From:
Sent: Sunday, 9 July 2017 3:42 AM
To:
Subject: וירא בלק … ויקם בלעם…ויחר אף א-להים…ותרא האתון
פרשת בלק – מלאה בפעילות – פרשה דינמית. מתחילה בעלילה, ממשיכה בברכה ומסתיימת באורגיה מינית ופורענות
עיונים קודמים
בלק תשע”ג
בלק תשע”ד
(על : האתון המדברת, המסע של בלעם, שלוש פעמים, הברכה)
בלק תשע”ה
. |
(על: בלק ובלעם, ותפתח האתון את פיה,., באיזו שפה. וילך שפי),
בלק תשע”ו
(על: בלעם – האתון, כי הכיתני, שלוש רגלים, 7 מזבחות,
הקדמה כללית
מסתבר שמאז שחר העם העברי/ישראלי, שהחל אי אז במצריים בתקופת “עבדים היינו”, א אי שם במדבר, אויבי ישראל לא בוחלים בשום אמצעי כדי “להילחם” בבני ישראל. החל מ “ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים”, ואז אחרי נצחונות הישראלים במספר מלחמות הם פונים אל האו”ם – אופס אל הקוסם מארץ “עוץ” שיבוא ויחולל קסמים בפיו, לפחות לנאץ את עם ישראל, ולא נשכח את המן, וכו’ וכו’ אז כלום לא השתנה וההיסטוריה חוזרת על עצמה, לא חסרים משמיצי ומקללי ישראל, וקצת חבל שה’ לא התערב/מתערב למניעת הרדיפות ונסיונות ההשמדה של העם “הנבחר”.
והסיפורים על הרפתקאות בני ישראל במדבר ממשיכים. רק השאילה שכבר שאלתי בעיונים קודמים “האם בני ישראל ידעו על הנסיון של בלק לשכור מקצועי מקלל והפיכת הקללה לברכה? האם זה שודר והופץ ב”אל ג’זירה” של אותם הימים. או שיש להניח שתושבי האיזור ראו את בלק מלכם נודד עם בלעם ממקום למקום, בונה 7 מזבחות ומקריב 7 פרים ואחרי זה משמיע נאום כלשהו, והם ,התושבים הפיצו את הסיפור – ללא צנזורה.
פסוקי השבוע
את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר
לא תאור את העם כי ברוך הוא
לקוב אויביי לקחתיך והנה ברכת ברך X2
גם קוב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו
(יופי של חילופי דברים)
ערב שבת שלום
פתיחה
הפרשה מעניינת מכמה סיבות. כהתחלה – שם הפרשה, “בלק” שם של אדם שאינו יהודי ועוד אדם מנהיג מדינה, שהתכוון להביא שואה על עם בני ישראל באמצעות של קללת קוסם..
יש לנו עוד פרשה אחת (מתוך 5 שמות פרשה) עם שם של אדם (אישה) = נח, חיי שרה, יתרו, בלק, פנחס. מה הם עשו להצדיק קריאת פרשה על שמם. אולי זו מקריות, כל שם פרשה הוא מקרי ואין לו משמעות מיוחדת – אבל יש שמות לפרשות ואפשר לפתח רעיונות, למשל על —
נח = איש צדיק
שרה – אישה יפה
יתרו = יועץ מדיני
בלק = מלך אנטי ציוני
פנחס = נוקם ב”בועל ארמית”
מה הסוד מאחרי כל זה? אינני יודע כרגע, אבל לא קשה לפתח ולפתוח את הדמיון ולא כאן המקום
אז פתאום מופיעה פרשה שרובה ככולה – פרט ל – 9 (תשעה) פסוקים אחרונים אינה שייכת למה שקורה לעם ישראל – לשבטיו השוכנים במדבר. אולי כדי לרמוז על הקשר בין בלעם לזנות העם עם המדייניות. אירוע שצורץ לנאומי בלעם בסוף הפרשה.
ובעיקר הפרשה מספרת על מלך שרוצה להשתמש בכוחות מאגיים של אדם מפורסם כקוסם שברכותיו או קללותיו מתממשות.
ותמוה גם המשך זרעו של אותו מלך. מתוך
…^ “אמר רבי יוסי ברבי חנינא: רות בת בנו של עגלון, בן בנו של בלק מלך מואב”. בבלי, הוריות י ב. ועיינו עוד בבבלי, סנהדרין קה ב, ונזיר כג ב, ובסוטה מז א. לפי בעלי התוספות קיים מרחק של כמאתיים שנים בין אהוד לבועז ולכן רות הייתה צאצאית של כמה דורות. (בעלי התוספות בבלי, יבמות מ”ח ב)
והסיפור מורכב מארבע עלילות משנה
– בלק משכנע את בלעם לבוא לקלל וה’ מתערב
– האתון של בלעם מדברת
– ההכנות של בלעם לפני הנאום
– הנאום שעיקרו ברכה בסגנון מליצי
.
וכבר שאלתי באחד מעיוני הקודמים, כנרשם לעיל, איך נודע הדבר לעורכי התורה? ברור – ה’ הכתיב למשה, יפה. אבל עד כדי כך? למסור ואולי גם לתרגם את שירתו = ברכתו של בלעם? מוזר. אבל למי ולמה זה חשוב? האם זה טוב שזה ישנו.” האם זה לכבודו של ה’ שמצד אחד הוא נותן רשות לבלעם ללכת ומצד שני משתמש באתון ככלי תקשורתי?
רוב חז”לינו ואולי אפילו כל פרשנינו לדורותם, כולל רבים אחרים, טרחו להסביר את הרעיונות התמוהים הטמונים בפרשתנו. והרחבתי על זה את הכתוב בגליונותי הקודמים.
ולעומת הגישה המסורתית, יש גם גישה רפורמית, מותך
הפחד כגורם מפעיל
הרבה גילה קן
“…וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב-הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָלאֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָקבֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא…” (במדבר כ”ב).
הדרשה הזו על פרשת בלק היא על פחד, ועל כעס. יש דרכים שונות להתמודד עם פחד. אפשר לתקוף, אפשר לברוח, אפשר להתכנס אל תוך עצמנו. אפשר להתייצב מול המפחיד ולדבר איתו. הפרשה הזו מאיירת בפנינו אפשרויות שונות (רמז, לא בטוח שאלוהים מצטייר באופן מוצלח כל-כך בסוף הסיפור).
