From:
Sent: Sunday, 10 September 2017 1:12 PM
To:
Subject: והיה כי תבוא… והיה אם שמוע… והיית לשמה
הארה – עקב שינויים גיאוגרפיים ותקלות אינטרנט חוזרות ונשנות, שבין השאר מחקו לי קטעי עיון, הגליון יוצא באיחור, קטוע וללא עריכה סופית.
עיונים קודמים
בתשע”ג ב –
בתשע”ד ב –
(בעיקר על ביכורים, מעמדות,)
ב תשע”ה ב –
(על : והיה כי תבוא, ושמחת בחגך, הקללות, כתיבה על אבנים גדולות)
ותשע”ו
http://toratami.com/?p=645
(על: ואמרת… לא אכלתי באוני, האמרת, ברכות וקללות, ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך)
פסוק מההפטרה
תַּ֣חַת הַנְּחֹ֜שֶׁת אָבִ֣יא זָהָ֗ב וְתַ֤חַת הַבַּרְזֶל֙ אָ֣בִיא כֶ֔סֶף וְתַ֤חַת הָֽעֵצִים֙ נְחֹ֔שֶׁת וְתַ֥חַת הָאֲבָנִ֖ים בַּרְזֶ֑ל
(יופי של הפטרה מישעיהו פרק , יופי של שירתיות, אבל קשה שלא להיות ציני, נמשיך להמתין)
חידון השבוע
- כמה ברכות יש בפרשה, ואיזו ברכה היא הכי טובה/מענינת?
- כנ”ל, הקללות
הקדמה כללית
לפני שבוע ולפני שבועיים בני ישראל קיבלו הנחיות איך להתנהג במלחמה (לפני ואחרי) שכללו בין השאר
— תהליכי גיוס ושחרור
— ציוד אישי
— כריתת עצי למצור וכדומה
— “טיפול קוסמטי” בנשים יפות שבויות מלחמה
מעניין לעיין בהנחיות לחיילי צה”ל
מעניין גם לנסות להיכנס לנעליים של הכותב/משכתב/עורך ולדמיין מה היו מחשבותיו. לפי המקרא המצב ברור. משה רבנו בן ה 120, איש רב ידע, כולל מלחמות, החל ממלחמת עמלק שאולי גרמה לו לכאבי פרקים בידיו המורמות אל על, וכלה במלחמת מדיין ובשלל שמלחמת מדיין שכלל בין השאר 32,000 שבויות מלחמה בתולות, שחציין ניתן ל 12,000 הלוחמים. מה חשב אז משה רבנו.
ואולי באמת התורה, או משנה התורה = ספר דברים נכתב בימי המלך הצעיר יאשיהו, תקופה בה האומה חייה יחסית לתקופות קודמות – חיי שלווה ושפן הסופר, כנראה בהנחיית חלקיהו הכהן ,כתב או שכתב את ההנחיות הנ”ל.
ולא כל כך שייף אבל מעניין (לפחות) אותי להתבוונן בשושלת שפן הסופר, מתוך
שושלת שפן הסופר – המאות ה-6-7 לפנה”ס
פסוקי השבוע
ואמר על העם אמן
והותירך ה’ לטובה
ונשארתם במתי מעט
ערב שבת שלום
פתיחה
פרשה יפה, מתחילה יפה, נגמרת בכעס באיומים והפחדות וקטע מוזר בסופה
מתוך
https://www.hidabroot.org/article/76266
| פרשת כי תבוא: תקציר הפרשה וליקוטי רש”י – הידברות
www.hidabroot.org המדור שיעשה לכם סדר בפרשת השבוע: תקציר הפרשה וליקוטי רש”י הנבחרים מתוכה |
||
תקציר הפרשה
“וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ… וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה…” (דברים כו, א-ב):הפרשה פותחת במצוות הבאת ביכורים מפירות ארץ ישראל, לבית המקדש. התורה אומרת כי ישנו חיוב להודות לה’ בעת הבאת הביכורים, ולמעשה עיקר הבאת הביכורים היא כדי להלל להשם יתברך על הטוב שעשה עמנו, שנתן לנו את ארץ ישראל, ואנו נהנים מפירותיה.
