Sent: Sunday, 27 August 2017 3:04 AM
To:
Subject: שפטים ושטרים תתן… לפני הכהנים והשפטים…ודברו השטרים
שופטים תשע”ג
(כולל דיון בנושאים – מלך, נביא ומלחמות)
שופטים תשע”ה
תרי”ג מצוות – סיכום
מתוך התרי”ג = 613 מצוות:
493 (כ-80.4%) – הם ציוויים שאינם קשורים למוסר אנושי כללי, ומרביתם מעשי פולחן דתי שאיננו קשור ליחסים שבין אדם לחברו.
מתוך ה-493:
- 395 (כ-64.4%) – הן מצוות פולחניות אישיות או הקשורות לבית המקדש בלבד;
- 53 (כ-8.6%) – הן מצוות טכניות שעניינן נוהל בית דין, ואינן עניין לפרט;
- 45 (כ-7.3%) – הן מצוות שעניינן דעות קדומות בהתנהגות בתחום המיני, מצוות גזעניות ומתבדלות, מצוות שיש בהן מוסר לגבי יהודים בלבד, והן מפלות בין יהודי לשאינו יהודי ובין אישה לגבר;
18 (כ-2.9%) – הן מצוות לא אנושיות, גזעניות ו/או מרושעות, שעל פי אורח החיים שלנו כיום הן לא הוגנות, לא מוסריות ו/או לא חוקיות בעליל;
102 בלבד (כ-16.6%) – הם ציוויים מוסריים, שניתן להגדירם “ערכים אנושיים”.
עוד מוזכרים הכללים החלים על מלך מישראל, כמו האיסור להרבות לו רכוש. בפרשה כתוב, שכאשר בני ישראל יגיעו אל הארץ, וירצו להמליך על עצמם מלך, על המלך להיות מתוכם, ולא מישהו זר. כמו כן, עליו להיות אדם צנוע, ש”לא ירבה סוסים”. כלומר, שלא יהיה לו רכוש רב, שיסנוור את עיניו.
הפרשה דנה גם במעמדו ובתפקידו של הנביא; רק אלוהים יקבע מי הוא נביא, וישים בפיו דברים. אדם אשר לא בחר בו ה’ ולא שם דברים בפיו, ובכל זאת מחליט לדבר בשם ה’, הוא חוטא, ואין להקשיב לו.
בפרשה יש הוראה להקים ערי מקלט לאדם שהרג אדם אחר בלי כוונה. כמו כן, מוזכרים כללים החלים בעת יציאה למלחמה, כמו האפשרות שיש לאנשים מסוימים לחזור לביתם ולא להלחם. למשל מי שבנה בית, וטרם הספיק לחנוך אותו. מי שנטע כרם, וטרם הספיק לבצור ממנו את ראשית הפרי. אנשים אלו משוחררים ממלחמות.
בהמשך הפרשה ישנה הנחייה מפורשת להציע לעיר שלום לפני שתוקפים אותה, והוראה שלא לכרות עץ מאכל על מנת להשתמש בו לחומת מצור על העיר.
בפרשה מובא גם טקס מיוחד, אותו מקיימים במקרה בו מוצאים אדם שנהרג אך לא ידוע על-ידי מי.
… ומתוךהאתר לעיל, הסבר נאה על
כי האדם עץ השדה
“כי האדם עץ השדה/
כמו האדם גם העץ צומח/
כמו העץ האדם נגדע”
כתב נתן זך בשירו העצוב “כי האדם עץ השדה”, ששר אחד מגדולי זמרינו, שלום חנוך. ומה אנו מבינים מכך? שמשמעות המשפט היא: העץ הוא כמו האדם.
אבל הפסוק המקורי, בפרשת שופטים שאותה אנו לומדים, אומר בדיוק את ההיפך: האדם איננו עץ השדה. הדבר נאמר בדרך של שאלה, כאשר משה מנחה אותנו שלא לגדוע עצי מאכל כאשר נלחמים באויב. “האם העץ הוא כמו אדם, שיכול להגן על עצמו מפניך, כאשר אתה נלחם בו?” נשאלת שאלה שהתשובה לה ברורה (שאלה רטורית): העץ איננו כמו האדם, ולכן אינו יכול להגן על עצמו.
ואוסף גדול של מאמרים (עם קישורים להרחבה) תוצרת אוניברסיטת בר אילן, על נושאי פרשת שופטים, ניתן ב –
https://www1.biu.ac.il/Dvarim/
להלן אבחר קטעי פרשנות ממאמר זה או אחר.
