From:
Sent: Sunday, 23 July 2017 2:50 AM
To:
Subject: ראשי המטות…. וישלח אותם….. ויקצוף משה….וילכו בני מכיר….אלה מסעי.. ויסעו… ויחנו…והיה לכם גבול

הארה –

שוב יש לנו שתי פרשות מחוברות “מטות” + “מסעי” מי אמר שהלוח העברי פשוט? בעצם מי אחראי על סדר קריאת הפרשות או בכלל על המשכיות הלוח העברי?חיפשתי ולא מצאתי אישיות או מכון כלשהו שמטפל בזה.  כנראה שעדיין אין צורך. מתי ואיך  נקבע הלוח?

סיכום כללי על הלוח העברי ניתן ב –

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%97_%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99

הסבר על שמות החודשים (מאכדית) ניתן ב –

http://judaism.walla.co.il/item/2890623

ולמעוניינים/ות להתבלבל לחלוטין (לא בדיוק,) מאוד מומלץ לעיין ב –

http://calendar.2net.co.il/About.aspx

עיונים קודמים בפרשת מטות ומסעי מאוחסנים ב –

פרשות מטות + מסעי תשע”ג

http://toratami.com/?p=191

פרשת מטות תשע”ד

http://toratami.com/?p=193

(על: וידבר/ויאמר, נדרים, מלחמת מדיין/מואב והמלקוח, חצי מנשה, יאיר בן מנשה)

פרשת מסעי תשע”ד

http://toratami.com/?p=199

(על: חלוקת הארץ, ערי מקלט, בנות צלפחד).

פרשת מטות + מסעי תשע”ה

http://toratami.com/?p=421

 (על: משה המנהיג, בני ישראל במדבר, איש כי ידור, מלחמת מדיין והשלל והבתולות, ונס – ויסעו ויחנו, גבולות הארץ*

פרשת מטות תשע”ו

http://toratami.com/?p=601

(על:וידבר משה אל ראשי המטות, נקום נקמת…. מאת המדיינים אחר תיאסף, ומקנה רב היה לבני גד ולבני מנשה….ולחצי שבט מנשה…,

פרשת מסעי תשע”ו

http://toratami.com/?p=617

(על: ויסעו …ויחנו…., ויעל אהרן… וישמע הכנעני, והיה אשר דימיתי, לרב תרבו,… שמה הגורל..לבנות צלפחד…. לטוב בעיניהן…)

חידדון לפרשת השבוע –

ש. מה הן שני ההבדלים בין  אלעזר הכהן ושאהיד!!!

(ת. בסוף המאמר)

הקדמה כללית

בתורה יש הרבה סיפורים, הרבה עלילות. כמה מהן משעממות במיוחד כשהן חוזרות על עצמן. למשל  10 הדורות מאדם עד נח, הקמת המשכן – תיאור חוזר, קורבנות הנשיאים וכדו’. רובן די מענינות את הקוראים הן בתוכנן והן בסגנונן., אבל במבט אוביקטיבי ובעין חוקרת, לא ברור לי בשביל מה מספר אותם הכתוב. האם חלק גדול של ספר התורה הקדוש הוא סתם סיפור כמו כל סיפור עם? כבר בשבוע שעבר הצגתי לעצמי פרוייקט עתידי – סיווג סיפורי התורה (לא כולל חוקים ומצוות). אי”ה

לדעתי רבים הם הסיפורים שאינם מוסיפים כבוד לקדושת התורה, וגם לא לכבוד גיבורי העלילה (בלשון המעטה). הם בעצם לא בדיוק סיפורים  קדושים, כולל  הסיפור בשבוע שעבר על פנחס והשבוע בפרשת מטות על מלחמת מדיין. האם הייתה מטרה מוגדרת לעיני העורך כהחליט להכלילם בספר התורה?

אמנה ככמה מהסיפורים הללו.

נח וכנען נכדו. המטרה הייתה כנראה להשמיץ את הכנענים. כנ”ל לוט ובנותיו, האם שני הסיפורים האלה היו חשובים?

אברהם שרה ופרעה (או אבימלך) – יפה אבל חבל שזה נכתב

אונס דינה – שמעון ולוי ואנשי שכם – כנ”ל

מלקוח (האדם) מלחמת מדיין (פרשת השבוע מטות) —- מלחמה בסדר מלקוח טף בנשים – חלחלה

ועוד

טוב. הרעיון ברור הבעייה פתוחה – מספיק להיום

ברור שאם רוצים, תמיד מצאו/מוצאים הסברים. ולמרות שאני ציני וכו’, אני אוהב את סיפורי התורה והם נכס תרבותי שאפשר להתגאות בו ולפתח (לפנטז ???) עליו תילי תילים של מדרשים עתיקים וחדשניים.

אבל כללית לקדושת הספר ולהתפתחות הזהות היהודית, הסיפורים הללו – מעוררים כעס כלפי העורך אם לא סלידה מהכתוב.

אז מי כתב/ערך את התורה. מה אפשר ללמוד מהתוכן, מהסגנון מניתוח הגישה הפסיכולוגית/אישית לכל עלילה על אופיו ומזגו של אותו עורך?

????? -אי”ה אמצא מענה

פסוקי השבוע

כל מוצא שפתיה לנדריה…. לא יקום, אישה הפרם

תקח אחד מן החמישים מן האדם…. ונתת אותם ללוויים

והורשתם את הארץ… והתנחלתם את הארץ

ורצח גואל הדם את הרוצח אין לו דם… ולא תחניפו את הארץ

ערב שבת שלום

פתיחה

לרענון – תוכן הפרשה לפי

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%9E%D7%98%D7%95%D7%AA

נושאים בפרשה

פרשת נדרים: פרשה הלכתית קצרה העוסקת בדיני נדרים והפרתם.

מלחמת מדין: בני ישראל יוצאים למלחמה מול מדין כדי לנקום את חטאי מדין כנגד ישראל. לאחר תיאור המלחמה מפורטת באריכות חלוקת השלל והקדשת חלק ממנו לה’. כאן בא גם הציווי על טבילת כלים והגעלתם, על מנת להכשיר אותם.

