Torat Ami

פרשת וארא – תשע”ד

 http://toratami.com/?p=83

פרשת וארא – תשע”ה

http://toratami.com/?p=306

 (על- נס, מטה ותנין, 7 מכות,ושמי ה’ לא נודעתי, ותעל הצפרדע, וימת כל מקנה מצריים, ויקח עמרם את יוכבד דודתו, והמה… נהפך לנחש) 

פרשת וארא – תשע”ו

http://toratami.com/?p=504

(מקוצר רוח, דרך שלושת ימים, שאילת הכלים)

פרשת וארא – תשע”ז

מיקום

לפי הכתובים נראה שבני ישראל התגוררו בקרבת המצרים ולכן ארץ גושן הייתה קרובה למרכזי הערים, שכן בת פרעה יצאה ליאור ושם מצאה את משה, מה שיכול להעיד על כך שביתו של משה נמצא בסמוך לבית פרעה. גם העובדה שנשות בני ישראל שאלו משכנותיהן כלי כסף וזהב ביציאת מצרים, מלמדת שהם גרו בקרבת מגורי המצרים. מקום נוסף הנקרא ארץ גושן מצוי בתחומי ארץ ישראל, כפי שמתואר בכיבושי יהושע.^[2]

מזרח הדלתה של הנילוס

מנשה הראל מקבל את דעתו של החוקר ברטלט^[3] שארץ גושן חייבת להיות בקרבת מקום מושבו של יוסף,^[4] דהיינו בצען, בירת החיקסוס על הדרך לארץ כנען, בחבל פורה מאד ובמרחק קצר מהמדבר המזרחי. לדעת רוב החוקרים הארכאולוגים, הייתה הבירה רעמסס בצפון-מזרח הדלתה של הנילוס, וארץ גושן צריכה להיות קרובה אליה. לפיכך יכול מקום ארץ גושן להיות בקצה אחת הדרכים הבאות: “דרך ארץ פלשתים”, “דרך שור” או “דרך המדבר ים סוף”, דהיינו בצפון-מזרח הדלתה במזרחה, או בדרום-מזרחה.

הראל קושר גם את מיקום ארץ גושן עם נקודת יציאת מצרים ומסכם: “אם נקבל את דעת הארכאולוגים שגילו תילים וחורבות עתיקות בוואדי תומילאת ונסכים אף עם דעת החוקר טרומבול^[5], המציין שמפרשי המקרא, המונומנטים המצריים והוכחות היסטוריות מעידים, שמקום ארץ גושן הוא בוואדי תומילאת ונאשר גם את מסקנותינו בעניין מקום ארץ גושן, הרי מן הדין להגיע להכרעה שים-סוף צריך להיות לא רחוק מארץ גושן, משמע שים סוף צריך להיות, בקצה המזרחי שלוואדי תומילאת, דהיינו בתחום מדבר שור ו”דרך שור”. (ע”כ)

ומתוך מאמר “מקורי” ב –

https://sites.google.com/site/israeloriginsite/book/goshen

…

לבד מארץ-גושן גם המושג “ארץ מצרים” אינו כה פשוט. כל-כך שבויים אנו בחשיבה שארץ-מצרים חופפת את ארץ הנילוס והדלתה, עד ששוכחים אנו שלמושג “מצרים” היו פנים שונות בהתאם למתבונן. למשל: 1) בני-חם חופפים את ארצות מצרים-רבתי בתקופה מסוימת. בני-כנען הנמנה על בני-חם, מקובל על כל החוקרים, שהיו שמיים לפי לשונם ותרבותם, ואילו סיווג כנען כבני-חם מוכיח שלמספר היה שיקול אחר ולא אתני, והשיקול הגיאוגרפי שהוזכר, הוא ההסבר הטוב ביותר לסיווג זה. 2) “הארץ המובטחת” כלומר כל האזור למן ארץ-כנען ועד לפרת, חופף גם הוא את אזור שלטונם של המצרים בתקופה מסוימת, ובהמשך אציע הסבר שונה למשמעות הארץ-המובטחת. לדוגמא “ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ-כנען לאחוזת עולם” (ברא’ יז’ ח’).

