From:
Sent: Sunday, 26 November 2017 3:40 AM
To:
Subject: ויצא יעקב….ויספר ללבן….ויאסף לבן…. ותרא רחל…. ויזכור א-להים
הארה פותחת – כולנו מכירים את מרבית סיפורי חומש בראשית, ומתרשמים מהם בצורה זו או אחר, ואני, קטונתי, רק אומר שכאשר אני קצת יוצא מהעלילה וחושב על העורך הראשון, היוצר או האספן שהעלה על הכתב את סיפורי בראשית אותו יוצר היה לפחות גאון ספרותי.אם לא למעלה מזה.
עיונים קודמים
פרשת ויצא – תשע”ד
פhttp://toratami.com/?p=68
פרשת ויצא – תשע”ה
http://toratami.cפרשת om/?p=274
(על- 3 האבות, וישא קולו ויבך, גנטיקה של גידל צאן, גניבת התרפים,
פרשת ויצא – תשע”ו
(על, יעקב, חלומות, ויצא יעקב, והנה סולם, נשות יעקב, לידת הבנים, גניבות)
פרשת ויצא – תשע”ז
http://toratami.com/?p=683
(על: תאריכים וגילים, וישלח יצחק את יעקב, הרצף הסיפורי, שימוש מרובה בפעלים, ויצא…ויפגע… וירץ….., והיה ה’ לי לא-להים. אם יהיה א-להים עמדי ונתן לי… , וישק יעקב… ויאהב יעקב, על הנשיקה, יעקב ורחל)
פסוקים מההפטרה
וַיִּבְרַ֥ח יַעֲקֹ֖ב שְׂדֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיַּעֲבֹ֤ד יִשְׂרָאֵל֙ בְּאִשָּׁ֔ה וּבְאִשָּׁ֖ה שָׁמָֽר׃
יֵֽלְכוּ֙ יֹֽנְקוֹתָ֔יו וִיהִ֥י כַזַּ֖יִת הוֹד֑וֹ וְרֵ֥יחַֽ ל֖וֹ כַּלְּבָנֽוֹן׃
חידון השבוע
1. באיזה גיל היה יעקב כאשר עזב את באר שבע לחרן
2. למה יעקב לא קבר את רחל במערת המכפלה?
3. איך ניתן להבין שיעקב לא (כל כך) האמין בהבטחות שהוא שמע בחלום?
4. לפי מה נקבעו 7 שנות עבודה עבור מוהר לאישה?
5. (שאילה בשבילי, למה אף אחד מבני יעקב לא הלך לחרן לחפש לו כלה (ואולי כן???
6. (למבוגרים) כמה פעמים בפרשתנו יעקב “בא אל…”?
הקדמה כללית
חומש בראשית כידוע, הוא אוסף של סיפורים, רובם עלילתיים – בסדר כרונולוגי. שתי הפרשות הראשונות עוסקות בהיסטוריה כלל “עולמית”. שאפשר לתת לה כותרת —
קיצור תולדות האנושות, או
– התפתחות המין הציביליזציה האנושית באלפיים שנות קיומה מהבריאה או בפשטות = “ויבא על… ויולד…וימת”
בפרשה השלישית מתחילה ההיסטוריה הספציפית של האומה העברית, גלגולי שלושת האבות, עד להקמת הגרעין של האומה = בני יעקב שהתפתחו לעם בני ישראל. אולם בקריאה פשוטה – עיקר העלילות בספר בראשית מבוסס על פרו ורבו. אבל במקביל שולט הרעיון באידיאולוגי – התערבות א-להית הן בצמתים המרכזיים – מבול ומגדל בבל והן בחיי היום יום, בעיקר בחיי אברהם. אם אינני טועה האירוע החשוב (והצדדי) שאברהם מבצע ללא התערבות ה’ הוא סיפור הצלת לוט.
אכן המסר הפשוט בסיפורים = המסר השני – העיקרי של חומש בראשית. הוא הקיום הזוגי של האדם (האיש והאישה, זכר ונקבה בראם). והדבר בא לידי ביטוי באריכות המרובה של הסיפורים על מציאת בנות זוג, רבקה, רחל, לאה, סיפור בנות לוט ועוד סיפורים מיניים אחרים. (עורך חומש בראשית כנראה הבין בנושא).
ואכן לפני שבוע סיימנו בבקשת רבקה והסכמת יצחק, לשלוח את יעקב לחפש לו אישה. האם הם ידעו על רחל ולאה? יש להניח שכן. ניזכר בידיעה הקטנה שהגיעה לאברהם, :”ויוגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה… ובתואל ילד את רבקה…” אז למה אברהם לא הזכיר את זה לאליעזר? אולי כן.
וגם רבקה ויצחק ידעו על הבנות בחרן שמצפות לחתנים, וכך מצווה יצחק את בנו יעקב “קום לך ביתה בתואל אבי אימך וקח לך משם אישה מבנות לבן…”
האם זה היה תירוץ להסתיר את העובדה שרבקה חששה שבנה עשיו מתכנן רצח? עשיו, כנראה מתוך כעס ובצדק “יוימר עשיו בלבו, יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי” ולכן הנביא אומר “ויברח יעקב שדה ארם…” והמדרשים ידועים
אברהם היגר מחרן לארץ כנען עם שרי (שרה) אשתו. ליצחק הביאו אישה מחרן, ויעקב חוזר לחרן לחפש אישה. הכל במשפחה. “סובב סובב הרוח ועל סביבותיו שב הרוח”
אז אפשר לראות את אברהם אבינו ביוצר הרעיון הא-להי (עם שמותיו השונים, ואת יעקב כתורם הביולוגי הפורה. יצחק (עובד האדמה לעומת אביו ובנו שהיו רועי צאן) נדחף באמצע, היה כנראה צורך לעורך הרצף העלילתי.להכניס לעלילה את סיפור העקידה. העדפת יצחק על ישמעאל אולי ברורה ומתקבלת. העדפת יעקב והדחת עשיו היא קצת יותר מעצבנת.
מתוך ניתוח האפיון של יצחק כדמות משנית ב –
http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=8803
”
דמותו של יצחק, האב השני מאבות האומה, נחשבת בעיני אחדים מחוקרי המקרא בני-ימינו כדמות חיוורת ביחס לדמות אברהם או לדמות יעקב. יצחק אינו דמות עצמאית אלא הוא עומד תמיד ביחס אל אביו אברהם או ביחס אל בנו יעקב.
