From:
Sent: Sunday, 30 July 2017 2:33 AM
To:
sub: אלה הדברים….ותקרבון אלי….ואצו אתכם
לט’ באב הבא – צום קל לצמים/ות ושנזכה לגאולה השלימה, ובבניין ירושלים המאוחדת נתנחם
הארה
עברנו 80% מהסבב השנתי. אז ראשית כמו כל שנה, ראש השנה – שנה חדשה מסתמנת באופק, ושנית פרשת דברים נקראת בדרך כלל בשבת לפני תשעה באב, אז צום קל לצמים. ומעניין שאמנם זה אותו מספר שעות צום בחצי הכדור הצפוני והדרומי. אבל בדרומי היום קצר יותר והצום יותר קל.
ועוד הארת תמיהה – השימוש בשמות האלוהות בכתיבת תוכן החומש.
אני מעיין כרגע בשתי הוצאות שונות של חומש דברים, באחת מופיע שם ה’ המפורש – שם הוויה בארבע אותיותיו, ובשנייה כתוב השם המפורש בשתי אותיותיו – “שני י'”
דורש עיון.
עיונים קודמים למעוניינים
פרשת דברים תשע”ג
פרשת דברים תשע”ד
(על: חומש דברים, הפרשה, השוואה עם סיפורי חומש במדבר)
פרשת דברים תשע”ה
(על” תוכן, מבנה, אירועים, גם בי התאנף, חטא המרגלים, ותשבו ותבכו… ולא שמע… ולא האזין, עוג ומיטתו)
דברים תשע”ו
(על: מבנה הספר, אלה – ואלה, 11 יום מחורב, איכה אשא…, ותקרבו אלי…. נשלחה אנשים, .., חטאנו….ותחגרו איש כלי מלחמתו, אל תתגרו בם)
הקדמה כללית
מתחילים חומש חמישי. שכידוע (במיוחד למי שעיין בגליונות לעיל) נקרא גם בשם “משנה תורה”. מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D
….
עיקרו של ספר דברים הוא נאומו של משה בו הוא סוקר את ההיסטוריה של עם ישראל ואת החוקים שקיבל. במידה רבה חוזר ספר דברים על פרטים רבים שתוארו כבר ביתר ספרי התורה, אלא שהוא עושה זאת בסגנון ייחודי, בשינויי פרטים ובמתן דגש על עניינים כסוגיית ריכוז הפולחן “בָמַקוֹם אָשֶר יִבְחַר ה'” ואיסור על הקרבת קרבנות מחוץ למשכן או בית המקדש, אשר הובא בסגנון אחר בספר ויקרא, פרק י”ז. בחקר פרשנות המקרא זוהה הספר עם האסכולה הדויטרונומיסטית.
סגנונו של ספר דברים שונה משל שאר ספרי התורה: רובו מורכב מנאום שמשה אמר לבני ישראל בערבותמואב, בטרם כניסתם לארץ כנען – הלא היא ארץ ישראל. יש בספר שני פרקי שירה, פרקים ל”ב ול”ג. המשפטים בספר ארוכים ומורכבים מעט יותר מהעברית הרגילה, והוא משתמש בלשון מלאה יחסית במליצות רטוריות (כדוגמת “ערים גדולות ובצורות בשמים” וכדומה). על פי ניתוחים של הסגנון והתוכן, חוקרים מסוימים מייחסים את כתיבת הספר לנביא ירמיהו ולסופר ברוך בן נריה מקורבו
פסוקי השבוע
אחרי הכותו
וייטב הדבר
ונפן ונעבור
ונפן ונעל
ערב שבת שלום
פתיחה
הימים חולפים שנה עוברת
מילות הפתיחה של הספר “אלה הדברים אשר דיבר משה” מרמזות על מה שיבוא “דיבורים”. הגיעה זמנו של המנהיג לפרוש” בכבוד. ואכן כמו בהרבה ספרי היסטוריה וגם לעיתים בימינו, מנהיגים פורשים ממנים את יורשיהם עוד בחייהם. ובהרבה מקרים – את בניהם. ולמנהיג משה יש 2 בנים ( לפחות 2 , ועדיין לא ברור לי איך מתוך 70 נפש יורדי מצרים,התרבו כ – 2 מליון נפש תוך כ – 200 שנה.) אבל סתם הכתוב, לא ידוע מה עלה בגורלם ולמה הם או אחד מהם לא זכה לתפקיד הנהגתי.
