Sent: Friday, 13 October 2017 2:43 PM
To:
Subject: וזאת הברכה …. וזאת ליהודה … שמח זבולון…. נפתלי שבע רצון
דּוֹר הֹלֵךְ
וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁוּבָא הַשָּׁמֶשׁ, וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן, סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ.
“יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת, וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר.”
יהודה
“וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר: שְׁמַע ה’ קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ, יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה.”
לוי
“וּלְלֵוִי אָמַר:… יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל, יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ. בָּרֵךְ ה’ חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה, מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן.”
בנימין
“לְבִנְיָמִן אָמַר: יְדִיד ה’ יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו, חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן.”
יוסף, אפרים ומנשה
“וּלְיוֹסֵף אָמַר: מְבֹרֶכֶת ה’ אַרְצוֹ, מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת. וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים. וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם. וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה, תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו. בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ, וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה.”
זבולון
“וְלִזְבוּלֻן אָמַר: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ. עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק, כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חוֹל.”
גד
“וּלְגָד אָמַר: בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד, כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד. וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן, וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת ה’ עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל.”
דן
“וּלְדָן אָמַר: דָּן גּוּר אַרְיֵה, יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן.”
נפתלי
“וּלְנַפְתָּלִי אָמַר: נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת ה’, יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה.”
אשר
“וּלְאָשֵׁר אָמַר: בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר, יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ. בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶיךָ וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ.”
(ע”כ. פסוקי הברכה לשבטים)
האי-שיוויון בין ברכה אחת למשנה בולט לעין. האם זה מכוון? ויש בתוכן שימוש מליצי במילים קשות הבנה וקטעי משפטים לא מובנים
ולכן יפה כתב אבן עזרא דברים לד א: “ויעל משה, לפי דעתי כי מזה הפסוק כתב יהושע”, ניחא. אלא שהוסיף ותמה אבן עזרא היאך יהושע יודע מה הראה ה’ את משה, והלא משה עלה לבד ההרה ושם מת ונקבר לבד, ועלזה אמר: “ובדרך נבואה כתבו [יהושע]”. והרי לך שוב “תירוץ הנבואה”…. (ע”כ)
“יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת…” (דברים לג, ו), משה התפלל עליהם שיישארו בחיים ולא יפלו במלחמה, לפי שנתחייב ראובן ללכת לפני בני ישראל במלחמות.
“וְזֹאת לִיהוּדָה…” (דברים לג, ו) – גם יהודה התברך שלא ימות במלחמה. ועוד הוסיף שבשעה שיצא למלחמה ויצעק אל ה’, אזי תפילתו תהיה נשמעת.
“וּלְלֵוִי אָמַר…” (דברים לג, ח) – שיהיה מורה צדק ויבקשו תורה ומשפט מפיו, וכן שיהיה מכהן לפני ה’ בבית המקדש. יתר על כן, זכה לרוח הקודש על ידי האורים והתומים שהיה לובש הכהן הגדול. משה מברך את השבט שיהיו עשירים ושיתגברו נגד כל אויביהם.
“לְבִנְיָמִן אָמַר…” (דברים לג, יב) – ברכו שיזכה שבית המקדש יהיה בנוי בחלקו.
“וּלְיוֹסֵף אָמַר…” (דברים לג, יג) – זכה שארצו תהיה משובחת ומבורכת: שופעת מים, פירות גבעות והרים. בנוסף, התברכו צאצאיו.
“וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹ
“וּלְגָד אָמַר…” (דברים לג, כ) – לפי שהיה סמוך לגבול, התברך שבארצו ישכון כאריה, כלומר שיפחדו מפניו, שכל הסמוכים לגבול צריכים להיות גיבורים. וכן, הוא עתיד להרחיב את גבולו על ידי מלחמות עצומות.
“וּלְדָן אָמַר…” (דברים לג, כב) – שיהיו אנשיו אנשי חיל וגיבורים. בנוסף התברך במי הירדן, שהירדן יוצא ממערת פמייאס שהיא מחלקו של דן.
“וּלְנַפְתָּלִי אָמַר…” (דברים לג, כג) – התברך שיהיה שבע רצון ומלא ברכת ה’, וזכה שים כנרת נפל בחלקו.
