From:
Sent: Sunday, 16 July 2017 4:32 AM
To:
Subject: פנחס … זמרי…. צלפחד…. יהושע
עיונים קודמים
פרשת פנחס – תשע”ג
(על: כמות הקורבנות בבית המקדש)
פנחס תשע”ד
(על: פנחס הקנאי וקנאות, פנחס בימי יפתח הגלעדי, קורבנות)
פנחס תשע”ה
(על: מי כתב… השבעת קולמוס, שנת 2488, ונאספת אל עמך, פנחס בן אלעזר [ובקצרה -] בנות צלופחד)
פינחס תשע”ו
(על: הסבר למילה “פרשה”, פנחס בן אלעזר בן אהרן, שאו את ראש, בת אשר סרח, קרבני לחמי…,)
הקדמה כללית
התורה מכילה – סיפורים. חוקים (מצוות) והטפות “מוסריות”.
חומש בראשית ורוב חומש שמות הם בעיקר סיפורים – פחות או יותר בסדר כרונולוגי,
חומש ויקרא – רובו ספר כהנים = מדריך לכהנים, עם קצת עלילה פה ושם
חומש במדבר = אוסף של אירועים שונים ומשונים, מצוות רבות, וחוקים לא ברורים בתפזורת
חומש דברים – חלקו הגדול חזרות על אירועים וחוקים, חוקים חדשים והטפות על שכר ועונש וכדומה.
קשה (לי??) לדמיין איך נראתה הדת היהודית או יותר נכון העברית/ישראלית בימי הבית הראשון. כנראה שנוהגי הדת או בסיס/יסודות הדת שיש לנו היום נוצר/נוצרו בימי עזרא + נחמיה, אבל כנראה שעיקר הדת סבב סביב בית המקדש. האם יהודה המכבי הניח תפילין? האם ביום הכיפורים התפללו כל היום או שהצעירים הלכו לרקוד בכרמים?
אולם אחרי חורבן בית המקדש השני, ליהודים, לא נשארה להם אחיזה מעשית לחיים, פרט לספרים. בעיקר ספר התורה והרבה ספרי נבואה וחוכמה.. מה עשו חז”לינו? פיתחו דת.
ואני איכשהו גלשתי לתחום מחקרי שאינני מומחה בו. אחזור ל”דרך הראשית” פרשות השבוע. ולפני זה, משהו איזה רעיון כללי שצץ בי.
יש לנו ספר תורה = חמישה חומשים. מתישהו איכשהו הוחלט לקרא את התורה במחזור שנתי (או תלת שנתי) והתורה חולקה לפרשיות (פתוחות וסתומות) ולפרשות שמכילות פרשיות. אז אנחנו “תקועים” מזה כ 2,000 שנה במחזור שנתי של קריאת 55 – 54 פרשות התורה, שנה אחר שנה
חשבתי עלזה משום מה התפתח בי הרצון לערוך סיכום מקוצר של הנושאים העיקריים של כל פרשה ולתת להם ציונים כמו “מעניין” “חשוב” “משעמם”, “מכוער מרגיז” וכדומה, ואלי אף לערוך שאילון ולשמוע דעותיהם של אחרים.
אחד ה”נושאים החשובים של התורה שלא אכנס אליו בסיכום כזה הוא אוסף תרי”ג המצוות, אוסף שמחולק ומפוזר בהרבה מפרשות התורה. האוסף נמצא במספר מקורות עם קצת שינויים, למשל
www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1601
סיכום נושאי התורה לפי הפרשות לא מצאתי סיכום כזה אצל רבנו גוגל
למשל בטבלה (שיצאה לי הפוך – משמאל לימין) לדוגמה (טיוטה ראשונית)
| הערות | הרגשה | חשיבות | תיאור | נושא | פרשה |
| לא במיוחד | יפה, מעניין | בריאה – שני סיפורים | בראשית | ||
| חווה הנחש ואדם | |||||
| מרגיז | יפה, מעניין | קיין והבל | |||
| לא חשוב | קצת משעמם | בניית התיבה | נח | ||
| איסוף בעלי החיים | |||||
| מעניין | המבול | ||||
| לא מעניין | נטיעת הכרם | ||||
| מכוער | לוט ונכדו | ||||
| מרגיז | מינוי פנחס לכהן גדול | פנחס | |||
| לא חשוב | ספירת בני ישראל | ||||
| חשיבות היסטורית | ככה ככה | חלוקת הארץ | |||
| חשוב אבל למה | מעניין | בנות צלפחד |
| היה חשוב | משעמם | קורבנות | |||
קורות עם ישראל (ואולי כל עם ) מכילות עליות וירידות. רק לפני שבוע התחלנו להתמוגג מהנאה, איך א-להים “מטרטר”
את אלה שרוצים לקלל את עמו ובמקוםזה מברכים. ולפתע פצצה העם – (ואולי רק חלקו), מתהולל באיזו אורגיה
מינית, ואז ה’ בועט, ו 24,000 מעם ישראל מתים במגפה. האם אלה היו רק גברים? האם רק 24 אלף חטאו? סך הכל כ – 3% מכלל האומה. אז נשאלה השאילה, האיש האחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?
והנה השבוע הסיפור ממשיך בהנקת פרס לרוצח, כהונת עולם
פסוקי השבוע
הנני נותן לו את בריתי שלום
צרור את המדיינים
נתון תיתן להם נחלה
והקרבתם אישה לה’
ערב שבת שלום
פתיחה
ידוע הפתגם —
עושה מעשה זמרי ודורש שכר כפנחס
או פחות ידוע פתגם שני
אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר
שני הפתגמים מהתלמוד, הראשון הוא סיכום מדרשי של סיפור האירוע שהתחיל לפני שבוע על פנחס בן אלעזר שלקח את החוק “הבועל ארמית קנאים פוגעים בו” בידיו ועשה מעשה והרג מדיינית (שיש להניח שהייתה בתולה?? לפני שהכירה את זמרי, סתם הכתוב) ושכבה עם נשיא בית אב ישראלי..