האם יתכן שירידתו של יוסף ל”ארץ-מצרים” לא הייתה לארץ הדלתה, אלא לרצועת-עזה למשל, ששם היה מרכז שלטון מצרי חשוב בארץ כנען? כדאי לציין כבר בשלב זה נקודה חשובה, והיא שיש בתנ”ך ביטויים רבים הכוללים את המלה “ארץ” ומתייחסים לאזור גיאוגרפי מצומצם, למשל: “ארץ-שועל”, “ארץ-צוף”, וכן גם “נגב-ירחמאלי”, “מדבר-מואב”, “שדה-צוען”, “הכיכר ביקעת יריחו”, “ערבות-מואב”  ועוד.

האם יתכן ש”ארץ-גושן” אין מקומה בארץ הדלתה אלא באזור אחר לחלוטין? נראה שהתשובה לשאלה האחרונה היא כנראה חיובית, ושתשובה זו על המקום האמיתי של ארץ-גושן תיתן לנו נקודת מבט נכונה על שהתרחש בתקופה שקדמה להתנחלות.

בספר יהושע י’ מא’ כתוב “ויכם יהושע מקדש-ברנע ועד עזה, ואת כל ארץ-גושן, ועד גבעון”. וראה גם יהו’ יא’ טז’. מכיוון שהערים לכיש, מרישה, דביר ועוד הוזכרו לפני-כן יוצא ש”ארץ-גושן” היא כנראה דרום-הארץ, כלומר חבל הארץ הכולל את קדש-ברנע, קציעות, רביבים, עזה ואולי אף באר-שבע, גרר, גת ועוד. באם יש קשר בין ארץ-גושן לבין גישן מצאצאי כלב משבט יהודה, הרי שניתן לדייק יותר בתיחומה של ארץ-גושן שכן גישן מזוהה כישוב בדרום-מערב הר-יהודה, והעיר גושן שבנחלת יהודה (יהו’ טו’ נא’) תומכת ברעיון זה, אם כי היא נמצאת כנראה בדרום-מערב הר-יהודה ולא במקום הצפוי לארץ-גושן. כן ישנה אפשרות שהישוב גושן שבהרי –יהודה ניקרא על שם הישוב גושן שבארץ-גושן, (ע”כ. מומלץ)

העיון בשאילה, היכן היא ארץ גושן קשורה לשאילה, היכן היה פרעה, והיכן היו משה, אהרן ובני ישראל???

יש להניח שהיו (לפחות משפחתו של משה* סמוכיםזה לזה בבקרבת מקום. כי יש להניח ש התיבה בה שכב משה התינוק, לא שטה מאות ק”מ עד שבת פרעה משצאה אותה (במקרה?) ומשתה אותה.(ומי יודע כמה תינוקות מבני ישראל אבדו בתיבותיהם)  ואולי כן.

ויש גם להניח שהמפגשים התכופים בין משה ואהרן עם פרעה, נערכו בארמון פרעה או על שפת היאור הסמוך.

ולפרשתנו –

בשבוע שעבר סימנו את הסיפור על קורות בני ישראל במצריים בתלונת משה “מאז באתי אל פרעה לדבר במך הרע לעם הזה” וה’ מתחמק מתשובה ועונה ” ויאמר ה’ עתה תראה את אשר אעשה לפרעה…”. כאילו ה’ אומר “הבה נשכח ממה שהיה ונתחיל פרק חדש”. וכנקראה יש “פסק זמן” – (נא לדמיין) ופרשתנו מתחילה ב “וידבר א-להים..”

בשבוע שעבר סיימנו ב – “ויאמר ה’ אל ..” השבוע מתחיל ב “וידבר א-להים. אל..) מה קרה? שתי רשויות המה” ח”וח, טפו טפו…

ואכן הפסוק ממשיך “וידבר א-להים אל משה ויאמר אליו אני ה'”. ברור. א-להים = ה’. 