בלק תוקף את ישראל משום שהוא מפחד מהם, מגודלם הרב ומשמם ההולך לפניהם – ואולי אפילו מהאל שלהם. בלק מפחד שישראל יגיעו אל ארץ מואב ויחסלו להם את כל המחיה. לכן הוא מחליט לגרש אותם ולדאוג לכך שלא יחזרו. הוא היה יכול להחליט החלטות אחרות, אך הוא בחר בדרך זו.
בלעם מפחד מהאתון שלו. זה מצחיק, אך זה המצב. האתון המוכרת לו מתמיד, מתחילה פתאום להתנהג בצורה מוזרה. ובלעם נתקף פחד וכעס על הבהמה המשונה שהוא רוכב עליה. יכול היה לנסות ולברר מה קרה לה, לסמוך עליה שהתנהגותה המשונה נובעת מסיבות אמיתיות לה – אך לא. הוא מכה אותה כדי שתכנע לו:,,,,
ויש את פנחס הכהן, שכל כך הרבה כבר נכתב עליו ונראה לי חבל לבזבז על דמותו מילה אחת נוספת. אבל בהקשר שלנו, האיש פועל מתוך פחד אלוהים. הוא מפחד מהאל שלו, האל שלנו, זה הדורש שיהרגו את כל הנוהים אחר בעל-פעור. ואחרי שלאורך הפרשה אנשים מאיימים בטבח, ברצח ובהרג, לבסוף נשפך הדם:
“…וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶםאֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ…” (שם כ”ה ח’).
ואז שקט.
האתון מפחדת ממלאך אלוהים הנגלה אליה וחרבו שלופה בידו, ואדונה הרוכב עליה מכאיב לה. גם היא הייתה יכולה לנשוך את הרוכב, לזרוק אותו מעל גבה ולברוח משם. גם בפניה עמדו מספר אפשרויות התמודדות עם המצב המכאיב שהוכנסה אליו.
אך היא מחליטה לבחור בנס –
“…וַיִּפְתַּח ה’ אֶת-פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. …” והיא שואלת אותו עוד, “… הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָאֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּןהִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה…”?. (שם כ”ב כ”ח-ל’)
האתון נכנסת איתו לשיחה, והיא מאפשרת לבלעם לענות לה במילים, כלומר, היא מאירה אפשרות נוספת לתקשורת ביניהם. האתון ניצלה ממוות, ובלעם שחזר אליה בדברים וענה לה במילים, זכה שנפקחו עיניו, וגם הוא ראה את מלאך אלוהים….
סופה של הפרשה הוא קשה, מכיוון שכאן אנחנו מתמודדים עם פחדיו של אלוהים, ואלוהי המדבר שלנו מלא פחדים וחרדות נטישה ואלימות.
בין שידעו ובין שהדבר הוסתר מהם, ניצלו עתה ישראל מאלימותו המקללת של בלק, והנה הם מנסים להתקרב אל העם החדש שפגשו. העם מנסים לפתוח בשיחה עם מואב, ובתגובה, אלוהים מביא עליהם מגיפה שהרגה מתוכם 24,000 אנשים.
מכיוון שאלוהים לא רוצה לחלוק את עמו עם אלוהים אחרים ועם עמים אחרים – הוא העדיף להרוג אותם בעצמו. והדרך היחידה להרגיע את האל המשתולל היתה ללמוד ממנו ולחקות את מעשיו, לעבוד אותו ביראה, ולהרוג את מי שבקשר עם העולם החיצון. (ע”כ)
ולאיזון צפייה בגישה מסורתית ב –
ואפשר לפתוח את חומש מקראות גדולות ולעיין ברש”י ועוד.
ומתוך
“פרשת בלק היא הפרשה היחידה בתורה, מאז תחילת ספר שמות, בה הנביא אינו משה. נושא הפרשה – כמו נושא התורה כולה – הוא אמנם עם ישראל, אך היחס אליו הוא במבט מבחוץ, ולא מתוך מחנה ישראל. חז”ל במסכת בבא-בתרא קבעו: “משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב”. הם הפרידו בין התורה כולה לבין פרשת בלעם, כדי ללמד שמשה כתב את פרשת בלעם כפי שציווה לו ה’, כחלק מן התורה. למעשה, מאחורי קביעה זו עומד עולם שלם.
בפרשת בלק מרובות התמיהות והחריגות, ובפרט מרובים השינויים בשמות ה’. התורה עוברת משם אלוקים לשם ה’, לכאורה בלי סדר והיגיון. פסוק מפתח, שעשוי ללמד אותנו על משמעות הפרשה כולה, מופיע בראשית הברכה השלישית של בלעם: “וירא בלעם כי טוב בעיני ה’ לברך את ישראל, ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים”. מלשון זו ברור שבפעמים הקודמות אכן הלך בלעם לקראת נחשים – כלומר, הוא ניסה לעסוק בניחוש ובכשפים. מכאן, שדבריו (בפעם השלישית) “כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל” אמורים אחרי שניסה פעמיים ללכת בדרכי הנחש והקסם, אך נכשל. רמז לכך אכן מופיע בכתוב – “ויקר אלוהים אל בלעם”, ודרשו חז”ל שלשון זו רומזת ללשון טומאה. ואכן, בפרשת מטות מופיע במפורש: “ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב”. ….
הווי אומר, במעברים משם אלוקים לשם הוי”ה, התורה רומזת לכך שבלעם השתמש בלשון אלילית, ולא בלשון הכתובה בתורה, ואין לפרש מעברים אלו כדרך שהם מתפרשים בכל התורה כולה. כמובן, אי-אפשר היה לכתוב בתורה את דבריו האמיתיים של בלעם, שהרי התורה גוזרת לאבד את שמות האלילים, וודאי שאינה יכולה להזכירם בפירוש….
