונה והלוויה, ובהן תרומה, ביכורים, חרמות, קורבן בכור ותרומת מעשר. (ע”כ)

נושאים ופסוקים לעיון נוסף

  1. ויקח קורח…….ויקחו איש…ויקח אליעזר…

כתבתי על קורח כל שנה (בקישורים לעיל) אבל אי אפשר להתעלם מחצי פרשה. סיפור קורח הפך לסיפור קלאסי. לכל מנהיג יש כאלה שמתנגדים וכולנו מכירים מהפכות שהצליחו ומהפכות שנכשלו בגלל…וההיסטוריה העולמית ידועה.

אז בפרשתנו אנחנו עוברים מחטא המרגלים דרך “מצוות ציצית” ומגיעים לסיפור עלילתי יפה. “נסיון למהפכה שנכשל” בהנהגת קורח. ועל פניו הסיפור נראה כאילו זו עלילה רצופה, שוטפת שמסתיימת בנצחון הטוב על הרע  אבל בקריאה שנייה ושלישית ניתן להבחין בבקיעים  בתפרים שמקשרים בין פעילויות שונות ומשונות.

וידוע  ש –

קרח שפקח היה מה ראה…

למה אומרים שקורח היה פקח?

אומרים עשיר כקורח, …

למה ואיך יודעים שקורח היה עשיר

(ואמר לי חבר, אולי משה רבנו רצה את רכושו. ומהיכן קורח התעשר” ואם הוא היה עשיר, האם הוא היה עבד? אולי לא, והנה מתוך

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%91%D7%98_%D7%9C%D7%95%D7%99

… לפי מדרש מאוחר, לא השתתפו בני שבט לוי בעבודות הפרך בתקופת גלות מצרים וניתנה להם רשות לשבת וללמוד תורה[2].

(דורש עיון, במיוחד “ללמוד תורה”.)

מתוך ניתוח מעשיו של קורח ב –

https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/Korach/shmu.html

…..קורח השתייך לשבט לוי, ובמדרש נאמר שהיה מנכבדי העם והגדול בשבט לוי. הוא למד תורה מפי משה רבנו, לימד והדריך אנשים אחרים מישראל, וביכולת השכנוע שלו גרר אחריו רבים. היה פיקח, עשיר ומיוחס:“אמרו חכמים חכם גדול היה קֹרח ומטועני הארון” (במ”ר יח, ג), וחז”ל אף הגדירו אותו כבעל רוח הקודש שממנו יצא שמואל הנביא, ועל שמואל אמרו חז”ל שהיה שקול כנגד משה ואהרון.

קורח יצא חוצץ נגד משה, נגד מעמדו ונגד דרכו ותורתו בטענה שהואיל וכולם קיבלו תורה מסיני, הרי כל העם קדושים וראויים לאותה מידת קרבה אל הקב”ה: ” כִּי  כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה ” ( טז:ג), ועל כן אין כל עדיפות למשה ואהרון על פני כל אחד אחר.

      נוכח גדולתו של קורח תמהו חכמינו על מהלכיו (במ”ר ח):

וקורח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו? אלא עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו, שמואל ששקול כמשה ואהרון ועשרים וארבע משמרות עומדות מבני בניו, שכולם מתנבאים ברוח הקודש: אמר אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני ואני אדום!? ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה ועומדין מהן.

כלומר את קורח הכשילה רדיפת הגדלות שבו שלא ידעה שובע וגבולות. הוא רדף אחר ממון וכבוד. ומה העניין של העושר לכאןידוע שקורח היה עשיר מאוד. עושרו משמש יסוד לביטוי המליצי המוכר “עשיר כקורח”, אלא שעושרו לא עמד לו, וסופו היה שנבלע בפי התהום. השאלה המתבקשת היא אם היה קשר בין עושרו לסופו.

הנטייה המיידית והאינטואיטיבית היא לקשר בין עושר למידות רעות ולראות בעושר מקור להשחתת המידות. אלא שאין הדברים כמשמעם. אמנם במדרשים מוצאים דברי גנות על עושרו של קורח ויחס שלילי למקור צבירתו שהיה כבר במצרים: “קרח היה ממונה לביתו של פרעה והיו בידיו מפתחות האוצרות שלו (במ”ר יח טו). עליו נאמר שהיה עושה לביתו ולנפשו שלא כמשה ואהרון שלא ניצלו גדולתם למען ביתם, אלא הקדישו את מרצם בשליחותם למען העם גם על חשבון האינטרס האישי שלהם. ועוד מסופר במדרש על מקורו הפסול של אותו עושר (במ”ר כב ז): ….