תוכן הפרשה בקצרה —

— א-להים ב – 6 פסוקים נותן הצהרת כוונות והבטחות

— 4 פסוקים של תגובות בני ישראל, ה’ ומשה

— — רשימה של אבות בנים ונכדים של משפחות ראובן ושמעון (בקצרה) ומשפחת לוי (באריכות) כולל שתי נשים

—-  דו-שיח נוסף בין ה’ למשה

—- הדרכת ה’ לבצוע אותות לפני פרעה

—- 7 מכות מצריים בבצוע אהרן ומשה ותגובות פרעה

נושאים ופסוקים לעיון נוסף

1. וארא אל….באל שדי

“אל שדי” – יופי של שם. ה = א-להים = אל שדי, = ישות רב שמית. — כנראה, היות וקשה להסביר את הישות הזאת – כח עליון, כח שמסובב, בורא עולם, כל יכול, טרנסנדנטלי ועוד. אז השמות הרבים פשוט מבלבלים וגורמים לאיש הפשוט להיכנע. כמו העינוי הסיני – טיפות מים זולגות על הגוף ומלחיצות יש משהו = יש כח עליון, יש משהו לא כל כך ברור עם הרבה שמוץ, אסכם כמה מ”הופעות ה’ = א-להים בחומש מות. —

—- בראשית ברא א-להים”

—- “ביום עשות ה’ א-להים”

—- “וירא ה’ כי רבה רעת האדם”

—- “ויאמר א-דוני ה’ במה אדע”  ו

—-  “וירא ה’ אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי”

—-“ואומר ה’ א-להי אדוני אברהם”.

—-“וירא אליו ה’…. אנכי א-להי אברהם אביך”

ב”ה יש הרבה הופעות-דיבורים-אמירות של איזו ישות עליונה, שלעיתים שומעים אותה, לעיתים רואים אותה, לעיתים חולמים עליה ולעיתים מדברים עליה, על ישות שהיא נעין הקול של GPS שמכוין ומרתיע וכדו’.

אז, מתוך

https://www1.biu.ac.il/Parasha/Vaera/Mevorach

…השם “א-ל ש-די” הוא השם שמייחד את ספר בראשית. בתורה הוא נזכר אך ורק בספר זה,^[1] וכן בציטוט שהובא לעיל מן הפסוקים שפותחים את פרשתנו; א-לוהים מתגלה אל משה ואומר לו כי ההתגלות עוברת מטמורפוזה אל השם בן ארבע האותיות. זאת ועוד, אפשר לראות שבספר בראשית מובא השם “א-ל ש-די” לרוב בצמידות להבטחה, עד שהוא נעשה לקול ההבטחה עצמה. ב”ברכת אברהם” נאמר:

וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה’ אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵ-ל שַׁ-דַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד (בר’ יז:א-ב).

וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ … וְאֵ-ל שַׁ-דַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים. וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱ-לֹהִים לְאַבְרָהָם (שם כח:א-ד).

וַיֹּאמֶר לוֹ (ליעקב) אֱ-לֹהִים אֲנִי אֵ-ל שַׁ-דַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ. וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ (שם לה:יא-יב).

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ (ליוסף) מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים … וְאֵ-ל שַׁ-דַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ (שם מג:יא-יד).

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵ-ל שַׁ-דַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי. וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם (שם מח:ג-ד).

אולם יש לדייק. קול ההבטחה, הנישא כאן על ידי השם “א-ל ש-די”, אינו קול טרנסצנדנטי למציאות, אלא קולה של המציאות עצמה, הנעה בתנועה לקראת עתיד. לא הא-ל המבטיח והמשגיח הוא הא-לוהים של ספר בראשית, אלא הא-ל שהוא קול ההבטחה עצמה. כלומר, עצם המצב האנושי שקיים במודוס של “לקראת עתיד” או “לקראת פתרון”….(ע”כ)

אילו היה נכתב “והקימותי” היה יותר ברור, כי זה היה מורה אל העתיד. אבל “הקימותי” זה בלשון עבר. והרי עד עכשיו, אברהם, יצחק ויעקב לא קבלו את ארץ מגוריהם, וצאצאי יעקב שוכנים במצריים כ – 200 שנה.

2. וגם הקימותי את בריתי.

אילו היה נכתב “והקימותי” היה יותר ברור. כי עד עכשיו, אברהם, יצחק ויעקב אל קבלו את ארץ מגוריהם, וצאצא יעקב שוכנים במצריים כ – 200 שנה.