בהמשך הפרשה אנו קוראים על דין ביעור מעשרות – כל אדם צריך לבער מרשותו אחת לשלוש שנים את כל התרומות והמעשרות, דהיינו, במידה והשהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושניה של שנות השמיטה, חייב בשנה השלישית לבערם מביתו: “וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ” (דברים כו, יב). אחרי הביעור אומרים את “וידוי מעשרות” – שבוא האדם אומר בקול שהוא סיים להפריש את כל מה שמחובתו להפריש ע”פ התורה: “וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת…” (דברים כו, יג).
אחרי כן, בפרשה מסופר כי משה מצווה את העם לכתוב את התורה על גבי אבנים, מיד כשיעברו את הירדן: “לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ…” (דברים כז, ג) – דהיינו, שעם ישראל זוכה לבוא לארץ ישראל בזכות התורה, וגם בכוח התורה ינצחו את אויביהם ויירשו את הארץ המובטחת.
בנוסף, אנו קוראים בפרשתנו על מעמד הברכה והקללה שיהיה בכניסתם לארץ – כיצד יהיו הכרזת הברכות והקללות, מי יעמוד על הר גריזים ומי יעמוד על הר עיבל: “אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן. וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי…” (דברים כז, יב-יג).
לקראת סופה של הפרשה, מפורטות הברכות שיגיעו לעם ישראל משמירת התורה – ברכת הבנים, התבואה, הגשמים, המזונות והפירות, וכן מפלת האויבים. כמו כן, מפורט לנו בפרשה על הקללות – קללת הגוף, היבול, הגלות, וכן קללת המלחמה והמצור. התורה אומרת כי סיבתם של הצרות הללו היא: “כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ” (דברים כח, מה).
הפרשה מסיימת בתיאור החסדים שעשה ה’ לעם ישראל במדבר (ע”כ)
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
- ארור אשר לא יקיים, – קללות ותוכחה
כבר עיינתי בגליונות קודמים על הנושא, אבל אי אפשר להתעלם הן מהכמות והן מהקצוניות בהן החליט העורך לפרטץ עונשים איומים ונוראיםץ אז לא פלא שנהוג לקרא את התוכחה בלחש, כנראה מתוך כוונה שלא להחיד את קהל השומעים שכבר מלאו מצווה בבואם לבית הכנסת. לקורא התמים תמיד מתעוררת הבעייה, למה? או מתי? אחרי הסטורה של כ – 3,000 שנה מתוכן כ – 2,000 ללא בית מקדש, אפשר קצת לפתח גישה יותר אובייקטיבית. האם זה קרה/קורה האם זה יקרה? ????
אז מתוך מאמר מקיף שדן בנושא ה”ארורים” ומבול העונשים ב –
| פרשת כי תבוא – הברכות והקללות על פי השקפת רמב`ן | vbm …
www.etzion.org.il הברכות והקללות על פי השקפת רמב”ן / שרון רימון א. “ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת” |
“…..האזהרה האחרונה היא:
אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: (פסוק כ”ו).
מהו הציווי בפסוק זה?
לדעת רשב”ם, כשם שכל ה”ארורים” עסקו בעבירות שבסתר, כך גם אזהרה זו:
“ארור אשר לא יקים” – על כל עבירות שבסתר.
אבן עזרא מסכים לדעת רשב”ם שכל ה”ארורים” מתייחסים למעשים הנעשים בסתר; אך הוא חולק על רשב”ם בפירוש פסוק כ”ו, וסובר שבפסוק זה מדובר באזהרה על כל מצוות עשה שעוברים עליהן בסתר[2].
רש”י מפרש בכיוון קצת שונה את פסוק ט”ו:
“אשר לא יקים” – כאן כלל את כל התורה כולה וקבלוה עליהם באלה ובשבועה.
רמב”ן מסכים לדברי רש”י, שיש כאן אזהרה כוללת על כל התורה; אך לדעתו האזהרה איננה על קיום המצוות, אלא על אמונה באמיתות המצוות ובשכר ועונש[3].
מדוע רמב”ן פירש כך?
