בראשית – תשע”ח

From:
Date: 2017-10-15 12:36 GMT+11:00
Subject: בראשית ברא…. וירא א-להים… והאדם ידע
To:

עיונים קודמים

 

בראשית – תשע”ד

http://toratami.com/?p=53

תשע”ה

http://toratami.com/?p=258

(למה בריאה… החטא ועונשו, קין והבל, 10 דורות. בני א-להים, חרטת א-להים)

תשע”ו

http://toratami.com/?p=461

(על – בראשית ברא…, ורדו בדגת הים…אכילת בשר. ויטע גן….. נשי למך…נעמה)

פרשת בראשית – תשע”ז

http://toratami.com/?p=657

(על: יום ושבוע, נושאי הפרשה, הבריאה, תוהו ובוהו…רוח א-להים, פרו ורבו, יעזב איש…ודבק באשתו, ארור אתה מן האדמה, השוואת סיפורים

חידון השבוע

  1. מה הן הפסוקים (לפחות שניים) המטרידים ביותר בפרשתנו?

איזה סיפור – מבין האוסף המגוון של סיפורי הפרשה לוקה ביותר מבחנה הגיונית?

פסוק מההפטרה

כִּֽי־תַעֲבֹ֤ר בַּמַּ֙יִם֙ אִתְּךָ־אָ֔נִי וּבַנְּהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּךָ כִּֽי־תֵלֵ֤ךְ בְּמוֹ־אֵשׁ֙ לֹ֣א תִכָּוֶ֔ה וְלֶהָבָ֖ה לֹ֥א תִבְעַר־בָּֽךְ

הקדמה כללית

פרשות בראשית ונח הן פרשות מטרידות במיוחד. הן מתארות “אירועים היסטוריים” שלקורא האובייקטיבי קשה לקבלן או לפחות לקבלן כפשוטן.

סיפורי התורה נכתבו/נערכו לפני כ – 2,000 שנה. יש להניח, והרבה מדיוני חז”ל באלף הראשון מראים שאכן כך האמינו, הן פשוטי העם והן מלומדים של אותם ימים, מה שכתוב כך היה. בינתיים התפתח המדע התפתחה המחשבה הפילוסופית, ואז הפשוט נעשה סימבולי או אלגורי או מיסטי.

מצד אחד קיימת המסורת והאמונה, מצד שני קיים המדע המעשי והתיאורטי ובקצה אחד ניצבים אנשי הדת, מצד שני המדענים האתאיסטחם ובאמצע נעים “המפשרים” למיניהם שמנסים אולי לומר שכולם צודקים.

ובצד, או יותר נכון במרכז הדתי היהודי, המחזוריות השנתית של קריאת פרשות התורה בעינה עומדת. ברקע אי שם במוח מרחפת ההכרה שאם נבטל את התורה לא תהיה לנו האומה היהודית נקודת אחיזה כלשהי.

לסיכום, אם לא משנים את הכתוב בתורה, יש צורך, יותר נכון יש הכרח למצא הסברים, לכל סיפור תמוה, פסוק לא ברור או מילה מטרידה. איך אומרים — לכל בעייה קשה יש לפחות תשובה אחת פשוטה שהיא …???… לא

 

פסוקי השבוע

וייברא א-להים

ויטע ה’ א-להים

‘וישע ה

‘וינחם  ה

 

ערב שבת שלום

פתיחה

בראשית ברא, בטוי שכל ילד (ואיש) יהודי יודע בע”פ. ותוכן הפרשה ידוע בחלקו לכל אדם תרבותי בעולם

וכידוע בהתאם לפשט הכתוב, הפרשה שמכסה  כ – 1,000 שנות היסטוריה  מנסה ועונה על שאילות מסקרנות על תחילתה של הציביליזציה בהתאם לדעות או לידע של האדם החושב  בתקופת התנ”ך או ליתר דיוק בתקופת תחילת ההתישבות של עם ישראל הצעיר בארץ כנען התנ”כית.

לרענון על תוכן הפרשה, מבלי לקרא אותה בחומש ניתן לעיין ב –

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA

נושאים עיקריים

2 נושאים בפרשה

2.1 בריאת העולם

2.2 חטא עץ הדעת

2.3 קין והבל

2.4 הבן השלישי

2.5 עשרת הדורות

2.6 חטא בני האלוהים

נושאים משניים

3.1 בריאת האישה

3.2 משפחת למך וכו’

3.3

אוסף (גדול) של מאמרים מתוצרת אוניברסיטת בר-אילן ניתן ב –

https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/bereshit/bereshit.shtml

(מומלץ למי שיש זמן וסבלנות ו – רצון עז)

ואוסף מאמרים על פרשת בראשית (והתורה) מתוצרת החברה הרפורמית ניתן ב –

http://reform.org.il/Heb/holidays/weekly-portion.asp#בראשית

(מומלץ כנ”ל)

ברור שעצם מיקומה של הפרשה “בראשית” = ההתחלה, ותוכנה הן הפשטני הן האלגורי והן המיסטי נתנו דלת פתוחה לחוקרים וללומדים, והשאילה הראשונה (ובעצם לא הכי חשובה) היא – למה התכוון המשורר? והתשובה המובת מאליה היא ש”המשורר” מת מזמן – או שבדחילו ורחימו, היצירה הוכתבה ע”י הבורא הנצחי, וכוונותיו הושארו סתומות בכוונה, כדי לשמש לנו חומר להפוך בו ולהפוך בו . ולנו כיום יש ביד,  פיסת קלף שבין שתי הברירות – להשליכה או לשומרה,  בחרנו, או בחרו עבורנו ורבים עדיין בוחרים, לשומרה.

אז מה עושים עם זה?

  1. בוחרים מאמר או יותר מהאוסף לעיל ולומדים.
  1. קוראים את הפרשה מספר פעמים ועושים חושבים.

וזה מה שנעשה במשך 2,000 שנות. כי לפני כ – 2,000 שנות החליטו מנהיגיה הרוחניים של מה שנקרא אז  “העם הישראלי” להפוף את הכתוב על הקלף כידע קדוש ונצחי. והתוצאות רבות, החל בדיונים על המילה “בראשית” או אפילו האות “ב” וכלה בהסברים פילוסופיים ומיסטיים על כל משפט או צירוף מלים או שימוש במילה זו או אחרת ואפילו אי-שימוש במלה שהייתה יכולה להיות יתר מתאימה למבנה המשפט.

נושאים ופסוקים לעיון נוסף

  1. ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם, ויכל א-להים ביום השביעי

שני משפטים יפים, מרשימים ומשרים “הוד ורוממות” לפחות ליהודי המסורתי, כל יום שישי בערב.