מתוך

http://nununews.com/parasha/?p=161

….

וגם (ו) הקמתי את בריתי וגו‘. וגם כשנראיתי להם באל שדי, הצבתי והעמדתי בריתי ביני וביניהם: לתת להם את ארץ כנען. לאברהם בפרשת מילה נאמר, אני אל שדי וגו’ ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך.(בראשית יז, א-ח.) ליצחק, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם (שם כו, ג.), ואותה שבועה שנשבעתי לאברהם באל שדי, אמרתי ליעקב אני אל שדי פרה ורבה וגו’ (שם לה, יא.), ואת הארץ אשר וגו’ (שם יב), הרי שנדרתי (ז) להם ולא קיימתי: (רש”י)

וגם הקימותי. גם שלחתיך בעבור שהקימותי עם האבות לתת להם. או לבניהם שהם כמוהם את ארץ כנען: (אבן עזרא)

עוד ירצה לומר כי דבר זה הוא דבר שה’ ברוך הוא חייב לעשותו כביכול מלבד שנגלה עליהם באל שדי והבטיחם עוד לו שקיים עמהם שבועה וכו’, ומעתה צריך לקיים שבועתו והדבר בהכרח להיות, ובזה תחזקנה ידיו של משה כשידע כי דבר זה אין לו מניעה מלהיות כן.(ע”כ)

ומתוך גליונות נחמה ב –

http://www.nechama.org.il/pages/303.html

פרק ו’ פסוק י”ח

“וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה

אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ”

פרק ט’ פסוק ט’

“אֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם…”

פרק ט’ פסוק י”א

“וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל…”

ראב”ע, פרק ו’ פסוק י”ח:

ד”ה והקימותי את בריתי: לאות שהשם נשבע לו שלא ימות הוא ובניו במבול, ואם לא נמצא בתחילה מפורש, כאשר מצאנו במשנה התורה (דברים א’ כ”ב) “נשלחה אנשים לפנינו”.

ומילת “והקימותי” – שאקיים את שבועתי.
והקרוב אלי, שזאת הברית רמז לקשת. (ע”כ)

(לא מצאתי הסבר שמתאים להבנתי או לתמיהתי)

3. ואני אקשה את לב פרעה…. והרביתי את אותותי… ונתתי את ידי במצריים

וכמובן שמזה זמן רב ששואלים פרשנינו – למה להקשות את לב פרעה ולמה 10  מכות. 10 זה מספר יפה (יותר מ 9 או 4 – מעניין למה, כי הוא יותר קל לחישובים?) האם מכה גדולה אחת לא תספיק?

מתוך

https://www.hidabroot.org/article/230089

….

נשאלת השאלה: לשם מה הפליא הקב”ה במצרים מכות כה רבות? מה היה הצורך להרבות ולהעצים אותן? והלא יכול היה להכניע את מצרים במכה אחת! אם היה משאיר את מכת דם בכל גבול מצרים במשך חדש ימים, ודאי לא היו המצרים מסגלים לסבל יותר, והיו מסכימים לשלח את בני ישראל…

מדוע, אפוא, הביא הבורא על מצרים עשר מכות, ולא הכה אותם מכה אחת נאמנה והכניעם?

טעם הדבר הוא, כי תכלית המכות לא היתה רק להכניע את המצרים אלא “וידעתם כי אני ה'” – לחזק, לחסן ולהשריש את אמונת ה’ בלב עם ישראל, ולשם כך היה צרך בעשר מכות שונות, כדי  להראות שלבורא יתברך יש שליטה מחלטת בטבע, “ומלכותו בכל משלה” (תהלים ק”ג י”ט).

“הטבע” בגימטריא אלקים [ככתבו], ללמדך שהטבע בידו יתברך “כחמר ביד היוצר” (ירמיה י”ח, ו’), והוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים.

ה’ יתברך הכה את מצרים בעשרה סוגים של מכות, והשתמש לשם כך בכל משרתיו ושמשיו עושי רצונו, כדי שלא יישאר לאדם שום פתח לחשב שאולי חלילה וחס ישנם כחות אחרים שפועלים בעולם. לא! “בלתי לה’ לבדו” (שמות כ”ב, י”ט), וכפי ששולח ה’ את משה לומר לפרעה לפני מכת ברד: “בעבור תדע כי אין כמני בכל הארץ” (שם ט’, י”ד). ..

