חקת – תשע”ז

 

From:
Date: 2017-07-02 1:50 GMT+10:00
Subject: זאת חוקת התורה… זאת התורה אדם…מאז ישיר ישראל
To:

פתח דבר-

– פרשת חוקת מעניינת במיוחד, כי מצד אחד יש בה הרבה מן הסתום, חלום, מיסטיות, או דמיון = חידת פרה אדומה, ומצד שני מציאות,, קיום או הישרדות = מלחמות בני ישראל במדבר (כולל נסיון לשיחות שלום). אבל ראשית – עיוניי הקודמים למעונינים/ות

ניתן לעיין ב –

פרשת חקת תשע”ג

חקת תשע”ג


(על: פרה אדומה ונחש הנחושת)

פרשת חקת תשע”ד

חקת תשע”ד


(על: מרים ומותה, חטא משה עם הסלע, מות אהרן – הר ההר)
:

פרשת חקת תשע”ה

חקת תשע”ה

(על אפר הפרה – מי נדה, פרות אדומות, מלחמות בני ישראל במדבר, שירת הבאר, נחש נחשת – שרף)

פרשת חקת תשע”ו

חקת – תשע”ו

(על: קצת פרה אדומה, וישלח מלאכים, על כן יאמרו המושלים)

הקדמה כללית

שוב עוברים מסיפור למצווה, ממצווה לסיפור, מעין עבודת פסיפס ספרותית, לפני העורכים יש להניח שהיה הרבה חומר גם פולקלוריסטי וגם אוסף של חוקים שנחקקו במרוצת הדורות וגם טיוטות של חוקים שיש ורצוי (היה בזמנו) לחקוק, למשל תהליכי הקרבת קורבנות או תרומות ומעשרות לכהנים וללוויים.

לפני שבוע היה לנו עסק עם קורח והבולען, ומיד עברנו לסיפור על נס מטה אהרן והמשכנו ברשימת מיסים שמוטלים על הקהל הרחב כדי לתמוך בכהנים ובלוויים שאינם עובדי אדמה ואין להם הכנסה. ברור שיש צורך לחקוק ולצוות, גם על דפוסי התנהגות כולל קורבנות וגם למילוי הקופה הציבורית והפרטית – כלומר שבט לוי, כי בלי חוקים אין חברה מתוקנת

אבל כל זה אינו מספיק, יש צורך לספק דרישות מיסטיות. אז כהמשך להטלת מיסים, בא ציווי שאולי משמעותו “הטלת פחד” מצד אחד ונתינת הזדמנות לגלות לתחום הלא ידוע שימוש באפר פרה להפעלת כוחות נסתרים לגילוי או למניעת התנהגות לא רצוייה של האישה

(מצטער – טעיתי, הזאת מי פרה אדומה הייתה על מנת לטהר  את הנוגע במת).

ומסתבר שלמרות שאנחנו באמצע ספר במדבר, אנחנו בסוף 40 שנות הנדודים, מתו אנשים (לא הנשים???) שהיו בגיל 20 ומעלה ביציאה ממצריים והגיעה תורם של המרגלים. לא כתוב מתי מתה מרים, כנראה הבת הבכירה של עמרם ויוכבד, אבל מצויין גילו של אהרן – בן 123 שנה. והוא עוד בגיל 83 עמד לפני פרעה מלך מצריים, ביחד עם אחיו משה בן ה – 80. ואכן גם משה רבנו, בפרשתנו, נענש אף הוא קיבל הודעה שהוא לא יזכה להיכנס לארץ המובטחת.

רצוי לעיין מה אומרים ההיסטוריונים על “נדודי בני ישראל במדבר. אבל זה עניין אחר. אז

פסוקי השבוע

כל הנוגע
ולמה העליתנו
וירדו אבותינו

ערב שבת שלום
פתיחה
מה קורה בפרשתנו? מתוך ויקיפדיה ב –

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%97%D7%A7%D7%AA

ציור על נושא

 

 

נחש הנחושת

….
הפרשה נפתחת בסוגיה הלכתית ארוכה בעניין מצוות פרה אדומה והלכות טומאת מת. לאחר מכן מתחילה הפרשה לתאר את קורות בני ישראל במדבר סיני בשנת הארבעים ליציאת מצרים:
פרשת מי מריבה: מרים הנביאה מתה, והעם מתלונן על מחסור במים. ה’ מצווה את משה רבנו לדבר אל הסלע כדי שיוציא מים. משה, בכעסו על בני ישראל, מכה את הסלע ומוציא מים. ה’ קובע שמשה ואהרון חטאו בפרשה זו, ולכן לא ייכנסו לארץ ישראל: “יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל – לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם” (כ’, י”ב).
משה מבקש ממלך אדום לעבור דרך ארצו; מלך אדום מסרב ועם ישראל עוקף את ארץ אדום.
מות אהרון הכהן; אלעזר בנו יורש את תפקיד הכהן הגדול.
“הכנעני מלך ערד” נלחם בישראל; ישראל מנצחים ומחרימים את הערים שכבשו.
פרשת נחש הנחושת: נפשו של העם קצרה מטורח הדרך והם מתלוננים על מחסור במים ועל מאכלם המורכב ממן. ה’ שולח נחשים המכישים את העם. כדי להתגבר על הנחשים מצווה ה’ את משה לעשות נחש מנחושת, “ושים אֹתו על נס; והיה כל הנשוך וראה אתו וחי” (כ”א, ח’).
העם ממשיך במסע ומגיע לגבול ארץ מואב, ושר שם את שירת הבאר.
כהקדמה לכיבוש סיחון על ידי עם ישראל, מתואר כיבוש מואב בידי סיחון קודם לכן.
עם ישראל נלחם בסיחון מלך האמורי ובעוג מלך הבשן ומנצח אותם.

