נח – תשע”ח

 

From:
Sent: Sunday, 22 October 2017 11:08 AM
To:
Subject: נח… וישאר אך נח…ויחל נח … ויטע כרם… ויחי נח


עיונים קודמים

פרשת נח תשע”ד

http://toratami.com/?p=55

פרשת נח תשע”ה

http://toratami.com/?p=260

(על – “הצלת הבריאה והתיקונים. החטא ועונשו, 7 מצוות בני נח, וישת יין, 10 דורות, מגדל בבל)

פרשת נח תשע”ו

http://toratami.com/?p=464

(על- בשנת 600 שנה לחיי נח, ויחל נח…ויטע כרם,  נמרוד גבור ציד, ועתה לא ייבצר מהם לעשות, ואיורים)

תשע”ז
(על: – נח-חם-כנען, נח איש צדיק, ואני הנני מביא מבול…,ותהי שרה עקרה, מבול מקומי או גלובלי)
פסוקים מההפטרה
כִּי־מֵ֥י נֹ֙חַ֙ זֹ֣את לִ֔י אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֗עְתִּי מֵעֲבֹ֥ר מֵי־נֹ֛חַ ע֖וֹד עַל־הָאָ֑רֶץ כֵּ֥ן נִשְׁבַּ֛עְתִּי מִקְּצֹ֥ף עָלַ֖יִךְ וּמִגְּעָר־בָּֽךְ׃ (בטח!!!)
 