כדי להביא כל אחד ואחד מישראל לרגשי התפעלות והכרה בהנהגת ה’ והשגחתו – הביא הקב”ה על מצרים עשר מכות שונות ומשנות, וכל אחת מהן חזקה את האמונה אצל חלק אחר בעם ישראל. כשהקב”ה הכה את המצרים במכת דם, היתה קבוצה בעם ישראל, שהתפעלה התפעלות גדולה, ואמונתה בבורא יתברך התחזקה. “ראו”, אמרו אלה לאלה, “איזה נס עצום עשה בורא עולם! בכל גבול מצרים הפכו המים לדם, ורק בארץ גשן נותרו המים נקיים וזכים!”…

אולם היו רבים מבני ישראל שלא התפעלו ממכת דם ולא הצליחו לראות במציאות המתרחשת לנגד עיניהם את יד ה’. “אולי מתו דגים רבים והפרישו את דמם בתוך היאור”, אמרו. “אולי היו קטטות ומריבות בין הלווייתנים לכרישים הגדולים, ולכן הפך היאור לדם… והמים, שהפכו לדם בתוך הכדים?! זו יד המקרה”…

עבורם הביא הבורא מכה נוספת על המצרים – מכת צפרדע. כעת הגיעה קבוצה נוספת בעם ישראל לכלל התפעלות הנפש, ואמונתה התחזקה והתעצמה, אך עדין היו רבים אחרים שלא ראו בנסים הגדולים האלה אלא מקרה: “כשם שלעתים מגיע ארבה, כך הגיעו גם הצפרדעים”…

(ע”כ. יפה. אז למה בכלל בא הברד והארבה? אשרי המאמין)

(הערה. בדרך כלל אינני מביע דעה או בקורת. התורה ניתנת לפירושים שונים, כמו שכל יצירת אמנות כגון ציור, כל רואה או שומע, מתרשם קצת/הרבה אחרת.מסיבה כלשהי, התורה התקדשה ונחתם התנ”ך כמות שהו בידינו. ויש שתי אפשרויות, אחת – לזרוק את מה שיש ולעשות מה שעושים אזרחי כל מדינה דמוקרטית וחפשית משלטון דת, השנייה להסביר לפי הבנתנו את היצירה הספרותית – הקדושה מבלי לפרקה אם לפוררה לפירורים. ולפי דעתי שהתרשמה מכמה וכמה חוקרים לא דתיים, התורה היא יצירה ספרותית וזכותו/ה של הסופר/ת ליצור כמו כל יצירה אומנותית, כראות עיניו/ה. ו – 10 מכות מצריים הם יצירה ספרותית נהדרת שלצערנו אפשר להשוותם לאסונות טבע ידועים, הצונאמי. ארבה, ציקלונים, טביעת הטיטניק ועוד. וכמובן שהמאמינים תמיד ומצאו וינסו להוכיח שיד ה’ בדבר. כי אי  אפשר להוכיח את ההיפך. וחומש שמות, לפחות בחציו הראשון ומספר חלקים פה ושם – הוא ספר יפה מאוד. אחזור לכת

ומתוך

https://www1.biu.ac.il/Parasha/Vaera/BarMaoz

“מתוך עשר מכות מצרים, תשע נראות מיותרות לחלוטין. אם המטרה היא לשכנע את פרעה לשחרר את עם ישראל מעבדות, אין התשע הראשונות יכולות לשכנעו לוותר על כוח העבודה של עם ישראל; כמה פגעי טבע גדולים אינם ראויים להתייחסות מול ההפסד שיהיה לכלכלת מצרים בשילוח 600,000 עבדים לחופשי.[1] רק אבדן נפשות אדם, ובמיוחד הבכורות, יש בו כדי להצדיק את סילוק גורם האבדן.

