–
From:
Date: 2018-01-28 2:52 GMT+11:00
Subject: ויהי בשלח….ויהי הענן והחושך,,,ויהי באשמורת הבוקר… ויהי ביום השישי….השביעי
To:
עיונים קודמים
בשלח – תשע”ד –
בשלח – תשע”ה –
(על – ולא נחם, ויהי הענן והחושך, וישם את הים לחרבה, קריעת הים, ויסע משה, בתופים ובמחולות, ויורהו עץ)
בשלח – תשע”ו ב –
(על – המילה “בשלח”, מבנה השירה, עמוד האש ועמוד הענן, תלונות, מים מרים והעץ, ושם ניסהו)
בשלח – תשע”ז ב-
(על: 72, צעקות – תלונות ומטה, למען אנסנו הילך בתורתי, ויקראו בנ”י את שמו מן, ולא נחם א-להים…., על נסיונות, .., אל יצא איש ממקומו ביום השביעי,
פסוקים מההפטרה
:25 מַ֥יִם שָׁאַ֖ל חָלָ֣ב נָתָ֑נָה בְּסֵ֥פֶל אַדִּירִ֖ים הִקְרִ֥יבָה חֶמְאָֽה׃
יָדָהּ֙ לַיָּתֵ֣ד תִּשְׁלַ֔חְנָה וִֽימִינָ֖הּ לְהַלְמ֣וּת עֲמֵלִ֑ים וְהָלְמָ֤ה סִֽיסְרָא֙ מָחֲקָ֣ה רֹאשׁ֔וֹ וּמָחֲצָ֥ה וְחָלְפָ֖ה רַקָּתֽוֹ׃
31 כֵּ֠ן יֹאבְד֤וּ כָל־אוֹיְבֶ֙יךָ֙ יְהוָ֔ה וְאֹ֣הֲבָ֔יו כְּצֵ֥את הַשֶּׁ֖מֶשׁ בִּגְבֻרָת֑וֹ וַתִּשְׁקֹ֥ט הָאָ֖רֶץ אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה׃
חידון השבוע
1. כמה פעמים בפרשתנו בני ישראל התלוננו, וכמה פעמים התלונה כללה “בקשה למות”?
2. כמה פעמים ומתי משה צעק?
3 לכמה סעודות הספיק הבצק (והמשארות) שהוציאו ממצריים?
4. כמה פעולות פעל ה’ ישירות בפרשתנו?
הקדמה כללית
תפקודו של ה’/א-להים (א-ל שדי, ++) בחיי בני ישראל הולך ומתרחב.
בשתי הפרשות הראשונות א-להים ו/או ה’ (או צירוף שני השמות – הוא אוניברסלי. ה’ מעורב באירועים העיקריים בעולם, החל מבריאתו, השמדת החיים על פני האדמה, יצירת הקשת(???) ובלבול השפות. עדיין אין “יהודים”)
מעניין איך נח ידע מי (או מה) אומר לו לבנות תיבה?
כך גם אברם “ויאמר ה’ את אברם לך לך …” – איך אברם ידע מה זה הקול המסתורי, וכאן בעצם התחלת “היהדות”
מהפרשה שלישית – לך לך, ה’ (שוב מפעם לפעם, בשם האחר א-להים) מתרכז בהכוונת משפחה אחת, סבא, בנו ונכדו, (כולל רבקה) לקראת ייעוד שעדיין לא ברור. פעמים בודדות ה’ יוצר קשר עם אישיות שאינה שייכת למשפחה (כולל הגר), על מנת להגן על בן המשפחה. מעניין שה’ לא יוצר קשר ם אף אחד מ 12 בני יעקב ובכלל נעלם או יותר נכון נאלם לו לתקופה של 200 שנה..
ואז לפתע הוא מתגלה לאיזה רועה צאן בשם משה ומדבר איתו מתוך סנה בוער, וההתערבות שלף של ה’ בחיי האומה האתנית של בני ישראל הולכת ומתעצמת. ושוב מעניין, ה’ בזמנו הופיע לפרעה ואחר כך לאבימלך להגן על שרה ורבקה בהתאם למה ב’ לא הופיע לפרעה של ספר שמות? למה להזיק ולהרוג? למה להשתמש במקל ולא בגזר? הופעה אחת של ה’ לפרעה ובני ישראל משולחים ללא צורך ב -10 מכות? מציאת מכרה זהב (היום נפט באדמה) פוטרת את הבעייה הפיננסית של הקמת המשכן, ללא צורך בניצול מצריים.