מתוך

https://www.mayim.org.il/?parasha=%D7%95%D7%99%D7%9B%D7%9C-%D7%90%D7%9C%D7%94%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99

…. האם הייתה או לא הייתה בריאה ועשייה ביום השביעי – בדברינו שישה או שבעה ימי בראשית

1

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת בראשית פרק ב סימן ב

“ויכל א-להים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה” – והלא לא עשה כלום מעשה ביום השביעי, והיאך כתב ביום השביעי? כלומר, ביום השביעי בהיותו יום שביעי, אז כלתה המלאכה. כי יום השביעי עצמו, הוא מן המלאכות. ואף על פי שלא נהייתה בו מלאכה, שעות של יום השביעי נקראו מלאכה, כי עלו למספר שבעת הימים להיקרא שבוע אחד, כי מלאכתו אשר עשה כל ששת הימים בששי נשלמה.

דבר אחר: “ויכל א-להים ביום השביעי” – טרם יום השביעי, כי ביום משמע טרם ומשמע בו בעצמו, כמו “ביום הזה באו מדבר סיני” (שמות יט א) והוא בו בעצמו. ויש ביום שהוא טרם, כמו “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם” (שם יב טו), והוא קודם יום טוב….. (ע”כ. מומלץ)

ומתוך מאמר על 6 או 7 ימי בריאה של אותו מקור ב –

https://www.mayim.org.il/?parasha=%D7%A9%D7%99%D7%A9%D7%94-%D7%90%D7%95-%D7%A9%D7%91%D7%A2%D7%94-%D7%99%D7%9E%D7%99-%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA

….

ויקרא רבה פרשה יא תחילת פרשת שמיני3

“ויהי ביום השמיני” (ויקרא ט א)4 – רב אהבה בר כהנא פתח: “חכמות בנתה ביתה, חצבה עמודיה שבעה, טבחה טבחה, מסכה יינה …” (משלי ט א). ר’ ירמיה בר לעזר פתר המקראות בברייתו של עולם. “חכמות בנתה ביתה” – זה הקב”ה שברא את כל העולם כולו בחכמה, שכתוב: “ה’ בחכמה יסד ארץ” (שם ג יט). “חצבה עמודיה שבעה” – אלו שבעת ימי בראשית,5 שנאמר: “כי ששת ימים עשה ה’ … וביום השביעי שבת וינפש” (שמות לא יז).

ומתוך מאמר שלישי  ב –

http://tora.us.fm/tnk1/jdl/MefarsheyTanach001-02.htm

[א] ויכלו: כלל שאחר הפרטים, כאומר עם זה נשלמו השמים וגו’. וכל צבאם: הכוכבים נקראים צבא השמים, וכאן אומר צבאם על השמים והארץ יחדו, כלומר כול מה שנשמים, וכול מה שבארץ, ונראה, שצבא ענינו קיבוץ דברים המתיחסים לדבר אחד, וכאן יורה קיבוץ כלל הנמצאים המתיחסים לשמים ולארץ.

[ב] ויכל אלהים וגו’: דבק עם סוף הפסוק, הואיל וביום השביעי כבר כילה כל מלאכתו, לפיכך שבת ביום השביעי. והנה ויכל הוא עבר שכבר נשלם, וכמוהו רבים. ובתרגום המיוחס לשבעים זקנים, וכן בס”ת של כותים כתוב: ביום הששי, וכבר ראה קליריקוס שאינה אלא הגהה ותיקון, וכמו שאמרו בתלמוד (מגלה ט’ ע”א), שהרי אם היה, שהיה כתוב מתחילה ויכל אלהים ביום הששי, אין שום טעם שתעלה על דעת אדם להגיה ויכל בשביעי, ובהפך אם מתחילה היה כתוב בשביעי, הדבר מובן שהיה הלשון קשה להמון, ועמדו והגיהו בששי וזה כלל גדול על דבר החילופים הנמצאים בספר הכותים, שכולם הגהות שהגיהו חכמיהם במעוט בינתם וקלות דעתם. וכמו שביאר בטוב טעם ודעת החכם גזניוס בספרו על הנוסח השומרוני של התורה, וגם החכם די רוסי, אעפ”י שנפתה לפעמים אחרי הנוסח השומרוני ולא הבין כל מה שהבין גזניוס, מ”מ כתב דרך כלל כדברים הבאים: בכל שפה ובכל תקופה יש צורות נכונות וצורות לא נכונות, מחברי ספרי הקודש לא כולם ולא תמיד כתבו לפי חוקי הלשון. לכן אל נהיה נחפזים לדחות נוסחא “לא נכונה”. להפך נוסחא “לא-נכונה” לרוב אמיתית יותר, שהרי מאד מתקבל על הדעת, שהסופרים נקטו נוסחא “נכונה” במקום “לא נכונה”, אבל כלל וכלל לא מתקבל על הדעת ההיפך. וישבות: השביתה אין ענינה מנוחה, אלא הפסק מעשיית מלאכה.

[ג] ויברך: הוסיף לו מעלה על שאר הימים. ויקדש אותו: גמר בדעתו, שיהיה היום ההוא מופרש לכבוד האל ואסור במלאכה. והנה ידוע, כי אין יום השביעי נבדל בטבע משאר ימים, אלא ביתרון ובחסרון הלבנה, וגם אלו אינם לשבעה ימים מצומצמים, כי החודש הוא כ”ט י”ב תשצ”ג, לא כ”ח ימים מצומצמים כדי שיהיה רביעיתם ז’ ימים; א”כ לא נאמר ענין זה אלא כהקדמה למצות השבת, וכן כל עצמם של ששת ימי הבריאה לא נכתבו אלא לכוונה זאת, (ע”כ)

  1. ויראו בני הא-להים

כבר עיינתי בפסוק זה לפני שנתיים (לעיל) אבל הפסוק ממשיך להטריד  אותי, אז אשלים בעוד הסבר מתוך

http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=7891

א. בני-האלוהים

בר’ ו’, א-ב:” ויהי כי-החל האדם לרב על-פני האדמה, ובנות ילדו להם: ויראו בני-האלוהים את-בנות-האדם, כי טובות הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו.”

“טובות” פירושו; יפות-מראה, הקבל בר’ מ”א, ב לפס’ כו שם. אבל מי הם בני-האלוהים?

