From:
Sent: Sunday, 3 September 2017 9:20 AM
To:
Subject: כי תצא…. כי ייקרה….כי ימצא איש
עיונים קודמים
כי תצא תשע”ג
כי תצא תשע”ד
(נושאים = מצוות מעקה לגג, בתולי הנערה, וקצותה את כפה, להציל נרדף)
כי תצא תשע”ה
(נושאים עיקריים = כבוד האדם, בן סורר, תלייה)
פרשת כי תצא תשע”ו
חידון (ואולי שאילון) השבוע
- איזו מצווה היא הכי חמורה?
- איזו מצווה נראית הכי מגוחכת בימינו?
- אלה (או כמה) מצוות אינן ניתנות למימוש בימינו?
רשימת המצוות ניתנת להלן
ופסוק מההפטרה
כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי; וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ, וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ”
ומומלץ לקרא מתוכו את המאמר על פרשת השבוע המוצא את הקשר בין מצוות הפרשה לחזונו של ישעיהו ב –
http://www.reform.org.il/Heb/holidays/WeeklyPortionArticle.asp?ContentID=3264
(לא אצטט)
הקדמה כללית
כבר חשבתי לפני שבוע, ואולי במילים אחרות, שניתן לדמיין את משה רבנו יושב למעלה על הר סיני במשך 40 יום לא אוכל ולא שותה רק יושב ומשנן בע”פ, את מה שמוכתב לו מפי הגבורה, ואולי משרבט בקולמוסו על קלף או חוצב בפטישו ואיזמלו על אבני גזית “בוחטה” ארוכה של למעלה מ – 600 מצוות, יורד למטה עם שני לוחות האבן, מנפץ אותן בזעמו, ואולי אף שוכח את מה ששמע – חוץ מאלה הכתובות בפרשת משפטים ובמיוחד את אלה הקשורות בהקמת המשכן, וכתובות בפרשות תרומה + תצווה, עולה שנית לעוד 40 יום וכנ”ל. בעצם לא בטוח מתי נאמרו לעם הדרישות להקמת המשכן, כי כידוע אין מוקדם ומאחר בתורה. (כלומר התורה כתובה באי סדר)
ובעצם נשאלת השאילה – יש להניח שבעלייה הראשונה משה הנ”ל אכן נזקק ל – 40 יום על מנת לקבל מידע חדש, אבל לשם מה הוא נזקק לעוד 40 יום בפעם השנייה? ולאחר מכן, עוד הכתבות שבאו מענן כבוד ה’ והקול שנבע מבין הכרובים. הכתבות שחלקן חוזרות על מה שנאמר, מרחיבות ולעיתים אף סותרות את מה שהוכתב קודם לכן. יתכן אף שהמילה הוכתב” אינה מדוייקת, כי הכתיבה רק התפתחה או הייתה בחיתוליה באותה תקופה קדומה.
בקצור – כמו בימינו כשלעיתים קרובות אנחנו מקבלים על המחשב הודעות מטעם מיקרוסופט, או מספק האנטי וירוס או מסקייפ ואחרים בקשות/דרישות לעדכון “חוקי” הגלישה והשימוש בתוכנה, גם אז במדבר, בהר סיני משה קיבל את ה 600+ חוקים במצב “בטא” ובמשך 40 שנות הנדודים הוא קיבל עדכונים דרך הענן שמפעם לפעם שכן על המשכן/אהל מועד (????) ודיבר אליו מבין הכרובים. (אכן שטות נחמדה קשקשתי, אבל מי יודע את האמת – פרט למאמינים)
ומתוך הסבר וניתוח סדרת מצוות ספר דברים ב –
….א. פרקי המצוות מבטאים את מערכת הרעיונות של ספר דברים
פרשת כי-תצא מכילה יותר מצוות מכל פרשה אחרת בתורה. ולמעט נספח הביכורים שבראשית הפרשה הבאה, פרשה זו חותמת את קובץ המצוות הגדול של ספר דברים
בחינה קצרה של קובץ זה מגלה שהוא מתחלק לשלושה חלקים מובהקים, לפי הפרשיות
א. פרשת ראה – מצוות ואיסורים הקשורים בעיקר בפולחן ובקדושת ישראל, ובמרכזם הרעיון של “המקום אשר יבחר ה'”.
ב. פרשת שופטים – הלכות ציבור ומדינה.
ג. פרשת כי-תצא – מצוות היחיד במסגרת הבית, המשפחה והחברה.
בין המצוות הרבות המופיעות בקובץ זה, המהוות את חלק הארי של מצוות התורה, למעט דיני הקרבנות והטומאות, נמצא מצוות רבות מחודשות, ואחרות המופיעות בפעם השנייה או השלישית, לאחר שנזכרו כבר בספרי התורה הקודמים. ביחס לראשונות, המחודשות, יש לשאול מדוע לא נזכרו בתורה עד לנאום משה. ביחס לאחרונות, הכפולות, יש לשים לב שרובן נשנו בהבדלי סגנון ותוכן מהספרים הקודמים, ויש להבין מדוע לא נשנתה כל מצווה במלואה במקומה הראשון, ומה טעם יש בגרסה שנייה, הסותרת חלק מהפרטים שבגרסה הראשונה.
לשתי השאלות האלו, הנוגעות לכל מצווה ומצווה, נוסיף שאלה שלישית, כללית יותר: האם יש מכנה משותף למצוות שנזכרו בנאומו של משה?
האם המצוות הללו מרכיבות איזושהי מערכת שיטתית ואחידה? (ע”כ ומומלץ לקרא את המשך המאמר)
אחזור לפרשתנו
פסוקי השבוע
השב תשיבם
הקם תקים
שלח תשלח
דרש ידרשנו
ערב שבת שלום
פתיחה
הפרשה כולה מליאה וגדושה בהדרכה ובמצוות להתנהגות “טובה” או לפחות רצוייה באירועים או במצבים שונים בחיי האדם או החברה.
תוכן הפרשה מתבטא ברשימת מצוותיה שכבר הזכרתי בעיונים קודמים ואחזור עליה שנית להלן – מתוך
http://www.ateret4u.com/online/f_01644_all.html#HtmpReportNum0035_L99
תקלב. לדון דין יפת תאר ככתוב בתורה.
תקלג. שלא למכר יפת תאר.
תקלד. שלא להעבידה אחר שבעלה.
תקלה. לתלות המחיב לתלות.
תקלו. שלא להלין התלוי.
תקלז. לקברו בו ביום וכן כל המתים.
תקלח. להשיב אבדה לישראל.
תקלט. שלא להעלים עיניו ממנה.
תקמ. שלא להניח בהמת חברו נופלת תחת משאה.
תקמא. לטען המשא שנפל עם חברו.
תקמב. שלא תלבש אשה עדי איש.
תקמג. שלא ילבש איש מלבושי אשה.
תקמד. שלא לקח אם על בנים.
תקמה. לשלח האם אם לקחה על הבנים.
תקמו. מצות מעקה.
תקמז. שלא להניח מכשול.
תקמח. שלא לזרע כלאים בכרם.
תקמט. שלא לאכל כלאי הכרם.
תקנ. שלא לעשות מלאכה בשני מיני בהמות.
תקנא. שלא ללבש שעטנז.
תקנב. לשא אשה בכתבה וקדושין.
תקנג. מצוה שתשב אשת מוציא שם רע תחתיו לעולם.
תקנד. שלא יגרשנה כל ימיו.
תקנה. מצוה על בית דין לסקל המחיב.
תקנו. שלא לענש האנוס בחטא.
תקנז. מצות על האונס שישא אנוסתו.
תקנח. שלא יגרשנה כל ימיו.
תקנט. שלא ישא סריס בת ישראל.
תקס. שלא ישא ממזר בת ישראל.
תקסא. שלא יבוא עמוני ומואבי בקהל השם.
תקסב. שלא לדרש שלומם במלחמה.
תקסג. שלא להרחיק אדומי דור שלישי מלבוא בקהל.
תקסד. שלא להרחיק מצרי דור שלישי.
תקסה. שלא יכנס טמא להר הבית.
תקסו. מצוה להתקין מקום להפנות בו.
תקסז. מצוה להתקין יתד לחפר בו.
תקסח. שלא להסגיר עבד שברח אל אדוניו.
תקסט. שלא להונות עבד הבורח אלינו מחוצה לארץ.
תקע. שלא לבעל אשה בלא כתבה וקדושין.