“וּלְאָשֵׁר אָמַר…” (דברים לג, כד) – היה מבורך מכל השבטים בבנים, ארצו מושכת שמן כמעיין, וגם מבורכת באוצרות ברזל ונחושת….(ע”כ)
וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל“. לפסוק זה יש פירושים שונים (פירוט); אך אולי אפשר לפרש שהפסוק מתאר את מטרת הברכות – לקבוע את השלטון בישראל: ה”מלך” שצריך להיות בישראל הוא – לא אדם אחד, אלא אסיפה של כל ראשי העם (כלומר, כל נשיאי השבטים).
הברכות שבאות בהמשך מגדירות את תפקידו של כל אחד ואחד מהשבטים בשלטון המשותף. להלן פירוש אפשרי (אחד מתוך רבים – בדרך דרש בלבד):
פסוק 6: “יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת; וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר
” – שבט ראובן אחראי להצלת חיים, מניעת מוות, וכשיש מתים – ספירת הגופות; בימינו היינו נותנים לו את משרד הבריאות, ואת שירותי זק”א ושירותי הקבורה.
פסוק 7: “
וְזֹאת לִיהוּדָה, וַיֹּאמַר: שְׁמַע ה’ קוֹל יְהוּדָה, וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ; יָדָיו רָב לוֹ, וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה.
” – שבט יהודה אחראי לתפילה, למעשי-ידיים, ולהגנה מאויבים; בימינו היינו נותנים לו את ניהול בתי הכנסת, את משרד התעשיה, ואת משרד ההגנה (= המחלקות במשרד הביטחון שאחראיות על הגנה, למשל פיקוד העורף).
פסוקים 8-11: “וּלְלֵוִי אָמַר: תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ, אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה, תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה. הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו, וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר, וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע; כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ, וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב, וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל; יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ, וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ. בָּרֵךְ ה’ חֵילוֹ, וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה; מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו, מִן יְקוּמוּן.
“- שבט לוי אחראי להוראה ולמקדש; בימינו היינו נותנים לו את משרד החינוך ואת הנהלת בית המקדש (שיבנה במהרה בימינו…) פסוק 12: “לְבִנְיָמִן אָמַר: יְדִיד ה’, יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו; חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם, וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן
” – שבט בנימין אחראי לקשר ה”ידידות” עם ה’; בימינו היינו נותנים לו, אולי, את משרד התרבות – שתפקידו למצוא דרכים מקוריות ורגשיות להתקרב אל ה’. פסוק 13-17: “וּלְיוֹסֵף אָמַר: מְבֹרֶכֶת ה’ אַרְצוֹ, מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל, וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת. וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ; וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים. וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם, וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם. וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ, וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה; תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו. בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו – בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו, אַפְסֵי אָרֶץ; וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם, וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה
” – שבט יוסף אחראי על החקלאות ועל התקפת האויבים; בימינו היינו נותנים לו את משרד החקלאות ואת משרד המלחמה (= המחלקות במשרד הביטחון שאחראיות על התקפה). פסוק 18-19: “וְלִזְבוּלֻן אָמַר: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ; וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ. עַמִּים, הַר יִקְרָאוּ – שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק: כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ, וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל
” – שבטי יששכר וזבולון אחראים, בשותפות, על הקשרים עם עמים אחרים, ועל המסחר הימי; בימינו היינו נותנים להם את משרד החוץ ואת משרד המסחר. פסוק 20-21: “וּלְגָד אָמַר: בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד: כְּלָבִיא שָׁכֵן, וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד. וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ, כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן; וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם – צִדְקַת ה’ עָשָׂה, וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל
” – הברכה לא לגמרי ברורה, אבל נראה שיש לה קשר לחוק ומשפט; בימינו היינו נותנים לו את משרד המשפטים. פסוק 22: “וּלְדָן אָמַר: דָּן גּוּר אַרְיֵה; יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן
” – הברכה קשורה לתנועה ויציאה ממקום למקום; בימינו היינו נותנים לו את משרד התיירות, או את משרד התחבורה. פסוק 23: “וּלְנַפְתָּלִי אָמַר: נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן, וּמָלֵא בִּרְכַּת ה’; יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה
” – הברכה קשורה להתפשטות וירושה של שטחים נוספים; בימינו היינו נותנים לו, אולי,אתמשרד ההתיישבות, הבינוי והשיכון.פסוק 24: “וּלְאָשֵׁר אָמַר: בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר; יְהִי רְצוּי אֶחָיו, וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ
” – שבט אשר רצוי ומקובל על כל אחיו, לכן ראוי לתת לו את משרד הפנים, או את משרד התקשורת; השמן הוא סמל לשפע ועושר – אולי הוא צריך לקבל גם את משרד האוצר (גם הוא משרד שדורש שיתוף פעולה רחב עם כל בעלי-התפקידים האחרים).
