Torat Ami

פרשת ויחי תשע’ד

פרשת ויחי תשע”ה

(על – יעקב בחומש, העדפת אפריים על מנשה – שיכל ידיו, אשר יקרא אתכם באחרית הימים, פחז כמים, לו ישטמנו זה, חניטת יעקב)

פרשת ויחי תשע”ו  –

(על- ויחי יעקב..- ותחי רוח יעקב, 17 שנה, יעקב ישראל, ברכת יעקב לנכדיו,..

פרשת ויחי תשע”ז

(על” תאריכים בתולדות האבות, צוואות השבטים – צוואת בניימין, פרו ורבו, בלבול מספרי שנים, ויקרבו ימי ישראל…בני יעקב…ישראל, והעליתם את עצמותי, קבורת יעקב. מסלול ההליכה, ויחנטו אותו)

 וְהַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר מָלַ֤ךְ דָּוִד֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה בְּחֶבְר֤וֹן מָלַךְ֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וּבִירוּשָׁלַ֣‍ִם מָלַ֔ךְ שְׁלֹשִׁ֥ים וְשָׁלֹ֖שׁ שָׁנִֽים׃

 וּשְׁלֹמֹ֕ה יָשַׁ֕ב עַל־כִּסֵּ֖א דָּוִ֣ד אָבִ֑יו וַתִּכֹּ֥ן מַלְכֻת֖וֹ מְאֹֽד׃

1. כמה שנים יעקב חי בחרן, וכמה שנים הוא חי בארץכנען אחרי שהוא חזר מחרן ולפני שהוא ירד מצריימה?

2. באיזה גילים היו  מנשה ואפריים כאשר סבא יעקב ברך אותם

3.מה היתה  תגובת מנשה ואפריים לברכות? (נא לדמיין)

4. מה היתה תגובת בני יעקב לברכות שברכם האבא? (עוד חשיבה דמיונית)

אז בשעט”ומ השבוע מסיימים את קריאת חומש בראשית, הספר שמכיל את ההיסטוריה  הכללית של העולם ב – 2.000 שנותיו הראשונות, וביתר פרוטרוט (לעיתים) את ההיסטוריה הקדומה אומה בהתהוותה. היסטוריה שהתחילה עם סבא אברם/אברהם,, בן יצחק, ונכד יעקב/ישראל

יעקב/ישראל היה איש = הגזע/הצומת המרכזי בהתפתחות האומה. הגבר עם 4 נשותיו בנה/הוליד/התפצל לקבוצה של 12 אחים (לאותו אבא) והקבוצה גדלה למשפחה נרחבת של כ – 70 נפש שמהגרת למצריים., ועם הזמן התפתחה ותפחה  ועוברת בחומש שמות לאומה שנקראת עם בני ישראל “הנה עם בני ישראל רב ועצום” ונעשית ל קבוצה של 2 מליון שיוצאת ממצרים והולכת לכבוש את ארץ כנען.

כאמור פרשת ויחי חותמת את ההיסטוריה של משפחה אחת שהתחילה עם —

— סבא אברם/אברהם שבגיל  75 היגר לכנען , והמשיכה עם

— בנו יצחק שנולד כאשר אברהם היה בן 100, ועברה

— לנכד יעקב שנולד כאשר אביו יצחק היה בן 60 ואנחנו נמצאים במצריים כמה ימים או שבועות לפני מות יעקב בגיל 147 עם

— 12 בנים +( נשותיהם) בניהם (בנותם) = משפחה בת כ – 90 +- נפשות שבראשה 12 אחים

אם נחשב ונוסיף את שנות יוסף שמת בסוף הפרשה, אז חומש בראשית מפרשת לך לך עד סוף פרשת ויחי, מכסה תקופה של כ –  285 שנה.

נבדק את המספרים אם נציץ במה שסיכמתי לפני שנתיים על תולדות האבות, נראה ש –

— אברהם היגר לישראל בשנת 2023 לבריאה

— יוסף מת בשנת 2309 לבריאה

_________________________________

כלומר עברו 286 שנה.מהגירת אברהם לכנען, עד מות יוסף במצריים.

כללית האם אפשר להסתכל ולהגדיר את חומש בראשי כחומש חינוכי

אבל אנחנו השבוע על קו הסיום המשפחתי. 17 שנה המשפחה חיה במצריים, בעיקר בארץ גושן. משפחה שמורכבת מ – 12 אחים ושני נכדים. על רוב האחים לא ידוע כלום (פרט לשמות ילדיהם) שמסופר על פעולותיהם בקצרה או בהרחבה הם – אצטט פסוקים נבחרים —

 – וילך ראובן וימצא דודאים בשדה, … וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו…. וישמע ראובן ויצילהו מידם…ויאמר ראובן אל אביו את שני בני תמית

– שמעון ולוי – ויקחו… שמעון ולוי … איש חרבו … ויהרגו כל איש זכר

– יהודה – ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו… לכו ונמכרנו….וירא שם בת איש כנעני… ויבא אליה… ויראה יהודה ויחשבה לזונה… ויאמר יהודה הוציאוה ותישרף וכו’… ויאמר יהודה אנכי אערבנו… ויגש יהודה

-יוסף – (לא אצטט)  פירוט נרחב של עלילותיו מגיל 17 עד מותו בן 110 שנים מתוארים 4 פרשות

לפעמים רוב האחים מדברים כקבוצה, “ויאמרו…”, אבל אף אחד מהאחים האחרים, כולל שני הנכדים לא בולטים, הם סך הכל מעין ניצבים ללא זכות דיבור או פעולה.