פרשת בני גד ובני ראובן: בני שבט גד ובני שבט ראובן מבקשים ממשה לקבל נַחֲלָה בעבר הירדן המזרחי ולא בארץ ישראל שממערב לירדן. למרות הסתייגות ראשונית מקבל משה את בקשתם לאחר שהם מתחייבים להשתתף במלחמת כיבוש ארץ ישראל מידי עמי כנען ומצרף אליהם את חצי שבט מנשה.(ע”כ)

ואז אפשר לשאול – למה נסמכה —

—- פרשיית הנדרים לפרשיית קורבנות החגים

—- פרשיית המלחמה במדיין לפרשיית הנדרים

וכו’

כבר הזכרתי לפני שנתיים ואצטט שנית מתוך דיון מעמיק בנושאי פרשת מטות + מסעי ב –

https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/mattoth/piq.html

” בפרשת מטות יש שלושה נושאים עיקריים, שהקשר ביניהם נראה רופף מאוד: הפרשה נפתחת בפנייה לא ברורה לראשי המטות ומיד עוברת לדון בנדרי רשות ובשבועות רשות (ל:ב-יז).

הנושא השני הוא המלחמה עם מדיין, והוא משלים את הסיפור שבסוף פרשת בלק ובראשית פרשת פינחס. בתוך סיפור זה יש תיאור של עצם המלחמה, כעסו של משה רבנו על לקיחת השבויות, הנחיות אלעזר הכהן להכשרת כלי מדיין, נתינת המכס לה’ והתרומה ללוויים ותרומת הפקודים על החיילים (פרק לא).

הנושא האחרון הוא הצעת שני השבטים – ראובן וגד, לקבל את נחלתם בצד המזרחי של הירדן, תגובת משה ותשובת השבטים, הסיכום שהתקבל בסופו של הדיון וירושת עבר הירדן על ידי ראובן, גד וחצי שבט מנשה.

גם בפרשת מסעי יש שלושה נושאים: א. מסעי בני ישראל (לג:א-מט); ב. ירושת הארץ וגבולותיה, ערי הלוויים ומגרשיהם וערי המקלט (לג:נ-לה); ג. האיסור שהוטל על בנות צלפחד להתחתן עם בני שבטים אחרים (לו).

בפרשה זו ברור לחלוטין מהו החוט המקשר בין הנושאים שבה: ארץ ישראל. תיאור מסעי בני ישראל הוא תיאור התקדמותם למטרה – כניסה לארץ ישראל. מיד לאחר מכן ניתן הצו להוריש את הארץ, לחלקה לפי גורל, להתנחל בה ולשבת בה. הכתוב מתאר בפירוט רב את גבולותיה של הארץ המובטחת שאותה אמור עם ישראל לנחול בהנהגתם של אלעזר הכהן, יהושע בן נון ושנים עשר נשיאים. מכאן הפרשה עוברת לדון בתכנון הארץ. יש להקצות ערים ללוויים, להשאיר מגרשים ריקים לתועלת הציבור, לדאוג גם לחיים הרוחניים ולהקצות ערי מקלט לרוצח בשגגה מבלי לחפות על רוצח במזיד. לבסוף מובא סיפור בנות צלפחד שחיבבו את הארץ ונתבקשו להינשא לבני שבטם כדי לשמור על נחלת שבט יוסף….

      נמצא שפרשת מטות עוסקת בתאוות האדם, בדרכים להתגבר עליהן ובחינוך לערכים נכונים, [3] ופרשת מסעי מתמקדת בארץ ישראל כארץ היעודה, ארץ הבחירה.(ע”כ)

ועוד דרשה מסורתית על סמיכות פרשיות, מתוך

http://etzion.org.il/he/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%9E%D7%98%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A2-%D7%93%D7%99%D7%9F-%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99-%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%95%D7%AA%D7%97-%D7%90%D7%AA-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%9E%D7%98%D7%95%D7%AA

פרשת השבוע נפתחת במצוַת הנדרים: “איש כי ידֹר נדר לה’… לא יחל דברו, ככל היֹצא מפיו יעשה” (ל’, ג). שאלה מתבקשת היא מה ראתה התורה להביא דין זה דווקא כאן? שאלה זו מתחזקת נוכח דברי ראב”ע, הטוען “שזאת הפרשה היתה אחר מלחמת מדין” (ל’, ב). על פי דבריו, שינתה התורה מהסדר הכרונולוגי של המאורעות והקדימה את פרשיית הנדרים למלחמת מדין, למרות שבפועל היא נאמרה אחריה. מה פשר הדבר?

למעשה, שאלה זו היא רק חלק מהשאלה הרחבה יותר העולה נוכח המצוות המובאות בפרקים שלפנינו.

מיקומם של הסיפורים והמצוות שבפרקים כ”ו-ל’ הטריד פרשנים רבים. חוסר הנוחות שחש הקורא נוכח סידור הפרשיות נובע מכך שמעשה פינחס מסתיים בצו אלוקי ברור: “צרור את המדינים והכיתם אותם” (כ”ה, יז). אין ספק שהמשכו הישיר של צו זה הוא במה שאנו קוראים בפרשתנו, בפרק ל”א:

“וידבר ה’ אל משה לאמר: נקֹם נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תֵאסף אל עמיך”. (ל”א, א-ב)… ..

שש פרשיות קוטעות את הקריאה הרציפה:

1. מפקד בני ישראל בערבות מואב (כ”ו, א-סה).
2. סיפור בנות צלפחד (כ”ז, א-יא).
3. צו ה’ למשה לעלות אל הר העברים (כ”ז, יב-יד).
4. מינוי יהושע (כ”ז, טו-כג).
5. קרבנות הציבור: תמיד ומוספים (כ”ח, א – ל’, א).
6. פרשיית נדרי האישה והבת (ל’, ב-יז).

באופן כללי, ניתן לומר שישנה בקרב הפרשנים מבוכה כללית נוכח סוגייה זו.

(ע”כ. מאמר ארוך מומלץ לעיון נוסף לבעלי/ות סבלנות)

(מעניין, חיפשתי ולא מצאתי מאמר או דיון מסורתי בנושא של שלל בתולות מדיין)

1. נדרים – איש כי ידור…. ואשה כי תדור… ושמע אביה… ושמע אישה (מפיק ה)

(בימינו כנראה שהבעייה לא קיימת. אנחנו מתפללים תפילת כל נדרי ומבטלים מראש את כל סוגי הנדרים, השבועות החרמים וכו’)

יש בפרק 17 פסוקים, פסוק ראשון הוכנס לפרשת פנחס (שבוע שעבר). פסוק ב’ – פסוק פתיחה. פסוק ג’ – על איש נודר. פסוקים ד’ – יז – על אישה נודרת.