ייפלא, אפוא, שחז”ל השתמשו בשם ‘בלעם ותלמידיו’ ככינוי לאותו האיש הנוצרי, שהוא ותלמידיו חשבו להיבנות מהסתר הפנים שבין ה’ לישראל, חלילה. אף סופם יהיה כסופו של בלעם, ורק ברכה תצא לישראל מכל דבריהם, אפילו אם ילך התהליך ויימשך דורות רבים.(ע”כ)
ועוד מקודה מעניינת על הפרשה (רובה של הפרשה) מתוך
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/balak/tab.html
/////
…..הנה, ר’ יהודה בן זבידא )או זבודא( ציין, שחכמים ביקשו לקבוע
את הפרשה הזו כאחת הפרשיות של ‘קריאת שמע’ שאנו מצווים על קריאתן
ערבית ושחרית. הטעם שלא עשו כן הוא כדי שלא להטריח את הציבור )ירושלמי
ברכות א, ה; בבלי ברכות יב, ע”ב(. כפי שנראה בהמשך, התלמודים הבינו
שלא ביקשו לכלול את כל פרשת בלק בתוך ‘קריאת שמע’, אלא רק פסוק
אחד או שניים מתוכו. אמנם בפסוק אחד אין טירחה מרובה לציבור, אך
התלמוד הבבלי העיר, שאי אפשר לקרוא פסוק אחד מתוך פרשה שלמה, כי
פרשה שלא פסקה משה – אין אנו רשאים לפוסקה. פירוש הדבר, היות שפרשת
בלק היא יחידה אחת בספר התורה, ואיננה מחולקת לפיסקאות סתומות
או פתוחות, הרי משה כתב אותה כיחידה אחת, ואין חז”ל יכולים לקבוע,
שיש לקרוא רק פסוק אחד מתוכה.]3[
השאלה הגדולה היא, איזה פסוק בפרשת בלק הוא כה חשוב, שיש לצרפו
ל’קריאת שמע’? יש לכך שתי תשובות, המופיעות הן בתלמוד הבבלי והן
בתלמוד הירושלמי. תשובה אחת הובאה בירושלמי בשמו של ר’ יוסי בר
אבין, והצעתו היא, משום שיש בפרשה זאת “יציאה ומלכות”. עניין ה”יציאה”
מבואר במקבילה בבבלי, ועל פיה יוצא, שהיציאה היא יציאת מצרים הנזכרת
במשלו השני של בלעם על עם ישראל: “א-ל מוציאם ממצרים” )כג כב(.
עניין המלכות אינו מבואר בתלמוד, אבל מסתבר שהוא רומז לפסוק שלפניו
“ותרועת מלך בו” )כג כא(.]4[ יש מקום לשער, שכוונתו של ר’ יוסי
בר אבין היא, שבמקום פרשת ציצית, הנכללת בחובת ‘קריאת שמע’, משום
שנזכר בה עניין יציאת מצרים, ראוי היה להזכיר את דבריו של בלעם,
שיש בהם משום יציאת מצרים וגם משום מלכות ה’.
אך הבבלי אינו מזכיר את עניין המלכות כאחד מנימוקיו של ר’ יוסי
בר אבין, והוא מסתפק בסיבה של אזכור עניין יציאת מצרים. על כך
הקשה התלמוד, שיש הרבה פרשיות בתורה, שנזכרת בהן יציאת מצרים,
ומדוע א”כ יש להעדיף דווקא את פרשת בלעם? כתירוץ לקושיה מביא התלמוד
את ההסבר השני שבירושלמי, שהוא: הפסוק הנבחר בפרשת בלעם, מופיע
במשלו השלישי של בלעם: “כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו” )כד ט(.
חשיבותו של פסוק זה איננה בתיאור הנפלא של עם ישראל וחוזקו, אלא
כפי שמבואר בירושלמי, משום שיש בו “שכיבה וקימה”. כלומר, יש כאן
קשר ענייני לנאמר ב’קריאת שמע’ “ובשכבך ובקומך”, וכדברי רש”י לבבלי:
“שהקדוש ברוך הוא שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שלוים ושקטים כארי
וכלביא” )בר’ יב, ע”ב, ד”ה כרע שכב(. כנגד זה מצאנו במדרש, שדרשו
את הפסוק במשלו השני של בלעם: “הן עם כלביא יקום …לא ישכב עד יאכל
טרף” )כג כג(, על ‘קריאת שמע’ של שחרית ועל ‘קריאת שמע’ של ערבית
וזה לשונו:
“הן עם כלביא יקום” אין אומה בעולם כיוצא בהם. הרי הן ישנים מן
התורה ומן המצות, ועומדין משנתן כאריות, וחוטפין קריאת שמע, וממליכין
להקב”ה, ונעשין כאריות, ומפליגין לדרך ארץ למשא ומתן. אם נתקל
אחד מהם בכולם, או אם מחבלין באין ליגע באחד מהן, ממליך להקב”ה.
“לא ישכב עד יאכל טרף” כשהוא אומר “ה’ אחד” נאכלין המחבלין מפניו
ומלחשין )במדבר רב, בלק, כ, ד”ה כ ויבן שבעה; תנחומא, בלק יד(.
(ע”כ)
ועוד משו כללי, מתוך אוסף מדרשי חז”ל על בלעם
http://www.aspaklaria.info/002_BET/%D7%91%D7%9C%D7%A2%D7%9D.htm
(לא אצטט, מומלץ)
מספיק עם מבט כללי אעבור לפרטים
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
- וישלח מלאכים אל בלעם …. ויוסף עוד בלק שלח שרים ונכבדים
בראשונה בלק שולח “מלאכים” = זקני מואב ושקני מדין” וזה לא עזר. (כנראה הייתה זאת קבוצת “מלאכים” = זקנים שלא הרשימה את בלעם). וחשוב מאוד לבלק שבלעם יגיע מהר לעזור לו.
מתוך
http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=4&perek=22&mefaresh=orah_haim
{ פסוק ה} וישלח וגו’ אל בלעם וגו’. הוצרך להזכיר שם אביו בן בעור, גם להזכיר מקומו פתורה אשר וגו’ ארץ בני עמו, להודיעך, הזריזות שעשה בלק הרשע בשליחות זה, כדי שיבא לידי גמר תכף ומיד, לזה פירש לשלוחים ואמר בן בעור לבל יתחלף בלעם בבלעם, וכדי שלא יתעכבו לחזר אחריו, ציין להם מקומו ואמר פתורה,ולחשש מקום אחר ששמו פתורה, אמר על הנהר, והודיעם עוד כי הארץ ההיא היא ארץ בני עמו וכלם ידעו אותו גם ידעו דרך הלך בו, כי לפעמים לא ימצא האיש בביתו, והם יודיעום מקום אשר ימצאוהו שם.
לקרוא לו. נתחכם בתחילת מאמר השליחות, לומר כי מה ששולח אחריו, הוא להנאת עצמו של בלעם, כי הוא רוצה לעשות עמו טובה, והכוונה בזה לרוץ אחר הנאתו בלא עיכוב.
הנה עם יצא וגו’. צריך לדעת אומרו הנה.