ועוד דבר מעניין – ב שלושה ספרים (חומשים – שמות ויקרא ובמדבר) רוב רובם של הדיבורים הם כאשר ה’ מדבר עם משה וברוב המקרים “הדיבורים שהם בדרך כלל הוראות (מצוות וחוקים) כמעט די ברצף – ירי של צרורות, דיבור רודף דיבור, ובמרבית המקרים משה שותק, שומע אבל לא מגיב, אפילו לא במעין “כן אדוני, שומע” . ומי יודע מה משה הרגיש בפנים? הרי המנהיגות ניתנה לו או שאולי אפילו נכפתה עליו נגד רצונו, אולי רק פעמיים שלוש משה “ביקש” להתפטר וה’ סרב.
אז עכשיו ( כחודש ומשהו לפני מותו) ניתנת למשה ההזדמנות לדבר והוא מדבר כמעט ללא ללא סוף. האם יש לו בכלל שומעים? בעצם לא חשוב, משה “מקבל” הוראה להעלות בכתב את “הדברים אשר דיבר….” פה ושם יש הפסקה קלה, (בגלל הצורך לנשום, או לנקות את הגרון. או אולי הפסקת בוקר לקפה וכדומה). ואולי הוא – משה בכלל לא דיבר בקול, אלא רק כתב או הכתיב. כי הרי חלק נכבד מ”הדברים” שדיבר משה, כבר “דוברו” קודם לכן. למשל “10 הדברות”, או פרשית חטא המרגלים.
וכבר דנתי בנושא החזרות ושינויי הגירסאות (עם דוגמאות) מספר פעמים בגליונות קודמים.
?אחזור לפרשה הראשונה בחומש. מה יש בה
–מתוך “תקציר הפרשה עם ליקוטי רש”י ב –
https://www.hidabroot.org/article/69382
” בתחילת הפרשה משה מוכיח את העם על המעשים הלא טובים שעשו בעבר: חטא בעל פעור, על המן אשר טענו: “ונפשנו קצה בלחם הקלקול”, מחלוקת קורח, עגל הזהב ועוד.
בהמשך מסופר על מינוי הדיינים: עם ישראל גדל במספר, ומשה מבקש למנות דיינים לעזור לו במערכת המשפטית של העם. הוא מנחה את הדיינים כיצד הם אמורים לנהוג, ומצווה אותם לעשות משפט צדק.
לאחר מכן משה מוכיח את בני ישראל על חטא המרגלים: עם ישראל מגיע לגבולות הארץ, ומבקש ממשה לשלוח מרגלים לבדוק אותה. משה מסכים והמרגלים שנשלחו מספרים שאכן הארץ טובה אבל אח”כ דיברו רעות עליה, מלבד שני אנשים- יהושע בן נון וכלב בן יפונה. כתוצאה מכך, העם חושש להיכנס למלחמת כיבוש בטענה: “אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו לאמור עם גדול ורם ממנו ערים גדולות ובצורות בשמים וגם בני ענקים ראינו שם” (דברים א, כח). ולמעשה העם סרב לקיים את פי ה’ לכבוש את הארץ. בנוסף טענו: “בשנאת ה’ אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו” (דברים א, כז) . משה מרגיע אותם ואומר להם שהם לא צריכים לחשוש מכניסתם לארץ: “ה’ אלהיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם…” (דברים א, ל). בעקבות כך, ה’ קוצף עליהם ומענישם בכך שלא יזכו להיכנס לארץ המובטחת, מלבד הדור החדש. גם יהושע וכלב, אשר דיברו טובות על הארץ, יזכו להיכנס אליה.
אחרי כן, מסופר על חטא המעפילים: חלק מבני ישראל התחרטו על שנפלו בחטא המרגלים, והחליטו לעלות ולהילחם ביושבי הארץ. משה אומר לעם שזה לא הזמן: “ויאמר ה’ אלי אמור להם לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם” (דברים א, מב). הם מסרבים לשמוע לה’, ומחליט לצאת למלחמה, וכתוצאה מכך הם מפסידים בקרב.
בהמשך הפרשה העם מצטווה שלא להתגרות בבני עשו, מואב ועמון. לאחר מכן מתוארת מלחמת סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן -בשני המלחמות העם מנצח, לאחר שה’ נתן את אויביהם בידם.