הירבה הכתוב בסוגיית אישה נודרת לפרטי פרטים. איש, יש לו מסגרת אחת בחיים, הכתוב לא מדבר על תינוק או קטין. לעומת זאת לאישה יש שלוש או אפילו 4 מסגרות  בחיים, מסגרת בית אביה, מסגרת נערה מאורסה, מסגרת  בית בעלה וחוסר מסגרת גבי אלמנה/גרושה וכנראה גם בוגרת. סתם הכתוב בנוגע לאישה רווקה. אפשר גם לומר שמרוב עצים…., מרוב פרטים לא בדיוק ברור מה הן ההבדלים לגבי נדרי אישה נערה, ארוסה וכו’. כך שיש לדרוש כל ילה או את ולערוך  סדר “הגיוני” בכל מה שמותר או אסור. יש כמובן הרבה דיונים ומדרשים בנושא. אבל ברור שלאישה במסגרת יש “בוס” או מפקח, שרצוי שיפקח על כל מילה שהאישה אומרת, כדי שיוכל להפר נדר או שבועה אם הוא רוצה. בקיצור הדרת נשים.

אחד מההסברים על הכתוב ניתן ב –

http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/mattoth/fleish.html

……

מפסוק יג, משמע לכאורה שגם הבעל רשאי במו האב להפר את כל נדרי אשתו; אך פסוק יד מצמצם באופן מפורש סמכות זו וקובע, שהבעל רשאי לבטל רק נדרי ענוי נפש. לא ניתן לטעון, שאין זה הכרחי לומר שפסוק יד מצמצם את הוראתו של פסוק יג, כיוון שקיימת האפשרות העקרונית, שפסוק יד מדבר במקרה אחר, כגון שנדרים ואסרים של עינוי נפש מותר בעל להפר תמיד, גם לא “ביום שמעו”. קריאה זהירה של פסוקים יב-טו, שעניינם נדריה ואסריה של אישה נשואה מראה, שלפנינו המבנה הבא: פסוק טו מבאר את הוראתו של פסוק יב ומצמצם אותה, ופסוק יד מבאר ומצמצם את הוראתו של פסוק יג. ויש אף להוסיף שפסוק טו בנוי במבנה כיאסטי.בפסוק הסיום של דיני ארבעת המקרים נאמר: “אלה החקים אשר צוה ה’ את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעריה בית אביה” )ל יז(. השאלה היא מה תפקידו של פסוק זה י האם הוא מהווה פסוק סיום בלבד של פרשת נדרי נשים, או שיש ללמוד ממנו שאין הבחנה בין סמכות האב להפר את נדרי בתו לבין סמכות הבעל להפר את נדרי..תלמוד לומר “אלה החוקים אשר צוה ה’ את משה בין . איש לאשתו בין אב לבתו” )ל יז(, על כורחיך אתה   מקיש את האב לבעל, מה הבעל אינו מפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים< שיש בהם ענוי נפש, אף האב  אינו מפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהם ענוי נפש )ספרי, פרשת מטות סי’ קנ”ה(.

בעיה זו נדונה גם בתלמוד הירושלמי ואף כאן המסקנה היא חד-משמעית:  מתני’ – אילו נדרים שהוא מיפר? נדרים שיש בהן  עד כאן בבעל,

 …………… באב מניין? ]”בין אב לבתו”[ מה הבעל אינו מיפר  אלא נדרים שיש בהן עינוי נפש ונדרים שבינו לבינה,

 …………… אף האב אינו מיפר אלא נדרים שיש בהן עינוי נפש  ונדרים שבינו לבינה )ירושלמי, נדרים פי”א ה”א(.

משמע אפוא לפי הספרי ולפי הירושלמי שפסוק יז, פסוק הסיום של פרשת נדרי נשים, בא ללמדנו שאב ובעל רשאים להפר נדרים

שבינו לבינה ונדרי ענוי נפש בלבד. מסקנה זו מנוגדת לפשוטו של מקרא כפי שראינו. (ע”כ)

דיון מקיף בנושא ניתן ב –

http://www.daat.ac.il/daat/tanach/tora/md_nedar.htm

(לא אצטט. מומלץ)

ומתורת חב”ד ב –

ww.col.org.il/חדשות_חבד_דרשה_לפרשת_מטות_מסעי_רעיון_לשבת_21747.html

…..
אירוסין הם מעין “חצי נישואין”, שאמנם האשה נעשית “אשת איש” והיא אסורה להתחתן עם אחרים, אבל היא עדיין לא חיה עם חתנה-ארוסה, נישואין הם שלימות הקשר והחיבור בין בעל ואשה.

אם-כן צריך להבין: איך יתכן שארוס יכול להפר נדרי ארוסתו הקודמים ובעל אינו יכול להפר נדרי אשתו מלפני האירוסין והנישואין? האם יכול להיות שהקשר בין ארוס לארוסתו חזק מהקשר בין בעל נשוי לאשתו?…….

בתורת הקבלה והחסידות מוסבר שהקשר בין בעל ואשה כפול: בגוף – חיי משפחה משותפים בבית אחד. בנשמה – הכוחות הרוחניים של בעל ואשה מחברים ל”נשמה אחת”.

הקשר הנשמתי שונה לחלוטין מהקשר הגופני, לא רק בשל היותו הרבה יותר פנימי וקבוע מהקשר הגופני, אלא גם בשל אופיו המיוחד: הקשר הגופני מחבר בין שני גופים שלמים לעשיית שותפות לבניית בית אחד, אבל בקשר הנשמתי מחברים בין שני חצאי נשמה אחת שנפרדו, שעתה בחתונה שבים שני החצאים להתאחד למציאות אחת כבתחילה!

כי, מגלה הזוהר הקדוש, גבר ואשה הם “פלג גופא”, לכל אחד מהם יש רק חצי נשמה, של אותה נשמה אחת, אלא שלפני החתונה שני חצאי הנשמה היו מחולקים ומנותקים ביניהם, חצי בזכר וחצי בנקבה, ובחתונה התחברו והתאחדו שני החצאים לאחד…..

בעל ואשה הם “תא משפחתי אחד”, וכיוון שכך לא יכול צד אחד בתא המשפחתי, האשה, ליטול על עצמו חובות ונדרים ללא הסכמת הצד השני של אותו תא משפחתי, הבעל.

הסבר זה קיים רק בנדרים וחובות שהאשה נוטלת מעת החתונה ואילך ולא על נדרים וחובות שנטלה על עצמה ברווקותה, לפני החתונה, כשעדיין לא היתה מחוברת לתא המשפחתי.
אך לפי ההסבר הקבלי-חסידי שבעל ואשה הם מציאות אחת מעצם הוויתם והולדתם, לשניהם חצי נשמה אחת, מובן איך יכול ארוס להפר נדרי ארוסתו שנדרה ברווקותה, לפני האירוסין, כי גם אז, בשלב ההוא היה ביניהם זיקה פנימית, בהיותם בעלי שורש רוחני אחד – נשמה אחת.