אם נא מצאתי חן בעיניך

וישק להם ויחבק להם

אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי ?

וישאו אותו בניו

ערב שבת שלום

עוד פרשה יפה ומעניינת , שמתארת אירועים נבחרים בחיי משפחת יעקב בימיו אחרונים של אבי המשפחה = יעקב

יוסף מבקר את אביו פעמיים

— יעקב מברך את נכדיו

— יעקב מברך את בניו

— מות וקבורת יעקב במערת המכפלה

— מפגש דו-שיח בין יוסף ואחיו

— מות יוסף וקבורתו

מה שלא מסופר זה – איך חיו האחים בגושן וכדו’. להשלמת פרטים מעניין לעין בספר היובלים, למשל ב –

(לא אצטט, יש לציין למשל שפרטי ברכות יעקב לבניו לא מופיעים בספר יובלים, וזה מעורר ????))

לסיכום חיי המשפחה במצריים, אפשר לחשב מספרי שנים. יוסף היה בן כ – 39 שנים כאשר אבא יעקב ומשפחתו ירדו מצרימה ובן 56 כאשר אבא יעקב נפטר. יוסף מת בן 110 שנים, יש להניח שעד מות יוסף כ – 70 שנה בני יעקב/ישראל חיו פחות או יותר בשלווה. בעוד שבוע נקרא ש”ויקם מלך חדש במצריים אשר לא ידע את יוסף”. לא אתיחס בציניות למשמעויות המילה “ידע” רק כנראה שיוסף מת לפני שהמלך החדש קם.

אז בשבוע שעבר קראנו איך יעקב ומשפחתו (לא כולל יוסף ומשפחתו) מתישבים בארץ גושן. בינתיים עוברים 17 שנה במצריים, כלום לא קורה ????. ואו טו טו המסך יורד.

אבל לא – בדקה ה-90  מתרחשים דברים חשובים ומשמעותיים במשפחה הרחבה. האבא, “הנפיל” האחרון בשלשלת המשולשת של אבותינו, חולה (גוסס?) והבן יוסף בא לבקרו. לא ידוע היכן היו 11 האחים באותם רגעים, רגעים קריטיים בהם אבא יעקב מעניק חלק מזכויות הבן הבכור ליוסף = בכור לאמא רחל – זכות לחלק כפול בירושה של נדל”ן שיעברו עוד כ 200- 300 שנה עד שתתממש חלקית על ידי יהושע, וסופית כנראה בימי דוד המלך.

ולאחר שיעקב מברך את נכדיו ומשנה בזה את ההיסטוריה העתידית דל האומה, הוא קורא

לבניו ו(על ערש חוליו) מנסה לומר משהו אבל במקום לדבר על אחרית הימים הוא מברך אותם, כנראה עוצם עיניים ומת.

האבא מת הבנים נבוכים, ואולי יש בעיות ירושה, מגורים, לאן לפנות? אז הפתרון היחידי הוא שחים נפגשים עם יוסף – דיון משפחתי סוער ומשונה, אבל דרמטי ומרשים

מה אומרים ל פרשה חכמי התורה וכדו’

מספר חידושים על אירועים תמוהים בפרשה נדרשים ב –

“

הפרשה בה אנו חותמים את חומש בראשית, ראשיתה חיים – ויחי יעקב, וחתימתה סילוק החיים – וימת יוסף. ועוד ראשיתה בגלות הראשונה שהיא ראש הגלויות – בארץ מצרים, ואחריתה – הציפיה לגאולה והחזרה לארץ ישראל – ואלקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם יצחק ויעקב.

אמנם במבט פנימי דרך דברי חז”ל נראה את נקודת החיות ואת ארץ ישראל גם בסיומה של הפרשה. שהרי יוסף הוא המכונה ‘יוסף הצדיק’ (יומא ל”ה ע”ב), וצדיק נקרא ‘חי

ושייכותו של יוסף לארץ ישראל מובא במדרש דברים רבה (ואתחנן ב’): א”ר לוי אמר לפניו [משה רבינו ע”ה] רבש”ע, עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ? אמר לו הקדוש ברוך הוא, מי שהודה בארצו נקבר בארצו, ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו, יוסף הודה בארצו, מנין? גבירתו אומרת (בראשית ל”ט) ראו הביא לנו איש עברי וגו’ ולא כפר אלא (שם בראשית מ’) גנב גנבתי מארץ העברים, נקבר בארצו מנין שנא’ (יהושע כד) ואת עצמות יוסף אשר העלו מארץ מצרים קברו בשכם…

הנצי”ב בפירושו העמק דבר מתוך דיוק בפסוקים מביא שהקדמת אפרים היא לא מוחלטת בכל הענינים, אלא רק בדברים הקשורים למהלכים רוחניים, אך בתהלוכות דרך הטבע, יש ומנשה נשאר במדריגתו הרוממה כמקודם…..

