Sent: Sunday, 10 December 2017 4:04 AM
To:
Subject: וישב יעקב… ויחלם יוסף… וישב ראובן….ויוגד לתמר…ויספר שר המשקים
לעיין ב
פרשת וישב תשע”ד
פרשת וישב תשע”ה
(על – יוסף החולם, יהודה ותמר, יוסף בבית פוטיפר)
(על – חלומות יוסף, מכירת יוסף, יהודה ותמר, יוסף ואשת פוטיפר)
פרשת וישב תשע”ז
הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ.
הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ בִּלְתִּי אִם לָכָד.
הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ הֲיַעֲלֶה פַּח מִן הָאֲדָמָה וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד.
יתרה מזו, אם כבר אחד מן האחים אמור היה להיפגע, היה זה ראובן, שבכורתו כביכול נגזלה ממנו. והנה דווקא הוא ניסה למנוע את מכירתו של יוסף, כאשר שאר האחים חתרו לביצועה. מה אם כן, כל כך קומם את האחים בהתנהגותו של יוסף?
בהמשך הפרשה מובא סיפורם של יהודה ותמר. המדרש מתאר במה היה כל אחד עסוק כאשר התרחשה פרשה זו:
“שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב”ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח” (בראשית רבה פ”ה, א)
כיצד נוצר לו מלך המשיח ? – לא בדרך רגילה של נישואין ומשפחה, כי אם ע”י ביאת זנות של יהודה עם כלתו. רות המואביה, תינשא לאחד מבניה של משפחה זו, וכך ייוולד דוד המלך, שממנו יצא מלך המשיח. גם הקשר בין רות ובועז לא היה על פי יחסים נורמליים של בעל ואישה. מדרש עלום מוסיף (מובא בילקוט המכירי לתהילים קי”ח, כב), שגם לידתו של דוד עצמו הייתה תוצאה של אירוע לא שגרתי: ישי רצה לבוא על שפחתו, ובטעות בא על אשתו. מדוע דוד ומלך המשיח צריכים לבוא משושלת מפוקפקת כל כך?
…כיון שבאו בני יעקב כל אחד ואחד נכנס בשער שלו וכתבו את שמותם, לערב הביאו לו את הפתקים, זה קורא ראובן בן יעקב, ואחד קורא שמעון בן יעקב… מיד אמר להם יוסף סתמו האוצרות ופתחו אוצר אחד, ונתן שמותם לבעל האוצר, ואמר לו ראה כשיבאו אנשים אלו לידך תפוש אותם ושגר אותם לפני. עברו שלשה ימים ולא באו. מיד נטל יוסף שבעים גבורים מבית המלך, ושגר בשבילם לבקש אותם בשוק, הלכו ומצאו אותם בשוק של זונות, ומה טיבן בשוק של זונות, אלא אמרו אחינו יוסף יפה תואר, שמא בקובה הוא, ותפשו והביאום לפני יוסף. מיד ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות, …) (ע”כ. סתם לצית את הדמיון)
- לפי חז”ל [ע’ רש”י]: יוסף הביא את דיבתם של בני הגבירה, שהם מזלזלים בבני השפחות. שאלה: אם כך – אז למה בני השפחות לא הגנו עליו כשבני הגבירה רצו להרוג אותו? תשובה: זו תופעה ידועה; גם בכיתה קורה לפעמים שהמורה מגינה על תלמידים חלשים, ודווקא התלמידים האלה יוצאים נגד המורה, כי הם רוצים להראות שהם ‘קוּלים’ – הם לא רוצים להראות שהם ‘מתבכיינים’ וצריכים את ההגנה של המורה. גם בני השפחות רצו להראות שהם לא צריכים את ההגנה של יוסף – הם לא שווים פחות ממנו. חוץ מזה, יוסף (בחלומותיו) מתנשא על כולם – גם על בני השפחות, והם חושבים ‘אתה לא באמת בעד שוויון! אתה מתנשא מעל כולם – גם מעלינו!’
או שיהיה “והוא” מושך אחר עמו, ומשפטו והוא נער והוא את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, יאמר כי הוא נער, והוא עם בני בלהה ועם בני זלפה נשי אביו תמיד, לא יפרד מהם בעבור נערותו, כי להם צוה אביהם שישמרוהו וישרתוהו, לא לבני הגבירות, והוא מביא מהם דבה רעה אל אביהם, ולכן ישנאוהו אלה הארבעה האחים.