גם אומרו יצא וכי לא ידוע הוא לכל העולם שיצאו ישראל ומה גם לבלעם שהוצרך להודיעו?
גם אומר הנה כסה שהיה לו לומר ויכם וגו’?
ויתבאר הענין על פי דבריהם ז”ל (שמו”ר פ”א) שאמרו ג’ יועצים היו לפרעה כשאמר על ישראל הבה נתחכמה לו ואחד מהם הוא בלעם, והוא אשר יעץ עליהם רעה, ובכשפיו העמיד כישוף לבל יוכל עבד לברוח ממצרים, והיה מובטח כי לעולם לא יצא עם ישראל ממצרים, ולזה שלח לומר לו הנה עם יצא ממצרים,פירוש הפך הידוע ובטל כח הכשפים.
ואפשר כי בלעם היה מבטיח את בלק שלא יצאו ישראל משם עולמית, ולזה אמר לו הנה יצא, ואומרו הנה כסה את עין הארץ, נתכוון גם כן נגד מה שיעץ עליהם במועצותיו הרעים, למען ענותו למעטם, גם להרוג זכוריהם ולשחת הבנים, הנה הוא הפך הדברים, שלא בלבד שלא נתמעט אלא אדרבא נתרבה עד למאד, והוא אומרו הנה כסה את עין הארץ.
ואומרו והוא יושב ממולי. נתכוין בזה לומר, שניכר מתוך מעשיו שמשים פניו למולי להורישני, ותמצא שאמרו רז”ל (מ”ר כאן) שישראל היו מראים עצמן מזויינים בכלי זיין נגד מואב מטעם חציפות הרשום בשם כידוע, ומזה הרגיש כי כונתם להרע להם.
וטעמו של בלק ששלח דברים אלו בשליחות לבלעם, לצד שחש שיאמר בלעם למה לי ללכת שמה, ויכול אני לעשות המעשים שיש בידי לעשות, במקום שהיה בו. גם חשש בלק שירגיש בלעם בכשפיו לדעת כי לא ירעו ולא ישחיתו בגבול מואב, ולא ירצה לבא, ומשם ישלח לומר להם כי העם לא יצורו אותם ולא יתגרו בם, לזה הקדים בתחילת השליחות ואמר הנה עם וגו’ הנה כסה וגו’, לומר, שאין לסמוך בענייני עם זה על אשר יגידו עליהם הכשפים שהרי אמרת לא יצא ויצא, ועצה עליהם גם כן, לא תעמוד, כמו שלא עמדה עצתך להמעיטם, שהנה כסה וגו’. ולומר לי, שלא יתגרו מלחמה במואב, והנני רואה שהוא נגד זה, שהנה הוא יושב ממולי,לזה לא תסמוך, על מה שתשכיל בידיעתך, ובא תבא.
{ו} ועתה לכה נא וגו’, אמר ועתה שלא יעכב אפילו שיעור שעה אחת, כי כל שעה הם בסכנה מצדם, ואומרונא, לשון בקשה, וסמך הבקשה לעיקר הפעולה, שהיא ארה לי וגו’. ודקדק לומר תיבת לי, שתהיה הארירה בהם לי לצורכי, והכוונה בזה שלא תתעכב הארירה, עד אחר שיעשו נקמה בהם ומה שהיה כבר היה, אלא שתעשה הפעולה תכף ומיד, שבזה תהיה הצלת מואב מהם, ורמז עוד במאמר לי, לפי שקדם בלעם וברך את בלק כאומרם ז”ל (שם), לזה אמר ארה לי פירוש אפילו לי שכבר אני מבורך, לא יועיל זה וצריך לארר אותם, ואם תאמר אינו צריך שכבר אתה מבורך, לזה אמר כי עצום הוא ממני כאן כלל ב’ דברים:…
{טו} ויוסף עוד. פירוש ששלח את הראשונים והוסיף עליהם אחרים, והוא מה שדקדק גם כן במאמר מאלהולא אמר מהם, לומר כי עודם מן המובא בשליחות עם הנוספים עליהם, ונתכוון בזה שלא יכחיש את דיבורו הראשון, שתלה הדבר בפחיתות השלוחים שהם יוכיחוהו על פניו.
עוד נתכוון במאמר ויוסף שהוסיף על מנין ראשון שאם הראשונים היו ג’ שלח במנין שני ד’ ויותר, וזה אינו נשמע, אם היה אומר וישלח עוד שרים רבים וגו’, שהייתי אומר שאומר רבים לבל תחשוב ששלח מועטים ממנין ראשון, ואומרו מאלה, חוזר לתיבת נכבדים לזה אמר ויוסף.
{טז} אל נא תמנע וגו’. פירוש לפי מה שאמרו שלוחים הראשונים, כי דעת עצמו הוא מניעת הליכתו עמהםלזה אמרו לו שיתרצה בשיעור כבוד זה ולא ימנע וגו’, והוא לפי שחסר לו ידיעת החשד שחשדוהו, שהם דברי עצמו, ולא דברי ה’, חשב שנתכוון לומר לו שלא יחוש לדברי ה’ וילך בלא רצונו, לזה השיב אם יתן לי בלק וגו’ לא אוכל פירוש הגם שאני אתרצה לעשות כי תכונת רשע היתה לו, ועבד מורד באדונו, אבל אינו בעל בחירה ורצון בדבר זה.
{יט} ועתה שבו נא וגו’. אמר לשון בקשה, שחש לבל יעשו כמעשה זקני מדין בפעם אחרת שאמרו ז”ל שחזרו למקומם ולא לנו עמו, (במד”ר פ”כ) ולפי שהאנשים הם רבים ונכבדים, היה ירא שילכו להם כשישמעו שבו פה ולא יחליט הליכתו עמהם.
{כ} אם לקרוא לך באו האנשים וגו’. צריך לדעת למה אמר דבריו בלשון ספק, הממנו יפלא כל דבר?!
עוד למה הסכים ה’ על יד הרשע ללכת לקלל שונאיהם של ישראל?
עוד צריך לדעת למה חזר בו ה’ מדעת ראשונה שעכב על ידו, מתחלה מה סבר, ולבסוף מה סבר?