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
1. צדק צדק תרדוף…. {לא תטע אשרה… לא תזבח…אשר יהיה בו מום… כי ימצא איש… יומת המת…} כי יפלא ממך דבר למשפט
העריכה לא מובנת, מתחילה כמדריך לשופטים, קופץ ל 3-4 נושאים/מצוות לא כולם קשורים זה לזה וחוזרת לבית המשפט וסידוריו – לעבודה השוטפת.
מתוך
https://www1.biu.ac.il/Parasha
דרישת הצדק לעומת הכרעת בית הדין
פרשתנו מוקדשת בתחילתה לענייני המשפט, אך באמצע הדברים, בין הקטע הראשון שבו מתחילה הפרשה (דב’ טז:יח-כ) לבין הקטע השני של “כִּי יִפָּלֵא” (יז:ח-יג), ישנם כמה פסוקים העוסקים בעניינים שונים לחלוטין – אשֵרה, קורבן בעל מום ועוד.
נראה, כי ההפרדה בין שני הקטעים העוסקים בענייני המשפט נועדה להעמידנו על השוני ביניהם, ועל המגמות השונות שלהם; הקטע הראשון עוסק בדרישת הצדק: “צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף”, “לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט” וגו’ – הוראות המכוונות לקיום משפט צדק, ואילו הקטע השני עוסק בסמכות בית המשפט: “וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ”, “לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל”. אך תיתכן סתירה בין שתי הפרשיות, כאשר על-פי הצדק יש ללכת בדרך שונה מן הפְּסָק של השופט שיהיה בימים ההם. מבחינת הקטע הראשון – הצדק הוא הקובע. מבחינת השני – לא תסור ימין ושמאל.
והנה, על הפסוק הזה של ימין ושמאל ישנם מדרשים הפוכים: הספרי (שופטים, פיסקא קנד, מובא ברש”י על אתר) מחייב לשמוע לבית הדין גם כשנראה שטעה: “אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם”. אך בירושלמי (הוריות פ”א, א) נאמר: “יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם? ת”ל ללכת ימין ושמאל, שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהיא שמאל”….
אפשר היה ליישב את המסרים הסותרים שבין המקורות בדברי חז”ל, באמצעות אוקימתות שונות, כפי שבאמת פירשו ראשונים ואחרונים.[2] נזכיר רק שניים מהם.
כך כתב הרמב”ן בהשגותיו לספר המצוות (שורש א):
שאם היה בזמן הסנהדרין חכם וראוי להוראה, והורו בית דין הגדול בדבר אחד להתר, והוא סבור שטעו בהוראתן, אין עליו מצוה לשמוע דברי החכמים ואינו רשאי להתיר לעצמו הדבר האסור לו … ויש עליו לבא לפניהם ולומר טענותיו להם … ומכל מקום חייב לקבל דעתם.
לאמור: כל עוד לא שטח החכם את טענותיו בפני בית הדין, עליו לנהוג כדעתו. אך לאחר שדן איתם ולא הצליח לשכנעם בצדקתו, הוראתם מחייבת.
רדב”ז בשו”ת ח”ה, אלף תקצא, כותב בביאורו לפסקי הרמב”ם הנ”ל:
דלא מחייב (זקן ממרא – י.ה.) אלא אם כן הורה להקל… אבל אם היה המחלוקת בדבר שאינו מביא לידי קולא כלל, והזקן מחמיר … לא נעשה זקן ממרא.
גם אם ניתן ליישב כך את המקורות דלעיל בסנהדרין ובהוריות, קשה לייחס ביאור זה לרמב”ם, שאין בדבריו בסיס לאותן אוקימתות.[3]
לענ”ד, אכן יש כאן שתי הלכות שאת שתיהן יש לקיים, אלא שהן מכוונות לגורמים שונים.
ההלכה האחת היא לבית הדין ולציבור. זו ההלכה של הקטע השני בפרשה, הדן בסמכות בית הדין, וכפי שממשיכה שם התורה: “וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ… אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל”. בהיבט הציבורי, אין מקום ליחיד הסבור שהוא יותר חכם מכולם. אם נאפשר מצב כזה, תתפורר סמכות בית הדין, ואין להרשות זאת. זהו דין “זקן ממרא”, ולכך כיוון הספרי, המחייב לשמוע בקול בית הדין גם כשמורים על ימין שהוא שמאל.
ההלכה השנייה נאמרה ליחיד; לחכם שהגיע להוראה. אם הוא סבור שמותר לו לשכוח את מה שהוא יודע, להתעלם מהבנתו ולסמוך על בית הדין, כאשר לדעתו הם טועים – הוא שוגה, ועליו להביא חטאת. ההלכה ליחיד הבטוח בדעתו היא, שינהג כדעתו. (ע”כ)
2. ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה’…
מוזר. מתי ה’ התחיל לשנא מצבות? הרי יעקב אבינו הקים מצבות,ואפילו משה רבנו הקים מצבות. אז מה קרה האם היושב במרומים שינה את דעתו? האם יש סוגי בנייה שונים למצבות, סוג אחד כשר, סוג שני – פסול? או שהעורך/עורכים, שגה/שגו? בעריכה והעתיקו משני מקורות?
