From:
Sent: Sunday, 6 August 2017 2:57 AM
To:
Subject: ואתחנן……ואותי ציווה ה’,…ואתה פה עמוד
חידון השבוע
- כמה פעמים בפרשתנו מופיעים הביטויים
—- “חוקים ומשפטים” ?
— “גוי גדול” (יופי של מחמאה)?
(ועל הגוי הגדול המצווה מוטלת המצווה לקיים את החוקים והמשפטים)
עיונים קודמים
על פרשת ואתחנן – תשע”ג
על פרשת ואתחנן – תשע”ד
(על: ספר דברים – נמצא בימי יאשיהו, תורת התעודות, . תחנוני משה, 10 הדברות מס, 2, כי יביאך…. כי ישאלך….,ראיית הארץ)
ועל פרשת ואתחנן תשע”ה
(על: תחנוני משה, עם קדוש… עם סגול… ואהבת את ה’…אז יבדיל …. מצווה לדורות…..לא תוסיפו…)
פרשת ואתחנן תשע”ו
(על: משה המנהיג, ואתחנן, ויתעבר…. ויתאנף…., אעברה נא…. , ונשמרתם לנפשתיכם…כי תוליד בנים….ונושנתם, … והפיץ, כי יביאך אל הארץ … ונשל…,
הקדמה כללית
כבר כתבתי לא פעם, הקריאה של פרשות התורה מרשימה ומאתגרת אותי. במיוחד חומש דברים. הכותב/המשכתב/העורך הסופי של הספר היה בעל כשרון ספרותי רב, לפחות בסגנון ובשימושי השפה. אולי לא כל כך לפי כללי השפה העברית כיום ואולי גם העריכה לכשעצמה לקוייה פה ושם, אבל אני מתפעל ומתרשם מהכתוב תוך כד קריאה.
רוב הספר כתוב בגוף ראשון, משה רבנו מדבר אל העם, אל ההמון (כנראה, ואולי הוא סתם כתב ונתן לאחרים לקרא). לדוגמה
“ואומר אליכם בעת ההיא.
” ואקח את ראשי שבטיכם”
“ואצווה אתכם בעת ההיא
” ויאמר ה’ אלי
וכבר כתבתי על תורת התעודות ועל התיאוריה ש מאחרת את זמן כתיבת “משנה תורה” לתקופת יאשיהו המלך.
נא לעיין ב –
כנראה שחומש דברים או – אקרא לה “מגילת הגזר והמקל” שמכילה בתוכה מעל ל – 200 מצוות חדשות. וזה אומר אם תרצו תאכלו ואם לא תרצו המקל ייכנס לפעולה. ואם נסתכל בפרשתנו פרק ד’ מפסוק כה’ והלאה, אי אפשר שלא לחשוב על המקל שחבט בעם ישראל ללא רחמים במשך כ – 2,000 שנות, ועדיין חובט פה ושם. ומתוך נסיון למחשבה אובייקטיבית והגיונית, ולהניח בצד את האמנה שיש נביאים שהתנבאו מה יקרה בעוד כ – 800 שנה, די הגיוני שהרבה מהפסוקים בפרק נכתבו אחרי חורבן בית ראשון, אחרי “כי תןליד בנים ובנ בנים ונושנתם באר…והפיץ ה’ אתכם בעמים…”
ויבואו עוד תוכחות וקללות וכמובן גם ברכות וכו’ וכו’
וזה מתחיל בתקציר היסטורי בעיקר של אירועים שליליים, אבל גם אירועים חיוביים כגון מעמד עשרת הדברות, וממשיך בהרבה הרבה ציוויים (היתרים ואיסורים) על מה צריך לעשות להתכונן וכו’ לקראת הכניסה לארץ כנען, מלחמה, התנחלות וחיי היום יום. ולא נשכח את הברכות והקללות ואת שירת הברבור שמשה שר לפני מותו, שיר יפה, מילים גבוהות אל תוכן מפחיד. אבל כנראה שלא רצוי לסיים את ספר התורה בהפחדה, בתחזית פסימית’טרגית, , באה לנו “וזאת הברכה”.וסיכום ספר דברים ניתן ב –
http://lib.cet.ac.il/pages/printitem.asp?item=7590
…. הספר מורכב משלושה סוגים ספרותיים: נאומים, שירות, וקטעים סיפוריים. עיקרו של הספר הוא בנאומים שהם שלושה: (1) א’, ג’-ד’, מ; (2) ד’, מד-כ”ח, סח; (3) כ”ח, סט-ל’, כ. בפרק כ”ז יש שלוש כותרות עצמאיות (פס’ א, ט, יא), אך אין ספק שמצד תוכנו הוא שייך לנאום השני. השירות הן שתיים: “האזינו” (ל”ב, א-מג) וברכת משה (ל”ג). הקטעים הסיפוריים עוסקים במעשי משה לפני מותו. בפרק ל”א; ל”ב, מד – מז באים במעורבב: ייעדו של יהושע, מסירת ספר התורה ואזהרות עליה, מבוא לשירה; בל”ב, מח-נב ול”ד בא סיפור פטירת משה. יש גם קטעים סיפוריים שאינם מתאחים היטב בהקשר א’, א-ב, שאיננו כותרת למה שבא אחריו. וכן י, ו-ט. הקטע ד’, מא-מג, לעומת זאת, נוסף מתוך צרכים פרשניים, היינו הצורך להתאים את חוק ערי המקלט בדברים (י”ט, א-ז, י-יג) אל החוק המקביל במדבר (ל”ה, ט-לד).