ונראה כי במה שלפנינו היו לפני ה’ ב’ דרכים ובכל אחד מהם יש בו מיחוש בלתי הגון:
הא’ אם יסכים ה’ על הליכתו יחשבו העמים ההם שרשותו ביד עצמו, ולא ידעו ששלשלת הכלב ביד בעליו, ואינו יכול עשות ככל אשר יחפוץ, וה’ רצה שיוודע לעיני העמים שאין בלעם ברשות עצמו להרע, למי שאין ה’ חפץ ברעתו, ואם לא יניחהו ללכת יכנס במיחוש אחר, כי יאמר בלעם שהוא ירא ממנו ח”ו לשולחו, ולזה מונעו מלכת, אשר על כן נתחכם ה’ וסלק ב’ המיחושים בדרך נכון.
בתחלה אמר אליו לא תלך וגו’ שבזה הראה לעמים כי אין הכלב רע ברשות עצמו. (ע”כ מומלץ)
- בלעם בן בעור
מי היה בלעם? מתוך
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/maaliyot/bilam-2.htm
א. מבוא
מפשטם של מקראות נראה לכאורה שבלעם בן בעור בדומה לשאר הדמויות בתורה, הינו דמות השייכת לתקופה מסוימת ולמקום מסוים. ברם, בהתבוננות מעמיקה יותר ניתן לראות ששורשה ומקורה של דמות זו טמון בדמותו של לבן הארמי, עד כדי כך שיש שזיהו ביניהם. במאמר זה נסקור את הדעות השונות בנושא, נבדוק את המניעים לדמיון זה, ואת הרעיון הטמון בו.
ב. היחס בין בלעם ללבן
חז”ל ניסו לקשור בין בלעם ללבן על-ידי סוגים שונים של קירבה משפחתית.
יש שטענו שבלעם הוא בנו של לבן: הגמ’ במסכת סנהדרין דף קה,א אומרת:
“…תנא הוא בעור הוא כושן רשעתיים הוא לבן הארמי”.
ובלעם בן בעור (במדבר כב, ה), הרי שבלעם הוא בנו של לבן.
אחרים סברו שבלעם הוא נכדו של לבן: כפי שמופיע בזוהר הקדוש (וישלח לג):
“והיינו דאמר בלעם בר בריה…”. וכתרגום הסולם (שם): “בלעם בן בנו של לבן…”.
וכן אומר הזוהר (וישלח כב, כג) בהמשך פרשת וישלח:
“לבן הארמי… אביו של בעור הוא, ובעור היה אביו של בלעם…”1.
והיו שזיהו את בלעם אבן נאותה דמות ממש: על הפסוק (כמדבר כב, ה):
“וישלה מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה…”.
אומר התרגום יונתן בן עוזיאל:
“…לבן הארמי הוא בלעם…”.
לאור שלוש שיטות אלו בחז”ל ניתן לראות שישנו קשר הדוק בין לבן הארמי ובין בלעם בן בעור.
האבן-עזרא (בראשית לו, לב) התייחס למדרשים שהובאו כפרשן ההולך ע”פ פשט הפסוקים, וטענתו היא:
בלע בן בעור – איננו בלעם וגם בלעם איננו לבן הארמי, ויתכן שדרך הדרש בעבור היותו מנחש כמוהו.
כלומר: לפי האבן-עזרא בלעם ולבן הם שני אנשים שונים ויתכן שבדרש יש ביניהם מכנה משותף.
-מהם הגורמים המשותפים לשתי הדמויות, מעבר לעובדת הניחוש אותה ציין האבן-עזרא?
ג. מקום מגוריהם
ארץ מוצאו של לבן הארמי היא ארם נהריים. אליעזר עבד אברהם נשלח לארם נהריים בכדי לחפש אישה ליצחק – בעיר נחור – אחי אברהם, כלשון הפסוק (בראשית כד,י)
“…ויקם וילך אל ארם נהריים אל עיר נחור”.
בעיר זו התגוררו בתואל ומשפחתו (ובניהם לבן), ושם פגש אליעזר את אשת יצחק העתידית – רבקה.
אף בלעם חי בארם נהריים. כשבלק שולח שליחים נאמר (במדבר כב, ה):
“אל בלעם בן בעור פתורה אשר על הנהר.. . “.
הנהר הוא רמז לארם נהריים2, כפי שנאמר במפורש בספר דברים (דברים כג, ה):
“…ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהריים לקללך”.
ד. נבואה – “ונביאי תרמית לבם” (ירמיה כג, כו)
בהקבלת הפסוקים העוסקים בהתגלות ה’ ללבן ולבלעם, ניתן למצוא מספר נקודות משותפות, וביניהם: זמן ההתגלות, התואר “נביא” ומטרת ההתגלות.
א. אצל לבן נאמר (בראשית לא, כד):
“ויבא אלוהים אל לבן הארמי בחלום הלילה ויאמר לו הישמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע”.
ובדומה לכך נאמר אצל בלעם (במדבר כב, כ):
“ויבא אלוהים אל בלעם לילה ויאמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה”.
נמצא שזמן הגילוי אצל שניהם היה בלילה, ע”י הקב”ה בעצמו.
