Sent: Sunday, 24 September 2017 10:01 AM
To:
Subject: Fw: האזינו….זכור…. שאל…. הרנינו
האזינו תשע”ד
http://toratami.com/?page_id=47
באיזה גופן (font) נכתבה התורה?
נתחיל בלנסות להבין מה כתוב כאן – מישהו מצליח?
ועכשיו?
ועכשיו?
ובכן, אלו כמובן שלוש דוגמאות לאותו פסוק שנכתב בגופנים שונים – והחידה הטכנית האמורה לעיל נוגעת לשאלה הפשוטה, באיזה גופן בדיוק נכתבה התורה לראשונה בהיסטוריה? עכשיו, לא מדובר רק בעניין טכני, אלא בשאלה מהותית יותר והיא –
מתי נכתבה התורה?
– לפי המסורת היהודית התורה נכתבה בימי משה, כלומר – במאות ה- 13-15 לפנה”ס (לא נריב על הפרטים:), ולפיכך היא נכתבה ככל הנראה כמו בתמונה הראשונה, בגופן של הכתב השֵׁמי הקדום (Early Semitic).*
– לפי מחקר המקרא המקובל (?), ‘ספרות התורה’ והמסורות השונות שהתהלכו עד אז בע”פ, הועלו על הכתב אי-שם בתקופת המלוכה, ולפיכך התורה נכתבה ככל הנראה כמו בתמונה השנייה– בגופן של הכתב העברי הקדום (Paleo Hebrew).
– לפי מחקר המקרא הישן, התורה הועלתה על הכתב בשלהי ימי הבית הראשון ובעיקר בתחילת ימי הבית השני, ולפיכך היא נכתבה ככל הנראה כמו בתמונה השלישית, בגופן המאפיין את מגילות קומראן.
אגב, הגישה המאחרת הזו הופרכה לחלוטין, ככל שהתגלו ממצאים ארכיאולוגיים מעניינים ובראשם אותן מגילות קומראן, בשנות ה- 50′ של המאה ה-20 – ואחת הראיות המעניינות לקדמותה של התורה לפחות לתקופת בית ראשון הינה, שוב – הגופנים. שכן בחלק מהמגילות התגלה כי שם י-הוה מופיע ב… כתב העברי הקדום! כפי שניתן לראות למשל בצילום הבא מתוך ‘פשר חבקוק’:
הדבר מצביע כמעט בוודאות על כך שהכתב העברי נחשב למקודש, ולכן הקפידו לכתוב לפחות את השם המפורש בכתב הזה, למרות שאת השאר כתבו בכתב המקובל בימיהם.
גם קיומו של ספר התורה השומרוני, בכתב הדומה לכתב העברי הקדום, מהווה ראיה מסוימת לקדמותה של התורה, אבל לצערנו ההיסטוריה השומרונית עצמה לוטה בערפל וכתב היד המוקדם ביותר של ספר תורתם הינו משנת 1100 (לספירה!), שזה כמובן מאוחר מאוד.
שלב ההוכחות
המבקשים עוגן היסטורי ניסו להיאחז, בין היתר, בביטוי “לא עָם” (פס’ כא) תוך ניסיון לזהות גורם זה המוגדר בפסוק כ”גוי נבל”. ואולם הביטוי “לא עָם”, הנו ביטוי פיוטי המקביל לצירוף “לא אֵל” באותו הפסוק ובא לרמוז לענישה על פי עקרון מידה כנגד מידה.
נמצאנו למדים שתכונת יסוד של השירה היא בהיותה כוללנית מאד ועל זמנית. זהו גם ייחודה. היא מפרשת את גורל ישראל מתוך נקודת ראות היסטוריוסופית ועקרונית: בחירת ישראל וייעודו הם חלק מהנהגת אלוהי ההיסטוריה הפועל על פי כללי הצדק והגמול.
מכאן הצעה לחלוקת השירה (מתוך מגוון הצעות):
1. פסוקים א-יד: תיאור העבר של ישראל תוך הבלטת ייחודו וקרבתו לאל.