הנאום הראשון של משה (א’, ג-ד’, מ) הוא ברובו סקירה היסטרית של המאורעות מחורב ועד ערבות מואב (א’,ג-ג’, כב); בסופה באה תפילת משה ודחייתה על ידי ה’ (ג’, כג-כט). הסקירה מבקשת להטעים כמה רעיונות המיוחדים לספר דברים, כפי שנראה להלן. את הנאום חותמת דרשה ארוכה (ד’, א-מ) הנחלקת לשתי פרשיות נבדלות: הטפה נגד עשיית צלמים בפולחן ה’ (ד’, ט-לא) והוכחת יחידות ה’ (ד’, לב-מ).
הנאום השני (ד’, מד-כ”ח, ס”ח) מתחיל בהזכרת עשרת הדברות בחורב (ה’, ב-יח), כדי להסביר ולהטעים שגם “המצוה, החקים והמשפטים”, הבאים בהמשך, היו צריכים להינתן לעם בחורב, אלא שניתנו למשה לבדו, משום שהעם נתיירא ושולח לאוהליו. מכאן גם ברור ש”המצוה, החקים והמשפטים” הם חלק בלתי-נפרד מברית חורב (ה’, יט-כח). מכאן ואילך מוסר משה את מה שקיבל (ו’, א), והוא פותח את “המצוה” בקריאה “שמע ישראל, ה’ אלהינו, ה’ אחד” (ו’, ד). “המצוה” כתובה אפוא מכאן ואילך (ו’, ד-י”א, כה), ועיקרה הוא היחס הנכון של ישראל אל ה’: אהבה, יראה, ביטחון, מסירות וציות….
למרות רבדי היצירה השונים שבו, ס”ד הוא אחת התעודות העקביות ביותר מבחינה הגותית. הגותו היא בעלת אוריינטאציה תיאולוגית מובהקת ומלמדת בעליל, לאלו הישגים הגיעה המחשבה הדתית בישראל במוצאי תקופת המלוכה.
בהכרזה “שמע ישראל, ה’ אלהינו, ה’ אחד” (ו, ד) מבטא ס”ד את הכרתו המונותאיסטית. ‘אחד’ פירושו ‘יחיד’ (השווה בראשית כ”ז, לח), ואפשר שיש כאן דו-משמעות מכוונת: (1) ה’ הוא אל יחיד; (2) ה’ הוא יחיד ואינו נחלק לישויות אלוהיות שונות, כגון בעל גד, בעל צפון, בעל מעון וכולי, ומה שמצאנו אודות ה’ בסיפורים העתיקים: ה’ אל עליון (בראשית י”ד, כב), ה’ אל עולם (בראשית כ”א, לג), ה’ נסי (שמות י”ז, טו), ה’ שלום (שופטים ו’, כד), כך יסתבר כיצד רעיון האל היחיד הוליך אל העיקרון המשפטי של מקום פולחן יחיד בארץ. עיקרון הייחוד אינו סובל שום ישויות אלוהיות אחרות על ידי ה’, ואפילו לא מלאכים ההולכים בשליחותו, משרתים אותו ושרים לו שירי הלל. את האמונה בהם מצא לפניו ס”ד במקורותיו, בשירת “האזינו” (דברים ל”ב, ח-ט, מג לפי נוסח קומראן ותרגום השבעים)8 ובסיום ספר הברית (שמות כ”ג, כ-לג), וסילק את זכרם תוך כדי ניסוח מחודש של הכתובים (דברים ד’, יט-כ; ו’, י-טו; ז’, א-יא). כן מתפלמס ס”ד בחריפות נגד האמונה בצבא השמים, אמונה שמית-מערבית עתיקה, שזכתה לפופולאריות רבה בתקופה האשורית (דברים ד’, יט; י”ז, ג; מל”ב כ”א, ג, ה). המונותיאיזם של ס”ד הביא אותו לפולמוס גם נגד הכרובים ושאר חיות הקודש. הוא שולל את קיומם כנלווים בהתגלותו של ה’ ואוסר על הכנת דמויותיהם (ד’, ט-יג, טו-יח, כג-כד). בהתאם לכך נשתנתה דמותו של הארון בס”ד. שוב אין לו כפורת וכרובים. הארון הוא אך ורק תיבה המשמשת בית קיבול לשני לוחות עשרת הדיברות (דברים י’, א-ה). מכאן בא שמו של הארון בספרות המשנה-תורתית: ארון הברית, ואם הכפורת שמעל לארון אינה מקום מושב לאל, מקל וחומר שאין לדמות שהוא יכול לשכון בפטישים העממיים – מצבות ואשרים; שיירים כנעניים אלה נאסרו בהחלטיות בפולחן ה’ (ט”ז, כא-כב). מכאן גם מובן שהפולמוס החריף נגד העגלים (שמות ל”ב-ל”ג; דברים ט’, ח-י’, יא; עריכת ספר מלכים), שגם הם נחשבו למושבו של האל, ועל כן לא נשתנו מבחינה פינומנולוגית מן הכרובים, הוא כולו של האסכולה המשנה-תורתית, שירשה אותו מהושע (הושע ח’, ד-ו; י”ג, א-ב).
בשלילת הכפורת וכרובים כמקום מושבו של ה’ מתבטאת גם תפיסתו כישות לא חומרית, אלא רוחנית וטראנסצנדטית. ה’ אינו “יושב הכרובים”; הוא גם איננו יושב במקדשו. המקדש הוא רק המקום שה’ שיכן שם את שמו שם (י”ב, ה, יא). השם מבטא כנראה האצלה מישותו של ה’ שנקבעה במקדש ונתנה לו את שמו העממי “בית ה'”. משכנו של ה’ עצמו הוא בשמים (כ”ו, טו), אבל גם הם אינם מספיקים להכיל אותו (מל”א, ח’ כז). בכך ביקשו להביע את רעיון הטראנסצנדנטיות של ה’: הוא מעבר לעולם הגשמיות, ולכן איננו יכול להימצא בתוך העולם החומרי הזה.