האם א-להים באמת כתב ו/או הכתיב את התורה כמות שהיא? האם א-להים חייב בפרסומת מתמידה?
עורך התורה – ממש גאון. הכניס את קיום ה’ (א-להים) דרך הדלת האחורית ומאז הוט ישנו ומפעם לפעם הוא מתגלה ליצורי אנוש וכולם, (פרט לבלעם) מצאצאי אבותינו, החל מההופעה המרשימה בסנה, הר סיני, ו”הופעות” רבות למשה במשך 40 שנה במדבר. ובנ”י מונחים בדרכם במדבר מחנייה לחנייה באמצעות שליח ה’ = עמוד ענן, ככל הנראה בהדרכת משה שאיכשהו יודע את הכיוון, (ולטענתו) מודרך ישירות מה’ (כמה פעמים ה’ דיבר עם משה או אמר למשה – בתורה?)
האם יש לרבנו גוגל את התשובה מוכנה?
ואכן מתוך
”
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה’ לֵאמֹר. (במדבר כ”ז, ט”ו)
בכל התורה כתוב קע”ה פעמים “וידבר ה’ אל משה לאמר”, וכאן זו הפעם היחידה בתורה שנאמר “וידבר משה אל ה’ לאמר”.
(ואם כבר) …
ואנו רואים שה’ קיים את בקשתו של משה ודיבר אל יהושע רק באמירה, שבכל ספר יהושע כתוב “ויאמר ה’ אל יהושע” [י”א פעמים], ולא נאמר “וידבר ה’ אל יהושע”, רק בפעם אחת נאמר “וידבר ה’ אל יהושע”, בפרשת רוצחין (יהושע פרק כ’) שזה לשון קשה, ואחז”ל על זה שנאמר שם לשון עזה משום שהוא דבר תורה. (ע”כ)
ומבט “אובייקטיבי” של קורא “אובייקטיב” על אירועי חומש שמות ואחרים, מובא ב –
https://www.hayadan.org.il/egypt-exsodus-061104
(לא אצטט, קטע יובא להלן)
פסוקי השבוע
וה’ הולך
ויולך ה’
ויושע ה’
ויורהו ה’
ערב שבת שלום
פתיחה
להזכירנו – היכן אנחנו – זמן ומקום – בתחילת הפרשה?
הזמן ברור, עברו כנראה יומיים שלושה אחרי שילוח בנ”י מארץ גושן = רעמסס
ומסתבר שהמיקום אינו ברור עד ליציאה ממצריים (החל מפרשת לך לך) המיקום הגיאוגרפי של האירועים היה פחות או יותר ברור. כנען, חברון, באר שבע, מצריים (כנראה מצריים של ימינו) ארץ גושן (קצת לא ברור היכן זה). והנה בפרשתנו , יותר נכון בפרשת בא מצויין מיקום. וכיוון “ויסעו בנ”י מרעמסס סוכותה” היכן זה סוכות, היכן זה רעמסס? וחזרה לפרשתנו —
ראשית – בניגטד להגיון רגיל, א-להים מתערב (משנה את הנחיית ה GPS) “ולא נחם א-להים דרך ארץ פלישתים”, (כנראה יש עבודות בדרך, או שטפונות והדרך חסומה) ובמקום הדרך הקצרה —
“ויסעו מסוכות ויחנו באיתם בקצה המדבר”, “וה’ הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך”
וזו אולי לא הדרך הנכונה או אולי איתם הוא לא המקום הכי בטוח לחנות בו ואז ציווי (GPS) —
“דבר אל בנ”י וישובו ויחנו לפני פי החירות בין מגדול ובין הים לפני בעל צפון נכחו תחנו על הים” מיקום מדוייק ביותר. אבל כיום (ואולי אף פעם לא היה) המיקום ידוע.