שאע”ג שהקדים יעקב את אפרים לפני מנשה ומשום הכי היה במדבר ראש הדגל [דגל מחנה אפרים לצבאותם ימה…כל הפקודים למחנה אפרים…ועליו מטה מנשה (במדבר ב’ י”ח)] מכל מקום ב’פקודים’ דפרשת פינחס  היה להיפך [בני יוסף למשפחותם מנשה ואפרים, בני מנשה…(שם כ”ו כ”ח)] ולא עוד אלא בפקודי דפרשת במדבר כתוב בכל הדגלים ‘וחהונים עליו’ מה שאין כן במנשה כתיב ‘ועליו מטה מנשה’. כל זה בא ללמדנו שלא היה אפרים קודם למנשה אלא בענינים רוחנים מה שלמעלה מהליכות עולם הטבע, אבל בהליכות עולם היה מנשה קודם וגדול מאפרים….

עפ”י הידוע שהמבקר את החולה נוטל אחד מששים מחליו (נדרים ל”ט ע”ב) ומוסיף האר”י ז”ל (ספר הליקוטים) שדוקא בר מזלו. והנה ידוע שיוסף היה בר מזלו של יעקב, כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף (בראשית רבה פ”ד ו’) ולכן כשבא יוסף ליעקב נטל מיעקב אחד מששים מחוליו, לכן נתחזק וישב על המטה כי היקל החולי מקצת. והרמז בפסוק: המט”ה גימטריה נ”ט, כלומר על שניטל ממנו חלק אחד מס’ [מששים] ולא נשאר אצלו כ”א  נ”ט חלקים כמנין ‘המטה’ לכן, ויתחזק ישראל וישב, ומפני מה נתחזק וישב, ומפרש – ‘על המטה’ כלומר ע”י מנין ‘המטה’ שלא נשאר אצלו אלא נ”ט חלקים.  ..(ע”כ)

)ומומלץ לצפייה (כ 20 דקות)

)ואם כבר – מומלץ לצפייה (כשעה)

ולתוספת לצפייה

ואם נשאר זמן גם

ואם נשאר עוד קצת זמן מומלץ לעיין במדרש רבה

למשל –

…

ואין שלטון ביום המות

כשעשה זמרי אותו מעשה, מה כתיב שם (במדבר כה): ויבא אַחַר איש ישראל אל הַקְבָּה.

והיכן היה משה ופנחס מדבר לפני משה?

אלא, לקיים ואין שלטון ביום המות, ואין מות אלא לשון השפלה. ניתנה הישועה לפנחס והשפיל את משה.

ואף דוד כתיב בו (מלכים א א): והמלך דוד זקן, וכיון שנטה למות, מה כתיב בו (שם א ב): ויקרבו ימי המלך דוד אין כתיב כאן, אלא ויקרבו ימי דוד.

ואף יעקב, כיון שנטה למות, התחיל משפיל עצמו לפני יוסף, ואמר לו: אם נא מצאתי חן בעיניך.

אימתי?

כשקרב למיתה, שנאמר: ויקרבו ימי ישראל למות:

ד [ויקרבו ימי ישראל למות]

אמר ריש לקיש: חייך! אתה שוכב ואין אתה מת, שנא’: ויקרבו ימי ישראל למות.

מהו ויקרבו?

אמר הקב”ה: היום קובל עליך לומר כי הוא יקום, כאדם שאומר פלוני קרב על חבירו, הוי, ויקרבו, וכל מי שנאמר בו קריבה למות, לא הגיע לימי אבותיו.

דוד, כתיב בו: קריבה, ויקרבו ימי דוד למות, לא הגיע לימי אבותיו, בועז ועובד ישי.

אמרו חכמים: יותר מד’ מאות שנה היו חייו, ודוד לא חיה אלא ע’ שנה, לא הגיע לימי אבותיו. לפיכך כתיב בו, קריבה.

עמרם, חיה קל”ז שנה, ומשה לא חיה אלא ק”כ שנה. לפיכך כתיב בו, קריבה.

(דברים לא): הן קרבו ימיך למות.

ויעקב, כתיב בו קריבה, שלא הגיע לימי אבותיו. אברהם חיה קע”ה שנה, יצחק ק”פ, ויעקב קמ”ז. לפיכך כתיב בו, קריבה, ויקרבו ימי ישראל:

על כמה מהנושאים הבאים כבר דנתי בגליונות קודמים אבל אין נושאים אחרים בפרשתנו, ותמיד יש מה להוסיף

מומלץ לקרא את הפרשה ולחשוב שפרשה זו היא החוליה המקשרת בין משפחחה אחת לעם של כ – 2 מליון נפש. משפחה שחיה על חלומות, חלומות אישיים וחלומותממלכתיים. משפחה שכבר בראשית ימיה החליטה להיבדל מהאוכלוסיה הכלל עולמית ולהיות קבוצה אתנית נפרדת. האם סיפורי האבות הן אכן היסטוריה עובדתית? או שכך רצה אישה סופר/עורך כשרוני – דתי מאמין שהחליט לשכתב היסטוריה, ולשלב בתוך מספר אלמנטים היסטוריה , אמונה בכח עליון עם שם אחד ה’ף או עם יותר שמות, א-להים, שדי וכד’.

משהו אופייני ויחידאי לפרשת ויחי הוא סמיכותה לפרשה הקודמת, פרשת ויגש.

 המסורה, התורה מחולקת לפסקאות שנקראות פרשות פתוחות וסתומות. פרשת השבוע “ויחי” היא היחידה מבין פרשות השבוע שמתחילה באמצע פיסקה ללא כל רווח לפניה (ראו תמונה). מדרש רבה מתייחס לעניין ומספק כמה הסברים בדרך מדרשית, כגון שהדבר מורה על צער על מותו של יעקב המתואר בפרשה, שהוביל לתחילת השעבוד של בני ישראל במצרים.