אז כמובן שיש לזה הסבר מתאים. מתוך
הפסוקים, המלמדים שיעקב אבינו הקים מצבה לשם ה’ בבית אל:
- בראשית כח18-22: “
וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שֵׁם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל
רֹאשָׁהּ… וְהָאֶבֶן
הַזֹּאֶת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים, וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ
“
וה’ לא שנא אותה, להיפך, נראה שהוא קיבל אותה באהבה:
- בראשית לא13: “
אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל, אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה, אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר; עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ
“
יעקב התעודד מדברי ה’ והקים מצבה נוספת:
- בראשית לא45: “
וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה
“
בשעת מתן תורה ציווה ה’ על בני ישראל להקים לו מזבחות:
- שמות כ20: “
מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ; בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ
“ - שמות כ21: “
וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי, לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ
“
אך עדיין היה מותר להקים גם מצבות, כמו שעשה משה מייד אחר כך:
- שמות כד4: “
וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה’, וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל
“
רק לאחר מכן, בפסוק שלנו הנמצא בספר דברים, נאמר שאסור להקים מצבות, כי ה’ שונא אותן.
איך ייתכן שה’ שונא את מה שאהב קודם לכן?…
רמב”ן מקשה על רש”י ומרחיב את ההסבר: “לא הבינותי החק הזה, שהרי הכנעניים גם במזבחות גם במצבות היו נוהגים!… ואולי נאמר, שהחזיקו הכנענים במצבות, ולא היה להם בית עבודה זרה שאין שם מצבה להקטיר עליה ולצוק שמן על ראשה, וכענין שנאמר בבעל (מלכים ב י כו) ויוציאו את מצבות בית הבעל; אבל המזבחות היו במקצתן להקריב גם בהם; והנראה בעיני, כי היו הכנענים השטופים בע”ז עושים בכל בתי אלהיהם מזבח להקריב עליו הקרבנות ואבן גדולה מוצבת על פתח הבית לעמוד עליה הכומרים ואילן נטוע חוצה לה לאשר דרך הבאים שם, וגם היום הנוצרים עושים כן; והנה, השם הנכבד שנא ומאס כל מעשיהם, ואסר המצבה והאשרה, ולא השאיר רק המזבח, שהוא צורך הקרבנות, אשר הוא יתברך צוה בהם והיו נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו מאז קודם היות ע”ז בעולם
” (רמב”ן)
- אך זה עדיין לא מסביר את המצבות שהקים משה מייד לאחר מתן תורה.
3. ולפי הסבר ששמעתי פעם, ההבדל בין מצבה לבין מזבח מבטא את השינוי באופייה של עבודת ה’: ישנו הבדל מהותי בין מצבה לבין מזבח: מצבה עשויה מאבן אחת, ומזבח עשוי מאבנים רבות המחוברות זו לזו. בימי האבות, עבודת ה’ היתה מבוססת על אנשים יחידים: ה’ התגלה אל האבות באופן אישי, והם עבדו אותו באופן אישי. אבל מרגע שניתנה התורה לעם ישראל, עבודת ה’ הפכה להיות מבוססת על ציבור: ה’ מתגלה אל עם ישראל כולו, ונותן תורה שאמורה להנחות את הציבור כולו.
המצבה, העשויה מאבן אחת, מסמלת את עבודת ה’ של אדם אחד, היוצר קשר עם ה’ באופן עצמאי ומקבל ממנו הנחיות אישיות; המזבח, העשוי מאבנים רבות או מגרגרי אדמה רבים המחוברים זה לזה, מסמל את עבודת ה’ של ציבור שלם, שה’ מתגלה אליו ונותן לו מצוות ציבוריות.
בימי האבות, עבודת ה’ היתה ממוקדת באדם הבודד, המתנתק מסביבתו ועובד את ה’ באופן אישי, ולכן בימי האבות המצבה היתה אהובה ורצויה; אך בתקופת מתן תורה, ה’ רצה לעבור לשלב הבא וליצור קשר עם עם שלם, העובד אותו ביחד, ולכן ציווה על בני ישראל להקים רק מזבחות. לאחר מתן תורה, ה’ שונא מצבות – שונא אנשים המתנתקים מן הציבור ומנסים להתקרב אל ה’ באופן אישי, כי הם דואגים רק להתקדמות האישית שלהם, וסותרים את המהלך של ה’, ליצור ציבור העובד את ה’ ביחד.