מה שכן ניתן להבין שזה אי-שם בין מצריים למדבר. וכבר היה מי שטען ואזכיר שוב את הקישור
שארץ גושן הייתה אי שם בסביבות עזה -אל ערשי, ומיקום מצריים התנ”כי הוא כל החלק הדרומי של ארץ כנען.
ואחזור לזה שנית להלן
פרשת בשלח היא פרשת מעבר, המעבר מאומה לעם.לא ידוע איך חיו בני ישראל במצריים. יש לשער שהיו פחות או יור מאורנים במשפחות שלחר מכן הפכו לשבטים. איזה מסורות או מנהגים מיוחדים הם קיימו? כנראה שלא. התורה עוד לא ניתנה. אבל לפי המקרא הייתה להם מצווה אחת “ברית המילה” ומסורת אחת “אי אכילת גיד הנשה”.
הם רק עברו את ים סו ושרו ורקדו וחגגו את עצמעותם וכבר בעיות מצד אחד ומצוות מצד שני. אין אוכל ומים, ויש מצוות שבת (ועוד) והם נכנסים לתקופת מבחן, “שם שם לו חוק טמשפט ושם נסהו”
אספקת אוכל ומים לבני ישראל במדבר, היא בעייה מענינת. הם יצאו ממצריים עם “מקנה כבד” אז היה צריך להיות להם בשר וחלב. Vמצווה ,הסתומה” לא תבשל גדי בחלב “ל צרוייה”} עוד לא ניתנה) הם צריכים מים למקנה אבל זה לא מוזכר. אשאיר את הבעייה הזו פתוחה..
מתך
https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/01/07_beshalach/1.html
“
נסים כאבני-יסוד להיסטוריה של עם
פרשת בשלח מתארת את פרק הזמן בתולדות עם ישראל שלמן יציאת מצרים ועד למעמד
הר-סיני; למן שלב השיחרור משיעבוד ועד לשלב היווצרותה של חברת עבדים כעם בעל חוקה
ויישות לאומית משלו. לפי המסורת חלפו שבעה שבועות בין שני האירועים, והם שבעת
השבועות שבין פסח )י”ד בניסן( לשבועות )ו’ בסיון(. בפרק זמן קצר זה ידע העם
שאך-זה-נולד שתי מלחמות קשות. האחת – המלחמה בפרעה, שלא השלים עם שיחרור עם העבדים
ויציאתו מרשותו, והשניה – המלחמה בעמלק. משתי המלחמות הללו יצא העם וידו על
העליונה. ואולם, כמה וכמה הבדלים יש בתיאור שתי מלחמות אלה: הראשונה – המלחמה
בפרעה וצבא מצרים – מתוארת בפרשה שלנו כמלחמה שכולה נס: אלוהים הוא שנלחם למען עמו
– “ה’ ילחם לכם ואתם תחרישון” )י”ד / 14(, ואילו השניה – המלחמה בעמלקי – היא
מלחמתו הראשונה, למעשה, של העם עצמו, כנאמר בפי משה ליהושע: “בחר לנו אנשים וצא
הילחם בעמלק” )י”ז / 9(. כפועל יוצא מהבדל זה שבין שתי המלחמות עולה הבדל נוסף
ביניהן: הראשון – כולו מעשה נסים: “ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו,
ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה. ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבואו אחריהם
ואיכבדה בפרעה ובכל חילו, ברכבו ובפרשיו” )י”ד / 17-16(. השני – מלחמה מרה וקשה,
מן הסתם, שפרטיה אמנם אינם מתוארים כאן, אבל מסיומם של הדברים – קללת נצח לעמלק –
ניתן להבין כי היתה זו מלחמה כואבת. המשותף לשתי המלחמות הוא מעורבותו של משה
כמתווך בין אלוהים לעמו: הניצחון על פרעה הושג, אמנם, בדרך נס, אבל משה היה זה
שנצטווה להרים את מטהו ולנטות את ידו על הים עד שייבקע, ובמלחמת עמלק נצטווה משה
להרים את שתי ידיו, ובכך להשפיע על מהלך הקרב: “והיה כאשר ירים משה את ידו וגבר
ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק” )י”ז / 11(.
