Sent: Sunday, 17 December 2017 3:33 AM
To:
Subject: ויהי מקץ….וישלח פרעה… ויצא יוסף… ויפתח האחד
פרשת מקץ – תשע”ד
פרשת מקץ – תשע”ה
(על – הכפילויות, פוטיפר פוטיפרע ואסנת, לשבור שבר במצריים, אגדות יוסף השליט, וירא יוסף את אחיו ויכירם)
פרשת מקץ – תשע”ו
(על – מקץ. והנה עומד על היאור, חלומות פרעה וחלומות בבראשית, אחרי הודיע א-להים אותך…, ויתנכר אליהם יוסף, האיש אשר… יהיה לי לעבד ואתם עלו
www.daat.ac.il
ילמדנו רבנו: הרואה את הגשמים יורדין בזמן שהבריות צריכין להן כיצד הוא מברך? כך שנו רבותינו:
|
מה ראה יעקב לברכם באל שדי?
ללמדך שהרבה ייסורין עברו על יעקב, עד שהיה במעי אמו היה עשו מריב עמו, שנאמר: ויתרוצצו הבנים (בראשית כה).
וכן הוא אומר: (עמוס א) על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו.
ברח מפני עשו ללבן והיה שם עשרים שנה בצרות רבות, שנאמר: (בראשית לא) הייתי ביום אכלני חרב וגו’.
ואחר שיצא, רדף לבן אחריו להרגו, שנאמר: וירדף אחריו דרך שלשת ימים.
נמלט ממנו, בא עשו בקש עוד להרגו והפסיד עליו כל אותו הדורון עזים מאתים וגו’.
יצא מעשו, באה עליו צרת דינה.
יצא מצרת דינה, באה עליו צרת רחל.
אחר כל הצרות בקש לנוח קמעא, באה עליו צרת יוסף, והכתוב צווח לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי (איוב ג).
אחר כך באה עליו צרת שמעון.
אחר כך צרת בנימין. ….
א.
פרשת השבוע שלנו – פרשת מקץ – ממשיכה לספר את קורותיו של יוסף בבית פרעה. העלילה בקצרה: פרעה מלך מצרים חולם שני חלומות; שבע פרות שמנות עולות מן היאור ושבע פרות רזות אוכלות אותן. בחלום השני צומחות שבע שיבולים יפות מראה, ושבע שיבולים “דקות ושדופות קנים” בולעות אותן. יוסף מוצא מכלאו, פותר את החלומות, מקבל ג’וב רם מעלה, מציל את מצרים מרעב. כשאחיו מגיעים מצרימה להשיג אוכל, יוסף מתנקם בהם על כל מה שעשו לו – מדביק להם האשמות בריגול, בגנבה, אוסר את אחיו שמעון, מכריח אותם לחזור ולהביא את בנימין – ועל הדרך גם מקצר על חיי אביו.
זו הפרשה. קלאסיקה של ממש. אין ילד שלא מכיר אותה.
ב.
השבוע, כשקראתי את הפרשה ואת הפרשנויות עליה, שמתי לב פתאום לדבר שנגלה לעיני בפעם הראשונה. …..
פרשת מקץ היא הפרשה הראשונה שאלוהים נעדר ממנה; הוא לא נוכח בה, הוא לא פועל בה. שמו מוזכר מעט פה ושם, בעיקר על ידי יוסף, אבל זה תמיד “אלוהים”, אף פעם לא “יהוה”. כבר בפרשה הקודמת צמצם אלוהים את נוכחותו להתערבות מרחוק, אבל בפרשה הזו הוא נעלם לגמרי.
בפרשת מקץ אלוהים לא עושה כלום, ומהבחינה הזו מדובר בפרשה נטולת אלוהים. (ע”כ)
אם אכן ידע יוסף שעליו לפעול לקיום החלומות הנבואיים שלו, ברור לנו למה חיכה שנים כה רבות בלי לנסות ליצור קשר עם בית אביו. ידוע ידע שאין בכוחו בשלב זה לגרום לירידת אחיו אליו למצרים, ושעליו לחכות שאחיו יגיעו אליו כשהם משועבדים אליו. גם אחרי שמלך על מצרים יתכן שציפה ששנות הרעב ישפיעו גם על ארץ כנען, ולכן ידע שבין הבאים מצרימה יהיו סוף-סוף גם אחיו, וכך יתקיימו החלומות. ואכן אחיו הגיעו והשתחוו לו, לא כיוסף – אלא כבעל האלומות, בעל החיטים, ‘השליט על הארץ המשביר לכל עם הארץ’.