מ. ד. קאסוטו כותב כי מטבע הדברים “בדין הוא שיהיו מאורעות חייו של יצחק מעורים בתחילה במאורעות של אביו ואח”כ במאורעות חייו של בנו”. ועל כן “לא היה אפשר להימנע מכך שבסיפור האבות מופיע יצחק כבנו של אביו או כאביו של בנו, ופחות מכך כדמות עצמאית שאינה תלויה באחרת”1.
אלישע שפי כותב2 כי “עלילות חייו (של יצחק) אינן כמעט אלא חזרה רפויה על חלק מעלילות אביו… התיאורים בסיפור יצחק כה חיוורים, עד כי חוקרים רבים רואים בו רק העתק מלאכותי מסיפורי אברהם”3. צ’רלס פטרסון, באחד מפרקי ספרו4 הדן בהיסטוריה הקדומה של יהודה, מזכיר את יצחק רק במילה אחת, ואף זאת בתוך תיאור התגלותו של האל ליעקב, ובמילה אחת בתוך רשימת האבות.
אכן נראה כי את דמותו של יצחק צריך לבחון ולהאיר בעיקר מתוך השוואתו עם אברהם אביו ועם יעקב בנו. משוואה הנדרשת מעצם מקומו של הסיפור על יצחק במקרא. אבל אין להתעלם מאישיותו העצמית של יצחק עד כמה שתכונותיו היחודיות מופיעות בסיפור. הארה כזו – היא מטרת חיבורנו, ואותה נעשה באספקלריה של דרשות חז”ל. נאיר את דמותו של יצחק בשני מישורים: א) דמיונו לאביו אברהם; ב) אישיותו העצמית וייחודו. (ע”כ. מומלץ. והנושא – דמותם של אבותינו לפי סיפורי המקרא מופנה לגישה מפרדת)
(וזה שצאצאי ישמעאל בימינו שולטים בחלק ניכר מהכלכלה העולמית בתחום הדלק לעומת שליטת בני יעקב בתחום ההי-טק אומר דרשני.)
הסיפורים יפים,וכנראה הם מתארים אירועים שהיו בתרבויות של אותם ימים של לפני כ – 3,000 שנה,אבל לקורא המודרני החושב מתעוררות בעיות של הבנה וקושי בהזדהות עם אבות אבותינו מייסדי האומה. האם כך התנהגו? והאם זו הייתה התנהגות חיובית? אכן מתוך (מאמר שעיינתי בו רבות לפני שנה ב –
www.daat.ac.il/daat/tanach/samet/b7-2.htm
האם כבר ניתן לנסות להכליל, ולהצביע על קנה מידה קבוע בשאלת הערכת מעשי-האבות בספר בראשית על סמך מעט הדוגמאות שעסקנו בהן? ננסה לנסח קנה מידה כזה בזהירות המתבקשת:
המכנה המשותף לשלוש הפרשות שעסקנו בהן בעבר הוא שהבעיות המוסריות הן בעיות של מוסר אנושי כללי – בין אדם לחברו. הזולת הנפגע בסיפורים ההם היה שפחה מצרית ובנה, או אב זקן ועיוור, או האח הבכור. בכל המקומות הללו נטענה הטענה שהפגיעה הייתה הכרחית בנסיבות הסיפורים ההם, משום שמה שעמד על הפרק אל מול הפגיעה הזאת היה ויתור על הייעוד הרחוק של האישים הפוגעים או על חלק ממנו: התעלמות של שרי מהתנהגותה של הגר המקלה ראש בגברתה פירושה הסכמה עם היות הגר גברת הבית ושותפתו של אברם לייעוד האלוהי; השארת הנער ישמעאל ואמו בבית אברהם פירושה הכרה בזכות ירושתו של הלה את ברכת אברהם, וממילא פגיעה בייעודו של יצחק כנושא הברית עם ה’; הנחת האפשרות ליצחק לברך את עשו כפי שתכנן פירושה פגיעה בייעוד האלוהי של יעקב כנושא הברית. נמצא כי תודעת הייעוד של האבות הביאה אותם לעתים במבחנים קשים שחייבו אותם בקרבנות מוסריים – בהתנהגות מוסרית קשה כלפי הזולת. שהיו אלה “קרבנות” אתה למד מתיאורי מעשי האבות במקומות אחרים שבהם הם מתגלים כאנשי מופת ביחסם לזולת. (ע”כ. מומלץ)
ואשאיר את הנושא ?התנהגות האבות” לפעם אחרת, בינתיים נתרכז ונתבונן במעשי יעקב בצאתו למרחב המזרח תיכוני.
פסוקי השבוע
וללבן שתי בנות
ויבא אותה אליו ויבא אליה
לכן ישכב איתך
ויפתח את רחמה
הבנות בנותי
ערב שבת שלום
פתיחה
יופי של פרשה, יופי של סגנון ספרותי, יופי של דיאלוגים וגם הפתעות קטנות פה ושם. ושלא נשכח את שלוש הפעמים שמופיעים ליעקב מלאכי הא-להים.
פרשת ויצא היא סיפור עלילתי אחד – בקור יעקב בחרן אצל קרובי משפחהץ הוא מגיע לשם (כנראה בידיים ריקות וחוזר לארץ כנען עם 2+ 2 נשים, 11 בנים ובת, ורכוש רב של בעלי חיים ביתיים (והיו לו גם עבדים ושפחות אבל לא ברור אם הם חזרו איתו לכנען או ש…
אני בטוח שכולנו מכירים את הסיפור, במיוחד את החלום, אבל אולי גם את התסבוכת המשפחתית של נישואים ולידות, כדאי לקרא שוב את העלילה ולהתרשם שוב מיעקב המצליחן, שבתור בשלן הצליח לקנות את הבכורה, בתור שחקן מתחפש הצליח לקבל ראשון את ברכת אביו הסומא, ובתור מומחה לגנטיקה הצליח לצבור רכוש רב. ואז כמו שבתחילת הפרשה הוא “ברח” מעשיו אחיו לחרן בסוף הפרשה הוא בורח מחותנו לבן לחזור לאביו. כך התחילה והתנהלה ההתפתחות הראשונית של האומה העברית בני ישראל
לרענון הזכרון – מספר ממילים נבחרות מהפרשה
ויצא יעקב מבאר שבע…. ויחלם והנה סולם…וישק יעקב לרחל…. ויהי בבוקר והנה היא לאה… ותהר ותלד בן…. ותתן לו את…שפחתה….ויפרץ האיש מאוד מאוד ויהי לו צאן רבות ושפחות…. ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו על הגמלים וינהג את כל … לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען.