הפרשה בפני עצמה מאוד מעניינתומדליקה את הדמיון. וכמובן רוב חז”לינו והרבה מח-נ”י מתעכבים על הנושא המיוחד “בקיעת ים סוף – לפני ואחרי. וכמובן שהמסורתיים נוקטים עמדה די אחידה. הכל – כולל הבעיות והצרות המיחד נעשו בכוונה תחילה על ידי בורא עולםף ובעיק לחנך את האדם לקיום מצוות וליראת ה’.
ניתן לצפות במספר הרצאות ואחת מהן ע”י מרצה (צ קמוצה) ב –
ואפשר גם לצפות ב –
(מעניין)
ולמעוניינים/ות באוסף פרשנויות ראשונים על פרשתנו, ניתן לעיין ב –
http://www.toratemetfreeware.com/online/f_01425_part_4.html
(לא אצטט)
וסיכום מילולי של הפרשה ניתן ב –
http://he.chabad.org/parshah/article_cdo/aid/470950
(לא אצטט)
ונושאי הפרשה הם: —
— המסעות הראשוניפ של בני ישראל עד שהם חונים על יד הים
— המצרים רודפים ובני ישראל פוחדים ומתלוננים
— ה’ עוזר ומדריך את משה איך לבקוע את הים
— בקיעת הים, מעבר בנ”י, וטביעת המצרים
— שירת הים
— המשך המסע
— שש תלונות בני ישראל על מחסור במזון ומים והפתרונות לאספקת מזון ומי שתייה
— ירידת המן וליקוטו
— מצוות שבת
— מלחמת עמלק ברפידים
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
1. ולא נחם א-להים… וה’ הולך לפניהם
א-להים הינחה וה’ הוליך –
בפרשת שמות “ויזעקו (בני ישראל),,,, אל הא-להים, וישמע א-להים….”
התגלות ה’ למשה הייתה “וירא ה’ כי סר לראות ויקרא אליו א-להים מתוך הסנה…” ואחרי נאום ארוך שוב משתנה “הדובר”, “ויאמר א-להים אל משה, כה תאמר אל בני ישראל ה’ א-להי אבותיכם… שלחני…”.
ופרשת וארא מתחילה “וידבר א-להים אל משה… אבל מייד אחרי נאום א-להים הקצר שוב כל ההכנות וההקדמות למכות תוכננו והודרכו על ידי ה’
וכל המכות במצריים הונחתו על ידי ה’, כל ההכנות של בני ישראל לקראת “שילוחם” ממצריים תודרכו כל ידי ה’, ואו טו טו איך שבנ”י יוצאים יש הפרעה קלה, מתערב א-להים, ומסיבות קצת מיסתוריות (או אולי היסטריות) משנה כיוון, ושוב ה’ לוקח את הפיקוד ומנחה את הדרך.
וכמובן שאין ברירה, לכן ביו”כ זועקים 7 פעמים ה’ הוא הא-להים”, ח”ו שלא נטעה לומר “שתי רשויות הן”)
2. פי החירות… מגדול… בעל צפון
היכן זה?
מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/פי_החירות
…..
פִּי הַחִירֹת – התחנה השלישית של בני ישראל בדרכם מארץ מצרים לארץ כנען. לפי התורה, המקום נמצא “בין מיגדול ובין הים לפני בעל צפון”[1], ופירוש השם הוא “בפתח מקום הנקרא חירות”[2].
המקום מזוהה עם תעלת מים שהמצרים חפרו זמן רב לפני יציאת בני-ישראל ממצרים, תעלה זו שימשה בתור גבול ונקראה במצרית “המים המפרידים”[3].
על פשר השם הזה כתבו במכילתא “מה חירות הללו לא היו משופעות אלא גדודיות ולא היו תרוטות אלא מוקפות, ולא היו עגולות אלא מרובעות, ולא היו מעשה אלא מעשה שמים, ועיניים היו להם לפתחם כמן זכר וכמן נקבה” אלו מן בורות עם פתחים מרובעים ומאוזנים, שנעשו על ידי שמים, והיו להם שני פתחים כמו זכר ונקבה.
בתרגום השבעים ליוונית פירשו פי החירות = רינוקורורה. רינו = אף, קורורה = כרות. כנראה הבינו החכמים שפי = אף והחירות = כרות. ולכן תרגמו כך ליוונית.