תקעא. שלא להקריב אתנן זונה ומחיר כלב.
תקעב. שלא יתן הלוה רבית לישראל.
תקעג. להלוות לנכרי ברבית.
תקעד. שלא לאחר נדריו יותר משלשה רגלים.
תקעה. לקים מוצא שפתיו כמו שנדר.
תקעו. מצוה להניח השכיר לאכל מהמחובר שעושה בו.
תקעז. שלא יקח הפועל בידו יותר על אכילתו.
תקעח. שלא יאכל הפועל בשעת מלאכה.
תקעט. הרוצה לגרש את אשתו שיגרשנה בגט.
תקפ. שלא יחזיר גרושתו משנשאת.
תקפא. שלא יצא החתן מביתו כל השנה אפילו לצרכי צבור.
תקפב. מצוה שישמח החתן עם אשתו שנה אחת.
תקפג. שלא ימשכן בחובו כלים שעושים בהם אכל נפש.
תקפד. שלא לתלוש סימני צרעת.
תקפה. שלא למשכן בעל חוב בזרוע.
תקפו. שלא למנע המשכון מבעליו העני.
תקפז. להחזיר המשכון לבעלים בעת שצריך לו.
תקפח. לתת שכר שכיר ביומו.
תקפט. שלא יעיד קרוב זה אל זה.
תקצ. שלא להטות משפט גר ויתום.
תקצא. שלא למשכן בגד אלמנה.
תקצב. להניח לעניים השכחה.
תקצג. שלא ישוב לקחת השכחה.
תקצד. מצוה להלקות לרשע.
תקצה. שלא להוסיף להכותו.
תקצו. שלא לחסם בהמה בשעת מלאכתה.
תקצז. שלא תנשא היבמה לאחר עד שתחלץ.
תקצח. מצות יבום.
תקצט. מצות חליצה.
תר. מצוה להציל הנרדף בנפשו של רודף.
תרא. שלא לחום על הרודף.
תרב. שלא להשהות משקלות ומדות חסרות.
תרג. לזכר מה שעשה לנו עמלק.
תרד. למחות זרעו מן העולם.
תרה. שלא לשכח מה שעשה לנו
אז איך החב”דניקים מסכמים את נושאי הפרשה? מתוך
http://www.chabad.org.il/ParashotArticles/Item.asp?CategoryID=41&ArticleID=36
מצוות והלכות
בפרשת כי-תצא ממשיך משה רבנו להביא בפני העם רצף של ציוויים והלכות בנושאים שונים, חלקם בקיצור נמרץ או אף בפסוק אחד. כפי שהובהר בפרשה הקודמת, ההלכות במתכונת זו חסרות את פרשנות חכמי ישראל לדורותיהם, ולכן אינן מהוות פסק הלכה ואפילו לא ממצות את התובנה והמשמעות של הדברים.
שבוית מלחמה (כא, י-יד)
– בהתחשב ביצרו של האדם, מתירה לו התורה לשאת אישה מבנות האויב שפגש מלחמה, למרות שהדבר אינו רצוי.
– כדי לנסות להניאו מהמעשה, מצווה התורה שאישה זו תלבש בגדים מכוערים, תגלח את שערות ראשה ותגדל את ציפורניה, וכך תשהה בביתו חודש ימים – אולי כך יחזור בו מרצונו.
– אם אכן יתחרט, עליו לשלחה מביתו אך לא למוכרה לעבדות לאחר שלקחה לביתו……
בן ‘סורר ומורה’ (כא, יח-כא)
– בן סורר ומורה הוא זה שאינו שומע בקול אביו ואמו, והתנהגותו מגיעה, על-פי פרשנות חז”ל, למימדים לא אנושיים, ובאופן שאינו מצוי.
– על ההורים להביא את הבן לבית הדין ועל-פי פסק הדיינים הבן יומת בסקילה…..
השבת אבידה ועזרה בדרך (כב, א-ד)
– הנתקל בבעל חיים או בכל חפץ הנראה כזנוח בשל אבידת בעלים, חייב לפעול להשבתו לבעליו. התורה מדגישה את האיסור להתעלם מן האבידה. אם הבעלים לא נמצאים, יש לשמור את האבידה.
– הרואה את חמור חברו או את שורו קורסים תחת מסעם, עליו לסייע בהקמה, בפריקה ובטעינה, לפי הצורך. גם כאן אין להתעלם ולהמשיך כמי שאינו מבחין.
הבדלה בין המינים (כב, ה)
– אסור לאישה ללבוש בגדי גבר ואסור לגבר ללבוש בגדי אישה. יש ליצור הבדלה ברורה גם באורחות החיים לבל תוצר תערובת המביאה לידי תופעות מגונות…..
כלאים, שעטנז וציצית (כב, ט-)
– בעניינים שונים מצווה על הפרדה בין מינים:
o אסור לזרוע יחד תבואה וחרצני ענבים. תערובת זו נקראת כלאיים.
o אסור לחרוש במחרשה הרתומה לבעלי חיים משני מינים, כגון שור וחמור.
o אין ללבוש בגד הארוג מצמר ופשתים. תערובת זו נקראת שעטנז.
– התורה שבה ומצווה על מצוות הציצית. פתילי הצמר שיש לכרוך בבגד של ארבע כנפות. הסמיכות למצוות השעטנז מלמדת כי לצורך קיום מצוות ציצית מותר לכרוך פתילי צמר בבגד של פשתן.
איסורי עריות ופסולי חיתון (כב, יג – כג, ט)
– אדם הטוען כי אשתו בגדה בו עם אחר לאחר שקידשה בכסף אך טרם לקחה לאישה, יש להביא את טענותיו בפני בית-הדין. אם נכון הדבר, יש לענוש את האישה בסקילה. אך אם מסתבר, שמתוך שנאתו, בדה האיש את הדברים והוציא שם רע על אשתו, עונשין אותו במלקות, מחייבים אותו בתשלום קנס, ולא מתירים לו לגרשה כל ימיו.
– השוכב עם אישה נשואה, חייבים שניהם מיתה.
– השוכב עם נערה ארוסה – שקודשה בכסף אך טרם הייתה לאיש, דין שניהם בסקילה.
– האונס נערה ארוסה, דינו סקילה, כמי שקם על חברו להורגו.
– האונס נערה פנויה, חייב לשלם קנס ולשאת את הנערה על-פי הסכמתה.
– אין אדם יכול לשאת את אישה שהייתה נשואה לאביו, גם אם אינה אמו, או אישה שהייתה נשואה לדודו, אחי אביו.
– במקרים מסוימים של עקרות הגבר, אין מאפשרים לו לשאת אישה.
– המכונה ממזר, כלומר שנולד לאישה שבזמן היותה נשואה בגדה עם איש אחר, אסור לשאת בת ישראל.
– בני עמון ומואב, אסורים להיכנס לקהל ישראל בקשרי נישואין גם לאחר גיורם, בגלל מעשי אבותיהם שהתנכלו לישראל בהיותם במדבר בדרך לארץ ישראל.
– אדומי ומצרי למרות שהיו קשים ופוגעים לישראל, אין לתעבם ושמורה להם הזכות לבוא בקשרי נישואין בקהל לאדומי שמורה זכות בגלל היותו אח לישראל (אדום, הוא עשיו אחי יעקב) ולמצרי בגלל היותו מארח לישראל במשך שנות גלותו במצריים.
טוהר מחנה ישראל (כג, י-טו)
– בעת מלחמה, יש לשמור במיוחד על טוהר מחנה לוחמי ישראל, שכן השטן מקטרג במיוחד בשעת הסכנה.
– לוחם הנטמא, מחויב להתפנות מהמחנה עד לגמר תהליכי הטהרה הכוללים המתנה לערב וטבילה.
– יש להרחיק אל מחוץ למחנה את אתר השירותים. בהעדר תנאים מתאימים, יש לצייד כל לוחם בכלי חפירה שיאפשר לו לשמור על צניעות וטוהר, כראוי לצבא שהשכינה מתהלכת בתוכו, והקב”ה מצילו מן האויבים.
…….
איסור זנות (כג, יח-יט)
– חל איסור על אישה או גבר לעסוק בזנות.
– דבר שניתן כאתנן לזונה, אין להביאו כקורבן לה’.
איסור ריבית (כג, כ-כא)
– אין להלוות בריבית. האיסור חל על הלווה וגם על המלווה. התורה מבטיחה כי השומר על דין זה יזכה לברכת ה’. מותר להלוות בריבית לגוי.