למעוניינים/ות בסיכום הפרשה ניתן לעיין ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/פרשת_ויצא
וכשקוראים את הפרשה קצת בעיון מופיעות תמיהות לא מעטות
ומתוך ניתוח מקיף (שכבר ציטטתי לעיל) של סיפורי הפרשה ב –
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/samet/b7-2.htm
” ראשי פרקים:
א. פרשה אחת, סיפור אחד
ב. חציית הסיפור המקראי והקבלת מחציותיו זו לזו
ג. שתי מחציותיו של סיפורנו: ההפתעה הגדולה
ד. היחס הניגודי בין המחציות: בניין המשפחה לעומת עשיית הרכוש
ה. הערכת מעשי האבות בספר בראשית
ו. נספח: הקבלה מפורטת בין מחציות הסיפור
…
מהי משמעות הדבר שפרשת ויצא כולה סיפור אחד? מה לי אם נגדירנה כסיפור אחד או כשרשרת של כמה סיפורים?
אם לפנינו סיפור אחד עלינו לשאול: מה בא הסיפור כשלמות אחת ללמדנו? הלקח שבא סיפור ללמד, או המגמה של הסיפור, אינם נאמרים בו במפורש בדרך כלל, אלא נרמזים בו בדרכים שונות המחייבות קריאה רגישה, וגם הכרת עקרונות מסוימים ודרכי הבעה האופייניים לסיפור המקראי. אין זהות בין ‘נושא הסיפור’ ברמת העלילה שבו (במקרה שלנו: ‘מאורעותיו של יעקב בגלות’) לבין אותו לקח נסתר שאנו מדברים עליו כעת. העלילה משמשת כמצע להבעת הלקח והמשמעות הפנימית של הסיפור.
…..
אם צודקת הבחנתנו בעניין ‘שיטת החצייה’ של הסיפור המקראי, מדוע ‘הכניס’ עצמו הסיפור הזה לאילוץ טכני כה מוזר, שאין אנו מכירים כמותו בסיפור הקצר המערבי?
התשובה על כך חשובה: אחד העקרונות הספרותיים החשובים ביותר במקרא, ולא רק בפרוזה המקראית, הוא עקרון ההקבלה. האמירה המקראית אינה נשלמת במילים ובמשפטים המפורשים והגלויים, אלא רק כאשר מקבילים ומשווים את חלקי הנאמר זה עם זה. בהקבלה זו מתגלה רובד של משמעות נסתרת, שאינה מתקבלת מסך כל חלקי האמירה הגלויה.
בשירה המקראית בא עקרון ההקבלה לידי ביטוי אפילו ברמת הפסוק הבודד, הבנוי בדרך של תקבולת (שהיא פשוטה או כיאסטית בצורתה; ישרה או ניגודית בתוכנה), אך גם במבנהו של השיר השלם, שאף בו פועל לעתים קרובות עקרון החצייה לשתי מחציות.
…
ג. שתי מחציותיו של סיפורנו: ההפתעה הגדולה
בסיפור שעלילתו היא תיאור יציאת הגיבור לגלות ומאורעותיו בה עד לשיבתו ממנה חזרה לארצו, מה תהא נקודת התפנית הצפויה? מסתבר שנקודה זו תהא בתחילת השיבה חזרה לארץ המולדת. או אז תעצב המחצית הראשונה של הסיפור את היציאה לגלות ואת השהות בה, ואילו המחצית השנייה תעצב את ההכרעה לשוב מן הגלות ואת מימושה עד לחזרה בפועל. ובכן, היכן חלה תחילת השיבה של יעקב? לכאורה בפרק ל’, כה-כו:
כו
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוסֵף, וַיּאמֶר יַעֲקב אֶל לָבָן:
שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקומִי וּלְאַרְצִי.
תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי… וְאֵלֵכָה…
פסוקים אלו אכן נמצאים קרוב למרכז הסיפור: פסוק כו הוא הפסוק ה- 74 בסיפורנו, שהוא בן 148 פסוקים. האם בפסוקים אלו נפתחת המחצית השנייה של הסיפור? לא ולא, משום שפסוקים אלו אינם מציינים כלל את תחילת השיבה לארץ, ולא אירעה כל תזוזה בעקבותיהם. זאת משום שבהמשכם של פסוקים אלו מתרחש דבר מפתיע ומפליא ביותר: יעקב נענה ללא כל ויכוח או התנגדות לבקשתו של לבן שיישאר אצלו, וזאת הוא עושה כדי “לעשות [רכוש] לביתו” שלו. התפנית הדרמטית בסיפור אינה אפוא בהודעת יעקב על עזיבתו – הודעה שאינה מתממשת. זו סוגרת דווקא את המחצית הראשונה של הסיפור. לדעתנו, התפנית חלה בבקשת לבן בפסוקים כז-כח ובהיענותו החיובית של יעקב בפסוקים כט-ל. תפנית מפתיעה זו חלה בדיוק באמצע הסיפור, והיא פותחת את מחציתו השנייה בחלקה אותו לשתי מחציות בנות 74 פסוקים כל אחת. מדוע יש כאן תפנית מפתיעה בסיפור? (ע”כ. נא לעיין במקור באתר לעיל)
והפנייה לאוסף גדול של גליונות נחמה מובא ב –
http://www.nechama.org.il/cgi-bin/parasha.pl?Id=7
(מומלץ לעיונים נוספים לפי נושאי ואירועי הפרשה)
למעוניינים/ות במדרש – מובאת הפנייה למדרש רבה ב –
http://www.daat.co.il/daat/tanach/raba1/g.htm
למשל על הנושא הראשי של הפרשה — זיווגים
ג [יש שהוא הולך אצל זיווגו]
ר’ אבהו פתח: (משלי יט): בית והון נחלת אבות, ומה’ אשה משכלת.
רבי פנחס בשם ר’ אבהו: מצינו בתורה בנביאים ובכתובים, שאין זיווגו של איש אלא מן הקב”ה.
בתורה מנין?
(בראשית כד): ויען לבן ובתואל ויאמרו מה’ יצא הדבר.
בנביאים?
(שופטים יד): ואביו ואמו לא ידעו כי מה’ הוא.
בכתובים?
היינו דכתיב (משלי יט: ומה’ אשה משכלת, יש שהוא הולך אצל זיווגו, ויש שזיווגו בא אצלו.
יצחק זיווגו בא אצלו, וירא והנה גמלים באים.