כדי להוציא את עם ישראל ממצרים, ללא הסכמת פרעה, הייתה נחוצה רק מכה אחת, החושך, כפי שתוארה בכתובים: “וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת–יָדוֹ עַל–הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ–אֲפֵלָה בְּכָל–אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים. לֹא–רָאוּ אִישׁ אֶת–אָחִיו וְלֹא–קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּלְכָל–בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם” (שמ’ י:כב-כג). חושך כזה, שמרתק את המצרים למקומם, ובו בזמן אינו מגביל כלל את תנועת בני ישראל, הוא האמצעי הדרוש לעבדים לקום ולהסתלק.[2] יתרה מזאת, לעזיבת פתע היה סיכוי גדול מאוד להצליח, כי משה לא הכריז באוזני פרעה על בוא מכת החושך, ופרעה לא היה עושה הכנות לעכב את הנמלטים….

עלינו לזכור שמשפחה של שבעים נפש מבית יעקב ירדה למצרים, ושם הפכה לעם תוך כדי ספיגת רכיבים מתרבות מצרים. היו בהם רכיבים חיוביים שחיוניים ליצירת מדינה, כמו הטכנולוגיה המתקדמת וסדרי משטר וארגון. גם הציות וכפיפת האני הפרטי לצווי שבא מלמעלה, יהיו הכנה לקבלת עול מלכות שמים.[4] אך היו בתרבות מצרים האלילית גם רכיבים שליליים ביותר, ולכן התהליך של תשע המכות נועד לטהר את העם מעיקרי הסיגים שדבקו בו.

חינוך מחדש אינו יכול להיעשות במכה אחת, בניגוד להוצאה הפיזית.[5] לכן היה צורך במכות רבות, בחינת “וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ”, כדי שהמסר הא-לוהי ייקלט במלואו הן אצל המצרים הן אצל בני ישראל.[6]

פרעה טוען: “לֹא יָדַעְתִּי אֶת–ה’ וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ” (שמ’ ה:ח), אך גם עם ישראל איננו יודע את ה’ ואינו מחובר אליו. משה מתוודע אליהם לא כשליח של א-לוהיהם אלא של  א-לוהי אבותיהם: “ה’ אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם”  (ע”כ)

4. והיה דם בכל ארץ מצריים… שבעת ימים

אין מים לשתות 7 ימים, אז מה לא שתו? מתוך

https://www1.biu.ac.il/Parasha/Vaera/Spigel…. 

וַיַּחְפְּרוּ כָל מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר. וַיִּמָּלֵא שִׁבְעַת יָמִים אַחֲרֵי הַכּוֹת ה’ אֶת הַיְאֹר.

מאליה עולה ומתבקשת השאלה: מה שתו המצרים במהלך מכת דם? יותר מכך, לפי פשוטו של מקרא נראה שמכה זו נמשכה שבעה ימים,^[1] ואם כן, הקושי אך מחריף: היאך שרדו המצרים כל כך הרבה זמן ללא מים?! ועוד, הגם שבהתראה על המכה נאמר כי “הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר” הם שיהפכו לדם, הרי שבציווי לאהרן נאמר: “וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם, וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים”, ומשתמע שכל המים אשר היו בארץ מצרים נהפכו לדם. כך נקטו חז”ל ואמרו (תנחומא בובר, וארא, יד, ובדומה במקבילות):

         מהו “על נהרותם” – בכל מקום שהיו המים נעין דם, מהו “על כל מקוה מימיהם” – אפילו מה שהיה בקיתון נעשה דם, ואפילו מה שהיה המצרי רוקק מתוך פיו נעשה דם, שנאמר: “והיה דם בכל ארץ מצרים”.

ואם כן, לפי חז”ל לא רק ש”לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּות מִמֵּימֵי הַיְאֹר”, אלא שלא יכלו המצרים לשתות מים בכלל – מכליהם, מאשר בבתיהם, ומאשר ברחבי כל ארץ מצרים, ומה עשו הם, אפוא?

על הקושי הזה כבר עמדו חז”ל והתירוהו בכמה אופנים, ואליהם מצטרפים אופנים נוספים שהועלו בספרות הרבנית. להלן נציע ארבעה יישובים, וזאת לפי סדר עולה – מן הדעה המצמצמת אל הדעה המרחיבה את אפשרויות השתייה של המצרים.

