מקץ – תשע”ח

 

From:
Sent: Sunday, 17 December 2017 3:33 AM
To:
Subject: ויהי מקץ….וישלח פרעה… ויצא יוסף… ויפתח האחד

עיונים קודמים

פרשת מקץ – תשע”ד

http://toratami.com/?p=75

פרשת מקץ – תשע”ה

http://toratami.com/?p=289

(על – הכפילויות, פוטיפר פוטיפרע ואסנת, לשבור שבר במצריים, אגדות יוסף השליט, וירא יוסף את אחיו ויכירם)

פרשת מקץ – תשע”ו

http://toratami.com/?p=488

(על –  מקץ. והנה עומד על היאור, חלומות פרעה וחלומות בבראשית, אחרי הודיע א-להים אותך…, ויתנכר אליהם יוסף, האיש אשר… יהיה לי לעבד ואתם עלו

פרשת מקץ תשע”ז
(על: יוסף לפני פרעה, אחי יוסף, תוכנית יוסף, למה הרעותם)
פסוקים מההפטרה
כד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ קְחוּ לִי-חָרֶב וַיָּבִיאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: כה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גִּזְרוּ אֶת-הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת-הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת-הַחֲצִי לְאֶחָת:
חידון השבוע
1.כמה שנים יוסף ישב בבית הסוהר?.
2. מה יותר מדאיג פרות שאוכלות אחד את השנייה או שבולים שבולעות אחת את השנייה?
3. מי (לפי חז”ל) הייתה אסנת? (אפשר לעיין בגליונותי לעיל)
4. בגלל הרעב, הסבא אברהם ירד למצריים, יצחק ירד לגרר, למה יעקב החליט להישאר בכנען ו”רק” (למה) שלח את 10 ילדיו?
5. “שם יאכלו לחם” ?????
הקדמה כללית
לשניים מאבותינו היו חיים מלאי עניין ומלאי תלאות. אברהם היגר לארץ זרה, לא הספיק להתיישב ולהתנחל בה וכבר היה עליו לנדוד למצריים ולגרר. בעצם למה הוא לא חזר לביקור לארץ מולדתו השנייה -לחרן? עד שנתו ה – 90 לא היו לו ילדים. בגיל 87 נולד הראשון, משפחת אשתו העקרה, בגיל 100 נולד השני מאשתו (החוקית), ורק עם אשתו השלישית, (בערוב ימיו) הצליח להוליד עוד 6 בנים. מעניין. במרוצת חייו יצא לו לבלות שעות רבות עם ה’ ועם א-להים. ובגיל 137, כמעט שחט את בנו האהוב, ואז חשב מה שבטוח… לקח אישה שלישית  אכן גבר לעניין.
האבא האמצעי לעומת זאת, לא נדד הרבה, ולא עבר הרבה הרפתקאות – רק פרשה אחת מתארת את חייו, לעומת 3 -4 שמתארות את חיי אביו ואת חיי בנו. וכדי שלא ינוח בשלווה יתירה היה עליו עם אשתו להתאמן 20 שנה עד שסוף סוף בגיל 60 הוליד תאומים
האבא השלישי שלנו היה גבר מאוד פרקטי ודינמי, מגיל צעיר כנראה קנה את הבכורה (בשביל מה? יצחק אל היה צריך לקנות את הבכורה מישמעאל) בגיל …. התחפש לאחיו הגדול (בכמה דקות) והשעיר וזכה להיות מבורך ראשון על ידי אביו (מה בעצם יצא מהברכה הזו בימינו?)  גם טייל (ברח) אל משפחתו בחרן, גם טייל עם משפחתו לגור ליש בנו שעלה לגדולה ונכדיו, ולבסוף אף בוכה לפני פרעה “מעט ורעים היו ימי”. ואכן לפי מדרש תנחומא, מתוך
www.daat.ac.il
ילמדנו רבנו: הרואה את הגשמים יורדין בזמן שהבריות צריכין להן כיצד הוא מברך? כך שנו רבותינו:
ואל שדי
מה ראה יעקב לברכם באל שדי?
ללמדך שהרבה ייסורין עברו על יעקב, עד שהיה במעי אמו היה עשו מריב עמו, שנאמר: ויתרוצצו הבנים (בראשית כה).
וכן הוא אומר: (עמוס א) על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו.
ברח מפני עשו ללבן והיה שם עשרים שנה בצרות רבות, שנאמר: (בראשית לא) הייתי ביום אכלני חרב וגו’.
ואחר שיצא, רדף לבן אחריו להרגו, שנאמר: וירדף אחריו דרך שלשת ימים.
נמלט ממנו, בא עשו בקש עוד להרגו והפסיד עליו כל אותו הדורון עזים מאתים וגו’.
יצא מעשו, באה עליו צרת דינה.
יצא מצרת דינה, באה עליו צרת רחל.
אחר כל הצרות בקש לנוח קמעא, באה עליו צרת יוסף, והכתוב צווח לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי (איוב ג).
אחר כך באה עליו צרת שמעון.
אחר כך צרת בנימין. ….
ובאמת בפרשתנו “מקץ” כמו בפרשת וישב” יעקב מוסט הצידה והמוקד עובר לגיבור החדש – יוסף שחוץ מהקבר שלו, הוא לא השאיר הרבה רושם בהיסטוריה של עם ישראל ושני בניו וצאצאיהם, שבט אפריים ומנשה נעלמו עם עוד 7 שבטים.
אז לפרשתנו — מקץ – עוד לא הגיע הקץ, העבדות עוד לא התחילה. אם יש פה מקל וגזר, אז יוסף חוטף את המקל, הוא נמכר לעבדות, הוכנס לבית סוהר ואחרי כשלוש שנים הוא הופך למשנה למלך
אחי יוסף (בני ישראל) כתוצאה ממכירת יוסף ואחרי קצת השפלות שהם עוברים בפרשתנו הם יחטפו את הגזר, ידדו לארץ גושן ויחיו כנראה לא רע. אגב היכן הם קבורים? ) אבל יש עוד בעייה או שתיים שעל משפחת בני ישראל הראשונה להתמודד, לפני שיבלעו את הפיתוי – הסוכריה שתכניס אותם למלכוד של 200+ שנות מלכוד.,