הסבר אחד אומר רמב”ן בעצמו: התורה לא אומרת “ארור אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת”, אלא “ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת”; ומכאן, שהארור איננו מתייחס לעשייה, אלא לקבלה ואמונה, כמשמעות המשפט “קיימו וקבלו היהודים עליהם” במגילת אסתר (פרק ט’, פסוק כ”ז). חיזוק נוסף להסבר רמב”ן עולה מכך שכל הארורים האחרים עוסקים במעשים שבסתר (כפי שראינו ברשב”ם), ולכן מסתבר שגם ארור זה מתייחס לדבר שבסתר, דהיינו לקבלת התורה ולאמונה בה.
האמונה בשכר ועונש ובהשגחת ה’ היא יסוד חשוב מאד באמונה, ורמב”ן מדגיש זאת במקומות רבים בפירושו לתורה. מקור חשוב לדיון בנושא השכר והעונש הוא פרשיות הברכות והקללות, אשר מופיעות בתורה גם בפרשת בחוקותי (ויקרא, פרק כ”ו) וגם בהמשך פרשתנו, מיד לאחר ה”ארורים” (פרק כ”ח)……
ב. פרשות הקללות כרמז נבואי הסטורי
פרשת הברכות והקללות בפרשת כי תבוא מתארת את השכר על קיום המצוות, ומפרטת באריכות רבה את העונשים הרבים המגיעים בעקבות אי שמיעה בקול ה'[4]. כאמור, גם בפרשת בחוקותי מופיעה פרשת ברכות וקללות. רמב”ן בפירושו לפרשת כי תבוא מקצר מאד, והוא מפנה (בפרק כ”ח פסוק מ”ב) את הקורא לפרשת בחוקותי, בה הוא מסביר באריכות עניינים עקרוניים הקשורים לקללות ולברכות.
אחד העניינים שרמב”ן מסביר הוא המשמעות הנבואית-הסטורית של פרשת הברכות והקללות, וההבדל בין פרשת בחוקותי לפרשת כי תבוא. לדעתו, הברכות והקללות מופיעות פעמיים כרמז לשתי תקופות הסטוריות שונות: האחת – חורבן ראשון וגלות בבל, והשנייה – חורבן שני והגלות שלאחריו[5]. פרשנות זו אופיינית לגישת רמב”ן, אשר במקומות רבים טוען שסיפורי התורה אינם סיפור על מה שהתרחש בעבר, אלא מרמזים על העתיד להתרחש במהלך ההסטוריה. כך הוא מפרש שששת ימי הבריאה מרמזים על ששה אלפים של קיום העולם[6], וכך הוא מפרש את מעשי האבות כ”סימן לבנים”[7]. (ע”כ. מומלץ לעיון נוסף)
ולא נתן לכם ה’ לב לדעת, עינים לראות…עד היום הזה
פסוק מוזר,אם כך בני ישראל, אחרי 40 שנות נדודים, אחרי הטחת מבול שלם של קללות על מה “שאולי” יקרה להם או יותר נכון לצאצאיהם בעתיד הקרוב/רחוק, משה רבנו מגלה “לפתע” שקהל השומעים רק :היום הזה” קיבל “לב לדעת”.למה התכוון המשורר? מה קרה באותו יום?
מתוך
https://www.yeshiva.org.il/midrash/11420
“וְלֹא נָתַן ה’ לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה” (דברים פרק כט). נראה שפסוק זה המופיע בסוף הפרשה הוא המפתח להבנת הפרשה כולה.
ויש להבין מה התחדש היום הזה שבו הם קבלו לב לדעת וכו’? ותגדל הקושיא על הדור הזה שראה נסים גלויים ביציאת מצרים, ובמתן תורה התגלה להם הקב”ה פנים בפנים, ובכל זאת הכתוב מעיד שדוקא עתה בעומדם בפתחה של הארץ, במעבר להנהגה טבעית יותר, יש להם יותר הבנה פנימית מבט נכון ויכולת שמיעה מבעבר. וכל זאת מדוע?
חז”ל למדו מכאן שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה, כמו שישראל בסוף ארבעים שנה הבינו את דברי התורה שלמדם משה. כלומר מדובר בהפנמת המסרים הלימודיים והחינוכיים בפנימיות הלב, ולכן דוקא במרחק זמן מהם ובמעמד שונה טבעי יותר, לאחר שהתנסו בעשרה נסיות במדבר, הם יכולים לומר שהדברים נקלטו בלבם 1 .