יעקב הלך אצל זיווגו, דכתיב: ויצא יעקב:
ד [הקב”ה מזווג זיווגים]
רבי יהודה בר סימון פתח: (תהלים סח) אלהים מושיב יחידים ביתה.
מטרונה שאלה את ר’ יוסי בר חלפתא, אמרה לו:
לכמה ימים ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו?
אמר לה: לששת ימים, כדכתיב (שמות כ): כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ. אמרה לו: מה הוא עושה מאותה שעה ועד עכשיו?
אמר לה: הקב”ה יושב ומזווג זיווגים, בתו של פלוני לפלוני, אשתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני, לפלוני.
אמרה לו: ודא הוא אומנתיה?! אף אני יכולה לעשות כן! כמה עבדים, כמה שפחות יש לי, לשעה קלה אני יכולה לזווגן.
אמר לה: אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקדוש ברוך הוא, כקריעת ים סוף.
הלך לו ר’ יוסי בר חלפתא.
מה עשתה?
נטלה אלף עבדים ואלף שפחות, והעמידה אותן שורות שורות.
אמרה: פלן יסב לפלונית, ופלונית תיסב לפלוני, וזיווגה אותן בלילה אחת. למחר אתון לגבה, דין מוחיה פציעא, דין עינו שמיטא, דין רגליה תבירא.
אמרה להון: מה לכון?
דא אמרה: לית אנא בעי לדין.
ודין אמר: לית אנא בעי לדא.
מיד שלחה והביאה את ר’ יוסי בר חלפתא אמרה לו:
לית אלוה כאלהכון, אמת היא תורתכון, נאה ומשובחת!
יפה אמרת! אמר: לא כך אמרתי לך: אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקב”ה כקריעת ים סוף.
הקדוש ברוך הוא מה עושה להן?
מזווגן בעל כרחן, שלא בטובתן, הה”ד (תהלים סח): אלהים מושיב יחידים ביתה, מוציא אסירים בכושרות.
מהו בכושרות?
בכי ושירות.
מאן דבעי, אומר שירה! ומאן דלא בעי, בכי!
אמר רבי ברכיה: כלשון הזה השיבה ר’ יוסי בר חלפתא, הקב”ה יושב ועושה סולמות, משפיל לזה ומרים לזה, ומוריד לזה ומעלה לזה. הוי אומר (תהלים עה): אלהים שופט, זה ישפיל וזה ירים, יש שהוא הולך אצל זיווגו, ויש שזיווגו בא אצלו.
יצחק בא זיווגו אצלו, שנאמר (בראשית כד): ויצא יצחק לשוח בשדה.
יעקב הלך אצל זיווגו, שנאמר: ויצא יעקב מבאר שבע: …
ולמעוניינים/ות ללמוד על הפרשה לפי הקבלה, ניתן לעיין באחד מהמאמרים המובאים ב –
http://www.mo6.co.il/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA%20%D7%95%D7%99%D7%A6%D7%90%20%D7%9C%D7%A4%D7%99%20%D7%94%D7%A7%D7%91%D7%9C%D7%94
ומתוך
http://old.galim.org.il/cgi-bin/week_issue/mabaparasha.pl?parashaId=7
ועל הפשט, מתוך
https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/01/03_vayetse/1.html
בפרשת ויצא יש סיפור פשוט ללא תיקונים אידיאולוגים, משום כך לו חשיבות גדולה להבנת ההווי ששרר בארצות המקרא לפני למעלה משלושת אלפים שנה, וגם להבנת האמונה האותנטית של אבותינו בימים הרחוקים ההם.
נתחיל בהתחקות אחרי ההווי שהפרשה חושפת בפנינו: התמונה הראשונה )כ”ט
12-1( מתארת שיחה ליד הבאר בין איש זר )יעקב( ובין בני המקום )הרועים(, ובה
מנסה הזר לכבוש את לבם כדי להשיג מידע שהוא נחוץ לו להמשך מסעו: הוא
קורא להם “אחיי” )פ’ 4(, וחושף בפניהם את הידע שלו במקצוע שלהם – המרעה
)פ’ 7(. כדי להרשים את רחל, בת דודו, ואת הרועים עצמם, עושה יעקב “מעשה
גבורה” ומגולל מעל פי הבאר את האבן, מעשה שבדרך כלל מצריך את כוחם
המשותף של כל הרועים הנזקקים לאותה באר )פ’ 10-8(, ומייד אחר כך, “הגבר
הגיבור” נושק לבת דודו, שהייתה זרה לו עד אותו הרגע, ופורץ בבכי לעיניה
ולעיני הרועים שבוודאי עמדו סביבו בפליאה אחרי מעשהו יוצא הדופן. מלבד
היות שני המעשים האלה של יעקב “לא גבריים”, הרי שהם לא יאומנו, לא
בחברת הרועים הנפוצה היום, הלא היא חברת הבדווים, ולא בחברה היהודית
המסורתית – הסוככות שתיהן על האישה מפני כל מגע עם גבר שאיננו בעלה.
בהמשך מתוארת לנו מסכת של יחסים בין שני אנשים ערמומיים, הלא הם לבן
ויעקב. יעקב, שהגיע ללבן ללא רכוש, מוכן לתת מוהר ללבן עבור בתו רחל שבע
שנות עבודה. הוא מתנה תנאי ברור – “ברחל בתך הקטנה” )פ’ 16(, אך אינו חש
בזרעי הרמאות מצד לבן: “טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר, שבה
עמדי” )פ’ 19( – אין כאן הבטחה של ממש שימלא את התנאי של האורח, קרוב
המשפחה, אך יש כאן בהחלט רמז לרצון לנצל את חריצותו של זה בעבודה.
ואמנם, לבן מרמה את יעקב, ואחרי המשתה הוא נותן לו את לאה, במקום את
רחל. יעקב, שבוודאי היה גם בגילופין וגם תאב לקבל את “שכרו”, לא חש
.בתרמית – הוא מתפכח מן היין ומן התאווה רק למחרת.
……..