ב. אומרת הגמרא (בבא בתרא טו,ב):
שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם ואלו הן: בלעם ואביו ואיוב3, אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליהו בן ברכאל הבוזי…. ע”כ. מומלץ)
…
- 3. בלעם ואתונו
……
על זה דברתי רבות בגליונות קודמים, אבל שוב משהו חדש, מתוך
https://bina.org.il/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%91%D7%9C%D7%A7-17/
….פרשת בלק, שלמעשה היתה צריכה להיקרא: פרשת בלעם, היא אחת הפרשות היותר משעשעות במקרא. בלק בן ציפור, מלך מואב, המודאג מהמלחמה הצפויה עם העם החזק שזה עתה עלה ממצרים – עם ישראל, שוכר את שרותיו של הנביא, בלעם, על מנת שיקלל את עם ישראל,…
הפרשה מספרת בהומור לקוני, על הנסיונות הנואשים של בלעם לקלל את ישראל: לא משנה כמה בלעם מתאמץ וכמה הוא משתדל, אין הוא מצליח לקלל את העם, אלא רק לברך אותו. אחת הברכות של בלעם אפילו זכתה למקום מכובד במצעד הפזמונים של סידור התפילה שלנו: “מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל.” (במדבר כ”ד:5)…
אז מה באמת היה חטאו של בלעם? האם היה זה חטא המרמה? האם הבטיח הבטחות שווא למנהיגות דאז, שלא היה מסוגל לקיים? הרי היה צריך להגיד מיד לבלק, שאין ביכולתו לאמר אלא את דבר ה’. פייר, בלעם ניסה להימנע מכל העסק אבל שליחי בלק ממש לחצו…,
שאולי החטא הגדול של בלעם היה משהו אחר לגמרי: אולי מדובר בחטא העיוורון והאטימות כלפי הסביבה. בלעם מכונה “גבר שתום העין” היות והוא לא רואה את העוולות שלפניו (שעליהן בלק רוצה שיקלל את עם ישראל), הוא לא רואה את מצוקת ה”אחר” האולטימטיבי, המיוצג על ידי אתונו. האירוניה בסיפור מגיעה לשיאה כאשר אפילו החמור של בלעם רואה את מלאך ה’ במקום שבלעם לא רואה אותו! בלעם הוא אטום לנעשה סביבו עד שהחמור זועק, ובלעם הודחק לפינה “וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין-דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול.” (פסוק כ”ו). גם בימינו אטימות היא אחד החטאים הקשים של החברה שלנו: אטימות מערכת הבריאות לזעקתם של ילדים חולי סרטן, אטימות הממשלה לזעקתם של יהודים החפצים להתפלל בכותל בדרכם, אטימות של משרד הרווחה לזעקתם של הנכים על קצבאות מביכות… אלו הם חטאים בני זמנינו, שראוי לקרוא לחוטאים בהם “רשעים”. (ע”כ)
4… ההכנות – בנה לי בזה 7 מזבחות….אולי יקרה ה’ לקראתי
בקשה מוזרה. בלעם רוצה מבלק 7 מזבחות להקריב קורבן? למי? לה’? קצת תמוה. וכך זה קורה 3 פעמים ואחרי הקרבת 3 פעמים 7 פרים ן- 7 אילים בלעם נואם פעם ריעית ללא הקרבת קורבנות ואז הוא אומר כהקדמה “לכה איעצך את אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים”. הנאום הרביעי דורש עיון ממושך – לסבב הבא בע”ה
ובינתיים מתוך
http://cafe.themarker.com/topic/3117579/
בלעם מבקש מבלק: “בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים… אולי יקרה ה’ לקראתי” (שמות כ”ג, א’-ג’).
אולי יקרה נס, לטעמו, אולי יניח לו ה’ לעשות בעם הזה כרצונו.
ואז – “ויקר אלוקים אל בלעם” (שם ד’).
האלוקים נראה אליו. נפשו של בלעם זכתה לנבואה. ומה היו מילותיו הראשונות של בלעם אל הקב”ה?
“ויאמר אליו, את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח” (שם ד’).
כה אוויל היה בלעם באותה שעה, כאשר האמין שניתן לקנות את האלוקים באמצעות שוחד! אולם שנאתו לעם ישראל היתה כה עמוקה וכה תהומית עד שכדי לממש אותה, הוא ניסה הכל…
בעומדו על אחד מהרי מואב בעודו צופה בעם ישראל השוכן לשבטיו, שאלה רוחו של בלעם את ה’: “מדוע אינך מעניש את העם שמרד בך, עם שיצר עגל זהב והשתחווה לו? הלא גזרת עליו כליה בעטיו של חטא זה! מדוע אינך ממצה איתו את הדין בהזדמנות הפז העומדת בפנינו?
אברהם אבינו הוא ניגודו של בלעם. אנו מוצאים אותו בסיטואציה דומה כשהודיעו האלוקים, שבדעתו להביא כליה על ערי הרשע סדום ועמורה כי כבדה מאד חטאתם. אברהם התחנן וביקש מן האלוקים שיאריך אפו ולא ישמידם.
אברהם מבקש מ”שופט כל הארץ” שיעשה משפט ולא ישמיד את ערי הרשע, ואילו בלעם תובע מיצוי דין קיצוני כלפי עם ישראל. לשיטתו, לעם ישראל אין לסלוח, גם אם נכשל רק פעם אחת.
(ע”כץ מומלץ לעיון)
ומתוך
א’ בנה לי…הכן לי – רצה שהוא עצמו יעסוק בזה שאולי ישיגו רצון ה’ במעשיהם. רמב”ן
נ”ל אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על א’ כמה וכמה שיש לעסוק בעצמו במצות.
שבעה מזבחות – וכן נשא משלו 7 פעמים – כנגד 7 צדיקי עולם שבנו מזבחות (אדם, הבל, נח, אברהם, יצחק, יעקב, משה) וכדי להציל בהם ארץ 7 עממים. חזקוני
כט’ שבעה מזבחות – אמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואע”פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שהרי בשכר מ”ב קרבנות שהקריב בלק מלך מואב, זכה ויצתה ממנו רות שיצא ממנה שלמה שכתוב ביה (מ”א ג’) אלף עולות יעלה סוטה מז. (ע”כ. מאמר שמכיל הרבה על הפרשה. מומלץ לעיון)
ומשהו סיפורי מעשע, על נסיון גישור בין בלק לבלעם (וכבר פעם קודמת ציטטתי מהמאמר הזה, אבל זה נחמד אז אצטט שנית מהאתר) ב –