פרשתנו פותחת שוב, כמו לפני שבוע בחלומות.- יוסף – שלא כמו אביו שחלם על מלאכים וקולות משמים – חלם  שני חלומות – שקטים ללא קולות האחד קוסמי והשני פסטורלי משפחתי, וללא התערבות א-להית כך גם פרעה חולם, שני חלומות שניהם מהטבע.
נחשוב לרגע, אנחנו יודעים על החלומות של יוסף ופרעה כי הם סיפרו אותם. אבל מהיכן אנחנו יודעים על חלום יעקב שהוא חלם בדרך לחרן ולפי המסופר הוא הלך לבדו.
האם הוא סיפר על החלום לנשיו כאשר הוא התחתן עמם ורצה להשוויץ שאי פעם בעתיד תהיה לו ארץ? או לבניו כשהיו קטנים והוא סיפר להם סיפורים לני השינה?
ואפשר לציין שחלומות פרעה מסיימים את מעורבות החלומות בהיסטוריה של בני ישראל, בשבוע הבא יעקב זוכה שוב ל”מראות אלהים..” וזהו. משה רבנו לא חולם, הוא ממש רואה.
לפרשה עצמה —
פסוקי השבוע
פרעה קצף
ויסר פרעה
ותעש הארץ
בזאת תיבחנו
ויכינו את מנחה
ערב שבת (חנוכה) שלום וחג חנוכה שמח
פתיחה
(אינני מומחה לספרות, אבל אציין שפרשת מקץ ערוכה להפליא. העלילה רצה בשוטפת, ללא גלישות לסיפורים צדדיים שאינ משתייכים לקצב העלילה, אומנם היא מתרחשת בשני אזורים גיאוגרפיים. שונים מצריים וכנען, יוסף מתקדם במצריים ומסייע לצמצום נזק הרעב הצפוי והא, ואז העלילה עוברת לכנען יעקב צריך לספק אוכל למשפחתו וכו’. חוזרת למצריים,עוברת לכנען ושוב יורדת למצריים, והכל – לקורא חדש מושך ומגרה לדעת מה קורה ואיך העלילה מתפתחת. אולי, אם אזכור בסיום חומש בראשית לאחר מות יוסף אנסה לבחור את שתיים/שלוש הפרשות היפות בחומש)
הפרשה מתחילה ב”ניחותא” פרעה חולם – ביג דיל, עד שפרעה קצת מתרגז  בטח היה רגיל לחלום ולשמוע פתרונות ועכשיו הוא לא בטוח. נסתרות ונפלאות דרכי א-להים. ואז הדרמטיות והדינמיות מעלות קצב וממש דוהאות. מריצים את יוסף מהבור. מגלחים אותו (מכף רגל ועד ראש???ומה עם חתימת הזקן שחז”לינו הצמיחו ליוסף?) מחליפים לו את הבגדים (וזה מזכיר לי את הסרט של דני קיי  כשמעניקים לו דרגת אביר) ואולי עוד באותו יום, כי לא יתכן שפרעה יחכה כמה ימים עד שיפתרו לו חלום, ובאותו ים או ימה ימים אחרי זה, יוסף מתמנה לתפקיד המשנה למלך (וכנראה שר האוצר) ומשדך לו אישה (אולי כדי להטיח שיוסף לא יברח, או חס וחלילה ימרוד? ובנוסף נולדים ליוסף שני בנים (שאיכשהו נהפכים לשווי ערך לעשרת דודיהם ונעשים לשניים משבטי ישראל, בלי שאיש (כולל קורח ודומיו ימחו או ישמיעו התנגדות כלשהי. האם זה בגלל שהאחים פחדו מיוסף, או שזו הייתה דרך הכפרה על חטא מכירת יוסף? נושא למחקר)
ואגב “ויגלח” – מתוך
….
כשנקרא יוסף לבוא לפני פרעה, היה זה בעיצומו של יום ראש השנה, ככתוב במזמור של ר”ה “עדות ביהוסף שמו” וכו’ (תהלים פ”א). ואמרו לו שעליו להתגלח כיון שאין זה מכובד לבוא לפני המלך בצורה לא נאה. אמר להם יוסף אני לא מתגלח, כיון שראש השנה של כל העולם הוא היום. וכתוב (שם, יד) “וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה”. התורה כותבת “ויגלח” ולא כותבת “ויתגלח” – מכאן שאחר גילח אותו ולא הוא התגלח בעצמו, כיון שלא רצה להתגלח, ואז קשרו אותו וגילחו אותו בעל כרחו, ואמרו לו שגם לפי ההלכה של היהודים מותר להתגלח, שכן תינוק שנולד בחול המועד והוא בעל שער, יכולים לספרו (עיין מו”ק דף יד, ושם גם כתוב שהיוצא מבית האסורים מותר להתגלח במועד
….(ע”כ)
קצת מוזר – כל הבהילות הזו, החיפזון והשינויים. העיקר – עוברות ביעף 7 שנות שובע, יוסף ופקידיו אוגרים תבואה עד אפס מקום, מתחילות שנות הרעב ומתחילה עלילה דרמטית ביותר על עימותים נוספים בין יוסף לאחיו, והפעם יוסף “מושך בחוטים”
ותוכן הפרשה די ידוע, ולרענון אצטט מדברי ד-פ מיודענו ב –

א.

פרשת השבוע שלנו – פרשת מקץ – ממשיכה לספר את קורותיו של יוסף בבית פרעה. העלילה בקצרה: פרעה מלך מצרים חולם שני חלומות; שבע פרות שמנות עולות מן היאור ושבע פרות רזות אוכלות אותן. בחלום השני צומחות שבע שיבולים יפות מראה, ושבע שיבולים “דקות ושדופות קנים” בולעות אותן. יוסף מוצא מכלאו, פותר את החלומות, מקבל ג’וב רם מעלה, מציל את מצרים מרעב. כשאחיו מגיעים מצרימה להשיג אוכל, יוסף מתנקם בהם על כל מה שעשו לו – מדביק להם האשמות בריגול, בגנבה, אוסר את אחיו שמעון, מכריח אותם לחזור ולהביא את בנימין – ועל הדרך גם מקצר על חיי אביו.