(א) מים מלוחים – מדברי חז”ל עולה כי מכת דם לא פגעה בבני ישראל: היו להם מים בכליהם, ואף יכולים היו לשתות מן היאור!^[2] ואולם, נראה שנחלקו הדעות אם המצרים היו יכולים ליהנות מן המים שביד ישראל אם לאו. כך מובא במשנת רבי אליעזר (פרק יט, מהד’ ענעלאו, עמ’ 345, וכעין זה במדרש הגדול, מהד’ מרגליות, עמ’ קיח): …שהיה המצרי רואה קיתן שלמים חיים בידי ישראל, והיה אומ’ לו, בבקשה ממך, השקני, וכיון שהוא נוטלו, היה נהפך ונעשה דם. והיו אומ’ לו, אי אפשר עד שנשתה שנינו בכלי אחד. והיו המים נחלקין, חצין כלפי ישראל מים, וחצין כלפי המצרי דם, שנ’ “וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם וְנֹזְלֵיהֶם בַּל יִשְׁתָּיוּן” (תה’ עח:מד) – אלו מים חיים, שהיו רואין ביד ישראל, ולא היו יכולין לשתות מהן. אם כן מה היו שותין, מים מלוחין.

לפי מדרש זה, לא נהנו המצרים מן המים שהיו בידי ישראל, והם נאלצו להתקיים על “מים מלוחין”. כדעה זו, שהמצרים “שתו מן המים המלוחים שאינם ראויים לשתייה” מובא גם משם רבנו סעדיה גאון,^[3]שהוסיף כי יש להבחין בלשון המקרא בין תיבת “מֵימֵי” המתייחסת למים הראויים לשתייה לבין תיבת “מֵי” המתארת מים שאינם ראויים לשתייה….

(ב) מים קנויים מבני ישראל – לעומת הדעה הקודמת הרי שבתנחומא בובר, וארא, יד (ובדומה במדרשים נוספים^[4]) מובאת הדעה הבאה:^[5]

אמר ר’ אבין הלוי: ממכת הדם העשירו ישראל, כיצד? היו המצרי וישראל נתונים בבית אחד, והיתה הגיגית מלאה מים, והיה המצרי הולך למלאות הקיתון מתוכה ונעשית דם, וישראל הולך ושותה מים מתוכה, והיה המצרי אומר תן לי בידך מעט מים והיה נותן לו, נמצאו ביד מצרי דם, והיה אומר לו בוא אני ואתה ונשתה מן הקערה, והיה ישראל שותה מים והמצרי דם, וכשהיה מצרי לוקח מים מישראל במקח שותה מים, לפיכך ממכת הדם העשירו ישראל.

לפי ר’ אבין, כאשר קנו המצרים את המים מישראל, נותרו המים בעינם. ואם כן, המצרים יכולים היו לשתות מים זכים וצלולים במהלך המכה, כאשר שילמו כסף תמורתם.

(ג) רק מי היאור הגלויים נהפכו לדם – יש מן החכמים הסבורים שמכת דם לא פגעה בכל המים אשר במצרים, אלא במי היאור הגלויים בלבד. כך מובא בשמות רבה (ט, יא, בנוסח הדפוסים):

“ויחפרו כל מצרים סביבות היאור” – רבי יהודה אומר: שביאור לקו, ורבי נחמיה אמר: מלמעלה ומלמטה לקה, וכל מצרים לקו מימיה בדם, אמר לו רבי יהודה: ומה אני מקיים “ויחפרו כל מצרים סביבות היאור”? – אמר לו (רבי נחמיה): לפי שהיו המצריים אומרים כל המים שהיו רואין משה ואהרן נעשין דם, והיו חופרין להוציא מים לשתות ממה שאין עיניהן רואין…. (ע”כ. מומלץ)

5. הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאד אשר לא היה כמהו במצרים למן היום הוסדה ועד עתה. ועתה שלח העז את מקנך … ואתה ועבדיך ידעתי כי לא תיראון

הפרשה מסתיימת  במכה השביעית = מכת ברד. בימינו ובכלל, ברד יורד כל שנה כל בעוצמות שונות. מה אירע במכה זו?