המצבות שהקים משה לאחר מתן תורה משקפות בדיוק את נקודת המעבר: הוא אמנם הקים מצבות, אבל לא מצבה אחת אלא 12 מצבות, כנגד 12 שבטי ישראל, כסמל לכך שמעכשיו עבודת ה’ צריכה לכלול את כל 12 השבטים; יחד עם זה הוא גם הקים מזבח, כסמל לכך שמעכשיו עבודת ה’ צריכה לכלול ציבור שלם ומאוחד….
בימי יעקב לא נאמר עדיין ובחקותיהם לא תלכו (ויקרא יח ג) ולכך היה משתמש במצבה לשם שמים כמנהג העובדים והנה זו מצוה מבוארת מן ואם מזבח אבנים תעשה לי אבל מה שאמר בתורה (שם כו א) ופסל ומצבה לא תקימו לכם הם פסל ומצבה להושיב הפסל על המצבה לע”ז כי שם בענין ע”ז דיבר הכתוב אבל יאמר (שם) ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה אפילו לשמים מפני שהוא נראה כעובד לשכיות ההם כטעם האשרה שהיא מחוקות העמים ודע כי מזבח הוא בנין אבנים גבוה ולו קרנות ארבע ולו יסוד סובב יעלו על יסודו ומקריבים בין קרנותיו והמצבה אבן אחת גדולה ירימוה להקטיר או להקריב עליה או להיות הכומרים עומדים עליה והבמה כענין הר ועושים אותה מעפר מקובץ ועליה מזבח בנוי להקריב … (ע”כ. ואשרי הפיל שעבר בקוף המחט)
ומתוך אוסף הסברים שונים על בעיית הקמת המצבה ניתן ב –
http://www.mayim.org.il/?paras
….פירוש הנצי”ב לפסוק
ולא נתבאר עדיין מה שנא מצבה ממזבח, שהרי מקריבים לפני עבודה זרה במזבח גם כן … אבל ביארנו בספר שמות לד יג, דמזבח לא נהגו אומות העולם, לא להקרבה, והיינו משמשי עבודת כוכבים. מה שאין כן מצבה, היה גם לעבודת כוכבים ממש … ועושין אותה עצמה לעבודה זרה.18
רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק ו הלכה ו
מצבה שאסרה תורה היא בנין שהכל מתקבצין אצלה ואפילו לעבוד את ה’ שכן היה דרך עובדי כוכבים, שנאמר: “ולא תקים לך מצבה”,19 וכל המקים מצבה לוקה. וכן אבן משכית האמורה בתורה, אף על פי שהוא משתחוה עליה לשם, לוקה, שנאמר: “ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה”. מפני שהיה דרך עובדי כוכבים להניח אבן לפניה להשתחות עליה, לפיכך אין עושין כן לה’.20
אבן עזרא בראשית פרק כח פסוק יז
“כי אם בית אלהים” – שיתפלל אדם בו בשעת צורכו ותשמע תפילתו כי המקום נבחר. ורבים יתמהו איך הקים יעקב מצבה. והנה שכחו כי י”ב מצבות הקים משה, והכתוב לא אסר לשום מצבה לשם, רק אמר: “לא תקים לך מצבה אשר שנא” (דברים טז כב). ובגעתי אל מקומו אפרשנו.21
אבן עזרא דברים פרק טז כב
ולא תקים לך מצבה – לעבודה זרה, והעד: “אשר שנא”. רק מצבה שלא לע”ז איננה אסורה, והעד הנאמן בפרשת וישלח יעקב.22
(ע”כ. מומלץ לעיון נוסף)
ואוסף מדרשי חז”ל על “מצבה” ניתן ב –
http://www.aspaklaria.info/040
(לא אצטט. מומלץ לעיון)
3. על פי שניים או שלושה עדים יומת המת לא יומת ל פי עד אחד
פסוק שמעורר תמיהה על תוכנו ועל סגנונו. הם זו פליטת קולמוס פואטית? או שיש בזה משהו מסתורי. אחד ההסברים הפחות משכנעים הוא, שהמספר שניים מיועד לעדים והמספר שלושה מיועד לדיינים. אבל כתוב בפירוש “שלושה עדים”.
או שאפשר לומר שחסרה פה מילה נוספת או יותר, אחרי שלושה עדים… כגון “בעלי מום” (סתם שטות אבל התמיהה בעינה עומדת) בקיצור השאילה הפשוטה – אם שניים אז למה שלושה, ומה זה יומת המת – האם ממיתים את המת?