טענתו של קורח ” כִּי כָל-הָעֵ דָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה’ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּאוּ עַל-קְהַל ה ” מדגישה את מעמדו של העם כעם נבחר יותר משהיא מדגישה את אחריותו של העם ואת העבודה והנטל המוטלים עליו בשל מעמדו. הנחה זו יש בה להוביל להידרדרות ולתפיסה מוטעית שבהיות העם נבחר הוא רכש מעמד נצחי שאינו ניתן לשינוי, וכל היחידים בו שקולים כנגד משה ואהרון. לכן אין צורך בהנהגה ואין צורך בבעלי תפקידים מנהיגותיים. התפיסה שכולם קדושים, ללא תנאי, מבטלת את הצורך במאמץ אישי של האדם להתקרב לבורא על ידי קיום המצוות, שהרי האדם כבר קרוב. לדידו של קורח, בני ישראל קדושים מעצם מהותם ולא בזכות מעשיהם. הקדושה כבר אינה בגדר מטרה להשגה אלא מציאות, ומי שמצוי במציאות זו אינו צריך להתאמץ להשגת הקדושה….

עמדתו של קורח הושוותה לא פעם לעמדת הנצרות המבטלת את הצורך בקיום מצוות ורואה בכל אדם קדוש ונבחר, ולכן די לו שיצהיר על אמונתו כדי להבטיח את עתידו בגן עדן. לכן היו מדרשים שאמנם נאמרו על קורח, אך מצד תוכנם נראה שכֻּוונו נגד הנצרות. ומסביר הגר”א (ספר הגר”א לרב מימון, קצא): “מדרשין רבים כוונו לנצרות והוסבו על קרח מאימת הצנזורה וכיוון שחֵטא קרח וחֵטא הנצרות דומים, בחרו חז”ל הסתרה זו”. (ע”כ. מומלץ)

ומתוך ניתוח נוסף ס –

http://www.etzion.org.il/he/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%97-%D7%94%D7%AA%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8-%D7%94%D7%97%D7%A1%D7%A8-%D7%91%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%97

….קח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן” (ט”ז; א).

פסוק זה קובע שקרח “לקח”, אך הוא איננו מציין מה הוא לקח! למעשה, פסוק זה כל כך מעורפל עד שכמעט כל אחד  מהמפרשים מסביר אותו בצורה אחרת. למשל:

  • רש”י: קרח לקח את עצמו לצד אחר.

רמב”ן: לקח עצה ללבו.

  • אבן עזרא וחזקוני: לקח אנשים אחרים.
  • ספורנו: לקח מאתיים וחמישים אנשים מהעם.

מכל מקום, ללא התייחסות לפירוש זה או אחר עלינו להסביר מדוע הפרשה פותחת באופן כה בלתי-ברור. ככלות הכול, הלוא היה המסר של הכתובים מובן יותר לו דיברו בלשון ברורה יותר?

בשיעור זה נראה שהתשובה לשאלה זו טמונה באופן הייחודי שבו בחר הכתוב לתאר את אירועי עדת קרח.

מלחמה למען מטרה משותפת

קריאה מהירה של פרשת קרח מראה שקרח, דתן ואבירם ומאתיים וחמישים האנשים – כולם התאחדו למען מטרה משותפת. ביקורתם המשותפת על הנהגת משה ואהרן, הנשמעת בפתח דבריהם, מציגה בפנינו את עמדתם האחידה:

“וַיִּקָּהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלֵהם רב לכם כי כל העדה כֻּלם קדֹשים ובתוכם ה’, ומדוע תתנשאו על קהל ה’?” (ט”ז; ג).

אולם עדיין אין ברור מה הם רוצים:

  • האם הם רוצים ‘בחירות חדשות’?
  • האם הם דורשים ממשה ואהרן להתפטר?
  • האם הם רוצים ליטול חלק בהנהגה?
  • האם הם סתם רוצים שוויון רוחני?

… מה מטרת ‘מבחן הקטורת’? האם מטרתו לברר מי ראוי להנהיג את העם (משה או קרח), ואם כן קרח מעוניין בהנהגה, או שמא מטרתו לקבוע למי מותר להקריב קרבנות, וקרח ועדתו מעוניינים בשוויון רוחני?

את מטרת מבחן הקטורת ניתן להסיק מתגובתו השנייה של משה לדברי קרח (ראה ט”ז; ח-יא), דהיינו, הביקורת של בני לוי:

“…שמעו נא בני לוי: המעט מכם כי הבדיל א-להי ישראל אתכם… ויקרב אֹתך ואת כל אחיך בני לוי אִתך, ובקשתם גם כהֻנה… ואהרן מה הוא כי תלינו עליו” (ט”ז; ח-י”א).

ביקורת זו על בני לוי מוכיחה כי קרח ועדתו קראו תיגר על נתינת הכהונה לאהרן ולבניו. הפורשים רצו שכל מי שלבו חפץ בכך יוכל להקריב קרבנות, שהרי “כל העדה כֻּלם קדושים…” (ראה ט”ז; ג)….