2. פסוקים טו-כט: תיאור מצבו של ישראל בהווה: חטאיו מעוררים את כעסו של ה’.
3. פסוקים ל-מג: העונש של ה’ וישועתו – מבט אל העתיד. (ע”כ)
אלא שיש לי שאלה קטנה!
מתי למד משה, שגדל בארמון פרעה, עברית יפה כל כך? האם מבת פרעה שנתנה לו את השם משה – “כי מן המים משיתיהו”? ואולי אצל יתרו המדייני שאצלו מצא מחסה? האם דיבר עם ציפורה אשתו בלשון עבר? וכיצד העלה את שירתו על הכתב? שהרי הכתב העברי עוד לא היה קיים אז!
האם ידע את כתב החרטומים? ואולי גם את התורה שנתן לכהנים (דברים ל”א, ט’) כתב בכתב חרטומים ולכן לא ידע עם ישראל לקיימה, עד שהביא עזרא נוסח שלו, כתוב בכתב ארמי!
בסיום פירושו לשירה (לאחר שפירש את פסוק מ) מסכם הרמב”ן את ענייניה ועונה בדבריו על שאלתנו:
הרי שלדעת הרמב”ן מקופל בשירת האזינו הקצרה חזון היסטורי שלם, המקיף את תולדות ישראל מראשית לקיחתם להיות חלקו של ה’ ועד להשלמת הגאולה העתידה, ונמצא כי הן התקופה הנסקרת במקרא הביכורים והן זו הנסקרת בפרשת התשובה והגאולה כלולות בה, וכן מה שביניהן.
הרמב”ן מפריד בבירור בין אותם אירועים שהוא זיהה אותם כמגיעים עד לזמנו – סעיפים א-ז בחלוקה שהכנסנו בדבריו – שאותם הוא מסכם במילים “וידוע כי כל זה נתקיים ויהי כן”, לבין האירועים הנוגעים לעתיד – לנקמה באויבים ולגאולת ישראל, שעל אף שהם אך שניים – סעיפים ח-ט בחלוקתנו – מאריך הרמב”ן בביאורם ביותר, ומסכם את משמעם ביחס לאמונה בגאולה העתידה כך: “אם כן השירה הזאת הבטחה בגאולה עתידה על כורחן של מינין
(ע”כ)
מתי עקש הוא גם פתלתול
שאל ר’ שמחה בונים מפשיסחה: האם ‘עיקש’ לבד לא מספיק? למה ‘עיקש ופתלתול’?
והשיב: פעם הייתי בעיר אחת לצורך מסחר, והתאכסנתי בשבת באכנסיה של גויים. היו שם שני משרתים, יהודי וגוי. בעל האכסניה שלח אותם להביא יין מן המרתף, והם חזרו כשהגוי נושא את היין והיהודי מחזיק נר להאיר את הדרך. אם זה רק היה להפך הכל היה בסדר, היין לא היה יין נסך והיהודי לא היה מחלל שבת. אבל ככה זה, כשדור עיקש ופתלתול.
סופיק צורכיהון בארע מדברא.
על פי פירוש אונקלוס זה, נקבעה הלשון בהגדה של פסח – ‘סיפק צרכינו במדבר ארבעים שנה’. אונקלוס הבין את המילה ‘ימצאהו’ מלשון המציא, סיפק, ואין כאן כלל מציאה.
גם הרשב”ם מפרש כאונקלוס, אך משנה אותו מעט מבחינה לשונית:
ימצאהו – כמו ‘הצאן והבקר ישחט להם ומצא להם’. הקב”ה נמצא להם, הקב”ה היה סיפוק שלהם.
פירוש אחר מוצאים אנו בספרו של אור החיים הקדוש:
נראה שיכוון הכתוב על דרך אמרם ז”ל לא יצאו ישראל ממצריים עד שעשאוהו כמצולה שאין בה דגים שהייתה כמדבר חרבה טמאה בלי ניצוצי קדושה כתוהו ילל ישימון.