מתוך
http://tora.us.fm/tnk1/tora/dv
” על פי
הביטוי “על פי” כולל את המילה פֶה; מכאן שהעדים צריכים לא רק לראות את הפשע בעיניהם, אלא גם לדבר בפיהם:
1. לדבר בשעת הפשע, כלומר להתרות בפושע: “לעולם אין נהרגין עד שיהו שני עדיו מתרין בו, שנאמר על פי שנים עדים
” (רבי יוסי, מכות ו:); פירוש זה מתאים ל דברים יז6, העוסק בדיני נפשות.
2. ולדבר בשעת המשפט, כלומר להעיד בעצמם ולא על-ידי מתורגמן: “דבר אחר: על פי שנים עדים – שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן
” (שם). וגם לא בכתב: “ולא שיכתבו עדותם באגרת וישלחו לבית דין, ולא שיעמוד תורגמן בין העדים ובין הדיינים
” (רש”י על דברים יט15, ע”פ גטין עא).
שנים עדים או שלושה עדים
אם שני עדים מספיקים כדי להרשיע את הנאשם, ברור שגם שלושה עדים מספיקים, אז למה נאמר “או שלושה עדים”?
ייתכן שהמטרה היא ללמד את השופטים להתעמק: אם יש שלושה עדים האומרים שראו את הפשע, אין להסתפק בשניים מהם, אלא יש לחקור את כולם – אולי השלישי ראה פרט שמשנה את כל התמונה, למשל:
- אולי שני העדים הראשונים ראו שאדם א תקף את אדם ב, והשלישי – שהגיע לזירת האירוע לפניהם – ראה שאדם ב תקף אותו קודם, ואדם א רק התגונן;
- אולי שני העדים הראשונים ראו שאדם ג משתחווה לפסל, והשלישי – שהסתכל מכיוון אחר – ראה שהוא רק מתכופף להרים מטבע שנפל מידו.
” על פי שנים עדים ” מלמד, שאם יש רק שני עדים שראו את הפשע, אפשר להסתפק בהם;
” או שלשה עדים ” מלמד, שאם יש יותר משני עדים שראו את הפשע, יש לחקור את כולם, ולא להסתפק בשניים.
אם כך, מדוע לא נאמר “או ארבעה”?
– אולי הסיבה היא, שכאשר יש ארבעה עדים, שהם שתי קבוצות של שני עדים, ברור שצריך לחקור את שתי הקבוצות; הרי לכל קבוצה של שני עדים יש חשיבות בפני עצמה, ואין סיבה שהשופט יבחר לחקור קבוצה אחת ולהתעלם מהשניה. אבל כשיש רק שלושה עדים, ייתכן שהשופט יחליט לחקור רק שניים – שהם הרוב, ולהתעלם מדעת המיעוט.
אם כך, הפסוק מלמדנו, שגם כשיש רוב, צריך להתעמק ולא להתעלם מדעת המיעוט: “פשוטו של מקרא לאמר, שיומת המת על פי שנים עדים כשאין שם יותר, או על פי שלשה אם ימצאון שם שלשה; יאמר הכתוב, כאשר הוגד לך ושמעת, תדרוש הדבר היטב על פי כל העדים הנמצאים שם. ..
יומת המת
המילה ” מֵת ” בפסוקנו אינה פועל בעבר (“אדם שכבר מת”), שהרי אי אפשר להמית אדם פעמיים; אלא היא פועל בינוני, והכוונה לאדם שעכשיו, בהווה, נמצא בתהליך של המתה. והפסוק דומה ל דברים כב8: “כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ, וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ
“….
א יומת על פי עד אחד
כבר מתחילת הפסוק למדנו, שכדי להוציא להורג דרושה עדותם של שני עדים לפחות; מה מוסיף החלק האחרון של הפסוק, הקובע שאסור להוציא להורג בעדות של עד אחד?
1. בדרך הפשט, התוספת מלמדת שיש בכך גם מצוות “לא תעשה”, בנוסף למצוות “עשה”; כמו במקרים רבים אחרים בתורה. למשל: בשבת יש מצוה לשבות וגם איסור לעשות ממלאכה; במשפט יש מצוה לשפוט בצדק וגם איסור לעשות עוול; ועוד.
2. וחז”ל למדו מכאן בדרך הדרש, שמותר להוציא להורג רק על-פי שני עדים שראו את המעשה יחד, ולא כל אחד לחוד: “לא יומת על פי עד אחד – להביא שנים שרואים אותו, אחד מחלון זה ואחד מחלון זה, ואין רואין זה את זה, שאין מצטרפין; ולא עוד, אלא אפילו בזה אחר זה בחלון אחד, אין מצטרפין
” (שם).