כולם הסכימו ל’מבחן הקטורת’ שהציע משה עצמו. דתן ואבירם, לעומת זאת, פסלו את הנהגתו של משה.

שתי קבוצות – שתי תלונות

מתברר שזהו סיפורן של שתי תלונות נפרדות שהועלו על ידי שתי קבוצות נפרדות הממוקמות בשני מקומות שונים:

  • קבוצה א’: מאתיים וחמישים האנשים (עדת קרח), שהתלוננו על זכויותיו המיוחדות של אהרן לכהונה. הם מוכנים ליטול חלק ב’מבחן הקטורת’ באוהל מועד [שימו לב לכך שהתורה מכנה קבוצה זו בעקביות ‘עדת קרח’ – ראה ט”ז; ה, ו, יא].
  • קבוצה ב’: דתן ואבירם (ועוד), שהתלוננו על הנהגתו הפוליטיתשל משה. הם התכנסו במחנה ראובן [מאוחר יותר  נקרא מקום זה “משכן קרח דתן ואבירם” – ראה ט”ז; כד-כז]. (ע”כ. מומלץ)

ומתוך מאמר מקיף וארוך ב –

http://ivri.org.il/2015/06/korach-documents/

כמו בכל פרק בתורה, גם לפרק טז ישנן הערות נוסח לא מעטות ב- BHS (ראו כאן), ומהן ראויות לציון לדעתי שלוש ההערות הבאות, שמבהירות מעט את הסיפור הלא-פשוט שלפנינו:

א. כבר המילה הראשונה בפרק, “וַיִּקַּח”, מעוררת קושי בולט – את מי בדיוק לקח קורח? כל המפרשים והמתרגמים התחבטו בבעיה, אבל הפתרון המוצע הוא פשוט ואלגנטי: יש לקרוא “וַיָּקָם” במקום “וַיִּקַּח”, זה הכל! והראיה, שהפסוק הבא מתחיל: “וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה…”, כדרכו של המקרא לחזור על הראשונות כשמשפט או עניין התארכו מעט.

ב. מייד בהמשך הפסוק מופיע בחור בשם “אוֹן בֶּן פֶּלֶת” – דא עקא, שכטל בוקר משכים הולך כן אותו בחור, שכן הוא “התאייד” מייד מהפרק, ולמעשה אינו מופיע בשום מקום אחר במקרא!

וכאן הצעת התיקון היא מעט מתוחכמת יותר – כידוע, אחד מבני ראובן נקרא “פַּלּוּא” (בר’ מו, ט) ולמרבה הפלא, הוא-הוא אביו של אליאב, אביהם של דתן ואבירם (במ’ כו, ה). אם נעשה 1+1 נקבל את התיקון המבריק הבא: “וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן פַּלּוּא בֶּן רְאוּבֵן”. כלומר – לא און ולא בן פלת כאן, אלא רק דתן ואבירם!

ג. בשני פסוקים בסוף הפרק (כד, כז) מופיע הביטוי “מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם”, והקושי ברור (“משכן” הוא לשון יחיד). והנה תרגום השבעים בשני פסוקים אלו אכן לא גרס את המילים “דתן ואבירם”: כד דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם… כז וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרֶח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב…

שלוש ההערות האלו לא ללמד על עצמן יצאו, אלא על כל הפרק יצאו – לרמוז שככל הנראה מדובר ביצירה שעברה כמה גלגולים,….

וכאן בא לעזרתנו פרופ’ ישראל קנוהל, בספרו “מקדש הדממה”. (רקע: החוקרים עמדו על כך כי מקור P עצמו מורכב למעשה משתי תעודות, או אולי משני ספרים: ספר הכהנים (P) וספר הקדושה (H), כאשר עיקרו של ספר הקדושה הוא ויקרא יז-כו (ובולטת בתוכו פרשת “קדושים”). לטענת קנוהל, H מאוחר מ- P, ומהווה למעשה עריכה מהותית שלו).

לדברי קנוהל, אכן היו במקור שתי מרידות כנגד ההנהגה, אלא שעברו כמה שנים טובות, והנה בא מקור H ובמסגרת ביקורתו ועריכתו מחדש של P, החליט להוסיף לכאן  מרידה נוספת – הפעם של הלויים כנגד מעמד הכהונה, כלומר – כנגד P! לשם כך ‘גויס’ קורח – אחד מאבות הלויים, וכדי להדביק אותו לסיפור, הוא הפך גם למנהיג מרד 250 הנשיאים, וכפי שניכר מהפסוקים המעט מאולצים בתחילת הפרק. כמובן שחלוקה זו של תעודה P לשתיים פותרת באבחה את בעיית שלוש התלונות הנפרדות, וקנוהל מקבל ציון 100 בתורה 🙂 (ע:כ (מומלץ)