והפתגם השני, יבא לידי ביטוי בשבוע הבא כאשר אלעזר – אבי פנחס זוכה ב – 32 בתולות מדייניות ויש להניח שפנחס בנו לא טמן את ידו בצלחת.
והסיפור על פנחס ממשיך השבוע, – בתחילת פרשת פנחס – פרשיה מרגיזה שנותנת דוגמה או הדרכה לרוצחים קנאים איך לקבל פרס על רצח נשיאים. וד”ל
הפרשה מתחילה בהענקת פרס על רצח נשיא בישראל שאולי גורמת למגפה, עוברת דרך מפקד אוכלוסין ומסתיימת ברשימה ארוכה של קורבנות שיש להקריב בשבתות ובמועדים כולל ראשי חדשים.
והפרס כנראה יש לו המשך בשבוע, כאשר האבא – אלעזר הכהן מקבל לידיו 32 בתולות מדייניות. וסביר להניח שחלק מ”המענק”הזה יגיע לבן – לפנחס. והוא שאמרתי מצע שהוצע לו באיסור, בא לו בהיתר.
יופי של לקח
טוב מספיק להתעצבן, אכנס לעין הסערה
מתוך ויקיפדיה ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%97%D7%A1
| פרשת פינחס – ויקיפדיה
he.wikipedia.org פָּרָשַׁת פִּנְחָס היא הפרשה השמינית בספר במדבר. היא מתחילה בפרק כ”ה, פסוק י’ ומסתיימת בפרק … |
||
…פרשת פנחס היא השנייה באורכה מבין פרשות השבוע, ויש בה 168 פסוקים. לרוב קוראים את הפרשה בסמוך לשבעה עשר בתמוז.
תוכן:
שכרו של פנחס
ציווי להילחם במדיין,
מפקד וחלוקת הנחלות,
תלונת בנות צלופחד,
מינוי יהושע בן נון כיורשו של משה,
פרשת הקורבנות
תצפית מהר נבו, עם פירוט מרחק לערים הגדולות
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
באתר
https://www1.biu.ac.il/Bamidbar/Pinchas
מופיעה רשימת נושאים עם תקציר והפנייה למאמרים מחקריים על פרשת פנחס. ממש אוצר בלום. מומלץ למי שיש לו/לה זמן ועניין
- בקנאו את קנאתי.. לכן הנני נותן לו
הייתי רוצה להמשיך את הפסוק הנני נותן לו “זץ” בשיניים.אבל במקום זה הוא מקבל כהונת עולם. כבר כתבתי על זה מספר פעמים, אבל כמו במקרים אחרים קשה להתעלם ויש בשטח (רבנו גוגל) ים נרחב של מאמרים בנושא. רובם, למרות שהאירוע – רצח – אינו מוצא חן בעיניהם – הם מנסים למצא לזה הסבר מסורתי דתי ומצדיקים הן את הרצח והן אתהפרס שניתן ליחיד וממשיך לנצח נצחים
אז אבחר אחד “אנטי” …ואצטט מתוך
https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/01/13_pinchas/1.html
….”קנאות לאלוהים” היא סיבה טובה, לטעמו של הסופר המקראי, וכמוהו לטעמם של רבים
ממפרשי התורה הדתיים, לשמש הסבר לרצח שביצע פינחס. הסיבה האמיתית, להבנתנו,
היא סיבה פרוזאית לחלוטין, והיא התאווה לכוח ורדיפת השלטון והשררה. מבית אבא
וסבא הכיר פינחס את כוחו של השלטון, כשמשה ואהרון, בני שבט לוי, אחזו בו מעשית.
פינחס גם הכיר מקרוב את תכונותיהם ואת כוחם של בני מדיין – של השבט ממנו באה
אשת משה ושל יתרו חותן משה, והוא דאג להמשך האחיזה במוסרות השלטון. לוי ושמעון
אחים הם, בני יעקב, ותכונות מוסריות לא היו אלה שאפיינו אותם, כפי שכבר אמר עליהם
יעקב אביהם בברכתו “שמעון ולוי אחים, בני-חמס מכרותיהם. בסודם אל תבוא נפשי,
בקהלם אל תחד כבודי, כי באפם הרגו איש” ) ברכת יעקב, בראשית מ”ט / 6-7(.
הנרצח, זמרי, לא היה “סתם יהודי”. הוא היה נשיא, ראש משפחה )חמולה( בשבט שמעון:
“זמרי בן סלוא נשיא בית-אב לשמעוני” )במדבר כ”ה / 14-15(, והנרצחת גם היא היתה
בת למשפחה מכובדת “כזבי בת צור, ראש אמות בית-אב במדיין” )שם(. סביר להניח
שפינחס, נכדו של אהרון הכוהן בן שבט לוי חשש למעמדו, שמא אנשי-כוח משבט שמעון,
ב”קומבינה” עם המדיינים המוכרים לו היטב, ייטלו את השלטון מאהרון ומאליעזר, בני
שבט לוי, וינשלו אותו ואת משפחתו. ואכן, רצח זמרי וכזבי לווה בתפיסת השלטון הדתי:
הכהונה “לדורות” לפינחס ולבניו בני-שבט לוי לא מידי אלוהים ניתנה, אלא נלקחה בכוח
הזרוע בידי פינחס, וכל הסיפור ו”הפרס” שעמו לא באו אלא כדי לשמש עלה תאנה לכסוי
הערווה.
בין אם זו היתה הסיבה, או אחרת, שהרי ברבות הימים משתכחת הסיבה האמיתית,
ונותרת הקנאות הדתית, המלווה התנשאות, גזענות ושנאת הזרים, ועמם – היתר להרג
ולרצח. שום תירוץ “אלוהי” איננו מצדיק רצח, בוודאי לא רצח ללא משפט, על אחת כמה
וכמה מתן פרס לרוצח על הרצח, ועולה על כולם פרס המתמשך לדורי-דורות, …(ע”כ).