((ע”כ. מומלץ)
פסוקי השבוע
את גודלך ואת ידך החזקה
השמע עם קול א -להים מדבר
ויתן ה’ אותות ומופתים
ערב שבת שלום
פתיחה
הרבה פרשות בתורה נקראות בשם המציין פעולה – בדרך כלל בזמן עתיד שהופך את התוכן מזמן עתיד לזמן עבר, “אתחנן (מתישהו בעתיד) ואתחנן (משהו שהיה מתישהו). רובן אם לא כולם, מתייחסים לפועל בגוף שלישי, כגון “”ויצא” “ויקרא”, פרשתנו “ואתחנן” מדברת על הפועל בגוף ראשון. המדבר מתאר בקצרה את מה שעשה בעבר, “התחננתי לה’ בעת ההיא…”. מעניין שבשום מקום אחר, בעיקר לאחר האירוע עם הכאת הסלע במקום לדבר אליו, (איזה תירוץ עלוב להסביר למה משה רבנו לא זכה להנהיג את בני ישראל בעבר המערבי של הירדן) או בעת מינוי יהושע למנהיג היורש, לא מופיעה כל מיללת מחאה, או התנגדות, או תפילה.
מה יש בפרשתנו ?
בקצרה לפי
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%95%D7%90%D7%AA%D7%97%D7%A0%D7%9F
את פרשת ואתחנן קוראים לעולם בשבת שאחרי תשעה באב, ועל שם ההפטרהשלה שבת זו שבת נחמו“.
תוכן:: סיום הנאום האשון, הבדלת שלוש ערי מקלט, הנאום השני – נאום המצוות
ובסיכום ארוך לפי תקציר הפרשה (וליקוטי רש”י) ב –
https://www.hidabroot.org/article/71209
…
בתחילת הפרשה מסופר על תחנוניו של משה, אשר הרבה בתפילות לה’ שיזכה להכנס לארץ המובטחת. ה’ אומר לו שיפסיק בתפילותיו והוא יורשה רק להביט בה, לכן הוא אומר לו לעלות לראש ההר, ומשם יוכל לראות את כל הארץ. בנוסף, ה’ מצווה אותו לחזק את יהושע להנהיג את העם, כי הוא זה שינחיל את הארץ לבני ישראל.
לאחר מכן, משה מזהיר את העם לשמור אתמצוות ה’ בכניסתם לארץ, ומחזקם בחשיבות שמירת התורה והמצוות: “למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ” (דברים ד, א). הוא מזכיר להם את החוטאים בעבודה זרה שנענשו, לעומת אלו שדבקו בה’ ונשארו בחיים: “כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה’ אלוקיך מקרבך” (דברים א, ג).
משה ממשיך בדבריו אל העם, ואומר להם כי שמירת המצוות זה הדבר שמייחד אותם כעם הנבחר: “כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים..” (דברים ד, ו), ומזהיר אותם שלא לשכוח את התורה והמצוות. הוא מספר להם על מעמד קבלת התורה בהר סיני, שם זכו ליחס מיוחד מהקב”ה: “וידבר ה’ אליכם מתוך האש…” (דברים ד, יב), שם נעשתה הברית בין ה’ לעם ישראל. אחר כל הדברים הללו, משה מזהיר את העם מללכת אחר עבודה זרה, שההולך אחריה צפוי לעונש.
משה מרמז לעם כי לעתיד לבוא, ה’ יגלה (י בפתח) אותם, בגלל מעשיהם הרעים, אך כאשר ישובו אל ה’ ויבקשו אותו, הוא ישמע תפילתם ויגאל אותם מהגלות: “כי אל רחום ה’ אלקיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם” (דברים ד,לא).
לאחר מכן משה מבדיל שלוש ערי מקלט בעבר הירדן. מטרתן של ערי המקלט היא לתת מחסה לרוצח בשוגג מפני גואל הדם.
בהמשך הפרשה משה מבאר לישראל את עשרת הדברות שנתן להם הקב”ה בהר סיני, ומחזק את העם במצות נוספות, שצווה לו הקב”ה לומר לישראל: מספר להם על יעוד שמירת המצוות, שהיא יראת ה’: “למען תירא את ה’ אלקיך…” (דברים ו’, ב), על חיוב האמונה בה’ ואהבתו בלבב שלם, על החיוב ללמוד תורה בכל זמן והנחלתה לדורות הבאים, על מצוות התפילין והמזוזה. בהמשך מזהירם על מעשיהם בארץ ישראל, שמרוב טוב שיהיה להם, הם עלולים לשכוח את ה’: “השמר לך פן תשכח את ה’…” (דברים ו’, יב).
בהמשך מסופר בפרשה על מצות השמדת האומות, והאיסור להתחתן עימם.