ומומלץ גם לעיין ב –

https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/01/11_korach/1.html

(לא אצטט)

ומתוך מאמר נוסף  באותו אתר חופש (לאפיקורסים בלבד)

https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/08/08_korach/1.htm

..ייתכן שהיה אירוע אסוני בעברו של עם ישראל, עבר מחותל בערפילי מיתוס, בו מצאו את מותם אנשים רבים, שהרי אסונות טבע תוכפים את תולדות האנושות, ואין בכל כל תמה. ברור אבל שאסון כזה לא בא בהזמנה, ובוודאי לא כוון על ידי כוח עליון אל אנשים מסוימים הנחשבים לחוטאים. אירועים כאלה אינם קורים, ולא קרו מעולם. מחבר הכתוב רוצה שנאמין כי קורח הלוי, דתן ואבירם ואון בן פלט בני ראובן טענו בפני משה שכל העדה קדושה, ולכן אין להם, למשה ואהרן, זכות להתנשא עליהם (טז 3-1). ייתכן שיש כאן רמז על רצונם של המורדים במשה לזכות בכהונה, אך הדברים אינם נאמרים במפורש. משה מקבל את הדברים קשה ונופל על פניו, והכתוב שם בפיו מספר תגובות שאינן מתיישבות זו עם זו, כי בוודאי חוברו ממסורות שונות, או לפי המחקר המודרני – ממקורות שונים בני תקופות שונות:

1. משה מציע לקורח ועדתו (בני ראובן אינם מוזכרים!) לקחת מחתות לתת בהן אש, לשים עליהן קטורת לפני אלוהים, והאל יקרב אליו רק את מי שקדוש בעיניו (שם 7-5).
2. משה כועס על כפיות הטובה של קורח ועדתו, שהרי האל, כביכול, כבר בחר בבני לוי לעבוד את עבודת המשכן, וכיצד הם מעיזים לבקש גם כהונה (שוב, בני ראובן אינם מוזכרים – שם, 11-8)?
3. בהמשך קורא משה לדתן ואבירם בני אליאב בני ראובן, והם אינם מוכנים להתייצב בפניו. אבל מסתבר שהם בכלל לא ביקשו כהונה! הטענות שלהם הן לגמרי אחרות: המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר?… העיני האנשים ההם תנקר? לא נעלה! כלומר, מדובר במרד פוליטי עם רמזים על שחיתות שלטונית, כי משה מתחטא בפני אלוהיו, ואומר: אל תפן אל מנחתם, לא חמור אחד מהם נשאתי, ולא הרעותי את אחד מהם (שם, 25-12). והרי לבני ראובן לא הייתה אמורה להיות מנחה או קטורת – מה עניין מנחה לכאן?!

הקורא מצפה שהאל יוכיח באיזו צורה שהמחתה והקטורת של אהרן עדיפה על אלו של קרח ועדתו, אבל מסתבר שלאל אצה הדרך – משה אמנם דורש מקורח ועדתו לקחת את המחתות ולהקריב אש לפני ה’, אבל האל מכין כבר את העונש מראש – מה טעם להתעסק בניסויים ובראיות, כאשר כל כך פשוט וכל כך ‘מתבקש’ להשמיד את המורדים? – וידבר ה’ אל משה ואל אהרן: היבדלו מתוך העדה הרעה הזאת ואכלה אותם כרגע! (שם, 21, וראו פסוקים 21-17). ואז נופלים משה ואהרן על פניהם ומתחננים בפני האל: אל אלוהי הרוחות לכל בשר, האיש אחד יחטא, ועל כל העדה תקצוף? (שם, 22). הכיצד “איש אחד”? ומה לגבי בני ראובן? ומה לגבי 250 איש, “נשיאי עדה, קריאי מועד, אנשי שם”, שהיו בעצה אחת עם קרח?! אין זאת שמדובר כאן שוב במסורת אחרת, שנתפרה בחוטים גסים, כמו באינספור מקומות אחרים בתורה.

ובכן, כמקובל במשפט האלוהי – לפני הראיות מגיע העונש: האל דורש מבני ישראל להתרחק ממשכן קורח דתן ואבירם, כי עומד להתרחש עליהם אסון. קורח, דתן ואבירם עם נשיהם וילדיהם ניצבים מול משה וזקני ישראל, ואין בידיהם מחתות וקטורת, כי מסורת מזמן אחר קבעה כנראה שכל הניסוי עם המחתות הוא בזבוז זמנו של האל, והעונש חייב להגיע מיידית, עונש שיגדיל את ערכם של משה ושל אהרן בעיני העם. משה אומר: אם כמות כל האדם ימותון אלה, ופקודת כל האדם ייפקד עליהם – לא ה’ שלחני. ואם בריאה יברא ה’, ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם, וירדו חיים שאולה, וידעתם כי ניאצו באנשים האלה את ה’ (שם, 30-28). והאדמה בולעת אותם על  נשיהם וטפם וכל רכושם, כיאה ל’צדק’ האלוהי על פי אמונתם של כותבי הכתובים (שם, 35-31).

