בא – תשע”ח

 

From:
Sent: Sunday, 21 January 2018 4:03 AM
To:
Subject: בא אל…ויבא משה…. ויפן ויצא….קומו צאו
עיונים קודמים

פרשת בא – תשע”ד

http://toratami.com/?p=88

פרשת בא – תשע”ה

http://toratami.com/?p=308
 (על – הקאטיאוס, מצוות, וימש חושך, שה לבית אבות, 600,000 רגלי, זכור את…מבית עבדים, ויאפו את הבצק, פטר חמור תפדה

פרשת בא תשע”ו

http://toratami.com/?p=508

(על – 10 מכות בחודשי השנה, למען תספר… התעללתי, שה לבית)

פרשת בא – תשע”ז

http://toratami.com/?p=704

(על: מטה משה ומטה אהרן, הכנות ליציאה, חלוקת הפרשות, 3 מכות טחרונות,גם אתה תיתן…זבחים…, משה ופרעה – פגישות, וישאילום-וינצלוף והיה לאות על ידכה)

פסוקים מההפטרה

 וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקוֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד.    

אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְהוָה כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ.

חידון השבוע

1/. האם ניתן לסדר את המכות בסדר מן הקל אל הכבד? מה היא המכה החמורה ביותר (פרט למכת בכורות)? מה היא המכה הקלה ביותר?

2. וישאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה…” מי הם הרעים? (ר צרוייה)

3. כמה פעמים כתובה המילה “והיה” בפרשתנו?

4. ולמה בשביל מכת ארבה משה היה זקוק למטה ובשביל מכת חושך הספיקה היד? איזו יד והיכן היה המטה?

 5. (קצת דמיון) מה היו התגובות של בני ישראל אחרי כל מכה?

הקדמה כללית

בהיסטוריה (הקדומה) של עם ישראל, 10 המכות שקבלו המצרים הם אחד מעמודי התווך של קיומנו.. חלק חשוב מההגדה של פסח מוקדש ל 10 המכות, ואכן הוא מצית ומלבן את המוח של הדרדקים וכולנו מפסוטים איך ה’/א-להים דפק את המצרים “האיומים”, כולל אלה שהשאילו כלי כסף וזהב “בחפץ לב” – כנראה.

      עשר הוא מספר יפה, עשר הדברות, עשרה מאמרים, עשרה נסיונות (נא לעיין בפרקי אבות פרק..)

מסתבר (לי) שהחל מספר שמות התערבות ה’ במתרחש נעשית יותר פעילה,

בחומש בראשית, א-להים יוצר את העולם. ה’ מביא מבול ה’ מצווה לחתוך את אבר המין הזכרי, פה ושם מבטיחה הבטחות טובות ולא טובות, ומאז שנולדו 12 בני יעקב ה’/א-להים כמעט ואיננו. והנה ה’/א-להים (לקראת יום הולדתו ה – 80 של משה הרועה, הנשוי לבת כהן מדיין ואב לשני ילדים) מתחיל להנחית על משה הוראות – ציוויים — הנחיות — (הר סיני, הקמת המשכן, קורבנות וכו’ וכו’) ובין השאר  פה ושם בודדים וציבור, ואפילו לעיתים מתחרט. .

ושלא נשכח סך הכל עברו כ –     שנה מבריאת העולם.

ואת זה ” כלומר מדגיש רש”י בפתיחת פירושו לפרשת בראשית “לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, כלומר מפרשת השבוע.

ומעניין יהיה לערוך ניתוח השוואתי בין חמשת החומשים, ואולי לחלקם קצת אחרת, למשל את כל הקטע ההיסטורי עד מעמד הר סיני לכלול בספר אחד = החלק ההיסטורי. (ואינני יודע אולי אני מתחיל להשתטות/לטעות בכיוון)

אבל נחזור לעשיריה שלנו.. וניזכר שהייתה התערבות א-להית ישירה להציל את אבותינו (וגם את “אחינו) גם במקרים קודמים – למשל —

— וינגע ה’ את פרעה נגעים גדולים

— ויבא א-להים אל אבימלך בחלום הלילה

— ויהי א-להים את הנער (ישמעאל)

— ויבא א-להים אל לבן בחלום הלילה

(מעניין שפעם מתערב ה’ ופעמים א-להים. האם זה רמז נוסף לקומם של מקרות Y ו E? ועוד מעניין, האם הנגעם של פרעה היו רשומים בארכיונים של הפרעונים? האם פרעה של פרשת שמות ידע עליהם?)

אז סיכום קצר של סידרת המכות, אופן הביצוע, הנזק, תגובות פרעה ותגובה נוספת של ה’.

דם —           אהרן “וירם במטה ויך את המים —  מי דם (ראויים לשתייה ורחצה???)    ויפן פרעה (???) ולא שמע אליהם

צפרדע        ויט -אהרן את ידו  —    הטרדה והפרעת מנוחה                                    וירא פרעה כי הייתה הרווחה והכבד את לבו ולא שמע אלהם

כינים –        ויט אהרן את ידו במטהו ויך —  גירודים הרגשה רעה                             ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם

ערוב –        ויעש ה’ כן ויבא ערב —-    (נזק לא ברור)                                            ויאמר פרעה אני אשלח אתכם וזבחתם… ויכבד פרעה את לבו

דבר –         ויעש ה’ את הדבר (ד קמוצה) הזה —-   (כל מקנה מצריים מת)               ויכבד לב פרעה

שחין –       ויקחו (משה ואהרן) את פיח הכבשן….ויזרוק אותו משה השמימה    (אבעבועות)   (אין תגובת פרעה)       ויחזק ה’ את לב פרעה