על פי הקבלה ירדו ישראל למצרים, למקום הטמא ביותר, על מנת להעלות משם את ניצוצות הקדושה המרוחקים ביותר. לאחר שהעלו משם את ניצוצות הקדושה, נשארה מצרים כמצולה אשר אין בה דגים, ארץ יבשה שיכולה להיחרב. ‘וימצאהו בארץ מדבר’, על פי הסבר זה של האור החיים, הקב”ה מצא את עם ישראל במצרים, ולא במדבר סיני. מצרים מכונה מדבר כיוון שהפכו אותה ישראל למדבר לאחר שהעלו ממנה את כל הדברים הטובים וניצוצות הקדושה.
ברם, רש”י מפרש בכיוון שונה לחלוטין, ותופס את לשון ‘ימצאהו’ דווקא במשמעות של למצוא:
ימצאהו בארץ מדבר – אותם מצא לו נאמנים בארץ המדבר, שקבלו עליהם תורתו ומלכותו ועולו מה שלא עשו ישמעאל ועשו, שנאמר (דברים לג, ב) ‘וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן’…..
נחלקו המפרשים מי מצא את מי בביטוי ‘וימצאהו’, האם זהו אכן הקב”ה שגילה את עם ישראל, או ישראל הם שגילו והפנימו את מציאותו יתברך. מבחינה ספרותית ייתכן שבכוונה נעשה שימוש בלשון סתומה, כדי להשליך את הפסוק לשני הכיוונים וללמוד ממנו את שני העניינים.
את שתי גישות אלה מוצאים אנו במקרה אחר של מציאה. על אברהם נאמר (נחמיה ט, ח):
וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ.
לכאורה נראה פשוט שמשמעות הפסוק היא שהקב”ה מצא, גילה, את אברהם, ואמר לו ‘לך לך מארצך’.
אבל בניגוד להבנה הפשוטה, כל ילד מכיר את עשרות המדרשים המתארים שדווקא אברהם הוא שמצא וגילה את הקב”ה. ואף המדרש על פסוקנו אומר (ספרי דברים שיג, י):
ימצאהו בארץ מדבר, זה אברהם.
הרמב”ם בהלכות עבודה זרה פסק את המדרשים הרבים המתארים איך אברהם מגלה את הקב”ה להלכה (א, ג):
כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם, ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו.
אברהם מצא בעצמו את הקב”ה ורק אז ‘הציץ עליו בעל הבירה’. נשים לב שלא ‘נגלה אליו בעל הבירה’ אלא ‘הציץ עליו בעל הבירה’, כדברי הרמב”ם בתחילת המורה נבוכים שגילויי האמונה הם תמיד בצורה של הבזקים והאדם צריך לתפוס את אותו הרגע שבו מאירה השכינה.
ארץ המדבר המתוארת בפסוקנו מכוונת אל אור כשדים בה דר אברהם, אשר הייתה משוקעת בעבודה זרה.
הספרי שהבאנו לעיל מוסיף משל שלולא אמרוהו רבותינו לא היה ניתן לאומרו:
משל למלך שיצא הוא וחיילותיו למדבר. הניחוהו חיילותיו במקום הצרות, במקום הגייסות, במקום הלסטים, והלכו להם. נתמנה לו גבור אחד. אמר לו: אדוני המלך, אל יפול לבך עליך ואל יהי עליך אימה של כלום, חייך שאיני מניחך עד שתיכנס לפלטרים שלך ותישן על מטתך.
הנמשל הוא שהקב”ה ברא את העולם עם הרבה גייסות, עם רבים שמכירים את קיומו אך לאט לאט החלו לעזוב אותו ולשכוח אותו, וכביכול נשאר הקב”ה לבד בעולם, נשכח שמו, והחלו כולם לעבוד עבודה זרה. רק אברהם, גילה את הקב”ה ושמר על גילויו בעולם. (ע”כ)
ומתוך
בפסוק 10 נאמר, בהקשר ליחסים שבין האל לעם: “ימצאהו בארץ מדבר”. אברבנאל מקשה על פסוק זה ואומר: “מה היתה הסיבה שלא זכר הנה יציאת מצריים, שהוא החסד הראשון שקיבלו ממנו קודם בואם למדבר, והתחיל מהמדבר?”. כלומר – מדוע ברשימת חסדיו של האל נפקד מקומה של יציאת מצרים, וכתוב בלשון כמעט סתמית – “ימצאהו בארץ מדבר”.