מסתבר שלמישהו פתאום חסר משהו במותם העל-טבעי של קורח ועדתו – הרי נאמר משהו על מחתות שצריכות לסמן את הקרוב לאל ואת הרחוק ממנו. חבל! בני עדתו של קורח כבר שוכנים עפר. מה עושים? אוספים את המחתות שהיו להם (המחתות לא ירדו שאולה? כיצד?) ועושים מהן ריקועי פחים ציפוי למזבח לזיכרון לבני ישראל שלא יעז לקרוב אל המזבח מי שאינו מזרע אהרן (יז 5-1).(ע”כ. והמשך יבוא)

(מה שלא מצאתי הסבר, זה “משכן קרח דתן ואבירם” קרח היה לוי. דתן ואבירם היו משבט ראובן. לפי סדר החנייה במדבר הם שכנו במגורים נפרדים, כך שהיו פה לפחות שני משכנים לא בשכנות, או שתי בליעות אדמה????)

טוב מספיק עם קורח

  1. וילונו כל עדת בני ישראל ממחרת…

עוד פעם בני ישראל מתלוננים. כנראה שהנטייה להתלונן על המנהיגים היא אופיין של העם עברי/ישראלי/יהודי, מאז ועד ימינו.

מתוך מאמר שמסכם את 13 (!!!)הפעמים שבני ישראל התלוננו במדבר, ב –

http://tora.us.fm/tnk1/tora/mje_tlunot.html

“משה, גדול המנהיגים של עם ישראל, שמסר את נפשו כמה פעמים למען עם ישראל, נאלץ להתמודד עם המספר הגדול ביותר של תלונות וקיטורים מצד העם שהנהיג. במאמר זה נסקור את הדרכים השונות שבהן משה התמודד עם תלונותיהם של בני ישראל.

נציב אתגר לקוראים: מה החוקיות בתגובותיו של משה? האם יש סיבה שהוא מגיב פעם באופן זה ופעם באופן אחר? מה אופן התגובה הרצוי? איך צריך מנהיג להגיב כשהציבור שלו כל הזמן מתלונן?

א. התלונה הראשונה היתה עוד במצרים – תלונתם של שוטרי ישראל. הם התלוננו על כך שפעולותיהם של משה ואהרן לשחרור בני ישראל ממצרים רק החמירו את מצבם, שמות ה20-21 …

משה לא ענה להם, אלא העביר את התלונה ישירות אל ה’, שמות ה22-23: …. ה’ ענה לו תשובה מפורטת, ועודד אותו להמשיך בשליחות גם בלי הסכמתם של בני ישראל (שמות ו-ז)……

יג. כשבני ישראל נאלצו להקיף את ארץ אדום בדרכם לארץ ישראל, במדבר כא4-5: “וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם, וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ; וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִיַם וּבְמֹשֶׁה: ‘לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר? כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל!'”. משה, המפוטר, לא הגיב; ה’ הגיב במקומו, במדבר כא6: “וַיְשַׁלַּח ה’ בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים; וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם, וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל”. בני ישראל פנו אל משה שיתפלל עבורם, במדבר כא7: “וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ ‘חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בה’ וָבָךְ, הִתְפַּלֵּל אֶל ה’ וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ’ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם”. משה כבר לא מתייחס לתלונותיהם של בני ישראל, הוא נותן לה’ “לטפל” בהם במידת הדין, ולוקח לעצמו רק את מידת הרחמים והחסד – להתפלל לה’ שיקל בעונשם – כמו שעשה תמיד.

מהסקירה עד כה ניתן לראות, שמשה ואהרן מתעייפים ונחלשים ככל שבני ישראל מתלוננים. אם בהתחלה הם יכלו לעמוד לפני העם ולפנות אל ה’, לקראת הסוף הם כבר נופלים על הפנים ובורחים לאוהל מועד. מכאן, ש”מכתב הפיטורין” שהם קיבלו מה’ במדבר צין נבע לא רק מהכישלון החד-פעמי שלהם עם הסלע, אלא מכל התהליך שהביא אותם למצב שהם כבר עייפים ותשושים מכדי להנהיג. (ע”כ)

ניתוח מעניין על קובץ התלונות בפרשת בהעלותך ניתן ב –

http://etzion.org.il/he/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%91%D7%94%D7%A2%D7%9C%D7%95%D7%AA%D7%9A-%D7%AA%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%91%D7%9E%D7%93%D7%91%D7%A8

(לא שייך לפרשתנו)

ואוסף מדרשי חז”ל על תלונות בני ישראל, ניתן ב –

http://www.aspaklaria.info/004_DALET/%D7%93%D7%95%D7%A8%20%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%91%D7%A8%20%20%20%D7%AA%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%94%20%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%91.htm

(לא אצטט)

(מסתבר לי שנכנסתי לנושא כללי ורחב ביותר וקצר המצע מהשתרע, אולי בפעם אחרת אי”ה)

  1. ויאמר ה’ אל אהרן…. ואני הנה לקחתי את איכם הלוויים….לכם מתנה..וידבר ה’ אל אהרן… נתתי לך את משמרת תרומותי… ולבני לוי הנה נתתי..