- שאו את ראש….. כל יוצא צבא… מבן עשרים שנה,… אלו פקודי בני ישראל 601.730
עברו כ – 40 שנה (7 שבועות מפרשת במדבר) ועם ישראל התמעט
מתוך ויקיפדיה לעיל
…
כאשר אנו משווים את התוצאות של שני המפקדים, אנו מקבלים ממצא מפתיע, חלפו כמעט 40 שנה וכמעט אין הבדל במספר הנפקדים: המפקד הראשון: “וַיִּהְיוּ, כָּל-הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף, וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים; וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת, וַחֲמִשִּׁים” – דהיינו – 603,550.[1]המפקד השני: “שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף, וָאָלֶף; שְׁבַע מֵאוֹת, וּשְׁלֹשִׁים” – דהיינו, 601,730 .[2]
יש להדגיש שהמניין הכללי אמנם דומה, אך במניינם של השבטים כשלעצמם יש שינויים בין המפקדים – חלקם גדולים. למשל, שבט שמעון פחת בכשני שלישים (מ-59,600 ל-22,200). שבט מנשה גדל בכ-20,000 איש (מ-32,200 ל-52,700).
ד”ר יצחק מייטליס[3], מעלה השערה לגבי הסיבה להבדל:[4] במפקד הראשון פקדו רק את הגברים בני עשרים ומעלה ואילו במפקד השני פקדו את ראשי המשפחות. המונח “כל זכר בהם” לא מופיע במטרת המפקד השני ולכן בנות צלפחד שהן ראשי משפחות יכולות לבוא ולתבוע נחלה.
המסקנה היא שמספר בני ישראל במדבר התמעט במידה ניכרת. להערכת יצחק מייטליס “מספרם הכולל ( של בני ישראל) במפקד השני היה כרבע מהמספר במפקד הראשון”. אם נסקור את האירועים במדבר אכן היו שורה של אסונות שגרמו לאבדן בנפש: בתבערה, בקברות התאוה, בחטא המעפילים, במגפה בעקבות מחלוקת קורח, במעשה הנחשים והשרפים ובעקבות הזנות של בנות מואב. בנוסף, דור המדבר (כל האנשים שהיו בני עשרים ומעלה בשעת חטא המרגלים), נמחה כולו, חוץ מיהושע בן נון וכלב בן יפונה.
החוקר מוצא לממצא שלו תמיכה ממקור נוסף: המלחמות הראשונות שערך יהושע בארץ ישראל. אם היו 600,000 יוצאי צבא הרי היה מדובר בצבא ענקי. בקרב על העי מדובר על 30,000 איש.[5] אפילו דבורה הנביאה מדברת על: ” מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף בישראל”.[6]
מסכם עורך הכתבה במקור ראשון: עיון בשני המפקדים שבספר במדבר מעלה שאלות רבות, שהתשובה עליהן מפתיעה, ומעידה על ירידה דמוגרפית דרמטית. ביטוי מספרי לכך מביא ד”ר יצחק מייטליס: “עם ישראל היה עם רב, אך לא בסדר גודל של כשני מיליון נפש ומעלה, כפי שהיה במפקד הראשון.
: עיון בשני המפקדים שבספר במדבר מעלה שאלות רבות, שהתשובה עליהן מפתיעה, ומעידה על ירידה דמוגרפית דרמטית. ביטוי מספרי לכך מביא ד”ר יצחק מייטליס: “עם ישראל היה עם רב, אך לא בסדר גודל של כשני מיליון נפש ומעלה, כפי שהיה במפקד הראשון….
ומתוך מאמר ארוך שמשווה ומנתח את שני המפקדים בספר במדבר עם מפקד דוד המלך בספר שמואל, ב –
etzion.gush.net/vbm/archive/11-parsha/38pinchas.rtf
….ההסבר למניין הנוסף הוא לכאורה פשוט וכללי יותר: המניין הראשון נעשה בשנה הראשונה או השנייה[1], מתוך הנחה שעוד מעט ייכנסו בני ישראל לארץ. אחר כך בא חטא המרגלים ועמו גזירת ארבעים השנה, והמניין של פרשת פינחס מתרחש בשנה הארבעים:
וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי: כִּי אָמַר ה’ לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן.. (במדבר כ”ו, סד-סה)
ממילא יש צורך במפקד חדש לדור החדש, לפני הכניסה לארץ.
אף שממבט ראשון נראית תשובה זו מובנת מאליה, אין היא מספקת. כאשר אנו עוסקים בשאלות של כפילות פרשיות בתורה, יש להבחין בין המישור ההיסטורי לבין המישור הספרותי. מבחינה היסטורית, הצורך במפקד נוסף בשנה הארבעים בערבות מואב הוא מובן מאליו, אבל מבחינה ספרותית הקושי הוא גדול. כשהתורה נכתבה, חטא המרגלים ותוצאותיו היו ידועים זה מכבר. מסירת המפקד שנעשה בשנה הראשונה על תוצאותיו היא, אם כך, תמוהה מאוד: הרי ברור שאין לכל נתוני המפקד הללו שום משמעות?! כל יוצאי הצבא שנמנו באותו מפקד עתידים למות במדבר, ואיש מהם לא יהיה חלק מצבא ישראל שיילחם בדרך לארץ ובכניסה אליה. אם כך, מנקודת המבט של הנצח הכתוב בתורה, לשם מה האריכות הגדולה – שני פרקים ארוכים בראשית הספר – במסירת נתונים שהפכו לחסרי חשיבות תוך כמה חודשים, עם חטא המרגלים? אם רצתה התורה ללמד שנעשו ההכנות למסע כדבעי, יכלה להסתפק בסיפור עצם עשיית המפקד, ותו לא. מסירת מעשה המפקד במלואו, ללא קיצור, אומרת דרשני, ומנקודת מבט רטרוספקטיבית היא תמוהה מאוד…..פרק מיוחד מקדישה התורה לאחר המפקד הראשון כדי לתאר כיצד סודרו המחנות לדגליהם כשהם מוכנים לתנועה (פרק ב), ובפרק נוסף (פרק י) מתוארים סדרי תנועת המחנה והיציאה למלחמה: מי ראשון ומי אחרון, כיצד נאספים וכיצד נוסעים. עולה מכאן שתכלית המפקד הייתה ארגון מושלם של המחנה לתנועה ולמלחמה.