חיזוק חשוב לפירוש הרמב”ן ניתן להביא מלשון הכתוב – “וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם” (מב, ז-ט). המניע לכל ההתרחשות הייתה הרצון להגשים את החלומות.
______________________________
אומנם, יש שהתנגדו לדרך זו של הרמב”ן.
וכי מותר לגרום לכאב כה גדול לאחים ולאבא רק כדי שיתקיים חלום?! וכי האחריות כל התקיימות החלומות בכלל מוטלת על יוסף?!
או בשפתו של בעל ה’עקידת יצחק’ (רבי יצחק עראמה): “הנותן חלומות יגיש פתרונם. גם שתראה סכלות עצומה שישתדל אדם לקיים חלומותיו, שהרי הם דברים שייעשו שלא מדעת בעלים”.
______________________________
הטעות האיומה
דרך שנייה ושונה בתכלית טוענת שבמשך עשרים ושתיים שנה יוסף טעה בטעות איומה. הוא חשב שמזימת המכירה לא הייתה רק פרי רוחם של אחיו, אלא שגם אביו, יעקב, היה שותף לה!
איך הגיע יוסף למסקנה איומה שכזו?
במשך כל שלוש עשרה שנות כלאו הוא מקווה ומצפה שאביו יבוא לפדות את בן זקוניו האהוב. אך הזמן חולף ודבר לא קורה. ובשנות שִבְיוֹ, שמא עולה במחשבתו הרהור נוסף – ‘מדוע שלח אותי אבא עם כתונת הפסים לאזור שכם, לאחים כמו שמעון ולוי חמומי המוח?!’
לאט לאט משתכנע יוסף כי הוא חלק בלתי נפרד ממסורת משפחתית של פרדות כואבות.
כך עשו ללוט.
כך שילח אברהם את ישמעאל.
וכך גם עלה בגורלו של עשו, הבן האהוב של יצחק סבו.
אולי גם עוד הדהד במוחו קולו של אביו הדוחה בתקיפות את חלומותיו “הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה?!”.
אין ספק שהתרוצצו קולות שונים בקרבו.
במעמקי הכאב מוצא יוסף את הכוחות, בעזרת ה’, להתחיל הכול מחדש במצרים, אך ייתכן שהחליט להתנתק מאביו ומאחיו ולא לחזור עוד לעולם למשפחה שדחתה אותו.
זו גם הסיבה שלא טרח להודיע כל השנים לאביו שהוא בריא ושלם במצרים. אם אביו היה שותף במכירתו הרי פנייה שכזו מגוחכת לגמרי.
והנה גם בתורה, יוסף מזהה מיד את ההבדל שבין שני החלומות הדומים שמספרים לו שר המשקים ושר האופים בעזרת טכניקה זו. בחלומו, שר המשקים מוסר לפרעה – בגינונים מלכותיים – יין סחוט מגפן בת שלושה שריגים, ועל כן פותר יוסף כי גורלו ישפר עליו בעוד שלושה ימים. שר האופים, לעומתו, לא חולם על יין, אלא על לחם, והלחם לא מוגש “בחכמה” או באופן אצילי, אלא נאכל בגרוטסקיות על ידי עוף השמים – מה שמוביל את יוסף לפתור את החלום לרעתו של שר האופים.