ואחר כן אמר כי אביו אהבו, ויראו אחיו האחרים כי אותו אהב אביהם יותר מכולם ויקנאו בו וישנאוהו, נמצא שנוא מכולם, בני הגבירות יקנאו בו למה יאהב אותו מהם והם בני גבירה כמוהו, ובני השפחות אשר לא יקנאו בזה למעלתו עליהם, ישנאו בו בעבור היותו מביא דבתם אל אביהם. וטעם דבתם רעה, להפליג, כי כל דבה רעה היא. ועל דעת רש”י (במדבר יד לו) יתכן שתהיה דבה טובה. ו”מביא דבה” הוא אשר יראה יגיד, אבל “מוציא דבה” הוא כסיל האומר שקר:
ועל דרך הפשט איננו קשה שיקראנו נער והוא בן שבע עשרה שנה, כי בעבור היותו קטן מכולם יקראנו כן, לומר כי לא היה מתחזק כאחיו ויצטרך להיותו עם בני בלהה וזלפה מפני נערותו. וכתיב ברחבעם בן שלמה (דהי”ב יג ז) ורחבעם היה נער ורך לבב ולא התחזק לפניהם, והוא בן ארבעים ואחת שנה במלכו, וכן השלום לנער לאבשלום (ש”ב יח לב). ובנימן ברדתו למצרים גדול ממנו ויקראנו נער פעמים רבים:
ואונקלוס תרגם והוא נער והוא מרבי עם בני בלהה. יאמר, כי מיום היותו נער הוא עמהם, הם גדלוהו כאב והם ישרתוהו. גם נכון הוא, ועל הדרך שפירשתי, כי הכתוב יספר כי מאלה יביא הדבה ולבני הגבירות בקנאתם: וטעם נשי אביו. כי נשיו היו שלקחם לנשים, ולא יקרא אותם הכתוב שפחות רק בהיותם עם רחל ולאה שהן גבירות להן. וכן וישם את השפחות ואת ילדיהן (לעיל לג ב), לומר כי בעבור היותן שפחות לרחל וללאה שם אותן לפניהן. וכן וישכב את בלהה פלגש אביו (לעיל לה כב), שאילו היתה גברת לא יעשה כן. ויתכן כי בחיי רחל ולאה יקרא אותן שפחות ופילגשים, ועתה מתו ולקחן לנשים ..(ע”כ)
וכן המידע שהעביר שקוראים לאחיהם “עבדים” לא היה מדוייק והגזים והוסיף על המציאות. ועל העריות שסיפר שאחיו תולים עיניהם בבנות הארץ הכנעניות לשאת מהם נשים (ע’ בבראשית רבא פד-ז), טעות הי’ ולא נכון, כי דבר זה מאוס היה בעיניהם בקבלה מהאבות וכמ”ש (בראשית כד-ג) ואשביעך בה’ אלקי השמים ואלקי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני, אשר אני יושב בקרבו. (ע”כ)
לעומת זאת – משהו מקורי, מתוך
א. מדוע ולשם מה מדגישה התורה שיוסף היה נער?,
ב. מדוע כתוב “ויבא יוסף” היה נכון להגיד “ויספר” שהרי זה מה שעשה שהלך לספר לאביו.
ג. מדוע כתוב “אל אביהם” וכי יעקב היה אביהם ולא אביו?
מבאר בעל ה’אפיקי ים’ ביאור נפלא, על פי מה שכתב החפץ חיים שמותר לספר לשון הרע לאביו או לרבו של המסופר בשביל שיחזירו אותו למוטב והרי זה לתועלת. אולם יש בזה שלשה תנאים מגבילים:
א.שהוא בעצמו ניסה להוכיחו ולא הועיל, אלא אם כן בטוח שלא תועיל תוכחתו שאז אינו מחוייב להוכיחו.
ב. שיספר את הדבר כמות שהוא בלי שום הוספה והגזמה .
ג. שלא יהיה למספר שום נגיעה או רווח כל שהוא.
ומעתה מובן שהתורה באה להדגיש לנו שאצל יוסף שסיפר לשון הרע על אחיו נתקיימו כל שלשת התנאים: קודם כל, “והוא נער ” כלומר שהיה הצעיר שבאחים והיה בטוח שתוכחתו לא תישמע ,
אח”כ כתוב “ויבא” ולא “ויספר” להדגיש שהוא הביא את הסיפור כמות שהוא ללא הגזמה, כדוור המוביל דברים ממקום למקום,
ובסוף כתוב “אל אביהם” להדגיש שלא היה ליוסף שום נגיעה ומבחינתו היה זה נחשב כאילו יעקב הוא רק אבא שלהם ולא אבא שלו ולא היה לו שום נגיעה שאביו יאהב אותו יותר מכולם.(ע”כ)
“יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן, והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו”[1]. פסוק זה, עם כל הקושיות הנגלות והנסתרות שבו, מלמד אותנו על חייו של יוסף בתוך המשפחה בעודו צעיר, וכן, תכונותיו וכישרונותיו הבאים לידי ביטוי בנערותו ותופסים מקום נכבד במבנה אישיותו בעתיד.