לעומת זאת, במפקד השני (בשנה הארבעים) אין שום התייחסות לסידור המחנה. התורה אינה עוסקת כלל בדגלים ובתנועה, ואפילו אינה כותבת שהארגון היה זהה לזה של יציאת מצרים. משה נצטווה על מניין זה לאחר המלחמות נגד סיחון ועוג, וממילא ברור שהמפקד לא נועד לצורך ההכנה למלחמות אלה. לאחר תום המפקד, מביאה פרשתנו את הציווי לחלק את הארץ לפי תוצאות המפקד: “לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט את נחלתו”. לכן, נראה שתכלית המפקד היא הכנת בסיס הנתונים לחלוקת הארץ.
* * *
נראה שההבדל שציינו בין מהותם של שני המפקדים יכול לבאר גם את ההבדל ביחידות המניין. לעיל הצבענו על כך שבמפקד הראשון נמנו אנשים בלבד, ואילו במפקד השני יחידת המנייה העיקרית היא המשפחות.(ע”כ)
- ותקרבנה בנות צלפחד … ויקרב משה את משפטן …. נתון תיתן להם אחוזת נחלה
צלפחד בן חפר…… בן יוסף.
נא לעיין ברש”י
ומתוך
http://midreshet.org.il/pageview.aspx?id=544
“מדוע ציינו בנות צלפחד כי אביהן “בחטאו מת” ולא מת סתם?
תשובה לכך יכולה להימצא בכלל המובא במשנה במסכת כתובות: “הפה שאסר הוא הפה שהתיר”. בימים עברו, ערך הכלה נקבע גם על פי תומתה. נשים בתולות היו נחשבות יותר מנשים שאינן בתולות (ואף כתובתן הייתה גבוהה יותר); כמו כן, היה צורך לוודא שנשים הן אכן פנויות ואינן בחזקת ‘אשת איש’ וכדומה. במשנה דנים החכמים האם יש להאמין לנשים המצהירות ביוזמתן כי הן היו נשואות והתגרשו, או נלקחו בשבי אך נותרו בטהרתן. הכלל הוא, שאם הן לא מנסות להסתיר את עברן, ומצהירות שהיו ‘אשת איש’ או ‘שבויה’ – יש להאמין גם לחלק השני של דבריהן, שלפיו הן כשרות או טהורות. אך אם הן אינן חושפות בעצמן את עברן – כנראה שהן משקרות ואין להאמין להן:
וקצת מדרש רבה מתוך
ד”א “ויקרב משה וגו'” ריש לקיש אומר יודע היה משה רבינו את הדין הזה אלא באו לפני שרי עשרות תחלה אמרו דין של נחלות הוא ואין זה שלנו אלא של גדולים ממנו באו אצל שרי חמשים ראו שכבדו אותן שרי עשרות אמרו שרי חמשים אף אנו יש שם גדולים ממנו וכן לשרי מאות וכן לשרי אלפים וכן לנשיאים השיבו להם כולם כענין הזה שלא רצו לפתוח בה לפני מי שגדול מהם הלכו לפני אלעזר אמר להם הרי משה רבינו באו אלו ואלו לפני משה ראה משה שכל אחד ואחד כבד את מי שגדול ממנו אמר אם אומר להם את הדין אטול את הגדולה אמר להם אף אני יש גדול ממני לפיכך “ויקרב משה את משפטן וגו'” השיבו הקב”ה “כן בנות צלפחד דוברות” שהודה הקדוש ברוך הוא לדבורן.
“נתן תתן להם” תן להם מטלטלין ובכרות אב בנכסי חפר נטלו ג’ חלקים חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר שהיה בכור ונטל שני חלקים.
ד”א נתון תתן להם שנטלו בעבר הירדן וקרבו לפני יהושע ואלעזר בארץ כנען שנאמר (יהושע יז, ד): “ותקרבנה לפני אלעזר הכהן ולפני יהושע ולפני הנשיאים לאמר ה’ צוה ביד משה וגו'” ואף יעקב אבינו ראה שנוטלות מיכן (בראשית מט, כב): “בנות צעדה עלי שור” זה הירדן שנעשה למשה כחומה שלא יכנס לארץ ואומר ליוסף בנותיך נוטלת כאן וכאן. (ע”כ)
ואוסף מדרשי חז”ל על עניין בנות צלופחד ניתן ב –
(לא אצטט)
ומתוך
http://www.sefaria.org/Yalkut_Shimoni_on_Torah.774.1?lang=bi&with=all&lang2=en
……
….. ותקרבנה בנות צלפחד חמשתן אמרו חמשה דברים, הראשונה אמרה אבינו מת במדבר. השניה אמרה והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה’ בעדת קרח. השלישית אמרה כי בחטאו מת הוא המקושש, הרביעית אמרה ובנים לא היו לו. החמישית אמרה למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו וכל הפסוק. אמר משה אי אפשר לבת לירש, אמרו לו למה, אמר להם שאתם נקבות, אמרו לו וכה אמרת משה רבינו הואיל שהזכר יורש תתייבם אמנו לאחי אבינו שתוליד זכר שיירש, אמר להן משה אי אפשר להתייבם הואיל שיש לה בנות, אמרו לה מה הוא זה שאתה עושה משה רבינו שנירש את אבינו אין אנו בנים שתתייבם אמנו אנו בנים, אותה שעה סלקו את משה כיון ששמע משה כן מיד ויקרב משה את משפטן לפני ה’.