ברד –       ויט משה את מטה על השמים  (חלק מהתבואה וכל מי ומה שהיה בשדה הושמד    וישלח פרעה ויקרא למשה ואהרן…. העתירו את ה’ ואשלחה אתכם      ויחזק לב פרעה ולא שלח

ארבה –    ויט משה את מטהו  (כל הפרי והירק בעץ הושמד)       וימהר פרעה…ויאמר חטאתי… והעתירו לה’            ויחזק ה’את לב פרעה

חושך-     ויט משה את ידו על השמים              (עימות דברים בין פרעה למשה)                                                    ויחזק ה’  את לב פרעה

בכורות – … וה’ הכה כל בכור…                                                             (התוצאות ידועות)

מסתבר שה’ התערב במתרחש ולא הניח לפרעה להסכים סופית או זמנית לשחרר את בני ישראל ללכת למדבר לעבוד את ה’ שלושה ימים. וכבר עיינתי בנושא לפני שנה. וקשה להשתחרר ממנו. כי יש פה שתים שלוש בעיות קשות

א) למה משה משקר לפרעה

ב) למה ה’ מכביד את לבו של פרעה, מה ההתעקשות הזאת מטעמו של ה’ להגיע למכה עשירית?.

ג) למה להעניש חפים מפשע (צאן ובקר, בכור שבויים, תינוקות)?

(הסיבה החז”לית הקלאסית “משום כח מעשיו הגיד לעמו” אינה משכנעת. בכלל כל ההתנהגות הא-להית דורשת עיון)

 (ועוד אחת)

4. אם כל מקנה מצריים הושמד במכות דבר וברד) איך משה מעז לדרוש מפרעה “גם אתה תיתן בידנו זבחים ועולות)

תשובות לשאילות מעין אלו ניתנות ב –

https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/02/05_bo/1.html

(לא אצטט. מומלץ)

ואם כבר אז אעבור לפרשתנו

פסוקי השבוע

ולמען תספר

וימהר פרעה

ופסחתי עליכם

כאשר דיבר

ערב שבת שלום

פתיחה

אנחנו בשליש האחרון של המכות.

7 מכות מתוך 10 כבר בוצעו, ובעצם ללא הצלחה יתירה. פרעה מתעקש ומוצא סיבות להתחמק מהסכמתו הקודמת.לשלח את העם. לעיתים נדמה שאו טו טו, למשל אחרי המכה השישית, פרעה כנראה נשבר ין לו מענה למשה וכנראה מוכן לתת לעם בני ישראל לצאת לחופשה דתית, על מנת לזבח לא-להים שלהם.  ישאל. מעניין שפרעה לא טוען “קודם כל תקריבו לאל שלי”. אבל ברגע האחרון, ה’ מתערב ב”משחק”  ומשנה את מחשבות פרעה והוא – פרעה חוזר בו ומסרב. לתת לעם בני ישאל חופשה כלשהי, או יותר נכון רשות ליציאה כלשהי מארצו.

תוכן פרשתנו בקצרה —

— מכות ארבה וחושך

— ה’ מנחה את משה לייעץ לבני ישראל לשאול כסף וזהב מהמצרים

—  ציווי הכנות לפסח מצריים ( ציווי ה’ למשה, ציווי משה לזקני ישראל)

— מכת בכרות

— היציאה ממצריים

—  פרטי חוקת הפסח

— בדיון בכורות

— הגדה לבנים

למעוניינים – רשימת קישורים למאמרים תוצרת הקהילה הרפורמית מובאת ב –

http://www.reform.org.il/Heb/holidays/weekly-portion.asp

נושאים ופסוקים לעיון נוסף

1.עבדות בני ישראל במצריים והשחרור

מתוך מאמר מקיף שמנתח את ההתרחשויות השונות מירידת בני יעקב למצריים עד ליציאתם, שמובא באתר —

http://www.reform.org.il/Heb/holidays/WeeklyPortionArticle.asp?ContentID=792

…..

המאבק על היציאה ממצרים הוא דרמה של שתי אומות גדולות. אנו רגילים לקרוא אותה כסיפורו של עם בני−ישראל; לא פחות מכך זהו סיפורה של מצרים, של החברה המצרית ושל האימפריה הגדולה ההיא, של האמונה ששררה בה, של אישי הרוח והמנהיגים שלה, של דרכה ושל אובדנה.

ברור לחלוטין הוא עיגונו האיתן של הסיפור כמעיד על עם ישראל ההולך ומתהווה. מרבית האירועים מתרחשים בתוככי מחנה ישראל, בקרב אנשיו ומנהיגותו, בהשתתפותם וביוזמתם. יציאת מצרים מסמלת לעם התחלה חדשה. ניסן הוא “ראש חודשים” לבני ישראל (שמות יב, ב); על יום היציאה ממצרים להיות להם “לזיכרון” (שמות יב, יד) שאותו יחגגו לדורותיהם, ושעל ברכיו יחנכו את בנותיהם ואת בניהם. סיפור היציאה והשחרור מהעבדות הוא להם רגע ההולדת הלאומי. …

ארבע הפרשות המספרות את סיפורה של דרמה זו, ובשיאן פרשתנו, יודעות גם יודעות שלא פחות מכך זהו סיפורה של מצרים עצמה. אלוהים עצמו מכריז שמטרת האירועים והסיבה להכבדת לבו של פרעה אינה רק הלקח החינוכי שעם ישראל ילמד. חשוב לא פחות: “וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם” (שמות ז, ה); חיוני הוא, אומר האל לפרעה, שתחזה במכות הבאות על עמך “בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ” (שמות ט, יג). חינוכו של פרעה, הנחלת לקח למצרים כולם, הבחנה בין מצרִים שלמדו לירוא את ה’ לבין אלה המתעלמים מאזהרותיו (שמות ט, כ) – כל אלה הם מאבני−היסוד של סיפור זה. ושירת הים, המסכמת את המהלך כולו, אף מרחיבה את המבט אל ה’עמים’ כולם, מפלשת עד אדום, ממואב ועד כנען.