ראשית, נתמקד במילים “היה רועה את אחיו בצאן”, הפרשנים עוסקים בשאלה, מהי הכוונה “רועה את אחיו”? אם הכוונה היא שהוא מצטרף לאחיו במלאכת הרעייה, היה יותר נכון לכתוב “רועה עם אחיו בצאן”, אלא כנראה שהמשמעות היא אחרת.
‘אור החיים’ ו’ספורנו’ מפרשים כאן באופן דומה: “בעניין הצאן, פירוש בדרך אכילת הצאן”[2], “היה מנהיג ומורה אותם במלאכת מרעה הצאן”[3]. אם כן, מצאנו כשרון מנהיגות מיוחד שלא ראינו אצל אף אח (אמנם יהודה היה מנהיג האחים בפועל, אך אנו למדים זאת מתוכן הפרקים ולא מתיאורם).
נשים לב למילים “והוא נער”, שני דברים אפשר ללמוד מהמילים הללו:
א. נוכחנו לדעת שליוסף יש איזשהו כשרון מסוים, שעדיין לא ברור לנו בוודאות מהו, ואז מופיעה המילה
הדריך את אחיו בצאן.
ב. המילה “נער” מגלה לנו את הבעייתיות של המצב הזה. אחי יוסף מלומדים במלאכת הרעייה והנה בא יוסף, צעיר האחים (פרט לבנימין) לתת להם עצות, דבר הגורם למתח במשפחה.
כאן מצינו יכולת מנהיגותית וידע חקלאי. לשתי תכונות אלו זקוק יוסף בהנהגת המצרים. לידע החקלאי הוא זקוק משום שזה תפקידו – לנהל את כלכלת מצרים ולכשרון המנהיגות ודאי זקוק שיוסף כדי להתבלט ולהצליח בתפקיד.(ע”כ)
- “וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקֻנים הוא לו ועשה לו כתֹנת פסים” –
א. מה מקומה של וי”ו החיבור בתחילת הפסוק, מדוע לא נאמר ‘ויאהב ישראל את יוסף… ויעש לו כתֹנת פסים’?
ב. מדוע בתיאור האהבה של יעקב ליוסף לא נאמר ‘ויעקב אהב את יוסף’ אלא דווקא “ישראל”?
ג. מדוע נאמר שישראל אהב את יוסף “מכל בניו” ולא ‘מכל אחיו’?
היחס המיוחד לו זכה יוסף מאביו בוודאי לא נבע מאהבה פרטית של אב לבנו החביב עליו ביותר. יחס האהבה כלפיו נבע מהבנת ערכו בבניין האומה. על כן לא נאמר ‘ויעקב אהב את יוסף’ אלא דווקא “וישראל”. (ע”כ)
ההלכה אומרת שלעיתים הבכור תלוי באב ולעיתים תלוי באם: לענין ירושות (כלכליות, ומשרת כבוד, מלכות וכדומה), הבכור מהאב יורש פי שניים, ולענין “פדיון הבן” (לפדות את הבכור הנולד מהכהן) הבכור של האם צריך להיפדות, כדברי התורה “פטר רחם תפדה לי”, הראשון הנולד מרחם האם צריך להיפדות, אפילו שלאביו נולדו ילדים מאשה קודמת.
וצריך להבין מדוע בדברים מסויימים הבכורה היא הראשון מהאב ובדברים מסויימים באם?
מענין לענין באותו ענין, בנקודות נוספות יש הבדל בין היחוס אחר האב או הייחוס אחר האם:
היהדות נקבעת לפי האמא: מי שאמו יהודיה אפילו שאביו גוי – הוא יהודי ומי שאמו גויה ואביו יהודי – אינו יהודי. והיחס השבטי נקבע לפי האבא: לדוגמא מי שאביו כהן ואמו ישראלית – הוא כהן, ומי שאביו ישראל ואמו כהנת – הוא ישראל ואינו כהן …
ציטוט מתורת האריז”ל (שער הכוונות, כוונות ק”ש, ו. שער הפסוקים, וירא): בביאה ראשונה מכניס הבעל באשתו רוח חדשה, ואותה רוח נשארת בה לנצח, וכל הילדים שיוולדו במהלך חייהם מקבלות נשמותיהם מהרוח שהשאיר הבעל בביאה ראשונה, שכל ילד לוקח ניצוץ מאותו רוח, וכשמסתיים אותו רוח ולא נשאר ממנו כלום – הם מפסיקים ללדת (כלומר לפי עוצמת הכוח הנשמתי הראשוני שהבעל נתן באשתו בפעם הראשונה כך יהיה מספר ילדיהם, לא פחות ולא יותר), אך הבן הראשון לוקח את עיקר הרוח ההיא, והבאים אחריו נוטלים מה שהשאיר להם (ע”כ)
ונסיון ללמוד משהו חיובי חינוכי מכל הסיפור על יעקב, יוסף ואחיו ניתן ב –
https://www.biu.ac.il/JH/Paras
(לא אצטט)
3. לכו ונמכרנו ….וימכרו את יוסף לישמעאלים
איך והאם אפשר להבין את האירוע? אחים רוצים להרוג אח, ולבסוף “מתפשרים” ומוכרים אותו לעבד???