יש בפרשה גם 3 מצוות =

שצז: מצוות עשה – לעשות מעשה פרה אדומה
שצח: מצוות עשה – טומאת מת
שצט: מצוות עשה – שיהא מ’ חטאת טמאים ומטמאים

שלצערנו ואולי לשמחתנו שתיים לפחות אינן ממומשות.בימינו, למרות שיש כאלה שעדין או יותר נכון – שוב מחפשים את הפרה. ואז אם ימצאו שוב יהיה משבר קואליציוני על מימוש המצווה. (לא אגלוש לפוליטיקה)

אז כמה – נושאים ופסוקים לעיון נוסף

 

זאת חוקת התורה – צו את בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה

אולי היה כתוב “זאת חידת התורה” ומישהו שינה את החידה לחוקה. חוק – מצוות פרה אדומה זה כמו לנפנף בד אדום לפני פר בזירה. אלא ששם הפר מתרגז.

האם זה שכתב ערך את הקטע על הפרה באמת תיאר מציאות, או שזו יצירה ספרותית דמיונית שהתפתחה ותפחה עד למסכת פרה ולא עד בכלל אלא מעל ומעבר. נראה מה הן תהליכי הכנת “מי הנדה” מאפר פרה אדומה

חיפוש ובחירת הפרה האדומה המתאימה (לא עלה עליה עול וכו’)

שחיטת הפרה מחוץ למחנה (? – ירושליים)

הזאת דם הפרה מול המשכן/מקדש

שריפת הפרה מול עיני הכהן המקריב

השלכת חתיכת עץ ארז, אזוב ושני תולעת אל תוך השריפה

איש אחר אוסף את אפר הפרה ומניח אותו מחוץ למחנה

ומה עכשיו? לא ברור, יש להניח שמתישהו שופכים את האפר לתוך גיגית או אמבט מלאה במים.ואכן מספר פסוקים לאחר מכן (פרק יט פסוקיז’, :ולקחו לטמא מעפר שריפת חטאת ונתו עליו מים חיים אל כלי. ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה….

קצת לא ברור מקריאה ראשונה ושנייה, וגם לא ברור השינוי מ – אפר ל – עפר. וכבר עיינתי בזה לפני שנתיים ב –

חקת תשע”ה

מתי העסק הזה נכתב? מתי ניתנה מצוות פרה אדומה – איננו יודעים – לפי המסורת זה הוכתב אי פעם אי שם בין מעמד הר סיני למות מריים, או שאין מוקדם ומאוחר בתורה, וכל הכבוד לחז”לינו שפתרו את בעיות העריכה של התורה ב 4-5 מילים.

פרשת חוקת – מכילה את הנושא הכי לא ברור במצוות התורה, פרה האדומה מנפנפת בסודר אדום ומעצבנת את טובי הפרשנים. וברור שהיות ומצווה כתובה ,היה ויש לקיימה. אלא שאין פרות אדומת בנמצא, לפחות לא בהישג יד.

גם לא ברור אם היו פרות אדומות, כלומר אם בכלל השתמשו באפר פרה אדומה לטהר טמאים. פשוט, פרט למצווה הכתובה בפרשתנו, אין במקרא כל איזכור של שימוש בפרה אדומה.
חז”לינו קבעו (על סמך ספורים, שהיו 9 פרות במשך מאות שנות קיום הפולחן בבית המקדש, אבל התנ”ך שותק.

האם הייתה פרה אדומה?

מה שכן מצאו – את המקום בו שרפו את הפרה. לפי

http://mountofolives.co.il/he/%D7%90%D7%95%D7%93%D7%AA-%D7%94%D7%A8-%D7%94%D7%96%D7%99%D7%AA%D7%99%D7%9D/%D7%94%D7%A8-%D7%94%D7%96%D7%99%D7%AA%D7%99%D7%9D-%D7%9B%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D-%D7%A9%D7%A8%D7%A4%D7%AA-%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%90%D7%93%D7%95%D7%9E%D7%94/

(לא אצטט)

והתפלספות בנושא יש הרבה, למשל מתוך

http://www.tehilim.co.il/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%97%D7%95%D7%A7%D7%AA/%D7%9C%D7%97%D7%95%D7%A4%D7%A9-%D7%A0%D7%95%D7%9C%D7%93/%D7%AA%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%9D