בתרגום רבי סעדיה גאון הוא מפרש פי החירות = אל עריש. היום רינוקורורה מזוהה עם אל עריש.
במצרית עתיקה פי = בית וחירה = אובליסק, מכאן שפי החירות = בית האובליסקים. המחצבה שממנה חצבו את האובליסקים במצרי (ע”כ)
ומתוך (אנציקלופדיה מקראית ) ב –
http://www.kotar.co.il/KotarApp/Index/Chapter.aspx?nBookID=96099491&nTocEntryID=96108311
– אחת מתחנות בני ישראל בצאתם ממצרים’ בין מגדול ( ע”ע ) ובעל צפון ( ,-ע”ע שמי יד’ב’ט ; במי לג’ז ח . ( השבעים לשמי יד’ט תרגמו : , d 7 tevavxi xfjq inavXeaK , המשקף נוסח כגון החצרות’ ובבמי לג’ז’ תרגמו : , ini aiona ‘EipcoS ומכאן שהבינו פי מלשון פה . אף שפי החירות שכנה בסמוך לבעל צפון ( ע”ע ) אין שום אפשרות לקבוע את מקומה . גם לא הוברר איזה שם מצרי משתקף בצירוף פי החירת . אין ספק שהכוונה לשם גיאוגרפי המורכב מן היסוד המצרי פ ( ר ) = בית ( מקדש ‘ ( דוגמת השמות פיתום’ פי בסת . בשעתו ביקש נביל לזהות את םי החירת עם פ ( ר ) קרחת שהוזכרה באסטילה של תלמי פילדלפוס מתל מסחיוטה . ולדעתו הכוונה לסיראפיאום שלרגלי ג’בל מרים . ברם שם זה לא נמצא בשום תעודה קדומה . אולברייט סבר שפי החירת משקף את השם המצרי פ ( ר ) חרת’ היינו : בית חרת ( אלה שמית שנעבדה במצרים ‘ ( והציע לקבוע את פ ( ר ) חרת בסביבות אל קנטרה . אולברייט קיבל את דעתו של האופט’ שהשם פי החירת נתפרש כשם עברי בדרך של אטימולוגיה עממית’ פי התעלות ( אוגריתית חרת’ אכדית , khiritu תעלה . ( לדעת גרדינר אין פי החירת אלא שיבוש של פ ( ר ‘חתחר- ( (ע”כ)
ועוד קצת מתוך
http://www.tora.us.fm/tnk1/messages/kma_qjrim2_yciat_mcrym_2.html
…..
בני ישראל יצאו מרעמסס (= גושן / פילוסין, ליד הזרוע הפילוסית של הנילוס)
עד סוכות = אלעריש (ערש = סוכה), נחל אל עריש – הגבול בין כנען למצרים
משם שבו וחנו ב:
שמות יד2: “דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירת בין מגדל ובין הים לפני בעל צפן נכחו תחנו על הים”
מגדול = מגדולום מוזכרת אצל הרודוטוס באזור הגבול
בעל צפון = מונט (הר) קסיון / קסיוס, שם היה מקדש לזאוס – בעל צפון
ונתוח מפורט של בקיעת ים סוף ניתן ב –
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/hamaayan/kriat-2.htm
(מומלץ – המשך עיון מתוך המאמר להלן,)
רק אציג את המפה
.
3. וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצריים נוסע אחריהם וייראו מאוד… ויט משה את ידו על הים ויולך ה’ את הים….ויבקעו המים, ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה
רגע של פחד. בנ”י כ – 2 מליון גברים נשים וטף הולכים רגלית – אחרי עמוד ענן ועמוד אש, והם רואים (איך???) את המצרים נוסעים אחריהם והם – בני ישראל – מתחילים לפחד. האם הם שכחו איך בכורי מצריים מתו? ואולי הם אפילו לא ידעו כי היו עסוקים בקורבן פסח. אפיית המצות, ניצול מצריים, אריזה, מריחת דם על המשקוף ועוד. מכת בכורות התחילה בחצי הלילה, וגירוש בני ישראל היה די מיידי. יש לשער שלמרות שהם אכלו את הפסח (שה לבית אבות) בחיפזון עם “מותניכם חגורים נעליכם ברגליכם…” הם היו די מבוהלים להתחיל לזוז לכיוון לא ברור.