עד אחד
חז”ל למדו ממילים אלו, שבכל מקום שהתורה כותבת “עד” סתם, הכוונה היא לזוג של עדים שיכולים להעיד ביחד; רק כשכתוב בפירוש “עד אחד” הכוונה לאדם אחד)ע”כ)
ופירוט של סוגי עדויות ניתן ב –
http://www.daat.ac.il/encyclop
…
עד אחד אינו נאמן לחייב אדם על עוון או חטאת, אבל יש לעד אחד סמכות לחייב אדם שבועה (כתובות פ”ז:) במקרה והוא כופר שקיבל הלוואה או פיקדון לשמירה.
עד אחד באשה
עד אחד נאמן להעיד על אדם שמת כדי להתיר אשתו להנשא לאחר, או להתייבם על פיו.
עד אחד נאמן להתיר יבמה (אהע”ז סי’ קנ”ח נ’), והרא”ש כתב דאינו נאמן ביבמה.
עד אחד שבא ואמר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת, אם אמר קברתיו תנשא על פיו, ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא. חוסר הנאמנות לעד המעיד על מוות במלחמה נובע מן העובדה שיתכן שעדות על מוות במלחמה אינה מדוייקת, כי העד חושש להתקרב למקום המערכה ולא ראה במדויק. כתבו הגאונים, ש’מלחמה’ בתלמוד היא מלחמה שעורכים בשדה מחנה מול מחנה, וזורקים חצים ואבני בלסטראות, ומתיירא העד להתבונן בדיוק שלא יהרג בעצמו (צמח צדק סי’ ע”ת).
עד אחד אומר הרגתי את פלוני או הרגנוהו, לא ישא את אשתו משום לזות שפתים, אבל אחר ישאנה, ולא אמרינן שהאומר ‘הרגתי’ הוא רשע ופסול להעיד, דפלגינן דבוריה: מניחים שהיה עם הרוצחים, אבל לא רצח, שאין אדם משים עצמו רשע.
עד אחד העיד לאשה שמת בעלה לא יישאנה מפני החשד, ואם עבר ונשאה יש מחלוקת אם תצא או לא תצא (מהרח”ש בקונטרס דף ב’).
עד אחד באיסורים
עד אחד אינו נאמן לאסור דבר אם בעל הדבר מכחיש אותו, כגון שאומר נטמאו טהרותיך, והוא מכחישו הן טהורים, ואם שותק נאמן. אבל אם אמר ‘אשתך זנתה’ ושותק, אביי אמר נאמן; רבא אמר אינו נאמן, דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים (קדושין ס”ו). ואם הוא דבר שיוכל להתברר חוששים לדברי העד (יו”ד סי’ קכ”ז ג’). (ע”כ)
על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, לא יומת על פי עד אחד (שופטים יז-י)
מצינו במדרש: “שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרה להם: חטאים תרדף רעה. שאלו לנבואה, אמרה להם: הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה, אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקדוש-ברוך-הוא, אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו”. יוצא איפוא כי “על פי שנים עדים” – על-פי שתי דעותיהן של החכמה והנבואה, או אפילו “שלושה עדים” – גם לי הדעה השלישית של התורה – “יומת המת” – אין לו לחוטא תקנה אלא עליו למות שכן אפילו לפי דעת התורה שעליו להביא קרבן, מה יעשה בזמן שאין בית-המקדש קיים ואי-אפשר להביא קרבן, או כאשר אין בידו משגת להביא קרבן? ברם, “לא יומת על-פי עד אחד” לפי דעתו של ה”אחד”, הוא הקדוש-ברוך-הוא, לא יומת החוטא, שכן עצה קלה יעוצה לו כי יעשה תשובה ויתכפר לו… (הרה”ק ר’ אברהם ממיקאלייב ז”ל לוקט ממעינה של תורה) (ע”כ)
4. תמים תהיה עם ה’…
דרישה/מצווה מענינת. מה משמעותה? מתוך
http://tora.us.fm/tnk1/tora/dv
rim/dm-18-13.html תמים = שלם ללא פגם.
ניתן לפרש את הפסוק כמצוה או כהבטחה:1. מצוה – היה שלם עם ה’ במעשה דיבור ומחשבה, אל תקלקל את השלמות ע”י פניה לקוסמים:
- בכל פעם שאתה מתלבט מה לעשות, שאל רק את ה’. אל תפנה לקוסמים ומגידי-עתידות, כי הדבר פוגם בשלמות הקשר שלך עם ה’: “
מניין שאין שואלין בכלדיים (חוזים בכוכבים)? שנאמר תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹהֶיךָ” (רבה בר בר חנה אמר רבי שמואל בר מרתא אמר רב משום רבי יוסי איש הוצל, בבלי פסחים קיג ב).- ומעניין, שאחת הדרכים לפנות אל ה’ היא בעלת אותן אותיות בדיוק – “
אורים ותֻמִּים” (חגי הופר); אם כך, אפשר לפרש “תמים תהיה עם ה’ אלהיך” = “שאל שאלות לגבי העתיד רק באורים ותומים”.