(ע”כ. יפה אבל לא ברור. כנראה כולל שגיאות כתיבה)
ודיון מדעי ארכאולוגי בנושא ניתן ב –
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=14041
…
קשה לקבוע במדויק את זמנה אל ‘חקת משפט’ הירושה. יש הטוענים, כי קטע זה מאוחר, מקום שהוא שייך, לדעתם, לסיפור הכוהני.5 לדעת אחרים, יש להבדיל בין הסיפור עצמו, שהוא חלק מהמקור הכוהני, לבין החוק שחובר מחומר משפטי קדום.6 נראה, כי על פי בית היוצר שלו – ההקשר לקרקעות וקביעת סדרי ירושה, ניתן לייחסו לתקופה הקדם-מלוכנית. לעומת זאת, העלתה הטענה, ששמות העצם הפרטיים: חפר ובנות צלופחד: נעה (חרס שומרון מס’ 50); חגלה (שם מס’ 45; 47) ותרצה (אחת מבירות ממלכת הצפון) מתקשרים למקומות וחבלי ארץ בנחלת בני מנשה בעבר הירדן המערבי של ממלכת הצפון, ובכך ניתן לייחסו לתקופת הממלכה הצפונית.7 בלי לקבוע מסמרות בזמן ‘חקת משפט’, הרי אין לאחר פרשה זו לאחר חרבן שומרון (722/1 לפסה”נ).
פרשת בנות צלופחד היא סוגיה ספציפית בנושא ירושת בנות, המותנית בסייג המפורש של העדר בנים זכרים.8 לסוגיה זו יש ברשותנו עדויות בודדות מאד משומר, דוגמת כתובת גודא איש לגש, שם מצוי משפט המצהיר, כי בבית שאין בו בן יורש תהא הבת יורשת.9 אולם ממנו לא ניתן לקבוע בוודאות, אם היה זה נוהג, או שמא משאלה בלבד, במסגרת רפורמת שבעת הימים של גודא. בלוח אחד מניפור נאמר במפורש: ‘איש כי ימות ובנים אין לו בתו (בנותיו) הלא נשואה (נשואות) תהפך ליורשתו’.10 בתעודה משפטית מתקופת אור ג’ נמסר על אימוץ שתי בנות על-ידי אדם בשם לגלימרא, שקבע אותן ליורשות לו.11 ברם עדויות אלה לוקות בחסר, ולא ניתן ללמוד מהן הרבה מלבד העובדה, על קיום נוהג בת יורשת בהעדר בנים זכרים במקומות מסוימים ובתקופה קדומה.12
מלבד המקור המקראי הנזכר לעיל, ברשותנו כיום מקור חשוב נוסף, ממנו נוכל ללמוד על הרקע, המניעים והביצוע של בנות יורשות בהעדר בנים זכרים. מקור זה הם לוחות נוזי.
החברה בנוזי גילתה רגישות לשמירת נחלת אבות בתחום המשפחה. אחד הביטויים לרגישות זו הוא הנוהג הרווח במקום, להעברת קרקעות מרשות אחת לשניה רק במסגרת חוזה אמוץ-בן tuppi mārūti, אם אמוץ אמיתי או אמוץ פקטיבי.13 על מידת החרדה הרבה בנוזי לשמירת נכסי אבות בתחומי המשפחה למדים גם מהתופעה, שכמה פעולות אימוץ בוצעו בחוג משפחה מצומצם מאד.14
לוח אימוץ מנוזי15 מוסר על אימוץ שנימ על-ידי שרחיאל. שנימ קבל רכושו שרחיאל, שרחיאל, והתחייב בתמורה לדאוג לאביו המאמץ. בחוזה הנדון (שו’ 9-8) למדים, כי לשרחיאל, האב המאמץ, אין בנים יוצאי חלציו. בנוסף, בולט תנאי מרכזי והוא, נשואי גלמננ לשנמ (שו’ 16). למרות שייחוסה של גלמננ אינו מצוין, הרי סביר ביותר, שהיא בתו של שרחיאל.16 ייחודה של התעודה טמון בשו’ 29-27: ‘אם לא תלד בן, אז בת גלמננ את כל הרכוש תקח’. בשפה ענינית צוינה ירושת הבת, במקרה זה הנכדה, בנחלת אבות, אם כי בסייג המפורש של העדר בנים. הצאצאים בלוח מתייחסים לגלמננ: ‘כל בני בטנה של גלמננ’ (שו’ 23); ‘בת גלמננ’ (שו’ 28).
לוח אחר17 מדווח על צוואתו של אדם בשם חמפיזי, שהנחיל נכסים שונים לשתי בנותיו. בנות אלה הן היורשים היחידים. בצוואה מודגש, כי כל הנכסים שהוענקו לבנות: ‘חמפיזי נותן אותם למרשש ולאשי ina kitri’.
(ע”כ)
ומתוך
י.
בספר התורה האות נו”ן של המילה “משפטן” (וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן) ארוכה במיוחד. האות הזו, היוצאת מגבול המילה, מלמדת אותנו שהמשפט שלהן אף הוא פרץ את גדר המקרה הפרטי והפך לתקדים עבור אחרות.
מדוע לא זכו בנות צלפחד להיקרא נביאות?
דרך משה הן יוצרות שיח עם אלהים המזמין בדיקה מחחומתוך מאמר ארוך ומקיף שמנתח כל גישה, ב
https://www.bmj.org.il/assets/files/821326266854.pdf
…. מלבד הדיון על דיני ירושה ועל חלוקת הארץ, מעלים הדרשנים תיאורים שונים של פעולת בנות 3 צלפחד. לרוב הם מתמקדים בשיחתן עם משה. התנ”ך, ובעקבותיו הדרשנים, אינם מתארים את אשר אירע לבנות צלפחד באופן חיצוני. העלילה משתמעת מן הדברים המושמים בפי הבנות ובפי האל בלבד. כדי לשרטט את דמות הבנות שהדרשנים מפתחים, חשוב לנתח גם את מבנה השיח המקראי וגם את המודלים השונים שלו במקורות הבתר מקראיים. מעניין להבחין גם בהבדלים בין פירושי המקרא המגוונים, אשר מציגים תפיסות גבריות שונות ותיאורים שונים של נשים, על ידי הקשרים שונים ועל ידי דרכי פרשנות שונות….
….פילון מציג את נאום הבנות בחיבורו “על חיי משה” באופן שונה. גם הוא שם מלים אחרות בפי הבנות, אך תוך שמירה על מבנה דומה לזה המקראי:
א*. יומו של אבינו בא,
ב1 .*אולם הוא לא הגיע לקצו בשום מרד
ב5 .*אשר למעשה בעטיו נהרגו אלפים
ג . . ואילו הוא התמסר לחיים חסרי פעולה ציבורית ופרטיים,
ד*. האמנם ניתן לזקוף לחובתו שאין לא בנים?