(כשהייתי ילד וקראצתי את הפרשה, וישבתי ליד השולחן בליל הסדר וכו’, הסיפור היה יפה, מרשים, משעשע ואולי גם אמיתי והגיוני. היום כשאני חושב על זה, קשה לי להאמין שקבוצה כה גדולה של אנשים, כ – 2 מליון התארגנה בצורה פחות או יותר מסודרת ליציאה. הייתי רוצה לראות שוב את הסרט 10 המכות. כשיהיה לי קצת זמן ואולי אי”ה בשנה הבאה שוב בפרשת בא, אדמיין לי – מה טאיך זה היה באותו הלילה)
אבל ברגע, אנחנו או טו טו מחוץ למצריים, צריך רק לעבור איזה ים :”קטן” ואין גשר או סירות למעבר. (מעניין שבירידה למצריים של אברהם ולאחר זמן של נכדו יעקב לעם משפחתו לא מוזכר שום מעבר של ים או נהר. במדרש אומנם, משהו נדרש על מעבר שרה בנהר)
אז מה “בדיוק” אירע שם על שפת הים, לפני הבקיעה? בני ישראל מפחדים מתלוננים וצועקים, משה לא מתיאש, מנסה לעודד את העם וה’ אומר למשה “מה תצעק אלי”. ה’ “משחק” או מושך בחוטים בשניים שלושה כיוונים, מחזק את לב פרעה לרדוף, נוזף במשה,מעודד את בני ישראל ללכת אל הים, ויש גם מלאך וענן ועוד. מתוך המקרא
כאוַֽיהֹוָ֡ה הֹלֵךְ֩ לִפְנֵיהֶ֨ם יוֹמָ֜ם בְּעַמּ֤וּד עָנָן֙ לַנְחֹתָ֣ם הַדֶּ֔רֶךְ וְלַ֛יְלָה בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לְהָאִ֣יר לָהֶ֑ם לָלֶ֖כֶת יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה:
כבלֹֽא־יָמִ֞ישׁ עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ יוֹמָ֔ם וְעַמּ֥וּד הָאֵ֖שׁ לָ֑יְלָה לִפְנֵ֖י הָעָֽם: …
ויִּשְׂאוּ֩ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־עֵֽינֵיהֶ֜ם וְהִנֵּ֥ה מִצְרַ֣יִם | נֹסֵ֣עַ אַֽחֲרֵיהֶ֗ם וַיִּֽירְאוּ֙ מְאֹ֔ד וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־יְהֹוָֽה:וַיִּשְׂאוּ֩ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־עֵֽינֵיהֶ֜ם וְהִנֵּ֥ה מִצְרַ֣יִם | נֹסֵ֣עַ
אַֽחֲרֵיהֶ֗ם וַיִּֽירְאוּ֙ מְאֹ֔ד וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־יְהֹוָֽה:….
יבהֲלֹא־זֶ֣ה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁר֩ דִּבַּ֨רְנוּ אֵלֶ֤יךָ בְמִצְרַ֨יִם֙ לֵאמֹ֔ר חֲדַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ וְנַֽעַבְדָ֣ה אֶת־מִצְרָ֑יִם כִּ֣י ט֥וֹב לָ֨נוּ֙ עֲבֹ֣ד אֶת־מִצְרַ֔יִם מִמֻּתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּֽר: …
ידיְהֹוָ֖ה יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּֽחֲרִשֽׁוּן:…
טווַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־משֶׁ֔ה מַה־תִּצְעַ֖ק אֵלָ֑י דַּבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְיִסָּֽעוּ:
טוַיִּסַּ֞ע מַלְאַ֣ךְ הָֽאֱלֹהִ֗ים הַֽהֹלֵךְ֙ לִפְנֵי֙ מַֽחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ מֵאַֽחֲרֵיהֶ֑ם וַיִּסַּ֞ע עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיַּֽעֲמֹ֖ד מֵאַֽחֲרֵיהֶֽם:
כוַיָּבֹ֞א בֵּ֣ין | מַֽחֲנֵ֣ה מִצְרַ֗יִם וּבֵין֙ מַֽחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְהִ֤י הֶֽעָנָן֙ וְהַח֔שֶׁךְ וַיָּ֖אֶר אֶת־הַלָּ֑יְלָה וְלֹֽא־קָרַ֥ב זֶ֛ה אֶל־זֶ֖ה כָּל־הַלָּֽיְלָה:
יופי של תאור, ממש מרשים בעוצמתו.