לא רק הופעתו של יין בחלום בהקשר “אינטליגנטי” משקפת פתרון טוב, כפי שראינו, אלא גם מנגד – הופעתו של לחם בחלום בצורה בלתי-מעודנת מובילה לפתרון של פורענות. פתרון כזה אנו מכירים ממקום אחר במקרא: בספר שופטים מסופר על גדעון השומע במחנה מדין איש מספר לחברו על חלומו, ובו “צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן”; חברו פותר כי הלחם מייצג את “חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ אִישׁ יִשְׂרָאֵל” העתיד לנצח את המדיינים, כפי שאכן מתרחש. אופי שלילי או חיובי שניתן לסמלים המופיעים בחלום, ולהקשר שבו הם מצטיירים, נראה שיטתי, כדרכי פתרון החלומות המוכרות מהעולם העתיק….
טכניקת פתרון החלומות בסיפורי יוסף מזכירה את השיטות המקובלות על ארטמידורוס ועל חז”ל גם בעניין בולט נוסף – חשיבותן של יחידות מספריות בחלום. ר’ עקיבא (איכה רבה, שם) יודע לעזור לחולם לגלות את מקומו של האוצר שהוריש לו אביו בזכות רמז ממספר הקורות שהופיעו בחלומו בתקרה: עשרים קורות הן ביוונית “קַפָּא דוֹקִיָא” (האות קַפָּא מסמנת בגימטריה 20), ועל כן האוצר נמצא בקַפָּדוֹקִיָא שבטורקיה. גם ארטמידורוס (ה, 91) מתאר חלום נשנה של עבד ובו חוזרים שלושה פריטים, מה שמתפרש כמצביע על שחרורו הקרב, בהתאם לחוק היווני-רומי לפיו האדון מוסיף לשמו של העבד עוד שני שמות כשהוא משחרר אותו.
אף בחלומות יוסף מספריהם של הפריטים הסימבוליים מודגשים שוב ושוב: אחד-עשר כוכבים, שלושה שריגים בגפן, שלושה סלי מאפה, שבע ושבע פרות ושיבולים. בכל החלומות שפתרונם מפורש המספרים אינם מייצגים פשוטים של פריטים אחרים במספר זהה, אלא מסמלים יחידות זמן – שלושה ימים, שבע שנים. ואמנם את חלומות יוסף על אלומות התבואה והכוכבים המשתחווים אליו נוטה יעקב לפרש כמצביעים דווקא על קרובי משפחתו – שני הוריו ואחד-עשר אחיו, ומתרעם על יוסף (לז, י) “הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה?!”
אך גם כאן רומזת לנו התורה על הפתרון הנכון, בביטוי המיוחד “וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים”. דובר העברית המודרנית רגיל להשתמש במילה “קץ” במשמעות של סוף ואחרית, ואולם המילה נגזרת מהשורש קצ”ץ, ומבטאת קצבה קצוצה וקבועה, ובלשון המקרא הקלאסית מציין תמיד הביטוי “מִקֵּץ…” יחידות זמן קצובות. היכן נקצב ליוסף ה”קץ” של שנתיים?
אם נשים לב היטב, בעלילת יוסף צוינו עד כה במפורש רק יחידות הזמן של גילו של יוסף: בתחילת הסיפור “יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה” (לז, ב), וכעת הוא “בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה” (מא, מו), היינו – שלוש עשרה שנה חלפו בתווך. לפני יציאתו של יוסף מהכלא הוא ממתין קצבה קבועה מראש של שנתיים נוספות, כפי שרומז “קֵץ שְׁנָתַיִם יָמִים”, מה שמפרק את הזמן שבין החלום – המסמל עליה לגדולה, להתגשמותו – מינוי יוסף למשנה למלך, לפרק זמן של 11 שנים+שנתיים (ע”כ)
ומשהו דומה ונרחב מתוך
http://www.hofesh.org.il/freec
…
המקורות החוץ-מקראיים מהם ניתן ללמוד על החלום ואופיו ומקומו בתרבות האנושית בימי קדם הם, בעיקרם מסופוטמיה ומצרים, אך גם תעודות חיתיות, ובעיקר הספרות היוונית העשירה. מקורות אלה, הנסקרים בקצרה באנציקלופדיה המקראית (2) ממיינים את החלומות לשתי קבוצות מבחינה טיפולוגית. הסוג האחד הוא הסוג התיאולוגי, והשני – הסמלי
הסוג התיאולוגי מאופיין בכך שהוא נושא תדיר את דבר האלוהים בדמות בשורה, צו או אזהרה, הנמסרים לחולם בלשון ברורה ומובנת לו ומוכרת באחידותה בכל התרבויות של המזרח הקדום.