והפרשה מסיימת בדברי חיזוק ועידוד ליהושע וישראל במלחמתם.
(ע”כ)
אז אכן, פרשת דברים הינה תמצית/תקציר של אירועי מדבר שברובם עם ישראל ננזף ונענש למרות הכל, בני ישראל מנצחים (בקלות יתירה??? בנוסף לנצחון על המדיינים – לפני שבועיים) ב 3 -4מלחמות כלליות ופרטיות?
ומיתוך דיון על חומש דברים ובמיוחד על פרשת דברים ב –
http://tora.us.fm/tnk1/tora/dvrim/ptixa.html
לספר דברים יש שלושה חלקים (בדיוק כמו לספר במדבר):
- סקירה היסטורית (פרקים א’ – יא’)
- מצוות (פרקים יב’ – כו’)
- טקסי ברית (כז’ – לג’)(פרק לד’, המתאר את מותו של משה רבנו, הינו נושא לשיעור אחר)….
בשבוע הקודם לקריאת פרשת דברים, אנו קוראים את אחד-עשר הפסוקים הראשונים בפרשה, ומסיימים לפני הפסוק המתחיל במילה איכה. אחד-עשר פסוקים אלה מחולקים לשלוש עליות “קטנות”. אך בקריאה של שבת, העלייה הראשונה מסתיימת בפסוק העשירי. דבר זה נעשה כדי שלא נתחיל את העלייה השנייה עם המילה איכה, אשר למרות שאינה נושאת אופי “טראגי” במשמעותה אצלנו בטקסט. הרי היא מילת הכותרת לקינתו של ירמיהו (מגילת איכה). מכיוון שפרשת דברים נקראת תמיד בשבת שלפני תשעה באב, איננו רוצים להתחיל עלייה עם מילה אשר יש לה אסוציאציה עצובה כזו]
. אחר שהוא מזכיר לעם מה שאמר להם (לפני כמעט 40 שנה), שה’ יגדיל את מספרם, ומברך אותם שהמספר הזה יגדל עוד אלף פעם….
משה מספר שלא יכל לעמוד בנטל וכך הוא פנה אל העם:
“הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם. ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות. ואקח את …..ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים
- מדוע הנושא של האצלת סמכויות השיפוט צריך להופיע בתחילת נאומו ההיסטורי של משה? לא היה הגיוני יותר לפתוח בהזכרת יציאת מצרים, מעמד הר סיני או בנית המשכן?
- מדוע חולק משה את ציוויו לשופטים עם כל העם? (“ואצווה את שופטיכם”)אותה שאלה יכולה להישאל לגבי פסוק נוסף בפרשה: מדוע משה חולק את הציווי האישי של ה’ בקשר ליהושע עם העם?
ברצוני להציע תשובה אשר תענה על השאלה הראשונה בלבד – הזכרת השופטים. אני אשתמש באמצעי מתודי מוכר בשיעורי. התורה משתמשת פעמים רבות במילים זהות, כדי ליצור אסוציאציה בין שני סיפורים (או תחומי הלכות). התוצאה יכולה לגלות דמיון בין שני הסיפורים, ….אם זה המצב, יתכן שמשה מכניס את סיפור השופטים כדי ליצור “הקבלה הפוכה” לסיפור המרגלים. ראו כיצד משה מתאר את התהוות משימת המרגלים (שוב, הסיפור כאן שונה מהמסופר בפרשת שלח -ראו את ההערה לעיל):האסוציאציה לסיפור “השופטים” ברורה – המילה אנשים יוצרת קשר אחד, הקשר השני הוא התגובה (במקרה אחד של משה ובמקרה השני של העם) הכוללת כל הביטוי “טוב הדבר”. כעת, כשראינו את הקשר בין שני הסיפורים נאתר את ההבדלים….. (ע”כ. מומלץ) - “ואמר אליכם באתם עד הר האמורי אשר ה’ אלוהינו נותן לנו. ראה נתן לפניך ה’ אלוהיך את הארץ עלה רש כאשר דבר ה’ אלהי אבותיך אליך אל תירא ואל תחת. ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן. ויטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשראנשים איש אחד לשבט”. (א’, כ’-כג’)
- נתחיל בהשערה די בטוחה – שמשה הולך להזכיר את סיפור המרגלים בסקירה ההיסטורית שלו. זוהי הנחה בטוחה מכיוון שאירוע זה היה הגורם העיקרי שגרם למצב העבשווי. רק כעת אנו מוכנים להיכנס לארץ, במקום לעשות זאת לפני 39 שנה.