 ה֤וֹי כָּל־צָמֵא֙ לְכ֣וּ לַמַּ֔יִם וַאֲשֶׁ֥ר אֵֽין־ל֖וֹ כָּ֑סֶף לְכ֤וּ שִׁבְרוּ֙ וֶֽאֱכֹ֔לוּ וּלְכ֣וּ שִׁבְר֗וּ בְּלוֹא־כֶ֛סֶף וּבְל֥וֹא מְחִ֖יר יַ֥יִן וְחָלָֽב׃
חידון השבוע
1. נחשוב לרגע ונדמיין, — כמה  (בערך) בעלי חיים, פרט ליצורי אנוש, (בערך) היו בתיבה?
2. איך נח ידע מי הן הבהמות הטהורות? האם נח היה צמחוני?
3. האם נח ואברהם נפגשו (או שהייתה להם אפשרות להיפגש) בעודם בחיים?
הקדמה כללית
עובר האלף הראשון לקיום העולם ואף אחד – פרט לבורא העולם, איננו מתרגש ממה שקורה עלי אדמות, עד שבני הא-להים מזדווגים עם בנות האדם. מסתבר  שסקס (אולי סקס לא “נורמלי) הוא נושא די רגיש. עד עתה קראנו על האם והאישה והילד הראשונים, על העימות הראשון בין האדם לבוראו והקשר בין חטא לעונש, שמענו על המוזיקאי הראשון ובעצם עברו אלף שנים די משעממות.
פסוקי השבוע
שנים שנים באו אל נח
כל החיה כל הרמש וכל העוף…. יצאו מן התיבה
ולשם יולד גם הוא
שם בן 100 שנה ויולד… שנתיים אחר המבול
ערב שבת שלום
פתיחה
אז בורא העולם ?מתרגז” “מתחרט” על מעשי ידיו ומחליט על חידוש, משהו מסוג “פינוי.בינוי”
נח היה צדיק, האם בניו וכלותיו היו צדיקים?
ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת”
אז יום אחד נשמעה השיחה הבאה
נוח: חם
חם: מה?
נוח: מה מה
חם: קראת לי
נוח: אמרתי שחם
חם: אה, חשבתי שאמרת את השם שלי.
שם: מה?
חם: מה מה
שם: קראת לי
חם: אמרתי משהו לאבא, לא לך
שם: אה, אוקי. תגיד, איפה אמא?
חם: אנערף… אבא קורע את עצמו על התיבה, והיא מכייפת.
יפת: מה?
חם: מה מה
יפת: קראת לי
חם: לא, דיברתי עם שם
יפת: אהה אוקי אל תשתפו אותי בכלום,
הכי נוח.
נוח: מה?
יפת: מה מה
נוח: אנחנו משפחה עם שמות דפוקים, טעות שלי, אני אשם.
שם: מה?
(יפה, מקור לא ידוע לי, קיבלתי בווטסאפ)
אז לרענון, מה קורה בפרשתנו – מתוך
המבול
החלק הראשון של הפרשה עוסק בפרשת המבול שהביא אלוהים על העולם בגלל חטאי בני האדם. נח, שהיה “איש צדיק תמים בדורותיו”, נבחר להיות מי שישרוד את המבול עם משפחתו וייסד את האנושות החדשה אחרי המבול. הוא מצוּוה לבנות תיבה שבה ישהו הוא, משפחתו ובעלי החיים במשך המבול.
המבול נמשך ימים רבים ומוחה את כל החיים מעל פני האדמה. הגשמים פוסקים לאחר ארבעים יום וארבעים לילה רצופים בהם ירד המבול, והמים מתייבשים במשך מאה וחמישים יום עד שנחה תיבת נח על הרי אררט. לאחר שנח לומד, באמצעות היונה ששולחה ולא שבה, שיבשה הארץ, הוא יוצא מן התיבה ומקריב קורבנות. לאחר יציאת בעלי החיים מן התיבה, אלוהים מבהיר שמותר לבני אדם לשחוט בעלי חיים למאכל, ושלעומת זאת רצח של בני אדם הוא אסור. אלוהים מבטיח לנח שלא יביא מבול נוסף על העולם, וכאות להבטחתו זו הוא נותן את הקשת בענן.
שכרותו של נח
נח נוטע כרם ומשתכר מן היין. בנו חם רואה אותו שוכב עירום באוהלו ומספר על כך לשם ויפת, שמכסים אותו כדי למנוע את המשך השפלתו. בעקבות זאת מקלל נח את כנען בן חם, ולעומת זאת מברך את שם ויפת.
מגדל בבל
בהמשך הפרשה מפורטים קורותיהם של צאצאי נח. בתוך הדברים מסופר על הניסיון לבנות את מגדל בבל ועל הדרך בה אלוהים מנע זאת באמצעות בלילת שפתם של הבונים והפצתם על פני כל הארץ.
בהמשך באה רשימת עשרת הדורות מנח עד אברהם, שבסיומה באה היכרות ראשונה עם משפחתו של אברהם, שבשלב זה עוד נקרא “אברם”. מסופר כיצד החל אביו תרח ללכת מאור כשדים לארץ כנען, אך החליט להישאר בחרן ובסופו של דבר מת שם. (ע”כ)
ומתוך ניתוח נושאי הפרשה ב –
“סיפור הבריאה של השבוע שעבר מתרחש בגן עדן ערטילאי, שהגישה אליו נחסמה על ידי הכרובים ולהט החרב המתהפכת. הסיפור אפוא מנותק מעולמנו הקונקרטי, מיתולוגי באופיו. סיפור המבול, לעומתו, מעוצב הרבה פחות כמיתוס והרבה יותר כדיווח, כ”היסטוריה”. תאריכי האירועים המדויקים מפורטים יחד עם גילו של נח, ופרטים טכניים נוספים כמו מספר הימים שארך כל שלב במבול או מידותיה המדויקות של התיבה. יש בעלילה מקומות ממשיים ומוכרים כמו הרי אררט שעליהם נחה התיבה, או הארצות שאליהם נפוצו לבסוף כל הגויים צאצאי בני נח, ואפילו העיר והמגדל שעליהם נוסדה לבסוף בבל.
אך למרות הפרטים המחברים את המבול אל עולמם אנשי תקופת המקרא, עדיין ניכר הרושם המיתי והעל-טבעי של עלילת המבול. שנות חייהם של הדורות הראשונים מפליאות בארכן, כמויות המים – חמש עשרה אמה מעל ראשי ההרים הגבוהים – הן בלתי נתפסות, וכלל לא ברור איך אפשר לבנות תיבה כה גדולה, כל שכן לכנס אליה את כל החיות, למצוא להן מקום ולהאכיל את כולן.
אז כיצד עלינו לקרוא את סיפור המבול? ואיך עלינו להבין את דמותו של נח? האם יש לראות בו דמות מיתית הפועלת במרחב נסי ומופלא, דמות שבאה לבטא רעיונות נשגבים על הטבע האנושי או להסביר את קביעת סדרי העולם? או שמא יש לראות בנח דמות מציאותית, שסיפור פרטי חייה נועד בעיקר ללמד לקח ומוסר?
בין נוח לגילגמש
כשנתגלו התלים הגדולים של ערי אשור – כלח, נינוה, דוּר-שָׁרוּכִּין ואחרות, נמצאו בהם ספריות קדומות שהכילו, בין השאר, את האפוס של גִילגַמֶש, גיבור אגדי ומלך העיר ארך (הנזכרת בפרשתנו). האפוס, שהועלה על הכתב כבר במאה ה-19 לפנה”ס, מספר גרסה אחרת של המבול, גרסה בעלת אופי מיתי מובהק. ההשוואה בינו לבין פרשת המבול שלנו יכולה ללמד על אופיה ולסייע בשאלה כיצד יש לקרוא אותה……