החלום הסמלי הוא כינוי כללי לכל אותם חלומות מרובים, נטולי צורה והיגיון, הנזקקים למתווך, שיפרש אותם לחולם או לחברה ויסביר את משמעותם.
המקורות השומריים מביאים חלומות “סמליים” בלבד. האכדיים – חלומות “תיאולוגיים” בלבד, ואילו התרבות המצרית מביאה חלומות משני הסוגים. כך גם במקרא, אלא ש”המקרא מייחד את החלומות ה’תיאולוגיים’ לבני ‘העם הנבחר’ בלבד, ואת החלומות ה’סמליים’ גם לבני שאר האומות. ביוון אנו מוצאים מעבר שבהתפתחות מן החלומות ‘התיאולוגיים’ שב’איליאס’ ל’סמליים’ שבדרמות” (שם, עמ’ 145).
בין המקורות החוץ-מקראיים ניתן למצוא גם ספרי חלומות שבהם ספרות העוסקת בפיתרון חלומות, וכיצד ניתן למצוא בהם רמזים לעתיד. ממצרים הגיעו לידינו כמה קטעים: קטע של פפירוס הייראטי (צ’סטר ביטי) מהשושלת ה-12, כלומר, מהמאות ה-18-19 לפנה”ס (3), וכן פפירוס דימוטי (קארלסבורג) מהמאה השנייה לספירה (4). במקורות אלה ואחרים ממויינים סוגי החלומות לפי טיפוס המערך הנפשי של חולם החלום. …
גם חלומות פרעה מתארים מצבים לא הגיוניים: פרות אינן אוכלות בשר, ובמיוחד חסרת היגיון היא התופעה של פרות שאוכלות זו את זו. הוא הדין לגבי שיבולים. שיבולים אינן בולעות שיבולים. החומרים שמהם בנוי החלום מקורם בחיי היום-יום האנושיים, אך הסיטואציות בהן הם מוצגים בחלום, או סדר הדברים, מונע על-ידי צורך תת-הכרתי כלשהו לפי הפרשנות בת זמננו, להתמודד עם בעיה מציקה כלשהי, והפיתרון שהחלום מציע, והמופיע תכופות בסופו, יכול להתפרש כמשאלת-לב של החולם. פירוש כזה יכול היה להתפרש בעבר באופן שונה, כנבואה לעתיד, ואז אין זו משאלת-לב דווקא, אלא פיתרון סביר לבעיה. כאשר יוסף מפרש לפרעה את חלומותיו ומתרגם את המראות=הסמלים למציאות ריאלית, שפע/בצורת, הוא אינו מסתפק בתרגום הסמל אלא גם מצרף לו פיתרון נבון לבעיה הכלכלית שניצבת בפני המלך המצרי: אגירה בשנות השפע למען שנות הבצורת. אפשר שזה היה היתרון של יוסף על פני “פותרי החלומות” המצריים, שפרעה פנה אליהם תחילה. זה, ולא איזו הנחה מקדמית מבית מדרשה של התיאולוגיה, שיוסף זכה לפיתרון נכון של החלום מכיוון שכוח עליון הנחה אותו בדרכו, או מפני שהוא, ולא “פותרי החלומות” המצריים, הנו בחיר האלוהים.
(ע”כ. מומלץ לעיון נוסף)
וציורים מתוך הנ”ל
יוסף מספר חלומו לאחיו
ג’יימס טיסוט, צייר צרפתי, 1902-1836
יוסף פותר את חלומות פרעה
רג’ינלד ארתור, 1894
יוסף – הבוכה הגדול
במחזור סיפורי יוסף ואחָיו מתוארים רגשות קשים וקיצוניים מצד אחי יוסף, אשר הגיעו למצרים ונקלעו לפגישה עם איש מצרי רם דרג, הטופל עליהם האשמות חמורות עד כדי איום על חייהם. הם מלאי רגשות אשמה, חרדות ומתחים אשר לא יפוגו עד סוף ספר בראשית.