הפרשה מסיימת בכך שאנו צריכים לדעת שהקב”ה עושה דין צדק – משלם שכר לטובים, ומעניש לרשעים. (ע”כ. אתר מומלץ)
כללית, פרט לקטע הקטן על הקצאת ערי המקלט, שהוכנס באמצע, הפרשה מתארת את הרקע לדרישות שמוטלות על עם ישראל ומגיעה לשיא, בחזרה על עשרת הדברות, ומסתיימת בהצהרה על הציווי “ואהבת את ה’..”ובהדרכה כללית על דפוסי התנהגות שמוטלים על העם לכשייכנס אל ארץ כנען. ונא לא לשכול את התוכחה
פרשה מרשימה ומהממת בעוצמתה, וכמו שכתבתי על “מגילת הגזר והמקל”, היהודי המאמין – חסר ברירה. היות וקשה לדעת מתי יבוא המקל הבא, מוטב לקיים את מצוות וכמה שאפשר להחמיר – מה טוב. וכשוף סוף בא המקל, מוטב להרכין ראש ולהמשיך לשאת בעול תורה ומצוות ולקוות לביאת המשיח בב”א. במו שנאמר “אשר ייטב לך ולבניך ולמען תאריך ימים”.
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
- החוקים והמשפטים
הפרשה חוזרת על עצמה באותם מילים ובאותן רעיונות מספר פעמים. כל פעם עם מילת הקדמה אחרת –
שמע אל…
למדתי אתכם…
ומי גוי גדול אשר לו…
(ושמרת את חוקיו ומצוותיו…)
אלה העדות…
שמע ישראל את…
ושמרת את המצווה ואת…
במבט מדוקדק יש איזה סדר הגיוני בחזרה, ויש להניח שהעורך שם לב לחזרה על המושג “החוקים והמשפטים” ובעצם עשה זאת בכוונה תחילה. (האומנם???)
ופירוש ברוח המסורת ניתן ב –
” כבר במבט ראשוני בפרשה מבחינים בנושא המרכזי שבה. ואיך לא נבחין בכך אחרי חזרות רבות כל-כך, כמעט באותו לשון של תוכחה, ציווי וחיזוק עמ”י, בעניין שמירת התורה והמצוות?
“ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים” (ד,א)
“ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציווני ה'” (ד,ה)
“ואותי ציווה ה’ בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים” (ד,יד)
“ושמרת את חוקיו ואת מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום” (ד,מ)
“אלה העדות והחוקים והמשפטים אשר דבר משה” וכו’ (ד,מה)
“ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם שמע ישראל את החוקים והמשפטים” וכו’ (ה’,א’)
“וזאת המצווה החוקים והמשפטים אשר ציווה ה’ אלוקים” וכו’ (ו,א)
“למען תירא את ה’ אלוקיך לשמור את כל חוקותיו ומצוותיו” (ו,יב)
“שמור תשמרון את מצוות… ועשית הישר והטוב” וכו’ (ו,יז-יח)
“ושמרת את המצווה ואת החוקים ואת המשפטים” (ז,יא)
ואכן נראה בפשטות שזהו כל עניינה של הפרשה: משה מחזק את ישראל בשמירת התורה והמצוות לפני מותו. אלא שיש לשאול: מדוע מקפיד משה בכל החזרות האלו, לכאורה ישנה הגזמה, מה הלחץ?…
אמנם עיקר דברי משה לעם בפרשה זו הם חיזוק ותוכחה לעם בעניין לימוד התורה ושמירת המצוות, אך במבט נוסף על הפסוקים שלעיל נגלה דבר מפליא:
“ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים… למען תחיו ובאתם וירישתם את הארץ” וכו’ (ד’,א’).
“ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים… לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה” (ד’,ה’).
“ללמד אתכם חוקים ומשפטים לעשותכם אותם בקרב הארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה” (ד’,י”ד).
“ועשית הישר והטוב… למען יטב לך ובאת וירשת את הארץ הטובה” וכו’ (ו’,י”ח).
“כי יביאך ה’ אלוקים אל הארץ” וכו’ (ז’,א’) וכן “והיה כי יביאך” וכו’ (ו’,י’).
משה תולה את אזהרותיו בשמירת התורה והמצוות, כמעט בכל הפסוקים, בארץ ישראל!
אין זה מקרה ח”ו, חזרותיו הרבות של משה באות ללמדנו את הקשר הישיר, התלותי, המחייב וההכרחי בין התורה ומצוותיה לבין ארץ ישראל. ניתן לומר שעוד יותר מאשר קשר תלותי מדגיש כאן משה את ההרמוניה וההשלמה שבין התורה והארץ….
כעת מובנים דברי הרמב”ן: “להודיע כי הארץ הייתה חביבה עליו מאוד… וכל זה מתוכחותיו“, כיוון שאין תוכחותיו על קיום התורה בלבד אלא על שמירתה שבארץ ישראל. (ע”כ)
ולימוד מעמיק בנשוא ניתן בגליונות נחמה, ואפשר להתחיל ב –
http://www.nechama.org.il/guidance/438.html
…פרקנו זה תופש מקום מיוחד בתוך ספר דברים כולו. ….. כבר פסוקו הראשון ד’ א’ “ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות” מוכיח שמתחיל כאן נאומו השני של משה רבנו (אחרי נאומו הראשון – נאום התוכחה א’ ו’-ג’ כ”ט) נאום למודי של חוקים ומשפטים. אע”פ כן אין עדיין פרקנו מתחיל ממש בהוראת החוקים והמשפטים, ואינו פותח ביסודם של כל החוקים היינו בחזרה על עשרת הדברות, שהרי הם נדחים לפרק ה’, אשר אף הוא מתחיל בפסוק פתיחה בדומה לפרקנו.