לפי
http://www.daat.ac.il/mishpat-
… נבקש לבחון מנקודת מבט משפטית אם אמנם פשעו אחי יוסף כשמכרו אותו. נבדוק את הדברים לאור פרשנות חז”ל3 ועל פי המקובל במשפט הכללי ובמשפט העברי.
(ע”כ. לא אצטט. מומלץ)
ומי מכר למי? קצת בלבול בכתוב.
…..
ננסה להסביר את סיפור מכירת יוסף בדרך שונה במעט
1. אזור המכירה היה עמק דותן – אזור זה משמש למעבר שיירות מעבר הירדן – סוריה לכיוון מצרים, דרך הים. האחים נעו מאזור חברון צפונה לעבר עמק דותן – הוא אזור ג’נין כיום, כנראה עקב היובש והבצורת באותה שנה.
שהרי נאמר: “…וישלחהו מעמק חברון…” (ל”ז, י”ד) אלא שהם הצפינו עד ג’נין מחוסר מרעה טוב.
2. הבור המוזכר – כנראה מדובר בבור מים ידוע, ולכן הכתוב מפרש באופן מיוחד שהפעם הבור יבש. כפי שנאמר “…והבור ריק אין בו מים “, משמע אנו נמצאים בסוף הקיץ, ימים חמים במיוחד, שכבת המים יורדת ולכן הבור יבש. זו הסיבה שנאמר “השליכוהו אל הבור הזה אשר במדבר” – אזור זה אינו מדבר אלא כנראה שהיה חם ויבש.
3. מהעובדה שזה בור מים ידוע, לכן מובן מדוע עברו שם שיירות, סביר להניח שעברו שם אנשים מדיינם סוחרים.
4. האחים עוסקים בדיון מה לעשות ביוסף. יהודה מציע למכור אותו לישמעאלים, מאחר והמדיינים לא עברו בנתיב זה בד”כ. בשלב זה יוסף עדיין שומע את שיחות האחים והוא ער לעובדה שרוצים למוכרו. בהמשך, ניתן להניח שיוסף נרדם או אפילו התעלף היות והיה חם מאוד והרי “הבור ריק אין בו מים”.
5. האחים לא ממהרים למכרו שהרי כתוב ” וישמעו אחיו” – שמעו אבל לא ביצעו (גם אם נקבל את פירוש רש”י ש”ישמעו” פירושו הסכימו, אבל לא עדיין לא ביצעו דבר). כנראה שהאחים המשיכו להיות עסוקים במרעה ולא מיהרו למכור את יוסף לשיירות הישמעאלים.
6. שיירת המדיינים – סוחרים, באו לשאוב מים מהבור, רק להפתעתם גילו שם לא מים כי אם את יוסף ה מעולף.רמז לכך: “… וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור…” (שם, כ”ח).
מדוע נאמר גם “וימשכו” וגם “ויעלו”? אלא הם משכו את יוסף כחבילה שמושכים ומעלים אותה, שהרי אדם חי כשמושכים אותו למעלה הוא עוזר להעלות את עצמו (“החי נושא את עצמו”) [4] .
המדינים פוגשים את שיירת הישמעאלים ומוכרים להם את יוסף והם, הישמעאלים, מוכרים את יוסף למצרים, לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים.
על פירוש זה יש לשאול, הרי הכתוב אומר (לז’, לו’) – ” והמדנים מכרו אותו אל מצרים, לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים”
נאמר מדנים ולא ישמעאלים. אלא שניתן לומר שהמדנים אלו הישמעאלים, לכן כתוב שם מדנים (ללא י’) ולא מדינים (עם י’) כפי שנאמר בתחילה. “מדנים” מלשון מדון אלו הישמעאלים שעסוקים במדון ובריב – כדרכם של הישמעאלים. כפי שנאמר “…ידו בכל ויד כל בו…” ואילו הסוחרים קרואים מדינים (עם י’).