שמירת הנדר (כג, כב-כד)
– הנודר לה’, מתחייב להביא קורבן או תרומה להקדש, חייב למלא נדרו עד חלוף שלושה רגלים…..
נישואין וגירושין (כד, א-ה)
– הנושא אישה, יכול לגרשה רק כאשר יש לו טענות מבוססות כלפיה. הליך הגירושין חייב להיות על-פי כללים הלכתיים הכוללים מתן גט.
– לאחר גירושיה יכולה האישה להינשא לאיש אחר.
– לאחר שנישאה בשנית, גם אם שבה והתגרשה או שמת בעלה השני, לא יכול בעלה הקודם לשוב ולקחתה.
– הלוקח אישה, מחויב ביחס מיוחד כלפיה בשנה הראשונה. בשנה זו לא ייטול על עצמו תפקיד צבאי או אחר המרחיקו מביתו ומאשתו. במשך שנה זו עליו להקדיש זמן רב יותר לאשתו ולהנעים לה את הזמן.
–
הנהגות חברתיות וממוניות (כד, ו – כה, ד)
– המעקל רכוש בשל חוב, לא ייטול ציוד המשמש לפרנסת האדם.
– החוטף יהודי ומשתמש בו כעבד, חייב מיתה.
– אסור לדבר לשון הרע. התורה מזכירה בהקשר זה את מרים הנביאה שדיברה באחיה משה ולקתה בצרעת. התורה גם אוסרת על חיתוך הצרעת מהגוף. הטיפול בנגע הצרעת הוא במישור הרוחני ועל-פי ציווי הכהן.
– הממשכן נכס מחברו בגין חוב, לא יכנס אל תוך ביתו, אלא יעמוד בחוץ וידרוש ממנו המצאת המשכון.
– אם עוניו של בעל-החוב מאפשר רק מישכון של צורכי הבית, כגון שמיכה בה הוא מתכסה בלילה, יש להחזיר את השמיכה הממושכנת עם בוא הערב.
– אסור להלין שכר, במיוחד כאשר מדובר בעובד עני.
– אין להפליל אדם לדין מיתה על-פי עדות בנו או אביו……
ייבום וחליצה (כה, ה-י)
– אדם שמת ללא ילדים, חייב אחיו לקחת לאישה את אלמנתו כדי להקים דור המשך לאחיו המת. הלוקח נקרא יבם, האישה יבמה, והתהליך נקרא ייבום.
– כאשר אחי המת אינו רוצה לייבם את גיסתו, מקיימים טקס הנקרא ‘חליצה’. השניים באים לבית הדין, שם חולצת האלמנה את נעלו של האח הממאן, יורקת על הארץ בפניו ואומרת: ” ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו”.
דמי בושת (כה, יא-יב)
– שניים רבים ביניהם ובאה אשת האחד ופוגעת בדרך גסה בשני, עליה לשלם קנס הנקרא דמי בושת…..
(ע”כ)
ומהצד השני – ר”ל,למעונינים/ות לדעת על מה דורשים הרפורמים, ניתן לבחור על הפרשה השבועית ב –
http://www.reform.org.il/Heb/holidays/weekly-portion.asp
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
מידי שנה שומרי המסורת קוראים את פרשת השבוע, וכמובן שיש שלומדים את הפרשה בתור לימוד תורה ללא קשר לקריאה השבועית. על מה הם חושבים תוך כדי קריאה. אצלי, כל פעם מתעוררת אותה סדרת שאילות מטרידה, ובמיוחד אם “מתרשמים” משלושת “המצוות” הצמודות, הפותחות את הפרשה. סוגיית אשת יפת תואר, סוגיית בן סורר ומורה, וסוגיית הבן הבכור מהאישה השנואה על אביו..
והשאילות (שרובן אינן משלי) וגם התשובות הניתנות הן לכל סוגייה לחוד והן לקשר ביניהן, – למה נסמכה?, מרימות גבה אחת ואולי יותר. מהיכן בא כל זה. ומה עמד לפני המחוקק” האם באמת היו שבויות מלחמה? כטח שכן – מלחמת מדיין למשל, אבל…ואישה שנואה? כנראה שכן??? לפי מצוות “הנושא אנוסתו” ובן סורר ומרה שלפי חז”ל לא היה ולא נברא. מוזר.
ו”אשפוך עוד שמן למדורה”. סדרת שלושת המצוות, או יתר נכון “המדריך להתנהגות טובה”, ניתנה כנראה לאחר שניים שלושה אירועים שמתוארים בפרשות קורח פנחס ומטות, = אירוע בעל פעור, אירוע פנחס + כזבי + זמרי, ולאחר מכן המלחמה במדיינים ולקיחת 32,000 בתולות בשבי. ואז נוחתת עלינו הפצצה של אשת יפת תואר, אליה נסמך הבן סורר ומורה וכו’. כך שבעקבות “הוראות מטכ”ל” על איך לטפל בשבויות “אשת יפת” עלינו אולי לחשוב מה עשו עם אותן 32 אלף בתולות שעדיין לא היו “אשת יפת תואר”
ואולי גם יש להזכיר את מסורת חז”ל שלפיה מי נושא לאישה שבוית “אשת יפת תואר” סופו שישנא אותה ויולד להם בן סורר ומורה. יפה – מגיע לו, אבל למה מגיע לה? אז מה דורשים חז”לינו וחשל”א? אבדוק
- וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת…
מה בעצם הסבר הביטוי “אשת” האם הכוונה לאישה נשואה?,
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A9%D7%AA_%D7%99%D7%A4%D7%AA_%D7%AA%D7%95%D7%90%D7%A8
….
הלכה זו שמתירה זנות עם גויה (אפילו לכהן), ולכמה דעות אף אונס (לאחר גיור)[2] – היא חריגה ביותר. חז”ל התייחסו לאשת יפת תואר במסכת קידושין[3], ושם הם קובעים את הכלל “לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות” כלומר שמדובר בתופעה מגונה ושלילית שיש להסדירה ולמסדה בדרך של היתר, וכך יהיה ניתן לפקח עליה ולמנוע תקלות שעלולות להתרחש אם לא תוסדר. שם נקבעו הלכות שונות: שאשת יפת תואר איננה חייבת להיות יפה באמת; אסור לקחת יותר מאישה אחת; אסור ללחוץ אותה במלחמה ולהפחיד אותה, או לשכב עימה במקום שאינו פנוי. ישנה מחלוקת בין רש”ילתוספות האם מותר לקיים עימה יחסי מין, פעם אחת בלבד, עוד בשעת המלחמה, או כשההיתר הוא רק לאחר הבאתה לביתו והמתנת החודש.[4] לפי הרמב”ם ההיתר הוא לבעילה יחידה בשעת המלחמה. בגמר החודש, מותר ללוחם לשאת את השבויה לאישה רק אם תסכים להתגייר; כל עוד לא התגיירה היא נשארת במעמדה במשך שנים עשר חודש, ובהם אין לפגוע בה אף שהיא עודנה דבקה בעבודה זרה. לאחר מכן, היא נדרשת לקבל את שבע מצוות בני נח ויש לשחררה….
עץתל פי מדרש תנחומא, אבשלום שמרד באביו והיה למעשה בן סורר ומורה, היה בנה של מעכה בת תלמי מלך גשור, שדוד חמד במלחמותיו. חז”ל גם סוברים שתמר הייתה בת של אשת יפת תואר ולכן הייתה יכולה להינשא לאחיה אמנון, כפי שהיא מבטיחה לו, מכיוון שהייתה בתו של דוד עוד בשלב שאמה הייתה גויה, ולכן לא התייחסה אליו. רב יהודה בשם רב מבקר את דוד וטוען שהיו לו לא פחות מארבע מאות בני יפות תואר (קידושין ע”ו ע”ב)….