מולם עומד אחיהם יוסף, שעובר גם הוא חוויה עמוקה של מפגש עם עצמו ועם משפחתו. והנה, אחד המוטיבים העוברים כחוט השָׁני בכל המפגשים הוא הבכי. יוסף בוכה שוב ושוב, ומעניין שרוב בכיותיו אינן מביעות אבל וצער. במאמר קצרצר זה אעקוב אחר בכיותיו של יוסף ואנסה לזהות את תרומתן להבנת הסיפורים.
הבכי הראשון (מב:כד)
כחלק מההסוואה של יוסף אין אחיו מעלים בדעתם שהוא מבין את שפתם, שהרי עומד ביניהם “הַמֵּלִיץ” – המתורגמן. לכן הם מרשים לעצמם לדבר בינם לבין עצמם. וכאשר הם נוכחים לדעת כי מולם עומד אדם שאינו מוכן כלל לשמוע את אשר בפיהם, הם נזכרים בסיטואציה זהה, שבה לא הקשיבו לאחיהם האומלל: “אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ. עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת”. בתגובה ראובן מאשים אותם שגם אותו לא שמעו כאשר ביקש לגונן על האח: “וְגַם-דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ”. ברגע זה יוסף כמעט מאבד את יכולתו להתאפק: “וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ, וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם”. הוא בורח מן החדר ובוכה בצד.
הבכי השני (מג:ל)
אחי יוסף מגיעים אל ביתו עם בנימין וממתינים לו שם. כאשר הוא מגיע, הוא מתייחס אליהם בחביבות ומתבונן באחיו בנימין בן אמו, אשר היחס כלפיו נטול כל משקעים:
וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר: אֱ-לֹקים יָחְנְךָ בְּנִי: וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל–אָחִיו, וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת. וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק.
הפירוט הוא מדהים: יוסף מתמוטט כמעט לגמרי, אך ברגע האחרון הוא נמלט לחדר אחר ובוכה שם. רחיצת הפנים ממחישה את פניו שטופי הדמע….
מה פשר הבכיות הללו? מדוע הן כה מפורטות שלא על פי הסגנון המקראי המאופק?
כאמור, מלבד הבכי מעל גוויית האב יעקב אין אלו בכיות של צער אלא כנראה ביטויים של התרגשות ושל קרבה נפשית. אציע שתי דרכים לפענח את הדברים: ראשית, התורה מדגישה את המסר הזה: יוסף אינו מתעלל באחָיו ולא מציק להם כנקמה על מה שעשו לו לפני עשרים ושתים שנה. ההפך הוא הנכון: הוא מלא אהבה ומסירות. מטרתו היא, כפי שהסבירה נחמה ליבוביץ, להביאם לניסיון דומה אשר בו יעמדו. ניסיונות ההתאפקות של יוסף מול אחיו וההקשרים שבהם משובצים רגעי הבכי מוכיחים שהדברים נעשו מתוך לב רגשן וטהור ולא מתוך רגשות זעם ונקמה.