- III התשובה הראשונה: מנהיגות מוטעית מול מנהיגות נכונה
- “גם בי התאנף ה’ בגללכם לאמר גם אתה לא תבוא שם. יהושע בו נון העומד לפניך הוא יבא שמה חזק אותו כי הוא ינחלנה את ישראל” (א’, לז’-לח’)
נושאים ופסוקים לדיון ועיון נוסף
.1.
עבר הירדן בארץ מואב…11 יום… ויהי ב – 40 שנה ,,,,בעשתי עשר חודש אחד לחודש…. אחרי הכותו את סיחון…. בעבר הירדן
פסוקים ראשונים של הפרשה, נותנים “בדיוק או יותר נכון בפירוט נרחב – מיקום ותאריך
?וזה אחד מהמקרים הבודדים, בהם מין פירוט כזה, אז האם זה פירוט גיאוגרפי, או פירוט סימבולי
מתוך
http://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=814
ומתוך
http://mikrarevivim.blogspot.com.au/2017/07/blog-post_76.html
…….
גם ספרי תורה אחרים פותחים בכותרות המתארות את המקום שבו נאמרו, כגון ספר ויקרא (“ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו מאהל מועד לאמור”) או במדבר (“וידבר ה’ אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמור”), אך ספר דברים יוצא דופן באריכות הלשון שבפירוט הגיאוגרפי, וחז”ל נתנו את דעתם לכך. זאת ועוד: הפסוק “אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע” (פסוק ב) נראה תלוש מן הפסוק שקדם לו, ואף לכך צריכים היו חכמים להציע הסבר.
מתברר כי במדרש התנאים לספר דברים, ספרי דברים, באות כמה דרשות המנסות להבין את הפירוט הגיאוגרפי הזה ואת ההדגשה כי מחורב עד קדש ברנע נמשכת הדרך אחד עשר יום. מסתבר כי המדרש לפסוקנו מוצא בשמות המקומות בסיס לתוכחה שהוכיח משה את העם, תוך שהוא מונה את כל חטאיו, פשעיו וקשי ערפו, אחד לאחד:
ולפי
רשימת המקומות “בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב” היא בעייתית, שכן הפרשנים לא הצליחו לאתר את כל המקומות ברשימת מסעות בנ”י במדבר. הרשימה למעשה מציינת שלושה מקומות שונים זה מזה: המקום הראשון– “בעבר הירדן”- כנראה אותו חלק שנמצא בגבול ארץ מואב. המקום השני – “במדבר” – שהוא “בערבה מול סוף”- יתכן שהיא הערבה המשתרעת בין ים המלח לים סוף, והמקום השלישי – “בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב”. מדובר כנראה במקום אחד. פארן וחצרות, ידועים ממסעות בני ישראל במדבר, אולם הזיהויים של לבן ודי זהב אינם ברורים. במדרש התנאים יש מחלוקת אם מדובר במקומות של ממש או ברמזים לחטאים.
לפי
…מתקשים הפרשנים היא בהבנת פשרם של מקומות אלו, עד שאפילו אונקלוס, שבד”כ מתרגם את הפסוק מילולית בלי להכניס פירוש, יוצא ממסגרת התרגום ומפרש: — בעברא דירדנא אוכח יתהון עד דחבו, במדברא ועל דארגיזו במישרא לקבל ים סוף, בפארן דאתפלו על מנא ובחצרות דארגיזו על בשרא ועל דעבדו עגל דדהב.
לומד זאת אור החיים מהפסוק כך:
א. “בעבר” – מידת החסד שנלמד מאברהם אבינו שעליו נאמר “אברם העברי”, שינהג אדם תמיד במידת החסד עם הבריות.
ב. “הירדן” – שיהיה מרדות בליבו תמיד כמו שהגמרא אומרת במסכת ברכות [ז.]: “טובה מרדות אחת בליבו של אדם ממאה מלקיות” כלומר שההכנעה שאדם שם על ליבו מעצמו יותר טובה מההכנעה שתגיע לו ע”י שאחרים ילקו אותו וע”י כניעה זו יגיע ליראת ה’ וזה רמוז במילה “ירדן”.
ג. “במדבר” – מידת הענווה שאין התורה מתקיימת אלא במי שמפקיר עצמו כמדבר שכולם דורכים עליו.