נעמיק בדברים לפי דרכם של חז”ל, שאמרו על כך דברים שאילולא הם אי אפשר לאומרם. וז”ל
” ‘ולא נתן ה’ לכם לב לדעת מהו ולא נתן ה’ לכם לב לדעת’, א”ר מאיר: מי גדול הגנב או הנגנב? הוי אומר הנגנב גדול! שהוא יודע שהוא נגנב ושותק. כך כתיב (תהלים עח) ‘ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו’ כביכול, והוא אומר ‘מי יתן והיה לבבם זה להם’ “. (דב”ר פרשה ז י)
בודאי שישראל לא שקרו כשאמרו “נעשה ונשמע”, ולא לחנם קבלו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, אלא שהם אמרו זאת מתוך אוירה של שעת שמחה וגדלות דמוחין, כשראו גילוי שכינה במעמד הנשגב של סיני, ובאותה שעה לא יכלו לשער מה נדרש כדי לקיים את התורה, ובאיזה ניסיונות עוד עליהם לעמוד, ואפשר לומר שעדין לא היה לכם לב לדעת את עומק קבלת התורה, ולכן היה באמירתם הנחרצת “נעשה ונשמע” קצת יומרה שהיא כעין פיתוי וכזב שנאמר בחיצוניות הפה, ואעפ”כ הקב”ה קבל את הכרזתם נעשה ונשמע כאילו הבינו כל אשר דיברו. (ע”כ. השימוש במילה “כאילו”, נאה)
ומתוך גליונות נחמה ב –
http://www.nechama.org.il/pages/559.html
בחירה חופשית
פסוק ג’
“וְלֹא נָתַן ה’ לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה”
לפסוק זה מקשה אברבנאל:
הפסוק הזה יורה שהמרי אשר ליווה אותם עד היום הזה מסודר ומסובב מאתו יתברך – ואינו כך, כי “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים”. ועם היות ה’ יתברך סיבה ראשונה לכל הדברים, הנה ביד האדם ובחירתו לדעת את ה’ ולשמוע בקולו! והכתוב אמר (דברים ד’ ל”ה) “אתה הראית לדעת כי ה’ הוא האלוקים אין עוד מלבדו, מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, ודבריו שמעת…”, ואיך יאמר “ולא נתן ה’ לכם לב לדעת ועיניים לראות ואזניים לשמוע”?
ותשובות שונות ניתנו לשאלה זו בזמנים שונים ואלה קצתם:
ראב”ע:
וטעם “נתן” – כי מאתו העלילה הראשונה.
ספורנו:
אף על פי שהוא יתעלה השתדל בתורותיו ומופתיו לתת לכם לב לדעת כאמרו (שמות י’ ב’): “למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'” – לא הושג זה המכוון מרוב מריכם.
אברבנאל:
הוכיח משה אותם על מרים ועוונם מאשר ראו בעיניהם ונסים ונפלאות הרבה ולא שמו לב אליהם ואף על פי שהיתה להם תבונה טובה מזגיית, לא הועילו בה.
וזהו שאמר: “אתם ראיתם את כל אשר עשה ה’ אלוהיכם לעיניכם בארץ מצרים”, רוצה לומר שהם השיגו הנסים והנפלאות שנעשו במצרים לקטנים עם הגדולים, “מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השבי”, וזהו “לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו”, שזכר המדרגה העליונה מהמלך – והאמצעית מעבדיו והטפלה מארצו; וביאר מהם הם הדברים אשר עשה באמרו “המסות הגדולות אשר ראו עיניך” שהם עשר המכות… ואמר עוד “האותות והמופתים” לרמוז על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק ומתן תורה ושאר הנסים…
הנה בזה הוכיח שנשלמו ישראל במוחשות הנפלאות ההם, כדי שמהם ישתלמו באמונותיהם.