אך זאת רק בשלב האירוסין כשהקשר הנשמתי יותר בולט וניכר, ולא בשלב הנישואין כשהקשר הנשמתי מוסתר ואינו גלוי כבשלב האירוסין. לכן רק ארוס יכול להפר נדרי ארוסתו ולא בעל נשוי.

(ע”כ. אז למה האישה לא יכולה להפר את נדרי הבעל).

ועוד הסבר פשוט מתוך

https://www.haaretz.co.il/literature/weeklytorahsection/.premium-1.3022331

ניגוד לקביעה העקרונית שבפתח החוק, ולפיה יש חובה לעמוד בהתחייבות, רוב הטקסט מוקדש למקרים שבהם אין לקיים את ההתחייבות. מתברר שהניסוח “איש כי יידור נדר” הוא דו־משמעי: מבחינה עקרונית ופורמלית הוא חל על כל בני האדם, אך מבחינה מעשית הוא חל באופן קבוע ומוחלט רק על “איש”, כלומר על גבר.

בנוגע לנשים המצב מורכב יותר, שכן החוק, כמקובל בימים ההם, מניח שאשה אינה עומדת ברשות עצמה מבחינה כלכלית וכתוצאה מכך גם מבחינה דתית. יש מתח מובנה בין המחויבות שלה כלפי האל, הבאה לידי ביטוי באפשרות לנדור נדר ובחובה לקיים את הנדר, לבין המחויבות שלה כלפי הגבר — אביה או אישהּ. הרכוש שהיא נודרת, למשל, להעביר למקדש איננו בדיוק הרכוש שלה, ומסתבר שגם היא עצמה אינה יכולה לקבוע באופן מלא את מעשיה.

אין מדובר כנראה בייחוס שיקול דעת לקוי לנשים, כפי שמוכיחים המקרים של האלמנה והגרושה. נשים אלה עומדות כל אחת בפני עצמה ולכן “כל אשר אסרה על נפשה — יקום עליה” (שם י’). לעומת זאת, רווקות ונשים נשואות, שאינן נהנות מעצמאות כלכלית, רשאיות אמנם לנדור אך נדריהן טעונים הסכמה שבשתיקה מצד הגבר שהן כפופות אליו. רק אם האב או האיש שומע את הנדר ומחריש, אומר הכתוב, “וקמו כל נדריה, וכל איסָר אשר על אסרה על נפשה יקום” (שם ה’). (ע”כ)

ועוד קצת ידע מתוך

http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=4&perek=30&mefaresh=rashi

בנעוריה –

ולא קטנה ולא בוגרת, שהקטנה אין נדרה נדר והבוגרת אינה ברשותו של אביה להפר נדריה. ואי זו היא קטנה?

אמרו רבותינו:

בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקין.

אם ידעה לשם מי נדרה ולשם מי הקדישה נדרה נדר.

בת שתים עשרה שנה ויום אחד אינה צריכה להבדק:

(ו) ואם הניא אביה אותה –

אם מנע אותה מן הנדר, כלומר שהפר לה. הנאה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר, הוי אומר הנאה זו הפרה.

ופשוטו לשון מניעה והסרה.

וכן (במדבר לב, ז) ולמה תניאון.

וכן (תהילים קמא, ה) שמן ראש אל יני ראשי.

וכן (במדבר יד, לד) וידעתם את תנואתי, את אשר סרתם מעלי:

וה’ יסלח לה –

במה הכתוב מדבר?

באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ועוברת על נדרה ושותה יין ומטמאה למתים, זו היא שצריכה סליחה, ואף על פי שהוא מופר. ואם המופרים צריכים סליחה, קל וחומר לשאינן מופרים:

והכתוב ממשיך- “ואם הפר יפר אותם אחרי שמעו ונשא את עוונה”

מה מקומו ומשמעותו של פסוק זה? פירושים על פסוק זה מובאים ב –

http://www.pash.co.il/Default.aspx?TorahID=4659

(ע”כ

חיפשתי איזה מאמר או דיון של אישה על ההבדל ואוי אפלייה ואולי אפילוהורדת האישה למעמד נמוך מהגבר, וא מצאתי.)

2. וידבר ה’ … נקום נקמת בני ישראל…. – …. וידבר משה… לתת נקמת ה’

נקמת ישראל  — נקמת ה’ – מלחמת מדיין

תיאור מלחמת בני ישראל במדיינים – לפני הכניסה לארץ כנען, גדוש בפרטים הן בסיבה, הן במטרה והן בביצוע. משום מה ולא ברור למה ואיך המדיינים לא נכחדו והיה צורך במלחמה שנייה

כמאה שנים לאחר מכן, בהנהגת גדעון השופט.

מתוך מאמר שמקיף ומרחיב את הדיבור בנושא מצדדיו (המסורתיים) השונים ניתן ב –

www.tora.co.il/shiurim/gutel_s/midyan_nekama.doc

א: ייחודה של מלחמת מדין

המלחמה נגד מדין נושאת אופי ייחודי. מחד, יש בה דינים מיוחדים, החורגים מדיני מלחמה מקובלים; מאידך, יש בה גם הלכות לדורות, הנלמדות ממלחמה זו.

בין הדברים הייחודיים, בולטת ההגבלה שבמספר המשתתפים – “אלף למטה אלף למטה” (במדבר לא, ד),[1] זאת בניגוד למלחמות סיחון ועוג שם אין מספר מוגדר של לוחמים, ובודאי שלא כמלחמות כיבוש הארץ בידי יהושע, שם השתתף כל העם (יהושע ח, א; ושם י, כט). גם בזהות המשתתפים יש תופעה תמוהה, לכאורה: השתתפות שבט לוי. הרי הלויים “הובדלו מדרכי העולם, לא עורכים מלחמה כשאר ישראל” (רמב”ם, הלכות שמיטה ויובל יג, יב), ואילו כאן הציווי היה “לכל מטות ישראל (במדבר שם, ד) – לרבות שבט לוי” (רש”י שם, על פי ספרי קנז).[2] יתרה מזאת; לא רק השתתפות שבט לוי מיוחדת, אלא גם צירוף הסנהדרין: “וישלח אותם משה אלף למטה לצבא, אותם ואת פינחס בן אלעזר . ….

חוזרת השאלה, מדוע מלחמת מדין שהיתה על-פי מצות ד’, לא נחשבת מלחמת מצוה.