ואולי אפשר ללמוד מכאן שיטת-משטר חדשה: אפשר לחלק את הארץ לאיזורים גיאוגרפיים (לפי נחלות השבטים, או בדרך אחרת) ולקבוע שכל איזור יהיה אחראי על בחירת שר מסויים, למשל: תושבי הגולן יהיו אחראיים על משרד הבריאות, תושבי הגליל – על משרד החוץ, וכו’… כל אזרח יצביע לשר שהאיזור שלו אחראי עליו; הממשלה תהיה מורכבת מכל השרים שנבחרו; לא יהיה ראש ממשלה – כל החלטה תתקבל בהצבעה בין השרים.
היתרון של שיטה זו – כל אזרח יוכל להשפיע, לא רק על המפלגה שתיבחר, אלא גם על תחום ספציפי שנוגע יותר לחיים האישיים שלו. (ע”כ)
בפירוש ברכת משה לראובן נחלקים המפרשים לשתי קבוצות עיקריות: האחת מפרשת את הברכה בעקבות חז”ל, בזיקה לחטא שחטא ראובן כלפי יעקב אביו. הנציג המובהק לקבוצה הזאת הוא רש”י:
יחי ראובן בעולם הזה; ואל ימות לעולם הבא (ראו סנה’ צב.), שלא יזכר לו מעשה בלהה (בר’ לה:כב; ספרי דברים שמז). ויהי מתיו מספר – נמנין במניין שאר אחיו. דוגמא היא זו, כענין שנאמר “וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה… וַיִּהְיוּ בְנֵי-יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר” (בר’ לה:כב) – ולא יצא מן המניין.
אברבנאל מבטא בבירור את הקשיים שמעורר הכיוון הפרשני הזה:
ורחוק הוא שנאמר שהתפלל עליו עתה שיחיה בעולם ולא ימות בעבור בלהה – והיה ראובן כבר מת קרוב למאתיים וחמשים שנה. גם כי יתפלל שלא ימחה שבטו מישראל – ואם לא נמחה בימי יעקב אבינו ונמנה תמיד בתוך אחיו, איך ימחה עתה ויצטרך להתפלל משה עליו?
לכן, קבוצת הפרשנים האחרת מוצאת אירועים מאוחרים בתולדות שבט ראובן שאליהם רומז משה, וכיוון שהאמירה של משה כללית מדי, נתלו בה עובדות היסטוריות שונות ורחוקות זו מזו: חטא שבט ראובן במחלוקת קורח,[1] בחירתו בעבר הירדן המזרחי שאינו מבורך כעבר הירדן המערבי,[2] היחלצו למלחמה לפני שבטי ישראל[3] וגלותו מן הארץ לפני שאר השבטים.[4]
ריבוי האפשרויות ההיסטוריות מעמיד בספק את התאמתן לפירוש ברכת ראובן מלכתחילה. גם שבט גד[5] היה באותן סכנות שהיה בהן ראובן, החל בבחירתו לגור בעבר הירדן המזרחי והיחלצו לפני העם בזמן כיבוש הארץ וכלה ביציאתו לגלות בראש עשרת השבטים, ובכל זאת לא בירכו משה מעין מה שבירך את ראובן. על כן נראה שהמניע לברכה המסוימת הזאת אינו הסכנה שבשהות בעבר הירדן או הגלות ממנה. יתרה מזאת, גד היה צריך להתברך בברכת החיים יותר מראובן, כי הוא היה הראשון שביקש נחלה בעבר הירדן, כדברי הפסוק: “וַיָּבֹאוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר” (במ’ לב:ב), ולכן אם יש סכנה פיזית או פגם רוחני בבקשה הזאת,[6] הרי נשקפת סכנה קיומית גדולה ליוזם יותר מלנגרר אחריו
[1] ר’ חיים בן עטר בעקבות תלמוד ירושלמי סנה’ פרק י הלכה ד [כט, ג]. תפילת משה על ראובן נזכרת גם בהלכה א [כח, א].