- בכל פעם שאתה מתלבט מה לעשות, שאל רק את ה’, וקבל את ההכרעה שלו בשלמות ובאופן סופי (תם = סוף). לפעמים התשובה לא מוצאת חן בעיני השואל, והוא ממשיך לשאול אצל רבנים/מגידי עתידות אחרים עד שהוא מקבל תשובה שמניחה את דעתו. ההשלכות הפסיכולוגיות של התופעה הזאת היא שלילת חופש הבחירה, התרשלות מאחריות עצמית ורדיפה אחרי אישורים להישאר בקלקול ולא להשתפר (גליה).
- “
התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו” (רש”י).- “
שנייחד לבבנו אליו לבדו, ונאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמתת כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש העתידות, מנביאיו או מאנשי חסידיו, רצונו לומר אורים ותומים, ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם, ולא נבטח שיבואו דבריהם על כל פנים, אבל אם נשמע דבר מהם נאמר הכל בידי שמים, כי הוא אלהי האלהים, עליון על הכל היכול בכל, משנה מערכות הכוכבים והמזלות כרצונו, מפר אותות בדים וקוסמים יהולל. ונאמין שכל הבאות תהיינה כפי התקרב האדם לעבודתו. ולפיכך, אחר אזהרת שאלת העתידות מקוסם ודורש בעד החיים אל המתים אמר שתהיה תמים עם השם בכל אלה, ולא תירא ממגיד עתיד אבל מנביאו תדרוש ואליו תשמע. וזה דעת אונקלוס: שלים תהא בדחלתא דה’ אלהך, שלא תהיה חסר ביראתו…” (רמב”ן, ודומה לזה כתב במצוות עשה ח בהוספותיו לספר המצוות הקטן, והסביר שעניינה הוא להיות שלם ביראת ה’, להאמין שרק ה’ קובע את העתיד, ולכן אין חשיבות ל”נבואות” של הקוסמים ובעלי האוב למיניהם).- “
שם “תמים”, מציין שאין לבו חלוק. ר”ל אם תהיה תמים עם ה’, ולא תפנה עמו לבקש לדעת עתידות ע”י מעוננים, ואף לא ע”י אופן המותר; כי תסמוך על ה’, כי הוא יכין העתידות עליך לטוב – אז חלקך עם ההשגחה הפרטית. וא”צ לך לחקור על העתיד לבא, או לעונן על שעה מוצלחת וכדומה. כי כל זה יכין ה’ לטובתך, מצד שהוא א-להיך, ומאתו מצעדי גבר כוננו, ואדם מה יבין דרכו” (מלבי”ם).- התואר תמים מציין שלמות מוסרית, שלמות במידות. כדי להיות נביא, דרושה שלמות במידות; אבל כדי להיות קוסם (לפי אמונת הגויים) אין צורך בשלמות, זו רק טכניקה. כוונת הפסוק היא: “אל תנסה לקבל מידע על העתיד על-ידי אמצעים טכניים, אלא השקע בתיקון המידות ואז תזכה לנבואה”. ואפשר גם לפרש: תמים = מתאים, נכלל בהוויה האלהית, כמו שמות כו24: “
וְיִהְיוּ תאמם מִלְּמַטָּה, וְיַחְדָּו יִהְיוּ תַמִּים עַל רֹאשׁוֹ אֶל הַטַּבַּעַת הָאֶחָת” (ע”פ הרב אורי שרקי).
2. הבטחה – אם תהיה רק עם ה’ אלהיך, ולא תפנה לקוסמים, תהיה תמים, שלם, לא יחסר לך כלום מבחינת ההדרכה וההנהגה הרוחנית, כי ה’ ייתן לך נביא שידריך אותך, ולא יהיה לך צורך בקוסמים (ע”פ אברבנאל).משפט דומה מאד נאמר לאברהם אבינו, וגם שם אפשר לפרש בשתי הדרכים – מצוה או הבטחה:
- בראשית יז1: “
וַיֵּרָא ה’ אֵל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו: ‘אֲנִי אֶל שַׁדַּי, הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים’” (פירוט)
3. ויש שפירשו, שבפסוק ישנה גם אזהרה סמויה לאנשי עסקים: “תמים תהיה – רק עם ה’, אל תהיה תמים – כשאתה עושה עסקים עם בני אדם…” (שמעתי בשם החפץ חיים).ומתוך אתר שאילות ותשובות ב –
בס”ד
שלום 🙂
“תמים תהיה עם ה’ אלוקיך…”
אז באמת פס’ הזה אומר?