עפ”י איוב א’, ו וב’, א באים בני-האלוהים “להתיצב על-ה'”, כשם שעומד עליו “צבא השמים” (מל”א כ”ב, יט) ועומדים ממעל לו “שרפים” (ישע’ ו’, ב) בחזון הנבואי. עפ”י איוב ל”ח, ז מריעים “כל-בני אלוהים” עם בריאת העולם, ועפ”י תה’ פ”ט, ז נמצאים “בשחק” “בני אלים”, שאין סיבה שלא לזהותם עם “בני-האלוהים”. אם כן, יצורים אלוהיים הם אלה. ומדוע ייקראו “בני-אלוהים”?

כותב פרופ’ מ”ד קאסוטו1: “אין די להגיד, שכשם שהביטוי ‘בני הנביאים’ פירושו: האנשים השייכים לחוג הנבואה, כך הביטוי ‘בני האלוהים’ פירושו: העצמים השייכים לחוג האלוהות. מכיון שהמסורת הלשונית והספרותית העברית אינה אלא המשך של המסורת הלשונית והספרותית של הכנענים, עלינו להתחיל מזו. בכתבי אוגרית הביטוי ‘בן אל’ (כלומר: בני אל) מורה על האלים בכלל, והביטוי ‘מפח’רת בן אל’ או ‘פח’ר, בן אלם’ (בני אלים) מורה על עדתם ועל אסיפתם של האלים. ובכתובת פיניקת: ‘מפחרת אל גבל קדשם’, כלומר: עדת אלי גבל הקדושים. מאידך גיסא, ההשקפה הדתית הישראלית, שאינה מכירה אלא אל אחד, מרכזת בה’ או בשליחיו את כל הכוחות ואת כל התפקידים שהיו העמים האליליים מייחסים לאלים השונים, כגון הנהגת צבא השמים או יתר התופעות הטבעיות;… ומכיון שלפי זה נכנסו המלאכים במקומם של האלים הכנעניים, הביטויים שהיו מורים על כללותם של האלים ועל קהל עדתם שינו את הוראתם בהתאם לתהליך זה. הביטויים ‘בני אלים’ או ‘בני (ה)אלוהים’, וכן ‘עדת אל’, ‘קהל קדושים’, ‘סוד קדושים’, נעשו בכתבי המקרא למונחים מורים על פמיליה של מעלה, על עדת המלאכים העומדים לפני ה’ לשרתו”.

בדבריו אלה מתרץ קאסוטו את הקושיה ששאל קודם לכן2: “(הענין) המסופר כאן אינו מתאים לאופיים של המלאכים הנזכרים ביתר הפרשיות שבספר בראשית. שם רואים אנחנו תמונות טהורות ונעלות, מייצגות את ה’, מדברות בשמו ופועלות בשליחותו; וכאן מופיעות לפנינו אישיויות פועלות באופן עצמאי, ולאו דווקא בטהרה יתירה”.

כלומר: אמנם גם בספור זה בני-האלוהים נחותים מן האלוהים, אשר בכוחו לגזור עליהם גזירות (פס’ ג, וראה לקמן ב-ד), אבל יחד עם זאת הם שומרים עדיין על עצמאותם של אלים בזכות-עצמם. אין, לדעתי, גם כאן סתירה מיוחדת לתפישת התורה: אם ניתנה בחירה חפשית לאדם, יצור כפיו של הקב”ה, האוכל מעץ-הדעת למרות האיסור המפורש, מדוע לא ייהנו גם בני-האלוהים מאותה חירות עצמה, גם כשהם נתונים, עפ”י התורה, לרשותו המוחלטת של האל הכל-יכול?

ברוח זאת פירשו את עניננו זה יוסף בן-מתתיהו (קדמ’ א’ ג’ 1), ידידיה האלכסנדרוני (על הענקים ב’ 358), ספר חנוך-א’ (ו’, ב’ וגו’), ספר היובלים (ה’, א’) ועוד. אבל הפרשנות המסורתית, המבינה את “באדם” של פס’ ג כפשוטו, מנסה לתפוש את בני האלוהים כבשר ודם, ומענינים דברי אברבנאל לפסוקנו: “כבר ידעת מה שכתבו במדרש ושנו בפרקי ר’ אליעזר ומשולש בגמרא בענין בני האלוהים, שהיו מלאכים, ואם באנו למלות הכתוב, אין ספק, שיתיישב בו הדעת הזה היטב – אבל לא יתייחס לענין הפרשה כולה. שאמר: ‘וירא ה’ כי רבה רעת האדם בארץ’, ‘וינחם ה’ כי עשה את האדם‘, ‘ויאמר ה’: אמחה את האדם‘ – שכל זה אי-אפשר שיתיישב במלאכים… ודברי חז”ל באמת יש להם סוד, ואינן כמשמעותם, כמו שלקחום האומות”.

האמת היא, שאין “באדם” של פס’ ג מכוון לאדם בכללו (ר’ לקמן), ועל הקשר הסיבתי שבין חטאם של בני-האלוהים וענשו של האדם עוד נשמע (ר’ ה, בסוף).

והסוף – אין סוף העולם ממשיךהאדם ממשיך לחטא וא-להים ממשיך להעניש –  כי

  1. לא יידון רוחי באדם

פשט הכתוב, א-להים חושב ושוקל את צעדיו – יפה

מתוך המאמר לעיל

ב. באדם = בזרעם

בר’ ו’, ג: “ויאמר ה’: לא ידון רוחי באדם לעולם; בשגם הוא בשר, והיו ימיו מאה ועשרים שנה.”

הצורה “ידון” יכולה להיות מגזרת ע”ו, בין אם נתפסה כלשון “ידן”, דהיינו: עתיד מקוצר שבאיסור (הקבל “אל ישב” בתה’ ע”ד, כא), או כצורה שניה של “ידון” (הקבל “וישב” = וישוב בדנ’ י”א, י; כח). סומאכוס כתב בתרגומו: κρινεί, וזה מניח את הגירסה העברית “ידין”, מגזרת ע”י.

תרגום השבעים, תרגום-אונקלוס והפשיטתא מניחים גירסה עברית מעין ידור, ילון, יכון וכדומה, אבל קאסוטו3 אינו גורס כאן תיקון וגוזר את התיבה ידון = ידן מן השורש דנן, בערבית دَنّ “שהוראתו בבנין הרביעי ‘להישאר, להתקיים'”. הדבר ייתכן, אבל הקבלת תה’ ל”ז, ז (דום לה’ והתחולל לו) לאיוב ל”ה, יד (דין לפניו ותחולל לו) מוכיחה, שגם לפועל דין = דון יש משמעות של שהייה. אם כן, אמנם אין להניח גירסה שונה מן הגירסה המסורתית, שפירושה עכ”פ “להשאר בהתמדה” (קאסוטו שם).