ולבסוף יש לומר כי הבכי הוא שירת הנפש. הוא מבטא את מה שמעבר למילים. מה שאינו ניתן להגדרה מילולית מצמצמת מתבטא בדמעות זכות של יוסף, הצדיק הבוכה (ע”כ)
ומתוך ניתוח אחר של התנהגות יוסף ותפקידו בחיים, ב –
http://www.hatanakh.com/sites/
בכיותיו של יוסף
זו הפעם השביעית ,בכל מחזור הסיפורים אודותיו (מד:כד, מג:ל, מה:ב,יד, מו:כט, נ:א, נ:יז), בה יוסף בוכה. אנו יכולים לאפיין באופן כללי שני סוגי בכי. הראשון הוא בכי המבטא קשר ואינטראקציה עם אדם אחר, כמו הבכי על יעקב המת (נ:א) או דמעות הבכי במפגש בין יעקב ליוסף (מו:כט) ובין יוסף לבנימין (מה:יד). הסוג השני הוא בכי ייחודי ליוסף, והוא מסמן בדידות ובידוד; אלו הן דמעות של שנים של עצב וניכור, הבכי שנאגר ביוסף כאשר לא היה לו בפני מי לתנות את צרותיו (למשל כאשר יוסף לא גילה את עצמו לאחיו), בתערובת של עצב, אהבה, תשוקה וניכור. בכי זה מופיע כאשר יוסף בוכה לבדו בחדר (מב:כד, מג:ל) וכאשר הוא מתוודע אל אחיו (מה:ב). הבכי האחרון של יוסף משלים תבנית טראגית. שלושת הפעמים האחרונות בהן יוסף בוכה (מב:כד, מג:ל, מה:ב) ייחודיות ליוסף, והן משקפות סצנות ייחודיות לסיפורו – ניכורו מן האחים והתוודעותו אליהם; שלשות הראשונות , לעומת זאת (מה:יד, מו:כט, נ:א), קשורות ליחסי משפחה תקינים עם יעקב ובנימין. שלוש הבכיות האחרונות מתקנות את שלוש הבכיות הראשונות; יחסיו עם אחיו מאביו ומאמו ועם אביו משלימות את החסר לו ביחסיו עם אחיו-למחצה. אולם, סוף הסיפור עצוב; הבכי האחרון שוב משאיר את יוסף לבדו. אחיו מפחדים ממנו וחושבים שהוא יתנקם בהם, והם אפילו אינם יכולים לעמוד מולו ולדבר עמו (לשלום?)
מדוע בכה יוסף בפגישתו עם אחיו?
כשראה יוסף את בנימין התרגש מאוד וביקש לבכות – “וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה” (שם, ל). פשט הדברים הוא שנזכר יוסף באמו, וממילא הפליג בזכרונו בכל ענייני ביתו, והגעגועים ריגשו אותו עד דמעות. ונראה לבאר עוד על פי מה דברי חז”ל ששאל יוסף את בנימין כמה בנים יש לו, וענה לו שיש לו עשרה בנים וכולם קרויים על שם אחיו – בלע, על שם שנבלע בין האומות, אשבל – אוי לו שכך נהיה לו שהוא שבוי בין האומות, נעמן – שהיה נעים ביותר, אחי וראש – אחי היה וראשי היה, מופים – מפי אבי למד, וחופים – שלא ראה חופתי ולא ראיתי חופתו, וארד – שירד לבין האומות וכו’, ובכה עליו אוי מה נהיה לו שהוא ירד למצרים ושם פרק מעליו את קדושתו ונטמא בארץ טמאה זו. כששמע כך יוסף התמרמר ואמר, כך אחי בן אמי מקלל אותי?! וכי אחרי ששמרתי עצמי בקדושה וטהרה למרות עלילותיה של אותה מרשעת אשת פוטיפר, על כן התמלא רגשות ורצה לבכות
4. האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי לעבד
מספיק על בכי, למרות שסוף הפרשה משאיר אותנו במצב רוח עגום. אחי יוסף במצב גרוע. יוסף מציע לאחים להשאיר אצלו את בנימין והם יחזרו את אביהם. האם הוא חשב שהם יסכימו? איך הוא היה מרגיש אילו הם היו מסכימים להשאיר א בנימין? יוסף לוקח פה סיכון גדול?
מאמר שמנתח (בצורה מיסטית/קבליסטית) את הנושא ב –
http://www.ashkelonim.co.il/ar
(לא אצטט, קשה לי להבינו)
ומתוך
ננסה להבין את התנהגותו של יוסף בפגישתו עם אחָיו לאחר פרידה אכזרית של עשרים ושתיים שנים.