אגדת המבול הזו אינה היחידה מן העולם המסופוטמי, וקדמה לה גרסה שוּמֶרית המספרת על זִיוּסוּדְרָא (מילולית “המאריך ימים”), מלך שֻׁרֻפַּכּ, שנמצאה כתובה בכתב היתדות על לוחות חרס בעיר נִיפּוּר (כיום מרכז עיראק). מסופר שם כי האל אֶנְכִּי (מקבילו השוּמרי של אֶאַ הבבלי) מזהיר את זיוסודרא מפני המבול, הוא בונה תיבה בעצתו ולאחר שניצל מקריב קרבנות וזוכה לחיי נצח במשכן האלים. האופי המיתולוגי של המבול השומרי מעוגן גם ברשימות המלכים השומריות, שמחולקות תמיד למלכים שלפני המבול ואלו שלאחריו, כאשר זיוסודרא – העשירי הרשימה – מסמן את בואו של המבול ואת חתימת החלק הראשון, ממש כמו עשרת הדורות שמאדם ועד נח…קווי העלילה המשותפים לגרסאות אלו נמצאים ברובם גם בסיפור נח. ולא רק קווי המתאר, אלא גם פרטים מפתיעים ופחות אינטואיטיביים, כמו התייחסות למידות התיבה ולפתח, חלון ומכסה, או שילוח העופות השונים כדי לבדוק אם יבשה הארץ. גם מלים מיוחדות חוזרות בשתי האגדות: התיבה של נח נבנית מעצי גֹפֶר ונאטמת בכֹּפֶר – שתיהן מילים יחידאיות בתורה שמופיעות בתיאור התיבה של אֻתְנַפִּשְׁתִּם באכדית. האגדה שבירוסוס מספר מסתיימת בייסודה של העיר בבל – כמו תפוצת העמים שלאחר המבול אצלנו בתורה, הנחתמת בסיפור מגדל בבל.
השוואה בין הסיפורים היא מתבקשת, אפוא. ריבוי הפרטים מעיד כי המקרא מכיר את האגדות הקדומות הרווחות בעולם המזרח הקדום ובוחר להגיב אליהן שלא-במפורש באמצעות גרסה אחרת משלו, גרסה המשקפת את התפיסה המונותיאיסטית הישראלית ואת רוח המוסר הנגזרת ממנה..(ע”כ. ציטטתי הרבה, בכל אופן מומלץ לעיון)
ומתוך לעיל
חושבני שבתור התחלה, מעניין להציץ  באיור גרפי של חיי 20 הדורות הראשונים, מתוך
כפי שרואים, מתושלח – נציג הדור ה – 10 של יצורי אנוש הראשונים, מת בשנת 1656 לבריאת העולם, ובאותה שנה אירע המבול. האם זה מקרי או מחושב? אני מניח שהעורך לפחות ידע חיבור וחיסור.
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
1. נח איש צדיק…..כי אותך ראיתי צדיק
פעמיים התורה מתארת את נח כאיש צדיק, אבל הרבה מחז”לינו החליטו ההיפך. איך ולמה? (כבר כתבתי על זה לפני שנים – לעיל) אבל אוסיף מתוך
מה מסתתר מאחורי דרישת נח לגנאי?
פרשת נח פותחת בתיאור מחמיא ונדיר למדי: “נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת־הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ”. קשה למצוא תיאורים רבים מפורשים וברורים כאלו על אודות אישים אחרים במקרא.
מסתבר, שחז”ל ראו אחרת את פני הדברים. רש”י על הפסוק, מביא מחלוקת אמוראים בעניין דמותו של נח:
יש מרבותינו דורשים אותו לשבח–כל שכן שאילו היה בדור [של] צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי – לפי דורו היה צדיק, ואילו בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום.
דברים אלו לכאורה צריכים לימוד:
הרי בפסוק יש  תיאור מפורש למדיי המדבר בזכותו של נח. בנוסף לכך, במשנה (אבות א, ו), נקבע כלל יסודי: “הוי דן את כל האדם לכף זכות”. מדוע, אם כן, אנו מוצאים סוג-של מאמץ להפך בחובתו של נח, בשעה שהפסוק על אודות נח יכול בנקל להידרש לשבחו?
יתירה מזו: מהפרשה שלנו, פרשת נח, לומדים חז”ל כלל חשוב. כשהקדוש-ברוך-הוא מצווה את נוח לבוא אל התיבה, הוא אומר לו:
וַיֹּאמֶר ה’ לְנֹחַ: בֹּא־אַתָּה וְכָל־בֵּיתְךָ אֶל־הַתֵּבָה כִּי־אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה, מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ (בר’ ז:א-ב).
מפסוק זה לומדת הגמרא (בבא בתרא קכג, א), שאפילו “בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב”. הכתוב “עיקם”, הוסיף שמונה אותיות מיותרות (“אשר לא טהורה היא”),  כדי לא לדבר בגנות הבהמה (ולכנותה “טמאה”).
דווקא בפרשה זו, בפסוק שניתן להידרש בקלות כמי שמדבר בשבחו של נח, יש מרבותינו שמפרשים אותו כמי שעוסק בגנותו של נח. השאלה הנשאלת: מדוע?! מה מניע את רבותינו לדרוש בגנותו של נח.
ההלכה חייבת להישמע בבהירות
הרבי מליובאוויטש זצ”ל, רבי מנחם מנדל שניאורסון, מציע הסבר מרתק ונפלא לשאלה זו:
ליבת העניין היא השאלה, מה הם באמת סייגי הכלל שהתורה לא מדברת אפילו בגנותה של בהמה טמאה, ובשל כך נמנעת מלהזכיר את טומאתה בעזרת הוספת שמונה אותיות מיותרות. הלוא אנו מוצאים פעמים רבות שבהן מופיע צירוף-התיאור “טמא” הניתן לבעלי חיים!
ההסבר לכך הוא, שעיקרון זה בדבר הקפדה על לשון נקיה לחלוטין תלוי בהקשר. כאשר מדובר בסיפורי התורה, בתיאור אגבי שבו אין משמעות מעשית לפרט זה, ההקפדה שלא לדבר בגנותו של אף אחד, גם לא של בהמה לא טהורה, תקפה לחלוטין. כאשר הדבר נוגע לעניין שיש בו השלכה מעשית, אזי פני הדברים שונים. בענייני הלכה ודין, התורה נוקטת בלשון בהירה, חדה וברורה ביותר, אפילו כאשר הדבר דורש שימוש בלשון לא נקיה. ההיגיון שבדבר הוא שהלכה חייבת להישמע בבירור, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. כדי להסיר מראש כל חשש של אי הבנה שעלולה להוביל לקיום שגוי של ההלכה, מגדירה התורה בפרשת “שמיני”, אילו בעלי חיים מותרים באכילה ואילו לא. שם היא קובעת בצורה חדה: אלו טהורים, ואלו טמאים. כאן, בפרשת נח, התיאור של בעלי החיים עבורנו הוא עניין אגבי ולכן “עיקם” הכתוב אותיותיו וכתב: “אשר לא טהורה”.
“צדיק” עם הסתייגות
הסיבה לכך שהתורה מוסיפה את המילה “בדורותיו” ונותנת מקום “לדרוש אותו לגנאי” – נשענת על העיקרון האמור. אלמלא הייתה התורה מוסיפה הסתייגות זו, המגלה ממד של גנאי בדמותו של נח, היה הדבר עלול להוביל לטעות בדבר שיש בו השלכה מעשית, בעניין  הלכתי.
האמת היא שאנו מוצאים פרטים מסוימים בהתנהלותו של נח שלא היו בצדקות ובשלמות. אחת ההנהגות הבעייתיות המרכזיות בהנהגתו של נח, היא העובדה שלא נחלץ להציל את האחרים. וכך מתאר זאת המדרש (דברים רבה יא: ג).
נח אמר למשה: אני גדול ממך שניצלתי מדור המבול. אמר ליה משה: אני נתעליתי יותר ממך אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך; אבל אני הצלתי את עצמי והצלתי את דורי כשנתחייבו כלייה בעגל…(ע”כ. מומלץ)
ומומלץ  גם לעיין במאמרים אחרים תוצרת אוניברסיטת בר-אילן בתקצירים שמובאים ב –
ומומלץ  גם לעיין במאמרים אחרים תוצרת אוניברסיטת בר-אילן בתקצירים שמובאים ב –
https://www1.biu.ac.il/Bereshit/Noah