קשה היא המלה “באדם”. ברי, שאין הכוונה לאדם בכללותו, הואיל וידוע כבר מבר’ ג’, יט (כי עפר אתה ואל-עפר תשוב), שאין האדם בן-אלמות, ואין טעם להודיענו עתה מחדש: “לא-ידון רוחי באדם לעולם”; וכן אין טעם להודיענו עתה, שהאדם “הוא בשר”, כי-על-כן בשר הוא מלכתחילה (בר’ ב’, כג); וכן לא נכון, שימי האדם יהיו מעתה “מאה ועשרים שנה”, ראה המספרים בבר’ י”א, י-לב; כ”ה, ז; ל”ה, כח; מ”ז, כח, ואפילו דה”ב כ”ד, טו. הפרשנות המסורתית, התופשת “באדם” – באדם בכלל, מוצאת פירוש אחר לענין מאה ועשרים השנה (ר’ לקמן ד), אבל קאסוטו מצמצם, בצדק, את המושג “באדם” באמרו (שם): “אמר ה’: ‘רוחי, רוח החיים אשר נפחתי באפיו של אדם, לא יישאר באדם לעולם’, כלומר, שהבנים שנולדו מזיווגי בני האלוהים עם בנות האדם, מכיון שהם בני אדם מצד אמותם, לא יהיו בני-אלמות כאבותם, אלא ימותו בשעתם ככל בני המין האנושי”.

גם תרגום-השבעים מצמצם את המושג “באדם” כאן, באמרו: “באדם הזה”. ובדומה לכך ר’ סעדיה גאון, המתרגם: “בבני-אדם אלו” – ואין הדבר ברור, כי טרם נזכרו צאצאים, והצאצאים-הנפילים שייזכרו בפס’ ד לא באו אלא כהערה להודיענו, שאמנם הכוונה בפס’ ב לצאצאים, ולא לאדם בכללו; המלה “באדם” לכשעצמה נשארת קשה.

ברור יותר תאור הענינים האלה בספר חנוך-א’ י’ ט’: “ואל גבריאל אמר ה’: ‘צא לקראת הממזרים והמתועבים וילדי הזמה, … ושלחתם איש ברעהו, למען ישמידו איש את רעהו במלחמה, כי ארך-ימים לא יהיה להם’“.

על יסוד כל אלה ניתן לשער, שהגירסה העיקרית בפסוקנו היתה “בזרעם” (של בני-האלוהים שבפס’ ב), ולא “באדם”, ואילו התיבה “באדם” נתהוותה תוך התדמות (“זווג-מלים”) לתיבה “האדם” המופיעה בשני הפסוקים הקודמים לפסוקנו. כי כן קוראים אנו בספר “מכלל יופי” לר’ שלמה בן-מלך: “… ‘ושלושים עירים להם’ (שופ’ י’ ד), כמו ‘ערים’, ומנהג ‘ערים’ הפ”א קמוצה; ובא בהיראות היו”ד עי”ן-הפועל, לזוגו עם ‘עירים’ שזכר (שם), והוא ענין אחר; והוא דרך צחות”. ר”ל, שנשנתה התיבה “ערים” ונעשתה “עירים” בהשפעת “עירים” שלפניה, וזהו “זיווג-מלים”, אחת המידות בחקר נוסח-המקרא. הקבל “את מוצאך ואת מבואך”, מבאך קרי (תחת מבואך), תוך התדמות ל-מוצאך (שמ”ב ג’, כה). שינויים רבים ישוחזרו במקרא לאור כלל זה, כדלקמן: בשמ”ב כ”ב, א יש לקרא (עפ”י תה’ י”ח, א) “ומיד שאול” תחת “ומכף שאול”, כי זווגה התיבה “ומיד” לתיבה “ומכף” שלפניה; במל”א י’, כב יש לקרא (עפ”י דה”ב ט’, כא) “עם עבדי חירם” תחת “עם אני חירם”, כי זווגה התיבה “עבדי” לתיבה “אני” שלפניה; במל”ב כ’, יב יש לקרא (עפ”י ישע’ ל”ט, א) “כי חלה ויחזק” תחת “כי חלה חזקיהו”, כי שובשה התיבה “ויחזק” בהשפעת התיבה “חזקיהו” שלפניה; בדה”א ג’, ב יש לקרא (עפ”י שמ”ב ג’, ג) “השלישי אבשלום” תחת “השלישי לאבשלום”, כי הושפעה התיבה “אבשלום” מן התיבות “לאחינועם”, “לאביגיל” שבפס’ הקודם. וגם כשאין מקבילות נקרא בעל-כרחנו “חמשים באמה” תחת “חמשים בחמשים” בשמ’ כ”ז, יח (הקבל “מאה באמה” שלפניו); ונקרא “עשרה זהב” תחת “עשרה עשרה” בבמ’ ז’, פו (הקבל שם יד; כ וכו’); ונקרא “חזק ואמץ” תחת “חזק וחזק” בדנ’ י’, יט (הקבל יהושע א’, ט; יח) – כי זווגה בכל אלה תיבה אחת לתיבה שלפניה.  ונקרא “בשלוה” תחת “בירושלים” בזכר’ י”ב, ו, כי שובשה התיבה “בשלוה” בהשפעת התיבה “ירושלים” שלפניה; ונקרא “צדקיהו” תחת “יהויקים” בירמ’ כ,ז, א, כי נכתב “יהויקים” בהשפעת פס’ א של פרק כ”ו שלפניו (הקבל ירמ’ כ”ז, ג; יב); ונקרא “מן הבמה” תחת “לבמה” בדה”ב א’, יג, כי הושפעה “מן הבמה” ע”י “לבמה” אשר בפס’ ג שם (בפס’ ג הולך שלמה גבעונה, בפס’ יג הוא בא משם). במל”א ט”ו, י יש לקרא (בעקבות דה”ב י”ג, ב4) “מיכיהו בת-אוריאל מן-גבעה” תחת “מעכה בת-אבישלום”, כי זווגו התיבות “מיכיהו בת-אוריאל מן-גבעה” לתיבות “מעכה בת-אבישלום” אשר בפס’ ב שם.