או מתוך

….

וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם”(בראשיתמז’: 28)

מפרשת בראשית ועד סוף התורה כולה אין עוד פרשה כמו פרשת ‘ויחי’.

כל פרשת שבוע מתחילה בשורה חדשה בספר התורה,

או שלכל הפחות יש רווח של תשע אותיות ריקות בין סיום פרשה הקודמת לזו החדשה.

פרשת ‘ויחי’ היא היחידה המתחילה בצמוד לסיומה של הפרשה שקדמה לה,

ללא כל רווח בין המילים החותמות את פרשת ויגש, הפרשה שלפניה.

חכמינו ראו את החריגה ותהו ‘למה פרשה זו סתומה’, היכן הרווח שהיה אמור להיות?

התשובה שנתנו, מעוררת שאלה חדשה:

“לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם של

ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם”,

והרי שעבוד מצרים לא התחיל לפני שהלך לעולמו אחרון בניו של יעקב, לוי, הרבה אחרי אביו?

“וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץגֹּשֶׁןוַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד”.(שם, 27)

“וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה”(שם,28)

כאביו של המשנה למלך, מוקף בבני משפחתו ובנכדיו,

חיו באחד מחלקיה המשגשגים ביותר של מצרים,

מכובדים ומוערכים בבית פרעה ובעיני עמו,

כל כך טוב היה עד שהֵפסק בן אות אחת אפילו לא הושם.

התורה ביקשה את תשומת ליבנו, כך רמזה לנו כי לא באמת היה טוב כל כך.

כי אף אחד לא שם לב שבעומק בעומק, מתחילה צרת השעבוד.(ע”כ)

ופירוט יותר נרחב ניתן ב-

http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=2312

(לא אצטט)

האם יעקב מת?

מתוך

….

נדמה לי שאין עוד אדם שכל-כך הרבה מסופר על מותו, על קבורתו, על הספדו, על חניטתו, על ההלוויה הגדולה והארוכה שנעשתה סביבו, על עולם שלם שעסוק בזה, לא רק עם ישראל. שבעים יום מושבת כל המשק המצרי בהלוויה של יעקב אבינו. לא רק מצרים ובני-ישראל להבדיל שותפים בהלוויה, גם כל האנשים בדרך ממצרים ועד חברון, יושבי גורן האטד בפרשה ועוד ועוד. ומאידך, אין עוד מישהו שעליו אומרת התורה, שעליו אומרים חז”ל את המשפט שמופיע בכותרת של המאמר שלנו השבת – יעקב אבינו לא מת. אנחנו רגילים לומר שדוד מלך ישראל חי וקיים. אנחנו אומרים על משה רבינו שראוי היה שלא למות, ויעקב אבינו לא מת. זה דבר שצריך להבין אותו.

הסיפור הזה שיעקב אבינו לא מת שנשמע מעט תמוה, שדרכו אני רוצה להיכנס לפרשה ולמושג המוות והחיים בכלל, שלדעתי חורזים את כל ספר בראשית מתחילתו ועד סופו. אגב, הפרשה שלנו נקראת ויחי, זה הפסוק הפותח את הפרשה “ויחי יעקב בארץ מצרים”, והיא מסתיימת ב”וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחניטו אותו וישם בארון במצרים”. ספר בראשית כולו הוא ספר שעוסק בעצם ביצירה, בחיים, בהתהוות החיים של העולם, האדם ועם ישראל, ויעקב אבינו עליו מסופר בחז”ל שהוא לא מת. קודם כל נראה רגע את הדברים שמובאים בחז”ל, מתוכם ניכנס אל הפרשה, ודרשה שנראית כל-כך רחוקה, לעניות דעתי, עוד מעט נראה את זה מעוגנת ממש ממש ממש בפשוטם של מקראות, ומבקשת מאיתנו – כך נדמה לי – את זה ננסה לראות במשך הדברים, לתת את הדעת על מושג החיים, על החיים בכלל, על גולה ועל גאולה, על המעבר מבראשית לשמות. לכל זה ננסה להיכנס עם הדברים.

המקור לזה שיעקב אבינו לא מת נמצא בגמרא שלפנינו, ונראה אותה כמו שהיא כתובה. היא מתחילה בסיפור שנראה כמעט ולא קשור, כמו תפאורה לרעיון הזה המופלא שיעקב אבינו לא מת. “רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא”. שני אמוראים מגדולי האמוראים בבבל יושבים לסעוד יחד, “הוו יתבי בסעודתא. אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק”. רבי יצחק הוא המבוגר שביניהם, ורב נחמן פונה אליו ואומר לו: “לימא מר מילתא”, הפניה היא בגוף שלישי. “לימא מר מילתא”, יאמר אדוני דבר, יגיד משהו, דבר תורה של הסעודה, ..