זו הפרשה. קלאסיקה של ממש. אין ילד שלא מכיר אותה.

 

ב.

השבוע, כשקראתי את הפרשה ואת הפרשנויות עליה, שמתי לב פתאום לדבר שנגלה לעיני בפעם הראשונה. …..

פרשת מקץ היא הפרשה הראשונה שאלוהים נעדר ממנה; הוא לא נוכח בה, הוא לא פועל בה. שמו מוזכר מעט פה ושם, בעיקר על ידי יוסף, אבל זה תמיד “אלוהים”, אף פעם לא “יהוה”. כבר בפרשה הקודמת צמצם אלוהים את נוכחותו להתערבות מרחוק, אבל בפרשה הזו הוא נעלם לגמרי.

בפרשת מקץ אלוהים לא עושה כלום, ומהבחינה הזו מדובר בפרשה נטולת אלוהים. (ע”כ)

 

ומה עם התנהגותו של יוסף? האם הוא אדם עם אישיות חיובית או שלילית? למשל הרבה יש שמנסים להסביר למה יוסף לא הודיע לאביו שהנה הוא סוף סוף משוחרר וזכה להתמנות לתפקיד גבוה במצריים, למשל – צפייה ב –
(יופי של הגיון, וכרגיל הפוך על הפוך. יש להניח שיעקב לא היה טיפש. וכאשר הוא קיבל את המתנות שיוסף שלח, האם הוא לא התפלא ולא שאל את בניו ואחר כשהוא בא למצריים הוא לא שאל מייד – “יוסף אהובי, חשבתי שאה נהרגת, אחיך ספרו לי שחיה רעה אכלה אותך, מה באמת היה איתך, איך הגעת למצריים, איך נעשית משנה למלך ? וכו’ וכו’. ואם יוסף לא גילה לו, מי גילה את זה לעורכי התורה? בקיצור, סבורני  שכל אלו שמטייחים את הסיפור ועושים מיוסף צדיק הדור, יודעים בסתר ליבם שהם סתם…)
והסבר אחר ניתן ב –
…..

אם אכן ידע יוסף שעליו לפעול לקיום החלומות הנבואיים שלו, ברור לנו למה חיכה שנים כה רבות בלי לנסות ליצור קשר עם בית אביו. ידוע ידע שאין בכוחו בשלב זה לגרום לירידת אחיו אליו למצרים, ושעליו לחכות שאחיו יגיעו אליו כשהם משועבדים אליו. גם אחרי שמלך על מצרים יתכן שציפה ששנות הרעב ישפיעו גם על ארץ כנען, ולכן ידע שבין הבאים מצרימה יהיו סוף-סוף גם אחיו, וכך יתקיימו החלומות. ואכן אחיו הגיעו והשתחוו לו, לא כיוסף – אלא כבעל האלומות, בעל החיטים, ‘השליט על הארץ המשביר לכל עם הארץ’.

חיזוק חשוב לפירוש הרמב”ן ניתן להביא מלשון הכתוב – “וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם” (מב, ז-ט). המניע לכל ההתרחשות הייתה הרצון להגשים את החלומות.

__________________________________

אומנם, יש שהתנגדו לדרך זו של הרמב”ן.

וכי מותר לגרום לכאב כה גדול לאחים ולאבא רק כדי שיתקיים חלום?! וכי האחריות כל התקיימות החלומות בכלל מוטלת על יוסף?!

או בשפתו של בעל ה’עקידת יצחק’ (רבי יצחק עראמה): “הנותן חלומות יגיש פתרונם. גם שתראה סכלות עצומה שישתדל אדם לקיים חלומותיו, שהרי הם דברים שייעשו שלא מדעת בעלים”.

__________________________________

הטעות האיומה

דרך שנייה ושונה בתכלית טוענת שבמשך עשרים ושתיים שנה יוסף טעה בטעות איומה. הוא חשב שמזימת המכירה לא הייתה רק פרי רוחם של אחיו, אלא שגם אביו, יעקב, היה שותף לה!

איך הגיע יוסף למסקנה איומה שכזו?

במשך כל שלוש עשרה שנות כלאו הוא מקווה ומצפה שאביו יבוא לפדות את בן זקוניו האהוב. אך הזמן חולף ודבר לא קורה. ובשנות שִבְיוֹ, שמא עולה במחשבתו הרהור נוסף – ‘מדוע שלח אותי אבא עם כתונת הפסים לאזור שכם, לאחים כמו שמעון ולוי חמומי המוח?!’

לאט לאט משתכנע יוסף כי הוא חלק בלתי נפרד ממסורת משפחתית של פרדות כואבות.

כך עשו ללוט.

כך שילח אברהם את ישמעאל.

וכך גם עלה בגורלו של עשו, הבן האהוב של יצחק סבו.

אולי גם עוד הדהד במוחו קולו של אביו הדוחה בתקיפות את חלומותיו “הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה?!”.

אין ספק שהתרוצצו קולות שונים בקרבו.

במעמקי הכאב מוצא יוסף את הכוחות, בעזרת ה’, להתחיל הכול מחדש במצרים, אך ייתכן שהחליט להתנתק מאביו ומאחיו ולא לחזור עוד לעולם למשפחה שדחתה אותו.

זו גם הסיבה שלא טרח להודיע כל השנים לאביו שהוא בריא ושלם במצרים. אם אביו היה שותף במכירתו הרי פנייה שכזו מגוחכת לגמרי.