ועוד דבר מפעים לב יש בסיפור, שהוא בעיני איש בעל השקפת עולם שוויונית
בלתי מפוענח לחלוטין: הנשים כאן ובסיפורים רבים אחרים אינן מקנאות
ב”צרותיהן” משום שהן צריכות להתחלק בבעל. הקנאה באה לידי ביטוי רק
במה שקשור בלידת ילדים. התופעה הזאת של היעדר קנאה מצד הנשים בעניין
כל כך קרוב ללבו של אדם, כמו השאיפה שבן הזוג יהיה שייך בלעדית לאישה
אחת – היא ממש מפליאה. הקנאה הגברית מעוגנת בחוק מבהיל בתורה )במדבר
ה’ 31-11(, והיא משתקפת מעשרות כתובים מדכדכים למדי, בהם “משחק” האל
את תפקיד “הבעל הנבגד” על ידי “אשתו – נשותיו” – ישראל ויהודה )ראו
לדוגמה: יחזקאל ט”ז, כ”ג, הושע ג'(, אבל אין במקרא כולו כתוב המציין
מפורשות שאישה קינאה בבעלה על מערכת יחסים קרובה עם אישה אחרת.
אדרבה, על שרי מסופר שהיא עצמה הביאה את שפחתה לחיקו של אברם
)בראשית ט”ז 3(, וכך מסופר על רחל ועל לאה בפרשה שלנו )ל’ 9, 4-3( – הנשים
עצמן מובילות את שפחותיהן לחיקם של בעליהן כדי שתלדנה בנים שייחשבו
לבניהן. חנה אינה מקנאה בפנינה על כך שהיא מתחרה על לבו של אלקנה, …
…
שלישית, המספר בוודאי לא האמין באמונה המונותיאיסטית, כלומר, הוא לא
האמין באל אחד בורא העולם כולו, השולט ומשגיח עליו באופן בלעדי, אלא הוא
האמין, כנראה, באלים טריטוריאליים, וייתכן שהיה אפילו פטישיסט, שהאמין
בעצמים מקודשים ובאלילי בית. כשמקיץ יעקב משנתו, הוא קורא בהתפעלות:
“אכן יש אלוהים במקום הזה, ואנוכי לא ידעתי” )כ”ח 17(. מונותיאיסט אמור
“לדעת” שאלוהים נמצא בכל מקום, ואין מקום פנוי מנוכחותו ומשליטתו.
מסתבר שיעקב איננו “יודע” זאת. במערכת היחסים שבין יעקב ללבן מודעים
שני האנשים הערמומיים הללו כי לכל אחד מהם יש אל שונה, אך רצוי להיות
“ביחסים טובים” עם האל של “הצד השני”, אם זה משפיע הצלחה. לכן, לבן
“מנחש” ומבין כי ה’, האל של יעקב, מעניק חסדים לנבחרו, ולכן ראוי לנהוג בו
זהירות )ל’ 27(. כל אחד מן השניים מכיר בתקפותו של האל של הזולת, אך
מייחל כי האל שלו יהיה “המנצח”. לבסוף, הם מביאים כעדים להסכם שביניהם
את שני האלים: אלוהי אברהם ואלוהי נחור )ל”א 53(. אנחנו גם קוראים על כך
שרחל גנבה את התרפים )שהם כנראה אלילי בית(, מן הסתם, כדי שתצליח
דרכם החדשה עם בריחת יעקב ומשפחתו מבית לבן )ל”א 19(. לבן עצמו קורא
לתרפים “אלוהיי” )ל”א 30(, ולא היה שום טעם בגניבתם, אילו רחל לא האמינה
בהם. אני מניח כי “הסלקטור” שהיה אמור להשמיט פסוקים “מרשיעים” כאלה
)רחל אמנו האמינה באלילי בית!(, נמנע מלעשות כן, כי חשב לתומו שמדובר
בסאטירה אנטי אלילית, שכן רחל שמה את התרפים בכר הגמל והיא יושבת
עליהם, כשהיא מתנצלת בפני אביה ש”דרך נשים” לה )ל”א 35-34( – לאמור –
האלילים ראויים להימצא מתחת לגופה של אישה דווה, שעל פי התורה היא
טמאה )ויקרא ט”ו 23-19(. לי, מכל מקום, אין ספק שמדובר כאן באמונה
ימה של רחל בתרפים, כשם שהאמינו בהם גם מיכל ודוד )ראו שמואל א’ י”ט
(ע”כ. מומלץ)
ולמעונינים/ות לצפות במרצים/ות ניתן להיכנס לאתרי
1. מסורתי (כשעה
2. חופשי וציני (5 דקות)
http://hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/11/nira-amit-vayetse.shtml
(באתר זה מובאת הפנייה גם לפרשות אחרות לבחירה)
וצפיה נעימה ויש עוד ועוד וקצרה היריעה
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
הנושאים הראשיים בפרשה הם – חלום יעקב דרך לחרן
— הפגישה עם רחל
— נישואי יעקב
— הולדת 11 בנים ובת
— יעקב הרועה הגאון
— בריחת יעקב ורדיפת לבן, כולל הפגישה. ההסכם והפרידה
ובתוך כל נושא ראשי יש פרטים רבים כולם מושכים את העין ומפתחים את הדמיון.
1.ויפגע במקום
https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/03/03_vayetse/1.html
התבטאות לא רגילה שאומרת דרני. מה היא הפגיעה ומה המקום? ואכן הרבה הוא נדרש. וכאן אולי יש מקום לשאול?
האם אברהם (ויצחק בנו) סימן את המקום, בו כמעט ושחטו את יצחק? האם יצחק, אי פעם סיפר לבניו על ה”כמעט אסון שכמעט קרה לו, כאשר הסבא אברהם “בתמימותו” שמע קול שציוותה עליו לשחוט את בנו יצחק כקורבן לאיזו ישות מסתורית שפעם קוראים לה א-להים ופעם ה’.
האם יעקב בכלל שמע, ידע למד שישנה ישות כזו? יש להניח שסבא אברהם שכנראה היה בסביבת יעקב ועשיו כ – 15 שנה עד שגווע ואבא יצחק והדוד ישמעאל קברו אותו. עובדה שיעקב ידע על מערת המכפלה, אז כנראה סבא אברהם סיפר ליעקב ואחיו כל מיני סיפורים משפחתיים. מעניין גם היכן היו לוט, בנותיו ונכדיו? גם הם היו חלק מהמשפחה הנרחבת. סתם הכתוב וחבל.
התאומים כנראה הכירו את קטורה וילדיה מהסבא, וכנראה גם את הגר. יש להניח שגם היה או היו בסביבה מזבחות עליהם הקריבו קורבנות, ויעקב שגדל בסביבה תרבותית כנענית ידע על קיומם של אלהים(חול) רבים. וזה מסביר למה בחלום הופיעה אותה ישות עליונה ומסתורית, שהייתה זקוקה לרקע עוצמתי של מלאכים עולים ויורדים (מעין בלט מלאכי) ואז מופיעה הדמות המרכזית, הסולנית ואומרת אני ה’ א-להי אברהם וגו’, להזכיר ליעקב מי המדבר, וזה גם מסביר למה יעקב לא האמין אמונה שלימה ונדר נדר על תנאי “אם יהיה א-להים עמדי…” אם לא – אולי כדאי יהיה לבדוק אלטרנטיבה אחרת.