….
רבים שואלים, מדוע התורה כותבת ביחס למצוות פרה אדומה “זאת חוקת התורה”, ולא “זאת חוקת פרה אדומה” או “זאת חוקת הטהרה”, מדוע פרה אדומה מוגדרת כחוקת התורה כולה?
האור החיים הקדוש כותב כך – “ובדרך רמז, ירצה באומרו “חוקת התורה”, שאם יקיימו מצווה זו הגם היותה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב כאילו קיימו התורה אשר ציווה השם לאמור. כי קיום המצווה בלא טעם, יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקיים כל מצוות הבורא”. זאת אומרת, בתורה יש הרבה מצוות שכליות ומובנות, כמו למשל כיבוד אב ואם, לא תגנוב, לא תרצח וכדומה. בסוג מצוות אלו, למשל כשאדם מכבד את הוריו, אי אפשר לדעת האם הוא מכבד אותם משום שהשכל הישר מחייב זאת, או מפני שאלוקים ציווה. מהו המדד האם אדם מקיים מצוות מחמת ציווי הבורא או מפני השכל הישר? המדד יהיה במצוות ששכלו לא מבין את טעמם – האם גם אותן הוא מקיים או שהוא מזלזל בהם.
כשאדם מקיים גם את חוקות התורה הנסתרים מבינתו, אות הוא שגם את המצוות שהוא כן מבין בשכלו, הוא לא מקיים רק משום שהוא מבין את טעמם, אלא בעיקר משום שאלוקים ציווהו על כך, והראיה, שגם מצוות שאין הוא מבין את טעמם, הוא מקיים ללא פקפוק.
ראוי לכל אדם להשתדל לאמץ לעצמו את הגישה הנכונה הזו – שגם את המצוות השכליות הוא יקיים לא רק משום שהוא מבין, אלא בעיקר כי אלוקים ציווהו על כך. מדוע גישה זו כה חשובה? משום שאם אדם מכניס את ההיגיון שלו לתוך התמונה, אזי פעמים הוא יחליט לוותר על מצוות מסוימות, משום שכרגע השכל וההיגיון מורים לו אחרת, וכידוע, השכל מושפע מהרצון, ולא תמיד אדם רוצה מה שבאמת נכון בשבילו.
בל נטעה, וודאי שנדרש מהאדם לחקור ולנסות להבין בשכלו ככול שניתן את כל מצוות השם, אולם גם לאחר שאדם הבין והשיג את טעמי המצוות, אל לו לקיימם רק בגלל שהוא הבינם, אלא כי כך ציווהו השם…

ומתוך

https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/02/12_hukat/1.html

מוות בימי קדם, בטרם ידעה האנושות לזהות מחלות מדבקות ולקשרן לגורמיהן – חיידקים, וירוסים וטפילים אחרים, נגרם, אכן, תכופות, על ידי מגיפות, והיתה ללא ספק הצדקה לאמצעי הזהירות שננקטו בידי מנהיגי העם כדי למנוע הידבקויות. היום, כמובן, יש בידינו ידע ואמצעי מיגון אמינים יותר מאשר אפר של פרה אדומה. קדמונינו גם לא ידעו להבחין בין תופעות שנגרמו על ידי מחלות, לבין אלה שהן תוצאה של פעילות טבעית של הגוף. אלה גם אלה נקראו בשם הכולל “טומאה”, שיש להתרחק ממנה ולא להגיע למגע עימה.
“בכל האלילות כולה רשות הטומאה היא רשות הרע”, כותב פרופ’ קויפמן (1), בבואו להדגיש את ההבדל היסודי בין הגישה האלילית לאמונה היהודית. הטומאה באלילות מסכנת את האדם ואת האליל גם יחד, ולכן מטרת החיטוי שם היא למנוע סכנה גם מהאל עצמו. במקרא, כותב קויפמן, “אין הטומאה נחשבת מצד עצמה למקור סכנה וגם אין כל פעולה דמונית כרוכה בה”. ייתכן ואין בכך פעולה דמונית, אבל עובדה היא, שהמקרא מזהיר מפני סכנות הטומאה, עד כדי הטלת עונש מוות על מי שמפר את חוקי הטהרה: “כל הנוגע בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן יהוה טמא ונכרתה הנפש ההיא מישראל” (י”ט / 13).
ל”טומאה” במקרא יש משמעות מוחשית, והיא עשויה לעבור מגוף לגוף, כמו אותן מחלות או תופעות טבעיות שאינן מחלות שהוזכרו לעיל, או טומאת השעיר לעזאזל ופר החטאת (ויקרא ט”ז / 26-25). בפרשה שלנו עוסק המקרא בפרת החטאת – הפרה האדומה. לדעתו של פרופ’ קויפמן, אין בכל האמור לגבי טומאה זו משום סכנה כלשהי, ומשמעותה היא בתחום הקדושה בלבד (שם, עמ’ 541). נראה, שיש כאן התחמקות מעימות לא נוח של יהודי מסורתי או דתי עם מנהג, שהיה נהוג בימי קדם, וששום הסבר הגיוני אינו קיים עוד להצדיקו על פי תפיסת המדע של ימינו. שהרי לא ייתכן ש”אין סכנה” בטומאה, כשהמקרא חוזר ומזהיר, עד כדי הפחדה בנורא מכל – במוות. יש כאן בהחלט המשך מנוסח בכתובים של עולם מושגים קדום על שדים ועל שעירים, שלא נותר ממנו זכר, למעט הכתובים שכאן, או אמונות תפלות בקרב שבטים פרימיטיביים במקומות נידחים, שרופאי האליל שלהם מצליחים לבטל השפעות שליליות באמצעות מאגיה. השעיר לעזאזל מסמל את עולם השדים הטמא, והטיפול בו, כמו הטיפול בשריד השני של עולם השדים והרוחות – הפרה האדומה – נעשה מחוץ למחנה, או במדבר – כלומר, הרחק מאזור המגורים, הרחק ממגע עם אדם: “ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה” (י”ט / 9), או לגבי השעיר – “ונתן אותם על ראש השעיר ושילח ביד איש עתי המדברה” (ויקרא י”ז / 21).