www1.biu.ac.il
לא שפה אחת אבל דברים אחדים – יונה בר מעוז בפרשת נוח יש מדרש שם שמבוסס על השפה הארמית …
ולמעוניינים/ות בסודות הקבלה אפשר לעיין באחד מהמאמרים המובאים ב –
http://www.mo6.co.il/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA%20%D7%A0%D7%97%20%D7%9C%D7%A4%D7%99%20%D7%94%D7%A7%D7%91%D7%9C%D7%94

www.mo6.co.il
לכן יוצא, אם הוא רואה איזה חיסרון אצל חברו, סימן הוא לא שהחסרון הוא אצל חברו אלא החסרון הוא …
(לא אצטט)
2. ואני הנני מביא מבול
מתוך אוסף, מאמרים של רבני/רבות (מלשון רבה – הנקבה של רב) על פרשות התורה, כולל פרשת נח, ב –
http://reform.org.il/Heb/holidays/weekly-portion.asp

reform.org.il
אחרינו המבול – לפנינו המבול: יעל קריא: הוי כל צמא לכו למים: הרבה דליה מרקס: זאת אות הברית
אצטט מ –
הסיפור של נח והמבול הוא דוגמה מובהקת לסיפור התנ”ך “שלנו”. סיפור דומה  מופיע כמעט בכל תרבות קדומה, מהמזרח התיכון עד דרום אמריקה.  הגרסה הקדומה ביותר שמוכרת לאנושות נמצאת ב”עלילות גילגמש”, מהאלף השלישי לפני הספירה. רבים טוענים שהעובדה שיש הרבה סיפורי מבול מעידה על תופעה אמיתית, שהשפיעה על כלל האנושות.  יש גם הטוענים שלא היה מבול פיזית, אלא הסיפורים מתארים מצב אנושי פנימי ופסיכולוגי, שמעיד על תכונה משותפת לכלל האנושות.
כיהודייה, האם עלי להתעניין בסיפורים של תרבויות אחרות, או להתעלם מהם ולהתרכז בסיפור שלי?
מחד גיסא, בהתבוננות בסיפור המבול, אנחנו מוצאים, כביכול,  את הגנאולוגיה של משפחתנו – אם אברהם הוא האב של עם ישראל, אפשר לומר שנח  הוא הסבא של עמנו.  אנחנו מנסים להכיר אותו ואת משפחתו, להבין את הקשר שלו עם אלוהים, איזה סוג של אדם הוא היה כ”איש צדיק בדורותיו” וכמה אנחנו רואים את עצמנו בדמותו.
ומאידך גיסא, אם אני מסתכלת סביבי, אני מגלה את המובן מאליו, שרוב בני אנוש הם לא יהודים.  כשאתה חי במדינת ישראל, קל לשכוח שהעם היהודי הוא לא מרכז העולם,  אך באזורים שלמים במזרח הרחוק אף אחד לא שמע על התנ”ך ועל גרסתנו לבריאת האדם, לא מעניין אותם איפה אלוהים קבע את גבולות ארץ ישראל או מה הוא הבטיח לנו, והם לא מבינים למה נלחמים על פיסת אדמה כל כך צרה וחסרת אוצרות טבע.
הסיפור של העם היהודי הוא סיפור מיוחד. היכולת של התנ”ך למשוך אותנו, לרתק אותנו, ולגרום לנו לרצות לקרוא אותו ולדון בו שוב ושוב היא בלתי נתפסת.  וזה נכון עבור יהודים מכל הקשת.  אבל התנ”ך שלנו גם בא ללמד אותנו שאנחנו חלק מכלל האנושות.  לפי הרב קוק, “אהבת כל המעשים כולם היא קודם לכל, אחר כך אהבת כל האדם, אחריה אהבת ישראל….” (מידות הראי”ה).
הסיפור של נח מדבר אלי כאדם.  ספר בראשית הוא הגרסה היהודית להבנת קיומו של העולם, שאלה שכל תרבות מסבירה בדרכה, במונחים שלה, בסגנון המאפיין אותה,  בהתאם למיקום שלה על פני כדור הארץ, למצב הכלכלי שלה, והאתגרים איתם היא מתמודדת. האנתרופולוג ג’יימס קמפבל גילה שאפילו בתרבויות שנמצאות רחוקות אחת מהשנייה, היו סמלים ומיתוסים משותפים.  כשאני קוראת את הסיפור של נח והמבול, אני נזכרת באנושות, מבינה שוב שטוב ורע אינם קשורים בגזע או לאום, שהפוליטיקה היא קטנה מאוד ביחס לתופעות הטבע, ושאני שותפה לאין סוף ברואים בעולם שנמצאים על כדור אחד בתוך אין סוף כדורים ביקום.  כולנו חולקים זיכרון עתיק של יום אחד, לפני שנים רבות מאד, בו ניצלנו מהמים שכיסו את פני כל כדור הארץ. (ע”כ)
ואפשר גם לעיין ב –
http://reform.org.il/Heb/holidays/WeeklyPortionArticle.asp?ContentID=1593

reform.org.il
הדרשה השבועית נח זאת אות הברית. הרב פרופ’ יהוידע עמיר. לזכרו של הרב פרופ’ דוד וייסברג ז”ל …
(מומלץ לא אצטט)
ומתוך פירוט נוסף על המבול ב –
http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=951

www.daat.ac.il
תוכן הערך: חטא דור המבול זמן המבול מקום המבול אגדות המבול בתרבויות עמים המבול ירד שנה שלימה …
תוכן הערך:
חטא דור המבול
זמן המבול
מקום המבול
אגדות המבול בתרבויות עמים
המבול ירד שנה שלימה, כל היקום נמחק, ורק נח ואשר עמו בתיבה שרדו. הדעות בחז”ל חלוקות האם שמשו המאורות בזמן המבול וכן היכן היה המבול האם היה רק בבבל או גם בארץ ישראל. אגדות רבות על אודות המבול נוצרו בקרב העמים הקדמונים.
חטא דור המבול
ר’ יוסי אמר: דור המבול לא נתגאו אלא בשביל גלגל העין שדומה למים,שנאמר ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו – לפיכך דן אותם במים (סנהדרין ק”ח.). …
 
במאמר הבא דיון בשאלה אם זה אמנם סיפור המבול:
 
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/higia.htm

www.daat.ac.il
באחד הימים, זה היה בשנת 1872, ישב ג’ורג’ סמית בחדרו במוזיאון הבריטי בלונדון והמשיך בעבודתו …