אך גם רמב”ם הרואה במלחמת מדין את המקור לגדר מלחמת המצוה של “עזרת ישראל מיד צר”, מבחין ודאי בין מלחמה זו ובין מלחמת המצוה נגד שבעת העממים, שכן במלחמה זו לא היה ציווי של “החרם תחרים אתם” (דברים ז, ב) ושל “לא תחיה כל נשמה” (שם כ, טז). לא זו בלבד שהצובאים לא נהגו כך בשעת הלחימה עצמה, אלא שגם אחר קצפו ומחאתו של משה רבנו עדיין החיו “כל טף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר” (במדבר לא, יח).[1]גדולה מזאת; יש מקום להשערה שאפילו למשה רבנו עצמו לא היה ברור מה גידרה המדוייק של מלחמת מדין – כך דעתו של ר”י רוזין,[2] המבאר בכך כמה מהכרעותיו של משה. לשיטתו, מה שהיה ספק אצל משה רבנו, הופך למחלוקת תנאים בספרי ובא לידי ביטוי בנפקויות שונות. אך ברור שלמעשה, או שהקיפו את מדין מכל ארבעת הצדדים או רק משלושה; או ששבט לוי השתתף במלחמה או שלא השתתף![3]…..

דומה כי המבוכה, ביחס לצביון מלחמת מדין, נובעת מתמיהה נוספת.

לכאורה יש דמיון רב בין מלחמה זו למלחמה אחרת, מלחמת עמלק. שם – תחילת הליכת ישראל במדבר, כאן – סופה של אותה תקופה; כאן – משה רבנו מכנה אותה “נקמת ד’ ” (במדבר לא, ג), שם הוא מכנה אותה “מלחמה לד’ בעמלק” (שמות יז, טז); שם לוחם מספר מצומצם של צדיקים[1] – “בחר לנו אנשים” (שם יז, ט), כאן “החלצו מאתכם אנשים לצבא… אלף למטה אלף למטה” (במדבר לא, ג-ד); בשתיהן משה רבנו נושא בתפקיד עקיף ואינו שותף בלחימה עצמה; בשתיהן יש דיני הריגה מיוחדים –  כאן הריגת רק חלק מהנשים וכך שם “ויחלוש יהושע את עמלק – חתך ראשי גבוריו ולא השאיר אלא חלשים שבהם ולא הרגם כולם. מכאן אנו למדים שעשו על פי הדיבור של שכינה” (רש”י שמות יז, יג). בשני המקרים המלחמה באה כתגובה לחולשה שבישראל, כאן חטא שיטים ושם רפידים – “ואין רפידים אלא רפיון ידים, לפי שריפו ישראל ידיהם מדברי תורה לכך בא שונא עליהם” (מכילתא שמות יז, ח).

למרות זאת, כמו הדמיון כך השוני בולט. במלחמת עמלק היוזמה באה מצד משה רבנו, ואילו למלחמת מדין קדם ציווי אלוקי. בולט במיוחד ההבדל ביחסינו לשני העמים, היינו מצפים ליחס זהה או דומה, לעומת זאת מלחמת עמלק משאירה את רישומה במצוות לדורות – מצות זכירה ומצות מחייה (דברים כה, יז-יט) – ואילו מלחמת מדין היא חד-פעמית.

חד-פעמיות זו בולטת גם מתוך התבוננות בהבחנת ההבדל של היחס למדין והיחס לשותפו – מואב.

נשא משה קל וחומר בעצמו, אמר ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם, מואב עצמם לא כל שכן. אמר לו הקב”ה, לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי

בבא קמא לח ע”א

 מצד אחד, לגבי המאורע החד-פעמי, אף על פי שהמואבים הם שהיו היוזמים, ישנו לימוד זכות עליהם: “שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה, שהיו יראים מהם שיהיו שוללים אותם… אבל המדינים נתעברו על ריב לא להם” (רש”י לא, ב). זאת ועוד, עומדת להם גם זכות העתיד: “שתי פרדות טובות שיש לי להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית” (רש”י שם שם, ע”פ בבא קמא לח ע”ב)……

גם הדמיון בין מלחמת גדעון ובין המלחמה הראשונה נגד מדין, הוא מן המפורסמות. הדבר בולט ברקע למלחמה ובצורתה: ברקע, כאן כמו בשיטים, המדינים אינם נלחמים בישראל מתוך צורך הגנתי או לשם תועלת חומרית, אף אינם בוזזים להנאתם, אלא לשם השחתה. “וישחיתו את יבול הארץ עד בואכה עזה ולא ישאירו מחיה בשיראל ושה ושור וחמור… ויבאו בארץ לשחתה” (שופטים ו, ד-ה). אשר לצורה, הדמיון מתבטא במיוחד במספר המצומצם של הלוחמים. כי כאשר אין ישראל ראויים, רק אנשים צדיקים צריכים להשתתף בלחימה, לעומת ההשתתפות הציבורית במלחמת הכיבוש של יהושע. “קח… את כל עם המלחמה” (יהושע ח, א), כי כאשר הם ראויים, ברוב עם ירבו הזכויות. לעומת זאת, גם בשיטים וגם אצל גדעון לא מצאנו התעוררות תשובה מצד כלל בני ישראל. בשני המקומות, היחיד הוא הפועל לבד תחילה.

כמו שפרשת דבורה חותמת את ההתמודדות עם עמי כנען, כך גם פרשת גדעון חותמת את ההתמודדות הפיסית עם מדין.

עשה להם כמדין, כסיסרא כיבין בנחל קישון… שיתמו נדיבמו כערב וכזאב וכזבח וכצלמנע כל נסיכמו (תהלים פג, י-יב)

אך מדוע ההתמודדות הראשונה עם מדין, ומפלתו, שהביאו לכאורה לכפרת החטא, לא הספיקו? מה הצורך – מבחינת הנהגה אלוקית – במהדורה חדשה וחד-פעמית של אותו מאבק על ידי גדעון? (ע”כ. מאמר ארוך ומצריך עיון רב)

ודיון על “שתי הפרידות” האמורות לעיל, מובא ב –

http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?mefaresh=siftey&book=4&perek=31

(לא אצטט)

ומתוך מאמר מהקצה השני של ההשקפה על סיפורי התורה  ב –

https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/00/10_matot_masei/matot_masei.html

א. הצו להוריש את יושבי כנען ולאבד את סמלי דתם הוא מוחלט, ולצדו אזהרה:
“ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם לשכים
בעיניכם ולצנינים בצדיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה. והיה
כאשר דיברתי לעשות להם, אעשה לכם” )ל”ג 56-55(.

