Sent: Saturday, January 2018 06:54:28 PM IST
To:
Subject: ואלה שמות….ותקרא שמו…ויקרא אליו….ויקרא את שמו… מה שמו…. זה שמי
שמות תשע”ד
שמות תשע”ה
(על – ותיראנה המילדות… ויעש להם בתים, ולכהן מדיין 7 בנות, מינוי משה – אותות, )
שמות תשע”ו
(על – שמותיו של משה, וירבו וישרצו. ויחר אף ה’ במשה – בארץ כוש ולמה הוא, ויהי בדרך במלון … ותכרות את ערלת בנה)
וְהָיָה לָהֶם דְּבַר יְהוָה צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם לְמַעַן יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ.
תהליכים לדה-הומניזציה של עם – במצרים ובגרמניה הנאצית – מנחם ברונפמן ……
|
“פרשת שמות כשמה כן היא: היא מתבלטת בשמות חדשים רבים המופיעים בה לראשונה, בהם כאלה שמשמעם מוסבר במקרא עצמו (משה, גרשום) ויש שמופיעים ללא הסבר (רעואל או יתרו, שפרה, פועה, אהרן), אף כי רובם ככולם זכו לביאור ופירוש בדברי רבותינו.
גם הקב”ה מופיע בפרשתנו בשמות חדשים (“אֶהְיֶה”, “אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה”), אך מלבד שמות אלה הוא מופיע גם במעין ייחוס חדש שהכתוב מייחס לו. וכשם שיש משמעות לשמותיו השונים של הקב”ה, כפי שנראה במפורש בפרשת וארא, שבה מצוין המעבר מ”אֵל שַׁדַּי ” לשם הויה, כך יש גם משמעות לייחוס שהכתוב מייחס לו. כוונתי לייחוסו לאבות האומה המופיע לראשונה בפרשה שלנו. ספר הכוזרי מעלה על נס ייחוס זה בציינו שהיהודי איננו פונה ל”בורא עולם” אלא ל”א-להי אברהם, יצחק ויעקב”. (כוזרי, מאמר א’, סעיף י”א)
זיקה זו של בורא עולם לאבות מופיעה בפרשתנו ארבע פעמים (שלוש פעמים “אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב” ופעם “אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב”). הביטוי “אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב” מופיע רק בפרשתנו ולא חוזר בכל התנ”ך כולו. רק עוד פעם בספר מלכים ופעמיים בדברי הימים מופיע ביטוי מקביל: “אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל”…..
זאת ועוד: מכל השמות, התארים והייחוסים של הקב”ה בחרו אנשי כנסת הגדולה כאשר חיברו את התפילה דווקא שם זה המופיע בפרשתנו כדי לצקת אותו לתבנית של תפילה: “ברוך אתה ד’ א-להינו וא-להי אבותינו א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב”.
הראשונים מציינים שהפתיחה “א-להי אברהם, א-להי יצחק וא-להי יעקב” בברכה הראשונה של תפילת שמונה עשרה באה במקום ציון המלכות (“מלך העולם”) הדרוש בכל ברכה, אך חסר בברכה פותחת זו של התפילה, שכן האבות בכלל ואברהם אבינו בפרט הם שהמליכו את הקב”ה בעולם: (ע”כ)
הבה נתחכמה לו
|
נקדים “רפואה למכה”
…..דברי פרעה לעמו מעוררים תמיהה: מהיכן מוכר לנו פרעה כדמוקרט המבקש את הסכמת עמו לשעבוד ישראל? מדוע בכלל הוזקק פרעה להסכמת עמו כדי להעביד את עם ישראל? ולמי ביקש פרעה להתחכם? לדעת רש”י ביקש פרעה להתחכם לעם ישראל, כיצד למנוע את הסכנה מהתרבות ישראל.המדרש[תנחומא+רבה] מדייק את הביטוי “הבה נתחכמה לו” כך: נאמר ‘לו’ ולא כפי שצריך היה לכתוב: ‘להם’, שהתכוון פרעה להתחכם “למושיען של ישראל”, להקב”ה.כיצד? נדון את ישראל למיתה במים ע”י הציווי של השלכת כל הבן הילוד ליאור, כיון שהקב”ה נשבע שאינו מביא כליה במים ע”י מבול. ולדעתהמדרש, טעה פרעה בהבנת שבועת ה’, מאחר: “שעל כל העולם אינו מביא מבול, אבל על אומה אחת מביא”. פרעה אמר “פן ירבה ופן יפרוץ”, אמר ה’: “כן ירבה וכן יפרוץ”….