בראשית ו-ט: הגיע הזמן להחזיר את עטרת סיפור המבול בתורה ליושנה / יצחק רפפורט
(מומלץ מאוד)
…….
יוסיפוס (קדמוניות א’ ג’) מביא אגדה ידועה בזמנו, שעל הרי קארדו (אררט) בארמניה נמצאו שרידי קרשים מתבת נח, ויושבי ההרים עושים מהם סגולות להנצל מפגעים רעים. 
על המטבעות של עם הפריגים בעיר אפמיא, מראשית המאה השניה, חרוטים תיבה צפה על פני המים, ועל גג התיבה יושבת צפור. עוף אחד מעופף אל התיבה ובפיו ענף עץ, בקרבת התיבה עומדים איש ואשה וכפיהם פרושות לשמים, ועל התיבה חרות השם נו=נח (שטיינברג, משפט האורים 418). 
ומתוך
..למה נועד מיתוס המבול? מה הוא מבקש לספר לנו? שאם לא נתנהג כראוי יבוא מבול גדול וישטוף אותנו מעל פני האדמה? במחילה מהמספר המקראי, זה לא איום כל כך משכנע. לאורך התנ״ך יאיים האלוהים איומים הרבה יותר מפחידים, מקצתם גם ימומשו….
אולי בשביל להבין מה גודל האיום, צריך להבין מהו בכלל החטא שעשו היצורים החיים, שהגיע להם המבול הזה. האם מדובר בפריצות מינית ללא גבולות? בעבודת אלילים? או אולי מדובר בגזל? ברצח? בשואה?
חכמי האגדה נדרשו לשאלה זו בדיוק:
אָמַר רַ’ לֵוִי:
בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנֹחַ:
כְּנֹס לְךָ שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל מִין וָמִין בַּתֵּבָה,
בָּאוּ כֻּלָּם אֶל נֹחַ וְנִכְנְסוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד עִם זִוּוּגוֹ.
בָּא שֶׁקֶר וְרָצָה להִכָּנֵס.
אָמַר לוֹ נֹחַ: אין אַתָּה יָכוֹל להִכָּנֵס אֶלָּא אִם כֵּן אַתָּה נוֹשֵׂא לְךָ בַּת זוּג.
הָלַךְ שֶׁקֶר וּבִקֵּשׁ לוֹ בַּת זוּג. פָּגַש את הקללה.
אָמְרָה לוֹ: מֵהֵיכָן אַתָּה בָּא?
אָמַר לָהּ: מֵאֵצֶל נֹחַ, שֶׁהָיִיתִי רוֹצֶה להִכָּנֵס לַתֵּבָה
וְלֹא הִנִּיחַנִי אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לִי בַּת זוּג.
אם זה רְצוֹנֵךְ, היי בַּת זוּגִי.
אָמְרָה לוֹ: וּמָה אַתָּה נוֹתֵן לִי?
אָמַר לָהּ: אֲנִי מסכם עִמָּךְ, שֶׁכָּל מָה שֶׁאֲנִי אוסף לי, אַתְּ נוֹטֶלֶת.
שָׁמְעָה לוֹ וְנִכְנְסוּ שְׁנֵיהֶם לַתֵּבָה.
כֵּוָן שֶׁיָּצְאוּ מִן הַתֵּבָה – הָיָה שֶׁקֶר הוֹלֵךְ ואוסף, וּמְאֵרָה נוֹטֶלֶת זה אחר זה.
בָּא שֶׁקֶר וְאָמַר לָהּ: הֵיכָן כָּל מָה שאספתי?
אָמְרָה לוֹ: וְכִי לֹא כָּךְ סוכָם בֵּינֵינוּ,
שֶׁכָּל מָה שֶׁאַתָּה אוסף אֲנִי נוֹטֶלֶת?
לֹא הָיָה לוֹ פִּתְחוֹן פֶּה.
לְכָךְ נֶאֱמַר: “וְהָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר” (תהילים ז, טו).
הַמָּשָׁל אוֹמֵר: שֶׁקֶר מוֹלִיד וקללה נוֹטֶלֶת.
ב״המצאתו של השקר״ מ-2009 משחק ריקי ג׳רבייס את מארק בילינסון – צעיר כושל, מעין ״לוזר״ נצחי, שחי בעולם שאין בו שקרים. יום אחד הוא מגלה שהוא יכול להגיד ״דברים שאינם אמת״, ובכך הוא סולל את דרכו להצלחה. הוא מספר לפקידה בבנק שבעצם אין לו מינוס, אז היא נותנת לו כסף. הוא מספר לבחורה שהוא מאוהב בה שהוא בעצם אדם מצליח, ולא נדרש להוכחות כי הוא חי בעולם שאין בו שקרים מלבד בידיו.
אם נח היה מוֹנע מהשקר והקללה לעלות על תיבת נח, האם לא היו נספים במבול ונעלמים מן העולם? האם היינו, על פי האגדה, יכולים לחיות בעולם שאין בו שקרים? איזה מין עולם זה היה? ואולי היינו יכולים להסתפק בעולם שיש בו רק קצת פחות שקרים? קצת פחות עיוותי מציאות וחצאי אמיתות? (ע”כ.)
 