אחרי שסיימו את הסעודה זכר רבי יצחק את החוב שלו, “אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן”, אגיד לך משהו בשם רבי יוחנן, לא שוב שאין משיחין, עכשיו אני אגיד לך דבר תורה אחר. “יעקב אבינו לא מת”. אם אומרים את זה באמת באמצע הסעודה השומע באמת יכול…, כי זה משונה מאוד, כנראה שאז לא היה מקובל שמישהו שמת לא מת. “אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן : יעקב אבינו לא מת. אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא”? מה זה שיעקב אבינו לא מת, איך זה יכול להיות? אנחנו שמענו על ההספד, על החניטה ועל הקבורה, האם זה היה סתם הכל? האם זה בכדי? (לחינם?) אמר לו: אני לא יודע מה שאתה שואל, אבל אצלי זה כתוב בפסוק, “אמר ליה: מקרא אני דורש”, לי יש פסוק מפורש בספר ירמיהו. “שנאמר ‘ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה’ ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא”, יש היקש בין יעקב, “אל תירא יעקב” “לזרעו, מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים”, זה מקרא מפורש.

רש”י מסביר מה פירוש לא מת? אני חוזר לרש”י מתחת למקור “לא מת. אלא חי הוא לעולם” שאל אותו, אני ממשיך ברש”י, “וכי בכדי. וכי בחינם ספדו ספדיא וחנטו חנטיא”, הרי כתוב שם “ויחנטו אותו ויספדו לו: “אמר לו: מקרא אני דורש. והאי דחנטו חנטיא סבורים היו שמת”….(ע”כ. מאמר ארוך מומלץ ביותר)

והסבר הגיוני לשאילה – אם יעקב מת או לא, או אם בזמן הסעודה מותר לשוחח על מוות? – ניתן ב –

…

הארוחה, לדעתו של רבי יצחק, היא אירוע שיש בו פוטנציאל מוות, מוות שיכול לבוא על הסועד מחמת הטקסט. הדיבור בדברי תורה בסעודה עשוי להחליף את הקנה הממונה על הנשימה והדיבור בוושט המיועד לאכילה וכך להביא לחנק. רבי יצחק נוזף בחברו על הבקשה ונענה לה – שוב על ידי ציטוט מר’ יוחנן – רק בסופה של הארוחה.

 שתי השמועות משם רבי יוחנן הוא קישור על דרך הניגוד – דיבור בשעת הסעודה עשוי לגרום למוות, אבל יעקב אבינו לא מת. למעשה גם רב נחמן ורבי יצחק עצמם הם צאצאיו של יעקב אבינו, והם מגלמים בגופם, לפי רבי יצחק, את הרעיון שיעקב אבינו לא מת. תראה, אומר רבי יצחק לרב נחמן, אין מה לחשוש, באמת לא דיברנו בשעת הסעודה, באמת לא הקדים לנו קנה לוושט ובאמת “יעקב אבינו” – במשמעו האלגורי – לא מת, כלומר, אנחנו עצמנו לא מתנו.

אך רב נחמן לא הבין, או לא רצה להבין, את הבדיחה. ה”אישור’ הבדיעבדי לנכונות הכלל “אין מסיחין” העלה את חמתו והוא חזר אל הטקסט וטען – והרי יעקב מת. כלומר, הרי הטקסט עומד בהקשרו ולכן הקריאה של רבי יצחק אנכרוניסטית.

אפשר לשער שגם טינה מסוימת על נזיפתו של רבי יצחק נשמעה בתלונה הטקסטואלית. מסביר לו רב יצחק, “מקרא אני דורש”. אך המרשים בתשובתו אינו דווקא דרשת הפסוק, היצירתית למדי לעצמה, אלא טענתו הסמויה של רבי יצחק בדבר טיבו של הטקסט המקראי.

הטקסט המקראי, טוען רבי יצחק, חי לא כאשר קוראים אותו בהקשרו, אלא דווקא כאשר מוציאים אותו מהקשרו. נכון שיעקב אבינו מת כאשר קוראים את הטקסט בהקשרו, אך אם נקרא את הפסוק העוסק במיתת יעקב באופן מנותק, נמצא בו פוטנציאל לטענה הפוכה. כי ביעקב לא נאמר “וימת”, ולכן אפשר להעמיס עליו משמעות אלגורית, לראותו כמשקף את הסיטואציה הנוכחית וכך להעניק לו, ולנו, חיים. הפסוק יכול היה להרוג אותנו אילו היינו מדברים בו קודם לכן, אך עתה הוא הֶחיה  אותנו… (ע”כ)

ומסתבר שהמקורות לעיל השמיטו עוד קטע קטן בהמשך השיחה בין שני הרבנים, קטע שלא  ברור למה הוא מובא, אלא אם כן לרמוז שיש נןשאים עליהם כן אפשר  לדבר בשעת הסעודה. מתוך

https://www.ehudbanai.co.il/he/139/65

…אמר לו רב יצחק: מקרא אני דורש, שנאמר: “ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה’ ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים”. מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.

3. ישימך א-להים כאפרים וכמנשה – ברכת יעקב לנכדיו

באמת  סיפור תמוה. ובכלל לא ברור, י בהיסטוריה הידועה לנו, פרט לזה שיהושע היה משבט אפריים, אין לשני הבנים שהפכו לשבטים כל משמעות היסטור

מתוך

…

קריאת הפסוקים בפרשה העוסקים בברכת יעקב לבניו של יוסף מגלה שיוסף השתהה זמן יקר ומשמעותי בנסיונו לתקן את “טעותו” של יעקב. בניגוד למצופה, יוסף לא זינק מיד לאחר שיעקב שיכל את ידיו ושם את ימינו על ראש אפרים, אלא המתין עד לאחר שיעקב סיים את הברכה (“המלאך הגואל אותי” וכו’), ורק לאחר מכן ניסה להסיר את יד ימין מראש אפרים ולהעבירה לראש מנשה. מדוע?  הלא הטעות ניכרה בבירור מהרגע הראשון !