בשביל בני−ישראל זהו סיפור הנעוץ בעוז רוחם של עבדים להיאנח מן העבודה ולזעוק לעזרה, סמל לניצחונה של האמונה בהתחדשות האדם על פני השקיעה המנוונת ב’קוצר הרוח’, שהעבודה הקשה והמשעבדת מאיימת להביא עִמה. ואילו בשביל מצרים זהו סיפורן של ההשחתה ושל ההידרדרות המובילים חברה ועם אל פי התהום. תחילתו של סיפור זה באימת−הזרים הפוקדת את פרעה נוכח התרבותם של בני−ישראל, וברצון לשעבד את המהגרים המבקשים לחיות בתוככי מצרים, שמא יהיו לה לרועץ. המשכה בשוויון הנפש נוכח העוול, בנכונות ליהנות מפירות שעבודם של אחרים, בעיוורון מפני הסבל והעוני. מכאן קָצְרה הדרך לניסיון להשמיד את העם על−ידי הרג התינוקות הזכרים וההתעקשות לנסות ולשבור בכוח כל גילוי של התקוממות ושל תביעה לשחרור. כמה אופיינית למצב נואש זה היא זעקתם של עבדי פרעה: “עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה’ אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם” ….

רמז קל לאמפתיה עם ההתמודדות המצרית ועם המחיר שהמצרים חששו לשלם מעניקה פרשתנו בכל זאת בסַפּרה על בני−ישראל הנקראים ‘לנצל’ את מצרים ו’לשאול’ מהם זהב וכסף שלא יושבו, כמובן למשאיליהם. מבחינת בני−ישראל זו אולי דרך הכרחית לזכות בפיצוי כלשהו על העבדות והעוני; מבחינת מצרים, ועוד יותר מכך מבחינת קוראי הסיפור, זהו רמז למחיר הכבד העשוי להיות כרוך בנכונות לקבל הכרעות ראויות ולהרבות חיים וצדק. כוח אמפתי גדול עוד יותר היה למשורר נתן אלתרמן. בשנות השלושים המאוחרות של המאה הקודמת ההין אלתרמן להתבונן בסיפור כדרמה מצרית דווקא ולראות בה את סיפורו של קיום אנושי שאבדה דרכו. ב’שירי מכות מצרים’ שלו, שראו אור רק בשלהי מלחמת העולם השנייה והשואה, ביטא את כאבה הנורא של האימפריה החוטאת, הנענשת והסובלת: “אַתְּ גַּל−עֵד לְעָרוֹב וָדֶבֶר/ הַנּוֹטִים אָהֳלָם עַל גְּבוּל/ וְיוֹצְאִים אֶל תֵּבֵל, כְּחֶבֶר/ לְהַצִּיג לָהּ חֶזְיוֹן הַגְּמוּל// לְהָאִיר לָהּ בְּגִידַת שָׂרֶיהָ/ וּלְהָאִיר לָהּ בְּגִידַת הָמוֹן, –/ וְעַל כָּךְ נִדְלָקוֹת עָרֶיה,/ כִּבְלַפִּיד, בְּמַכּוֹת אָמוֹן”. הוא ידע שאת רגעי הבגידה צריך ללמוד ולהפנים; הוא התעלה לפסגת היכולת לחוש את סבלה של מצרים הלומדת על בשרה את ‘חזיון הגמול’. הוא ידע לראות בו יסוד בהתנסות האנושית….

“וַיֹּאמֶר ה’ מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה”, פותחת פרשתנו. הפרשנות החסידית נוטה לא−אחת להטות סיפורים מן המישור החברתי והפוליטי אל המישור הפסיכולוגי הפנימי−רוחני. בהתאם, מרבים הפרשנים החסידיים ללכת בקו שמציע בעל ה’שפת אמת’ ולהבין צו זה כציווי לבוא אל ה’פרעה’ שבתוכנו, אל היסוד הפרוע, המשעבד והמשועבד שבנפשנו. אותו, תטען פרשנות זו, עלינו לנצֵח; אל מולו עלינו לערוך את מלחמת החירות שלנו; אותו יש להכריע. (ע”כ. מומלץ)

2. מכות מצריים – ארכיאולוגיה וזמנים

קוראים אובייקטיביים שמנסים להבין מה באמת קרה ומתי, אם זה אכן קרה. האם מכות מצריים הם המצאה ספרותית? מה יודעים היום על מה שקרה במצריים לפני אלפי שנים

מתוך ויקיפדיה ב –

https://he.wikipedia.org/wiki/יציאת_מצרים

….

מקורות מצריים עתיקים

במקורות המצריים לא נמצא תיעוד ברור של אירוע יציאת מצרים, אך ישנם כמה מקורות מצריים שייתכן ומתעדים אירועים שונים הקשורים לתופעות מקראיות, כגון תיאורים המזכירים חלק מ”עשר המכות“, תיאורי סוף עולם וכאוס במצרים ועוד. כמו כן, קיימים מוטיבים ומיתוסים מצריים הבאים בקורלציה מסוימת עם יציאת מצרים המקראית. ניתוח הטקסטים המצריים לא התבצע באופן מסודר בהקשר של קורלציה עם הטקסטים המקראיים. לפי ההיסטוריון בראד ס. ספארקס במחקר המודרני המוקדם, מאז 1844 ועד לסוף המאה העשרים, חמישה טקסטים מצריים זוהו כמקבילות מסוימות לסיפור יציאת מצרים:[3]