ומתוך אותו אתר, ב –
https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/07/12_hukat/1.html
…ונזכיר בעניין זה רק את הסתירה שבין החוק הקטגורי המחייב את טמא המת להיטהר במי נידה, העשויים מאפרה של אותה פרה אדומה – ואיש אשר יטמא ולא יתחטא, ונכרתה הנפש ההוא מתוך הקהל, כי מקדש ה’ טימא, מי נידה לא זורק עליו, טמא הוא (במדבר יט20), ובין מעשהו של דויד, אשר מייד לאחר שנודע לו שבנו מבת-שבע מת – ויקם דויד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלותיו ויבוא בית ה’ וישתחו, ויבוא אל ביתו וישאל וישימו לו לחם ויאכל (שמואל ב’ יב20-19)…

לא רק שדויד איננו נזקק למי נידה, אלא שהוא מגיע ‘טמא מת’ אל בית ה’!
אלא שאין מה לתמוה, שהרי גם יאשיהו, “המלך הצדיק”, לא שמע מאודו את מה שכתוב בתורה, וכששפן קורא מספר התורה לפניו, הוא נתקף חרדה גדולה (מלכים ב’ כב 11-10). ברור שלא רק דויד לא ידע על קיום התורה, אלא גם יאשיהו, שמלך כ 400 שנה אחריו! וכל כך למה? משום שפשוט התורה לא הייתה קיימת, וכל מיני ‘שקרנים לשם שמיים’ שמו את הדברים הכתובים בה בפיו של משה, ויותר מזה – בפיו של האל. (ע”כ)
מספיק עם הפרה האדומה

2. זאת התורה אדם כי ימות באוהל

פעמיים “התורה”

המילה <התורה נמצאת בתחלת הפרשה” שם נאמר “זאת חוקת התורה” ועכשיו “זאת התורה אדם כי ימות…”איך נאמר “70 פנים לתורה” ולפי הרשב”ם. מתוך

halachayomit.com/farkashpinchas/aleh/Aleh%20Chukat%20III.doc

מהו “זאת חוקת התורה”? 3

“זאת חוקת התורה” – ולפנינו מפרש באיזו תורה הוא מדבר. דכתיב “וזאת התורה אדם כי ימות”, כלומר חוקת התורה שאמר למשה זאת התורה. (ע”כ)

והמשך הפסוק – משפט מעניין, “זאת התורה = אדם כי ימות”. מתוך

http://www.vorts.co.il/?p=633

:אמרו חז”ל על פסוק זה “דאמר ריש לקיש מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל”, והקשו למה רמזה לנו התורה דבר זה דוקא כאן בטומאת אוהל ולא בפסוקים של קבלת תורה? ותירצו, שבטומאת אהל הרי נתחדש לנו שאין החי והמת יכולים לדור בכפיפה אחת דהרי אם נמצאו החי והמת תחת אהל אחד, מקבל החי טומאה מהמת, וכמו כן צריכים לידע שאין החיים הרוחניים יכולים להתקיים ביחד עם מיתות רוחניות, דהיינו התשוקה ללימוד תורה נקראת “חיים רוחניים” ותשוקה לדברים זרים נקראת “מיתה רוחנית”, ושניהם אינם יכולים להתקיים יחד, על דרך שכתבו התוס’ בכתובות וז”ל “עד שהאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו”, וכן אפשר ללמוד להיפך – אין מלאך המוות שולט על מי שעוסק בתורה כיוון שהתורה הוי מקור החיים ובמקום החי לא שייך מיתה ולא מי ששולט על המיתה.
באותו הקשר של דברי ריש לקיש “שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה…”, חשבתי לומר שיש כאן עוד פשט בדברי ר”ל, אדם שניגש ללמוד תורה, יש לו להרגיש כאדם מת, שכמו שאדם מת אינו “שם לב” מה קורה סביבו, כך אדם בשעת לימודו יש לו להתמיד ולשקוד על התורה ללא שום הפרעה (ע”כ)