כל בר דעת יכול להבין כי הצו הזה מסתמך על חכמה שבדיעבד, כלומר, מי שכתב
את הדברים חי מאות שנים לאחר כיבוש הארץ על ידי יוצאי מצרים )אם אמנם היה
אירוע כזה במציאות!(, וידע שמעולם לא הושמדו כל עממי כנען, אלא נטמעו בתוך
בני ישראל, והשפיעו על דתם ותרבותם, כשם שקרה מאז ומעולם בכל מפגש בין
עמים ותרבויות. המצב הזה נראה בעיניו בלתי טהור ובלתי ראוי, והוא סיווג אותו
כ”רע בעיני ה'”, ומשום כך ראוי לעונש אלוהי. כידוע, מעולם לא חיו בני ישראל
בשלווה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, כפי שאף עם איננו זוכה לכך לאורך ימים,
ועל כן נקל היה לבעל הכתוב כאן להצביע על “קבלות”: לא שמעתם בקול ה’, לא
הורשתם את כל יושבי כנען – לכן באו עליכם כל הצרות האלו )הכתובות בעיקר
בספר שופטים(.

אני סבור, שהרעיון המפלצתי המופיע בפסוקים אלה, שכביכול יש צו מגבוה
להשמיד עמים על טפם ועל זקניהם, ללא רחמים, למען אידיאל דתי “טהור” – ראוי
לפח האשפה של ההיסטוריה, ואנו צריכים להכות על חטא כי רעיון עיוועים כזה
מופיע בספר שחיברנו בימי ערש תרבותנו, ושנחשב בעינינו מזה עשרות דורות לספר
קדוש, שעל מסריו הקרבנו חיים שלנו ושל אחרים. אנו צריכים להסב עינינו בבושה
שצו להרוס תרבותם וסמלי דתם של עמים אחרים – היה בעינינו לנס ודגל, שעד
היום, ברוב איוולתנו, אנו ממשיכים לטפח ולהצדיק.

כל העמים בעולם התיישבו במקומות בהם הם נמצאים היום לאחר שפיכות דמים
נוראה שנמשכה לעתים מאות שנים רצופות. אף עם לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו
בעניין הזה, אבל רק לנו יש “תעודה אלוהית”, אשר לא רק מכשירה את מעשה
הזוועה הזה, אלא אף מחייבת אותו.

דוגמה לדרש מתוך אוסף מדרשי חז”ל על מלחמות מדיין ב –

http://www.aspaklaria.info/004_DALET/%D7%93%D7%95%D7%A8%20%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%91%D7%A8%20%20%20%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA%20%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%9F.htm

………

שם משמואל:

החייתם כל נקבה… ולהבין כונת פקודי החיל איך עברו על דין התורה, יש לומר הנה השי”ת אמר למשה רבינו ע”ה נקום נקמת בני ישראל, ומשה אמר נקמת ה’, והנה אם היה מצד נקמת ישראל בודאי היו צריכין להרוג את הנקבות, כדי שלא יאמרו פלוני נכשל בפלונית, ולא יהיו למזכרת עון לבית ישראל, אבל באם היה רק עבור נקמת ה’ יש סברא לומר שאין לענוש את הנקבות, כמו שמצינו בבנות מואב שהזכרים נתרחקו עבור חטא זה והנקבות לא נתרחקו, כמו שאיתא בספרים הטעם מפני שהיו אנוסות. וכדי להורות שלא עשו הנקמה בשביל עצמם היינו בשביל ישראל, רק הכל עבור כבוד השי”ת על כן החיו את הנקבות… ויש לומר שהם הבינו זאת מדברי משה רבינו ע”ה שאמר להם “החלצו מאתכם”, הכוונה שירחיקו מלבם את נגיעת עצמם, וזהו מאתכם. ובאמת גם משה רבינו ע”ה ידע כונתם הטובה מה היתה, אך באשר היא מצוה מדיני התורה, לא היה להם להתחכם ולעשות מה שכנגד דין התורה, אף שלפי כונתם היה נצמח מזה כבוד שמים, כי אין לאדם להתחכם על מצות התורה, רק לעשות בתמימות כמו שנצטוה…(ע”כ)

3. וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם

(נדמה לי שכבר כתבתי על זה בשנים קודמות אבל אינני מוצא. אז אכתוב בקיצור)

מתוך

https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=33695

…..תניא, ר’ שמעון בן יוחי אומר: גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד – כשירה לכהונה, שנאמר: ‘וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם’ (במדבר לא, יח), והרי פנחס עמהם.

רשב”י מוכיח מכך שפנחס יכול היה לשאת מן השבויות המדיניות שלא ידעו משכב זכר, משום שמותר לכהן לשאת אישה שהתגיירה בצעירותה. בטעם הדבר כתב רש”י (קידושין עח ע”א):

ור’ שמעון אפלו גיורת עצמה מכשיר ובלבד שלא תהא ראויה לביאה בגיותה דתיפוק לה מכלל זונה.

כלומר, הבעיה בגיורת לדעת רבי שמעון היא הזמינות שלה לביאת נכרים בגיותה. ממילא, כאשר התגיירה לפני שהייתה אפשרות שתקיים ביאה אסורה שוב אין סיבה לאסור אותה.

הגמרא בסוגייתנו מקשה על דברי רשב”י שלפי היגיון זה צריך היה להתיר כל גיורת שלא נבעלה בגיותה:

אי הכי, בת שלש שנים ויום אחד נמי! כדרב הונא; דרב הונא רמי, כתיב: כל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו, הא אינה יודעת – קיימו, מכלל דהטף בין ידעו בין לא ידעו – קיימו; וכתיב: וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם, הא ידעי – הרוגו! הוי אומר: בראויה ליבעל הכתוב מדבר.

קושיית הגמרא היא על הראיה שהביא רבי שמעון ממלחמת מדיין. והגמרא מיישבת שההיתר שנאמר במלחמת מדין התייחס רק לנשים שלא היו ראויות כלל לביאה, היינו בנות פחות משלוש שנים ויום אחד. אך שאלת הסברה עומדת בעינה: וכי מה אכפת לן שהגיורת התגיירה לאחר גיל שלוש, אם ידוע לנו בוודאות שלא נבעלה לנכרי בגיותה?

שאלה זו מתחדדת לאור המשך הגמרא, שם מתוארת הבדיקה שבעזרתה גילו האם בנות מדיין ראויות לביאה:

מנא ידעי? אמר רב הונא בר ביזנא אמר ר’ שמעון חסידא: העבירום לפני הציץ, כל שפניה מוריקות – בידוע שהיא ראויה ליבעל, כל שאין פניה מוריקות – בידוע שאינה ראויה ליבעל. אמר רב נחמן: סימן לעבירה – הדרוקן.

כאשר אישה הראויה לביאה הייתה עוברת לפני הציץ היו פניה מוריקות, ורב נחמן מסביר זאת בכך שקיים קשר בין עבירה למחלת ההדרוקן שכוללת הורקת הפנים (עי’ תוס’). אך לכאורה דבריו אינם מובנים: אותה אישה לא עברה מעולם עבירה, אלא רק הגיעה לגיל שלוש שבו היא נחשבת ראויה לביאה! מדוע שיהיה בכך כדי להוריק את פניה?