כעת סיפור המכירה מסודר ודבר דבור על אופניו. יוסף האשים את אחיו בפרשת ויגש – “…ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי…” (מ”ה, ה’ ), שהרי הוא ישן או התעלף ורק לאחר מכן התעורר אצל המדיינים או הישמעאלים וחשב שאחיו מכרו אותו. שהלא פעמיים היה יוסף בבור, פעם ראשונה שהאחים השליכוהו ופעם שניה לאחר המקרה עם אשת פוטיפר, כפי שמופיע בפרשת מקץ (מ”א, י”ד): “…וישלח פרעה… ויריצוהו מן הבור…” – וַיְרִיצֻהוּ מחבלו שהרי הוא חי ונושם.
אבל אצלנו נאמר (ל”ז, כ”ח): ” וימשכו ויעלו את יוסף” – שני פעלים – מאחר ויוסף לא הגיב, או שהתעלף מהחום, שהרי “הבור ריק אין בו מים”, או שנרדם. לכן יוסף לא יכול היה לדעת שלמעשה אחיו לא הספיקו למכרו, שהרי הם התייעצו כפי שנאמר (שם, כ”ז): “…לכו ונמכרנו לישמעאלים… וישמעו אחיו…” ואח”כ נאמר ויעברו אנשים מדיינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף. יוסף שמע את שיח אחיו בנושא המכירה אבל לא היה עד למכירה ממש, כי אחיו עדיין לא החליטו.
את הפסוק “וימשכו ויעלו את יוסף” יש לשייך למדיינים הסוחרים ולא לאחיו כי כך נאמר “ויעברו אנשים מדיינים… וימשכו ויעלו…” ואח”כ ” וימכרו את יוסף לישמעאלים “.
ואכן אח”כ נאמר (ל”ט, א’), שפוטיפר סריס פרעה, קנה אותו מיד הישמעאלים הנקראים גם מדנים (להבדיל מהמדיינים).
אח”כ בפרשת ויגש – כאשר יוסף מתגלה לאחיו הוא אומר להם (מ”ה, ד’) “…אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה…” . יוסף מצא עצמו אצל הישמעאלים שלהם הוא נמכר בעבור עשרים כסף והן הביאוהו מצריימה, כי כרגיל אורחות הישמעאלים באות מגלעד בדרך הים למצרים. זו השיירה שראו אחי יוסף מרחוק כמו שכתוב “…וישאו עיניהם ויראו והנה אורחת ישמעאלים…” , זו שיירה גדולה וכבדה שנראית מרחוק. לעומת זאת, המדיינים הסוחרים היו מהאזור והם לא ירדו מצרימה.
כך הכל מסתדר, האחים אכן לא שקרו ליעקב, כי כאשר באו לבור הם מצאו אותו ריק וחששם היה גדול שאולי חיה רעה משכה אותו החוצה וטרפה אותו. לכן גם האחים לא יכלו לומר דבר לראובן כאשר מצאו שהבור ריק, מאחר ולא הם משכו את יוסף מהבור אלא המדיינים הסוחרים.
(ע”כ. מעניין)
4. ויהי בעת ההיא וירד יהודה,, ויחשבה לזונה
כבר עיינתי בעבר בסיפור על יהודה ותמר. יופי של סיפור, עלילה נהדרת. קצת מתסכלת, אבל יפה אז כמה מילים נוספות.
ראשית, על הנושא – כולל רות המואביהף נכתב מחזה (מודרני/היסטורי), ניתן לעיין ב –
https://abumidian.wordpress.co
ועוד,
שנית – אוסף מדרשי חז”ל על יהודה, מובא ב –
http://www.aspaklaria.info/010
(לא אצטט)
ושלישית –מתוך
…
השאלה הבסיסית העולה מסיפור יהודה ותמר הוא מיקומה. הכתוב נקט ב”התאבדות ספרותית” של עריכה, כשסיפור יהודה ותמר חוצץ בין שני חלקי סיפור המכירה, ופרטיו אינם נחוצים להבנת המשך העלילה. על שיקולי העריכה ניתן ללמוד משלושה דרשנים המתווכחים זה עם זה:
“מה כתיב למעלה מן העניין והמדנים מכרו אותו אל מצרים ויהי בעת ההיא לא היה צריך קריא למימר אלא ויוסף הורד מצרימה (בראשית לט א) ר’ לעזר אמר כדי לסמוך ירידה לירידה, ר’ יוחנן אמר כדי לסמוך הכר נא (שם, לז לב) להכר נא, ר’ שמואל בר נחמן אמר כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשת פוטיפר מה זו לשום שמים אף זו לשום שמים דאמר ר’ יהושע בן לוי רואה היית באיסטרולוגיאה שלה שעתידה להעמיד ממנו בן ולא היתה יודעת או ממנה או מבתה”
(בראשית רבה פה, א-ב [עמ’ 1030-1031])
ר’ אלעזר ור’ יוחנן מקשרים בין סיפור יהודה ותמר לזה שלפניו, ומבארים את הלקח החינוכי של סמיכותם. הלקח החינוכי של ר’ אלעזר הוא עבירה גוררת עבירה, ואילו הלקח של ר’ יוחנן הוא מידה כנגד מידה. ר’ שמואל בר נחמן מקשר את סיפור יהודה ותמר לסיפור יוסף ואשת פוטיפר, ומלמד זכות על מניעי שתי הנשים בפיתוי הגברים האסורים עליהם.