הופענו לפניך כאשר למראית עין אנו יתומות אולם למען האמת אנו מחפשות אותך כאב,
כי יחסית להורים המנהיג הצדיק קרוב לתלויים בו.
ובנוסף דברי הבנות, על פי פילון, כלליים יותר: שמה של עדת קרח המורדת אינה מוזכרת מפורשות תיאור של צלפחד כאדם שאינו מורד ושנוהג להימנע מעשייה ציבורית. כלומר, תיאור מקביל להדגשה המקראית הספציפית בדבר האינדיבידואליות של צלפחד מול עדת קרח. בשאלה הרטורית המופיעה לאחר תיאור חיי האב, שולל פילון את האפשרות שחסרון הצאצאים הזכרים )מוטיב שמופיע גם במקרא( הוא עונש מאת האל בעבור חטא של צלפחד, ובכך מצדיק פילון למעשה את החיים הפרטיים של ובמקומה מופיעה פנייתן אל משה, הסמכות הגבוהה, כאל דרישתה נחלה על ידי הבנות חסרה, האב. פילון מדגיש בדבריהן אב הדואג לטובתן. הן מופיעות כתלויות ברצונו הטוב של משה ובחסד האל. את הערכים המוסריים ואת ההקשרים החברתיים: “התמסר לחיים … פרטיים … האמנם ניתן לזקוף הבנות תובעות אם כן צדק חברתי, אך אינן לחובתו … אנו מחפשות אותך כאב … המנהיג הצדיק”. מנסות להשתחרר מתלותן בדמות גברית כלשהי. השיח המוסרי שמציג פילון מחזק את דימוי האישה ואת הערכים הקלאסיים של המערכת הפטריארכלית…..
ה לפי תיאורו של פילון, קריאת בנות צלפחד לצדק חברתי בחסות הסמכויות הרשמיות, שומרת למעשה על התפיסות המקובלות על טבע הגבר וטבע האישה, ואף מחזקת אותן. כתוצאה מכך מודגשת דרך הנזיפה בחברה האנושית על 25 התערבות האל, ובכך מוצג המקרה כחורג מן הסדר האנושי הרגיל. יחס ּה כלפי יתומים ואלמנות, מתבטאת הדרישה לפעול על פי הדוגמה שמציג ה’, אולם חיקוי ה’ הצגת ה’ כדמות מופת, מפחיתה מצד אחד 26 מתייחס, בעצם, למעשה של נתינה חופשית, מתוך נדיבות. את חד-פעמיות האירוע, אך מצד שני אינה משנה את מעמד האישה ואת זכויותיה, אלא יוצרת “הסדר מיוחד” המוגבל לדיני ירושה בלבד. לעומת זאת, מבנה הדיון ההלכתי שבמדרש ההלכה, שונה מזה של הפירוש הפילוני, וכוונתו הפוכה. מטרתו ליצור פסיקה הלכתית כללית לדיני ירושת הבת, כחלק מדיני הירושה. לכן החשיבות של מוטיב התערבות ה’ פחותה במקור זה, והגמרא אינה מציינת את תשובתו (ע”כ. מומלץ לעיון נוסף ומעמיק)
וקצת בעייה דקדוקית
הפסוק אומר “נתון תיתן להם אחוזת נחלה, בתוך אחי אביהם; והעברת את-נחלת אביהן, להן.
הבעייה – זכר “להם” מול “להן”
לא מצאתי לזה הסבר
אז אולי באותו זמן היה עדיין דוד זכר שהיה עתיד לירש, לפי מקור שקשה להעתיקו, ב –
http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_49924_429.pdf
ולהיום יספיק ציטוט מעוד מאמר
http://www.reform.org.il/Heb/holidays/WeeklyPortionArticle.asp?ContentID=1163
…
כאמור, אלוהים הסתבך. התשובה המהירה והנחרצת שנתן לדרישתן הראשונית של בנות צלפחד: “כן בנות צלפחד דברת נתן תתן להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהם והעברת את נחלת אביהן להן: ואל בני ישראל תדבר לאמר איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו” (במדבר כ”ז: 8-7) הולידה, מן הסתם, טרוניות ופחדים רבים בקרב הגברים. סיפורן של בנות צלפחד מעיד על העוצמה ועל החשיבות של הסוגיה הכלכלית במאבק בין המינים. כל עוד עיקר המשאבים הכלכליים נמצא בידי הגברים, גורמת כל חריגה מעקרון השליטה הגברית בלבול. אלוהים שלא התכוון לשנות סדרי עולם ולהכריז על חלוקה שוויונית של הקרקעות, נקלע לתסבוכת. להשיב את המצב לקדמותו כבר אי אפשר, שהרי ההיתר שניתן לבנות צלפחד והקביעה הגורפת שבצדו, מפי הגבורה ניתן. אך גם להפלות לרעה את חלקו של שבט יוסף ולאפשר לבנות להעביר את קרקעות השבט לבעליהן העתידיים אי אפשר. באותה מהירות ונחרצות שאלוהים קבע את היתר הירושה של בנות צלפחד, קובע עתה אלוהים את מה שעלול להיות המסמר הראשון בארון הקבורה של ההיתר: “כן מטה בני יוסף דברים: זה הדבר אשר צוה ה’ לבנות צלפחד לאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים.” קשה לחשוב על ניסוח אירוני יותר של חוק: “לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך. . .” כלומר, הן יכולות להתחתן עם מי שהן אוהבות אבל העיקר שיהיה מן המשפחה. ה”אך” הקטן של אלוהים יכול היה לקבור את ההיתר התקדימי של בנות צלפחד. מסיפור בנות צלפחד אנו למדים, בין היתר, שכשמחוקק (ואפילו מחוקק מוכשר כאלוהים) נתקל בבעיות מוסריות ונדחק להציע להן פתרון חלקי (רק לבנות יתומות שאין להן אחים), הוא יתקל מיד בבעיה הבאה, העולה מן הצד שכנגד. לעיתים, כמו במקרה שלנו, יעמידו פתרונותיו את מערכת המשפט באור מגוחך.