  • פרק אודות השמדת האנושות ב”ספר הפרה השמיימית” – מופיע בשלמותו כחריטה בתוך הפירמידות של מספר פרעונים מתקופת הממלכה החדשה, לרבות סתי הראשון;
  • פפירוס מצרי בשם “פפירוס איפוור” (מיוחס לתקופת הביניים התיכונה);
  • סיפור שני האחים שנכתב בתקופת פרעה סתי השני בממלכה החדשה;
  • אסטלת הרעב (הוקמה בתקופה הקלאסית);
  • אבן רוזטה (הוקמה בתקופה הקלאסית);

בשנות השמונים והתשעים שמונה עשר חוקרים שונים עסקו בנושא של מקבילות מצריות ליציאת מצרים, ומספרם כבר עלה ל-34 בשנת 2012. לפי ספארקס, בתקופה האחרונה גבר העניין בנושא בשילוב טכניקות חדשות עם אמצעים דיגיטליים מאגר הטקסטים ממצרים העתיקה עם מקבילות לסיפור יציאת מצרים גדל ליותר מ-70 (נכון ל-2013)[3]. טקסטים נוספים שעל פי ספארקס נחקרו בתקופה האחרונה:[3]

  • אסטלת אל-עריש (כיתוב חריטה שבמקדש מצרי מאל עריש) – הטקסט נחקר ב-1981 בידי האנס גואדיקה;
  • כיתובי קיר במקדש של חתשפסות באתר ספאוס ארטמידוס – הטקסט נחקר ב-1981 בידי האנס גואדיקה;
  • אגדה מצרית סי-אוסירה III מסדרת אגדות שתנה (חייממשת) – נחקר ב-1986 וב-2006 בידי נחום סרנה וגארי רנדסבורג בהתאמה;
  • אסטלת יעחמס (הידועה גם כ”אסטלת סערה”) – נחקרה ב-1992 ו-2009 בידי דונלד רדפורד וריצ’רד פרוינד בהתאמה;

מקורות מצריים נוספים:

  • באבן הראשה של הפירמידה של הפרעון המצרי אאנס השלישי (2300~ לפנה”ס) מופיע: “הוא המלך אשר נשפט על ידי הוא-אשר-שמו-מוסתר, ביום זה של מות הבכורות.” משפט דומה כתוב על ארונות קבורה מצריים מתקופות שונות[4].
  • פפירוס של נפר-רה…… (ע”כ. מומלץ)

ומתוך מאמר מעניין ב –

http://www.daat.ac.il/daat/tanach/maamarim/hatanach1-2.htm

“בין העוסקים בחקר העבר קיימת הסכמה בדבר אי-התאמה בין הנאמר בתורה לבין תגליות החוקרים. גם אלו מביניהם שנחשבים “חובבי תנ”ך” אינם מקבלים כלשונם את סיפור יציאת מצרים, הנדודים במדבר או את כיבוש הארץ. לכל היותר יש בהם “גרעין היסטורי”. …

קיימים שלשה כתבים המספרים על תקופה קשה במצרים: “נבואת נפר-רח’ו”21, טכסט קצר במוזיאון הבריטי22, ומגילה בשם “ייסורי איפואר”23, ומסתבר שהם עוסקים בנפילת שושלת ד’24. מהם אנו למדים שמצרים הוכתה מספר מכות באותם ימים:
א) אויבים תושבי הארץ
ב) אסונות טבע
ג) מוות המוני
ד) תבוסה בשדה הקרב.

אויבים תושבי הארץ – מתרגם “ייסורי איפואר” כותב: מצויין פעמיים שיש אויבים מהארץ25… העבדים משתלטים בכח על בעליהם הקודמים26. בפפירוס נאמר: “זה שאין לו רכוש הוא עכשיו האיש העשיר”27. “זהב ויהלומים, אבנים טובות וכסף מושמים על צוואר השפחות”28. “אנשים חסרי חוק בזזו את אדמת הממלכה”29.

ממשפטים אחרים ניתן להסיק שהאויבים לא היו מצרים במקורם אלא באו מאסיה: “שבט זר מחו”ל חדר למצרים”30 (איפואר). “אסייתים יפלשו למצרים אבל מישהו אחר לצדם”(נפר-רח’ו). הם היו רועים שבאו למצרים בשל בהמותיהם: “לא יינתן עוד לאסייתים לרדת מצרימה, לא עוד יבקשו מים לבהמותיהם” (שם).

המרד אינו רק נגד המעמדות העליונים אלא גם נגד המלך: “אנשים חברו יחד כדי למרוד בכתר הנחש”31. ” המלך נלקח משם (מהארמון?) ע”י אנשים עניים”32 (איפואר). “הכביר נפל… הארץ מושמדת, אף אחד לא מנחה אותה” (נפר-רח’ו)….

אסונות טבע

– “הנהר הוא דם.”39 “הושמד כל מה שאתמול ראינו, הארץ שוממה כמו לאחר קציר הפשתה.” 40 “אנשים אוכלים עשבים.” 41 “הכל הפך לחורבה.” 42 “הדבר והחולי שוכנים בכל הארץ.” 43 “בארץ אין אור.” 44 (איפואר).

“הדברים הטובים הושמדו, בריכות הדגים עם הדגה והעוף … הארץ מושחתת לגמרי … התבואה דלה .. חיות המדבר ישתו מנהרות מצרים וינוחו על ביצות החול … השמש מוסתרת … אף אחד לא יכול לחיות כשהשמש חבויה בעננים” (נפר-רח’ו).

מוות המוני –

“נהי וקינה בכל מקום” (הכתובת במוזיאון הבריטי). “אף אחד כבר לא יבכה מהמוות” (נפר-רח’ו) “נותרו מעט אנשים, רבים טמנו את אחיהם באדמה”. 45 “ילדי הנסיכים מושלכים ברחובות”46 (איפואר)(ע”כ – מומלץ).