אז “במקום” הידוע, מקום קדוש. הוא – לפי המסורת התקדש בימי דוד או שלמה המלך, כלומר 600 – 700 שנה יותר מאוחר. אז אולי בראשונה האות ב” הייתה מנוקדת בשווא, ובמרוצת השנים הניעקוד השתנה לפתח.
2. וישק (י פתוחה) … וישק (י חרוקה)
יופי של משחק מילים. וכבר עיינתי בנושא בגליון קודם, לפני שנה (לעיל) אבל הושא מעניין. אז אוסיף —
עוד על הנשיקה
לחז”לינו הייתה בעייה עם הנשיקה של יעקב. איך צדיק כזה הרשה לעצמו לנשק אישה זרה, ועוד ברשות הרבים. אז כמובן שנשיקת יעקב לרחל היא מאוד שונה מנשיקת לבן ליעקב (“ויהי כשמע לבן…וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו…) אכן לפי
http://xn--febl3a.co.il/929/274/888
….בספר בראשית מסופר על יעקב שרואה את רחל לראשונה ליד הבאר. והכתוב מספר שרחל היתה יפת מראה. “וישק יעקב לרחל ויבך”(בראשית כט). מדוע בכה? שראה שאינה נכנסת עמו לקבורה(בראשית רבה פרשה ע אות יב).
יעקב נושק לרחל, ומחשבתו על יום המיתה! אין זו תאות נשים הרגילה אצל המון העם. היחס של גדולי אומתנו לבנות זוגם, הוא יחס נשמתי אצילי, עד כדי כך שגם הפעולות הנראות כפחותות גם הן מתקדשות ומוארות באור של קודש.
לאחר שבע שנות עבודה, אומר יעקב ללבן: “הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה”(בראשית כט כא). שואל רש”י: “והלא קל שבקלים אינו אומר כן? אלא להוליד תולדות אמר כך”. מעשיהם ודיבוריהם של גדולי אומתנו אינם תוצאה של תאוה בזויה ושפלה, “אלא להוליד תולדות אמר כך”. השאיפה האצילית להקים עם סגולה, היא מרכז מחשבתו של יעקב. עם זה יגשים בעולם את כל האידיאלים האלוקיים, ויתקן עולם במלכות שדי. מחשבה זו מרוממת את כל הפעולות הגשמיות שהם אמצעים לה ונותנת להם ערך אידאלי שראוי לדבר עליו!
(ע”כ. יפה. והכותב ממשיך ומסביר איך שוש המלך לא חטא עם בת שבע. וכך מראים איך חז”ל מצדיקים כשרוצים ואיך מרשיעים מה ומתי שרוצים, בלי קשר לפשט הכתוב).
והסבר יותר פשוט נותן הרב ב –
http://www.kipa.co.il/%D7%A9%D7%90%D7%9C-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%91/%D7%94%D7%A4%D7%92%D7%99%D7%A9%D7%94-%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91-%D7%95%D7%A8%D7%97%D7%9C-%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%A0%D7%95/
…כן הוא לא עשה מעשה טוב והוא בכה מיד אח”כ ובעצם הביע חרטה בפהרסיה על מה שהוא עשה.
ראה את דברי המדרש למה הוא בכה ?
ויהי כאשר ראה יעקב ויגש יעקב ויגל את האבן, א”ר יוחנן כזה שהוא מעביר פקק מעל פי צלוחית,
וישק יעקב לרחל, כל נשיקה לתפלות בר מן תלת, נשיקה של גדולה, נשיקה של פרקים, נשיקה של פרישות, נשיקה של גדולה, (ש”א =שמואל א’= י) ויקח שמואל את פך השמן ויצוק על ראשו וישקהו, נשיקה של פרקים (שמות ד) וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו, נשיקה של פרישות (רות א) ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה, רבי תנחומא אמר אף נשיקה של קריבות שנאמר וישק יעקב לרחל שהיתה קרובתו,[ …..[ ד”א למה בכה שראה האנשים מלחשים אלו לאלו מפני שנשקה מה בא זה לחדש לנו דבר ערוה, שמשעה שלקה העולם בדור המבול עמדו אומות העולם וגדרו עצמן מן הערוה הדא אמרת שאנשי מזרח גדורים מן הערוה. ]
(ע”כ)
ומתוך
מס’ שאלות שמציקות לי:
א. כיצד ייתכן שיעקב אבינו נשק לרחל לפני נישואיהם, כשידוע שהדבר אסור הלכתית?
ב. כיצד ייתכן שיעקב אבינו התחתן עם 2 אחיות?
ג. בכלל, מה צריך להיות היחס לקיום ההלכה של האבות? האם הם קיימו את כל המצוות ואת כל ההלכות? (כמדומני שיש גמרא/מדרש שזה כתוב שם?האם זה כפשוטו?)
תודה רבה!!
תשובת הרב
שלום וברכה
אין אנו יודעים עד תום את הכל.
א. אין אנו יודעים מפני מה התיר יעקב אבינו ע”ה לישק לרחל קודם הקשר ביניהם. הדבר יכול לנבוע מסיבות רבות – מהעובדה שמדובר בנשיקה של “תפלות” כלשון חז”ל, דרך האפשרות שדבר זה לא היה אסור קודם התקדשותם של ישראל בקדושת התורה וכדו’. סביר להניח כי יעקב אבינו ע”ה דומה היה לאותם אמוראים שנשאו כלות ביום חתונתן על כתפיהן ולעולא שנשק לקרובותיו – בעלי התוספות וראשונים אחרים ביארו כי מי שאין יצרו תוקפו אינו אסור בכל אלה. התורה אינה פותחת בפנינו את השער להבנת הסיבה וההתר שנתן לעצמו.