 

נניח לרגע את השאלה הזאת, ונתמקד בענין אחר, והוא כוונתו של יעקב במתן הברכות. ברכתו של יעקב כללה שני אלמנטים: האחד – הנחה פיזית של יד על ראש הבנים, והשני – ברכה מילולית. אילו יוסף לא היה מנסה לתקן את טעותו של יעקב, כי אז הענין היה מסתיים בסוף ברכת “המלאך הגואל”. במצב זה, המסר שעלה מברכתו של יעקב היה מפתיע ביותר: במישור הפיזי – יעקב שם יד ימין על אחד הבנים (ואפילו משכל את ידיו), כלומר – נותן עדיפות לאחד הבנים. מצד שני – תוכן הברכה הוא שוויוני לחלוטין לשני הבנים: “יברך את הנערים, ויקרא בהם שמי….וידגו לרוב” ללא כל הבחנה בין שני הבנים. אכן, מסר מפתיע ביותר, בניגוד להיסטוריה המשפחתית הקלאסית של בן נבחר על פני בן אחר (יצחק אל מול ישמעאל, יעקב אל מול עשו, יוסף אל מול אחיו). במסר מפתיע זה מפיק יעקב את הלקח ממעשיו בקטנותו של יוסף, ומתקן את טעותו – שוב אין בן נבחר ובן דחוי אלא כולם שווים, ושוב גם אין יתרון לבכורה. במסר זה מתקן יעקב את מהלך חייו שלו עצמו –את הנסיון לרכוש את הבכורה. גם ללא שיכול הידים המסר היה ברור דיו, מעצם הברכה המילולית, אך שיכול הידים העצים את המסר, בכך שהוא מבטל את היתרון הטבעי (הבכורה) שיש לאחד הבנים….

 

המסר הזה היכה את יוסף בתדהמה, והיה נראה בעיניו רע (“וירע בעיניו”).כל עוד יכל יוסף להניח שיעקב רק טעה באופן מיקום הבנים (כלומר שיעקב טעה בחושבו שיוסף הניח בצד ימין שלו (של יעקב) את אפרים), אבל שהקונספט של הברכה עדין נשאר יציב כפי שהיה אצלו (אצל יוסף)– דהיינו, שהבכור הוא המבורך העיקרי והוא הממשיך את ההנהגה – ניחא. לפיכך לא תיקן מיד את אביו על טעותו, וציפה לראות מה יהיה בברכה – אם בברכה ייזכר מנשה כבכור הרי שמדובר בטעות טכנית בלבד של מיקום הבנים, שניתן לתקנה בסוף הברכה. ואולם לאחר ששמע את דבריו של יעקב  – הבין יוסף שכללי המשחק שונו לחלוטין ומעתה יש שוויון בברכה, ואין כל מעמד עדיף לבכורה (ובעצם כל מעמדו של בית יוסף מתחיל להתערער), ואת זה ניסה יוסף לתקן. לפיכך חזר יוסף אל הגרעין הסימבולי ביותר – להחזיר היד לראש הבכור. ואולם יעקב אבינו, שעיניו, פיזית, כבדו מזוקן, אך היה צלול וחד ביותר, הבהיר היטב את כוונתו, ויצר מפנה היסטורי בהתנהלותו של זרע אברהם. (ע”כ)

 

4. האספו ואגידה לכם …”ברכת” יעקב לבניו… כל אלה שבטי ישראל… ויברך אותם איש אשר כברכתו….

 בקריאה פשוטה תוכן “ברכת” יעקב לבניו – פרק מט פסוקים ג’ – כז’ הוא לא במיוחד כולו ברכה, יש באוסף המילים הפיוטיות הרבה עוצו אבל התוכן מכיל  גם נזיפות וכדו’ . ובמפתיע פסוק כח מציין שיעקב המשיך ובאך – את מי? “כל אלה שבטי ישראל 12…” ????

ואין זה פלא שיש הרבה פירושים ומדרשים על הבעיייה הזו.

מעניין  גם שבספר היובלים “הברכות” עצמן אינן מוזכרות

, ובהשוואה לסיפורת  השוטפת והשפה הפשוטה של ספר בראשית תוכן הברכות לא תמיד ברור.

אחד מהדרכים להבנת הברכה היא מתוך השוואה עם תרגום השבעים, מתוך

התקבולת “כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ || וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר” (פס’ ו) מופיעה בדברי יעקב[1] המופנים אל שמעון ולוי. המתרגם היווני ראה במילה “איש” שם קיבוצי, ופירש זאת על ההרג שעשו שמעון ולוי באנשי שכם. “עִקְּרוּ” תורגם ‘חתכו-את-הגידים’, כדרך שתפסו כפי הנראה את הכתוב: “אֶת-סוּסֵיהֶם תְּעַקֵּר” (יהו’ יא:ו).[2] “שור” תורגם כמשמעו (ובלשון יחיד). אבל

בתרגומים היווניים המאוחרים (עקילס וסימכוס), ובתרגום הלטיני והסורי קראו ‘שׁוּר’ במשמעות חומה (ראו פס’ כב). בוודאי קראו כך בשל ההקשר של קרב.[1]

[1]   שמו”ב כב:ל || תה’ יח:ל. רס”ג פירש אף הוא את המילה כחומה, והגן על פירוש זה ראב”ע, באומרו: “כי החֹלם והשֻרֻק יתחלפו בפעלים ובשמות”. ראו י’ אושרי (מהדיר), ר’ אברהם אבן עזרא, ספר ההגנה על רב סעדיה גאון (המכונה ‘שפת יתר’), רמת-גן תשמ”ח (בשכפול), עמ’ 102*, סעיף קס.