פירוש נוסף (ומקובל פחות) למעשיה של יפת התואר מביא ר’ אברהם בן עזרא בפירושו על התורה. לפי פירושו מעשיה של אשת יפת תואר בביתו של השובה אינם כדי להתגנות עליו אלא להכין את עצמה לחתונה עם בעלה לעתיד כבת ישראל. האבן עזרא מציין שהמילה “ועשתה” בפסוק י”ב “וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ” משמעו תיקון – “ותיקונה לכרות העודף” מעין מניקור. וכן הסרת שמלת השביה נועדה על מנת ללבוש בגדים נקיים ולא כאלו שהתלכלכו בשדה בקרב. (ע”כ)
וניתוח דומה ויותר מעמיק בנושא ניתן ב –
(לא אצטט)
למה אשת ולא אישה? – לא ברור
ומתוך ההתפלספות לעיל
- מצוַת אשת יפת תואר
פתיחת הפרשה, אשר נתנה לה את שמה, היא “כי תצא למלחמה על אויבך…”. אמנם, אין זו הפעם הראשונה שבה נזכרת פתיחה זו, שהרי במקומם של דיני המלחמה, בפרשת שופטים, שני פרקים לעיל, כבר שנינו פתיחה זהה: “כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך…” (דברים כ’, א), ושם אמנם נשנו דיני המלחמה באופן שיטתי. מדוע, אפוא, דחתה התורה את סוגיית אשת יפת תואר עד לראשית פרשתנו, העוסקת דווקא בדיני היחיד?
התשובה לשאלה זו פשוטה: אף שהסיטואציה שבה פותחת הפרשה היא סיטואציה מלחמתית, ומבחינה זו היא אכן שייכת לפרשת שופטים, הרי הבעיה של אשת יפת תואר היא אך ורק בעייתו של היחיד ושל האישה שמולו. ונרחיב; מצב המלחמה, מעצם היותו חריגה מסדרי החיים הרגילים, ומפני שהוא מעמת שתי קבוצות לאומיות, משכיח לעיתים את בעיותיו הפרטיות של החייל ושל האזרח. כל הבעיות האלו מתבטלות ומתגמדות אל מול המשימה הגדולה של הניצחון הצבאי. לו הייתה פרשת אשת יפת תואר נידונה שני פרקים קודם לכן, הייתה בכך מעין הודאה של התורה בכך ששאלות כבוד האדם וזכויותיו בעת המלחמה שייכות לדיני המלחמה. לעומת זאת, מיקומה של פרשת אשת יפת תואר במסגרת הסוגיות האזרחיות הפרטיות מביע עמדה הפוכה: מצב המלחמה אינו מבטל את הערכים האנושיים היסודיים.
רבים, קדמונים ואחרונים, עסקו בפרשה זו תוך הדגשה של אופן ההתמודדות עם היצר בשעת המלחמה. אף שזוהי סוגיה חשובה ויש ללמוד ממנה הרבה, היא מסיתה את תשומת הלב מהנושא העיקרי של הפרשה, הלא הוא האישה עצמה. גם במצב מלחמה, כאשר הנוהג הנפוץ הוא לקחת שבויות, עדיין יש להן רגשות (“ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים”) וזכויות (“והיתה לך לאשה”), ועדיין אסור להתייחס אליהן כאל חפץ. בסופה של הפרשה יש גם העדפה, הכוללת אזהרה: “והיה אם לא חפצת בה – ושלחתה לנפשה ומכור לא תמכרנה בכסף, לא תתעמר בה תחת אשר עניתה”.
אופיו הקיצוני של מצב המלחמה יוצר רקע נוח לביטול הזכויות האנושיות, ועל כן נבחרה דווקא סוגיית אשת יפת תואר כדי להעביר אותנו מהלכות הציבור שנידונו לפניה אל הלכות היחיד שיידונו לאחריה.
ומשהו על ימינו, מתוך
מדוע חיילי צה”ל לא אונסים ערביות, ועוד מענייני אונס המלחמה
פורסם: 05/03/2012 ב-יהדות ונשים, מוסר, מיניות
האונס הוא בן לוויה שכיח של המלחמה. הזיקה ביניהם מודחקת לעתים, בהיות האונס אפל ונתעב אפילו יותר מאימי המלחמה הרגילים, אך ההיסטוריה מודעת היטב לברית לא קדושה זו. אין זה פלא – אם הניצחון האולטימטיבי במלחמת הקיום הוא התפשטות הגנום, איזה ניצחון מרשים יותר מזה שבו הגנום כובש את ביציותיו של האויב. האנתרופולוג האבולוציוני מייקל פ’ גיליירי היטיב לנסח זאת:”החיילים שיש ביכולתם לאנוס את נשות אויביהם ואת בנותיהם מפגינים את ניצחונם באורח שאין עליו עוררין. אונס כזה הוא גם הוכחת הניצחון וגם שכר הניצחון. בקיצור, אונס המוני הוא ניצחון רבייה המוני”.
אונס מלחמה בהיסטוריה
ההיסטוריון בני מוריס טוען שאפילו במלחמת העצמאות, למרות יומרות הצד היהודי לטוהר נשק קפדני, ידועים כתריסר מקרי אונס של ערביות בידי חיילים יהודים שהם רק “קצה הקרחון”. כמובן, אין להתעלם מההבדל הניכר בין מקרים שבהם האונס מבוצע באופן פרטי, על ידי חיילים סוררים שלא פרקו את יצרם מזה זמן ונחשפים לנשות האויב חסרות מגן, לבין מצב שבו הוא מהווה חלק מהנורמות הממסדיות של אחד הצדדים הלוחמים, כפי שאירע בשנות התשעים בבלקנים. נשים מוסלמיות נכלאו במחנות שבהן נאנסו שוב ושוב בידי שוביהן הסרביים. במלחמת העצמאות של בנגלדש ב-1971 מעריכים שמאתיים אלף נשים נאנסו בידי חיילים פקיסטניים.
אונס המלחמה היהודי
בין האונס ההמוני והמתוזמר מלמעלה שאירע בבלקנים או בבנגלדש לבין מעשי אונס בודדים של חיילים שייענשו בחומרה כזו או אחרת, אם יתגלו, אונס המלחמה שמאפשרת ההלכה מצוי באמצע. ההלכה מתנגדת למעשי אונס המוניים כפי שאירע בבוסניה, אך בכל אופן פתחה פתח בפני החייל המתאווה לכפות את עצמו בהיתר על אישה ששבה. פתח זה קרוי דין אשה יפת תואר. הפוסקים נחלקו ביניהן מה פירושו המדויק של חוק זה, שמתואר בתמציתיות בספר דברים (פרק כא) ומתאר מה צריך לעשות חייל שפגש באשת אויב יפה וחושק בה. בעשרות דורות של לימוד תורה הצטברו תלי תלים של דינים ודקויות שמתארים בדיוק האם, איך, כיצד ומתי מותר לממש את החוק הדתי ולאנוס את אשת האויב. הוראות אונס, קצוצות דק דק למרכיביהן, במילים זעירות וצפופות של ספרי הלכה, הן דבר משונה כשלעצמו, שלא לדבר על התחושה הרעה. מתווספת לכך נימה של פתאטיות – הלכות אלו לובנו בתקופה
לא רלוונטית, שבה ליהודים לא היו מדינה וצבא, נשותיהם נחמסו בידי אחרים ולא ההיפך…..
הרב אליהו תולה את ההלכה של יפת תואר במצב שנדמה לו ששרר בעבר. הוא טוען שהנשק הלא קונבנציונלי של אותם ימים היה לסחרר את ראשם של לוחמי האויב באמצעות תשוקה. הוא סבור שאחת הסיבות לכך שדין זה אינו רלוונטי בכלל למלחמות ישראל היום היא ש”אין היום לגבר יהודי תאווה לאישה ערביה!!”, וממילא אין הנאה או תועלת כלשהי באונס הנשים שחייל יהודי ישראלי צפוי להיחשף אליהן, כל עוד אנחנו ממשיכים לנהל את מלחמותינו במזרח התיכון ולא בסקנדינביה. מה פשר המעצור שמטילות הערביות על הליבידו של עם ישראל? כאן הרב אליהו משתתק בנימת סוד. זהו רז שאינו יכול לכתוב עליו בפירוט רב מדי, “כיוון שהוא קשור לסתרי תורה”, וכדי לפענחו “צריך ללמוד הרבה קבלה”.
מאסטרנטית באוניברסיטה העברית, טל ניצן, אולי לא בקיאה דיה בחוכמת הקבלה כדי להבין למה לא נמשכים לערביות, בחרה להמשיך את העיסוק בשאלה הזו מהזווית הסוציולוגית. בתזה שלה טענה ניצן כי הסיבה לנדירות אונס הערביות בידי חיילים ישראלים מקורה גם בשיקולים של מוסר, אך גם ביחס השלילי כלפיהן. הערביות לא נחשבות אפילו כאובייקט לאונס משום שעברו “דה הומניזציה”. ניצן עטפה את הטענה שלה במלל הסוציולוגי הנדרש, אבל היטיב להציגה בפשטות נַגָד אחד שראיינה ותיאר בצורה פחות מלומדת את התחושות שבגללן אינו מעלה על דעתו לאנוס פלשתינית:”איכסה. איזה גועל, לא הייתי נוגע בערבייה עם הקצה של המקל של השירותים”.