ואפשר לטעון כי התחכמות פרעה לא הייתה על עם ישראל, אלא על העם המצרי. פרעה אומר ליועציו:’הבה נתחכמה לו’ = לעם המצרי. גם שלטון דיקטטורי ללא מצרים, כמו של פרעה במצרים, חייב הסכמה רחבה [לפחות בשתיקה ובחוסר מעש] גם אם לא שיתוף פעולה אקטיבי – מצד העם לפעולות דיכוי והרג כנגד חלק מהאוכלוסיה החיה דרך קבע בארצו מזה שנים רבות. העם המצרי לא היה עובר בשתיקה על התנכלות לעם ישראל, אשר נתפס בעיניו כמי שבזכותו נצלה מצרים בעבר משנות רעב קשות, ללא עילה מצדקת. הדבר היה עלול להיחשב בעיני העם המצרי לא רק “כבגידה גדולה להכות חינם” כדברי הרמב”ן, אלא גם ככפיות טובה כלפי ישראל. העם המצרי היה עלול להתמרד כנגד מלכו פרעה במידה והיה מבצע פעולות הרג ישירות ללא עילה, גם מאחר ופעולות הרג אלה מנוגדות לערכי מוסר וצדק אנושיים. לפיכך היה צורך בתיוג והדרה הדרגתיים של ישראל ודחיקת רגליהם מכל מקום, באופן שהעם המצרי עצמו יתרגל ויסכים – או לפחות לא יתנגד – לפעולות דיכוי והרג גלויות מצד השלטון, שכן הם [=ישראל] שונים ואין לחוקי המוסר והצדק תחולה לגביהם. (ע”כ)
ונראה שעמד זה ימים מעטים, כי בלדת אהרן לא היתה הגזרה, וכשנולד משה נראה שנתבטלה, אולי בת פרעה בחמלה עליו אמרה לאביה שלא יעשה כן, או כאשר נשמע כי מאת המלך נהיה הדבר ביטל אותו, או שהיה על פי האצטגנינות כדברי רבותינו (שמו”ר א’ כ”ט), כי הכל התחכמות עליהם שלא יוודע החמס. וזה טעם מאמר האומרים למשה רבנו: “אשר הבאשתם את ריחנו לתת חרב בידם” (שמות ה’ כ”א), כי עתה יוסיפו בשנאתם אותנו, וימצאו טענה כי אנחנו מורדים במלכות ויהרגו אותנו בחרב לעיני הכל, לא יצטרכו עוד לעשות במרמה. (ע”כ)
בספר “צמח דוד” הביא מספרים הקדושים רמז בדברי הפסוק שלפנינו: “ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה ייעשה לו”, וכה דבריו: “אחותו” היא רמז לחכמה, כפי שאמר שלמה המלך (משלי ז, ד) “אמור לחכמה אחותי את”.
מרים הנביאה מלמדת אותנו יסוד גדול בנוגע לחכמה: מי שרוצה לזכות לחכמה, עליו להתייצב “מרחוק”. מי שמרגיש ש”מגיע לו”, שהוא “ראוי” לחכמה, הרי שככל שירגיש קרוב יותר וראוי יותר, כך תרחק ממנו החכמה.
אחותו – דכתיב [15] :”אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא (שהיא אצל הקב”ה, ומפיו, שנאמר “כִּי-יְהֹוָה יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה” [16] .
מרחוק – דכתיב [17] :”מֵרָחוֹק ה’ נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד”
לדעת – דכתיב [18]:”אַל-תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת ה’ (וְלֹא) [וְלוֹ] נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת”.
מה – דכתיב [19] :”וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ”
עשה – דכתיב [20]:”כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲד’ ה’ דָּבָר כִּי אִם-גָּלָה סוֹדוֹ אֶל-עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים”.
לו – דכתיב [21]:וַיִּבֶן- שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה וַיִּקְרָא-לוֹ יְהֹוָה שָׁלוֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה עוֹדֶנּוּ בְּעָפְרַת אֲבִי הָעֶזְרִי”
אומר על כך המדרש:
“‘וירא בסבלותם’ – מהו ‘וירא’? שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר – חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם. שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט. והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן…. והיה מניח דרגון (דרגה) שלו, והולך ומיישב להן סבלותיהם, ועושה כאילו מסיע לפרעה. אמר הקב”ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים – אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך. הדא הוא דכתיב (זה מה שנאמר): ‘וירא ה’ כי סר לראות’ – ראה הקב”ה במשה, שסר מעסקיו לראות בסבלותם. לפיכך – ‘ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה'”.