ב. לשאלה זו ניתנו תשובות רבות. הנועזת ביותר היא זו של הרמב”ן (ויקרא יח, כה) שהביא עובדה זו כראיה לכך שאין מצוות התורה חלות בחוץ לארץ, ועל כן מתה רחל עם הכניסה לארץ. זו אחת התשובות האפשריות, וכמובן שניתן להבין כי יש דברים שעדיין לא נאסרו. (ע”כ)
3. הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה
משפט לא נעים. כך מתבטאים? אלא ש – מתוך
https://www.sefaria.org/Abarbanel_on_Torah,_Genesis.29.20?lang=bi,
הפשט פשוט אבל לא נאה לת”ח וירא שמים כיעקב שיתבטא כעם הארץ, אז מתוךאמרו ואבואה אליה אין פירושו שישגלנה כי יהיה זה לקל שבקלים לומר כן אלא שיהיה לו עמה דירה שיבא אליה בבוא מן השדה ולא יהיה כאורח נטה ללון בבית חבירו. ורש”י כתב שאמר ואבואה אליה כדי להוליד בני’ אמר הריני היום בן פ”ד שני’ ואימתי אוליד י”ב שבטים ויפה פי’ הרמ”בן ואבואה אליה כלומר אשאנה ואשבה פה עמה לא שתתן אותה ואלכה.
(ע”כ)
ועוד, מתוך
http://www.forum.ladaat.info/viewtopic.php?t=11581&p=410508
ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה (בראשית כט, כא).
פירש”י, וזהו שנאמר ואבואה אליה, והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כך.
וקשה, הלא גם בשביל להוליד תולדות אינו אומר כך גם קל שבקלים.
אלא, לבן הארמי לא היה בדעתו כלל לתת את בנותיו ליעקב, כיון שראה בכשפיו שמיעקב צריך לצאת השבטי י-ה, ולא רצה שמבנותיו יצאו הכלל ישראל, ויעקב בגודל רוח קדושתו ידע את אשר בלבו של לבן, לכן אמר ‘ואבואה אליה’ דיבורים כאלו שגם קל שבקלים אינו אומר כן, כששמע לבן את דברו אמר שבוודאי מהאיש הלזה כבר לא ייצא הכלל ישראל, והסכים לתת לו את בנותיו.
וזהו שאמר רש”י ‘להוליד תולדות אמר כך’, כיון שבכדי שיכול להוליד תולדות מוכרח היה לומר כך.
4. וירא ה’ כי שנואה לאה
מעניין, פתאום ה’ שם לב לנשים שנואות. האם באמת יעקב שנא את לאה? או שככה רצה העורך לתת מחמאה לה’? העובד שיעקב בא אל לאה לפחות 6 פעמים מרצונו החופשי ופעם נוספת אולי מתוך חוסר ברירה כאשר לאה קבלה את יעקב ללילה לא בתור שלה (איך שה באמת עבד?). וזה גם מור, אם רחל קבלה את בדודאים למה היא לא השתמשה בהם מייד? על מנת שתנסה אותם תוך בילוי עוד לילה עם בעלה?
ומתוך
http://midrasha.biu.ac.il/node/927
…על היחס של יעקב לנשיו ניתן ללמוד משני פסוקים. הראשון (פרק כט פס’ ל): וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה, ממנו ניתן ללמוד ששתי הנשים היו אהובות, אלא שאת רחל הוא אהב יותר מלאה. אולם בפסוק הבא (לא) נאמר: וַיַּרְא ה’ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ, שמשמעותו, לכאורה, שלאה לא היתה “פחות אהובה” אלא שהיתה שנואה, ובדומה לכך נאמר (פס’ לג): וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע ה’ כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי… וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן.
מאליה עולה השאלה: היתכן שיעקב, “הבחור שבאבות”, שונא את אשתו? ואם אמנם כן הוא, כיצד הוא ממשיך לחיות איתה ולהוליד איתה ילדים? הלא כך לימדונו רבותינו במסכת נדרים (דף כ ע”ב) על הפסוק (יחזקאל כ, לח): וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי: “אמר רבי לוי אלו בני תשע מידות… בני שנואה”.
וכך סיכם את הלימוד המאירי ב”בית הבחירה”:
“וכן הזהירו רבותינו שלא להזדוג עם אחת מתשע מידות שלא לקלקל שורת הולדות שכל הנולדים בכיוצא באלו הם הם המקולקלים והרשעים, והוא שאמרו: בני תשע מידות אלו… בני שנואה שהיא מאוסה לו ובא עליה באקראי כמי שאינה אשתו אף על פי שאין בדעתו לגרשה”…
אמנם לאה היא זו שאומרת כִּי שָׁמַע ה’ כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי, אולם “אור החיים” (פסוק לב) טוען שזו תובנה שבאה בעקבות לידת הבנים:
“היתה תמיד דנה לכף זכות, ולא עלה על דעתה כי היתה שנואה וכמו שפירשתי, ולא כך היתה דעתה, וזו היא מדת המאושרים, אשר על כן כשניתן לה בן ראשון אמרה כי זה בא להשלים החסד שהיא אהובה. וכשראתה שהוסיף ה’ ונתן לה בן שני אמרה למפרע טועה הייתי במה שחשבתי, שלא היה לי אלא מחסור האהבה, והרי שמע ה’, פירוש מה שלא הבנתי אני כי שנואה אנכי.”
במילים אחרות: גם אם אצל יעקב היתה תחושת כעס כלפי לאה על השתתפותה במעשה התרמית של לבן (או כפי שעולה מחלק מהמדרשים בשל העובדה שלאה הוכיחה את יעקב על רמאותו שלו עם עשו), תחושה זו לא באה לידי ביטוי חיצוני בחיי הבית, עד כדי כך שאפילו לאה לא חשה בכך!
זו גדולתו של יעקב והבית שהוא מנהל. (ע”כ)
5. ויגנוב יעקב את לב לבן
אין זה פלא שהכותב משתמש בשפת רחוב “ויגנוב. יעקב מנשק ברשות הרבים. יעקב דורש ואבואה אליה, אז הוא גם “גונה” את לב חותנו.
ואז בא הפירוש המיסטי, מתוך
http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?cat_id=4&topic_id=2724565&forum_id=771
בפרשתנו כתוב פעמיים כ יעקב גנב את ליבו של לבן.
פעם אחת בתיאור הכתוב :”ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי בורח הוא”
ופעם נוספת בדבריו של לבן ליעקב:”מה עשית ותגנוב את לבבי”
מהי גניבת לב זו?
לפי הפשט (וכן פירש אונקלוס) מדובר בכיסוי הדברים מלבן, יעקב לא אמר לו שהוא מתכוון לעזוב.