בבקשה תפרטו כמה שיותר, זה כל כך חשוב לי עכשיו!
תודה רבה
תוכן התשובה:
בס”ד
שלום מרגלית,
איזו שאלה יפה…
קצרה וקולעת.אז מה זה אומר להיות ´תמים´ עם ד´?
כמו שכולנו יודעים, המושג ´תמים´ מתקשר לילדים. ילדים הם תמימים.
יש בהם איזה תום כזה של ילדות. …עולם של ילד הכל כל כך בטוח ונפלא. הוא סומך על הוריו, לא מודע לעיוותים שונים כמו שקר והונאה ועוד מעשי עוולה שונים.כל הדברים אצלו ברורים, אין יותר מדי ספקות וספקנות.
משם יש לכולנו מה ללמוד גם לגבי האמונה שלנו בקב”ה. מהילדים הקטנים.
אפילו מהאמונה שלהם, שהיא אם תשאלי את רובם המוחלט של הילדים- מאד ברורה.בעבודת ד´ שלנו אנחנו צריכים להשתדל כמה שיותר ללכת בישרות ובתמימות (עייני בפירוש רש”י על הפסוק שהבאת).
אמשיך לך משל.
אם אב אומר לבנו לאכול דבר מה, ואילו דבר אחר- שלא יעלה על דעתו להכניס לפה… האם לא יבטח בו ויסמוך על כך שרוצה הוא בטובתו?
אם הוא אומר שאפשר ללכת למקומות רבים, ויש כמה שאפילו מאד רצוי להיות בהם, אך יש מקומות אליהם הגישה אסורה- האם לא יסמוך הבן על אביו קודם כל מפני שהוא אביו, עוד טרם שיבין את הסיבה?אנחנו צריכים להשתדל לנסות ולראות בכל צעדינו מה רצונו של הקב”ה מאיתנו- וללכת על פיו.
אך אין זה פשוט כלל.
ראשית כל- מפני שיש לפעמים קשיים מצד היצר הרע. …דוגמא טובה לכך- עקדת יצחק. לאברהם היו כל הסיבות הטובות מדוע לא לשלוח יד ביצחק ולהקריבו. היה זה מעשה מתועב אשר היו נוהגים בו רק עובדי אלילים, בהם נלחם אברהם על פי ציווי ד´. הקב”ה כלל לא ציווה אותו לשחוט אלא לעקוד (לקשור על המזבח), ובכלל- היה זה בנו.
אך אברהם לא עשה חשבונות יתר על המידה, למרות כל הסיבות הטובות שהיו לו, אדרבה- עשה את הכל בזריזות ומתוך שמחה של מצווה, כיוון שכך ציווה אותו הקב”ה..! אברהם לא פיקפק חלילה בטובו של ד´ וברצונו להטיב לו, ולא הרהר אחר ציוויו- למרות כל הסיבות שהיו לו.
לשם כך נצרכת תמימות גדולה. וענווה רבה.
אברהם אכן נצטווה- “התהלך לפני והיה תמים”. …
וחז”ל מלמדים אותנו לימוד גדול- שתמים פירושו ´שלם´.
תם- מלשון סיום, שהדבר גמור ומושלם. (ע”כ)
(ואלי העניין לא כל כך שלם – אבל הגיע עת סיום, רק אוסיף קצת)ליקוטים ופנינים,הפעם מתוך בעל הטורים(ניתן לקרא על חייו ויצירותיו ב –1. שפטים בגימטריה ע’ סנהדרין, שפטים בגימט’ מכשף, מעמידים שפטים בעלי כשפים שיודעים לבטל הכשפים.2. אשרה בגימט’ דיין שאינו הגון.3. על פי שניים … פ כפולה לומר דווקא מפיהם ולא מכתבם4. לבלתי ירום לבבו…. בקרב ישראל – הפסוק מתחיל ומסיים ב”למ”ד” רמז שיצא מלכות מיהודה ששמו עולה למ”ד, ולמ”ד מעלות במלכות דוד, ודוד בן שלושים שנה במלכו.5. יד ביד רגל ברגל וסמיך ליה כי תצא למלחמה, לומר מחסרי איבר אין יוצאין למלחמה.איך מאמר 70 פנים לתורה, ועכשיו הגיעה שעת הנחת פנים על הכסת.שבת שלוםשבוע טובלהת