[1]   המילה “ברכה” אינה מתאימה לכאן.

[2]   ראו גם שמו”ב ח:ד || דבהי”א יח:ד; והשוו בבלי עבודה זרה יג.: “איזהו עיקור? המנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה”.

מלשון הברכה לנפתלי – “אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי-שָׁפֶר” (מט:כא), לא ברור אם שתי הצלעות בפסוק שייכות לתמונה אחת (וכיצד יובן הקשר שבין שני חלקיה), או שמא יש לבאר כל צלע בנפרד. מיהו “הנותן” ואל מה מרמזים הדברים? כמה פתרונים ניתנו בדרכים מדרשיות שאינן קרובות כ”כ למילות הכתוב. יש שרואים במילה “אַיָּלה” צורת-משנה ל”אֵלָה”, דוגמת התקבולת “יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת || וַיֶּחֱשֹׂף יְעָרוֹת” (תה’ כט:ט), ואף תומכים יתדותיהם בתה”ש, המתרגם את המילה הזאת ‘חוטר’ או ‘גזע’, ואת הצלע השנייה מתרגם ‘נותן ביבול יופי’. “אמרי” מתבאר כ’פרי’.[1] על פי זה יש בפסוק תמונה אחת המתארת את ברכת ארצו של נפתלי, כמו ברכתו של אשר. פתרון כזה לצלע השנייה של הפסוק נמצא גם באונקלוס (אך את הצלע הראשונה ‘תרגם’ תרגום חופשי).

ונחתום בתרגום של ברכת יעקב ליוסף, הרצופה אף היא פרטים לא ברורים שנתפרשו בכמה אופנים. בחלקה האחרון של הברכה בתה”ש יש קרבה רבה לברכת משה לשבטים (דב’ לג:יג-טו). על פיו ניתן להעניק לכתוב פירוש מעניין על דרך הפשט. בפרשתנו נאמר: “בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל-בִּרְכֹת הוֹרַי עַד-תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם” (מט:כח). לפי תה”ש לא מדובר כאן ב’הורים’ (אב ואם), אלא בהרים, הררי עד. ולא זו בלבד אלא המילה “הורים” הנפוצה בלשוננו, אינה מופיעה במקום אחר במקרא ואף לא במקורות שקדמו לימי הביניים. במקומה משתמשים תמיד בצירוף ‘אב ואם’. אבל אנו מוצאים את הצירוף “הֹר הָהָר” (ובניקוד זה 12 פעמים במקרא). בצלע המקבילה נמצא “גבעות עולם”, וראו התקבולות “הַרְרֵי-קֶדֶם || גִּבְעוֹת עוֹלָם” (דב’ לג:טו); וכן חבקוק ג:ו (תה”ש קרא “הררי עולם” במיכה ב:ט). רשב”ם אף הוא בחר לבאר את המילה “הוֹרַי” במשמעות הרים. ומעניין שתה”ש בחר לתרגם את סיומה של הברכה ליוסף: ‘ולקדקוד האחים שהוא מנהיג’ (“נזיר” כאן מתורגם שלא כדרך שמתורגם כרגיל בתה”ש: ‘מקודש’, או במילה הקשורה עם ‘נדר’, אלא בדרך שמתורגם “נגיד” פעמים הרבה בנ”ך). יש כאן ראִייה מעניינת: יוסף אינו פרוש מאחיו אלא דווקא המנהיג העומד בראשם. (ע”כ)

.

ומתוך

…

את “ברכת יעקב” יש לשים במרכאות, “משום שברכות אין בה, אלא אמרות ופתגמים המתייחסים לשבטי ישראל, כולל הסתייגויות בוטות ודברי כיבושין” – ראה דבריו של משה גרנות בפירושו לפרשת “ויחי” (הפניה לעיל). גם על פי הכתוב עצמו, אין יעקב מתיימר לברך את בניו, אלא לנבא את עתידם: “ויקרא יעקב אל בניו ויאמר: האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים” (בראשית מ”ט/1). הביטוי “באחרית הימים” שימש בפי הנביאים לבטא את האחרית המוחלטת של הזמן, בעוד שכאן הכוונה לאחרית יחסית (1), קרי – בעתיד הנראה לעין. בברכתו זו מבשר יעקב לבניו את עתידם כשבטים בארץ ישראל. בכך מעביר אותנו המספר מהוויית ההווה, בה קיימים 12 בנים, אל הוויית העתיד, בה יתנחלו 12 שבטים ויחיו את חייהם כעם בארצו (2). מעבר לחיזוי עתידם, מסתתר ב”ברכה” זו גם תדריך אפשרי לגבי השלטון בעתיד: מי מבין 12 הבנים יהיה מנהיג האומה. מתוכם שלושה (ראובן, יהודה ויוסף) מסומנים כיורשים עתידיים ליעקב, והשאלה היא, מי מהם יזכה בשלטון. ברור לכל, שהסיפור המובא כאן הוא בבחינת סיפור שמסופר לאחר מעשה, ושאמור לתאר עתיד שכבר ידוע למספר. מטרה שנייה מובאת בסיום הברכה, ונעמוד עליה בהמשך.