….
על פי הסיפור המקראי (במדבר כ”ז) מבקשות בנות צלפחד נחלה רק בשל העובדה שאין להן אחים. הבקשה הזאת מעידה, לכאורה, כי הן מקבלות, עקרונית, את העמדה הגברית, שהאדמה ניתנת לזכרים ולא לנקבות. כל מי שקורא סיפור זה עשוי לשאול את עצמו האם בנות צלפחד באמת קבלו את העמדה הגברית או השלימו רק למראית עין, לצורכי משא ומתן? האם בקשתן הרשמית הייתה משאת הלב האמיתית שלהן, או שהיא משקפת את נכונותן להתפשר עם המציאות ולהשיג בה הישגים חלקיים? המקרא מותיר אותנו ללא מענה לשאלה הזאת. לדרשן יש תשובה נחרצת: החלטתן הראשונית של בנות צלפחד לגשת למסע המפרך והמפחיד של דרישת הנחלה נבע מהבנה ראשונית עמוקה שאפליה אינה קיימת בעולמו של אלוהים. האפליה מקורה בטעות, או ברשעות אנוש ואילו אלוהים: “רחמיו על כל מעשיו”. נאמר מעתה, בעקבות הדרשן שלפנינו, חוק הירושה המפלה בין נשים לגברים וכל חוק אחר המפלה בין ברואיו של אלוהים, מקורו במחשבה אנושית. הרצון האלוהי האמיתי הוא לקיים שוויון מלא בין כל הברואים. על כן לא זו בלבד שמותר לנו לשנות חוקים שיסודם באפליה, חובתנו הדתית היא להתאים חוקים אנושיים לרצונו של האל.
(ע”כ)
(הארכתי יותר מידי על בנות צלפחד)
- קח לך את יהושע …איש אשר רוח בו… ונתת מהודך עליו
כמה ביטויים לא ברורים. נסיון להסבר ניתן ב –
http://midreshet.org.il/pageview.aspx?id=498
היות יהושע משרת משה, נערו, הריהי גם בחינת חניכות. למרות שהדבר אינו מפורש, ומשה גם אינו מציע את יהושע כמנהיג, הוא מתברר למפרע: כאשר התבשר משה על מותו הקרב הוא מבקש את ה’ למנות מנהיג לעם: “יפקד ה’ אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה” (במ’ כז, טז). ה’ מצווהו: “קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו” (פס’ יח). תכונתו של יהושע שהוא מוכשר לתפקידו. המונח רוח אינו מוגדר כאן בפירוש, הוא נתפרש בדב’ לד, ט: “ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו” (השווה בר’ מא, לח: “ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו”. וברור שהכתוב מדבר כאן ברוח חכמה: “ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך” [פס’ לט]). מינויו של יהושע נעשה בטקס רשמי של סמיכת ידיים: “וסמכת את ידך עליו” (במ’ כז, יח; השווה דב’ לד, ט. לפי השקפתו של ספר דברים הרוח מלאה את יהושע רק אחרי שמשה סמך ידיו עליו). הטקס נעשה כנראה לפני אלעזר הכוהן ולפני כל העדה (במ’ כז, יט). לא ברורה משמעות המונח הוד האמור שם: “ונתתה מהודך עליו” (פס’ כ), הכוונה כנראה לסמכות הנתפסת כדבר ממשי שאפשר לחוש בו, מעין קרינת המנהיגות הנובעת מתחושה פנימית של המנהיג ומקבלת עולו על-ידי המונהגים. _(ע”כ)
וומתוך
……
דומה כי מספר גורמים מנעו את משה להציע יורש:
א. כבר דובר לעיל במשאלות לב של משה, כי בניו ימשיכו למלא את תפקידו-משימתו, אך דומה כי זה היה השיקול קטן הערך שבכולם.
ב. “מפני מה לא אמר משה ילך יהושע בן נון תחתי? – שהיה מתירא שלא ייענש” (ילק”ש פנחס תשעו); מפני גודל האחריות שתפקיד זה טומן בחובו, והשלכותיו המחמירות, נמנע משה מלהעמיסו על יהושע, כאב שסבל בחייו הקשים ורוצה למנוע מבנו מסלול יסורים דומה.
ג. אפשר, שדוקא קרבתו היתרה למשה מנעה ממשה להכיר בכשרונו של יהושע כמנהיג. ידע משה את טיבו וכישוריו – אך תמיד כאיש ביצוע, לא כמנהיג בדרג המחליט, העליון.
ד. אך דומה שהקרוב ביותר לפשוטו של המקרא הוא: דוקא בשל גודל התפקיד ולאור העובדה שמשה לא ראה בו נכס אישי שלו, הבין כי אין מקום להתערב בשיקול האלוקי אשר בוודאי מטיב למצוא את ממלא המקום הטוב ביותר.
“ויאמר ה’ אל משה קח לך את יהושע בן נון, איש אשר רוח בו, וסמכת את ידך עליו… ויעש משה כאשר צוה ה’ אותו, ויקח את יהושע… ויסמך את ידיו עליו”. “ועשה משה בטוב עין… משל למלך שאמר לבן ביתו: תן לפלוני סאה של חיטים, הלך ונתן לו סאתיים. א”ל: הרי סאה משל מלך וסאה משלי. כך אמר הקב”ה למשה: וסמכת את ידך עליו – יד אחת. מה עשה משה – ויסמך את ידיו ויצווהו” (במדבר כא, טז). (ע”כ)
ומתוך הסבר נוסף ב –
https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/pinchas/pasi.pdf
..
השאילה המתבקשת היא מדוע ה’ הודיע על מינוי יורש לאהרן הכהן ואילו על יורשו של משה לא הודיע מיד
שאלה זו מחריפה לאור הפסוק התמים כביכול: “וידברמשה אל ה’ לאמר” (טו). מבנה משפט
זה מייחד את משפטי הפתיחה של דברי ה’ אל משה, והוא חוזר פעמים אין ספור בתורה.