3. ויאמר א-להים לנח…. וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים את נח
אצטט מ –
http://reform.org.il/Heb/holidays/WeeklyPortionArticle.asp?ContentID=2271

reform.org.il
גלית כהן קדם. במהלך שיעור בכיתות א’ בבית ספר ממלכתי בעירי, שאלתי את הילדים והילדות מי הדמות …
פרשת נח מעניקה לנו אלוהים בעל מאפיינים מוכרים; הוא כועס, הוא מתחרט, הוא מעניש, הוא סולח, הוא זוכר, הוא מתנחם: הוא אנושי להחריד. הוא פועל באופן שהתבונה אינה מאפשרת לתפוס, הרי החלטתו להמיט חורבן, ולהתחיל מהתחלה, ולהבין ששיטה זו לא תצלח – הרי זאת למידה אנושית לכל דבר. אין אנו זקוקים להוספת תארים משלנו, כל שעלינו לעשות הוא להאזין לקולו של המספר המקראי:
“וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה; […]וַיָּרַח ה’ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר ה’ אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִיעֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ.[…] וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו; […] וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ; וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם.שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם” [פרק ו, 1- ט, 7].
אינני יודעת כיצד הולכים לישון עם אלוהי התבונה, כיצד ניתן לשפוך כמים לבנו אל האידאל הרציונאלי; אינני מבינה מדוע ראיית האנושי שבאל מפחית מכבודו, בדיוק כפי שאיני מבינה מדוע מדוע אדם או עם בעלי זיקה לאלוהים הוא עליון לעמים אחרים; אך אני מבינה שהרמב”ם סימן לנו תמרור אזהרה חשוב: אם אלוהים הוא רק מטאפורה עבורנו, סופנו שנעבוד את עצמנו, ואת עצמנו בלבד.
ואולי גדר זו, שהיא כמו החומות שמתאר קאמי, היא הברית עם אלוהים: ההכרה באי היכולת לומר דבר מה סופי או מוחלט אודות האלוהים שומרת אותנו בצד הנכון שבין קבוצת ההתנהגויות המוסריות לבין קבוצת ההתנהגויות המשחיתות והמושחתות. היכולת להבין כי תפיסת “אני ואפסי עוד” היא כה הרסנית לסביבה, לאחר, לאנושות, עד שהיא מביאה עלינו את זעם האל במבול, היא היא מהות הברית בין האל לאדם, שכה זקוק לאחרות אולטימטיבית זו:(ע”כ)
ומה היא משמעות התגלות ה’ לנח? מתוך מאמר שדן בשאילה זו ב –
אחת השאלות העולות למקרא פרשיית המבול, נוגעת להתגלות הקב”ה לנח. לפני המבול, מתגלה ה’ לנח, מודיע לו על המבול העתיד לירד ומצווה עליו לבנות תיבה. לאחר המבול שב הקב”ה ומתגלה לנח, כדי לברך אותו ולכרות איתו ברית. במהלך המבול – כאשר נח שהה בתיבה – לא התגלה אליו ה’, עד אשר יבשה הארץ. לכאורה, ניתן היה להסביר שלא היה צורך להתגלות לנח לפני תום המבול, אולם למעשה – נח שילח את העורב ואת היונה כדי לדעת אם כלו המים מעל הארץ, שכן הקב”ה לא סיפר לו אם הארץ כבר יבשה. דומה כאילו מסיבה כלשהי, ה’ הסתיר את פניו מנח כאשר מי המבול היו על הארץ.
כדי לענות על קושייה זו, ננסה לבחון באופן כללי את השגחתו של ה’ על ברואיו. כפי שנראה, קיימת הבחנה ברורה בין השגחתו של ה’ על האדמה לבין השגחתו על הים, ומסיבה זו לא התגלה ה’ לבני האדם כאשר העולם כולו הוצף במים.
ההתגלות שבמים
הבדלים רבים יש בין תיאורי הבריאה בפרק א’ ובפרק ב’ שבספר בראשית. כבר הגמרא בחולין (כז ע”ב) עומדת על כך שבפרק א’ מסופר שהעופות נבראו מן המים (בראשית א’, כ), ואילו בפרק ב’ מסופר שהם נבראו מן האדמה (בראשית ב’, יט). אם נוסיף ונתבונן בפרק ב’, נגלה שבפרק זה כלל לא מוזכרת בריאת הדגים, ויותר מכך – הים והמים אינם מוזכרים כלל.
דומה, שהבדל זה בין שני הפרקים משתזר היטב עם הבדל נוסף בין שניהם: בפרק ב’ מתגלה הקב”ה אל האדם, מצווה אותו ובורא את האישה לעזר כנגדו. בפרק א’, לעומת זאת, אין הקב”ה מתגלה לאדם כלל[1]. נראה להסביר, שמסיבה כלשהי, הקב”ה אינו מתגלה במקום שיש בו מים. מסיבה זו, לא נאמר שהקב”ה ברא את המים: עוד בטרם הבריאה – כבר ריחפה רוחו של ה’ על פני המים (“ורוח א-להים מרחפת על פני המים”), ובהמשך נבראו הארץ והשמיים בלבד. ברור, אם כן, שיצירת המים נפרדת מיצירת הארץ והשמים[2]. הפרדה דומה קיימת גם ביחס ליצירת בעלי החיים: לשון “בריאה” מוזכרת בפרק א’ ביחס לשמיים ולארץ, ביחס לאדם וביחס לחיות המים. שוב – חיות המים קובעות לעצמן מקום מיוחד, בנפרד משאר בעלי החיים. (ע”כ. מומלץ לעיון נוסף)
4. המבול ומגדל בבל
ספורים נאים אבל משמעותם???? – מתוך
http://reform.org.il/Heb/holidays/WeeklyPortionArticle.asp?ContentID=1023