ראשון למבורכים הוא ראובן, בכור הבנים. כמרבית הגברים המזדקנים כך גם ליעקב נעים להיזכר, ולהזכיר לשומעיו, את תקופת הפריחה בחייו המיניים: “ראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוני” (מ”ט/3). און היא מילה נרדפת לכוח, כדברי אלוהים לאיוב מתוך הסערה: “הנה נא כוחו במותניו ואונו בשרירי בטנו” (איוב מ’/16). שימושה ניכר יותר בהתייחסות הלשונית לכוח המיני, ומשמעותו “כוח גברא” (1). בימינו מבטא המונח “אין-אונות” אימפוטנציה מינית. “און” היא גם מילה נרדפת לזרע = בן, כביטוי בו משתמש בלדד השוחי בשיחתו עם איוב (איוב י”ח/12) “יהי רעב אונו”, כלומר – בנו ירעב ללחם. “בן אוני” היה גם השם שנתנה רחל לבנה בטרם מתה בלידתה, אבל יעקב אביו קרא לו “בנימין” (בראשית ל”ה/18)…..

“בקהלם אל יחד כבודי”, מוסיף יעקב, ומבטא את ההיפך הגמור ממה שעשה בפועל בחייו: על כבודו ויתר יעקב ברגע שלא העניש את שני הפושעים מיד לאחר מעשה הרשע, ואת חייו עם שמעון ולוי חי יעקב במשך שנים רבות, ולא קראנו שפרש מהם. כאן וכעת, בשכבו על ערש דווי, מנסה יעקב להעביר מסר מוסרי כלשהו לדורות הבאים. אלא שגם מסר זה נתקל בקיר מציאות אטומה: לא זו בלבד שבני יעקב לדורותיהם לא מימשו בפועל את צוואתו זו של יעקב – אחד משלושת אבות האומה היקרים והנערצים, אלא שבני לוי זכו ב”צ’ופר” הטוב והיקר מכל: כהונת עולם להם ולבניהם במערכת הדתית באומה הישראלית.

עד עצם היום הזה אנחנו “אוכלים” את מרירת המתנה המוזרה, והבלתי-צודקת בעליל, שנתן העם היהודי לחלק מבניו בכך, שמינה אותם לכוהני דת, פטורים מעבודת כפיים, כולם קודש לפולחן דתי, לאלוהים כביכול. הקללה שקילל את השניים “ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה” נותרה, אפוא, קללה על נייר, ולכל היותר היא מושמעת אחת לשנה בקריאת פרשת השבוע בבתי הכנסת. מעשית – המקולל מנהל את כל הטכסים הדתיים בעם, ובמציאות חיינו גם מנווט את המדינה כולה, כשהכהונה (לבית לוי) מוסיפה לשמש עד היום תפקיד מכובד מאין כמותו. “ארור אפם” – על אפנו ועל חמתנו הוא…(ע”כ. מומלץ לקריאה ולעיון)

 הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

שבת שלום

שבוע טוב

להת

>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

נספח א’

שלושת אבות האומה – סיכום

אברהם —

בגיל 75 היגר עם אשתו שרי (ועוד מספר נפשות) מחרן לכנען

בגיל ץץץץ ירד מצרימה סיפר לכולם ששרי היא אחותו ועבר בשלום עימות עם פרעה שחמד את שרי.

בגיל זזז  ניצח במלחמה 4 מלכים

בגיל 86 הוליד את ישמעאל מהגר שפחת שרה

בגיל 99 מל את ערלתו ושינה את שמו מאברם לאברהם, ואך שם אשתו משרי לשרה

בגעל 99 + , ירד לגרר שוב סיפר ששרה היא אחותו  ועבר בשלם עימות עם אבימלך שחמד את שרה

בגיל 100 הוליד את יצחק

בגיל 137 (לפי המדרש) ניסה לשחוט את יצחק בנו

מתישהו אחרי גיל 137 הוליד עוד 6 ילדים מקטורה

בגיל 175 נפטר

יצחק

בגיל 37 (לפי המדרש) אביו עקד אותו על המזבח וכמעט שחט אותו

בגיל 40 התחתן עם רבקה

בגיל 60 הוליד תאומים, את יעקב ועשיו

בגיל XX ירד לגרר סיפר על רבקה שהיא אחותו, ועבר עימות עם אבימלך שכמעט שכב אחד העם עם רבקה.

>>>>>>>>>>

בקיצור יש אבות לאומה הישראלית, וחומש בראשית מלא בעלילותיהם. אולם האם ספר בראשית הוא ספר חינוכי? לצערי עלי לומר שהחומש אינו חינוכי, מספר עובדות מהסיפורים

אברהם (ואשתו שרה) אבינו –

— משקר לפרעה ואבימלך

יצחק (ואשתו רבקה)

— משקר לאבימלך

יעקב

— מתחפש לאחיו עשיו ומתברך במקומו

ראובן

— שוכב עם אשת אביו

יהודה

— שוכב עם כלתו

יוסף

— מגלה דיבת אחיו, ומתעמר בהם (די בצדק???)

טוב, לא טוב, קטונתי !!!