את הרעיון של הגשמת נבואה א-לוהית במעשה יהודה ותמר, מפתח ר’ שמואל בר נחמן בדרשה נוספת בה הוא מפרש את הנחיצות של הסיפור למימוש החזון הא-לוהי: סיפורי המכירה ונספחיה יוצרים את התנאים להתממשותן של נבואות השיעבוד והגאולה הקרובים, ואילו סיפור יהודה ותמר זורע את ניצני הגאולה הנצחית:
….
5. וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה (י”ד)
בהתחשב בכוונותיה של תמר הידועות לקורא, הישיבה ב’פתח עינים’ מתפרשת כבחירה במקום גלוי לעין, כדי שיהודה יבחין בה.
הדרשן מנצל את עמימות התיאור ‘פתח עיניים’: הוא מרחיב בתיאור כוונותיה הטהורות של תמר ומכשיר אותה ליהודה על ידי טיהורה מחשד אשת איש ומטומאת נידה. הישיבה הבלתי צנועה של תמר מתוארת בדרשות כשעת תפילה והטהרות:
“ותשב בפתח עינים –רבי חזקיה בשם רבי אחא רבי היה דורש שלשה מקרייות לשבח… ותשב בפתח עינים ואיפשר כן אפילו זונה שבזונות אינה עושה כן? אלא שתלת עיניה לפתח שכל עינים מצפות לו אמרה לפניו רבונו של עולם אל אצא ריקם מבית זה. דבר אחר ותשב בפתח עינים שפתחה לו העיני’ ואמרה לו פנויה אני וטהורה אני”[8] (ירושלמי כתובות י”ג, א’ [לה ע”ג])
6. וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ: (ט”ו)
הסיפור על פי פשוטו בא לבאר את סיבת אי זיהויה של תמר על ידי יהודה., וכיסוי הפנים על ידי תמר מובן לאור הנסיבות. בדרשה הופך מעשה התפקרותה של תמר לסמל הצניעות שהודות לו זכתה בבנים מלכים ונביאים.
“ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה – משום דכסתה פניה חשבה לזונה? א”ר אלעזר: שכסתה פניה בבית חמיה, דא”ר שמואל בר נחמני א”ר יונתן: כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה – זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים. מנלן? מתמר…” (בבלי סוטה י ע”ב)
גם הדרשה מסבירה מדוע תמר לא זוהתה על ידי יהודה, אולם ממנה עולה כי כיסוי הפנים היה מנהגה כל עוד התגוררה בביתו, ועל כן פרצופה לא היה חקוק בזכרונו. עתה, כשחשפה פניה, לא הכירה וחשבה לזונה.
7. וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ (ט”ז)
הפסוק המתאר את החטא הממשי הופך בדרשת חז”ל למאבק בין יהודה ליצר התאווה, שהכניע אותו בגלל נימוקיו האידיאולוגיים. יהודה נכנע ליצרו לא מתוך תאווה אלא מהצורך להגשים את יעוד זרעו.
“ויראה יהודה וגו’ …אמר ר’ יוחנן ביקש לעבור וזימן לו הקב”ה מלאך שהוא ממונה על התאוה אמר לו לאיכן אתה הולך יהודה, ומאיכן מלכים עומדים ומאיכן גואלים עומדים? ויט אליה על כורחו שלא בטובתו” (בראשית רבה פה, עמ’ 1042)
(ע”ע. מומלץ)
וניתוח ספרותי” של העלילה ניתן ב –
(לא אצטט. מומלץ)
(רק אוסיף מדמיוני – יש להניח שיהודה (ואולי גם אחיו ביקר(ו) זונות ולא פעם אחת)
ומתוך
https://www.hofesh.org.il/free
…..