והפרשה – כל העלילה של יוסף ואחיו, מגרה את דמיון הקורא וממש דוחפת פרשנים ולמדנים לדבר עליה, ויש – מלבד סרטים וקומדיות קצרות ומשעשעות, הרצאות רבות מענינות לצפייה. למשל –  הרצאות של שלוש מרצות ומרצה אחד ב –
או
ומשהו מ”מבט גברי”  ב –
(הכל מומלץ ויש עוד ועוד מרצים מענינים לצפייה, בעיקר מנקודת מבט מסורתית ודרשנית. דורש זמן)
ואוסף של מדרשי חסידות ניתן ב –
(ספר לקריאה, למי שיש זמן וסבלנות)
 וסיכום (ארוך ומדרשי) של תוכן הפרשה בחרוזים מובא ב –
(לא אצטט)
ואוסף מאמרים תוצרת אוניברסיטת בר-אילן מובאצ ב –
(מומלץ למתענינים/ות לעומק)
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
 
1. ופרעה חולם והנה עומד… אין חכם ונבון כמוך
למרות שהרבה הזכרתי את חלומות פרעה בגליונות קודמים, אי אפשר להתעלם מהנושא החשוב בפרשה שכולל שלושה חלקים – החלומות, הפתרונות ומינוי יוסף כמשנה למלך. הכל יפה ולכאורה פשוט. אבל..
מה בעצם קורה כאן. אז משהו מדעי היסטורי מתוך
….עיון נוסף בשיטות פתרון החלומות המוכרות לנו מהעולם הקדום מגלה כי בעבר נחשב פתרון החלומות למדע מסודר ורציני, ופתרון החלומות של יוסף משקף היכרות אינטימית ושיטתית עם מתודות פתרון מעין אלו. כך למשל, ספר פתרון החלומות המוכר ביותר בעת העתיקה, אוֹנֵירוֹקְרִיטֶרִיָה (“אוֹנֵירוֹס”-חלום; “קְרִיטֶרִיָה”-שיפוט/פתרון), שנכתב ביוונית במאה השניה על ידי ארטֶמידורוס מאֶפֶסוס, מצביע על חשיבותו של היין בחלום, ועל חלומות שבהם יש לפרשו כסימן חיובי או שלילי. יחס דומה אל הופעתו של יין בחלום אנו מוצאים בדברי רבי יוחנן: “כל המשקין יפין לחלום חוץ מן היין, יש שותהו וטוב לו ויש שותהו ורע לו… תלמיד חכם – לעולם טוב לו” (ברכות נז ע”ב). שתיית יין במתינות ובעדינות, כדרך תלמידי חכמים, או “בחכמה” כפי שכותב גם ארטמידורוס (אונירוקריטריה א, 66) “נחשבת תמיד סימן טוב”.

והנה גם בתורה, יוסף מזהה מיד את ההבדל שבין שני החלומות הדומים שמספרים לו שר המשקים ושר האופים בעזרת טכניקה זו. בחלומו, שר המשקים מוסר לפרעה – בגינונים מלכותיים – יין סחוט מגפן בת שלושה שריגים, ועל כן פותר יוסף כי גורלו ישפר עליו בעוד שלושה ימים. שר האופים, לעומתו, לא חולם על יין, אלא על לחם, והלחם לא מוגש “בחכמה” או באופן אצילי, אלא נאכל בגרוטסקיות על ידי עוף השמים – מה שמוביל את יוסף לפתור את החלום לרעתו של שר האופים.

לא רק הופעתו של יין בחלום בהקשר “אינטליגנטי” משקפת פתרון טוב, כפי שראינו, אלא גם מנגד – הופעתו של לחם בחלום בצורה בלתי-מעודנת מובילה לפתרון של פורענות. פתרון כזה אנו מכירים ממקום אחר במקרא: בספר שופטים מסופר על גדעון השומע במחנה מדין איש מספר לחברו על חלומו, ובו “צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן”; חברו פותר כי הלחם מייצג את “חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ אִישׁ יִשְׂרָאֵל” העתיד לנצח את המדיינים, כפי שאכן מתרחש. אופי שלילי או חיובי שניתן לסמלים המופיעים בחלום, ולהקשר שבו הם מצטיירים, נראה שיטתי, כדרכי פתרון החלומות המוכרות מהעולם העתיק….

טכניקת פתרון החלומות בסיפורי יוסף מזכירה את השיטות המקובלות על ארטמידורוס ועל חז”ל גם בעניין בולט נוסף – חשיבותן של יחידות מספריות בחלום. ר’ עקיבא (איכה רבה, שם) יודע לעזור לחולם לגלות את מקומו של האוצר שהוריש לו אביו בזכות רמז ממספר הקורות שהופיעו בחלומו בתקרה: עשרים קורות הן ביוונית “קַפָּא דוֹקִיָא” (האות קַפָּא מסמנת בגימטריה 20), ועל כן האוצר נמצא בקַפָּדוֹקִיָא שבטורקיה. גם ארטמידורוס (ה, 91) מתאר חלום נשנה של עבד ובו חוזרים שלושה פריטים, מה שמתפרש כמצביע על שחרורו הקרב, בהתאם לחוק היווני-רומי לפיו האדון מוסיף לשמו של העבד עוד שני שמות כשהוא משחרר אותו.

אף בחלומות יוסף מספריהם של הפריטים הסימבוליים מודגשים שוב ושוב: אחד-עשר כוכבים, שלושה שריגים בגפן, שלושה סלי מאפה, שבע ושבע פרות ושיבולים. בכל החלומות שפתרונם מפורש המספרים אינם מייצגים פשוטים של פריטים אחרים במספר זהה, אלא מסמלים יחידות זמן – שלושה ימים, שבע שנים. ואמנם את חלומות יוסף על אלומות התבואה והכוכבים המשתחווים אליו נוטה יעקב לפרש כמצביעים דווקא על קרובי משפחתו – שני הוריו ואחד-עשר אחיו, ומתרעם על יוסף (לז, י) “הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה?!”

אך גם כאן רומזת לנו התורה על הפתרון הנכון, בביטוי המיוחד “וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים”. דובר העברית המודרנית רגיל להשתמש במילה “קץ” במשמעות של סוף ואחרית, ואולם המילה נגזרת מהשורש קצ”ץ, ומבטאת קצבה קצוצה וקבועה, ובלשון המקרא הקלאסית מציין תמיד הביטוי “מִקֵּץ…” יחידות זמן קצובות. היכן נקצב ליוסף ה”קץ” של שנתיים?