ולפי שלא יאמרו שלא הועילה להם ההשגה החושית המופלאה ההיא, לפי שהם עצמם היו חסרי הדעת ובלתי שלמי היצירה במושכלות ושעל כן לא הועיל להם הלימוד המוחש ההוא, לכן אמר “ולא נתן ה’ לכם לב לדעת ועיניים לראות ואזניים לשמוע עד היום הזה?” והוא נאמר בתמיהא: וכי לא נתן לכם ה’ לב לדעת ועיניים לראות ואזניים לשמוע? שהם שני החושים היותר דקים ויותר מתייחסים לקניין השלמות מזולתם; (ע”כ)
ומתוך
https://www.bmj.org.il/assets/files/1281377250283.docx
פרשת כי תבא: לב לדעת
קיימת תופעה ידועה בין לומדי החומש ומלמדיו, התופעה של הזנחת פסוקים אחרונים של פרשות, במיוחד כאשר הם מהוים התחלה לפרשה הבאה, ולא רק חתימה של הפרשה בה הם מופיעים. בשבוע הבא מתחילים את פרשה חדשה, והפסוקים האחרונים של הפרשה הקודמת נשכחים. מי זוכר שסיפורו של נח מתחיל בלידתו ובנחמה שהביא לעולם בסוף פרשת בראשית? שמסעו של אברהם לארץ ישראל לא מתחיל ב”לך לך” אלא בנסיעתו של תרח לחרן בסוף פרשת נח? אולי כפיצוי על כך זכו פסוקים אלה לקריאה כפולה: בעל ה”מפטיר” או ה”משלים”, שב וקורא אותם. אך גם הפיצוי הזה לא תמיד מועיל. כדבר הזה אירע גם בפרשתנו, פסוקי החתימה של פרשת כי-תבא הם פסוקים נשכחים ומשום כך, אופף אותם דוק של מסתורין:
“וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם: וְלֹא נָתַן ה’ לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ: לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם: וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ לַמִּלְחָמָה וַנַּכֵּם: וַנִּקַּח אֶת אַרְצָם וַנִּתְּנָהּ לְנַחֲלָה לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשִּׁי: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן”.
מה עניינה של פיסקה זו? מדוע חוזר משה על משפטים אלו שנאמרו כמעט באותה הלשון כבר בתחילת נאומו, בראש ספר דברים? על איזו ברית מדובר כאן?
יש לתת את הדעת על מיקומה של הפיסקה בתוך הספר. בפרשת כי תבא מסתיימת חטיבת המצוות של ספר דברים ומתחילה סדרת הבריתות שכורת משה רבנו עם העם לפני מותו וקודם לכניסתם לארץ. בפרשתנו מתואר מעמד הברית בהר עיבל, ואחריה ברית ערבות מואב, הכוללת את פרשת התוכחה, והנחתמת בפסוק הקודם לפיסקה בה אנו דנים כאן: “אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב”. בשבוע הבא, נקרא אי”ה את פרשת נצבים, שאף בה מתואר מעמד הברית, “אתם נצבים היום … לעברך בברית ה’ א-להיך ובאלתו”. בין פסוק החתימה של ברית ערבות מואב, לפסוק הפתיחה של “אתם נצבים”, מופיעה הפיסקה שאנו דנים בה, פיסקה שבדרך כלל לא נותנים עליה את הדעת, והיא “נעלמת” בין שתי פרשיות הברית הגדולות.
לדעת ראב”ע פסוקים אלה הם ההתחלה של ברית נצבים, כאן קרא משה לעם וכינס אותם למעמד הגדול. לדבריו, לא מובן מדוע לא די היה בפסוק של קריאה, והיה צורך גם בדברי חיזוק, ובחזרה מתומצתת על רעיונות המופיעים בבריתות עצמן. לדעת הרמב”ן, לא היה צורך בזימון מיוחד, מפני שפרשת נצבים היא חלק בלתי נפרד ממעמד ברית ערבות מואב המתמשך מפרשת כי תבא, והקריאה של משה אינה זימון וכינוס אלא מעין קריאת התעוררות ושימת לב – והקושי במקומו עומד, לשם מה נחוץ היה הדבר?