3. מכות מצריים –

מתוך תיאור מקיף

http://www.mako.co.il/spirituality-weekend/Article-4643167e03d9d31006.htm

…. היאור אמנם נצבע באדום תוך שניות ספורות, אבל גם שאר המים בארץ מצרים הפכו לדם – החל מכדי המים שבבתים, ועד למים שבהם התרחץ בדיוק מצרי אלמוני. לא ניתן היה לברוח מזה. גם כשהמצרים ניסו לשתות מיצי פירות, הירקות עשו את שלהם והניבו דם ולא מיץ. הקירות הצטרפו לחגיגה וגם מתוכם ניגר דם, וכך האדום-אדום הזה הקיף את המצרים, שהגיבו באימה ובבעתה. הדרך היחידה שלהם לשתות בכל זאת, היתה ברכישת מים מהיהודים. ואתם יודעים איך זה יהודים – לא מפספסים שום הזדמנות עסקית שנקרית בדרכם….

הקרקור הבלתי פוסק של הצפרדעים התחלף לעקצוץ בלתי פוסק של הכינים, במסגרת המכה השלישית בתור. אהרן הכה את עפר הארץ במטהו, ותוך שניות ספורות כל עפר הארץ – כלומר, בערך כל מטר רבוע – הפך לכינים. היצורים הזעירים רחשו בכל מקום, ובנוסף אליהן הופתעו המצרים לגלות גם כיני ענק, שטרם הספיקו להיכנס לספר השיאים של גינס, בגודל ביצת אווז.

כמובן שכל הכלכלה במצרים נעצרה, ואובדן ימי העבודה נאמד בכ-.3.5 מיליון סלעים ליום. ובני ישראל? בהם הכינים לא פגעו כמובן. הם נהנו בינתיים מהחופשה שנכפתה על המצרים, וזכו אף לפריווילגיה נוספת: אחרי מכת הכינים הם כבר לא חזרו לעבודת הפרך….

מכת ערוב: דב מערות מתקתק בדלת

מה זו בעצם מכת ערוב? מדובר בערבוביה של חיות מסוכנות שהחלו להיכנס אל אזורים מיושבים במצרים, ועשו בהם כשלהם. כך ניתן היה למצוא ברחובות אריות, דובים, זאבים, נחשים, נמרים ושאר מרעין בישין. אותן חיות לא ממש חששו להסתובב שלא בסביבתן הטבעית, אלא להפך – הפחידו, הרתיעו, איימו – וגם הוציאו לפועל

 רף הסכנה שבמצרים עלה דרמטית, מה שהוביל את פרעה להיכנע (וכמובן, לחזור בו אחרי זמן קצר) ולהתיר לבני ישראל ללכת למדבר ולהקריב שם קרבנות.

 בתוך המכה, אגב, חשבו המצרים שבדיוק כמו במכת צפרדע, גם כאן יישארו גופות החיות ברחובות, והם יוכלו לפחות להרוויח מכך משהו – להכין סטייקים, להפשיט עורות וכו’. אבל הפעם בתום המכה, החיות פשוט נגוזו ונעלמו.

מכת דבר הירושימה לבעלי חיים

זו היתה כמו פצצה אטומית לחיות בלבד. החמורים, הגמלים, הבקר והצאן של המצרים – כולם נפחו את נשמתם בו זמנית. לפני המכה הזהיר משה את המצרים שעליהם לשמור את בהמותיהם במקומות מסוככים, ואלה שהקשיבו לו – טוב, צריך להיות ממש טיפש כדי לא להאמין אחרי שכבר חטפת ארבע מכות – שמרו את בהמותיהם היטב. אלה שלא הקשיבו גילו ערימות על גבי ערימות של בהמות מתות בשדה. מיותר לציין שהמכה שוב פסחה על בני ישראל, ושם שום בהמה לא נפטרה, ללא יוצאת מן הכלל.

מכת שחין: תנסו עמידה על הידיים

מכת שחין מזכירה אף היא איזושהי פטריה גרעינית. כך זה עבד: משה לקח חופן אפר בידיו, זרק אותו למעלה, והאפר עלה כמעין פטריה, כיסה את שמי הארץ, והגיע באופן נסי אל כל המצרים. הם הרגישו באפר חם שחולש אל בגדיהם, ותוך זמן קצר התכסה גופם באבעבועות מציקות ומעיקות. אותן אבעבועות הגיעו לכל מקום בגוף, כך שהם לא מצאו אף תנוחה נוחה. עמידה? כאב להם לעמוד. ישיבה? כאב להם לשבת. שכיבה על הצד? תנחשו לבד. (ע”כ. מומלץ)

ופרטים על הזמנים של המכות, סיכומן תכליתן ניתנים ב –

https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%9E%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D

….

משכם של המכות הוא שנים עשר חודש, לפי המשנה:”משפט המצריים שנים עשר חדש”[1]. מכת הברד חלה בחודש אדר, המועד שבו השעורה – קשה והחיטה -רכה. על פי הפסוק (שמות ט לא-לב) המספר שהחיטה לא נפגעה במכת הברד כי גבעוליה לא התקשו עדיין ואילו השעורה נפגעה.

לפי מדרש רבה, כל מכה ארכה חודש ימים. בניסן היה מעמד הסנה, משה התעכב במצרים שלושה חודשים ומכת הדם החלה בחודש תמוז. המכה התשיעית הייתה באדר ומכת הבכורות בחודש ניסן.