ומשהו יותר מעשי, מתוך

https://daf-yomi.com/Forums/Message.aspx?id=24394

כמה מילים על טומאת אוהל:
“זאת התורה: אדם כי ימות באוהל – כל הבא אל האוהל וכל אשר באוהל יטמא שבעת ימים” חידשה כאן התורה דין שאין בטומאת נבלות, שרצים או זבים, והוא – שמת מטמא באוהל. ואין חילוק בין החומרים מהם עשוי האוהל, כפי שמצטט רש”י את הברייתא בספרי, בד”ה “וחוטן כפול שישה” (כ”ח ראש ע”א) ע”ש ובתוס’.
אגב, אוהל גם חוצץ בפני הטומאה כדי שלא תעבור הלאה. (ע’ אהלות פ”ח פירטה המשנה אוהלים שמביאים את הטומאה ואוהלים שחוצצים).
בהמשך הפרשה, כשהתורה מצווה על ההיטהרות, נאמר “ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה על האוהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם…” למדנו שהאוהל עצמו נטמא.
היה מקום לומר שדיבר הכתב בהווה, אבותינו היו יושבי אוהלים ולכן דיבר הכתוב על אוהלים, אבל הוא הדין בית. אבל מתברר שלא כך, אלא למדים ממשכן שדוקא אוהל ולא בית.

ולאו דוקא אוהל העשוי משער עיזים, כפי שדרך יושבי המדברות לעשות, אלא כל מה שהיה במשכן, אם האהיל על המת – נטמא אף האוהל עצמו.
ולכן אוהל שעשוי מפשתן – נטמא גם האוהל עצמו במת. וכן אם עשוי מעור, וכן אם עשוי מנוצה של עיזים (כפי שמוזכר בפירוש ריש עמ’ ב’), ומסתבר שגם אם עשוי מצמר.
אבל קרשים – אינם נטמאים באוהל, כפי שאומרת הגמרא בפירוש, וה”ה בית אבן או גג מתכת.
וכאן יש שתי הערות:
(1) למדנו לעיל דף י”ז ע”א (מהמשנה באהלות ריש פט”ז) שמרדע שהאהיל על המת – נטמא המרדע עצמו. כלומר, יש לחלק בין כלי עץ שמאהיל על מת, כדוגמת המרדע, שהוא נטמא, לבין אוהל העשוי מנסרים של עץ שהוא אינו נטמא.
(2) בכלים ריש פכ”ז רואים שכל בגד יכול להיטמא כאוהל. לכן דעת הרמב”ם שהלימוד ממשכן הוא על כל האריגים. (רמב”ם פ”ה מטומאת מת הי”ב, וע’ פיהמ”ש כאן).
לעומת זאת הקשו הראב”ד שם ותוס’ אצלנו מהמשנה באוהלות ריש פ”ח, המדברת על סדין שאם הוא אוהל – הוא חוצץ בפני הטומאה, אם הוא נטמא בעצמו, הקשו הראב”ד ותוס’ – איך דבר טמא חוצץ?
ולכן דעתם שהלימוד מהמשכן הוא על החומרים האלו, אבל בדים אחרים שעשו מהם אוהל – אין האוהל עצמו נטמא, ולכן הוא יכול לחצוץ בפני הטומאה.
והר”ש שם בפירושו למשנה תירץ שזהו דין מיוחד באוהל, שלמרות שנטמא – יכול לחצוץ. כך שכנראה הוא סובר כהרמב”ם שכל האריגים אינם נטמאים כשעשו מהם אוהל. (ע:כ)

וסיפור יפה מתוך

http://www.parashatshavua.com/

“סיפור א’ לשולחן שבת

על הפסוק – “זאת התורה אדם כי ימות באוהל” לומדים חז”ל כי רק יהודי שנפטר , מטמא טומאת מת את כל מי שהיה נוכח באוהל/בחדר ואילו גוי שמת מטמא רק אם נוגעים בו(טומאת מגע). התלמוד דורש את הפסוק “אתם (עם ישראל) קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם”
וננסה להבין מדוע ישראל מכונים “אדם” ומדוע אומות העולם אינם קרויים “אדם”? נבאר זאת על ידי סיפור :
בשנת תרע”ג (1113) התקיים באוקראינה משפט ידוע בשם “משפט בייליס”. ובו העלילו על יהודי בשם מנחם מנדל בייליס, שרצח נער נוצרי כדי להשתמש בדמו לצורך אפיית מצות בחג הפסח.
אחת הטענות של הקטגוריה במשפט, הייתה האמרה המפורסמת “אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם” – כיוון שכך, טענה הקטגוריה, יש לגיטימציה להרוג את מי שאינו יהודי שהרי הוא לא נחשב אדם.
רבה הראשי של רוסיה, שלח את רבי מאיר שפירא מלובלין אל אותה עיר בה התנהל המשפט כדי להעיד עדות אופי על מנחם בייליס שעמד למשפט על לא עוול בכפו. הרב לא הסס, ולמרות שלא הכיר את “הנאשם” נסע בחפץ לב כשלבו שלם ובטוח במצוות רבו. לאחר שבועות ארוכים של נסיעה מתישה הגיע סוף סוף למקום ונכנס לאולם בית המשפט לתת עדות אופי על יהודי שהוא מעולם לא ראה. השופט הרוסי ראה את הרב, והבין שהוא לא מכיר את הנאשם, החליט להתלוצץ וכך אמר לו: אני אצטט בפניך קטע מהתלמוד שלכם, אם אתה מצליח להסביר לי את משמעותו אני אזכה את הנאשם… הרב הסכים והשופט “עט” עליו עם המשפט – “אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם”, מה? תמה השופט, וכי אנחנו לא בני אדם? פנה הרב בשלווה ואמר לשופט, וודאי שאתם בני אדם, אבל אתם לא “אדם”. השופט “הרים גבה” ושאל – מה כוונתך? אענה לך כדרך שיהודי עונה לחברו – בשאלה. תגיד לי אדוני השופט, אם היה נודע לך שבלובלין הרחוקה עומד רוסי – בן עמך – למשפט, היית נוסע כדי לתת עליו עדות אופי אם אתה לא מכירו? וודאי שלא, השיב השופט, אני לא מכיר אותו – שיסתדר. אה! כעת תבין, אמר הרב. רק אצלנו, אצל עם ישראל, כשיהודי אחד ב”סוף העולם” שרוי בצרה, חבריו מרגישים את כאבו ומנסים לעזור לו ככל שביכולתם, הנה, אני באתי מלובלין הרחוקה, בוססתי את רגליי בשלג ובקור כדי להעיד עדות על יהודי שמעולם לא הכרתי. אתם, אומות העולם, אמנם קרויים בני אדם, אבל אינכם “אדם” אחד, אנחנו – “אדם” אחד. אגב, זאת הסיבה שאין “אדם” בלשון רבים… כמו בזמן שהאצבע כואבת לאדם כל הגוף משתתף ומזדהה עם הכאב, כך אנחנו – עם ישראל – כולנו גוף אחד. (ע”כ)

3. לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון

(מתוך גליון חב”ד לפרשתנו – שקראתי בבית הכנסת ואין לי את המקור) שואלים למה התלונה הייתה על זרע ותאנה….למה לא ארץ זית, שמן ודבש”?

והתשובה היא שבמדבר היו להם זיתים לשמן המשכן וגם דבש תמרים, מעצי תמר שנמצאו באילים. 70 עצי תמר.
4. כה אמר אחיך ישראל
קודם לא רצו מלחמה ועכשיו כן????
קריאה לשלום שנענית באיום למלחמה
בני ישראל מתקרבים לארץ כנען מצד מזרח ולפניהם יש מעצור, ארץ אדום משה המנהיג לא רוצה מלחמה, רוצה רק לעבור לכנען בדרך הקצרה. אז הוא מבקש רשות מעבר ממלך אדום ומצפה לתשובה חיובית מעין פרוטקציה דרך הקרבה המשפחתית, “”כה אמר אחיך…” וגם התחשבות בקשיים איתם התמודדו בני ישראל בעבר. לצערו התקבלה תשובה שלילית עויינת. “ויצא אדום לקראתו ביד חזקה”

והיחסים בין עם ישראל לארץ אדום מסתבכים עם הזמן
מתוך
https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/toldot/zol.html
…..
העובדה, שהסיפור רומז לסיפור אחר, כלומר: למפגש בין יעקב לעשו בבוא יעקב מחרן.
מילות מפתח משותפות קוראות להבחין בדמיון שני הסיפורים,
מילים כמו: “וישלח יעקב מלאכים” – “וישלח משה מלאכים”, “אחיו” “אחיך”, “לקראתך” “לקראתך”, “יעבר” “נעברה”,
השורש ‘הלך’ ומילית הבקשה “נא” הרווחת בשני הסיפורים. ]1[
גם השמות שבהם מכונים המשתתפים בספר במדבר, רומזים על אירועים בספר בראשית: “ישראל” על שם “כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל” )בר’ לב כט(, ו”אדום” – “על כן קרא שמו אדום” )בר’ כה ל(. ]2[ (ע”כ ויש המשך היסטורי ופרשני לעיון נוסף)
מומלץ מאמר אחר באותו נושא ב –
http://www.daat.ac.il/he-il/tanach/iyunim/neviim/treyasar/amos/prakim/aiz-al-rodfo.htm?printview=true
(לא אצטט)
ומתוך אוסף מאמרי חז”ל בנושא ב –
http://www.aspaklaria.info/004_DALET/%D7%93%D7%95%D7%A8%20%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%91%D7%A8%20%20%20%D7%95%D7%90%D7%93%D7%95%D7%9D.htm
…מדרש רבה:
אתה ידעת את כל התלאה וגו’, אמרו לו אתה ידעת כשאמר הקב”ה ידע תדע כי גר יהיה זרעך (בראשית ט”ו) אנו נשתעבדנו ואתה בן חורין, וירדו אבותינו על אותו העינוי, משל לשני אחין שיצא שטר חוב על זקניהם, פרע אותו אחד מהם, לימים התחיל לשאל חפץ מאחיו… מי באר, מי בורות היה צריך לומר, למדך תורה דרך ארץ שההולך לארץ שאינה שלו ויש בידו צורכו לא יאכל ממה שבידו, אלא שלו יהא מונח ויקנה מן החנוני בשביל להנותו… לא תאמר שאנו מטריחין עליך, שכר אתה עושה לעצמך. כך אמר הקב”ה למשה (דברים ב’) אוכל תשברו מאתם וגו’, אמר להם משה התירו לכם כיסכם שלא יאמרו עבדים היו עניים הם, הראו להם עושרכם וידעו שלא הפסדתם בשעבוד… דרך המלך נלך, שאנו חוסמין את בהמתנו. לא נטה ימין ושמאל – זה קשה מכולם שאמרו לו בכל סביבותינו יש לנו רשות להרוג ולבוז, אבל בגבולך לא נטה. (במדבר פרשה יט ז)..