אני ממש לא מבין את הזלזול הזה, קיבל את שכרו מראש אבל שירות שהוא נותן .. על הפנים. אני כמלך מואב מחלתי על כבודי ויצאתי לקבל את פניו, רק על מנת לרצותו. הוא ביקש לבנות 7 מזבחות והקריב שבעה פרים ושבעה אלים” ולבסוף במקום לקלל הוא בירך” וכך 3 פעמים עשה לי את התרגיל הזה”…42 קורבנות הקרבתי על לא כלום. היו לי הוצאות כבדות.. למרות שלא חסר לי כסף, החלטתי לתבוע ממנו את עלבוני כמלך, ואת עלבון שרי…. תבעתי אותו על נזקי ממון, ועגמת נפש” אני לא מתכונן לוותר על שקל זהב אחד. גשרן: (משקף את בלק ובסיום )….. האם הבנו אותך נכון?בלעם: כן. הבנת אותי נכון. גשרן : “ובכן בלעם ! בבקשה רשות הדיבור נתונה לך” בלעם: בלק ידידי ביקש את שירותי, זה נכון, ובגדול כל מה שהוא סיפר זה נכון… אך מלך זה חושב שקל להכחיד עם שלם במכה אחת, ועוד כשהקב”ה מגן עליהם”. אתם צריכים להבין דבר חשוב ובסיסי שאני לא יכול לעשות דבר וחצי דבר ללא רשותו של הקב”ה. הקב”ה שאל אותי “מי האנשים האלה עמך” ואני עניתי ” הנה העם היוצא ממצרים ויכס את עין הארץ, עתה לך קבה לי אותו אולי אוכל להלחם בו וגירשתיו”. אני אפילו ניסיתי להעלים מהקב”ה את העובדה שאתה בלק (פונה אל בלק) רוצה להשמיד את עם ישראל. אתה מניפולטור לא קטן.. אתה ביקשת ” ואגרשנו מן הארץ ” , הרי אתה יודע שאין להם ארץ משלהם… אז מאיזה ארץ אתה רוצה לגרשם? אלא אתה שואף למחות אותם מעל פני האדמה, אני בכל זאת היתממתי בעיני ה’ ואיך שהוא רציתי לרכך את בקשתך בעיני ה’, וסיפרתי לקב”ה “כי אתה רוצה שהקללה תעזור לך רק להדוף את האויב במקרה שתותקף ע”י בני ישראל וחס וחלילה לא להשמידם . “היה חשוב לי לרצות את הקב”ה שיסכים שאקלל את עם ישראל , אבל הקב”ה לא הסכים ואמר “לא תלך עימהם”… אני עשיתי טכסיסים רבים בכדי להגיע ולקלל את בני ישראל, אני ממש מת לעשות את זה”… “אני השתוקקתי לקלל את ישראל עד שלא יכולתי להירדם באותו לילה” . לבסוף הקב”ה הסכים ואמר לי “קום לך אתם” . לטענתו של בלק, שאני לא הגעתי בזמן! אני רוצה לומר, כי היו לי עיכובים בדרך שלא היו תלויים בי. לבסוף כשהגעתי, בלק כעס עלי “למה לא הלכת אלי האומנם לא אוכל כבדך?” “למה משכת אותי עד עכשיו, הרי אתה יודע שאין לי בעיה של כסף, עשיר אדיר אנוכי וגם מלך מואב אנוכי.” … אתם רואים בלק בעצמו מחפש כבוד, הוא חושב שאם אם הוא מלך אני חייב למלא את מבוקשו בזריזות… מה זה? היכן הדמוקרטיה?…בקשר לאתון המדברת אני אספר לכם בישיבה הנפרדת הרי בלק ממילא לא יבין…. …ובקשר למזבחות ולקורבנות… רבותיי המגשרים אני ביקשתי מבלק לבנות 7 מזבחות ולהקריב 7 פרים ו-7 אלים, אבל איני אשם אם הוא התלהב וחזר 3 פעמים, וכל פעם טרטר אותי ממקום למקום… לא ביקשתי זאת ממנו…. (ע”כ)
- נאומי בלעם בן בעור – “וישא משלו ויאמר
ארבעת נאומי בלעם מליציים ביותר. יופי של עברית. האם בלעם “נאם” בעברית? האם בלק ואחרים שהיו עמו (יש להניח) הבינו? האם איזה משורר עברי טרח ותרגם את שירת בלעם, או כל שירה אחרת באותה תקופה ושינה אותה לברכה על עם ישראל עם עלילה קדומה שהתפתחה למימדים של פרשת בלק? מי יודע.
אבל, מתוך
http://tora.us.fm/tnk1/tora/bmdbr/bm-24-24-0104.html
דרגת הנבואה של בלעם לעומת משה ונביאי ישראל
“ואמר (שם) אשר מחזה שדי יחזה, כי ראה עתה באיספקלריא המאירה כנביאים הראשונים שאמר בהם (שמות ו ג) וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי או במדרגה למטה מהם, כי מחזה שדי איננו שדי. והנה, הם יראו באל שדי, והוא יחזה במחזה של שדי. והנה היו שתי מדרגות למטה מהם, וע”כ קרא עצמו “גלוי עינים”, שהיא מדרגת בני הנביאים, כמו שנאמר (מלכים ב ו כ) ה’ פקח את עיני וגו’. וכבר נאמר כן בבלעם עצמו בראיית המלאך (לעיל כב לא) ויגל ה’ את עיני בלעם. ולא תחשוב בזה זולת מה שפירשנו מפני מאמר רבותינו שאמרו בספרי (ברכה לט) “ולא קם נביא עוד בישראל כמשה – בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, ואיזה זה בלעם, אלא הפרש יש בין נבואת משה לנבואת בלעם, משה לא היה יודע מה מדבר עמו ובלעם היה יודע מה מדבר עמו, שנאמר “נאום שומע אמרי אל”, משה לא היה יודע מתי מדבר עמו שנאמר (לעיל ז פט) “מדבר אליו” ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו שנאמר “ויודע דעת עליון”, משה היה מדבר עמו מעומד שנאמר (דברים ה כח) “ואתה פה עמוד עמדי” ובלעם היה מדבר עמו שהוא נופל, שנאמר “נופל וגלוי עינים”. משל לטבחו של מלך יודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו”. וביאור ענין הברייתא הזו מפני שאמר הכתוב (שם לד י) לא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה’ פנים אל פנים ודרשו רבותינו שאינו בא לספר במעלה אשר לנבואת משה על נבואת שאר הנביאים שכבר הודיע אותנו מעלתו עליהם בשני מקומות בפסוק וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה’ לא נודעתי להם (שמות ו ג) ובפסוק אם יהיה נביאכם וגו’ (לעיל יב ו) אבל עתה לא דבר על משה שידע הוא את השם כענין שנאמר (שמות לג יג) הודיעני נא את דרכיך ואדעך שלא אמר הכתוב “אשר ידע את השם פנים אל פנים” אבל אמר “אשר ידעו”, כי ידבר על ביאור הנבואה. יאמר כי למשה רבינו תבא מבוארת כמדבר אל חברו פנים אל פנים שמודיעו דבריו וכוונתו עד שיכיר בפניו שהבין דבריו, וכוונתו באמירה ובהכרת רצונו בפניו. ואמרו