[2] ר’ עובדיה ספורנו: “אע”פ שבחר ראובן בארץ טמאה מעבר לירדן שאינה מארץ ה’… ולפי זה אינה כל כך מוכנת לחיי עולם, מכל מקום יחי לבבו לעד”.
[3] ר’ יוסף בכור-שור, מפרש שמשה הרגיש אחריות על שסיכן את השבט. פרשנים אחרים רק עומדים על הסכנה שמאיימת הן על חלוצי הצבא הן על בני משפחותיהם שנשארים כמעט חסרי הגנה מאחור.
[4] ר’ לוי בן גרשום. הוא מנסה לענות גם על הקושיה מדוע נתברך דווקא ראובן מבין שאר השבטים הגולים, ותולה זאת בבכורתו.
[6] כפי שברור מתגובת משה לבקשה, וחז”ל הוסיפו: “אמר להם הקב”ה אתם חבבתם ממונכם יותר מנפשותיכם, חייכם אין בו ברכה, שנאמר ‘נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשׁוֹנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ'” (מש’ כ:כא; תנח’ מהדורת ורשא, מטות ז). ומדרש אגדה (מהדורת בובר לבמ’ לב:א, ד”ה ומקנה רב) הוסיף הסבר: “לפי שלקחו הם תחלה הנחלה, לכך הגלם סנחריב בתחילה”.
וה’ זוגות נקברו במערה
כלומר, שבמערת המכפלה נקברו “חמשה זוגות” – 10 איש, ובפירוש הספר, המיוחס למקובל קדמון מתקופת הראשונים נכתב:
ג’ נגלות וב’ נסתרות, הגלוים הם: אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. והנסתרות הם: אדם וחוה,משה וציפורה
ומבאר, שמשה הועבר ונקבר שם על ידי מלאכי השרת.[2]
עובדה זו במשך הדורות עוררה קושיות רבות וסחפה רבים ליישב זאת. בקונטרס ‘ולא ידע איש‘ שהתפרסם בשנת 2014 על ידי הרב חד”ש תועד מחקר מקיף על נושא זה ובו מסכם ומצרף את דעותיהם של חז”ל, ראשונים,[3] ואחרונים[
(ע”כ)
ומתוך מאמר מפורט על הנושא ב –
https://www.biu.ac.il/JH/Paras
“סיפור מותו של משה רבנו בפרשתנו זכה לגרסאות ספרותיות רבות מתקופת התנאים ועד ימי הביניים בסוגות מגוונות ביצירה היהודית.1
הסיפור המקראי כפשוטו מורכב וחושף פערים המתמלאים על-ידי מדרשי חז”ל לתקופותיהם, בדיונים נרחבים במחשבה היהודית [והנוכרית] ובפרשנות מרובה עד ימינו. סיבת מותו של משה רבנו, דרך פטירתו, צורת קבורתו ונושאים אחרים נדונים בגישות שונות, לעתים מנוגדות ניגוד בולט ומתמיה. לא נוכל, כמובן, במסגרת זו לדון במכלול הנושאים2, אך נתמקד באחדים מהם..סיפור מותו של משה רבנו בפרשתנו זכה לגרסאות ספרותיות רבות מתקופת התנאים ועד ימי הביניים בסוגות מגוונות ביצירה היהודית.1
הסיפור המקראי כפשוטו מורכב וחושף פערים המתמלאים על-ידי מדרשי חז”ל לתקופותיהם, בדיונים נרחבים במחשבה היהודית [והנוכרית] ובפרשנות מרובה עד ימינו. סיבת מותו של משה רבנו, דרך פטירתו, צורת קבורתו ונושאים אחרים נדונים בגישות שונות, לעתים מנוגדות ניגוד בולט ומתמיה. לא נוכל, כמובן, במסגרת זו לדון במכלול הנושאים2, אך נתמקד באחדים מהם.