ניצן הואשמה על כך שבתזה שלה רמוזה השקפה ביקורתית אבסורדית על צה”ל, כאילו חייליו גזענים וסולדים מערביות עד כדי כך שאין הם אונסים אותן. מי שמאוד ירצה, יוכל דווקא להשתמש בהיגיון הזה כדי לגלות בדרך עקלקלה אלמנט מפתיע לטובה בדיני יפת תואר. אם התורה מרשה לאנוס את הגויה, משמע שאינה גזענית כלפיה. לעומת זאת, ההסתייגות הגדולה של חז”ל מדין יפת תואר נבעה לא מהבעיה המוסרית שבאונס, אלא מהיותה של השבויה גויה טמאה. בניגוד לדין התורה המקורי, אצלם בבירור הייתה הדה הומניזציה כלפי הגויים כזו שמנעה מהם לקבל אפשרות של אונס בנות גויים. ….
(ע”כ)
ואוסף מדרשי חז”ל בנושא ניתן ב –
http://www.aspaklaria.info/010_YOD/%D7%99%D7%A4%D7%AA%20%D7%AA%D7%90%D7%A8.htm
..זהר:
לא תשתחוה להם וגו’, רבי אלעזר היה הולך בדרך, והיה רבי חייא עמו, אמר רבי חייא כתוב וראית בשביה אשת יפת תואר וגו’, מהו הטעם (התירה התורה), והרי כתוב לא תתחתן בם, אמר לו היינו בעוד שעומדת ברשותם, (אבל כשנשבתה ובאה לרשות ישראל התירה התורה). ובא וראה, אין לך אשה כשרה בעמים עכו”ם כראוי, שלמדנו, למה נסמכה פרשה זו לבן סורר ומורה, אלא בודאי מי שנושא אשה זו יורש ממנה בן סורר ומורה, מהו הטעם, משום שקשה להעביר הזוהמא ממנה, וכל שכן אותה שהיתה נשאת מקודם לאיש עכו”ם, שהדין נתדבק בדין ונטמאת, וקשה להעביר ממנה הזוהמא, והיינו שאמר משה בנשי מדין, וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו. (יתרו תלד)….
ספרי:
כי תצא למלחמה, במלחמה הרשות הכתוב מדבר… ושבית שביו, לרבות כנענים שבה. וראית בשביה, בשעת שביה, אשת, אף על פי שהיא אשת איש, יפת תואר, אין לי אלא בזמן שהיא יפת תאר, מניין אף על פי שהיא כעורה, תלמוד לומר וחשקת בה. ולקחת לך לאשה, שלא תאמר הרי זו לאבא הרי זו לאחי.
והבאתה אל תוך ביתך, ולא לבית אחר, וגלחה את ראשה, רבי אליעזר אומר תקוץ, רבי עקיבא אומר תגדל, אמר רבי אליעזר נאמר כאן עשיה בראש, ונאמרה עשייה בצפרנים, מה עשיה האמורה בראש ניוול, אף עשיה האמורה בצפרנים ניוול, וראיה לדבר, מפיבושת בן שאול ירד לקראת דוד המלך לא עשה רגליו ולא עשה שפמו…
והסירה את שמלת שביה, מלמד שמעביר ממנה בגדים נאים ומלבישה בגדי אלמנות, שהגוים ארורים בנותיהם הם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם. וישבה בביתך, בבית שמשתמש בו, נתקל בה ונכנס, ונתקל בה ויוצא, רואה בקרויה ורואה בניוולה. ובכתה את אביה ואת אמה, אביה ואמה ממש, דברי רבי אליעזר, רבי עקיבא אומר אין אביה ואמה אלא עבודה זרה, שנאמר אומרים לעץ אבי אתה. ירח ימים, שלשים יום, דבר אחר ירח אחד, ימים שנים, הרי שלשה, כדי בגדי נויה שהיו עליה וחמדה, ותיקון הוולד כדברי רבי עקיבא, להבחין בין זרע ראשון לזרע שני, רבי אליעזר אומר, ירח ימים כמשמעו, וכל כך למה, שתהא בת ישראל שמחה וזו בוכה, זו מתקשטת וזו מתנוולת. הא אם לא עשה בה את כל המעשים האלו ובא עליה הרי זו בעילת זנות. אחר כן תבא אליה ובעלתה, שאין לך בה אלא מצות בעילה. והיתה לך לאשה, כענין שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע.
והיה אם לא חפצת בה, הכתוב מבשרך, שאתה עתיד לשנאותה. ושלחתה לנפשה, ולא לבית אלוהיה, ושלחת בגט, כדברי רבי יונתן, ואם היתה חולה ימתין לה עד שתבריא, קל וחומר לבנות ישראל שהן קדושות וטהורות. ומכור לא תמכרנה, אין לי אלא שלא ימכר בכסף, מנין לא יתננה במתנה ושלא יעשה בה טובה, תלמוד לומר ומכר לא תמכרנה. לא תתעמר בה, לא תשתמש בה, דבר אחר הרי זו אזהרה לבית דין. תחת אשר עיניתה, אפילו לאחר מעשה יחידי. (כי תצא ריא-ריד)…
(ע”כ)
כל הנושא מוזר ביותר, התירה התורה – אסרה התורה אז למה לא לאכול חזיר – מה עם יצר האדם? האם מותר לאכול בשר חזיר במלחמה? לאנוס מותר לאכול אסור?. והמדרשים חוזרים על עצמם. מנסים למצא הצדקה ל”ניצוץ הא-להי בסגייה כזו ייצרית. התורה קדושה לכן מותר לאנוס “אשת יפת תואר שבוייה. ואכן 32,000 בתולות מדייניות.ולמה כתוב “אשת” בסמיכות ולא “אשה” לא מצאתי לזה הסבר.
אבל מה זה “יפת תואר”? לפי
במקומות רבים בתורה מוזכר הביטוי “יפת תואר ויפת מראה” על נשים. יפת מראה נשמע מובן -שמדובר ביופי חיצוני, אך מה זה יפת תואר? האם מדובר ביופי פנימי או גם פה ביופי חיצוני?
תודה.
תשובה:
שלום רב.
יש שפירשו יפת תואר היינו בגובה ומראה היינו בדמות. וברש”י פירש שיפת תואר היינו צורת הפרצוף ומראה היינו זיו קלסתר. ויש שפירשו יפת תואר היינו דפוס החוטם והמצח והפה והלחיים, ויפת מראה היינו לבן ואדמדם.
מקורות:
מדרשים על הפסוק בויצא כט,יז, רש”י ורשב”ם שם, ועי’ עוד ברד”ק שכתב “ותאר הוא על צורת הפנים ושאר האברים וקומות הגוף, ומראה על הבשר שהיה לבן ואדום והשער שחור”. ובספורנו: יפת תאר. יפת התמונה מענין ובמחוגה יתארהו, ויפת מראה, בצבע העור שהיה צח ואדום כי אמנם הצבע הוא מושג לחוש הראות. ובאור החיים כתב ‘פי’ שיש ב’ בחינות ביופי, הא’ בכל פרט ופרט כמו שתאמר העינים האף הרקת צואר, וצא ולמד ממה שפרט שלמה המלך בשיר השירים, ובחינה ב’ היא כללות הפנים וכללות הגוף, לזה אמר יפת תאר ויפת מראה שהיו פרטיה כל אחד יפה בפני עצמו וגם בדרך התקבצותם יחד’ ופירוש נוסף כתב ‘יפת תואר כמשמעה, ויפת מראה שהיה לה חן שיתאוה לה כל רואה’….
- נראה להציע הפוך מדבריכם כאן,
והיינו שיפת תואר שייך לחיצוניות, תואר וצורת הגוף, וכמו אשת יפת תואר, שהימשכות הלוחם היא לחיצוניות בלבד, אמנם יפת מראה הוא על הפנימיות.פעולת ”ראיה” בעין, הינה בב’ עניינים:
חיצונית: כגון ”לא תסורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”, ”שמשון הלך אחר עיניו” וכדו’.