פרק ה’ פסוק א’
“וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים
אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם
אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם”
אם כן נראה שפרקנו (ד’) אינו אלא פתיחה לחלק השני של ספר דברים – החלק אשר על שמו נקרא הספר משנה תורה, חלק העוסק בחוקים ובמשפטים ד’ א’-כ”ו ט”ו. ופרקנו זה עוסק בעיקרו רק ברעיון אחד שהוא יסוד כל המצוות והחוקים – אסור עבודה זרה ומלחמה נגדה. רעיון זה מובא בפרקנו פעמים מספר ובהנמקות שונות. מה שמכביד על הלומד כצעיר כקשיש בלמדו פרק זה הוא אי הבהירות שבסידור הענינים המביאה אות להשקפה מוטעית כאילו חוזרים הענינים ונשנים ללא צורך. צריך הלומד להתרגל לכך לחפש תחילה את הרעיון המרכזי עוד בטרם ישים לב לפרטי דברים, לפסוקים בודדים.
בודאי יתקשו הלומדים להבין שסיפור מתן תורה (י’–י”ד) אינו בא כאן אלא לשם חיזוק הדרישה הנאמרת בפסוקים ט”ו–י”ט, והמעבר בין שני אלה הוא בפסוק י”ב ובפסוק ט”ו. וכן צריך הלומד להתרגל לכך שישנם לעתים בפרשיות ראשונות של ספר דברים מאמרים מוסגרים, אשר אם אין הלומד יודע להבחין בהם הם עלולים לטשטש את מובן העיון הכללי של הפרק…….. ויש בפסוק אחד חומר רב והותר כדי לכלכל בו שיעור שלם. ואפילו כמה שיעורים.
(ועיין לדוגמא גיליון ואתחנן תש”ה העוסק כמעט כולו בפסוק ב’ של פרקנו
ועיין לדוגמא גיליון ואתחנן תש”י העוסק כולו רק בפסוק י”ט של פרקנו
ועיין לדוגמא גיליון ואתחנן תש”ו העוסק כולו רק בפסוק ד’ של פרק ו’
ועיין לדוגמא גיליון ואתחנן תשי”ב העוסק כולו רק בפסוק י”ח של פרק ו’
ואין זה כמובן מקרה – אלא נובע מתוך אופיה המיוחד של פרשה זו הכוללת בתוכה כל עיקרי תורה ומצוות.) (ע”כ)
ומתוך
….
לדעת רשב”ם, עיקר מטרתו של משה מלכתחילה לא היה אלא לומר את נאום המצוות, אלא שפתח תחילה בסקירה היסטורית, המשמשת מעין הכנה לנאום המצוות. הסקירה ההיסטורית, כמו גם המסקנה שמסיק משה בעקבותיה, אינן עומדות אפוא בפני עצמן, וכל עצמן לא באו אלא לשמש מעין פתיחה לנאום המצוות. מקצת סיוע לפירוש זה ניתן להביא מהשוואת הלשון בפתיחת המסקנה (ד’, א) ללשון הפתיחה של נאום המצוות (ה’, א):
ועתה ישראל שמע אל החֻקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות (ד’, א).
שמע ישראל את החֻקים ואת המשפטים אשר אנכי דֹבֵר באזניכם היום ולמדתם אתם ושמרתם לעשֹתם (ה’, א).
הדמיון הברור בין שני פסוקים אלו מלמד על זיקה ברורה בין סוף הנאום הראשון לבין תחילת הנאום השני.
נשים לבנו לשינוי הדק שבין “שמע אל” בד’, א ובין “שמע את” בה’, א. ונראה שכך יש לפרש שינוי זה: בפרק ד’ מבקש משה מישראל להסיק מן הסקירה ההיסטורית את המסקנה בדבר הצורך לשמוע אל החוקים ואל המשפטים, היינו לציית להם; בפרק ה’, הפותח את נאום המצוות גופו, מבקש משה מישראל לשמוע את החוקים ואת המשפטים, היינו, להאזין לחוקים ולמשפטים שהוא עומד לדבר באוזניהם כעת. הווה אומר: לפני שמשה פותח בנאום המצוות גופו, הוא מבקש לשכנע את ישראל בנחיצות הציות למצוות אלו….
ומשהו דקדוקי מתוך
….
*ועתה שמע ישראל אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות*
קשה למה פתח ביחיד ‘שמע’ וסיים ברבים מלמד ‘אתכם’? ואפשר שבא לומר לכל אחד ואחד מישראל בלשון יחיד אבל בלימוד תורה כתוב שהתורה נקנית בחבורה וכן אמרו או חברותא או מיתותא ולכן אמר בלשון רבים.