המדרש מאיר היקש לשוני, המצביע על נקודת עומק. גם משה רואה וגם הקב”ה רואה. משה רואה בסבלותם של אחיו, וה’ רואה בראייתו של משה.
לפי המדרש, הסיבה להתגלות ה’ אל משה היא תחושת האחווה עם ישראל. משה רבנו היה רגיש לסבל שאותו עוברים אחיו, אך הוא לא נעצר בכך. משה הניח את דרגתו ואת מעלתו, את הדמות שאותה יכול היה לשחק, המרוחקת והגבוהה, והולך לעבוד בטיט עם אחיו. (ע”כ)
ומתוך
http://www.kfarganim.co.il/פרש ת-שמות-1-1-1.html
…שאלה: איך התקבל משה למנהיג של עם ישראל, למרות שלא עבר יחד איתם את מסכת הסבל והעינוי והשעבוד שהייתה מנת חלקם של כל בני ישראל, ונראה כאילו “הוצנח” מבחוץ?
ישנם כמה הסברים: משה רבינו המיועד להיות המנהיג של עמו, צריך לדעת תכסיסי מלכות: הנהגות פוליטיות, דרכי דיפלומטיה וניהול ציבורי. את כל הדברים החשובים הללו לא יוכל ללמוד מסחיבת לבנים שהייתה מנת חלקם של אחיו. רק מי שגדל מגיל שלושה חודשים על ברכיו של מלך יוכל לעמוד במשימה האחראית. הקב”ה רוצה להוכיח לפרעה “כי אין כמוני בקרב הארץ”, ובדרך אירונית זו שהוא מגדל בביתו את “מושיען של ישראל”. זאת ועוד. משה רבינו בתור מנהיגן של ישראל, עתיד להתייצב נגד פרעה ושריו, ואם יגדל בין אחיו העבדים, הוא עלול לפתח “מנטליות של עבד” בשעה שעליו “להתייצב נגד מלכים ולא אבוש”. מאחר ומשה רבינו עתיד להנהיג את עם ישראל ולהביא להם את דבר האלוקים, לא ייתכן שהוא יגדל בתוכם, אלא עליו ליצור מרחק כדי שדבריו יתקבלו ולא יזלזלו בהם….
העובדה שגם משה רבנו וגם דוד המלך היו רועי צאן בטרם היותם מנהיגים בישראל מלמדת אותנו כי יש בכך עניין עקרוני ומהותי. על המנהיג בישראל להיות רגיש ועדין כלפי כל ברייה. אהבת הבריות צריכה להיות תכונה מרכזית אצלו. אהבת הבריות היא שגרמה להם להיות גיבורים למען הבריות. הדבר מורה, כי יש קשר הדוק בין אהבת הבריות, שיסודה בענווה ובחוסר אנוכיות, לבין כוחו של האדם להתגבר על קשיים ואף להיות מוכן למסירות למען
משה היה כבד פה וכבד לשון. בעיניו היווה מום זה מכשול למנהיגות. מחסום טבעי שאינו מאפשר את קבלת השליחות האלוקית. הוא אף העלה טענה זו באוזני האלוקים עצמו, בעת ההתגלות בסנה במדבר: “בי ה’, לא איש דברים אנוכי גם מתמול גם משלשום, גם מאז דברך אל עבדך, כי כבד פה וכבד לשון אנוכי” (שמות ד’, י’).
הטענה הגיונית. וכי מסוגל הגמגמן להלהיב בדבריו המקוטעים את לבם של מזי הרעב המיואשים? כלום בכוחו להדליק בנשמתם את ניצוץ התקווה בגאולה הקרבה והולכת? ואף אם יקבל העם את דבריו, כלום יתפעל פרעה הגאה והאכזר מ”עוצמת” דברי האיש, שאינו מבטא משפט שלם כראוי? האומנם ישמע לו וישחרר את נתיניו המשועבדים?
המציאות הקשה זועקת למנהיגות מסוג שונה, למנהיגות כריזמטית המסוגלת להוביל עם שלם בכוח פיה.
תשובת האלוקים על טענה זו היתה: “מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש… הלא אנוכי ה'” (שמות ד’, י”א).