אם  נשים לב היטב, בעלילת יוסף צוינו עד כה במפורש רק יחידות הזמן של גילו של יוסף: בתחילת הסיפור “יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה” (לז, ב), וכעת הוא “בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה” (מא, מו), היינו – שלוש עשרה שנה חלפו בתווך. לפני יציאתו של יוסף מהכלא הוא ממתין קצבה קבועה מראש של שנתיים נוספות, כפי שרומז “קֵץ   שְׁנָתַיִם יָמִים”, מה שמפרק את הזמן שבין החלום – המסמל עליה לגדולה, להתגשמותו – מינוי יוסף למשנה למלך, לפרק זמן של 11 שנים+שנתיים (ע”כ)

ומשהו דומה ונרחב מתוך

http://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/08/03_miketz/1.html

החלום כתופעה חברתית במזרח התיכון

המקורות החוץ-מקראיים מהם ניתן ללמוד על החלום ואופיו ומקומו בתרבות האנושית בימי קדם הם, בעיקרם מסופוטמיה ומצרים, אך גם תעודות חיתיות, ובעיקר הספרות היוונית העשירה. מקורות אלה, הנסקרים בקצרה באנציקלופדיה המקראית (2) ממיינים את החלומות לשתי קבוצות מבחינה טיפולוגית. הסוג האחד הוא הסוג התיאולוגי, והשני – הסמלי 

הסוג התיאולוגי מאופיין בכך שהוא נושא תדיר את דבר האלוהים בדמות בשורה, צו או אזהרה, הנמסרים לחולם בלשון ברורה ומובנת לו ומוכרת באחידותה בכל התרבויות של המזרח הקדום.

החלום הסמלי הוא כינוי כללי לכל אותם חלומות מרובים, נטולי צורה והיגיון, הנזקקים למתווך, שיפרש אותם לחולם או לחברה ויסביר את משמעותם.

המקורות השומריים מביאים חלומות “סמליים” בלבד. האכדיים – חלומות “תיאולוגיים” בלבד, ואילו התרבות המצרית מביאה חלומות משני הסוגים. כך גם במקרא, אלא ש”המקרא מייחד את החלומות ה’תיאולוגיים’ לבני ‘העם הנבחר’ בלבד, ואת החלומות ה’סמליים’ גם לבני שאר האומות. ביוון אנו מוצאים מעבר שבהתפתחות מן החלומות ‘התיאולוגיים’ שב’איליאס’ ל’סמליים’ שבדרמות” (שם, עמ’ 145).

בין המקורות החוץ-מקראיים ניתן למצוא גם ספרי חלומות שבהם ספרות העוסקת בפיתרון חלומות, וכיצד ניתן למצוא בהם רמזים לעתיד. ממצרים הגיעו לידינו כמה קטעים: קטע של פפירוס הייראטי (צ’סטר ביטי) מהשושלת ה-12, כלומר, מהמאות ה-18-19 לפנה”ס (3), וכן פפירוס דימוטי (קארלסבורג) מהמאה השנייה לספירה (4). במקורות אלה ואחרים ממויינים סוגי החלומות לפי טיפוס המערך הנפשי של חולם החלום. …

גם חלומות פרעה מתארים מצבים לא הגיוניים: פרות אינן אוכלות בשר, ובמיוחד חסרת היגיון היא התופעה של פרות שאוכלות זו את זו. הוא הדין לגבי שיבולים. שיבולים אינן בולעות שיבולים. החומרים שמהם בנוי החלום מקורם בחיי היום-יום האנושיים, אך הסיטואציות בהן הם מוצגים בחלום, או סדר הדברים, מונע על-ידי צורך תת-הכרתי כלשהו לפי הפרשנות בת זמננו, להתמודד עם בעיה מציקה כלשהי, והפיתרון שהחלום מציע, והמופיע תכופות בסופו, יכול להתפרש כמשאלת-לב של החולם. פירוש כזה יכול היה להתפרש בעבר באופן שונה, כנבואה לעתיד, ואז אין זו משאלת-לב דווקא, אלא פיתרון סביר לבעיה. כאשר יוסף מפרש לפרעה את חלומותיו ומתרגם את המראות=הסמלים למציאות ריאלית, שפע/בצורת, הוא אינו מסתפק בתרגום הסמל אלא גם מצרף לו פיתרון נבון לבעיה הכלכלית שניצבת בפני המלך המצרי: אגירה בשנות השפע למען שנות הבצורת. אפשר שזה היה היתרון של יוסף על פני “פותרי החלומות” המצריים, שפרעה פנה אליהם תחילה. זה, ולא איזו הנחה מקדמית מבית מדרשה של התיאולוגיה, שיוסף זכה לפיתרון נכון של החלום מכיוון שכוח עליון הנחה אותו בדרכו, או מפני שהוא, ולא “פותרי החלומות” המצריים, הנו בחיר האלוהים.

(ע”כ. מומלץ לעיון נוסף)

וציורים מתוך הנ”ל

Inline image 1

יוסף מספר חלומו לאחיו 
ג’יימס טיסוט, צייר צרפתי, 1902-1836 

Inline image 2

יוסף פותר את חלומות פרעה 
רג’ינלד ארתור, 1894


2. אחרי הודיע א-להים אותך….אין נבון וחכם
 
פרעה פשוט מזדהה או יותר נכון מזהה את היכולת העל טבעית, את הכשרון הטבעי של יוסף ומודה לא-להים. יזה? האם פרעה התגייר?
 