יוסף מבקש לוודא שאחיו זנחו את שנאתם לצאצאי רחל ומתייחסים לבנימין ללא רגשות קנאה למרות החיבה היתרה של אביהם ליוסף ולבנימין, בניה של אשתו האהובה רחל. הד לדברינו נמצא בשני הפירושים שלהלן:
הנה עם כל הנסיון שעשה יוסף לאחיו בעלילת המרגלים, עוד נשאר ספק בלבו, האם היתה להם אהבה עם בנימין או אם היו עדיין שונאים את בני רחל אמו, ולכן רצה להביא את בנימין בפרט בנסיון הגביע לראות, אם ישתדלו להצילו, אבל חשש עם זה, אולי יחשבו אחיו שהיה אמת, שבנימין גנב את הגביע כמו שרחל גנבה את התרפים לאביה, ואולי מפני זה יאמרו “הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת” ולא ידרשו בעדו בכל כוחם, לא לשנאתם אותו – כי אם לבושתם מדרך המעשה. הנה מפני זה ציווה יוסף לשים עם הגביע כסף שברו וכן כספיהם של כולם, שבזה יכירו הם, שלא הייתה אשמת בנימין ורשעתו, כי אם מעלילת האדון; ובידיעתם זה, אם יחמלו עליו וישתדלו להוציאו מעבדותו, יודע שהם אוהבים אותו ויהיו בעיני יוסף בעלי תשובה גמורים ויתוודע אליהם ויטיב עמהם, כמו שעשה…
, יוסף עומד להעמידם במבחן קשה, מבחן ‘הגביע הגנוב’ המושם בשקו של בנימין. האם אף עתה יגלו האחים סולידריות ואחווה, או שמא הקנאה תעבירם על מידת המוסר שלהם אף הפעם?
המדרשים שלהלן מאירים שלבים בתהליך שעברו האחים.
שלב א’ – מדרש תנחומא (ורשא): 4
‘ויקרעו שמלותם’, אמר להם הקב”ה אתם גרמתם לקרוע בגדי אביכם בדבר של חנם כך תקרעו אתם על דבר של חנם…והיו עומדין ומחבטין לבנימין על כתפיו ואומרין לו גנבא ברא דגנבתא [=גנב בן גנבת] ביישתנו! בן אמך אתה, כך ביישה אמך את אבינו [=כאשר גנבה את התרפים של אביה לבן], ובשביל אותן המכות שהכוהו בכתפיו זכה שתשרה שכינה בין כתפיו שנאמר (דב’ לג) ‘חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן’.
אולם בשלב השני, כאשר השליט חורץ דינו של ‘הגנב’, תגובתם משתנה כמובא בילקוט שמעוני תורה: 5
א”ל יוסף: חס ושלום שאני חושד אתכם, אלא הנער הזה [=בנימין]חשוד שגנבו כדי לקסום על אחיו היכן הלך, ‘האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד’! באותה שעה הפכו כל השבטים פניהם ממנו ומי עמד כנגדו? הערב [=יהודה] שנאמר: “וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה”.
אך ר’ אברהם סבע, בעל “צרור המור”,6 מביא בפירושו על אתר מובאה ממדרש אלמוני הגורסת שהיה שלב שלישי לפני התערבותו של יהודה:
כיון שנמצא הגביע באמתחת בנימין, התחילו האחים מביטים זה בזה והיו אומרים: גנבא בר גנבתא, והיו רוצים לילך ולהניחו. ונשבע בחיי אבא ושביו של יוסף שלא גנבו. ואעפ”כ עדיין היו רוצים כולם לילך, אמרו: מוטב שיצטער הוא לבדו. אבל יהודה שהיה ‘ערב’ לא הניחם ללכת.
הנה כי כן, חז”ל לא סברו שהאחים אכן חזרו בתשובה שלמה כבר במאסר הראשון. זאת הייתה רק תגובה ראשונה, מעין השלבים הראשונים: ‘הכרת החטא’ וה’וידוי’ שמציין הרמב”ם7 בתהליך התשובה. נוכחנו שאף השלב הראשון של ‘עזיבת החטא’ לא היה מושלם אצלם לפי תגובתם ל’גנֵבת הגביע’ על ידי בנימין.
יוסף רצה לוודא או לסייע לאחים להשלים את תהליך התשובה, להטמיע בתוכם את שלב ה’קבלה לעתיד’, וכך לעבור למוקד האחווה החיובי