החוקרת נחמה ליבוביץ’ מציעה, שהנס הגדול שנעשה לעם הוא לא עצם הוצאתם ממצרים. היציאה ממצרים היא רק אמצעי בדרך למטרה האמיתית – מתן תורה. כפי שנאמר בספר שמות פרק י”ט, הפרק המקדים את מתן תורה ועשרת הדיברות: “ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי”.
על דבריה ניתן להציע פרוש נוסף: הנס האמיתי איננו נס חד פעמי, אלא ההמשכיות של הווית האל בתוך מחנה ישראל, הליווי שלהם בימי השיגרה, חינוכם.
ואכן, הפסוק שהזכרתי מספר שמות מופיע בהמשך פרשתנו, אולם בשינוי חשוב. נאמר בפסוק 11: “כנשר יעיר קינו, על גוזליו ירחף, יפרוש כנפיו יקחהו, ישאהו על אברתו [על כנפיו]”.
על פסוק זה כתב מרטין בובר: “בקן הנשר רובצים גוזלים, שצמחו להם כנפיים זה מקרוב, אלא שעדיין אין הרוח עומד בהם להתרומם ולעוף. והנה בא הנשר ומעיר את הקן. הוא מעורר את הגוזלים לעוף, הוא מרחף עליהם בחיבוט כנפיים קל…לאחר מכן הוא פורש את כנפיו, ומושיב אחד מגוזליו על אברתו [על כנפיו], ונושאהו במרומי השמים, זורקהו וקולטהו, וכך הוא מלמדו את מעשה המעוף”.
בספר שמות דובר על הבאה של העם ממצרים אל הר סיני, כדי לחזות בהתגלות האל. כאן מדובר, על פי פרושו של בובר, בתהליך ארוך ומורכב הרבה יותר. האל, בדמות נשר, מעורר את הגוזלים לעוף. מתוארת כאן תמונה ציורית, שבה הנשר זורק את הגוזל לשמים וקולט אותו שוב, עד שהגוזל לומד לעוף. במילים אחרות – האל לא מצפה מן העם רק להיות צופה פאסיבי, אלא מלמד את העם לעוף, תרתי משמע….. (ע”כ)
4. ומות בהר …. והאסף אל עמיך
אם איש לא ידע את מקום קבורת משה, מה משמעות “והאסף אל עמיך”? ועוד – “עמיך” = הרבה עמים שלך?
מקור הביטוי – מתוך
https://he.wiktionary.org/wiki/%D7%A0%D7%90%D7%A1%D7%A3_%D7%90%D7%9C_%D7%A2%D7%9E%D7%99%D7%95
נֶאֱסַף אֶל עַמָּיו
נפטר מן העולם הזה.
-
- “אחד-העם נאסף אל עמיו. זהו רכושנו ורכוש זה לא יוכל איש לקחת מאתנו. הוא ביקש ממני ומיתר ידידיו ימים אחדים לפני מותו, שלא נפריז על המידה בשעת ההספד.” (“אחד העם” והעם, מאת שמריהו לוין)
מקור
- מהתנ”ך: “וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, זָקֵן וְשָׂבֵעַ; וַיֵּאָסֶף, אֶל-עַמָּיו.” (בראשית כה ח).
ביטויים קרובים
אוסף מדרשי חז”ל על מיתת משה מובא ב –
(לא אצטט)
והסבר פשוט על היאספות משה רבנו ואף האספות אהרן לא מצאתי. אחכה עד שאגיע שוב בע”ה לפטירתו של אברהם אבינו
אז אסיים בברכה
כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים…
שבת שלום
שבוע טוב
צום קל
גמר חתימה טובה
חג שמח
להת