מדרש לקח טוב אשר חובר על ידי על ידי ר’ טוביה בר אליעזר, סבור אחרת. לדעתו, כל מכה ארכה שבוע ימים, חוץ ממכת החושך, שארכה רק שלושה ימים. המדרש לומד זאת ממכת הדם שארכה שבעה ימים, ומכאן :”אף כל אחת ואחת (מהמכות) שבעת ימים”. והוא מסכם כי המכות החלו בחודש שבט, החלו המצרים ללקות , ולכן החודש נקרא “שבט” – שבו נשבטו המצריים. ראש חודש שבט עד ט”ו בניסן היו עשרה שבועות – שבוע לכל מכה

….. 

ר’ לוי בר זכריה בשם ר’ ברכיה מוצא דרך מיוחדת במינה להציג את מכות מצרים בתור תכסיסי מלחמה:

  1. בתחילה סכר אמת מים שלהם דם
  2. הביא עליהם משמיעי קולות – צפרדעים
  3. ירב עליהם חיצים – כנים
  4. הביא לגיונות של חיות – ערוב
  5. הביא עליהם דורמסיות – דבר
  6. רמה בהם נפט – שחין
  7. השליל אבני בליסטראות – ברד
  8. העמיד עליהם כובשים – ארבה
  9. הבשן בפילקיות – חשך
  10. הוציא מהם כל גדול והרגו – מכת הבכורות
  11. (ע”כ. מומלץ. לא מבין את 9)

4. מהו חג הפסח ומהו חג המצות?

מתוך

www.etzion.org.il/he/פרשת-בא–-פסח-וחג-המצות-–-שני-חגים-ולא-אחד

פסח וחג המצות בתורה הם לא חג אחד שמתחיל בקרבן פסח, אלא שני חגים מחוברים. כך מפורש בלשון התורה בפרשת המועדות:
“בַּחֹדש הראשון, בארבעה עשר לחדש בין העַרְבָּיִם, פסח ל-ה’: ובחמִשה עשר יום לַחֹדש הזה חג המצות ל-ה’, שבעת ימים מצות תֹאכֵלו”   (ויקרא כ”ג, ה-ו)
אולם, פסח מופיע בתורה ובנביאים גם בפני עצמו, בלי חג מצות. לעיתים הוא אף מופיע בלי תאריך בכלל, במשמעות של הצלה פלאית
ב. דגם ראשון – פסח בפני עצמו
אזכור אחד, ובו גם מפורש וברור לפי פשט הכתוב שפסח נמצא בלי חג מצות, הוא פרשת ‘פסח מדבר’, שממנה גם ‘פסח שני’ (במדבר ט’, א’-י”ד). לא רק ש’פסח שני’ איננו נסמך לחג מצות, כמובן, אלא שגם הפסח שעשו בני ישראל במדבר בחודש הראשון לא נסמך לחג מצות. חג מצות לא נזכר שם כלל!
מסתבר, לדעתי, שחג המצות נהג לראשונה ב”חֹדש האביב” (דברים ט”ז, א’) של ארץ ישראל. נכון הדבר, שלדורות נקבע בהלכת חז”ל, שמצוות החגים חלות בכל מקום, ואינן תלויות בארץ (=בחקלאות). בכל אופן, העלייה לרגל שהיא, בלשון התורה, עיקרם של “שלֹש רגלים תָחֹג לי בשנה” (שמות כ”ג, י”ד), בוודאי לא נהגה אלא בארץ, ובמקום שעם ישראל יכול לעלות אליו לרגל דווקא……
אולם, אם נקרא את הפרק כולו בלי הפסוקים של חג המצות (שמות י”ב, ט”ו-כ’), נגלה שהפרשיה עוסקת רק בפסח: רובה בפסח מצרים וישנם גם שני פסוקים לפסח דורות. לעומת זאת, חג המצות נזכר רק בציווי. משה לא הזכיר דבר ממנו בדבריו אל זקני ישראל. גם כאשר הזכיר פסח לדורות, הוא לא הזכיר את שבעת ימי חג המצות עמו.
גם בסוף הפרשה נזכרות רק הלכות הפסח: “זאת חֻקַּת הפסח”. לעומת זאת, ההלכה של שבעת ימי חג המצות לא נזכרת. פסח הוא השולט בפרק כולו, מלבד הפסוקים המכוונים לדורות, דבר המעורר תמיהה גדולה.
האם נצטוו משה ואהרן בארץ מצרים, עוד לפני היציאה, גם על חג המצות לזיכרון היציאה? אם כן, מדוע לא אמרו דבר על כך לזקני ישראל? מדוע לא נזכרו הלכות חג המצות יחד עם “חֻקַּת הפסח”?
אם, לעומת זאת, לא נצטוו משה ואהרן בארץ מצרים אלא על פסח מצרים ופסח דורות, מדוע נכתבו פסוקי חג המצות כהמשך הציווי על הפסח וכחלק ממנו?…
אותה תופעה של הצמדת שני החגים, ניכרת גם בפסוקים הבאים:
“ושמרתם את המצות (=בחג המצות), כי בעצם היום הזה (=יום הפסח המתחבר עם חג המצות) הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים, ושמרתם את היום הזה (=יום הפסח) לדֹרֹתיכם חֻקַּת עולם; בראשון (=בחודש הראשון) בארבעה עשר יום לחֹדש בערב תאכלו מצות (=של פסח ושל חג המצות יחד), עד יום האחד ועשרים לחדש בערב (=סוף שבעת הימים של חג המצות) – שבעת ימים (=של חג המצות) שׂאֹר לא יִמָּצֵא בבתיכם… כל מחמצת לא תאכלו (=בחג המצות), בכל מושבֹתיכם תאכלו מצות”      (שם, י”ז-כ’)
המפגש והחפיפה החלקית בין “היום הזה“-‘יום הפסח’, לבין שבעת ימי חג המצות, הוא שמחייב ניסוחים מוזרים וחריגים. דוגמה לכך הוא הביטוי “בארבעה עשר לחֹדש בערב…”, שאיננו אלא ליל חמישה עשר, הלילה הראשון של חג המצות. מדוע קוראת לו התורה ‘ארבעה עשר בערב’?!
אלא, ש”הלילה הזה” של יציאת מצרים שייך באמת לשני החגים. הוא גם הלילה של הפסח, לאכילתו ולזיכרון ההצלה הפסחית-הפלאית במצרים לפני היציאה, והוא
אלא, ש”הלילה הזה” של יציאת מצרים שייך באמת לשני החגים. הוא גם הלילה של הפסח, לאכילתו ולזיכרון ההצלה הפסחית-הפלאית במצרים לפני היציאה, והוא גם הלילה הראשון של חג המצות לזיכרון היציאה עצמה…. (ע”כ. מומלץ, קראתי מספר פעמים והתקשיתי בהבנה)
עד מתי יהיה זה לנו למוקש
יפה. כל פעם שעבדי פרעה ראו את משה ואהרן יוצאים, המצרים חטפו מכה, כל מכה שונה מחברתה. כמה מכות היו טורדניות, עם השפעות פסיכולוגיות יותר מנזק חומרי. כמה מכות גרמו לנזקים דולים, וכנראה כמה מכות גרמו למותם של אנשים. כך שכל הופעת משה נראת כהפעלת מוקש עם מרעום קצר ונזק גדול.
מתוך