גם סיפורנו נפתח במילה ‘ויהי’, שצלילה מזכיר ‘וי’, או ‘אבוי’, כהטרמה לנרטיב שמתחיל בגנות ומסיים בשבח. גנותו של יהודה שהפקיר את כלתו, אסונם של שני בניו שמתו בעוונם, צערה של תמר שהייתה קורבן לחוקי הייבום ושמא גם לדעות קדומות”. לגבי הצער שבפתיחה מסתמכת וייסמן על ר’ לוי ואיתימא ר’ יונתן: “… ויהי בימי אחשוורוש (במגילת אסתר), וכן “ויהי בימי שפוט השופטים” (במגילת רות), ומוסיפה דוגמא משלה על סיפור בנות לוט, שביצעו גילוי עריות עם אביהן למען המשך קיומו של המין האנושי, ובכך רואה היא בהן את ראשיתה של שושלת “נשים נועזות, שנרמזת בתנ”ך ומפורשת בתלמוד” (שם, ע’ 288).
עם זאת מדגישה וייסמן בהמשך, למרות שהסיפור הוא סיפורו של יהודה, הרי למעשה תופסת בו תמר תפקיד מרכזי, וכראייה מוסיפה היא (שם, עמ’ 285-284) “כידוע, לרבות מהדמויות הנשיות בתנ”ך אין שם משלהן. לפי המדרש קראו לבת-שוע, אשת יהודה, בשם “עטרה”; שם זה מצביע על מעמד או ייחוס. אך אין זה מופיע כלל בטקסט המקראי. לכן, העובדה שלתמר יש שם משלה (ואין אנו יודעים מי היה אביה) רק מדגישה את ייחודה ואת חשיבותה בתור דמות פעלתנית בסיפור”.
ואכן, ראויה תמר בשל מעשה נועז זה שלה לא רק להיחשב לדמות מרכזית של סיפור זה, אלא להצטרף לשורה נוספת של נשים במקרא, ה”משתמשות בכוח הפיתוי המיני שלהן על-מנת לקדם מהלכים אישיים שהופכים בסופו של דבר לצעדים בעלי השלכות קיומיות ופוליטיות מרחיקות-לכת”, כפי שמתבטאת בעניין זה עינת רמון (2). שורה זו מונה, בין השאר, את חוה, שפיתתה את אדם לטעום מפרי עץ הדעת, ושהביאה בצעדה זה, כמו פרומתיאוס בגונבו את האש למען בני-האדם, לקידום מקומה של הדעת בחיי בני-האדם; רות המואבייה, שפיתתה את בועז לשאתה לאישה וגרמה בצעדה זה לייסוד שושלת בית דויד (ראה בעניין זה את מאמרי “רות, בועז ונעמי – דרמה של אהבות בוגרות” (3); יעל אשת חבר הקיני, שפיתתה את סיסרא לסור לאהלה, ובהמתתו הביאה לניצחון ישראל בקרב נגד ממלכת חצור; הוא הדין באסתר המלכה, שפיתתה את המן ואת אחשוורוש ובכך הביאה להצלת בני-עמה ממזימת ההשמדה. רמון מוסיפה בעניין זה את המשותף לכל הדמויות המקראיות הנשיות הללו בדברים הבאים: “המשותף לדמויות אלו ולתמר הוא שבירת מוסכמות ההתנהגות המינית הנשית הצנועה של החברה הפטריארכאלית. חברות פטריארכאליות, ובכללן החברה המקראית והחברה היהודית המסורתית, אינן רואות בחיוב יוזמה נשית כלשהי, כל שכן יוזמה מינית המאיימת ומפקיעה מן הגבר את שליטתו באישה. כמו שורת הנשים הללו, גם תמר המחופשת לזונה על אם הדרך, פיתתה את יהודה חמיה, הרתה לו שלא ברצונו, וילדה צאצאים שמהם צמח החשוב בשבטי ישראל – שבט יהודה” (שם, עמ’ 294). צירופה של תמר כמופת לעם ישראל בסיומה של מגילת רות: “ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה” (רות ג12).
(ע”כ. מומלץ. ויש עוד באתר לעיל)
ומה קרה עם שלה, הבן השלישי? – אולי אמצא משהו לסבב הבא אי”ה.
5. ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה
וקצת מדרש (כבר ציטטתי לפני שנה שנתיים) אבל נחמד לקרא שוב מתוך
…עם היווצרותן של הנצרות והאסלאם התפצלו המסורות הסיפוריות שלהן ופיתחו את הדמויות ואת העלילה בדרכן, לעתים בעקבות המדרש היהודי ולעתים בנפרד ממנו. הגעתנו אל סיפורי יוסף ואחיו מעניקה לנו הזדמנות מיוחדת להתבונן במסורות סיפוריות מאוחרות אלו, ממספר סיבות.