מתוך
 
 
ואת האמונה הזו בטא יוסף גם בדבורו. יוסף הורץ מן הכלא, לאחר שתים עשרה שנים של מאסר, כיון שהגיע שמעו שהוא יודע לפתור חלומות בחכמה מופלאה. במקום להנות מהתהילה לאחר שנים ארכות של השמצות זדוניות, ובמקום לנצל את ההזדמנות הנדירה למצוא חן בעיני המלך, יוסף הצדיק איננו מחזיק טובה לעצמו כלל. הוא אומר לפרעה: “אלקים יענה את שלום פרעה” (מא, טז) – אני אינני יודע כלום, הכל רק מאת ה’! גם בפתרון החלום אומר יוסף: “את אשר האלקים עשה הגיד לפרעה” (שם, כה), וכן “אשר האלקים עשה הראה את פרעה” (שם, כח), ועוד: “ועל השנות החלום אל פרעה פעמים כי נכון הדבר מעם האלקים וממהר האלקים לעשתו” (שם, לב). יוסף מזכיר את האלקים ללא סוף, כמי שעשה, עושה ויעשה את כל המעשים. פרעה, ששומע את כל דברי יוסף הללו, “מתבלבל”, ומתחיל להזכיר בעצמו שם אלוקים. וזהו המסר, ששולח יוסף לאביו (פר’ ויגש): “מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני אלקים לאדון לכל מצרים…” (מה, ט). יוסף נעדר שנים ארכות ומרות, ויעקב חשבו למת והרבה להתאבל עליו. עתה מודיעים ליעקב שנמצא יוסף, והוא עומד לפגוש אותו. ובעת כזאת, האם זו הבשורה העקרית, שמבקש יוסף לבשר לאביו – שהוא מנה כמושל על מצרים?! וכי מעלה וגדולה יש בעיני יעקב אבינו בשלטון על ארץ הטומאה?! אף בימינו, אם היה אב צדיק מאבד את בנו, ומוצאו לאחר שנים רבות, כלום היתה הבשורה המשמחת עבורו, שהבן מכהן כנשיא ארה”ב, או כראש ממשלת רוסיה?! וכי היתה לאותו צדיק שמחה בבשורה כזו? ודאי שלא. אם היו מבשרים לו, שבנו נמצא, ולמרות הזמן הרב שעבר עליו בארץ טמאה, בין אנשים רעים וחטאים, הוא נשאר נאמן לאלקיו – שומר שבת, מניח תפלין, מקפיד על כשרות – אזי היתה שמחתו של האב הצדיק גדולה ורבה. יוסף הרי ידע מי היה אביו. וכי את אביו הצדיק מענין ש”שמני אלקים לאדון לכל מצרים”?! אלא – אומרים המפרשים – זו הבשורה, שמבשר יוסף ליעקב: “שמני” – שם אני, שם “אלקים לאדון לכל מצרים”, כלומר מאז שעלה יוסף לגדולה במצרים, גם פרעה החל להזכיר שם שמים. “אשר ילדה לו אסנת בת פוטי פרע כהן און” (מא, נ) פוטיפר, שהיה שר הטבחים – כיצד זה הפך ל”כהן און”? באר ה”שלמה חדשה”: שר הטבחים אכן התמנה להיות כהן של העיר און, וזאת משום כבודו של יוסף הצדיק, שלא יאה לו חותן שהוא שר טבחים בעלמא. כך מצאנו גם אצל עפרון, שהפך להיות שופט באותו יום שהיה אברהם צריך לדבר אתו בענין חלקת הקבר. הקב”ה חפץ בכבודו של אברהם אבינו, שאין זה יאה שאברהם ידבר עם סתם אדם פשוט. על כן מונה עפרון באותו יום לשופט. (ע”כ)
ומתוך
Collapse מהו נבון ומהו חכם?
Collapse רשב”ם
נבון. מבין עתידות ורואה הנולד: וחכם. קיבץ חכמות ממה שראה ושמע

 
3. ויסוב מעליהם ויבך….ויבקש לבכות ויבא החדרה ויבך שמה
 
העלילה מאמירה שחקים, יוסף מתעמת עם אחיו הם לא מכירים אותו, והוא יודע מי הם, הם שרצו להורגו, הם שמכרוהו לעבד. יוסף משחק איתם, מפחידם, מושך אותם בלשונם, והם “מפרפרים ברשת” שיוסף משליך עליהם, והוא יצור בהשר ודם, קשה לו כל המשחק וכשהקושי מחמיר ומכביד הוא בוכ, למה? למה לא לבכות? יוסף יודע שהוא לא יענעש בחומר את אחיו. האם הוא תכנן מראש איך הוא יתנהג יום אחד אם הואמ יפגוש את אחיו? האם הוא בנה על זה שהם – העשרה אחים לא יזהו אותו מייד?. האם האחים זיהו אותו ושתקו, כי הם פחדו שמא הוא יעמיד אותם אל הקיר מול כיתת חיילים? האם הם בכלל ציפו או חשבו שאי פעם הם ייפגשו פנים אל פנים עם טחיהם?
 
האחים מכרו את יוסף לעבדות. המקרא לא מספר אם הם חיפשו אותו או כבלל ניסו למצא מה קרה לו? איך הם חיו עם זה? לשקר לאבא ולאח בניינין?
 
והמקרא במקום לדבר או להזכיר מה קורה לאחים, הוא מזכיר די בקצרה שהאבא מתאבל ובוכה ועובר לספר על האח יהודה שמחפש זונות.
 
אז לעומת זאת – יוסף בפרשתנו בוכה פעמיים ויחד עם סיפורי יוסף בפרשות הביות הוא בוכה שבע פעמים. על מה ולמה?
 
אצטט שתיים מהן מתוך
 
 
 

יוסף – הבוכה הגדול

במחזור סיפורי יוסף ואחָיו מתוארים רגשות קשים וקיצוניים מצד אחי יוסף, אשר הגיעו למצרים ונקלעו לפגישה עם איש מצרי רם דרג, הטופל עליהם האשמות חמורות עד כדי איום על חייהם. הם מלאי רגשות אשמה, חרדות ומתחים אשר לא יפוגו עד סוף ספר בראשית.

מולם עומד אחיהם יוסף, שעובר גם הוא חוויה עמוקה של מפגש עם עצמו ועם משפחתו. והנה, אחד המוטיבים העוברים כחוט השָׁני בכל המפגשים הוא הבכי. יוסף בוכה שוב ושוב, ומעניין שרוב בכיותיו אינן מביעות אבל וצער. במאמר קצרצר זה אעקוב אחר בכיותיו של יוסף ואנסה לזהות את תרומתן להבנת הסיפורים.