קטע פרק יח כולו מוקדש לכהנים וללוויים.

שוב ה’ יוצר מעמדות בתוך עם ישראל, ומעניין שאת מתנות הכהונה ה’ מדבר/מעניק ישירות לאהרן, לא דרך משה. ולמרות שאהרן יצר את עגל הזהב וה’ רצה להשמידו, ולמרות שנכדו רצח נשיא שבט בישראל בגלל “בעילת ארמית” צאצאיו של אהרן זכו לכהונת עולם ושום כח אנוש לא ישנה את המצב האפלייתי/דתי הזה. כך גם על מעמד הלוויים. למרות הביטויים השליליים בברכת יעקב את בניו – “שמעון ולוי אחים כלי חמס מכורותיהם … בסודם אל תבוא נפשי ובקהלם…” פתאום אחרי 3-4 דורות, צאצאי לוי זוכים למעמד-על ובתשואה שנתית של 10% מס שמוטל על כלל ישראל – המעמד הנמוך.

מתוך המאמר (האפיקורסי) לעיל ב –

https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/08/08_korach/1.htm

בפרשת קרח טמונה אחת ההונאות הגדולות ביותר שמעמד הכהונה הונה את עם ישראל: תוך המצאה של אירוע, שקרה, כביכול, במדבר – מעמד הכוהנים מרפד לעצמו פרנסה טפילית על חשבונם של העובדים בזיעת אפם. מי שעיניים בראשו, מבחין כי בעם ישראל הקדום לא היה שבט מיוחד שתפקידו היה לשמש ככלי קודש: גדעון, בחיר האל משבט מנשה, בנה מזבח והעלה עולה (שופטים ו24- 26), מנוח משבט דן, שבנו נועד להושיע את ישראל, העלה עולה (שם, יג19), שמואל האפרתי לבש אפוד בד של כהן, שירת את אלוהים, שכב לישון ליד ארון הקודש, והעלה עולות (שמואל א’ א1, ב11, ג1, ז10-9, ט23). על דויד, בן שבט יהודה, מסופר שהיה לבוש אפוד בד וזבח לה’, וגם בניו היו כוהנים. עירא היאירי (משבט מנשה) היה כהן לדויד, ושלמה נהג ככוהן גדול לכל דבר; שלא לדבר על אליהו התשבי שהמעשה הפולחני כאילו “תפור” עליו (שמואל ב’ ו14-13, ;18-17, ח18, כ, מלכים א’ ח22, 54, 64-62, ט25, יח 38-30)….

סיפור מעניין לענייננו מצוי בשופטים יז – שם מסופר על איש מהר אפרים בשם מיכה שהקים בית אלוהים, ובו אפוד ותרפים, והוא ממלא את ידי אחד מבניו (שהוא, כמובן, משבט אפרים) להיות לו לכהן. בהמשך כתוב ש”נער מבית לחם יהודה ממשפחת יהודה, והוא לוי” עבר ליד ביתו של מיכה, וזה החליט למלא את ידיו שיהיה כהן, כי היה עדיף בעיניו שהלוי ישמש בתפקיד זה (שופטים יז 13-4). המשתמע מסיפור זה הוא שאין חובה ללוי דווקא לשמש ככוהן, ועוד דבר, וזה העיקר: הלוי איננו בן שבט לוי, אלא בן שבט יהודה – כלומר, לויים הם בתקופה זאת מעמד מועדף לכהונה, ולא שבט נפרד כמו ראובן שמעון ויהודה….(ע”כ)