ואפשר לבאר למה פירט אל החוקים ואל המשפטים ולא אמר אל המצוות, ללמדנו שכמו שאת החוקים עושים בלי סיבה רק בגלל שה’ ציוה כך צריך לקיים את המשפטים שיש להם טעם ולא …
להתחכם ולומר הטעם הזה לא שייך בי …(ע”כ)י
ופעמיים מופיע הביטוי :חוקים ומשפטים” עם הפועל ל.מ.ד. ועל כך מתוך
http://mikranet.cet.ac.il/pages/printitem.asp?item=21177
….תפוצת השורש למ”ד בס”ד היא כדלקמן: פרק ד 1, 5, 10 (פעמיים), 14; פרק ה 1, 28; פרקים ו 1; יא 19; יד 23; יז 19; יח 9; כ 18; פרק לא 12, 13, 19, 22. בס”ד משמש השורש למ”ד בשני בניינים: קל (7 פעמים) ופיעל (10 פעמים), כלומר הוא מציין הן את עמדת הלומד והן את עמדת המלמד. בבניין קל משמש למ”ד על פי רוב בסמוך לביטויים “ליראת אותי”, “ליראה את ה'”, “יראו את ה'” (ד 10, יד 23, יז 19, לא 12, 13) כלומר הוא מבטא לימוד של יראת ה’. וזו כמובן מטלה המוטלת על העם. בבניין פיעל בא השורש למ”ד בדרך כלל בסמוך לצירוף “חוקים ומשפטים”, “המצוה החוקים והמשפטים” (ד 1, 5, 14; ה 28, ו 1) או אל “דברי ה'” (יא 19-18) שמן הסתם רומזים אף הם לחוקים (השווה ו 6 כהמשך ל-ו 1). וכן הוא מופיע פעמיים בפרק לא בצירוף המושא “השירה הזאת” (פס’ 19, 22). בכל אלה נקשר הצירוף “ללמד חוקים ומשפטים / דברי ה’ / שירה” אל משה וזהו ביטוי למהות תפקידו של משה כלפי העם….נמצא שהשורש למ”ד בס”ד מציין, על סמך רוב היקרויותיו, שתפקידו של משה ללמד חוקים ומשפטים ותפקיד העם ללמוד יראת ה’. מכאן שהתורה שמשה מלמד אין תכליתה אלא להנחיל את יראת ה’ לעם. לימוד התורה הוא האמצעי להשגת יראת ה’, שהיא הערך החינוכי העליון של ס”ד…
……יש לציין שלאורך ס”ד משה הוא המלמד את העם ולא ה’. ה’ השמיע את עשרת הדברות במעמד חד פעמי. ולאחר מכן העניק למשה את הידע ואת הסמכות ללמד את העם (ה’ 28: “ואתה פה עמד עמדי ואדברה אליך את כל-המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם…”) ומשה אכן פועל בהתאם להנחייה זו (ו 1 ואילך). הווי אומר, ה’ משמש מורה למשה ומשה משמש מורה לישראל. פעולתו זו של משה היא בעצם פרשנות של דברי ה’. מכאן שעיקרו של ס”ד סובב על פעילות אנושית, שאנו יכולים להגדירה כפעילות חינוכית, שבה אדם מלמד אדם. זה מעשה ארצי, גשמי, טבעי ולא מטאפיסי. זו תמצית העשייה החינוכית של ס”ד. בעשייה זו משמש משה מודל לחיקוי; הוא מדגים את פעולתו של המורה האידיאלי, המורה המתרגם עקרונות יסוד מופשטים לדרישות מעשיות. לא בכדי פותח משה את נאום החוקים בהיגד: “ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות…” (ד 1) – כבר בפעם הראשונה שנזכר השורש למ”ד בא לצידו השורש עש”ה. ואמנם בפרקים א-ג איננו מוצאים כל דרישות מעשיות מן העם, אלא רק סקירה היסטורית. אך עם תחילת “הלימוד” בדרך ה’ מתחילה מיד הדרישה לעשייה….. (ע”כ)
- הגוי הגדול…. כי מי גוי גדול … ומי גוי גדול … (פרק ד’)
שלוש פעמים יש לנו עסק עם “גוי גדול” שבעצם זה כינויינו” אנו. וזו בעצם – כנראה מחמאה. כיום הכינוי :גוי גדול” הוא לא כל כך מחמאותי.
כבר קראנו – בתחילת השנה, “ואברהם היה יהיה לגוי גדול…(בראשית פרק יח פסוק יח’). וכמה שבועות לאחר מכן ” כי לגוי גדול אשימך…. (בראשית מו ב’)
ברור שלעורך התורה, המילה גוי לא נשאה גוון שלילי. ואולי להיפך.
אז על היחודיות במעמד של עם ישראל = גוי אחד וביהדות.מוסבר ב –
https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/veethcha/spir.html
….מה הם הטיעונים שמשה משתמש בהם כדי לשכנע את שומעיו? תחילה הוצגו הטיעונים בצורה של אתגר. משה לא מצהיר ולא קובע אלא שואל “ומי גוי גדול”? “השָׁמע עם”? ואף כי השאלות נשמעות כשאלות רטוריות והשואל אינו מצפה לתשובה, הרי תוצאותיהן רציניות, קריטיות מאוד ומיוצגות בבהירות חותכת. האלמנט של “אתגר” בא לידי ביטוי כשמשה מזמין את העם לבחון את דבריו על ידי השוואה מקיפה ואובייקטיבית עם החוויה של עמים אחרים בעבר ובהווה. לא רק “הנהיה כדבר הזה” כדבר ריאלי וממשי, אלא אפילו “הנשמע כמֹהו?” האם היה אי-פעם דיווח על דבר כזה? משה אינו מבסס את טענותיו כאן על סמכות אלוקית, אלא נראה שהוא מוכן לעמוד למשפט ההיסטוריה, מוכנות המוכיחה על הביטחון המוחלט של משה באמונתו.
מה הן האמונות שמשה רצה שהעם יפנים? אמונות בתכונות המיוחדות שקנה לו העם מן המאורעות הנפלאים שעברו עליו ואמונות הנוגעות לאופי המיוחד של התורה.
1) ” מִי-גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר-לוֹ אֱ-לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו “? ” הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ-לֹהִים מְדַבֵּר “? כבר נאמר על ישראל שהוא עם “שיכור” אלוקים; עם שהוא מצאצאי אברהם, יצחק ויעקב, שרוח אלוקים פיעמה בתוכו, וקולו ניהל אותו לקראת ייעוד נשגב בעתיד הרחוק; עם שממנו יצאו נביאים רבים מלאי השראה, ממשה ועד מלאכי, ששמרו על המשכיות ועקביות, עד שהנביא האחרון מסיים דבריו באזכור הנביא הראשון: ” זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי ” (מלאכי ג:כב). במשך כל ההיסטוריה שלו מילא עם ישראל את תפקיד נציג האלוקות בעולם, הן בחשיפה וגינוי של עבודות אלילים למיניהם, הן בכך שעורר רגישות לערכי המוסר ולכבוד האדם שנברא בצלם אלוקים. והמיוחד הוא שהתורה מספרת שעם שלם חווה את התגלות ה’ בפומבי, שנאמר: ” הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ-לֹהִים מְדַבֵּר “.