הבכי הראשון (מב:כד)
כחלק מההסוואה של יוסף אין אחיו מעלים בדעתם שהוא מבין את שפתם, שהרי עומד ביניהם “הַמֵּלִיץ” – המתורגמן. לכן הם מרשים לעצמם לדבר בינם לבין עצמם. וכאשר הם נוכחים לדעת כי מולם עומד אדם שאינו מוכן כלל לשמוע את אשר בפיהם, הם נזכרים בסיטואציה זהה, שבה לא הקשיבו לאחיהם האומלל: “אֲבָל אֲשֵׁמִים  אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ. עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת”. בתגובה ראובן מאשים אותם שגם אותו לא שמעו כאשר ביקש לגונן על האח: “וְגַם-דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ”. ברגע זה יוסף כמעט מאבד את יכולתו להתאפק: “וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ, וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם”. הוא בורח מן החדר ובוכה בצד.

הבכי השני (מג:ל)
אחי יוסף מגיעים אל ביתו עם בנימין וממתינים לו שם. כאשר הוא מגיע, הוא מתייחס אליהם בחביבות ומתבונן באחיו בנימין בן אמו, אשר היחס כלפיו נטול כל משקעים:

וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר: אֱ-לֹקים יָחְנְךָ בְּנִי: וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶלאָחִיו, וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת. וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק.

הפירוט הוא מדהים: יוסף מתמוטט כמעט לגמרי, אך ברגע האחרון הוא נמלט לחדר אחר ובוכה שם. רחיצת הפנים ממחישה את פניו שטופי הדמע….

מה פשר הבכיות הללו? מדוע הן כה מפורטות שלא על פי הסגנון המקראי המאופק?

כאמור, מלבד הבכי מעל גוויית האב יעקב אין אלו בכיות של צער אלא כנראה ביטויים של התרגשות ושל קרבה נפשית. אציע שתי דרכים לפענח את הדברים: ראשית, התורה מדגישה את המסר הזה: יוסף אינו מתעלל באחָיו ולא מציק להם כנקמה על מה שעשו לו לפני עשרים ושתים שנה. ההפך הוא הנכון: הוא מלא אהבה ומסירות. מטרתו היא, כפי שהסבירה נחמה ליבוביץ, להביאם לניסיון דומה אשר בו יעמדו. ניסיונות ההתאפקות של יוסף מול אחיו וההקשרים שבהם משובצים רגעי הבכי מוכיחים שהדברים נעשו מתוך לב רגשן וטהור ולא מתוך רגשות זעם ונקמה.

ולבסוף יש לומר כי הבכי הוא שירת הנפש. הוא מבטא את מה שמעבר למילים. מה שאינו ניתן להגדרה מילולית מצמצמת מתבטא בדמעות זכות של יוסף, הצדיק הבוכה (ע”כ)

ומתוך ניתוח אחר של התנהגות יוסף ותפקידו בחיים, ב –

http://www.hatanakh.com/sites/herzog/files/herzog/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%94.pdf

בכיותיו של יוסף

זו הפעם השביעית ,בכל מחזור הסיפורים אודותיו (מד:כד, מג:ל, מה:ב,יד, מו:כט, נ:א, נ:יז), בה יוסף בוכה.  אנו יכולים לאפיין באופן כללי שני סוגי בכי. הראשון הוא בכי המבטא קשר ואינטראקציה עם אדם אחר, כמו הבכי על יעקב המת (נ:א) או דמעות הבכי במפגש בין יעקב ליוסף (מו:כט) ובין יוסף לבנימין (מה:יד). הסוג השני הוא בכי ייחודי ליוסף, והוא מסמן בדידות ובידוד; אלו הן דמעות של שנים של עצב וניכור, הבכי שנאגר ביוסף כאשר לא היה לו בפני מי לתנות את צרותיו (למשל כאשר יוסף לא גילה את עצמו לאחיו), בתערובת של עצב, אהבה, תשוקה וניכור. בכי זה מופיע כאשר יוסף בוכה לבדו בחדר (מב:כד, מג:ל) וכאשר הוא מתוודע אל אחיו (מה:ב). הבכי האחרון של יוסף משלים תבנית טראגית. שלושת הפעמים האחרונות בהן יוסף בוכה (מב:כד, מג:ל, מה:ב) ייחודיות ליוסף, והן משקפות סצנות ייחודיות לסיפורו – ניכורו מן האחים והתוודעותו אליהם; שלשות הראשונות , לעומת זאת (מה:יד, מו:כט, נ:א), קשורות ליחסי משפחה תקינים עם יעקב ובנימין. שלוש הבכיות האחרונות מתקנות את שלוש הבכיות הראשונות; יחסיו עם אחיו מאביו ומאמו ועם אביו משלימות את החסר לו ביחסיו עם אחיו-למחצה. אולם, סוף הסיפור עצוב; הבכי האחרון שוב משאיר את יוסף לבדו. אחיו מפחדים ממנו וחושבים שהוא יתנקם בהם, והם אפילו אינם יכולים לעמוד מולו ולדבר עמו (לשלום?)