השימוש בתבנית זו כאן, אבל בסדר הפוך – כפתיחה לפניית משה אל ה’, מדגיש את מה שהקורא
ציפה שיבוא עכשיו: הוראת ה’ בדבר יורש. במקום זאת, מופיע המבנה ההפוך למצופה: “וידבר
וידבר ה’ אל משה לאמר”
בתיאורים המקבילים בספר דברים, מודיע ה’ למשה על מותו, ומיד מבשר לו כי יהושע מתמנה
אחריו (א לז-לח): “גם בי התאנף ה’ בגללכם לאמר ‚גם אתה לא תבא שם .יהושע בן נון העמד
לפניך הוא יבא שמה אׂתו חזק כי הוא ינחלנה את ישראל” (ראה גם דב’ ג כז-כח).
מדרש ספרי מסביר כי יוזמה זו מלמדת על אופיו של משה, הדואג לצורכי העם בשעה בה ניתן
היה לצפות שידאג לצרכיו (ספרי קלח):
להודיע שבחן של צדיקים, שכשהם נפטרים מן העולם מניחים צורך עצמן ועוסקין
בצרכי ציבור.
משה אכן מתגלה כאן בגדולתו, אך הסבר זה אינו עונה על השאלה מדוע ה’ אינו ממנה מנהיג
תחת משה מיד, לפני שמשה מספיק להגיב. לאמיתו של דבר, פרשנים וחוקרים מתעלמים בד”כ
משאלה זו.
נראה כי המסקנה הסבירה ביותר היא, שה’ אינו קובע מנהיג במקומו של משה, משום שהכוונה
הראשונית הייתה שלאחר הסתלקותו של משה לא יתמנה מנהיג כלל. לפי תפיסה זו, משה הוא
המנהיג הראשון של ישראל שהוציא את העם ממצרים, הוא זה שהיה אמור להכניס את העם
לארץ, ולאחר מותו לא היה אמור להתמנות מנהיג תחתיו, כפי שלא נתמנה מנהיג לאחר מותו של
יהושע. השוואת מותו של יהושע למותו של אלעזר הכהן בן דורו, מחדדת נקודה זו יותר. באותו
קטע המספר על מותו של יהושע (יהו’ כד כט-ל) מסופר גם על מותו של אלעזר (כד לג), אבל
באותו קטע ישנו רמז להעברת הכהונה לפינחס בנו (יהו’ כד לג): “ואלעזר בן אהרון מת ….
בסוף ספר יהושע (כב) ובספר שופטים (כ כח). לעומת זאת, לאחר מות יהושע נשאר העם ללא
מנהיג ריכוזי אחד, והמנהיגות עברה לזקנים המקומיים של כל שבט וכל משפחה. טענתנו כאן
היא, שמצב זה היה אמור להתחיל מיד לאחר מותו של משה, אילו היה נכנס לארץ. עיון בתוכן
ובתגובה לכך מנסה משה להניא את ה’ מהחלטה זו. רׂעה”. ממשפט זה משתמע במפורש, שמשה הבין שה’ אינו מתכוון כלל למנות מנהיג תחתיו, דברי משה ובסגנונם יאשש את ההנחה שהועלתה כאן: “ולא תהיה עדת ה’ כצאן אשר אין להם רועה…
בעוד הצגת דברי ה’ בקטע משקפים את המישור האידיאלי, משקפים דברי משה את המישור המציאותי. הימנעות ה’ מקביעת יורש למשה מיד עם ההודעה על מותו, מבטאת את המישור האידיאלי – לישראל לא אמור להיות מנהיג אנושי אשר יעמוד בראש העם. לעומת זאת, בקשתו של משה משקפת את המישור המציאותי – העם אינו יכול להתקיים ללא מנהיג אנושי: “ולא תהיה עדת ה’ כצאן אשר אין רׂעה”. לאור רעיון זה, מתבאר ייחודו של טכס המינוי של יהושע. הטכס המוכר ביותר הוא המשיחה. 9 .סוג נוסף של טכס 8 וכהנים 7 באמצעות טכס זה אנו מוצאים במקרא מינוי של מלכים בשמן. 10 העברת בגדי אהרון לאלעזר בנו מסמלת את העברת תפקיד הכהן מינוי הוא העברת בגדים. הגדול אליו. הבגדים במקרה זה מסמלים את התפקיד, ולבישתם על ידי אלעזר מסמלת את כניסתו לתפקיד הכהן במקום אביו. לעומת שני טכסים אלה, המינוי של יהושע מתבצע על ידי סמיכת ידיו של משה עליו. משמעות סמיכת הידיים במקרא היא העברת דבר מה מהסומך אל הנסמך.11 לפיכך נוכל להסיק כי המינוי המיוחד של יהושע נובע מפשרה בין התפיסה האידיאלית המיוצגת על ידי ה’ בקטע, לבין הגישה הפרקטית המיוצגת על ידי משה. משה אינו מעביר ליהושע את תפקידו, אלא הוא מעביר אליו מהודו; הוא מעביר כעין חלק מאישיותו. כדי שלא למסד את תפקיד המנהיג העומד בראש העם, מתואר יהושע לא כנושא תפקיד או תואר, אלא כממשיכו של משה. מכאן גם נבין את טעם בחירתו של יהושע דווקא. על יהושע נאמר שהוא שבין משה ליהושע, את המינוי של האדם שיוכל להיכנס לנעליו של משה בצורה הטובה ביותר. נער, לא ימיש מתוך האוהל, והוא היה מקורב במיוחד למשה. כך אפשרה קירבה מיוחדת זו, כאמור, לא מינה יהושע מנהיג תחתיו, ובמקומו הנהיגו הזקנים את העם. באמצעות שלטון הציבור בא לידי ביטוי הרעיון שבראש העם עומד מנהיג יחיד – אלוקי ישראל….(ע”כ)
שוב היו לי כמה עיכובים וכדומה והנה הגיע זמן קריאת שמע על המיטה
שבת שלום
שבוע טוב
להת