כי לבלעם היה זה בעת שנבא לכבוד ישראל, שעמד על דברי ה’ ועל רצונו וחפצו בכל הענין העתיד לבא לישראל, ואף על פי כן יש הפרש בין נבואת משה לבלעם, כי משה לא היה יודע מה מדבר עמו באיזה ענין באיזה מצוה יצונו אבל היה הוא מוכן בכל עת לדבור, והיה הקב”ה מצוה אותו כפי הרצון לפניו אבל בלעם היה מכוין ומחשב בדבר ההוא שהוא חפץ בו והולך ומתבודד ומכין נפשו להיות עליו הרוח אולי יקרה ה’ לקראתו כאשר הוא מפורש בכאן, ויודע שאם יחול עליו בענין ההוא אשר חשב ידבר עמו לא בענין אחר, ומשה לא היה יודע מתי ידבר עמו כי לא היה אליו עת קבוע לדבור אבל בכל עת שיחפוץ משה ויכוין לבו לדבור היה מדבר עמו, כמו שאמר (לעיל ט ח) עמדו ואשמעה מה יצוה ה’, וכן בכל עת שיהיה לפניו יתעלה הרצון להיות מצוה אותו מאהל מועד וישמע את הקול מדבר אליו, אבל בלעם היה מכוין את השעה שיהיה לו הדבור ולא תנוח עליו הרוח אלא באותה השעה, אולי היא השעה יזכירו רבותינו במסכת ברכות (ז) ובמסכת סנהדרין (קה) שהיה מקלל בה ובה היה חל עליו הרוח לא בעת אחרת לעולם, וכן ענין העמידה מעלה למשה והנפילה בבלעם פחיתות, שלא יסבול נבואה כענין שנאמר (דברים ה כב כד) אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה’ אלהינו עוד ומתנו וגו’ קרב אתה ושמע, ואמרו משל לטבחו של מלך על המדה הראשונה, וכוונתם לאמר שהטבח יודע בהוצאת שולחנו של מלך והשר שלו שהוא נאמן בכל ביתו ועומד בסודו לא ידע בהוצאת השולחן, והמשל הזה יורה שדעת החכמים לומר שהיה בלעם יודע מעצמו אחרי כוונתו שהשם יאמר לו מה אקוב לא קבה אל (לעיל כג ח) וכל הענין ואחר כן ישמע הדבור במלות ההם אשר חשב בלבו, וזה מה שהזכרתי כי היה קוסם ותבואנה העתידות בלבו ועתה בשביל ישראל ישמע בהם גם הדיבור, ולפיכך היה מתפאר בעצמו עתה לומר “נאם שומע אמרי אל”. וראיתי הענין הזה השנוי בסיפרי שאמרו בסיגנון אחר בהגדה של במדבר סיני רבה (כ א) ואין לי להאריך, והכלל כי כוונתם לומר שנבואת בלעם תבוא אליו במלות מבוארות לו מן הטעם שאמרו שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר אלו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב”ה אבל מדרגת נבואתו למטה משאר הנביאים שהיא במחזה שדי כמו שביארנו. וכן אמרו בויקרא רבה (א יג) “אין הקב”ה נגלה על נביאי אומות העולם אלא בחצי דבור, היך כמה דתימר ויקר אלהים אל בלעם, אבל לנביאי ישראל בדבור שלם, שנאמר ויקרא אל משה”. וחצי הדבור תבין עניינו ממה שבארנו” (רמב”ן)
(ע”כ)
ומתוך
המוטיב התמטי הראשון הוא הראייה. הפרשה פותחת בפועל “וַיַרא”, הנעשית המילה המנחה העיקרית בסיפור זה. תחילה רואה בלק מלך מואב את כל אשר עשה ישראל לאמורי. אחר כך, בסדרת חזיונות, רואה בלעם מראש צורים את בני ישראל המכסים את הארץ “כי מראש צֻרים אראנו ומגבעות אשורנו” (במדבר כג ט). זוהי ראייה מנקודת מבט של מרחב, שבנבואה האחרונה הופכת לפרספקטיבה של זמן “אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב” (במדבר כד יז). את שתי נבואותיו האחרונות פותח בלעם בתיאור עצמו “נאום בלעם בנו בעור ונאום הגבר שתֻם העין. נאום שומע אמרי א-ל אשר מחזה ש-די יחזה נופל וגלוי עינים” (במדבר כד ג–ד).
מוטיב הראייה הוא בעל חשיבות גם בבחירת מקום הנבואה. לאחר כישלונו הראשון של בלעם בוחר בעבורו בלק מקום תצפית שממנו רואים חלק מעם ישראל: “ויאמר אליו בלק לך נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם אפס קצהו תראה וכֻלו לא תראה” (במדבר כג יג) ולפני נבואתו האחרונה: “וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שֹכן לשבטיו” (במדבר כד ב).
אולם כל המהומה הזו של עניין הראייה עומדת בניגוד אירוני לעיוורונו העיקש של בלעם לראות את המלאך הנגלה בפשטות לעיני האתון, עד שאלוקים בוחר לפקוח את עיניו: “ויגל ה’ את עיני בלעם וירא את מלאך ה’ נצב בדרך” (במדבר כב לא). הנה האתון, הבהמה שהיא סמל לטיפשות, אנטיתזה לאיש החכם המדבר עם אלוקים, הרואה אל העתיד, דווקא היא רואה חזיונות אלוהיים בעיניים גלויות, ואילו הוא, הנביא האמון על ראיית חזיונות ה’, אינו רואה את אשר ראתה האתון: את מלאך ה’. הנביא, “הרואה” כפי שמכונה הנביא בספר שמואל, הוא שתום עין.
אלא שיש ראייה ויש ראייה. לעתים רואה אדם את שהוא רוצה לראות ואיננו רואה את המציאות האמתית הגלויה לעין. עניין זה בולט במיוחד כאשר עוקבים אחר המוטיב התמטי השני בפרשה והוא מקור הדיבור ועצמאותו, הקביעה החוזרת פעם אחר פעם שאלוקים הוא המקור הבלעדי של הנבואה והוא מקור הברכות והקללות. בלעם יודע כי לא בידיו היכולת לברך או לקלל, לא בכוחו להפוך את העם למבורך או מקולל, אלא בכוחו של ה’ נתון הדבר. בלעם יודע כי דבריו תלויים בקב”ה, (ע”כ)
- וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות
(הגעתי לקטע הסקסי,והיה בכוונתי להמשיך, אבל מצטער- גם כתבתי הרבה וגם הזמן דוהר ונעלם אל העבר, ואנכי עייף, אז אסיים)
ולסיכום למעוניינים/ות – אוסף מעניין של שאילות ותשובות – ב –
http://www.aspaklaria.info/002_BET/%D7%91%D7%9C%D7%A2%D7%9D.htm
(מומלץ)
ובברכת “ואכל גויים צריו ועצמותיהם יגרם וחיציו ימחץ” – כן יאבדו כל אויבך ישראל
שבת שלום
שבוע טוב
להת