2) אשר למטרה הכוללת של החוקים והמשפטים מסביר משה: ” וַיְצַוֵּנוּ ה’ לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת-ה’ אֱ-לֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל-הַיָּמִים ” (דב’ ו:כד), אבל עכשיו הוא מדבר בקונטקסט אובייקטיבי והשוואתי איך יגיבו ” הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה ” (ד:ו). משה מצהיר במפתיע שהעמים יתרשמו לאו דווקא מהמקור האלוקי של החוקים והמשפטים, אלא מהאיכות המוסרית שלהם: ” וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר-לוֹ חֻקִּים ומִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת “? משה רבנו מוכן למסור את השיפוט על ערכי מצוות התורה לקריטריון אוניברסלי כמו העיקרון המוסרי של צדק.
3) הפלא השלישי שתשומת לב העמים תימשך אליו הוא המאורע היסודי בהתפתחות האומה – יציאת מצרים……(ע”כ)
ומתוך
https://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/15145
רבש”ע הבטיח לאברהם “ואעשך לגוי גדול”, ואמרו חז”ל שאמר לו שאותו עם שנאמר עליו “כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה’ אלקינו בכל קראינו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת”, יצא ממנו. זוהי ההבטחה ל”גוי גדול”. וזהו גם “בית גדול”, מקום שמגדלים בו תורה ותפילה. בית הכנסת ובית מדרש הם הבתים המגלים את גדולתם של ישראל. וכששרף “בית גדול”, פירשו חז”ל ששרף בית כנסת ובית מדרש המגלים גדולתם של ישראל. (ע”כ)
ומתוך
www.kbymedia.org/uploads/text/pash/vaera/vaera001.doc
…… לאחר בנין הגוף הלאומי יש צורך בבנין הצורה, התכנית הרוחנית והייחודית של האומה וזהו “ואעשך לגוי גדול”, כמ”ש “ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו, ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים וכו'”. א”כ “גוי גדול” הוא עם הקרוב לאלקים ושיש לו נבואה ותורה. (ע:כ)
(אבל חיפשתי מאמר שיבדבר על הביטוי ולא רק על התוכן או המשמעות, ולא מצאתי)
- שמע ישראל…
ניתוח דקדוקי/משמעותי של הביטוי/התבטאות “שמע ישראל…….” ניתן ב –
https://gideonofrat.wordpress.com/2011/04/29/%D7%A9%D7%9E%D7%A2-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/
….הפעם הראשונה בתנ”ך ש”ישראל שמע” מתייחסת לישראל הפרט, הוא יעקב, שנודע לו על דבר המעשה שעשה בנו הבכור, ראובן, בפילגש האב, בבלהה: “…וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל.” (“בראשית”, ל”ה, 22) דרך ארוכה ונוראת הוד יעשה הביטוי “שמע ישראל” עד שיהפוך לביטוי האמוני העליון בדת היהודית ובתולדות עם ישראל, אף למילותיו האחרונות של היהודי בטרם ייפח את נשמתו. ועולה התהייה: מה משמעות הפרידה הזו מן העולם, בואך העולם הבא, דהיינו – מילות פרידה שהן גם סיסמת כניסה – …
הפעל שמ”ע שב וננקט רבות בתנ”ך, כשהוא חל לא אחת על הציבור העברי כולו ועת שורשו, כצפוי, ווקאלי-אודיאלי. ככתוב: “ויאמר (ה’) אם שמוע תשמע לקול ה’ אלוהיך (…) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך…” (“שמות”, ט”ו, 26). משמע, ישראל השומע הוא ישראל הקולט באוזניו ונענה לקול, קולו של הקב”ה. וכבר עתה, הרחבנו את מושג השמיעה מעצם הקליטה החושית האודיאלית אל ההיענות לדובר הקול וקבלת סמכותו. והרי אין שמיעת דבר בגדר הסכמה לו, קבלתו וציות לו, אלא אם כן, עסקינן בשמיעה נוסח “נעשה ונשמע” (“שמות”, כ”ד, 7), שפירושו: לא רק שאנו נעשה בהתאם למצווה עלינו בדיבור הנשמע, אלא נבין ונפנים את פשר המצווה. כי, עשייה ושמיעה אינן חופפות: תחילה, בני-ישראל מגיבים למשה, המספר לעם את דברי הקב”ה אליו בראש הר סיני, באומרם: “כל הדברים אשר דיבר ה’ נעשה” (“שמות”, כ”ד, 3). ואילו ארבעה פסוקים מאוחר יותר, מגיבים בני- ישראל למשמע התורה הכתובה ולנוכח המזבח והמציבה באומרם: “כל אשר דיבר ה’ נעשה ונשמע”. ה”נשמע” מוסיף על ה”נעשה” את הבנת המעשה והבחירה בו מתוך הכרה (וכי חסרים אנו מעשים שאנו עושים אותם שלא מתוך הבנתם וקבלתם?).