ד. “בערבה” – למרות שלאדם צריכה להיות ענווה, היא צריכה להיות בדרך נאותה ולא בדרך של פחיתות. אסור לאדם לבזות את עצמו! וכן, כשאדם רואה מישהו עובר עבירה לא יאמר “מי אני שאוכיח אותו”, אלא צריך להוכיח אותו מצד “כל ישראל ערבין”. לכן לשון ערבה מתפרש לשני פנים. פן אחד שהענווה צריכה להיות רֵבה וכן חיוב הערבות שיוכיח חברו על עוונותיו.
ה. “”מול סוף” – שיזכור תמיד יום מותו, כמו שאומר התנא במסכת אבות: “ושוב יום אחד לפני מיתתך”. ולכן תמיד האדם יהיה בתשובה מחשש שאולי היום יום מותו וזה נרמז במילים “מול סוף” שיהיה מול עיני האדם סוף ימיו ואז יחיה בתשובה.
ו. “בין פארן ובין תופל” – על האדם להראות תמיד פנים שמחות ולא יהיה בפנים עצבות, ואילו בליבו יהיה דואג תמיד שמא עבר על מצוות ה’ או שמא מיעט בעבודת ה’ ממה שצריך לעשות, וזה נרמז במילים “בין פארן” על-שם הפאר שצריך להיות על פניו של אדם ואילו “תופל” – שליבו של אדם צריך להיות עצב על זה שאולי לא עבד את ה’ כמו שצריך.
ז. “ולבן” – שיהיה לאדם לב טהור ונקי, שהאדם יתרחק משנאת הבריות והקנאה בהם ותמיד יהיה אוהב את הזולת ויהיה זך וטהור.
ח. “וחצרות” – יקבע לו האדם תלמוד תורה בכל יום שנאמר “בחצרות” שהם חצרות ה’ ואלו בתי מדרשות שעוסקים בהם בתורה בכל יום.
ט. “ודי זהב” – שלא ירדוף האדם כל חייו אחר הממון, שכל ההולך אחר תאוות ליבו מתבטל מעסק התורה אלא תמיד יסתפק האדם במועט ויהי שמח בחלקו, וזה רמוז במילים “ודי זהב” כלומר שיאמר לזהב די…(ע”כ)
וכמו כן – יש את רש”י. (מעניין לעיין בחומש עם רש”י)
- ובואו הר האמורי….בהר ובשפלה ובנגב עד הנהר הגדול(פרק א’ פסוק יא’)
איזו גיאוגרפיה יפהפיה, איזו הבטחה כבירה – עוד אחת סידרה של הבטחות כמו ה – 600 מליון לעיל) בכל אופן לפי לעיל ב –
משה מפרט את גבולות הארץ המובטחת: “וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת” (פסוק ז).
הַר הָאֱמֹרִי – הוא רכס ההרים במרכז ארץ כנען. ההרים הללו היו אח”כ בנחלת שבט יהודה ושבט אפרים.
וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו – רש”י: עמון ומואב והר שעיר.
בָּעֲרָבָה – זו בקעת הירדן מים כנרת ועד דרום ים המלח.
בָהָר – הרי נפתלי, הרי אפרים והרי יהודה.
וּבַשְּׁפֵלָה – מהמורדות הדרומיים של הרי יהודה ועד למישור החוף.
וּבַנֶּגֶב – חבלי הארץ שמדרום להר יהודה.
וּבְחוֹף הַיָּם – רצועת החוף שליד הים מנחל אל עריש ועד לצידון.
אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי – הארץ שהכנעני יושב בה.
וְהַלְּבָנוֹן – ההרים שמצפון להרי הגליל העליון.
עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת – זה הגבול הצפוני-מזרחי של ארץ ישראל כפי שהובטח בברית בין הבתרים (בראשית טו, ו).
(ע”כ)
-
2.
-
יוסף עליכם ככם אלף פעמים…. איכה אשא
איזו ברכה יפה, שווה ציטוט יומי
לפני משה בנאומו האחרון, היה/עמד ישב קהל של כ -ה600.0000, גברים מגיל 20, ובנוסף כנראה נשים וילדים. נכפיל ב – 1,000 הם יהיו 600,000,000. הלוואי, מי יתן.
ואז כנראה משה נבהל מה תהיה אוכלוסיה של 600 מליון ? זה יותר מידי אנשים בשביל מנהיגות של אדם אחד ועוד בן 120 פחות חודש.