מעניין לעיין במדרש רבה ב –

http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=2&perek=9&mefaresh=raba

(לא אצטט) 

משה איכשהו יודע – אחרי מכה שביעית = הברד, שעדיין פרעה לא נותן להם רשות לתת, כל המשא ומתן בין משה ופרעה מעורר פליאה. האם פרעה הראה סבלנות יתירה? אישות? עקשנות ילדותית?סתם התגרות – מעין “משחק פוקר” עד לאן יימשכו הדברים?

הנושא דורש מחקר נוסף, ובינתיים מתוך אוסף מדרשי חז”ל ב-

http://www.aspaklaria.info/040_MEM/משה%20%20%20ופרעה.htm

שעורי דעת:

כשאנו מתבוננים במשא ומתן של משה ואהרן עם פרעה מלך מצרים, נעמוד משתוממים ותמהים, מדוע סבל מהם פרעה את כל הצער והעלבון שהביאו לו תמיד, ולא המיתם בבאם אליו בתוכחות והתראות. כי הלא לא נכנע לרצון ה’ ובדבריו לא האמין, וכל אשר עשו לו חשד כי מעשה כשפים המה… ואם נאמר כי נס מן השמים היה, שיסבול מהם ולא ימיתם, הרי נס זה הוא לכאורה גדול משאר נסים ומפלאות שנזכרו בתורה, ומדוע לא נזכר בה הנס הנפלא הזה? …מתוך ספר התורה אנו רואים, כי פשוט היה בעיני משה ואהרן שאין לו לפרעה לעשות עמהם רעה, ואדרבה, בשעה שכבר פקעה סבלנותו של פרעה אחרי הביאם עליו תשע מכות גדולות ונאמנות, ואמר לו למשה השמר לך אל תוסף ראות פני וגו’, קצף עליו משה ויצא מעם פרעה בחרי אף…

וכשמתבוננים אנו בכל המשא ומתן שהיה להם למשה ואהרן עם פרעה, רואים אנו כי גם ביניהם התנהל משא ומתן מדעי, להבין ולהכיר את דרכי הנהגת הבורא ב”ה ואת כחות כל עניני הבריאה עד כמה ישלטו ואם יש מעצור להם, ולכן לא ראתה התורה הקדושה איזה נס בזה שלא המיתם, כי בהכירו את כחם הגדול לא-לוה לא היה די לו להמיתם ולסלקם מן הדרך, אלא רצה למצא את שורש הכח הזה, מבלי שיצטרך להודות במציאות ה’ וביתר יסודות האמונה אשר הורוהו על ידי כל הנסים והנפלאות, וכמפורש בתורה שבהתראת כל מכה הובהרו לו לדעת יסוד מיסודות האמונה… ואף שהיו כאן גם כן אמצעי כפיה, שמפני היראה הוכרח להודות לשעה, אף על פי כן התחזק תמיד ומצא תואנות לישב הדברים מבלי שיתנהג העולם אך ורק על פי רצון הבורא ב”ה, ולכן לא היתה תפארתו על דרך כזו שימית את המוכיחים ומראים לו דרך האמונה באותות ומופתים, אלא רצה למצא את הכח המראה את כל האותות האלה ולנצח במלחמתו המדעית, ורק אז ינקום מהם… )ע”כ)

ומדרש תנחומא מתוך

https://www.mayim.org.il/?parasha=%d7%9b%d7%99-%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%94%d7%9b%d7%91%d7%93%d7%aa%d7%99-%d7%90%d7%aa-%d7%9c%d7%91%d7%95#gsc.tab=0

מדרש תנחומא פרשת וארא סימן ג

“ויחזק לב פרעה”¹⁰ – בחמש מכות הראשונות אין כתיב בהן אלא: “וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה”. כיון שבאו חמש מכות ולא שלח, אמר הקב”ה: מכאן ואילך אם רצה לשלוח איני מקבל, שכך כתיב בחמש מכות האחרונות: “וַיְחַזֵּק ה’ אֶת לֵב פַּרְעֹה”, והיה משה גוזר והקב”ה מקיים, שנאמר: “ותגזר אומר ויקם לך” (איוב כב).