- (ממבט אחר)
ואסיים להיום בציטוטים מהכופר דרור פויר ב-
…לא תהיה זו הגזמה לקבוע כי פרשת השבוע – פרשת ואתחנן – היא מהפרשות החשובות בחמשת חומשי תורה, אולי החשובה ביותר. היא מכילה בתוכה את כל עיקרי היהדות: עשרת הדברות, איסור עבודה זרה, אחדות האל, מצוות תלמוד תורה, אהבת אלוהים ויראתו, תפילת שמע ישראל, ועוד.
2.
אבל לפני שנגיע למצוות, החוקים והמשפטים המכילים את הפרשה, נתעכב מעט על ארבעת הפסוקים הפותחים אותה (דברים ג, כ”ג-כ”ז), בהם מתחנן משה אל אלוהים שייתן לו בכל זאת להיכנס לארץ ישראל:
3.
“וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר:
אֲדֹנָי יְהוִה, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ, אֶת-גָּדְלְךָ, וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ.
אֶעְבְּרָה נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן.
וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי;
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה.
עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ:
כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה”. …
4.
ראו איך מדבר אלוהים אל משה: דיבור קר, אלים, חסר רגישות, כפוי טובה, מזלזל.
עזוב אותי, הוא אומר לו, אל תדבר אלי בכלל. ואחר כך, הוא עוד מתעלל בו: תסתכל על הארץ, הוא אומר לו, תראה, אבל אל תיגע. אתה את הירדן לא עובר. שכח מזה.
5.
אתם הרי מכירים את דעתי בנושא: משה המציא את אלוהים, ברא אותו. יותר מזה: משה הוא האלוהים. אם כך הדבר, מה האינטרס של משה לדבר ככה אל עצמו?
6.
הרד”פ נותן שתי תשובות לשאלה הזו. מעט סותרות, אולי, אבל גם משלימות האחת את השניה.
6.1.
במקום אחד כותב הרד”פ: “והרי יודעים אנו שיכל אלוהינו לסלוח למשה, כמו שסלח פעם אחר פעם לחוטאים אחרים, מה גם שחטאו של משה קל היה – מכה על סלע ותו לא. אלא שרצו אלוהים ומשה ללמד את העם שני לקחים חשובים. האחד, שאין משוא פנים (מה שקורין הבריות בלעז פרוטקציה), ולכן כתב ‘ויתעבר בי למענכם’. הלקח השני: משה לא ביקש מחילה על חטאו. לא אמר רבנו, ואף לא פעם אחת, ‘לא טוב עשיתי בהכותי את הסלע’, אלא רק נשא בשבחו של האל. רצה האל ללמד את העם לקח חשוב: חנופה לא תבוא על חשבון חרטה”. ….
7.
התשובה שלי לשאלה הזו שונה, למרות שיש לי תחושה שהרד”פ היה מסכים אתי. אני שם את הדגש דווקא על המילים “וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי”. אלוהים התעבר בתוך משה (התעבר מלשון נכנס להריון), משה הוליד את אלוהים, ואלוהים – מתוך משה – מוליד אלוהים אחר, אכזר יותר, מנותק יותר. האלוהים הראשון בחיים לא היה מדבר ככה אל משה, אבל האלוהים השני אין לו בעיה, האלוהים השני הוא המלך אשר “לא ידע את יוסף”. זה לא האלוהים ההוא מהסנה הבוער, שידע לתמוך במשה בשעותיו הקשות (נכון, לפעמים במילים קשות, אבל תמך), זה אלוהים אחר.
(ע”כ)
- וקצת פניני לשון וליקוטים
פרק ג פסוק כד’ — אתה החילות להראות (בעל הטורים) – החלות. ב’ במס’ אתה החלות אשר החלות לנפול לפניו אתה החלות להראות במה שכבשת לפני סיחון ועוג וזה החלות לנפול לפניו להראות במה שהתחיל לנפול. תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות ס”ת רמוז משה. ומתחיל הפסוק בתי”ו ומסיים בתי”ו לפי שלא זכה ליכנס בארץ שהיא ת’ פרסה על ת’ פרסה: להראות. תגין על הרי”ש שהראיתני אף מה שלא בקשתיך:
פרק ד פסוק ד’ — ואתם הדבקים (בעל הטורים) ואתם הדבקים. תגין על הקו”ף רמז לק’ ברכות שצריך לברך בכל יום:
—–פסוק ה’ (ב”הט) למדתי אתכם. בחנם. ט”ו פעמים לימוד במשנה תורה רמז בן ט”ו לגמרא:
— פסוק כז’ (ב”הט) בעמים. בגימט’ בין הבבליים. בגוים. בגי’ ובמדי: ינהג. בגי’ וביון: שמה. בגי’ מרומיים הרי רמוזים כאן ד’ גליות:
פרק ד פסוק כ,, — מכור הברזל (רש”י) “כור” הוא כלי שמזקקים בו את הזהב.
פרק ד פסוק לה’ – אתה הוראית… רש”י) כשתן הקב”ה את התורה, פתח שבעה רקיעים…… וראו שהוא יחידי
פרק ה סוק כד’ — ואת תדבר אלינו (רש”י) התשתם את כחי כנקבה
פרק ז פסוק ב’ — ולא תחנם (רש”י) אסור לו לאדם לומר כמה נאה גוי זה
פרק ז פסוק ט’ לאוהביו ולשמרי מצוותיו (רש”י) לאוהביו אלו העושין מאהבה, ולשומרי מצוותיו אלו העושין מיראה
והעיקר נסיים בתקווה – לפי הפסוק – פרק ו’ פסוק ט’
וידעת כי ה’ א-להיך הוא…הנאמן שומר הברית והחסד לאלף דור.
שבת שלום
שבוע טוב
להת