אך אולי ניתן להוסיף ולפרש גם בצורה פנימית יותר:
בשם לבן ישנן אותיות ל.ב ונוספת עליהן האות נו”ן – הנו”ן מסמלת בקבלה שלימות בגלל שבגימטריה היא שווה 50 , מספר המייצג שלימות . אם כן לבן הוא כל כולו לב. (אגב גם הצבע הלבן הוא צבע הנוצר כאשר מערבבים יחד את כל שלושת צבעי היסוד ).
אלא שבלב האנושי ישנם שני צדדים : הצד הבהמי בו שוכן היצר הרע מקור התאוות והרציות. והנפש האלוקית הצד הימני בו שוכנת הנשמה האלוקית .
לבן עצמו אמנם רמאי ומכשף כידוע ע”פ מדרשי חז”ל , אך בתוך זרעו עדיין היה צד אלוקי קדוש , הצד השייך לנשמות הקדושות שעתידות להיות אמהות לזרע ישראל. כאשר נולד יוסף , יעקב לוקח את נשותיו ומסתלק מלבן לתמיד, הבירור הושלם, האלוקי והקדוש נלקח על ידי יעקב, שוב בגניבה ובמרמה בדיוק כפי שעשה לפני 28 שנה לאחיו עשיו, אין ברירה גם כוחות הטומאה בעולם משתוקקים לניצוצות הקודש, גם הם מבקשים פרנסה מידי הקב”ה ,יעקב יודע שיש דברים שמוכרחים לגנוב , כי את ה”לב” הוא לעולם לא יקבל מרצון.כך הוא משאיר את לבן ללא צד אלוקי,כחי המשול למת.
ולבן בדיוק כמו פרעה שמצרים שלו נשארה כמצולה שאין בה דגים וכמצודה שאין בה דגן יוצא למרדף , בתחילה הוא ביקש “לאבד את הכול” לגרוןם ליעקב ובניו להישאר בארם ולהידבק בזרעו שלו וכך שוב לערבב טוב ורע צדיק ובהמה. אך משנגלה אליו הקב”ה ואומר לו “השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע” הוא מבין שאין ביכולתו לעשות דבר. (ע”כ)
ועוד, מתוך
http://www.ladaat.info/Gilionot/20171125/[1162]%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%A0%D7%99_%D7%9E%D7%A9%D7%94_%D7%95%D7%99%D7%A6%D7%90.pdf
“ויגנוב יעקב את לב לבן”, לב=32 כבוד= 32 ר”ל הכבוד של לבן נפגע בזמן שיעקב הלך בלי רשות. }
ומתוך, ניתוח אופי יעקב ב-
https://tavin.co.il/%D7%A9%D7%A7%D7%A8-%D7%9C%D7%91-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%95%D7%99%D7%A6%D7%90/
הפעם נתמקד בדמותו של יעקב אבינו, דמות מאד מרכזית ומחושבת אבל משום מה אנחנו נתקלים בפרדוקס המקראי בו אנחנו רואים כי יעקב שהוא האב של מידת האמת כפי שכתוב “תיתן אמת ליעקב” נפגש לא פעם עם דמויות הפוכות ממנו, דמויות של שקר. החל מעצם היותו התאום של עשיו, אשר הפוך ממנו שהרי הוא איש שדה ואילו יעקב הוא איש תם. וכלה בדמות הדומיננטית הנכנסת לחייו הלא הוא לבן, אבי נשותיו – רחל ולאה.
התמיה גוברת כאשר אנחנו רואים כי כאשר יעקב מנסה ללכת בדרך האמת והישר ולעבוד את לבן בתמורה לקבלת רחל לאישה, במקומה הוא מקבל את לאה, לבן מרמה אותו. עוד אנחנו מוצאים כי לא רק שיעקב איש האמת נפגש עם אנשי שקר אלא הוא עצמו נוקט בתגובות הנראות כשקר, כמו שראינו שהוא לוקח במרמה את הברכות שיועדו לעשיו, וכן בפרשתנו שיעקב בורח עם נשותיו בלי להודיע לאביהן לבן – “ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי”.
כאן עלינו לשאול האם יעקב למד מסביבתו או שמא יש כאן איזושהי דרך אותה מנסה יעקב ללמדנו וכך נוכל להעתיק וללמוד ממנו אל דרכינו? לצורך הבנת דרכו נצטרך להעמיק, להתבונן ולעקוב אחר קווים כלליים המגדירים את דמותו המתחילה בעצם לקרום עור וגידים כבר בפרשה הקודמת ודווקא מהסיבה הזאת יעקב בורח מעשיו אחיו לחרן…..
מה עדיף שקר לבן או אמת מעובדת?
מצד אחד אנחנו פוגשים את יעקב איש האמת אשר נוהג במרמה כדי להשיג את אשר חפץ, ולעומתו עומדת וניצבת דמותו של לבן הארמי המכסה את שקריו בציפוי של תמימות – “לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה”. עלינו לשאול את עצמנו מה עדיף יותר ומה יותר נכון תמימות של רמאי או עורמה / חוכמה של איש אמת?
מה שקורה הוא שיש שני צדדים לכל מטבע. הצד החיצוני והצד הפנימי, והאדם נתון בפרדוקס תמידי באשר להתנהלותו היומיומית שהרי מצד אחד כתוב “תמים תהיה עם ה’ אלהיך” ומצד שני כתוב “עם עיקש תתעקש ועם פתול תיתפל”. האמת והתמימות עם אלוהים ואילו השקר הוא כדי להתמודד עם מציאות עולם הזה עולם השקר. גם לאדם יש פנימיות וחיצוניות, האמת הפנימית היא הליבה אשר מניעה אותך אל עבר המטרה, יתכן מאד ובדרך במקרה כזה או אחר אתה נוהג בחוכמה הנראית כשקר כלפי חוץ אך בשקלול הכללי היא מובילה אל האמת. לעומת זאת נוכל לראות אדם המתנהג במציאות שנראית אמת כלפי חוץ אך הדרך המנחה והמובילה אותו היא דרך של שקר ועיוות המציאות. (ע”כ
ולסיום, (סך הכל, אינני מרגיש טוב לא עם התנהגותו של יעקב ולא עם התנהגותה של רחל. כך גם לא עם התנהגותה של שרה אמנו ולא עם “פקחותה של רבקה. אין מה לעשות האמהות תאמו את התנהגות בעליהן. הדרמטיות של הסיפור – פאר אקסלנס, אופי הגיבורים = אבותינו ואימותינ)ו — = ????)
ואסיים בפסוק חביב
“וישכם לבן בבוקר וינשק לבניו ולבנותיו ויברך אתהם…”
שבת שלום
שבוע טוב
להת