ופנימית: בבחינות רבות, כגון: ”אתה הראית לדעת”, ”רואה אני את דברי אדמון”, ”נתן עיניו בו ונעשה וכו”’, וכדו’.
וכיון שבאדם עצמו ישנם גוף ונשמה, לכן הוא יכול להיות נראה גם כן בב’ בחינות: חיצוניות ופנימיות. כאשר השלימות היא כמובן, ניראות של שניהם יחד.(ואולי אולי כאן יש מקום להרחיב ולומר (דבר די חדשני) בדרך דרש, שלפי זה הצורך בשהות יב’ חודש של הנשים, איננו רק לטיפול וטיפוח החיצוניות- שברגע, או כמה רגעים, ניכרת לעיני בשר אם האשה יפת תואר או לא, אלא טיפוח ה”יפת מראה”, ע”י מירוק המידות (תמרוקי הנשים) וכו’. אולי.)ולכן, רחל, אכן היתה שלימה הן בחיצוניות והן בפנימיות, (וגם ידוע בספרים הקדושים ש”לאה” היא בחינת עולם הבא- עלמא דאתכסיא, ולכן הגם שהיתה לאה יפת תואר מצד עצמה (עיין שפתי חכמים, רד”ק וכו’) סר תוארה מפאת בכייתה שמא תעלה בגורל עשיו.
אבל ”רחל” היא בחינת עולם הזה- עלמא דאתגליא, ולכן ראוי לה ביותר שתהיה שלימה גם בחיצוניות ולא רק בגשמיות, ולכן מוזכר אצלה גם תואר וגם מראה.
אך שרה (”הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את”) ורבקה (”והנערה טובת מראה”) עיקר שלימותם היתה בצד הפנימיות.
ואסתר, מצד עצמותה היתה יפת תואר וטובת מראה (אסתר ב, ז) אלא שמחמת תעניותיה שלא ליפול ביד אחשורוש וכו’ התכחשה ונהייתה ירקרוקת (מדרשים) שזהו ”תואר” חיצוני גרוע, ממש כמו לאה הנ”ל, ואעפ”כ היתה ”טובת מראה”, כי משך עליה המלאך חוט של חסד- שהוא לכל הדיעות עניין פנימי ולא חיצוני. - ובאמת, אולי זוהי שיטת רש”י ש”תואר” שייך ל’צורת” הפרצוף, אבל מראה שייך ל”זיו קלסתר”, שידוע בספרים (מהר”ל, נפש החיים וכו’) שאחד מהראיות על היות האדם ונשמתו בצלם א’לוהים הוא ”זיו הפנים”, שאינו דבר ”גשמי”, ולא ניתן להגדירו, ואעפ”כ הוא קיים שם.
וזהו האמור באסתר ”טובת מראה”, ”נושאת חן בעיני כל רואיה”, מהו הגדרת ו”תואר” ”חן”? אפשר איך שהוא לייצר ”חן”? למכור ”חן”? ודאי שלא. אבל עם כל זאת הוא קיים שם. זהו ”יפת מראה”.
ואכן זהו אולי פירושו השני של האור חיים: ”יפת תואר”- חיצוניות כפשוטו, ”יפת מראה”- חן שיתאוה לה כל רואיה”.
(ובאמת כאן טמון אולי עניין עמוק קצת, שה”כלל” וה”הרמוניה” איננה נמצאת בתוך ריבוי הפרטים הבדדידים, אלא היא דבר בפני עצמו, פנימי.
המוטיב שעושה דו רה מי וכו’ ל”מנגינה” שלימה, בעלת חן, או כלל נקודות וצבעים הפרושים על משטח ל”ציור” המבטא אמירה מסויימת וכדו’, איננו חלק מהפרטים, אלא הוא עניין בפני עצמו. כך גם ה”תואר” והסידור הטכני, איננו פועל בהכרח הימשכות כל רואיה, אלא דווקא עניין ה”חן” הפנימי. ותלו”ע). - ועתה, אם נדייק לשונו של פרקי דר’ אליעזר, הנה ”תואר” שייך לחיצוניות, והיינו, ודאי שזה נעשה על ידי ”מראה” עיניים, אבל מראה ה”צורה” החיצונית איננו נקרא כאן ”מראה” אלא ”תואר”, ר”ל: דבר שאפשר לתארו ולהגדירו, וזו אכן הלשון שמוזכרת אצל ושתי.
אך פירוש מילת ”מראה” בהקשר זה, אין כוונתו לראיה החיצונית, אלא שייך הוא לפנימיות. דוגמת: תכונות הנפש, יפי ההליכות, אצילות המידות, קרינת האישיות, ר”ל בקיעת אור הנשמה החוצה, שזה דבר שקשה לתארו (תואר) במילים, רק ”ראיה” פנימית רואה ומבינה את הקולות ואת הפרטים.
לכן דניאל (ע”פ הפרקי דר’ אליעזר) מציע לאחשורוש לא להלוך רק אחר ראות עיניו החיצונית (”תואר”) שהובילה לאובדן ושתי, אלא ללכת כעת על ”טובות מראה”, היינו על הפנימיות. - וראייתי היא מפרקי דר’ אליעזר פרק מח וזה לשונו:
”ר’ שמעון אומר כל מנהגן של מלכי מדי כשהיו אוכלין ושותין היו מביאין נשיהם גלויות בשר ערוה משחקות ומרקדות לפנים ולראות ביופי תארן (א.ה. לא אמר יופי מראה). וכשנכנס יין בלבו של אחשורוש בקש לעשות כן לושתי המלכה ובת מלכים היתה ובקש שתבא לפניו ערומה, ושלחה לו לאמור: איש שוטה ושכור, אם אבא לפניך ערומה ויראו אותי בערוה יבוזו לך בשולחנך, ואם יראו אותי שאני יפת תואר (א.ה. שוב לא אמר יפת מראה) אחד מהשרים יהרוג אותך בשעת היין כששמע המלך לדבריה צוה להרגה.וכשיצא היין מלבו של אחשורוש וכו’ וכו’
ועוד אמר (דניאל) למלך, יבקשו למלך נערות בתולות טובות ”מראה”, ולא כל נערות אלא נערות יפות ”מראה” (א.ה. כאן מזכיר ”מראה”) והנערה אשר תיטב בעיניו (א.ה. ”תיטב בעיניו” שייך ל”מראה”)כתיב כאן, וכתיב להלן ותיטב הנערה בעיניו -זו אסתר, והטה עליה הקב”ה חן וחסד בעיני כל רואיה(א.ה. שוב ”מראה”) שנ’ ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה”. עד כאן. - מאת יוסף דוידוביץ:אלא שעצם דברי הפרקי דר’ אליעזר קשים לי, שהרי במפורש כתוב בושתי: ”להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא”, הרי שהיא שייכת ל”מראה” ולא ל”תואר”, וא”כ אין שום חידוש בעצת נערי המלך לבקש בתולות טובות ”מראה”. (ע”כ)
- 21/06/2016 בשעה 1:59 pm
.מצטער = קצת הארכתי, הנושא עניין אותי, אז רק קצת אוסיף על
- כי תהיינה לאיש שתי נשים
מדוע שתיים, מדוע לא ועד כמה ולמה
מתוך
“בגמרא במסכת יבמות חולקים ר’ אמי ורבא בשאלת מבנה המשפחה והתא הזוגי הרצויים. ר’ אמי סבור ש”כל הנושא אישה על אשתו יוציא ויתן כתובה”. ואילו רבא סבור “נושא אדם כמה נשים על אשתו, והוא דאית ליה למיזיינינהי (ובלבד שיכול לזונה)” (יבמות סה, א).התורה מאפשרת את המחלוקת הזו, מפני שהיא מדברת בשתי שפות: מצד אחד ממכלול פסוקי בריאת האדם בספר בראשית עולה שהמבנה של זכר ונקבה ושל זוגיות הוא המבנה הראוי והטבעי: “ודבק באשתו והיו לבשר אחד”. ומצד שני, מלמדים אותנו סיפוריהם של אברהם ושל יעקב שיש אפשרות למבנה מורכב יותר של משפחה, כזו שיש בה ריבוי נשים. גם בפרשתנו התורה אינה שוללת את האפשרות הזו כשהיא מציגה אותה אגב דיון בשאלת הירושה: “כי תהיין לאיש שתי נשים…”.