מתוך

http://shelamabealma.blogspot.com.au/2014/12/blog-post_12.html

…על הפסוק “ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלויים” (במדבר ג יב) נאמר במדרש רבה (פ”ג סימן ד) “ואני – בשמחה, הנה – ברצון, דברי רבי ישמעאל”. בספרי לבמדבר (פיסקה קיז) מובאים דברי רבי ישמעאל בקשר לפסוק “וידבר ה’ אל אהרן ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי לכל קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה ולבניך לחוק עולם” (קרח יח ח): “ואני – ברצון, הנה – בשמחה”. רצון ושמחה הם שני מושגים קרובים בהוראותיהם ומתחלפים זה בזה, ולכן למעשה מדובר באותה דרשה על שני פסוקים נפרדים….הוא פירש שהכוונה של לשון ‘ואני’ שבפסוק ו’ היא ‘ואני נמלכתי בפמליא שלי’, לכך נאמר בפסוק זה ‘ואני’ ולא ‘אני’ (ולא משום ש’ואני’ הוא לשון רצון ושמחה וכו’. יש לציין שכלל זה ש”ואני” הכוונה “ואני נמלכתי בפמליא שלי” מתייחס למעשים של פגיעה ועונש שה’ עושה, אבל לא למעשים נעימים ו’חיוביים’ שה’ עושה, שלגביהם אינו נמלך בבית דינו וכו’. על יסוד האמור נראה להציע שבעל הספרי לא פירש לשון ‘ואני’ בקשר לבחירת הלויים במובן ‘בשמחה’ משום שבחירתם באה ע”י שלילת מעמדם של הבכורים, ולא ראוי לתת דבר בשמחה אם הדבר גורם צער לאחר, לכן יש לפרש לשון ‘ואני’ במובן ‘אני ופמליא שלי’. (ע”כ)

הבנת הפרק קשה. מומלץ לעיין ב –

http://mg.alhatorah.org/Bemidbar/18.27

(לא אצטט – ללימוד עצמי)

  1. ויאמר ה’ אל אהרן בארצם לא תנחל… אני חלקך ונחלתך 

כידוע, שבט לוי – כולל כהנים, לא קיבל נדל”ן בארץ. מה עשו הכהנים גם זה ידוע. מה עשו הלוויים? לא כל כך ברור. בין השאר הם שרו., זה לא כל כך שייך לפרשתנו. ואולי כן

מתוך

http://www.daat.ac.il/he-il/tanach/iyunim/ktuvim/divrey-hayamin/maamarim/eis-avodat.htm

….

שני תפקידים היו ללוויים במקדש: תפקידי שמירה, ותפקידי שירה ונגינה. השומרים היו מוצבים כל הלילה ליד שערי המקדש; לוויים אחרים היו ממונים על סגירת השערים בלילה ופתיחתם ביום.

התיאור של דברי הימים א פרק כה מתרכז בארגון הלוויים לעבודתם כמשוררים. הלוויים היו משוררים בזמן הבאת קורבנות הצבור: קורבנות התמיד בבקר ובערב, וקורבנות החובה מסוג עולה אחרים הבאים במקדש.

יחד עם השירה של הלוויים הייתה נגינה בכלי שיר: בנבלים וחלילים וחצוצרות ובצלצל. מספר כלי הנגינה שונה מכלי לכלי. למשל: נבלים משניים ועד שישה; חלילים שניים עד ששה עשר, חצוצרות משניים ועד מאה ועשרים, כינורות תשעה או יותר, צלצל אחד. התזמורת יכלה להכיל לפחות ששה עשר כלים, וכאשר הרחיבו אותה הכילה יותר ממאה וחמישים מנגנים. חברי התזמורת במקדש היו יכולים להיות גם ישראלים, ולא רק לוויים.

מקהלת הלוויים ששרה במקדש הכילה שנים-עשר זמרים, לא פחות ולא יותר….כל עוד היה המשכן נודד, החלו הלוויים בעבודתם בגיל עשרים וחמש או שלושים, כי העבודה הפיזית הקשה של נשיאת כלי המשכן הייתה מוטלת עליהם. לאחר שנבנה המקדש בירושלים, וגם ללוויים אין חובה לשאת את המשכן ואת כל כליו לעבודתו, אפשר היה להוריד את גיל ההכשרה של הלוויים, ולגייסם לעבודת המקדש בגיל עשרים.

מעניין לציין כי גם גיל הפרישה של הלוויים עלה בעקבות בניית בית המקדש, וכך קובע רמב”ם, (כלי המקדש ג, ח), כי גיל הפרישה הכתוב בתורה, שהוא גיל חמישים, חל רק בימים בהם נשאו את המשכן ממקום למקום, ומעל גיל חמישים אי אפשר היה להעמיס על הלוויים את כלי המשכן. לאחר בנית המקדש, כותב רמב”ם, אין גיל פרישה קבוע. כל עוד יכול הלוי לשיר – ישתתף בשירה. לאחר שיתקלקל קולו בגלל זקנה, יצטרף לשוערים. (ע”כ)

ומתוך

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%91%D7%98_%D7%9C%D7%95%D7%99

הלויים היו מעובדי בית המקדש יחד עם הכוהנים. ללויים היו שני תפקידים עיקריים בבית המקדש:

ב – שמירת המקדש

שוערים – שמירה בשערי המקדש והגפת השערים בסוף היום. מבין עשרים וארבע נקודות שמירה במקדש, היו עשרים ואחת נקודות מאוישות בידי הלויים, ויתר השלוש אוישו על ידי כהנים[11].

משוררים – שירה בפה, בליווי כלי נגינה.