נראה לומר לאור זאת שלדעת רבי שמעון לא עצם הביאה פוסלת את הגיורת והופכת אותה לזונה, אלא מציאות החיים בחברה של הגויים. כלומר, עצם קיומה של אישה ראויה לביאה בחברה פרוצה המלאה בזנות מגדירה אותה כזונה, משום שהאופציה של ביאת זנות נוכחת באופן משמעותי בחייה. ממילא, פניה של אישה כזו מוריקים כשהיא עוברת לפני הציץ, ואין היא יכולה להינשא לכהן. (ע”כ.איזה יופי)

ויש להוסיף את הקטע הבא במסכת יבמות דף ס’

” אמר רב נחמן סימן לעבירה הדרוקן כיוצא בדבר אתה אומר (שופטים כא) וימצאו מיושבי יבש גלעד ארבע מאות נערה בתולה אשר לא ידעו איש למשכב זכר מנא ידעי אמר רב כהנא הושיבום על פי חבית של יין בעולה ריחה נודף בתולה אין ריחה נודף ונעברינהו לפני ציץ אמר רב כהנא בריה דרב נתן (שמות כח) לרצון להם כתיב לרצון ולא לפורענות …” (ע”כ. טוב לדעת)

ואוסף מדרשי חז”ל בנושא ניתן ב-

http://www.aspaklaria.info/004_DALET/%D7%93%D7%95%D7%A8%20%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%91%D7%A8%20%20%20%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA%20%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%9F.htm

(לא אצטט)

ומה אומרים המוסלמים ב –

http://rasoulallah.net/index.php/he/articles/article/9584

התנ”ך המסולף ממשיך לגלות את האופי האכזרי והברברי של המלחמות של היהודים. מהפסוקים שאנחנו מצטטים ברור שרֶצח כל זכר ללא הבחנה בין תינוק לבין הקשיש הוא עיקרון בסיסי ביהדות, שמצווה כל הזמן את נביאיה לרצוח כל זכר, יתר על כן הם שרפו את הבתים, שבו הנשים והתינוקות. זה נזכר בבהירות בתנ”ך, בספר במדבר: ”  ועתה הרגו כל-זכר בטף; וכל-אשה, ידעת איש למשכב זכר הרגו: 18 וכל הטף בנשים, אשר לא-ידעו משכב זכר; החיו לכם: ”     ( במדבר 31 : 17 – 18).

להבהיר את התוצאות המשמידות של מלחמות אלו, יכולים אנחנו לסקור את הרכושים שנגזלו על ידי היהודים במלחמות שלהם, זה נזכר בספר במדבר: ” ויהי המלקוח, יתר הבז, אשר בזזו עם הצבא; צאן, שש-מאות אלף ושבעים אלף וחמשת-אלפים: 33 ובקר שנים ושבעים אלף: 34 וחמרים אחד וששים אלף: 35 ונפש אדם, מן-הנשים, אשר לא-ידעו משכב זכר; כל-נפש שנים ושלשים אלף:” ( במדבר 31 : 32 – 35).

אפילו הבנות הקטנות לו ניצלו משבי של היהודים, מספר הבנות ששבו היהודים הגיע ל- 32000 בת במלחמה אחת . זה ברור !!!(ע”כ. שגיאות לא שלי)

(כל הסיפור הזה מזעזע וחבל. טוב לדעת שעם ישראל מנצח. אבל היינו מצפים התנהגות יות מוסרית ולא התנהגות מבזה.)

4. ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב

_אין מוקדם או מאוחר בגליונותי, יותר שייך לפרשת בלק – – אז מה אומר יורם טהר לב ב-

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4401224,00.html

במהלך מלחמת בני ישראל במדיינים אנו קוראים כי הלוחמים הרגו את כל מלכי מדיין, ובמשפט קצר מוזכר שהרגו גם את בלעם. והרי בלעם בירך את עם ישראל בברכה מופלאה שכמותה לא נשמעה בכל התורה, ומדוע צריך היה להרוג אותו?

 התשובה ניתנת כמה פסוקים מאוחר יותר, שם נאמר כי בנות מואב ״הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה׳ על דבר פעור, ותהי המגיפה בעדת ה״.

ברכה או קללה: מה אמר בלעם לבנות מואב?

ואכן, אם נחזור לפרשת בלק, נוכל לקרוא איך בנות מואב באמת זנו על בני ישראל בפעור, אך בשום מקום לא כתוב שהדבר נעשה בדבר בלעם! ואם כך, עלינו לחפש בין השיטין של דברי בלעם ולמצוא את הרמזים ששתל בדבריו, ואת העצות שנתן לבנות איך ניתן לנצח את בני ישראל על ידי ניצול תשוקתם לנשים.

הרמז הראשון שרומז בלעם טמון במילה שיטים, שרומזת לבנות: אני אמנם מברך את בני ישראל, אך בין השיטים חפשו כמה עצות שאני נותן לכן. והנה כמה מן הרמזים שרמז להן: הן עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב. “בדד ישכון” הוא רמז לתשוקתו של העם אל גוף האישה, והמקום בו רוצה הגבר לשכון. מקביל למה שנאמר בשיר השירים: “בין שדי ילין”, שהוא בדיוק “בדד ישכון”. זה רמז ראשון.

רמז שני: “מה אקוב לא קבה אל”. בקובה של נשים מופקרות שם יהי נצחונכן. רמז שלישי: “ומספר את רובע ישראל” – רובע אינו במשמעות שכונה בעיר שבה גרים בני ישראל, ודי לחכימא. רמז רביעי: “לא הביט און ביעקב” – אחרי הטיפול שלכן לא יימצא יותר און בישראל. חמישי: “יזל מים מדליו וזרעו במים רבים” – ישחת זרעו על בנות עם זר. ושישי ואחרון: “כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו” – יותש עד עפר ולא ימצא את הכוח לקום למלחמה.

ומיד אחר כך אכן נאמר: “ויחל העם לזנות אל בנות מואב”. ברור מכאן הקשר בין המופקרות של בנות מואב, לבין הרמזים שפיזר בלעם ב”ברכותיו”. מנהיגי ישראל ורבותיו – שלא כמו האספסוף – הבינו מבין השיטין כי בלעם מסית ומדיח, ולכן הרגוהו מיד כשנזדמן לידיהם.