מדרש הגדול:
ויבאו בני ישראל… שנת ארבעים היתה וראש חדש ניסן היה, ובו בפרק שלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום. (במדבר כ א)
וישלח משה מלאכים, אמר לו אף על פי שאתה שוטמינו עד עכשיו אנו נוהגין בך מנהג אחוה, כה אמר אחיך ישראל. (שם כ יד)
ויאמר אליו אדום, כששלח לו משה אמר לו אפילו יש לך כמה כלי זיין, קול אחד אנו צווחין קמי קודשא בריך הוא ומפיל לך ולחיילותיך לפנינו, למה שהוא פטריקון שלנו, שנאמר (בראשית כ”ז) הקול קול יעקב. אמר להן אתם בטוחין על קולכם, אף אני בטוח על פטריקון שלי, (שם) ועל חרבך תחיה, לכך הוא אומר פן בחרב אצא לקראתך. כיון ששמעו כך הניחוהו והלכו להם, שעדיין לא נתמלאת סאתו… (שם שם יח)…

ויבאו בני ישראל… שנת ארבעים היתה וראש חדש ניסן היה, ובו בפרק שלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום. (במדבר כ א)
וישלח משה מלאכים, אמר לו אף על פי שאתה שוטמינו עד עכשיו אנו נוהגין בך מנהג אחוה, כה אמר אחיך ישראל. (שם כ יד)
ויאמר אליו אדום, כששלח לו משה אמר לו אפילו יש לך כמה כלי זיין, קול אחד אנו צווחין קמי קודשא בריך הוא ומפיל לך ולחיילותיך לפנינו, למה שהוא פטריקון שלנו, שנאמר (בראשית כ”ז) הקול קול יעקב. אמר להן אתם בטוחין על קולכם, אף אני בטוח על פטריקון שלי, (שם) ועל חרבך תחיה, לכך הוא אומר פן בחרב אצא לקראתך. כיון ששמעו כך הניחוהו והלכו להם, שעדיין לא נתמלאת סאתו… (שם שם יח) (ע”כ)
ומתוך מאמר ששואל ועונה ב =
http://rotter.net/forum/torah/7880.shtml
……
שאלות:
א. מדוע כאשר שולח משה מלאכים אל מלך אדום, הוא אומר בלשון רכה “אעברה נא בארצך”, ואילו כאשר הוא פונה אל סיחון הוא פונה בלשון תקיפה “אעברה בארצך”?
ב. מדוע מסרב מלך אדום לפניית משה לתת לישראל לעבור דרך ארצו?
ג. מדוע ישנה פניה נוספת אל מלך אדום שנית לאחר סירובו הראשון, ומדוע הפעם הפונים הם בני ישראל ולא משה?
ד. מדוע מסיק רש”י שבני ישראל ניסו להתחבר לעשר הרשע?
ה. מדוע ישראל נוטה מעל אדום ולא נלחם בו, ואילו בסיחון ובאמורי כן נלחם?
תשובות:
מטרתו של משה רבנו בכל המהלכים הללו הייתה ללכוד את ערי האמורי בלי להרוס אותם, על מנת שלבני ישראל יהיו ערים לגור בהם מבלי שיהיה צורך לבנות אותם (וערי האמורי, כך מספרים חז”ל, היו בצורות וחזקות).
הקדמה: בכל מקום במקרא בו נאמר “מי”, המשמעות היא שהמים אינם ראויים לשתיה, בניגוד ל”מימי” המציין מים מתוקים וטובים לשתיה.
דוגמאות למים שאינם ראויים לשתיה: “מי ים סוף” (מלוחים), “מי המבול” (מים רותחים), “בת מי זהב” (רש”י: עשיר היה ואין הזהב נחשב בעיניו לכלום, לכן מי ולא מימי).
דוגמאות למים טובים לשתיה: “מימי היאור” “מימי העיינות”. (מומלץ לעיון נוסף)

5. וישלח משה לרגל את יעזר

והמשך מתוך המאמר לעיל
…..אולם משה כלל אינו רוצה לעבור דרך אדום, והוא משחיל בתוך דבריו מילה שמעליבה את מלך אדום וגורמת לו לסרב לבקשה שלכאורה נראית כבקשה יפה ותמימה, הוא אומר לו “לא נשתה מי באר”, דהיינו, המים שלך אפילו לא ראויים לשתיה”.
מלך אדום מתעצבן, כצפוי, ומסרב לתת למשה לעבור דרך ארצו.
בני ישראל, שלא מבינים את כוונת משה, חושבים שמשה עשה טעות כשהעליב את מלך אדום ופונים אליו הם והפעם הם משבחים את המים “ואם מימיך נשתה”, וזו כוונת רש”י הקדוש באומרו “שנתחברו להתקרב לעשו הרשע” ובגלל מעשה זה חסרו את אהרן הצדיק.
מלך אדום עדיין מסרב ויוצא לקראת ישראל המדברה, ובני ישראל, עפ”י ציווי הקב”ה שלא להתגרות באדום, נוטים מעליו.
כל המהלך הזה של משה היה כדי לפרסם באיזור שמלך אדום איים על ישראל במלחמה, וישראל פחדו ונטו מעליו כדי לא להלחם.