ראשית, המקרא לא תמיד משקיע באמצעים דרמטיים, והמדרש הוא שמשלים אותם. סיפור העקדה, למשל, לא מתאר כלל כיצד הגיבו אברהם ויצחק. אלמנטים מהסוג הזה דווקא כן מתוארים תדיר בעלילת יוסף, לעתים בפירוט רב – כמו שנאת האחים וקנאתם שהולכת ונבנית בהדרגה או הנסיון שעמו מתמודד יוסף בסיפור אשת פוטיפר. העושר בדרמה בסיפורי יוסף מאפשר, אם כן, פיתוח מדרשי ענף מהרגיל.
שנית, הקוראן מקדיש סורה שלמה (מספר 12, “יוּסֻף”) בת 111 פסוקים (“אָיאָת”) לסיפורו של יוסף, מה שמאפשר לנו להתבונן במסורת סיפורית זרה אל מול המסורת המדרשית. סיבה נופת היא מעשה יוסף ואשת פוטיפר, שמעמיד במרכזו את ההתמודדות עם היצר המיני. סביב מעשה זה נוצר עניין מיוחד בקרב המספרים המאוחרים עקב התאמתו לעולם הערכים שלהם ולנושאים שעליהם דרשו וחינכו, מה שיצר מסורות מדרשיות רבות סביבו.
הקוראן אמר את זה קודם?
אחד הפרטים המפתיעים הוא קיומם של סיפורים זהים למדי בשתי המסורות, מה שמעלה על הדעת תלות של מסורת אחת בחברתה. וכך מספר הקוראן (סורה 12, 30-31) על אשת פוטיפר, שיצא עליה קול שחשקה בעבדה, וכתגובה ביקשה להדגים לנשות מצרים את יופיו של יוסף כדי להסיר ממנה לעג ורכילות:
אמרו נשים בעיר, אשת השר מפתה את עבדה, הוא הצית בה אהבה… כששמעה את רכילותן שלחה עבורן וערכה להן משתה, ונתנה לכל אחת מהן סכין ואמרה, צא לפניהן. כיון שראוהו, העריצוהו וחתכו את ידיהן ואמרו, אללה ישמור, אין זה איש, אין זה אלא מלאך אצילי.
הסיפור הזה על חיתוך הידיים עשוי להיות מוכר לחלק מן הקוראים, משום שמעשה כמעט זהה מסופר במדרש תנחומא (וישב, פס’ ה):
אמרו חכמים: פעם אחת נתקבצו המצריות ובאו לראות יופיו של יוסף. מה עשתה אשת פוטיפר, נטלה אתרוגין ונתנה לכל אחת ואחת, ונתנה סכין לכל אחת ואחת, וקראה ליוסף והעמידתו לפניהם. כיון שהיו מסתכלות ביופיו היו חותכות את ידיהן. אמר[ה] להן: ומה אתם בשעה אחת כך, אני שבכל שעה – על אחת כמה וכמה….
אלא שכאן מתרחש דבר מעניין: ככל הנראה, מדרש תנחומא מתוארך לתקופה שלאחר כתיבת הקוראן, ובמיוחד מאוחרים בו המדרשים המובאים באנונימיות, כמו זה שלפנינו המובא בשם “אמרו חכמים”. אם לפנינו מסורת המאוחרת לזמנו של הקוראן, אולי הסיפור שבמדרש העברי הוא בכלל מסורת מוסלמית?(ע”כ. מומלץ לעיון, הנושא מוזר)
ולמעוניינים במדרשי מדרש תנחומא, נתן לעיין ב –
http://www.daat.ac.il/daat/tan
ach/tanhuma/9.htm (לא אצטט)
חושבני שהארכתי יותר מהרגיל, אז אסיים בפסוקים
“ויהי ה’ את יוסף X2, ויברך ה’ את בית המצרי… ויהי ברכת ה’ בכל אשר יש לו..
איזה צירוף מקרים ספרותי מדהים
שרשרת אירועים, יוסף חולם, יוסף נמכר לעבד ע”י אחיו, אשת אדוניו מתאהבת בו, ומתרגזת, יוסף בבית סוהר (כמה זמן? פותר חלומות, ואז גם פרעה חולם, וכו’ ועם ישראל נהפך לעם של עבדים.- אבל בסוף נגאל מקבל 10 דברות וכו’,,,, 3ץ500 שנה, ובאה הכרזת טראמפ – אמן)