reform.org.il
הדרשה השבועית נח נעלמות הן דרכי האל. הרב ישי רון. בפרשת בראשית בורא האל את העולם, אך הקורא …
….. האל המקראי מוצג בתחילת סיפור המבול בדרך אנתרופומורפית מובהקת; הוא מתואר כבעל תכונות אנוש, נתפס נוהג כילד מפונק: לאחר שהאל מגלה את אופיו הרע של האדם הוא מגיב בהתקף היסטריה של נחמה ועצב. במקום להתמודד עם גילוי  אופיו של האדם ורגשותיו המורכבים בדרך המצופה מאל נשגב  מחליט האל להשמיד את כל מה שברא.
המבול יוצר חורבן כמעט מוחלט למין האנושי, אך הוא גורם לטלטלה עמוקה גם אצל האל: אותה תובנה ביחס לאופיו של האדם שהיתה בידי האל קודם למבול, ואשר הביאה למבול, גורמת לו עתה לנהוג בדרך אחרת: “ויאמר ה’ אל לבו: לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי” (בראשית ח, כא).   האל מתחייב לעצמו, לאדם, לנהוג על פי חוקי הטבע שכונן בעצמו: “עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו.” (ח, כב).
התבגרותו של האל בסיפור המבול היא גם התבגרותו של האדם שכן מוזכר בפרשה “כי בצלם אלוהים עשה את האדם “. כשם שהאל שבגר מכפיף עצמו לחוקי הטבע, כך גם האדם יהא נדרש לנהוג מעתה על פי חוקי מוסר בסיסיים (ועל כן נזכרות בפרשה מקצת מצוות בני נח).
האל המקראי החליט לרסן עצמו ובכך נבדל מן האלים האחרים חסרי המעצורים. אך סיפור המבול כפי שמסופר בפרשה מותיר את הקוראת עם רושם של דמיון וקרבה גדולים מאד בין בני-האדם לאל המקראי: האל רואה-לומד, מתנחם ומתעצב אל ליבו, כועס, מגיב בחימה, מגלה חיבה, מעניש, מריח, ומתחייב לא לשוב על מעשיו. תיאור אנושי כל כך של האל פוגע במעמדו המונותאסטי. התיקון לפגיעה זו מופיע בסיפור מגדל בבל אשר לפי טענת קאסוטו הינו יחודי למקרא ונועד ליצור את החיץ השלם בין השמיים והארץ.
אם לסיפור המבול מצאנו מקבילות בספרות של תרבויות אחרות, הרי טוען קאסוטו כי לסיפור מגדל בבל  אין מקבילות בספרות האלילית: “…ואין להתפלא על חוסר הקבלות לסיפורנו. בתוך העמים השכנים אי אפשר שתימצאנה הקבלות כאלה, מכון שכל עצם הסיפור אינו אלא מחאה נגד השקפותיהם ומחשבותיהם של אותם עמים. …לפנינו מעין סאטירה נגד מה שהיה נחשב לפאר ולכבוד בעיני הבבלים, מעין פארודיה למה שהם היו רגילים להגיד ולספר”. (פירוש על ספר בראשית (מאגנס תשמ”ז חלק ב) ע’ 155)
שלא כבסיפור המבול המקראי – סיפור מגדל בבל אינו מביא טעם מוסרי ברור למעשה האל. חוסר זה הביא הצעות דרשניות רבות לאורך הדורות באשר לטעם המוסרי של מעשי האל. אך נראה כי הקורא נותר בערפל על פי כוונת מכוון, והטעם לדבר הוא זיקוק רעיון ההבדלה המוחלטת בין שמיים לארץ: האדם נותר עם עולם הריבוי כנגד אחדותו הטוטאלית של האל; המגדל שראשו בשמיים (שמייצג את השאיפה להאלהת האדם) לא יבנה  לעולם ואילו האל ומעשיו ישארו סתומים לעד.
:
שני הסיפורים גם יחד מובילים את הקוראת למסקנה כי האל המקראי מכיל ניגודים שמותירים את האדם נבוך: מצד אחד אל שבחר להיות רציונלי וכפוף לחוקיות הטבע,  אך מצד שני אל שמניעיו עלומים. על כן, במידה ונשמע אדם זה או אחר האומר כי מעשי הטבע (אסון הצונאמי במזרח אסיה או ההוריקן שפוגע בארה”ב) הינם עונש מן האל בדומה למעשה המבול נוכל להשיבו כי היומרה להבין את מעשי האל נפוצה לכל עבר משבלל האל שפתם של בני שנער.  אלוהים המקראי, לפי פרשת נח, הוא אל שבחר להמנע מלנהוג בשרירות אלילית אך  הגיונו לבני האדם ישאר בלתי נהיר.
הבה נבנה מגדל וראשו בשמיים
מתוך
למה רצו בני-האדם לבנות מגדל שראשו בשמיים?
למה ה’ החליט לבלול את שפתם ולפזר אותם בעולם?
מה משמעות הפרשה לימינו?
1. ריכוז לעומת מילוי הארץ / ע”פ ראב”ע
[וגם ע”פ עמוס, וגם ע”פ יעל]
בני האדם הבינו, שטוב יותר להיות מאוחדים ומרוכזים. לכן החליטו לבנות עיר מרכזית,  ומגדל שבעזרתו כל אחד יוכל לראות את העיר מרחוק. בעזרת המגדל “ונעשה לנו שם” – נהיה ‘מפורסמים’, כל ילד שייצא מהעיר (למשל כדי לרעות את הצאן…) ידע איפה אנחנו ויוכל למצוא בקלות את הדרך חזרה, וכך אף אחד לא יילך לאיבוד – “פן נפוץ על פני כל הארץ”.
המטרה שלהם היתה טובה ותמימה: בשום מקום בפרשה לא כתוב שהם חטאו ולא כתוב שה’ כעס עליהם.
למרות זאת, ה’ החליט להתערב, כי הוא לא רצה שבני-האדם יישארו במקום אחד. המטרה שלו בבריאת האדם היתה שהאדם ישלוט בכל העולם, כמו שציווה על האדם לאחר בריאתו – “פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה”. זה גם יותר בטיחותי עבור בני האדם, כי כאשר הם מפוזרים בכל העולם יש פחות סכנה שכולם ייפגעו מתאונה או ממגפה.
אם ה’ לא היה מתערב – בני האדם היו נשארים כל הזמן מרוכזים באותו איזור ולא ממלאים את הארץ: גם כשהיו מתרבים, הם היו בונים לעצמם עוד ועוד קומות במגדל, ולא מגיעים בכלל לאיזורים אחרים בארץ, כמו שכתוב: “עתה לא ייבצר מהם כל אשר יזמו לעשות”.
לאחר שה’ בלל את שפתם, הם לא יכלו יותר להישאר ביחד (כי הם לא הבינו זה את זה), כל קבוצה פנתה למקום אחר, וכך הארץ התמלאה.
לפירוט והרחבה – ע’ בפירוש של פרופ’ קאסוטו לפרשה, בספרו “מנוח עד אברהם”.
2. שם האדם לעומת שם ה’ / ע”פ ר’ ליבטג ועוד
המטרה העיקרית של בני האדם היתה “ונעשה לנו שם”. בניגוד לאברם, שעליו נאמר (בפרק הבא – פרק יב) “ויקרא ב שם ה'” – בני האדם חשבו רק על ה’שם’ של עצמם. במקום לבנות מקדש ולעבוד את ה’ – הם בנו מגדל, שמבטא את עליונות האדם והטכנולוגיה שהוא מייצר.
בני-האדם לא אמרו בפירוש שהם פועלים נגד ה’; ייתכן שבאותו זמן הם עדיין עבדו גם את ה’. אבל ה’ ראה שזו רק ההתחלה: “וזה החילם לעשות”. כשהאדם שם את עצמו ואת עוצמתו במרכז – בסוף הוא שוכח את ה’ ועובד רק את עצמו. בנוסף לכך, כששמים את הטכנולוגיה במרכז, זה עלול לגרום גם להתדרדרות מוסרית (כמו במדרש של חז”ל – כשנפלה להם לבנה הם הצטערו יותר מאשר כשנפל אדם! וכמו בימינו – שבשם הקדמה הטכנולוגית מפטרים עובדים והורסים חיים…). לפירוט והרחבה (במיוחד לגבי הקשר בין הפרשה לימינו) – … (ע”כ. מומלץ)
 