נקרא, איפוא,את הרישא של פסוקנו: “ויאמר ה’: ‘לא ידון רוחי בזרעם לעולם'”. הקבלה לכתוב זה נמצא בתה’ כ”א, ט; יא: “תמצא ידך לכל אויביך, ימינך תמצא (= תמחץ, זיווג-מלים, ר’ לעיל) שונאיך; פרימו מארץ תאבד וזרעם מבני אדם”. זאת לאויביו של הקב”ה, ואשר לאוהביו, ילמדנו הנביא (ישע’ מ”ד, ג): “כי אצק מים על-צמא ונוזלים על-יבשה – אצק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך”.

ג. בשגם = בעונם

בהמשך הפסוק, “בשגם הוא בשר”, מנוקדת התיבה “בשגם” בספרים מדוייקים בפתח, ופירושה: “באשר גם הוא”. שיעור המחצית הראשונה של הפסוק יהיה, איפוא: “לא ידון רוחי בזרעם לעולם, באשר גם הוא בשר” – גם הוא, זרעם, כמו האמהות. ניקוד ה-ש בפתח ודגש-חזק אחריו ידוע לנו גם משירת-דבורה (שופ’ ה’, ז: שקמתי), ובשופ’ ו’, יז (שאתה) הניקוד הוא בקמץ מפני תשלום-דגש. אבל הצירוף בש- במובן “באשר” שייך לרובד מאוחר של הלשון (יונה א’, יב; יז; קהלת ב’, טז), ומקומו לא יכירנו בשריד ספרותי עתיק זה, המשקף מוטיב מיתולוגי ידוע על הטרגדיה של בני-אלים, שהינם בכ”ז בני-תמותה (גילגמש, אכילס).

בתנ”ך בומברג משנת 1524-25 מנוקדת התיבה “בשגם” בקמץ, ובעקבותיו הלכו “מקראות גדולות”. פירושה יכול להיות כפירוש בשגם, וצורת-הפסק היא – אבל יש תופשים את הסיום ככינוי נסתרים ומפרשים: בשגגתם (ושם-העצם המשוער הוא שג, על-דרך גן וכיו”ב). אבל מעשי בני-האלוהים זדון הם, ולא שגגה!5

אנחנו מחפשים את פתרון השאלה בכיוון אחר.

“שריה” של עזרא ב’, הוא “עזריה” של נחמיה ז’, ז; וכן “שריה” של נחמיה י”א, יא הוא “עזריה” של דה”א ט’, יא; שני השמות שכיחים למדי, וייתכן לומר, שנקראו אנשים אלה בשני שמות. אבל בדה”ב כ”א, ב נמנו בין בני יהושפט “עזריה” וגו’ “ועזריהו”, ולא ייתכן, שנקראו שני בנים לאב אחד בו בשם. נראה יותר, ששמו של הראשון שריה, ואין עזריה אלא שיבוש, שנתפרקה בו האות ש- לשתי האותיות עז-, כי נחשבה בטעות לשילובן של שתי אותיות אלה. ע”י הנחת התחלפות ש- – עז- יתברר לנו אחד הכתובים הסתומים ביותר במקרא: נראה לנו, ששתי התיבות “ויעזבו ירושלים” שבנחמיה ג’, ח היו מעיקרן “וישבי ירושלים”6, ומקומן הראשון היה בסוף פס’ ט שם7.

התחלפות האותיות ו’-ז’ מפני דמיונן ידועה: הקבל, למשל, “ואת” של יחז’ מ”ז, יז-יט ל-“זאת” שם כ. לפיכך תיתכן התחלפות ש’-עו’, בדומה להתחלפות ש’-עז’ שהוכחנו לעיל: “שבר” בנחמ’ ב’ יג; טו יש לקרא, אולי “עובר” (הקבל ואעבר, לעבר בפס’ יד שם)8; “השל” בשמ”ב ו’, יש לקרא, אולי, “העול”.

וכן ידועה החלפת האותיות ג’-נ’ מפני דמיונן: הקבל, למשל, “בנב” של שמ”ב כ”א, טז ל- “בגוב” שם יח-יט.

לאור כל אלה קרוב לשער, שגם במלה הקשה שבפסוקנו “בשגם” יש להחליף את ה-ש’ ב-עו’ ואת הג’ בנ’, כדי לשחזר את הגירסה המקורית המשוערת: “בעונם”. מעתה נניח, שגירסתו העיקרית של מחציתו הראשונה של פסוקנו היתה: “ויאמר ה’: ‘לא-ידון רוחי בזרעם לעולם; בעונם הוא בשר”.

ד. והיו ימיו מאה ועשרים שנה

“ימיו” של מי? – של “זרעם” של בני-האלוהים, כמובן, אשר “בעונם הוא בשר”, ר’ גם דברי קאסוטו לעיל ב, אשר צמצם את מובן “באדם” ופירשו גם הוא על הצאצאים. הפרשנות המסורתית, התופשת “באדם” כפשוטו, באדם בכללותו, מפרשת את כתובתנו זה בשתי דרכים, אשר את האחת יפסול ראב”ע, ואת השניה מ”ד קאסוטו.

ראב”ע: “והיו ימיו – יש אומרים, שזה קצב כל האדם, ואם מצאנו יותר מכן, מצאנו מעט; רק על הרוב ידבר; ואין זה אמת, כי הנה שם חיה שש מאות, וכל הדורות אחריו היו שנים רבות (ר’ לעיל ב),… ומימות דוד עד היום שבעים או שמונים שנה (הקבל תה’ צ’, י). והאמת, מה שאמר המתרגם ארמית (תרגום אונקלוס), שנתן קץ לאדם, … ואם ישובו – יימלטו, ואם לא ישובו – וימותו”.

קאסוטו (שם, עמ’ 173): “והיו ימיו מאה ועשרים שנה – שני פירושים נאמרו על משפט זה: א) עד מאה ועשרים שנה אאריך להם אפי, ואם לא ישובו, אביא עליהם מבול (כלשונו של רש”י); ב) מידת חיי האדם על הארץ תהיה מעכשיו מאה ועשרים שנה. הפירוש הראשון אינו אפשרי, לא רק מפני שעוד לא נזכרה הרשעה של דור המבול, … אלא גם מפני שאין בהמשך הכתוב שום רמז לזה, שהמועד עבר, והחוטאים לא שבו”.

חבל, שאין קאסוטו מסתייג בהמשך דבריו גם מהפירוש השני, בתפשו הפעם “באדם” כפשוטו, לאחר שצמצם את מובן המלה קודם לכן, ר’ לעיל ב. ובזה טעה גם אברבנאל, ודווקא בהזכירו את חיי משה רבנו, המקרב אותנו להבנת כל הענין הזה; אומר אברבנאל לפסוקנו: “ובמדרש אמרו: ‘מניין שנזכר שם משה קודם שנולד? שנאמר: ‘בשגם הוא בשר’ – חושבניה ד-בשגם כחושבניה של משה (‘משה’ בגימטריא ‘בשגם’)’. העירו לזה למה שביארתי, שמשה חי ק”כ שנה, במספר הנזכר בפסוק הזה, כי כל החיים האפשריים לאדם בשגם הוא בשר, שהם מאה ועשרים שנה, חיה משה”.