לאורך הדורות היו שצידדו בעמדה המאשרת את המבנה המשפחתי הרחב והביגמי באופן המצמצם את דברי ר’ אמי המתנגד לאפשרות זו. למשל, הריטב”א מציין שודאי לא התכוון ר’ אמי אלא לומר שריבוי נשים אסור רק אם אשתו אינה מסכימה שישא אישה נוספת. בפירושו שולל הריטב”א את האפשרות שיש דעה האוסרת ריבוי נשים. ואכן הרי”ף פוסק כרבא שמותר לשאת נשים רבות. וכך נפסק להלכה גם בטור “נושא אדם כמה נשים, דאמר רבא… ומכל מקום נתנו חכמים עצה טובה שלא יישא אדם יותר מארבע נשים…” (אבן העזר, סי’ א). עמדה זו התקבלה להלכה בקרב עדות המזרח.
אל מול העמדה הזו ניצבת לאורך הדורות עמדתו הנחרצת של ר’ אמי. עמדה זו מתמודדת גם עם פרשת “כי תהיין לאיש שתי נשים” על דרך הפירוש והאגדה. כידוע המשך הפסוק הוא “האחת אהובה והאחת שנואה” ומעיר התנחומא: “שתי נשים בבית, מריבה בבית” והרש”ר הירש מפרש: “במסכת יבמות (כג ע”א) אמרו שלשון “אהובה” ו”שנואה” מתאר גם את יחס התורה לנישואים: התורה מסכימה לנישואי האחת ומתנגדת לנישואי שניה…”. בספרות הפסיקה, הפכה עמדתו של ר’ אמי לעמדת עדות אשכנז, שקיבלה על עצמה את חרם דרבינו גרשום מאור הגולה (ראש קהילת מגנצא, שחי בסביבות שנת ה1000 לספירה) שלא לשאת אישה נוספת. החרם התקבל באופן גורף ,,,,(ע”כ)
ומוך דיון מפורט על הנושא ב
http://www.mayim.org.il/?parasha=%D7%90%D7%94%D7%95%D7%91%D7%94-%D7%95%D7%A9%D7%A0%D7%95%D7%90%D7%94
…..דבר אחר: כי תהיין לאיש שתי נשים, אין לי אלא שהן שתים, מנין אפילו הן מרובות? תלמוד לומר: “נשים”.6 אין לי אלא בזמן שהן מרובות ומקצתן אהובות ומקצתן שנואות, מנין אפילו כולן אהובות כולן שנואות? תלמוד לומר: אהובה האהובה, שנואה השנואה, ריבה הכתוב.7 … אין לי אלא בזמן שהן שתי נשים אחת אהובה ואחת שנואה, מנין אפילו אחת והיא אהובה? אפילו אחת והיא שנואה? תלמוד לומר: אהובה אהובה שנואה שנואה ריבה הכתוב.8…..
בראשית רבתי פרשת וישלח עמוד 158
“כי תהיין לאיש” (דברים כא טו) – זה יעקב, שנאמר: “איש תם” (כה כז). “שתי נשים” – רחל ולאה. “האחת אהובה” – זו רחל. “והאחת שנואה” – זו לאה. “וילדו לו בנים” – שתיהן ילדו לו. ומה שהעמידה לאה העמידה רחל, לאה נביאים, רחל נביאים, לאה שופטים ורחל שופטים. “והיה הבן הבכור לשניאה” – זה ראובן. “והיה ביום הנחילו את בניו” (שם טז) – בשעה שעמד להיפטר מן העולם: “ויקרא יעקב אל בניו” (מט א). “את אשר יהיה לו” – אלו ברכות. “לא יוכל לבכר את בן האהובה” – זה יוסף שלא קראו בכור. “על פני בן השנואה הבכור” – זה ראובן. “כי את הבכור בן השנואה יכיר” (דברים שם יז) – זה ראובן שהכירו והודיעו לכל שהוא בכור: “ראובן בכורי אתה” (מט ג) … “כי הוא ראשית אונו” – זה ראובן: “כוחי וראשית אוני” (מט ג). “לו משפט הבכורה” – שאין מייחסין בכל מקום לבכורה אלא לראובן. תדע לך שכן הוא, שאף בשעת הקלקלה ייחסו לבכור, הדא הוא דכתיב: “בני לאה בכור יעקב ראובן” (בראשית לה כג). (ע”כ)
מתוך
http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/328-2.htm
מכל מקום בשנת 1980, מצא עצמו הרב עובדיה יוסף חופשי להתיר נישואי איש לאישה שנייה על פי תפיסתו. באותה שנה תוקנה הוראת סעיף 179 לחוק העונשין, התשל”ז-1979, ונקבע בה שלצורך הגנה מעבירת הביגמיה די בחתימתו ואישורו של נשיא בית הדין הרבני הגדול לערעורים, ללא צורך באישורם של שני הרבנים הראשיים. הרב עובדיה יוסף יכול היה, אפוא, לפעול מבלי להיזקק להסכמת עמיתו הרב גורן. אנחת הרווחה של הרב עובדיה יוסף עולה מתוך כתביו23:
שוב לאחר שנים רבות של צער, נשתנה החוק החילוני שבמדינה, ונקבע בחוק כי די בחתימת רב ראשי אחד המכהן כנשיא בית הדין הגדול, ומיד צויתי להביא לפני כל התיקים של היתרי נישואין בפסקי בתי הדין הרבניים, וחתמתי על כולם בעזה”י, כל מה שהצטבר במשך כל השנים, וניתן היתר סופי על ידי בתי הדין הרבניים, וכל האנשים בעלי ההיתר יצאו מצרה לרוחה, וכמעט כולם נשאו נשים, ונפקדו אחר כך בזרע של קיימא בנים ובנות, מנישואין שניים שלהם. ותשקוט הארץ. ותאזרני שמחה.
אפשר שהרב עובדיה יוסף יסכים עם תפיסתו של גיבור סיפורו של א”ב יהושע, הרב אלבז בן ארצות המגרב, אשר התנצח עם חבורת בני אשכנז בסוגיית ריבוי הנשים, ותוך שהוא מצדיק את עיקרה של ההלכה המתירה לשאת שתי נשים, טען בלהט:
האשה השניה… לעולם היא קיימת. ואם אינה קיימת במציאות, היא קיימת בדמיון. ולפיכך שום תקנת חכמים לא תבטל אותה. אלא שכאשר היא נמצאת רק בדמיונו של הגבר, היא טובה, יפה, כנועה, חכמה ונעימה, לפי רצון הזייתו, וכל מה שתשתדל אשתו יחידתו, לעולם לא תוכל להגיע לרום מעלתה של הדמיונית, ולכן תמיד ירחפו מעל האישה היחידה כעס ואכזבה. אולם כאשר האשה השניה אינה חלום אלא מציאות בשר ודם, תוכל האישה הראשונה למדוד עצמה עימה, ושמא גם לנצחה, לפעמים גם להשלים איתה, ואם תרצה, (ע”כ)
3.כי יהיה לאיש בן סורר ומורה
מתוך מבט מודרני עכשווי על הנושא ב –
http://www.reform.org.il/Heb/holidays/WeeklyPortionArticle.asp?ContentID=3522
“מסוף העולם ועד סופו. החזרה ל”מסגרת”, לשגרה, נראית כגאולה בזעיר אנפין מן ההכרח המתמשך להעסיק, לטפל ולטפח את הצאצאים בזמן חופשת קיץ ארוכה, חמה ותובענית.
יקום ההורה שלא חווה בחודשיים האחרונים על בשרו את אתגר הצבת הגבולות; גבולות השיח, גבולות העצמאות, גבולות הסמכות וגבולות הזמן. בהיעדר מסגרות- הגבולות הם מושא למו”מ רציני, כשמנגד עומדים הגוזלים הדעתנים והמתוקים שלנו.
והנה בפרשה שלנו מציבה לנו התורה הלכה נוקבת על הצבת גבולות והפעלת סמכות ביחסי הורים-ילדים:
“כִּי-יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ; וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ; וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ, וְאֶל-שַׁעַרמְקֹמוֹ. וְאָמְרוּ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ, בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקֹלֵנוּ; זוֹלֵל, וְסֹבֵא. וּרְגָמֻהוּ כָּל-אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ; וְכָל-יִשְׂרָאֵל, יִשְׁמְעוּוְיִרָאוּ. ” [דברים כא 18-20]
המקרה המתואר לעיל מציב רף עליון חמור שבו עומק המשבר הבין דורי הוא חסר תקנה; הבן סר מדרך הישר, מורד וממריד. הוריו בתגובה מייסרים אותו אך מעשיו מסירים את התקווה לשינוי, והוריו כבר נאלצו, בחוסר אונים, לתפוש את הבן ולהוציאו למשפט מוות אצל זקני העיר.