האלוקים מודיעו שגם להבא יישאר כבד פה. אולם בכבדות פיו עליו להיאבק בפרעה ולגאול את העם. וכאן מתייצבת השאלה: מדוע? מדוע לא ריפא אותו האלוקים? למה לא העניק לו את כשרון הדיבור המושלם? כלום לא יצליח כך יותר בתפקידו? הלא האלוקים שם פה לאדם!
אך לא. שליחותו היא שתבעה את מומו.
האמת המוחלטת של תורת ישראל דורשת את הסרת הסממנים הכריזמטיים החיצוניים מאישיותו של הגואל. לבל יאמרו הבריות שיוצאי מצרים הלכו שבי אחר קסמי פיו, והאיש כבש את דמיון ההמון ואת לבו בכושרו הריטורי. מומו של משה היה, איפוא, סגולתה הגדולה של השליחות. גמגומו וכבדות לשונו היו חותם האמת הטבוע בדבריו. הם הצביעו, שנקיים היו מהלכיו מכל שמץ של דמגוגיה מלהיבה העלולה להטעות ולמשוך אחריה גם אנשים נבונים. ….(ע”כ)
ומתוך גליונות נחמה ב –
ד”ה כי כבד פה וכבד לשון אנכי: איני בקיא בלשון מצרים בחיתוך לשון, כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים. וכן מצינו ביחזקאל שמי שאינו בקיא בלשון המלכות קרוי כן, דכתיב (יחזקאל ג’): “ואמר אלי: בן אדם לך בוא אל בית ישראל ודברת בדברי אלהים, כי לא אל עם עמקי שפה וכבדי לשון אתה שלוח – אל בית ישראל! לא אל עמים רבים עמקי שפה וכבדי לשון, אשר לא תשמע דבריהם”.
וכי אפשר נביא אשר ידעו ה’ פנים אל פנים וקיבל תורה מידו לידו היה מגמגם בלשונו? ואין דבר זה בדברי התנאים והאמוראים. ואין לחוש לספרים חיצוניים.
ד”ה איש דברים: יודע לדבר צחות שאיננו מתעכב בלשונו בדברו או מגמגם או שיכבדו על פיו אותיות ידועות.
ד”ה גם מאז דברך: כי לא סר כובד לשונו רק נשאר כאשר היה, והאומר ששכח לשון מצרים, איננו נכון. כי הוא אומר שני דברים: “כבד פה וכבד לשון”. ועוד נלמד מתשובת השם, “מי שם פה לאדם או מי ישום אלם” שאינו מדבר על לשון מצרים, רק ככה נולד, שהיה כבד פה, שלא יכול היה להוציא אותיות השפה וכל אותיות הלשון, רק קצתם היה מוציאם בכובד, וזהו טעם (י”ב) “ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך” – אמר, שיורנו אשר ידבר, מילות שאין שם מאותיות הכבדות על פיו.
שד”ל:
ד”ה לא איש דברים אנכי: כבר התקומם הרשב”ם נגד הסברה שהיה משה רבנו עילג ואמר… (עיין לעיל) והוא אומר שלא היה משה בקיא בלשון מצרים. וגם זה באמת לא יתכן… והראב”ע קיים שהיה עילג. ופירש “והוריתיך אשר תדבר”, שישים בפיו מילות שאין בהן האותיות הכבדות עליו; אם כן – יראה לנו הראב”ע, מה הן האותיות שאינן נמצאות בפרשיות, שאמר משה באזני כל העם, מלבד שזה גידוף כלפי מעלה, שיבחר ה’ לעשות שליח לתת תורה לעמו אדם שיצטרך לבחור המילות שיוכל לבטא אותן.
והאמת, כי לא היה משה איש דברים, בעל כוח הדיבור מרחיב פה ומרחיב לשון בפני מי שיהיה, ולא יחת מפני כל, מסכים עם מה שכתוב עליו “והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה” (במדבר י”ב), וזה דומה בצד מה למאמר ירמיהו (פרק א’) “הנה לא ידעתי דבר” אלא שירמיהו יכול היה להוסיף “כי נער אנכי” ומשה היה זקן ויותר היה הענין קשה עליו, אחר כמה שנים שהיה רועה את הצאן ללכת אל מלך גדול ולריב עמו; והנה ה’ השיבו “מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש” כלומר: הלא בידי לשים בידך כבדות לשונך, “ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר” – אשים בפיך עד שתהיה איש דברים בשיעור הראוי
ואיך אומר יתרו לחתנו “לך לשלום”
אז אלך גם אני לישון
שבת שלום
שבוע טוב
להת