אין מאה ועשרים שנה “כל החיים האפשריים לאדם”, כדברי אברבנאל, לאחר שאחיו של משה יחיה מאה ועשרים ושלוש שנים (במ’ ל”ג, לט), ואביו אפילו מאה שלושים ושבע (שמ’ ו’, כ); ועוד בדורות מאוחרים יותר יחיה יהוידע הכוהן מאה ושלושים שנה (דה”ב כ”ד, טו). אבל מאה ועשרים השנה של משה רבנו ע”ה הם המפתח להבנת ענין מאה ועשרים השנה של זרע בני האלוהים.

ואם נאמר לפי פירושנו (לעיל ב), על “זרעם” של בני האלוהים, שימיו יהיו “מאה ועשרים שנה”, הייתכן, שלא יימצא במקרא או בספרות המאוחרת חומר להבנת התפישה הזאת?

עפ”י ר”ה י”א, א’ אומר משה לפני מותו: “היום מלאו ימי ושנותי”, כלומר, זה יום מותו שנקבע מאז, למרות אשר “לא-כהתה עינו ולא-נס לחו” (דב’ ל”ד, ז). משה הוא “איש האלוהים” הראשון במקרא (דב’ ל”ג, א), וזה מכניס אותו, אולי, אל בין “הגבורים אשר מעולם, אנשי השם”, אשר מזרע בני האלוהים (בר’ ו’, ג) גם אם לא נסכים לדעתו של יעקב9, שמספר יחיד של “בני האלוהים” הוא “איש אלוהים”, כי “בן-האלוהים אין” – כי הרי נזכר “בר-אלהין” בדניאל ג’, כה. אבל יפה מעיר יעקב (שם 177, באמצע): “גם לאיש-האלוהים השני, לאליהו, מלאו, כנראה, מאה ועשרים שנה, כי רק כך יובן הספור על עלייתו “בסערה השמים” (מל”ב ב’, א-יח). בני הנביאים נגשים במקומות שונים אל אלישע לאמר: ‘הידעת, כי היום ה’ לוקח את-אדוניך מעל ראשך?’. אלישע עונה: ‘ידעתי’, וגם אליהו בעצמו יודע זאת. מניין הידיעה לכל, שלוקח ה’ ‘היום’ את הנביא, למרות היותו צועד ברב כוחו ממקום למקום? גם לו מלאו, ללא-ספק, ביום הזה מאה ועשרים שנה, ועליו להסתלק עפ”י הצו האלוהי”. בדין קושר יעקב (שם, למעלה) גם את ענין רוח-ה’ המפעמת את לב הנביאים משה ואליהו עם ענין “לא ידון רוחי באדם (= בזרעם עפ”י פירושנו) לעולם”, אבל אינה נראית לי הבחנתו בין רוח-ה’ לבין רוח-אלוהים, המפעמת את יוסף (בר’ מ”א, לח), ולבין רוח סתם, המפעמת את יהושע – אשר יחיו, לדעתו, מפאת הבדל זה. רק מאה ועשר שנים: חז”ל אינם מבדילים בין משה ליהושע וליוסף, באמרם, שגם הם היו ראויים לחיות מאה ועשרים שנה, אלא שנענשו:

תרגום ירושלמי לבר’ מ”ו, כט (מארמית): “ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גושנה, ולפני שנתוודע לו, אביו השתחוה לו, וע”כ התחייב (יוסף) להיות שנותיו קטועות” (והוא מת בן מאה ועשר שנים – בר’ נ’, כו).

במדבר רבה כ”ב, ב’: “והיה צריך יהושע לחיות ק”כ שנה כמשה רבינו, ולמה נתקצרו שנותיו י’ שנים (והוא מת בן מאה ועשר שנים – יה’ כ”ד, כט)? בשעה שאמר הקב”ה למשה (במ’ ל”א, ב): ‘נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תאסף אל עמיך’ – ואעפ”י שנתבשר בשורת מות, לא איחר הדבר, אלא נזדרז, ‘וישלח אותם משה’ (שם ו). אבל יהושע, כיון שבא להלחם עם ל”א מלכים, אמר: ‘אם אני הורגם מיד, מיד אני מת, כשם שעשה משה רבינו’. מה עשה? התחיל מעכב במלחמתם, שנאמר (יה’ י”א, יח): ‘ימים רבים עשה יהושע את-כל-המלכים האלה מלחמה’. אמר לו הקב”ה: ‘וכך עשית? הריני מקצר שנותיך י’ שנים!'”.

מכאן אישור לדעה, שהיטיב להביאה יעקב (ר’ לעיל), שאמנם היה באמונה העממית סוג ידוע של “אנשי-שם”, אשר אורך הימים הראוי להם היה “מאה ועשרים שנה” – ומכאן מקומו של המספר הזה בפי-העם.

ה. הנפילים היו בארץ

בר’ ו’, ד: “הנפילים היו בארץ בימים ההם, וגם אחרי-כן, אשר יבואו בני האלוהים אל-בנות האדם, וילדו להם; המה הגבורים אשר מעולם, אנשי השם”

רמב”ן: “הנפילים… לבני האלוהים האלה נולדו, שהם גדולים מאד, אבל הם נופלים מאבותם בגובה וכוח, כלשון ‘לא-נופל אנוכי מכם’ (איוב י”ב ג), והמה גבורים כנגד שאר בני-האדם. ואמר שהיה זה בדורות הראשונים, אשר היו נקראים ‘בני-האלוהים’ בהיותם בתכלית השלימות, שיולידו בבנות-האדם נפילים, וגם אחרי כן, כי הנפילים עצמם יולידו נפילים מהם. … וזה פשט הגון בפרשה הזאת. אבל המדרש אשר לר’ אליעזר הגדול בפרקיו על המלאכים שנפלו ממקום קדושתם, מן השמים, והוזכר בגמרא, במסכת יומא, הוא הנאות בלשון הכתוב יותר מן הכל, אלא שיש צורך להאריך בסוד הענין ההוא”.