חז”ל צמצמו מאד את המצבים בהם זוכה איש להגדרה הקיצונית של בן סורר ומורה [קיצרו את חלון הזמנים האפשרי להגדרה, צמצמו את החטא לכדי מצבים מאד נדירים וממסוימים, פרשו שמדובר מקרים בהם אין ספק שאותו הבן יגדל לכדי פושע אלים ועוד] ועדיין עמדת התורה אינה משתמעת לשני פנים: במקרים קיצוניים, כך נראה, ישנה סמכות לזקני העיר לדון בן למוות.
יש בקרבנו הסוברים שזוהי אחת מאותן הלכות בהן הזמן עצר מלכת, ובו עונש מוות לילד הוא סביר ואפשרי, וברור כי אין הדבר תואם את ערכי הדור והתקופה ולפיכך אין לראות כאן מצווה מחייבת. אכן, גם אני סבורה שאלימות כלפי חסרי ישע איננה מוסרית ואף הוכחה כבלתי יעילה ביצירת חברה של אנשים בריאים ומתפקדים- ההיפך הוא הנכון. … (ע”כ. מומלץ)
- כי יקח איש אישה חדשה….
מתוך
www.biu.ac.il/JH/Parasha/kiteze/kitetze2.html
א. לכאורה מלמד הכתוב על שחרור החתן הטרי מהצבא בכל מקרה. לכתוב הזה
ישנה זיקה לפרשת “החוזרים מעורכי המלחמה” בפרשת שופטים )כ’ ה-ז(,
ששם נאמר, כי מי שבנה בית ולא חנכו, או נטע כרם ולא חיללו, או שאירס
אשה ולא נשאה, פטור משירות קרבי. בעלי המעמד הלימנלי מתגייסים,
יוצאים לחזית, שומעים את דברי הכהן משוח מלחמה, והשוטרים, ואז
חוזרים “מעורכי המלחמה”. ברם הם אינם חוזרים הביתה, אלא נשארים
מגויסים לספק מים ומזון לאחיהם, וכן לתקן את הדרכים.
עפ”י הכתוב שלפנינו, מי שכבר נשא את ארוסתו, משוחרר לא רק מפעילות
קרבית ולחימה בתוך השנה הראשונה של הנישואין, אלא גם אינו מגויס
לאספקה ואפסנאות. ולא זו אף זו, הוא אינו חייב לצאת לחזית לשמוע
דברי הכהן המשוח. יתירה מזו, גם מי שבנה בית וחנכו, או מי שנטע כרם
וחיללו, פטורים מפעילות צבאית כלשהי בשנה הראשונה. כדברי המשנה
)סוטה ח, ד(:
ואלו שאינם זזין ממקומם: בנה בית וחנכו, נטע כרם וחללו
הנושא את ארוסתו… שנאמר נקי יהיה לביתו שנה אחת
…אינם מספקין מים ומזון ואינן מתקנין את הדרכים.
….
ג. לכאורה, הכתוב אינו מסתפק רק בציון איסור על החתן, אלא גם מציין
חיוב החל עליו. רוב המפרשים והפוסקים סבורים, שסיפא דקרא “נקי יהיה
לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח” הוא מצוות עשה. ביניהם הרמב”ם
בספר המצוות )עשה, סי’ רי”ד( ובעקבותיו בעל ספר החינוך. לכאורה,
ישיבתו של הבעל בביתו שנה אחת מתייחסת לתחילת הכתוב הדן בעניין
הצבא. אבל, בתוספתא אנו מוצאים הרחבה: “אילו אין יוצאין כל עיקר,
ואין נותנין פסי העיר ואין מספקין מים ומזון למלחמה…” לאמור: אלה
שאינם יוצאים כל עיקר, הנידונים על ידינו בכתוב הנ”ל, משוחררים גם
מתשלומי מסים )כך מסבירים רוב המפרשים את הביטוי “פסי העיר”(. על
סמך התוספתא מוסיף הרמב”ם )הל’ מלכים פ”ז הי”א( “ולא שומר בחומה”.
הווי אומר: שהם משוחררים מכל פעילות ציבורית שהיא חובה לתושבי העיר.
יתירה מזו, הרמב”ם בספר המצוות הרחיק לכת וכלל במצוה הזאת גם פעילות
אישית ופרטית: “ודע שגם החתן עצמו מוזהר שלא לצאת מביתו כלומר למסע
כל השנה” )ספר המצוות מהדורת י’ קאפח, ירושלים תשל”א(.(ע:כ)
ומתוך אוסף מדרשי חז”ל על הנושא ב –
…העמק דבר:
נקי – פטור מעבודה, אבל רשאי לצאת, ושמח – אפילו מדרבנן אינו חייב לשמחה אלא שבוע אחד, אבל באמת הוא רשות, שאף על פי שכל ישראל בצער במלחמה, דלא הזהירה תורה אלא על המלך ושר הצבא שלא יעבר לכופהו, משמע שאם רוצה לצאת שרי. אשר לקח – שהיא עדיין חדשה, ואם יסיח דעתו ממנה יוכל להיות שינתק החבל לגמרי.(דברים כד ה)
ומה קורה בימינו? מתוך
http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/skira.asp?id=174
….
בעל “ספר החינוך” כותב: “מצוה זו נוהגת בזמן הבית… כי אז היינו נלחמים לפעמים”8. ונראה שכוונתו לומר שהתנאי לתחולתן של מצוות אלה הוא קיומה של ריבונות לאומית יהודית, ונמצא שהן חלות בימינו, מפני שיש לעם ישראל מדינה וצבא משלו. ומאחר שיש לראות במלחמות מדינת ישראל בימינו מלחמות מצווה9, הרי שאפשר לגייס חתן למלחמה במסגרת “צו 8” או צו חירום אחר, אפילו יום לאחר חתונתו10. אמנם יש למפקדי הצבא רשות לשחרר חתן בשנה הראשונה לנישואיו, כשם שבסמכותם להחליט אילו יחידות או חיילים לגייס לשירות מילואים גם בעת מלחמת מצווה בהתאם לקריטריונים קבועים או בהתאם לשיקול דעת אחר, וייתכן שיש להמליץ על כך במקרים מסוימים11.
היקף הפטור מגיוס
מן האמור לעיל עולה שלא ניתן לגייס אדם בשנה הראשונה לנישואיו לשירות סדיר או למילואים שאינם בגדר “מלחמת מצווה”12.
אולם הרב משה סופר (גרמניה-הונגריה, המאות הי”ח-הי”ט) מסייג את הפטור וקובע שאינו חל אלא על מי שנשא אישה לפני שחלה עליו חובת גיוס. אבל אם התחתן לאחר מכן, אינו פטור מן השירות בצבא. וזה לשונו:
נראה לי, דוקא כשנשא ואחר כך אירע מלחמה, לא יצא בצבא. אבל משיצא בצבא ונשא אשה בזמן מלחמה, אינו נפטר, דאדעתא דהכי נישאת לו13.
מדבריו עולה שהפטור מגיוס לצבא תלוי בשאלה אם היציאה הצפויה מהבית לצורך צבאי כלשהו, הייתה ידועה לכלה לפני שנישאה אם לאו: אם החתן משרת בצבא שירות סדיר או בצבא בקבע, ונראה שהוא הדין אף אם הוא נקרא מדי שנה לשירות מילואים, על דעת כן הסכימה להינשא לו14, והחתן אינו פטור משירות צבאי בשנה הראשונה לנישואיהם15.
נימוק אחר שלא לפטור משירות צבאי את מי שנשא אישה לאחר גיוסו מעלה הרב שלמה גורן (ישראל, המאה הכ’). לדבריו, אם נערכה החתונה לפני הגיוס, מצוות “ושמח את אשתו” קודמת לחובתו של החתן לשרת בצבא, ולא תחול עליו חובת גיוס. לעומת זאת, “כל שהם כבר בצבא ונשאו נשים, לא נפטרו על ידי כך מחובתם הראשונה לצבא ולעם”16.(ע”כ. מומלץ)
מספיק על נשים והארכתי והגיע הזמן להיות על המזרון
אז
שבת שלום
שבוע טוב
ולהת