לוי שנתמנה לתפקיד מסוים – אסור היה לו לעסוק בתפקיד אחר. “מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לסייע בהגפת דלתות אצל רבי יוחנן בן גודגדא. אמר לו: בני! חזור לאחוריך, שאתה מן המשוררים, ולא מן השוערים”[12]. הגמרא אף קובעת, שלוי “משורר ששיער – במיתה” (חייב מיתה בידי שמים, אם עשה זאת במזיד; אך לא ייהרג בידי בית דין).

מלבד שני תפקידים אלה, היו הלויים מסייעים לכהנים בעת הצורך בעבודות שונות במקדש, כגון בשחיטת הקרבן והפשטת עורו[13].

לאחר חורבן בית המקדש, נותר כסמל וכזיכרון להיות הלוי משרת בבית המקדש, טקס נטילת ידי הכהנים על ידי הלווים לפני ברכת כהנים. כמו כן בן לאם משבט לוי פטור מפדיון הבן וכן בסדר העולים בקריאת התורה מקדימים איש משבט לוי בטרם מעלים איש מישראל.

על פי ספר היובלים, העדיפות של בני לוי כמורים נקבעה על ידי יצחק אבינו[21].

במדרש הגדול ובכתבי הרמב”ם מתואר יעקב כמי שקבע את ייעודו של שבט לוי כמורי הוראה[22][23]. העדיפות נשמרה מימי שלושת האבות עד מתן תורה בתור מנהג, ואחריו נקבע מנהג זה כמצווה.

המקורות בתורה[

בברכת משה לשבטי ישראל טרם מותו בירך את שבטו, שבט לוי, ביכולת מיוחדת להורות הלכות התורה אל כלל ישראל;”וּלְלֵוִי אָמַר.. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל”[24].

מתוך

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%9D_%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%9C%D7%9A/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%A7%D7%A8%D7%97

וזהו “ויאמר אל אהרן בארצם לא תנחל כו’ אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל”, דהצדיק ברצותו להשפיע לישראל צריך שלא יהא כוונתו להנאת עצמו, וזהו שאמר לו הש”י “בארצם לא תנחל” פירוש שלא יהיה כוונתך לצורך עצמך, רק “אני חלקך” פירושו כנ”ל, שיהא כל כוונתך לדבק עצמך בי שיהא אני חלקך “ונחלתך” יהיה “בתוך בני ישראל”, פירוש ההשפעות שאשפיע להם זה יהיה עיקר נחלתך. (ע”כ)

ודיון מקיף בנושא נחלת שבט לוי בעבר ובעתיד ניתן ב –

http://tora.us.fm/tnk1/sofrim/mali/nxlot_lwi.html

(לא אצטט)

  1. מכל חלבו את מקדשו ממנו

עוד פסוק תמוה, אז

מתוך

www.etzion.gush.net/vbm/archive/10-halak/20tov.rtf

הפרשת מעשרות מן היפה

שאלה זו לא נידונה בגמרא, אך הרמב”ם מתייחס לדין זה. בהלכות תרומות בפרק ה’ בהלכה א’ פוסק הרמב”ם:

“אין תורמין אלא מן היפה, שנאמר: ‘בהרימכם את חלבו ממנו’. ואם אין שם כהן – תורם מן המתקיים, אע”פ שיש שם יפה שאינו מתקיים. כיצד? תורם תאנים על הגרוגרות, ובמקום שאין שם כהן – תורם גרוגרות על התאנים…”

ובהלכות מעשר בפרק א’ בהלכה י”ג קובע הרמב”ם:

“אין מעשרין אלא מן המובחר, שנאמר: ‘בהרימכם את חלבו ממנו, ונחשב לכם כתבואת גורן וכתבואת יקב’ – כשם שמעשר שמפרישים הלוים מן החלב שבו, כך מעשר שמפרישים ישראל מן הגורן ומן היקב מן החלב שבו.”

הרמב”ם סובר, אם כן, שדין זה שייך הן בתרומה והן במעשר. מקור הדין מופיע בפרשת קרח בחומש במדבר בפרק י”ח בפסוק כ”ט, ביחס לתרומת מעשר:

“מִכּל מַתְּנתֵיכֶם תָּרִימוּ אֵת כָּל תְּרוּמַת ה’ מִכָּל חֶלְבּוֹ אֶת מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ: וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ, וְנֶחְשַׁב לַלְוִיִּם כִּתְבוּאַת גּרֶן וְכִתְבוּאַת יָקֶב:”

לפי הרמב”ם, מקור זה רלוונטי לדיני תרומות ולדיני מעשרות. בפירוש המשניות, הרמב”ם מסביר שהמילה “חלבו” פירושה הטוב והיפה שבו.

אז שנזכה כולנו לטוב וליפה

שבת שלום

שבוע טוב

להת

Leave a Reply