ברוח פרקי דר’ אליעזר כותב גם תרגום ירושלמי לפסוקנו: “שמחזאי ועוזיאל הנון נפילין מן שמיא, והוו בארע ביומיא האינון” – וידועות האגדות על שמחזאי ועזהאל ואיסתהר; אבל הפשט הוא, ללא ספק, שהנפילים הם אשר “נולדו” (ר’ רמב”ן), וכן חנוך-א’ ז’ ב’; יובלים ה’ א’, ובפירוש שם ז’ כ”א-כ”ב: “הזנות אשר זנו העירים, … ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו … ויולידו בנים, את הנפילים”.

כי בא פסוקנו לבאר את הפסוק ג הקודם לו, הדן “באדם” אשר לא יהיה בן-אלמות ואשר ימיו יהיו “מאה ועשרים שנה”, ולהודיענו, כ-“אדם” זה הוא “זרעם” של בני האלוהים, הנפילים אשר נולדו “בימים ההם”, ואשר עוד יולדו “אחרי כן”, אחרי המבול, בבוא “בני האלוהים אל-בנות האדם” וגו’. ור’ כל האמור לעיל.

ובעניין גזרון המלה “נפילים”, שמענו את דעתו של רמב”ן (ר’ לעיל) על היות המלה מלשון “לא-נופל אנוכי מכם”; קאסוטו (שם, עמ’ 174) גוזר גם הוא מלשון “נפול”, אבל במובנו הרגיל: “נראה נכון לחשוב, שכך נקראו מכיון שלפי מה שהיה מסופר עליהם כולם נפלו בחרב וירדו שאולה. בספר יחזקאל ל”ב, כ ואילך מדובר על הגבורים שבשאול (גבורים כמו כאן בהמשך פסוקנו), ושם בא כמה פעמים הפועל נפול (פס’ כ, כב-כד, כז)”. בר”ר כ”ו, י”ד: “נפילים – שהפילו את העולם, ושנפלו מן העולם, ושמלאו את העולם נפלים בזנות שלהם”.

ולי נראה לגזור את המלה מלשון “נפול” במובן תקוף, כגון איוב א’, טו: “ותפל שבא ותקחם”; או ירמ’ מ”ח, לב: “שודד נפל”; ועוד. גם אקוילה סובר כך, בתרגמו “נפילים”: επιπιπτοντες- התוקפים (יעקב 178, למטה). כי לא נשמר שריד זה למיתולוגיה העברית הקדומה אלא כדי לבאר, כיצד נתקלקל עולם-בראשית שנאמר עליו “טוב מאד” (בר’ א’, לא), “ותשחת הארץ לפני האלוהים, ותמלא הארץ חמס” (בר’ ו’, יא)10. הלא כה דבריו של יוסף בן-מתתיהו (קדמ’ א’, ג’, א’)11: “כי מלאכי אלוהים רבים נזקקו לנשים והולידו בנים שחצנים, שהיו בזים לכל טוב מתוך בטחון בכוחם. ואמנם, לפי המסורה, עשו אלה מעשים הדומים למעשי השחצנות על הגיגנטים, שעליהם מספרים ההליגים”.

וכן חנוך-א’ ז’, א’-ג’: “ויקחו להם הם וכל האחרים עמהם נשים…, והן הרו ותלדנה גבורים גדולים, … אשר אכלו את כל יגיע בני-האדם”. ולהלן ח’ א’: “ועזזאל לימד את בני-האדם לעשות חרבות ומאכלות ומגנים ושריונות”12.

וזהו הקשר הסיבתי בין חטא בני-האלוהים לענשם של בני-האדם, שהתקשה בו אברבנאל (לעיל א, בסוף) ומתקשה בו ב. יעקב (עמ’ 171, באמצע): בני-האדם הולכים בדרכיהם של הנפילים, אנשי-החמס, וע”י כך “ותמלא הארץ חמס” – מיד: “וינחם ה’, כי-עשה את-האדם” (פס’ ו).

והערת “וגם אחרי-כן” שבפסוקנו, המודיעה בפירוש, שגם אחר-כך היו באים בני האלוהים אל בנות האדם (כי ד1ג-ד מבאר את ד1א ואת ד1ב כאחד), באה, כנראה, כדי לבאר את העובדה, שהמרגלים ראו בארץ “את-הנפילים בני ענק” (במ’ י”ג, לג). ביאורו של רמב”ן (ר’ לעיל) למלים “וגם אחרי-כן”, “כי הנפילים עצמם יולידו נפילים מהם”, מבוסס, כנראה, על המשך הכתוב בבמ’ י”ג, לג: “ושם ראינו את-הנפילים בני ענק, מן-הנפילים“. אין סגנון הכתוב נאה, והוולגטה, ובמקצת גם תרגום-יונתן, מבדילים בין המלה הראשונה “הנפילים” למלה “הנפילים” השניה. בעקבות בר”ר כ”ו, י”ג (“ז’ שמות נקראו להם: … רפאים, … ענקים, … נפילים, …”) אנו משערים שיש לקרא במ’ י”ג, לג1: “ושם ראינו את הנפילים, בני ענק, מן-הרפאים”. ייתכן, שזווגה המלה “הנפילים” השניה למלה “הנפילים” הראשונה, ר’ כל האמור לעיל ב על זיווג המלה “באדם” בפס’ ג למלים “האדם שבפס’ א-ב. לא הנפילים מולידים נפילים, אלא בני-האלוהים באים אל בנות האדם גם “אחרי-כן”, ואין לחשוש להשקפות מיתולוגיות של ימי-קדם.

ואכן עיון במפרשים השונים מראה שכולם התחבטו בפסוק זה, הקשה להבנה.

אוסף פירושים לפסוק מובא ב –

http://sodtorah.co.il/pirush.php?perek=%E1%F8%E0%F9%E9%FA%20%F4%F8%F7-%E5&pasuk=%E2

והצצה ראשונה לשני התרגומים של הפסוק לארמית מצביעה על הקושי

וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה לֹֽא-יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה:

תרגום אונקלוס וַאֲמַר יְיָ לָא יִתְקַיַם דָרָא בִישָׁא הָדֵין קֳדָמַי לְעַלָם בְּדִיל דְאִנוּן בִּשְׂרָא וְעוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָא אַרְכָא יְהִיבַת לְהוֹן מְאָה וְעַשְׂרִין שְׁנִין אִם יְתוּבוּן:

תרגום יונתן וַאֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ לָא יִתְדְנוּן כָּל דָרַיָא בִּשַׁיָא דַעֲתִידִין לְמֵיקָם בְּסֵדֶר דַיָנַיָא דְדָרָא דְמַבּוּלָא לְמוֹבְדָא וּלְמִשְׁתֵּיצֵי מִגוֹ עַלְמָא הֲלָא יְהָבִית רוּחַ קָדְשִׁי בְּהוֹם מִן בִּגְלַל דִי יַעֲבְדוּן עוֹבָדִין טָבִין וְהָא אַבְאִישׁוּ עוֹבָדֵיהוֹן הָא יְהָבִית לְהוֹן אַרְכָּא מְאָה וְעַשְרִין שְׁנִין מִן בִּגְלַל דְיַעֲבְדוּן תְּתוּבָא וְלָא עָבָדוּ:

ויש גם פרשן ש”מודה באשמה” (הדגשה שלי)

אור החיים ויאמר ה’ לא ידון רוחי וגו’. מקרא זה צריך מגיד ורז”ל דרשו בו (בראשית רבה, כו) הרבה דרשות אבל פשט הכתוב לא נודע. ונראה שיכוין לומר להיות שהיה ה’ מתנהג עם ברואיו להוכיח ולהתדיין עמהם בנגלה ויאמר ה’ אל הנחש (ג’ י”ד), אל האשה אמר וגו’ (שם ט”ז), ולאדם אמר וגו’, ויאמר ה’ אל קין למה וגו’ (ד’ י’), ויאמר ה’ אי הבל וגו’ (שם ט’), וכאשר הגדילו להתעיב אמר ה’ לא ידון עוד לעולם רוחי באדם פנים בפנים להשפט עמו יחד, ופירוש רוחי הוא שכינתו יתברך שלא יהיה עוד נחשב האדם להדרגה זו. ותמצא כי כפי מעשיו מרחיק הדרגתו מטה מטה, שבתחילה הי’ ה’ מוכיח לאדם על פניו ונמצאים הנבראים כולם במדרגת נביאים, ויהי כי החל האדם פירוש נתחלל או נעשה חולין הובדל מהדרגת נביא, ובהמשך הזמן הנצנים נראו בארץ הם הצדיקים שהחזירו העטרה ליושנה, ומשחרב המעון נסתם חזון ונשארה בחינת רוח הקודש, וכשנסתתמו עיני ישראל אין אתנו משיג ריח הקודש ואין צריך לומר רוח הקודש, וזו היא צרת בית ישראל שאין למעלה ממנה הצמאים להריח ריח אבינו שבשמים ותחי רוחינו. ותחילת קללה זו התחילה מדור המבול. ונתן ה’ טעם לדבר זה בשגם הוא בשר פירוש בשביל שהוסיף להתעיב בתיעוב מוסרח בעון הניאוף הוא בשר כאמור בענין וה’ שונא זימה ומאס מדבר אליו: (ע”כ. מומלץ)

ומתוך דיון בנושא ב –

http://cafe.themarker.com/topic/2554579/

….

הפסוק הזה הוא חלק מן הסיפור היהוויסטי על המבול. שהרי יש שני סיפורים שונים לחלוטין על המבול. בפתיחת הסיפור מסביר לנו הסופר, מדוע בכלל הובא המבול. הוא מביא שתי סיבות, והפסוקים שהבאת הם הסיבה הראשונה: בני האלוהים הזדווגו עם בנות אדם, והילדים שנולדו קבלו תכונות אלוהיות: חיי נצח, הם נפילים והם הגיבורים. האלוהים, על פי הסיפור, רוצה למחוק תופעות אלו (וזו הסיבה שגרש את האדם מגן העדן, כדי שלא יאכל מעץ החיים וחי לעולם). לאחר שיבוא המבול וישמיד את התופעות הללו, קובע אלוהים: “לא ידון רוחי באדם” – לא יהיה דין האלוהים כדין האדם – לא יחיה כמוני חיי נצח! “בשגם הוא בשר” – ב של גם = מפני שהוא בשר/בן אנוש “והיו ימיו מאה ועשרים שנה” – אני קוצב שחייו יהיו מקסימום 120 שנה. בוודאי שיש כאן השפעות של תרבויות שונות. אגב – גם שמשון למעשה נולד מאם בת אדם וממלאך אלוהים, ולכן היו בו תכונות על-אנושית – כוח ועוצמה אדירים! וסיפור שמשון בוודאי שנלקח מהתרבות היוונית – שהרי שמשון הישראלי הוא הרקלס היווני. כך שאין להתפלא על השפעות זרות. זה פרושם של הפסוקים, שביקשת! בברכה יוסי נינוה

המקרא הישראלי לכל אורכו ובטח במסר שבא ללמד, מנהל מאבק חסר פשרות נגד המיתוס האלילי, ע”י הצבתו  וכבילתו בתחום כדור הארץ וחוקי הטבע הסרים למרותו של האלוהים. אני דוקא מזהה בספור הזה, מגמה  להכיל את המיתוס ,להכניעו (להכילו לצורך הכנעתו)ולהוביל אל המסקנה העיקרית שהיא:”השמת חייץ ברור בין בני אדם לאלוהים” ובין נבראים אחרים ( המכונים כאן “בני אלוהים”).   לא בכדי נמצא בסמוך למגילת יחוסין  של בני שת, להודיע כי מעתה ואילך מתחילה הציליויזציה האנושית, בלא   קשר פיזי כלשהו עם האל והדימוי הזה שם את החיץ הברור בכוונת המכוון!.  כך בחכמה, כובל המקרא את המיתוס, כשם שמפלצות הים המסופוטמיות(התנינים הגדולים) ומיתוס המים הקדמונים, הוכנעו בתיאורם כנבראים ולא כיצורים בעלי תכונות אלוהיות. אם כן, המקרא איננו בא ללמד שעור באבולוציה של האדם, אלא מבקש להציג תפישה מונותאיסתית של הייחוד. בדיון אחר אמרתי, כי המקרא הישראלי מציג את ההתפתחות של המונותאיזם , ע”פ רמת השומעים ולא ע”פ  ערך או ענין אחר. הצבת נחש הנחושת במדבר סיני, הינה נסיגה  או רע הכרחי , לא מפני שהאל הוא  דמוני או  מיתולוגי, אלא שתפישת בני האדם, אינה בשלה לאל מופשט. (ע”כ)

אז בסוף, או קצת לפני הסוף, נולד נח

זֶ֠ה֞ יְנַֽחֲמֵ֤נוּ מִֽמַּֽעֲשֵׂ֘נוּ֙ וּמֵֽעִצְּב֣וֹן יָדֵ֔ינוּ

נושא לסבב הבא ובינתיים

שבת שלום

שבוע טוב

להת

 

Leave a Reply