מכאן אנו עוברים למקרה השני, לסיחון מלך האמורי. כאן כבר משה אינו מחוייב שלא להתגרות באמורי ומשה משתמש בלשון תקיפה “אעברה בארצך”, וגם את סיחון הוא מרגיז באומרו “לא נשתה מי באר”.
סיחון, כצפוי, מסרב, וביודעו את שאירע עם אדום, הוא אוסף את כל עמו, ויוצא לקראת ישראל המדברה. עם ישראל נלחם באמורי ויורש את ארצו בשלמותה, מבלי להרוס את הערים.
את מעט האמורי שנשארו ישובים בעריהם הוריש משה, שוב, בדרך מבריקה:
במדבר כא’, לב’ “וישלח משה לרגל את-יעזר, וילכדו בנותיה; ויורש, את-האמורי אשר-שם”.
הרי אם שולחים מרגלים לרגל את יעזר, משמע שרוצים ללכוד את יעזר, מדוע “וילכדו בנותיה”?
אלא, משה שולח מרגלים לרגל את יעזר, בני היישובים מסביב באים לעזור לבני יעזר לשמור על העיר, ומפקירים את יישוביהם, ואז “וילכדו בנותיה” (בנותיה הם היישובים הקטנים שמחוץ לעיר הגדולה יעזר). (ע”כ)
ומשהו על המקום בשם יעזר ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A2%D7%96%D7%A8

נחלות שבטי ישראל
יעְזֵר הייתה עיר מקראית בעבר הירדן, אשר שימשה כעיר לויים בנחלת שבט גד.
העיר נזכרת תחילה בספר במדבר, בתיאור הערים שבני ישראל כבשו מהאמורים: “וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵרוַיִּלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ”, וכן: “וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה … עֲטָרוֹת וְדִיבֹןוְיַעְזֵר וְנִמְרָה, וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן… וַיִּבְנוּ בְנֵי גָד אֶת דִּיבֹן וְאֶת עֲטָרֹת וְאֵת עֲרֹעֵר וְאֶת עַטְרֹת שׁוֹפָן וְאֶת יַעְזֵר וְיָגְבְּהָה וְאֶת בֵּית נִמְרָה וְאֶת בֵּית הָרָן עָרֵי מִבְצָר וְגִדְרֹת צֹאן”
בספר יהושע נזכרת העיר בתיאור נחלת שבט גד וכן כאחת מערי הלווים שבנחלת השבט.
מאוחר יותר, נזכרת העיר בתיאור המפקד שערך דוד המלך בממלכתו
העיר נזכרת ב”משא מואב”, שנשאו הן ישעיהו הנביא והן ירמיהו הנביא על ערי מואב: “כִּי שַׁדְמוֹת חֶשְׁבּוֹן אֻמְלָל גֶּפֶן שִׂבְמָה בַּעֲלֵי גוֹיִם הָלְמוּ שְׂרוּקֶּיהָ עַד יַעְזֵר נָגָעוּ … עַל-כֵּן אֶבְכֶּה בִּבְכִי יַעְזֵר”, וכן: “מִבְּכִי יַעְזֵר אֶבְכֶּה לָּךְ הַגֶּפֶן שִׂבְמָה נְטִישֹׁתַיִךְ עָבְרוּ יָם עַד יָם יַעְזֵר נָגָעוּ”
במהלך מרד החשמונאים נכבשה העיר על ידי יהודה המכבי
אוסביוס, בחיבורו האונומסטיקון (תחילת המאה ה-4 לספירה), ציין כי העיר הייתה נושבת בתקופתו, ושכנה כשמונה מילים מערבית לרבת עמון. במקום אחר באונומסטיקון, צוין כי העיר שוכנת כעשרה מילים מערבית לרבת עמון וכ-15 מילים מצפון לחשבון, בסמוך לנחל גדול היורד לירדן[.
בעת המודרנית היו שהציעו לזהות את העיר הקדומה עם “ח’רבת א-צאר”, השוכנת כ-10 ק”מ מערבית לרבת עמון וכ-15 ק”מ צפונית לחשבון, או עם “ח’רבת סירה”, השוכנת כשני ק”מ צפונית מזרחית ל”ח’רבת א-צאר” עם זאת, מכיוון ש”ח’רבת א-צאר” נמצאת בתחומה של רבת עמון, בעוד שיעזר אמורה להימצא בגבולה, יש המזהים את העיר עם “תל-צאפוט”, הנמצא כ-12.5 ק”מ מערבית לרבת עמון. זיהוי זה תואם גם את הגרסה בתרגום השבעים לספר במדבר, פרק כ”א, פסוק כ”ד: “יעזר גבול בני עמון”. (ע”כ)

זהו – תקופת ההתנחלות בארץ התחילה. אומנם בצד המזרחי של הירדן. אז מה?

אלך לישון קצת
שבת שלום. ושבוע טוב
להת

Leave a Reply