(אבל בקיצור,יש לנו פה בלגן כללי)
וכמובן שיש פרשנים ודרשנים ללא סוף,
והנה זה קרה – הנס הגדול? – סוףסוף = נס,?כנראה. כמו שכבר נחקר רבות 9 – 10 המכות לא היו כל כך נסים. (מה היא בעצם הגדרה של נס? “שמש בגבעון דום – זה נס. מגפה של האויב – זה אירוע טבעי) האם זה שהתיבש הים זה נס” או שהתיאור “והמים להם חומה מימינם ומשמאלם”
מה זה משנה העיקר שבני ישראל עברו והמצרים טבעו. שיהיה, ואשרי המאמין. אלא שיש לנו סיפור, יש לנו היסטוריה שאולי לא כולה פרי הדמיון
אז נעיין – בתהליך מעבר ים סוף יש מספר שלבים: —
— תחילת המסע המדברי לפני מעבר ים סוף
— רדיפת פרעה וחילו מול פחד וחרדה של העם הנרדף ותלונותיו
— הוראות ה’ למשה לבקיעת הים
— המעבר
— טביעת פרעה וחילו
– השמחה של אחרי המעבר בשירה ורקודים
השלב הראשון, – המסע בהדרכת עמוד אש ועמוד ענן,
מתוך
https://www.hayadan.org.il/egypt-exsodus-061104
עמוד הענן ועמוד האש ביציאה ממצרים
בשמות יג 20-22 אומר הכתוב: “ויסעו מסוכות ויחנו באיתם בקצה המדבר ויהוה הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד האש ולהאיר להם ללכת יומם ולילה לא ימוש עמוד הענן ועמוד האש לילה לפני העם”. על פי הכתוב המוני בית ישראל צעדו ללא הפסק .האם זה אפשרי בכלל? גם אם כך היה הדבר,זה אמור היה להיות בימים הראשונים ליציאה ממצרים,כדי לברוח כמה שיותר מהר על מנת שלא להיתפש על ידי הצבא המצרי שהחזיק חיל מצב לאורך הגבול.נוסף על כך,בשעת מנוסה קשה לשמור על הסדר בפרט
כאשר מדובר בהמונים.אי אפשר ללכת יומם ולילה ללא הפסק מכיון שבסופו של דבר יש לבצע חניות ביניים למנוחה ולצבירת כוח. מן הדין שההתקדמות תעשה בלילה או
בשעות הבוקר המוקדמות כאשר לא חם מדי.הצעידה תהיה נוחה יחסית.את זאת אפשר לעשות עם קבוצה קטנה של אנשים לא עם 2 מליון איש.קבוצה כה גדולה מטבע
הדברים תהיה חשופה להתקפות מהצדדים. אם נתייחס לאותו ענן שליווה את העם כאשר פרעה התקרב אליהם “ויסע מלאך אלוהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך
מאחוריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחוריהם, ויבוא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ויהי הענן והחושך ויאר את הלילה ולא קרב זה אל זה כל
הלילה”(שמות יד 19-20 ).לא כתוב שעמוד הענן היה מצידי מחנה ישראל.מה מנע את כוחו של פרעה לעקוף את עמוד הענן ולהתקיף מהצד? הכוח המצרי שהיו
בו 600 רכב יכול היה לבוא מצידי המחנה או להתפצל לכוחות קטנים ואז עמוד הענן היה צריך לנוע במהירות ממקום למקום על פי הצורך או להתפצל למספר עננים
לצורך זה. באפס זמן הוא לא יכול היה לעשות זאת שהרי כתוב במפורש:” ויסע הענן מפניהם ויעמוד מאחוריהם”. לעמוד הענן נדרש זמן כדי לעבור מצד אחד של המחנה
לצד השני .קל וחומר היה צריך להיות בצדדים כדי למנוע התקפות מצריות מכיוון זה. במקרה כזה היה עליו לצמצם את מרווחי הזמן שבין מעבר למעבר ולמנוע מבעוד מועד
התקפות של המצרים מהצד.(
ומתוך
https://www1.biu.ac.il/Parasha/Beshalach/Meir
….במילים אלה פותחת התורה את התיאור של אחד מרגעי המתח והפחד הגדולים בתולדות עם ישראל, המתבטאים בביטוי קצר: “וַיִּירְאוּ מְאֹד”.