מה אומרים בחב”ד?
מתוך
http://www.chabad.org.il/ParashotArticles/Item.asp?CategoryID=78&ArticleID=117
” לקראת הכניסה לארץ בירך משה את ישראל ואמר להם: “ה’ אלוקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דיבר לכם”. המדרש אומר, שכאשר שמעו בני-ישראל ברכה זו של משה, טענו כלפיו: “הקב”ה לא נתן קצבה לברכותינו ואתה אמרת אלף פעמים?! אמר להם: מה שבירכתי אתכם – משלי בירכתי, כשיבוא הקב”ה – יברך אתכם כאשר דיבר לכם”.
תשובתו זו של משה דורשת הסבר: אם הקב”ה מברך את ישראל בברכה שאין לה קצבה, ברכה בלתי-מוגבלת, מה מוסיפה עליה ברכתו של משה “יוסף עליכם ככם אלף פעמים”, הלוא היא נכללת ובטלה לחלוטין בתוך ברכתו האין-סופית של הקב”ה?!
בעת ובעונה אחת
יש המפרשים שברכת משה וברכתו של הקב”ה אכן אינן חלות בו-בזמן. לפי הסבר אחד, ברכת הקב”ה תלויה בקיום התורה והמצוות, ואילו ברכת משה לא מותנית. הסבר אחר: ברכת משה היא בעולם הזה, וברכת הקב”ה – לעתיד לבוא.
אולם מלשון המדרש לא עולה שברכת משה וברכת הקב”ה נחלקת לזמנים ולמצבים שונים, אלא נראה שהן חלות בזמן אחד ובאותו מצב, וכל ההבדל ביניהן – שברכת משה “משלי” היא ואילו הברכה השנייה היא של הקב”ה. …
עבודה בבחינת “מספר” היא קיום המצוות, שניתנו במספר תרי”ג וחל איסור להוסיף עליהן או לגרוע מהן; ואילו עבודת-ה’ בבחינת “לא יימד ולא ייספר” היא עבודת התשובה, שאין לה הגבלה. גם כאן אפשר לשאול אותה שאלה: אם יש לנו עבודה בלתי-מוגבלת, עבודת התשובה, למה לנו לקיים את המצוות שבאו במספר ובהגבלה?
אלא רצון ה’ הוא שייווצר החיבור בין הגבול ובין הבלי-גבול. עיקרה של עבודת ה’ היא קיום המצוות, המוגבלות במספר ומוגדרות בהגדרות מדודות וקבועות. עבודה זו מרוממת את העולם המוגבל, קושרת אותו עם הקב”ה ומביאה אותו לידי שלמות. ואז באה עבודת התשובה ומוסיפה לתוך השלמות המוגבלת הזאת את המימד הבלתי-מוגבל.
תוספת יתרה מן העיקר
ברכתו של משה מייצגת אף היא את השלמות של הבריאה המוגבלת (“אלף פעמים”), ואז באה ברכתו של הקב”ה ומוסיפה לתוך השלמות הזאת את הגילוי האין-סופי והבלתי-מוגבל – בלי קצבה. (ע”כ)
וחישוב מתמטי, מתוך
http://dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=570
…. כתוב שלעתיד לבוא אישה יולדת בכל יום, ואם נחשב את זמן העיבור של אישה 9 חודשים = 270 יום.
כל זמן שהאישה מניקה, הרי שאיננה יכולה להיכנס להיריון (בדרך הטבע) ובהנחה שמניקה צריכה להניק 24 חודשים = 730 יום.
730 + 270 = 1000 יום, דהיינו כל שנתיים ושלושת רבעי, אישה בדרך הטבע יכולה להביא ילד = 1000 יום.
לעתיד לבא תהיה לידה בכל יום, וזהו “יוסף ה’ עליכם ככם אלף פעמים”….(ע”כ)
ומתוך
http://www.moreshet.co.il/web/alonparash/print.asp?id=1200&kod=&modul=11&codeClient=58
….”בברכותיו של משה יש בהם מסוף העולם ועד סופו, מה כתיב ? ‘אלף פעמים’. ‘אלף פעם’ אין כתיב כאן, אלא ‘אלף פעמים’ ” (מדרש רבה)
ומובנו של מדרש זה, התמוה לכאורה, פשוט הוא: על פי חז”ל, במסכת סנהדרין, היה שטחו של מחנה ישראל ג’ פרסות. אילו נאמר “אלף פעם” היה משמעו פי אלף, וכנגד זה “אלף פעמים” משמע פי אלפיים, כלומר, מחנה ישראל יהיה משתרע על פני ששת אלפים פרסות, והרי זה “מסוף העולם ועד סופו”, שכן “שיתא אלפי פרסי הוי עלמא” (פסחים צ”ד).