הפתרון גנוז בפיסקה עצמה. בבואנו לבחון מה נתחדש בדבריו של משה, נמצא כי החידוש היחיד והמפתיע בפיסקה זו הן המלים: “וְלֹא נָתַן ה’ לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה”. משה רבנו מדבר כאן אל שרידי הדור שיצא ממצרים ועבר את כל תלאות המדבר: “אתם ראיתם” – במו עיניכם. מן הסתם הוא מתכוון לאלו שהיו צעירים מגיל עשרים, ולנשים שלא נגזרה עליהם גזרת “במדבר הזה ימותו”. לצד אלו, עומדים לפני משה רבנו כל בני הדור שנולד במדבר וגדל בו. אל כל אלו אומר משה, שעד היום הזה לא נתן ה’ להם לב לדעת, ועינים לראות ואזנים לשמוע. את מה לא ידעו, לא ראו ולא שמעו? את יציאת מצרים? את המסות הגדולות? את ניסי המסע במדבר? את הנצחונות על סיחון ועוג שהתרחשו זה לא מכבר?
יש מפרשים שבאמרו “עד היום הזה” מתכוון משה רבנו לומר – והיום הזה בכלל. כלומר, גם כיום עדיין לא הבנתם, ולכן עדיין אתם מסוגלים ועתידים לחטוא, ועל כן כל דברי הברית הזאת נחוצים. (חזקוני). יש המפרשים ש”עד היום הזה” ולא עד בכלל, כלומר עד היום לא ראיתם ולא היה לכם לב לדעת, והיום הזה הוא יום המהפך. פירוש זה סביר יותר בפשוטו של מקרא, כי הוא מסייע להסביר את נחיצותו ומיקומו המיוחד של נאום קצר זה בין שתי הבריות. משה רבנו קובע כאן שהתחולל מהפך בעמדת העם, ולכן חשוב מאד לציין זאת, כאירוע משמעותי ביום כריתת הברית! פירוש זה מתאים גם למגמה שבה הילכו חז”ל כאשר הסיקו מן הפסוק הזה את הכלל שאין אדם עומד על דעתו של רבו עד סוף ארבעים שנה! (עבודה זרה, ה ע”ב). משה רבנו טוען שסוף סוף הם מבינים באמת את מה שקרה להם, את מה שהסביר להם ולימד אותם כל השנים, ואת מה שנדרש מהם. השאלה המתבקשת היא כמובן, מה קרה ביום הזה שלא קרה לפני כן? ….
מה השתנה ביום הזה שלא היה קודם לכן? שלשה דברים מובהקים התרחשו ביום הזה – כריתת הברית, קבלת ספר התורה השלם, והפרידה ממשה רבנו. מה מכל אלו חולל את המפנה? יש לומר ששלשת המאורעות הללו חברו יחדיו לממשות אחת. מעכשיו ישראל עומדים על רגליהם באופן עצמאי לגמרי. שלשת הרועים שרעו אותם במדבר, משה, אהרן ומרים הסתלקו, וכעת הם אחראים לגורלם באופן בלעדי. לא עוד תיווך של משה רבנו אל הא-להים בכל עת צרה ומשבר, האחריות עוברת כולה לעם ישראל: יעשו טוב – יתברכו, יחטאו – יענשו. לא עוד תורה מן השמים המובאת מפי משה; מעתה התורה חתומה, וכל מה שיהיה מעכשיו הוא תורה שבעל פה, שהם אחראים לשינונה, לשמירתה, להתחדשותה ולמתן פתרונות למצבי החיים המשתנים.
משל למה הדבר דומה? לנער או נערה שסיימו את תקופת לימודי הנהיגה והחניכה על ידי המלווה, ונכנסים בפעם הראשונה למכונית לנהוג לבדם. לפתע הם מגלים שכל מה שלמדו וראו ושמעו היה ברמה מסוימת, אבל עכשיו נתן ה’ להם לב לדעת שהאחריות נופלת כולה על כתפיהם, וכל מה שלמדו ייושם כעת באחריותם, לטוב ולמוטב. אין מי שיסיט את ההגה או ילחץ על הבלם, או אפילו יזהיר מפני סכנה אפשרית. דוגמה אחרת היא התחושה של המתמחה שניצב לראשונה בעצמו, לבדו, לפני כיתת תלמידים, או בחדר ניתוח ואיזמל בידו.
הנאום של משה מזכיר נאומים הנשמעים לעתים מזומנות בטקסי סיום שנות לימודים. עד היום למדתם, מהיום, האחריות על היישום בידכם. (ע”כ)
ולסיום (אחרי כל בעיות התקשורת עם האינטרנט) מילה טובה מהפרשה
} וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ – הבהנהיהאופטימיים
שבת שלום
שבוע טוב
לת