(ע”כ. איזה יופי)

והגענו לסוף הפרשה, בה מסופר על בקשת שבטי ראובן, גד וחצי המנשה להתנחל בעבר הירדן. יפה מעניין.. ואז מתחלה תנופת בנייה.  רצוי לבדוק אם הארכיאולוגיה מסכימה או מאשרת משהו בנושא.  אי”ה בסבב הבא.

וגם כיבושים פרטיים, על ידי 3 + לוחמים, בני מכיר, יאיר בן מנשה ונובח. עוד סיפור קצרצר ויפהץאבל מה זה חשוב?. האם גם את זה כתב ה’?

והארכתי על פרשת מטות וכמעט ולא נגעתי בפרשת מסעי.

ויסעו… ויחנו

ולרענון פרשת מסעי , סיכום מתוך ב –

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%9E%D7%A1%D7%A2%D7%99

 פרשת מסעי היא הפרשה האחרונה העוסקת בסיפור מסע בני ישראל במדבר סיני לפיכך היא מכילה סיכום של המסע והכנות אחרונות לקראת הכניסה לארץ ישראל.

רשימה מפורטת של התחנות בהן חנו בני ישראל במהלך המסע. הרשימה בנויה לפי התבנית “וייסעו מ… ויחנו ב…”, ויש קהילות שבהן קוראים אותה במנגינה מיוחדת.

ציוויים לקראת הכניסה לארץ:

ציווי על השמדת עבודת האלילים בארץ ישראל

תיאור גבולות הארץ

מינוי נשיאים לשבטים

הכנת ערי מקלט וערים ללוויים, ודיני רוצח בשגגה

השלמה לפרשת בנות צלפחד: בני שבט מנשה מתלוננים שהעברת נחלת צלפחד לבנותיו עשויה להביא לכך שהנחלה תעבור לשבט אחר. ה’ מקבל את טענתם ומחייב את בנות צלפחד להינשא לגברים מבני שבטן בלבד.

מתוך לעיל – מפה.

ערי הלויים וערי מקלט

(ע”כ)

5. זאת הארץ אשר תיפול לכם בנחלה

ולפתע ואולי לא, הגדרת גבולות הארץ. לא ברור עד כמה היא ברורה. קצת תהיות מתוך המאמר לעיל ב –

https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/00/10_matot_masei/matot_masei.html

…

ובכן, לא את כל המקומות המוזכרים בבמדבר ל”ד קל לזהות, אבל הקווים הכלליים די ברורים: הגבול הדרומי מגיע רק עד דרום ים המלח ומתחבר בקו עד

נחל מצרים )כלומר, מרבית הנגב, כולל מכתש רמון ואילת – לא הובטחו לנו!(, במערב הגבול הוא הים )הגם שכמעט מעולם, הן בימי בית ראשון והן בימי בית שני

– חוף הים לא היה ישראלי(, בצפון הגבול מגיע עד חמת )כלומר, חלק גדול מלבנון ומסוריה שייך לנו!(, ובמזרח הגבול הוא הירדן )כלומר, שניים וחצי השבטים ישבו

בארץ הלא מובטחת!(.

אם נשווה את הגבולות האלה לגבולות ההבטחה מימי האבות, נמצא שלאברהם הובטח )בראשית ט”ו 18( גבול הרבה יותר “נדיב”: מנהר מצרים )הנילוס!( עד הנהר

הגדול נהר פרת )ירדן ועיראק בידינו!(; בשמות כ”ג 21 הגבול הוא מים סוף )אילת בידינו!( עד ים פלשתים וממדבר )ויתרנו על הנילוס!( עד הנהר. משה רואה את

הארץ אשר האל נשבע לאבות, והנה, שוב יש “תיקוני גבול”: הארץ מכילה את הגלעד )בניגוד לכתוב בפרקנו!(, אבל הנקודה הצפונית ביותר בה היא דן!

ובכן, עד היכן מגיע גבול הארץ המובטחת – עד הפרת? עד לבוא חמת או עד דן? עד ם סוף או עד ים המלח? עד נהר מצרים או עד נחל מצרים? הגבול היחיד שאיננו

משתנה בכל הגירסאות האלה הוא הים האחרון )כלומר, הים התיכון, שנחשב לסוף העולם!(, אך דווקא תחום זה לא היה בשליטת ישראל )אלא בקטעים שוליים(

לאורך כל תקופת המקרא.

כשיש שתי גירסאות סותרות, הדעת נותנת שלפחות אחת מהן שקרית; ומה הדין כשיש שלוש ארבע גירסאות סותרות? הקורא יקרא וישפוט.(ע”כ

6. חזרה לפרשת מטות

ולסיום להיות – משהו משל דרור פויר שדי הזנחתיו, מתוך-

https://drorfo.wordpress.com/2003/07/25/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2-%E2%80%93-%D7%9E%D7%98%D7%95%D7%AA/

1.

הפרשה מתחילה בדיני נדרים. העיקרון פשוט: הגבר – ויהיה הוא בעל או אבא – יכול להתיר את נדריה של האישה. המילה של הגבר עומדת מעל המילה של האישה. תחשבו על זה, אחיות יקרות. המילה שלכן לא מחזיקה מים, גם אם נשבעתן לאלוהים בכבודו ובעצמו.

2.

הרי האלוהים של התורה הוא גבר, או לפחות זכר. ככזה, גם הוא נגוע בשוביניזם.

3.

במרכז הפרשה עומדת הנקמה האיומה של ישראל במדיינים. על מה הנקמה? על זה שפיתו את בני ישראל ושלחו להם בחורות שיסובבו להם את הראש. (ראו פרשות פינחס ובלק).

אלוהים אומר למשה: “נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים; אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ”. קצת אכזרי, לא? אלוהים מכריח את משה להיפרד מן העולם ברצח עם. הזהו האלוהים שצעק על מלאכיו בעת קריעת ים סוף “מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה”?

4.

בואו לא נתיפייף, משה הרי רחוק מלהיות פציפיסט. הרג לא מרתיע אותו. האיש ראה יותר דם בחיים שלו משוורצנגר, סטאלונה וסטיבן סיגל ביחד. משה כבר התנסה במלא סוגים של הרג: הוא רצח בנאדם בידיים, הוא קרע את הים והטביע את המצרים (אחרי שהרג את בכוריהם, ובכלל התעלל בהם לא מעט), הוא פתח את האדמה ובלע את קרח ועדתו, הוא כבש, שחט, מעך, ריצץ ופיצפץ. ועדיין, אני חושב שזה קצת אכזרי לתת לו להיפרד ככה מהעולם. …

ולמרות הכל, אחיות ואחים, שתהיה לכם שבת שלום.

חזק חזק ונתחזק

שבת שלום

שבוע טוב

להת