ושוב מתוך
https://www.yeshiva.org.il/midrash/3053

מדוע בכה יוסף בפגישתו עם אחיו?
כשראה יוסף את בנימין התרגש מאוד וביקש לבכות – “וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה” (שם, ל). פשט הדברים הוא שנזכר יוסף באמו, וממילא הפליג בזכרונו בכל ענייני ביתו, והגעגועים ריגשו אותו עד דמעות. ונראה לבאר עוד על פי מה דברי חז”ל ששאל יוסף את בנימין כמה בנים יש לו, וענה לו שיש לו עשרה בנים וכולם קרויים על שם אחיו – בלע, על שם שנבלע בין האומות, אשבל – אוי לו שכך נהיה לו שהוא שבוי בין האומות, נעמן – שהיה נעים ביותר, אחי וראש – אחי היה וראשי היה, מופים – מפי אבי למד, וחופים – שלא ראה חופתי ולא ראיתי חופתו, וארד – שירד לבין האומות וכו’, ובכה עליו אוי מה נהיה לו שהוא ירד למצרים ושם פרק מעליו את קדושתו ונטמא בארץ טמאה זו. כששמע כך יוסף התמרמר ואמר, כך אחי בן אמי מקלל אותי?! וכי אחרי ששמרתי עצמי בקדושה וטהרה למרות עלילותיה של אותה מרשעת אשת פוטיפר, על כן התמלא רגשות ורצה לבכות

4. האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי לעבד

מספיק על בכי, למרות שסוף הפרשה משאיר אותנו במצב רוח עגום. אחי יוסף במצב גרוע. יוסף מציע לאחים להשאיר אצלו את בנימין והם יחזרו את אביהם. האם הוא חשב שהם יסכימו? איך הוא היה מרגיש אילו הם היו מסכימים להשאיר א בנימין? יוסף לוקח פה סיכון גדול?

מאמר שמנתח (בצורה מיסטית/קבליסטית) את הנושא ב –

http://www.ashkelonim.co.il/articles/145

(לא אצטט, קשה לי להבינו)

ומתוך

ננסה להבין את התנהגותו של יוסף בפגישתו עם אחָיו לאחר פרידה אכזרית של עשרים ושתיים שנים.

יוסף מבקש לוודא שאחיו זנחו את שנאתם לצאצאי רחל ומתייחסים לבנימין ללא רגשות קנאה למרות החיבה היתרה של אביהם ליוסף ולבנימין, בניה של אשתו האהובה רחל. הד לדברינו נמצא בשני הפירושים שלהלן:

1.     אברבנאל1 על אתר:

      הנה עם כל הנסיון שעשה יוסף לאחיו בעלילת המרגלים, עוד נשאר ספק בלבו, האם היתה להם אהבה עם בנימין או אם היו עדיין שונאים את בני רחל אמו, ולכן רצה להביא את בנימין בפרט בנסיון הגביע לראות, אם ישתדלו להצילו, אבל חשש עם זה, אולי יחשבו אחיו שהיה אמת, שבנימין גנב את הגביע כמו שרחל גנבה את התרפים לאביה, ואולי מפני זה יאמרו “הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת” ולא ידרשו בעדו בכל כוחם, לא לשנאתם אותו – כי אם לבושתם מדרך המעשה. הנה מפני זה ציווה יוסף לשים עם הגביע כסף שברו וכן כספיהם של כולם, שבזה יכירו הם, שלא הייתה אשמת בנימין ורשעתו, כי אם מעלילת האדון; ובידיעתם זה, אם יחמלו עליו וישתדלו להוציאו מעבדותו, יודע שהם אוהבים אותו ויהיו בעיני יוסף בעלי תשובה גמורים ויתוודע אליהם ויטיב עמהם, כמו שעשה

, יוסף עומד להעמידם במבחן קשה, מבחן ‘הגביע הגנוב’ המושם בשקו של בנימין. האם אף עתה יגלו האחים סולידריות ואחווה, או שמא הקנאה תעבירם על מידת המוסר שלהם אף הפעם?

המדרשים שלהלן מאירים שלבים בתהליך שעברו האחים.

שלב א’ – מדרש תנחומא (ורשא): 4

‘ויקרעו שמלותם’, אמר להם הקב”ה אתם גרמתם לקרוע בגדי אביכם בדבר של חנם כך תקרעו אתם על דבר של חנם…והיו עומדין ומחבטין לבנימין על כתפיו ואומרין לו גנבא ברא דגנבתא [=גנב בן גנבת] ביישתנו! בן אמך אתה, כך ביישה אמך את אבינו [=כאשר גנבה את התרפים של אביה לבן], ובשביל אותן המכות שהכוהו בכתפיו זכה שתשרה שכינה בין כתפיו שנאמר (דב’ לג) ‘חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן’.

אולם בשלב השני, כאשר השליט חורץ דינו של ‘הגנב’, תגובתם משתנה כמובא בילקוט שמעוני תורה5

א”ל יוסף: חס ושלום שאני חושד אתכם, אלא הנער הזה [=בנימין]חשוד שגנבו כדי לקסום על אחיו היכן הלך, ‘האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד’! באותה שעה הפכו כל השבטים פניהם ממנו ומי עמד כנגדו? הערב [=יהודה] שנאמר: “וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה”.

אך ר’ אברהם סבע, בעל “צרור המור”,6 מביא בפירושו על אתר מובאה ממדרש אלמוני הגורסת שהיה שלב שלישי לפני התערבותו של יהודה:

כיון שנמצא הגביע באמתחת בנימין, התחילו האחים מביטים זה בזה והיו אומרים: גנבא בר גנבתא, והיו רוצים לילך ולהניחו. ונשבע בחיי אבא ושביו של יוסף שלא גנבו. ואעפ”כ עדיין היו רוצים כולם לילך, אמרו: מוטב שיצטער הוא לבדו. אבל יהודה שהיה ‘ערב’ לא הניחם ללכת.

הנה כי כן, חז”ל לא סברו שהאחים אכן חזרו בתשובה שלמה כבר במאסר הראשון. זאת הייתה רק תגובה ראשונה, מעין השלבים הראשונים: ‘הכרת החטא’ וה’וידוי’ שמציין הרמב”ם7 בתהליך התשובה. נוכחנו שאף השלב הראשון של ‘עזיבת החטא’ לא היה מושלם אצלם לפי תגובתם ל’גנֵבת הגביע’ על ידי בנימין.

יוסף רצה לוודא או לסייע לאחים להשלים את תהליך התשובה, להטמיע בתוכם את שלב ה’קבלה לעתיד’, וכך לעבור למוקד האחווה החיובי

ולסיום – מומלץ לעיין באוסף מדרשי חז”ל על יוסף ואחיו ב –
וחלק מפסוק מעניין לסיום
ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר….
שבת שלום
שבועו טוב
וחג חנוכה שמח
להת

Leave a Reply