ומתוך דיון מעמיק בנושא ב –
https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/devarim/mil.html….
….
ארבעה פסוקים )דב’ א ט-יב( עוסקים במניעיו של משה לפני
שהוא מגיע להצעתו הממשית, שהוא יקח אנשים נבונים וחכמים
לשים אותם בראש העם )פסוק יג(. פסוקים ט-י ו-יב מתאימים
בדיוק להקשר זה: משה מספר על חוסר יכולתו לטפל בכל העם
כיוון שהם היום, בעקבות ברכתו של ה’, ככוכבי השמים לרוב.
אבל כאשר אנחנו קוראים את פסוק יא – ‘ה’ אלקי אבותיכם
יסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם’ הוא
נראה לא במקומו. משה מפסיק בהסבר מניעיו ומברך את העם
שה’ יוסיף עליהם ‘ככם אלף פעמים’. מה מקומה של ברכה יפה
זו כאן? אין זה הגיוני ביותר לומר, שמשה יתלונן שבני ישראל
הם כה רבים, עד שאין הוא יכול לטפל בהם כראוי, ואז פתאום
יברך אותם שירבו עוד אלף מונים. (ע”כ. והניתוח ממשיך, וקשה לי להבינו.. בכ”א. מומלץ)
3….
-
אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו…. אל תתגרו בם
אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה
וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם
ואשלח מלאכים אל סיחון… דברי שלום לאמר
איך נאמר – “רצונך בשלום היכון למלחמה” ואם יש אפשרות להימנע ממלחמה, אדרבה.
אז למה? ואם התורה נכתבה מאות שנים לאחר אירועים אלו, בשביל מה לי אותם?
ניתוח מפורט של ארבעת המקרים לעיל. שלוש פעמים לא היתה מלחמה, מסיבות קרבת משפחה וכד’, ופעם רביעית באה המלחמה לאחר ש קריאה לשלום, לא נענתה בחיוב.
.
מתוך מאמר שמפרט כל אירוע, ב –
מבנה הפרק
הפרק כולל ארבע פיסקאות:
פיסקה ראשונה: האיסור להילחם בשעיר – ירושת בני עשיו (פסוקים א-ח1).
פיסקה שנייה: האיסור להילחם במואב – ירושת בני לוט (פסוקים ח2-יג).
פיסקה שלישית: האיסור להילחם בעמון – ירושת בני לוט (פסוקים יד-כג).
פיסקה רביעית: המלחמה בסיחון מלך האמורי וכיבוש ארצו (פסוקים כד-לו).
….
הקב”ה הבטיח לאברהם את הארץ הכוללת עשרה עמים. אברהם הוריש לבנו יצחק שמונה עמים, ושתי ארצות (עמון ומואב) הוא הוריש לצאצאי לוט (עמון ומואב). השכר הגדול לבני לוט ניתן ללוט בשכר שתיקתו של לוט במצרים בשעה שאמר אברהם לפרעה על שרה: “אחותי היא” (בראשית יב, יט). מתוך שמונת העמים שירש יצחק, הוא הוריש לבנו עשיו את ארץ שעיר (אדום) ושבעה עמים לבנו יעקב. על מנת למנוע סכסוך עם בני אדום, צוו בני ישראל לבקש את רשותם לעבור בגבולם, ולקנות מהם מזון ומים.
לפני המעבר מזהיר משה את בני ישראל: “…וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד” (פסוק ג). למרות שהאדומים, יושבי הר שעיר, יפחדו מבני ישראל, על בני ישראל להישמר מפניהם במיוחד, ולכן אומר רש”י: ונשמרתם מאד, ומהו השמירה, אל תתגרו בם..”
אזהרת ה’ שלא לעבור באדום היא קיצונית: “עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל…”(פסוק ה), ועל כך אומר רש”י: “אפילו מדרך רגל..”…
למרות שלא צווה לעשות כן, שלח משה משלחת אל סיחון מלך חשבון, ובפיהם דברי שלום. השאלה המתעוררת היא מדוע משה עשה כן?