5. יפת א-להים ליפת
מתוך
https://www1.biu.ac.il/Parasha/Noah/Barmaoz

www1.biu.ac.il
לא שפה אחת אבל דברים אחדים בפרשתנו יש מדרש שם שמבוסס על השפה הארמית: “יַפְתְּ אֱ-לֹהִים לְיֶפֶת” (בר’ ט:כז), כפי שהראה רש”י: “יפת א-להים ליפת – ירחיב, מתורגם: “יפתי” (ת”א)”.[1] כיוון שהסיפור נוגע לראשית האנושות, ואיננו מתאר הוויה של עם ישראל, על כן סביר שהשם “יפת” נוצר על בסיס של שפה שאינה עברית.א שפה אחת אבל דברים אחדים
א שפה אחת אבל דברים אחדים
בפרשתנו יש מדרש שם שמבוסס על השפה הארמית: “יַפְתְּ אֱ-לֹהִים לְיֶפֶת” (בר’ ט:כז), כפי שהראה רש”י: “יפת א-להים ליפת – ירחיב, מתורגם: “יפתי” (ת”א)”.[1]
כיוון שהסיפור נוגע לראשית האנושות, ואיננו מתאר הוויה של עם ישראל, על כן סביר שהשם “יפת” נוצר על בסיס של שפה שאינה עברית.[2] הסיפור דורש את השם בלי להוסיף הסבר כלשהו, כי השפה הייתה ידועה היטב לעם ישראל בראשית דרכו.[3] למעשה, זו שפת האם של העם, שכן כל ארבע האִמהות באו מהמרחב של התרבות הארמית,[4] וגם שניים משלושת האבות ספגו מתרבות זאת.
למשחק מילים גלוי זה על בסיס הארמית נוספים משחקי לשון סמויים בשמות אנשים, כגון:” וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי” (בר’ ג:כ). את הקושי הבולט, שאין קשר ברור בין השם  שניתן לה לבין נימוקו, פותר רש”י בהסבר לשוני מספק מצד הדקדוק:” וחוה – נופל על לשון ‘חיה’, שמחיה את ולדותיה, כאשר תאמר ‘מֶה הֹוֶה לָאָדָם’ (קה’ ב:כב) – בלשון ‘היה'”. אך ההסבר של רש”י אינו מסביר מדוע לא נבחרה מלכתחילה הצורה “חיה”, וראב”ע בפירושו הקצר סיפק לכך תשובה: קריאת שמה בו”ו ולא ביו”ד באה להבחין בינה לבין בעלי החיים.
כנגד זה, מדרש חז”ל מפרש את צורת שמה כרמז על התפקיד המכריע הנוסף שמילאה בתולדות האנושות: היא פותתה על ידי הנחש, שנקרא ‘חויא’ בארמית, ופיתתה את אישהּ לאכול מעץ הדעת, וגרמה בכך לגזרת המוות על בני האדם:
דבר אחר: “והאדם ידע” (בר’ ד:א) – ידע מאיזו שלוה נשלה; ידע מה עבדת ליה חוה (=מה עשתה לו חוה). אמר ר’ אחא: חיויא חיויך ואת חיויא דאדם (=הנחש הוא נחשך ואת הנחש של אדם; בראשית רבא כב, ב).
המדרש הזה קרוב מאד לפשוטו של מקרא בשל המיקום שבו נזכרה קריאת השם של חוה: בסוף סיפור האכילה מעץ הדעת, לאחר מתן העונש לאישה ולאדם, ולפני החסד הא-לוהי שממתן את העונש, והוא כיסוי מערומי החוטאים (ע”כ)
מספיק להיום רק אצטט
וַיְבָ֣רֶךְ אֱלֹהִ֔ים אֶת-נֹ֖חַ וְאֶת-בָּנָ֑יו וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם פְּר֥וּ וּרְב֖וּ וּמִלְא֥וּ אֶת-הָאָֽרֶץ:{ב} וּמוֹרַֽאֲכֶ֤ם וְחִתְּכֶם֙ יִֽהְיֶ֔ה עַ֚ל כָּל-חַיַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְעַ֖ל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָ֑יִם בְּכֹ֩ל אֲשֶׁ֨ר תִּרְמֹ֧שׂ הָֽאֲדָמָ֛ה וּבְכָל-דְּגֵ֥י הַיָּ֖ם בְּיֶדְכֶ֥ם נִתָּֽנוּ: {ג} כָּל-רֶ֨מֶשׂ֨ אֲשֶׁ֣ר הוּא-חַ֔י לָכֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה לְאָכְלָ֑ה כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם אֶת-כֹּֽל:
 
(אז למה…?)
 
שבת שלום
 
שבוע טוב
 
להת

Leave a Reply