הקבורה
דב’ פרק לד:ה-ו:
וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה’ בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה’: וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
לכאורה, מדובר בפטירת אדם בדרך כל בשר, ואף קבורתו מתוארת בדרך טבעית, אלא שעיון נוסף מעלה תמיהות.
רש”י:
‘ויקבר אותו’ – הקב”ה בכבודו. רבי ישמעאל אומר הוא קבר את עצמו, ….
מול בית פעור – קברו היה מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור, וזה אחד מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות:…
אם הוא קבר את עצמו כדברי קצתם ז”ל, עשתה זאת נפשו הנבדלת, כי הוא מת בהר ראש הפסגה, שמשם ראה את הארץ, כאמרו: (פס’ ה): “וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה” והקבורה היתה בגיא.
דהיינו גם אם נקבל את הפירוש של הקבורה העצמית, הרי מדובר שהיא נעשתה בדרך שאינה טבעית.
המדרש שלהלן ממחיש את הקושי בזיהוי מקום הקבורה (ספרי דברים פסקא שנז, ד”ה ‘ולא ידע’):
‘ולא ידע איש את קבורתו’ יש אומרים: אף משה אינו יודע מקום קבורתו, שנאמר: ‘ולא ידע איש את קבורתו’ ואין ‘איש’ אלא משה שנאמר (במד’ יב:ג): ‘והאיש משה עניו מאד’. וכבר שלחה מלכות בית קיסר שני סרדיוטות אמרו: “לכו וראו קבורתו של משה היכן היא” הלכו ועמדו למעלה וראו אותו למטה, ירדו למטה וראו אותו למעלה. נחלקו – חציים למעלה וחציים למטה, עליונים ראו אותו כלפי מטה ותחתונים ראו אותו כלפי מעלה. לכך נאמר: ‘ולא ידע איש את קבורתו.’
[1] רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹֹ, 1473- 1550-פרשן מקרא יהודי-איטלקי.המענה ששם הדרשן בפיהם של ישראל: “אלהים גנזו לחיי העולם הבא”, מסביר שמשה אכן לא נקבר אלא נגנז כאהרון אחיו [מופיע ברישא של המדרש שלא צוטט] בגנזי מרומים. הגניזה מבוטאת במילים “וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה”, התורה מעידה, כי אין איש יודע את מקום קברו ואף לא את דרך קבורתו.
במדרש מוצג משה רבנו כאנוש, אך גם בצורתו המופשטת השייכת לצבא מרום ולא ליושבי הארץ. לכן כל חיפושיו של מלאך המוות בארץ עלו בתהו. וכך המלאך [המוות] מואנש במדרש ומוגבל בידיעותיו, ואילו “האיש משה” מתואר כישות שמימית שאינה שייכת כביכול ליושבי הארץ.
ייתכן שהגניזה נזכרת במשה כי הוא מייצג את התורה [“תורת משה”], לכן היחידים שמסוגלים היו להשיב למלאך המוות על אודות הימצאותו של משה היו ישראל, כי תורתו לא בשמים היא.
לכן אף הקב”ה מבכה את מותו של משה רבנו, כי הייצוג האנושי של התורה עלי אדמות נגנז במרומי עליונים.
נסיים דברינו בציטוט מדברי הרמב”ם, בהקדמה למשנה[1], על מותו של משה רבנו: “שהיה זה מותו בשבילנו, לפי שחסרנו אותו, והחיים בשבילו, למה שעלה אליו.”
…..וַיִּשְׁכֹּן֩ יִשְׂרָאֵ֨ל בֶּ֤טַח בָּדָד֙ עֵ֣ין יַֽעֲקֹ֔ב אֶל-אֶ֖רֶץ דָּגָ֣ן וְתִיר֑וֹשׁ אַף-שָׁמָ֖יו יַֽעַרְפוּ טָֽל: {כט} אַשְׁרֶ֨יךָ יִשְׂרָאֵ֜ל מִ֣י כָמ֗וֹךָ עַ֚ם נוֹשַׁ֣ע בַּֽיהֹוָ֔ה מָגֵ֣ן עֶזְרֶ֔ךָ….
חזק חזק ונתחזק
חג שמח
ערב שבת שלום
להת