….

מעניינים דבריו של אור החיים: לדעתו, הייתה מחלוקת בין פרעה ובין עבדיו: פרעה היה סבור: שמשה מערים עליו באומרו: “יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ..” [שמות ג,י”ח]
כוונת משה לנוס ממצרים יחד עם כל עם ישראל ולהוציאם לחלוטין, אך לעומתו דעת עבדיו הייתה הפוכה, הם סברו: שמא משה באמת ובתמים משתוקק ללכת במדבר עם עמו דרך שלושה ימים – ולשוב חזרה למצרים היות ואין כביכול לאלוקים די כוח להוציאם לגמרי ממצרים, זוהי כפירה בה’, לכן אמרו לפרעה:עַד-מָתַי יִהְיֶה…”
הם הציעו לפרעה לשלח את  האנשים מהטעם: “הֲטֶרֶם תֵּדַע, כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם”? שהרי עד כה היו כבר שבע מכות במצרים ועכשיו צפויה  המכה השמינית- שהיא  מכת הארבה, לכן העבדים צדדו בסברה שהאמת שאין ה’ מעוניין להוציא את בני ישראל לגמרי ממצרים ,אלא שילכו דרך שלושה ימים במדבר ואז ישובו חזרה למצרים ועל זה פרעה לא השיב לעבדיו, אלא קרא למשה ואהרון ושאל מי ההולכים והם השיבו לו: “בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ..”          פרעה הסכים שרק הגברים יצאו- כי הוא חלק על עבדיו והיה סבור שמשה ואהרון רוצים להערים עליו.
רש”ר- [הרב שמעון רפאל הירש ] שואל: כיצד יכלו עבדי פרעה להתייחס אל משה כ:”מוקש”- בזמן  שהוא דיבר ביושר ובגילוי לב?
כנראה שהבעיה הייתה בשיטת- אופן המכות, אילו היה ה’ מביא מכה אחת ארוכה עד שהמצרים ישברו ואז פרעה היה משלח את בני ישראל מעבדות לחירות מוקדם יותר- הדבר היה בהחלט מועיל. אך הבעיה שכל מכה- הייתה חלקית בלבד, ונפסקה- ברגע שפרעה התחנן לקיצורה -דבר שהביא למכה חדשה שנועדה לכך שכח ה’ ילך ויגבר ,מנוקדת המבט המצרית, “התעללות” זו – ההפסקות בין חלקי המכות גרמו לכך שפרעה שוב  ושוב – הכביד את ליבו  מחדש, “הכבדת הלב” של פרעה אפשר לכנותה – אך ורק כ”מוקש”. (ע”כ)
החודש הזה לכם…
פסוק זה הוא מפתח לכל המצוות שקשורות ללוח. מתוך
 
“תקציר: המצווה הראשונה שנצטוו ישראל היא “קידוש החודש” יש לברר מה הן סגולותיה של מצווה זו אם נבחרה לפתוח בשמירת ולימוד תרי”ג המצוות, אזי לא ללמד רק על עצמה היא באה אלא גם ללמד על הכלל כולו. עיון בתכונות המצווה מלמד כי דרושים שבעה תנאים לקיומו שהם גם כללים לכל התורה כולה. …
א. המצווה ניתנה לכלל ולא ליחידים
אי אפשר לקיים מצוות קידוש החודש ושאר החיובים הנובעים ממנו שהם קורבנות החודש, שחיטת קרבן הפסח, צום הכיפורים וכל המועדים כרצון איש ואיש. במצוות אלו לא נוכל לקבוע מנהג בני אשכנז או מנהג בני ספרד כי תורה אחת היא לנו. במרוד ירבעם בן נבט במלכות בית דוד, בדה חג מלבו בחודש השמיני כדי לזרוע פרוד בישראל ועל ידי כן מרד גם בה’, וזה ראשית צעדו להיות חוטא ומחטיא (מלכים א’ י”ב)….
“וטעם החודש הזה לכם ראש חודשים, שימנו אותו ישראל חודש ראשון, וממנו ימנו כל החודשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חודש כדי שיהיה זה זיכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החודשים יהיה הנס נזכר… כך הזכירה ביציאת מצרים… שאין המניין הזה לשנה, שהרי תחילת שנותנו מתשרי… אם כן כשנקרא לחודש ניסן ראשון ולתשרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה וזה טעם ראשון הוא לכם שאיננו ראשון בשנה אבל הוא ראשון לכם. עיי”ש בהמשך דבריו.
ו. זכר ליציאת מצרים

כתב הרמב”ן בפירושו:

על רבים מן מצוות התורה נזכיר יציאת מצרים. לא רק על המועדים שלזכר הגאולה נקבעו, אלא גם השבת, ציצית, תפילין, אונאת המשקלות, ריבית, ואכילת שרצים (עיין בבא מציעא ס”א:) נזכיר יציאת מצרים.