אברבנאל, הקדמה לספר דברים, הספק הי”ד:
“אם ה’ יתעלה אמר למשה: “קומו סעו…החל רש והתגר בו מלחמה”, איך שלח אליו משה מלאכים דברי שלום היפך הציווי האלוהי? ולו היה סיחון משיבו- הנה כל הארץ לפניך, מה יעשה אדוננו משה? האם יחדל מלהילחם בו? הנה יהיה זה עוון פלילי בהמרותו את פי ה’! ואם יילחם בו אחרי הודאת השלום, הנה בלי ספק דבר בלתי ראוי שיחל דברו ומוצא שפתיו ישנה, אחרי ששאלו שלום וענה אותו שלום”.
אברבנאל מחדד את הקושי, ושואל, אילו סיחון היה משיב למשה בדרכי שלום, האם משה היה ממרה את פי ה’ ולא נלחם בו? או לחילופין, איך הוא יכול להפר את הצעתו לסיחון ולהילחם בו, אם סיחון יענה לו דברי שלום.
אברבנאל משיב לקושי בדרך של לימוד והוראה ליתר האומות:
“שמשה אדוננו נהג בזה כמנהגו עם פרעה, שקודם המכה היה מתרה בו, עם היות שידע שה’ יתברך הודיעו שייתן סיחון בידו ראה משה לשאול לשלום … כדי לתת לימוד לשאר יושבי הארץ כי אם יקראו אליהם, יענו אותו, ויהיו למס. אחרי שראו סיחון שלפי שלא נטה לבו לשלום הכו אותו ואת בניו ואת כל עמו וילכדו את ארצו”.
לדעתו של אברבנאל, משה נהג כך כדרך שנהג עם פרעה, לפני המכה היה מתרה בו, וזאת כדי להראות לעמים האחרים מהו דפוס ההתנהגות של עם ישראל, שאינו תאב מלחמה. לעמים תהיינה שתי אלטרנטיבות: או לכרות ברית שלום בכפוף לתנאים מסוימים (שיהיו להם למס עובד), או לצאת למלחמה שתוצאותיה תהיינה כדוגמת המלחמה בסיחון. (ע”כ)
ולמעוניינים/ות בדבר הלכה הנלמדת מאירועים אלה, ניתן לעיין ב –
(לא אצטט)
-
4.
-
קומו סעו- פרק ב פסוק כד
למיטיבי ראייה – האות “ס” עם דגש (קל/חזק – מה זה חשוב) ככה סתם – סתם (ס קמוצה) הכתוב
חיפשתי הסבר ולא מצאתי
5.
-
וקצת גיאוגרפיה -” עברנו את נחל זרד” (פרק ב’ פסוק יד’… “עברו את נחל ארנון”(פרק ב’ פסוק כד’.)
ומידע על נחל ארנון – ניתן ב –
https://beetravel.co.il/article/wadi-mujib/
ןמידע על נחל זרד, ניתן ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%97%D7%9C_%D7%96%D7%A8%D7%93
ולסיום – מדור חדש) ליקוטים ופנינים
מול סוף –
מול. ב’ במסורה. מול סוף. ואידך מול את בני ישראל שנית (יהושע ה, ב). ה’ דברים נאמרו בקנה אין מוהלין בו ואין חותכין בו בשר ואין שוחטין בו וכו’ כדאיתא במסכת חולין (טז, ב). וזהו שאמר לו הקב”ה ליהושע עשה לך חרבות צורים ואל תמול בקנה הגדל בסוף, פירוש באגם. וזהו מול סוף מול את בני ישראל. (בעל הטורים)
ראשים עליכם –
נכנס אחרון יוצא ראשון (רש”י)
כאשר תעשינה הדבורים –
מה הדבורה הזו כשהיא מכה את האדם מיד מתה (רש”י)
וייראו מכם. –
כתיב ב’ יודין בשביל יו”ד ברכות שנתברך יעקב. (בעל הטורים)
רפאים יחשבו אף הם כענקים –
ענקים נקראים רפאים לפי שכל הרואה אותם ידיו מתרפות
רק הבהמה בזזנו –
רק הבהמה. רק מיעוטא הוא, רק הכחושים אבל השמנים ראשית החרם תקריבנו לה’. (בעל הטורים)
מספיק להיום
שבת שלום
שבוע טוב
להת