ז. עיקר קיום המצוות בארץ ישראל

חז”ל למדו מהפסוק “כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים”(ישעיה ב’ ג’) שלכתחילה יש לקדש החודש בארץ ישראל (ברכות ס”ג)

הרמב”ם יזכיר הלכה זו מספר פעמים בהלכות קידוש החודש (פרק א’ ח’, ה’ א’, ה’ י”ג, י”ח ט”ז)

ומתוך

על הפסוק “החֹדש הזה לכם ראש חֳדשים, ראשון הוא לכם לחָדשי השנה” (שמ’ יב:ב), נבנו תילי תילים של מדרשים והלכות הנוגעים לענייני הזמן: עיבור שנים וחודשים, הסמכות המופלגת שהוענקה לבית הדין באשר לקביעת ראשי חודשים, חגים ומועדים ועניינים הלכתיים נוספים רבים. להלן ברצוני לדון בפן אחר לגמרי.

רש”י מפרש בתחילת ספר בראשית (א:א):

א”ר יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ’החֹדש הזה לכם’ (שמ’ יב:ב) שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל ומה טעם פתח בבראשית? משום ‘כֹח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוֹיִם’ (תה’ קיא:ו)..

מכאן שאילולא הטעם המועלה בהמשך תשובת רש”י, הייתה התורה נפתחת במצוות קידוש החודש, שהיא “מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל”. ויש לתמוה על כך, כי כשבוחנים את יסודות הדת והאמונה הישראלים, אליבא דרמב”ם, ר”י אלבו, וקובעי עיקרים אחרים, עניין הזמנים אינו מופיע בהם כאחד מעיקרי האמונה. ניתן היה לצפות, אפוא, כי המצווה הראשונה תהא בעניין אמונה בא-ל אחד, או קידוש השם, או “אנכי ה’ א-לֹהיך” וכד’, ולא “החֹדש הזה לכם”. מדוע, אם כן, בחרה התורה לפתוח את החלק האופרטיבי שבה, קרי המצוות, דווקא במצווה זו?  ….

בסיס התשובה לכל השאלות והתמיהות שהועלו לעיל נמצא במדרש הבא (שמות רבה, פרשת בא ט”ו, כו):

דבר אחר ‘החֹדש הזה לכם’ הדא הוא דכתיב: ‘יפרח בימיו צדיק ורֹב שלום עד בלי ירח’ (תה’ עב:ז), עד שלא הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים, ברמז הודיע להם שאין המלכות באה להם עד שלושים דור, שנאמר ‘החֹדש הזה לכם ראש חדשים’, החודש שלושים יום ומלכות שלכם שלושים דור. הלבנה בראשון של ניסן מתחלת להאיר וכל שהיא הולכת ומאירה עד חמשה עשר ימים ודיסקוס שלה מתמלא, ומחמישה עשר עד שלושים אור שלה חסר, בשלושים אינה נראית. כך ישראל: חמשה עשר דור מן אברהם ועד שלמה. אברהם התחיל להאיר שנאמר   ‘מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו’ (יש’ מא:ב). בא יצחק אף הוא האיר שנאמר ‘אור זרֻע לצדיק’ (תה’ צז:יא). בא יעקב והוסיף אור שנאמר ‘והיה אור ישראל לאש’ (יש’ י:יז). ואחר כך יהודה, פרץ, חצרון, רם, עמינדב, נחשון, שלמון, בעז, עובד, ישי, דוד. כיוון שבא שלמה נתמלא דיסקוס של לבנה שנאמר: ‘וישב שלמה על כסא ה’ למלך’ (דבהי”א כט:כג)… ובשלמה כתיב: ‘אין שטן ואין פגע רע’ (מל”א ה:יח). הקדוש ברוך הוא עשה ששה רקיעים ובשביעי יושב, ובכסאו של שלמה כתיב שש מעלות לכסא ויושב במעלה השביעית, הרי נתמלא דיסקוס של לבנה. ומשם התחילו המלכים פוחתין והולכין ובן שלמה רחבעם, ובן רחבעם אביה ובנו אסא, יהושפט, יהורם, אחזיהו, יואש, אמציהו, עוזיה, יותם, אחז, יחזקיה, מנשה, אמון, יאשיהו, יהויקים. כיוון שבא צדקיהו דכתיב: ‘ואת עיני צדקיהו עוֵר’ (מל”ב כה:ז), חסר אורה של לבנה … עד שאיבד צדקיהו את עיניו וחרב בית המקדש שנאמר ‘ורֹב שלום עד בלי ירח’ (תה’ עב:ז). עד שלושים דור שהיה לישראל מן המלכות.  (ע”כ)

 
ועיון עמוק בפסוק ניתן ב –
(לא אצטט מומלץ לאלה שרוצים/ות לרדת לעומקו של הנשא)
 
וכנ”ל גם 
(מומלץ. לא אצטט)
ולמעוניינים/ות במעדן אפיקורסי על הנושאים “בא אל פרעה” ומכת חושךץ ניתן לעיין ב –
מספיק ודי, אסיים בחלק מפסוק
בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובנותינו…. נלך כי חג ה’ לנו
ושנזכה לחגיגות ושמחות רבות עמו”ש
שבת שלום
שבוע טוב
להת

Leave a Reply