לתחושת פחד זו מתלוות שתי התנהגויות: האחת “וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'”, והאחרת:
וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב
לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. (שם יא-יב)
על אודות הצעקה והיחס בינה ובין הדברים שנאמרו למשה מצינו שתי גישות: אחת רואה בה תפילה, למשל בתרגום המיוחס ליונתן – “וְצַלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ” – פעולה מתוך אמונה, והיא ניגוד
מוחלט לדברים שנאמרו למשה “הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים” וכו’ והמעידים על חוסר אמונה. גישה אחרת רואה בצעקה תרעומת על ה’, כפי שעולה מתרגומו של אונקלוס במקום: “וזעיקו בני ישראל קדם יי”,
ולפי דרך זו דברים אלה הם מעין הקדמה לתלונה אל משה המופיעה בפסוק הסמוך.
לאחר הצגת דברי העם אל משה מביאה התורה את תגובתו:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה’ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם: ה’ יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן. (שם, יג-יד)
קל לראות בדבריו אלה של משה ניסיון לעודד את רוחו של העם הירא, וקשה שלא לשים לב שהמילים שבהן חתם משה את דבריו, “וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן”, נאמרות בהנגדה לצעקה שיצאה מגרונו של העם.
לאחר דבריו אלה של משה איננו שומעים את תגובת העם ואיננו יודעים אם דבריו הרגיעו אותו או לא, אלא מיד מופיע דבר ה’ אל משה:
וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ: וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה: וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ
אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו. (שם, טו-יח)
דבריו של ה’ למשה כוללים כמה חלקים: הדרישה שמשה לא יצעק, ההוראה למשה שינחה את העם לנסוע, הנחיה למשה שיבקע את הים על ידי הרמת המטה ונטיית היד ותיאור מה שיקרה
למצרים בשלב זה.
החלק הראשון הכולל את המילים “מה תצעק אלָי” מעורר שתי שאלות: ראשית, כלל לא הוזכר שמשה צעק, ושנית – גם אם נצא מנקודת הנחה שמשה צעק (אף שלא מסופר לנו על כך),
הרי צעקה זו מפתיעה כיוון שבניגוד לעם משה ידע מראש על השתלשלות האירועים.
כמה דרכים הוצעו לפתרון קשיים אלה:
רש”י (יד:טו) דן בקושי הראשון בלבד ואומר שאף שלא נזכרה תפילה של משה במפורש הרי האמור עתה מלמד עליה: “למדנו שהיה משה עומד ומתפלל”.
אבן עזרא לעומתו מעלה בעקבות השאלה השנייה פירוש שלפיו הפנייה של ה’ על אודות הפסקת התפילה לא הייתה פנייה אישית אלא פנייה אליו כמייצג של העם:
מה תצעק י”א כי משה צועק אל השם. וזה איננו נכון כי כבר דבר לו ואכבדה בפרעה, רק נאמר אל משה שהוא כנגד כל ישראל בעבור שצעקו בני ישראל אל ה’.
רמב”ן הולך בדרכו של רש”י אך דן גם בקושי השני ומדייק ואומר:
היה משה צועק ומתפלל, והוא הנכון, כי לא ידע מה יעשה, ואף על פי שאמר לו השם ואכבדה בפרעה, הוא לא היה יודע איך יתנהג, כי הוא על שפת הים והשונא רודף ומשיג, והיה מתפלל
שיורנו ה’ דרך יבחר.
מכל מקום, אם פִּשרה של הצעקה הוא תפילה, הרי תגובתו של ה’ מפתיעה: וכי מה אמורים העם או משה לעשות בשעה שהם חשים מצוקה?
כמה פתרונות הוצעו לקושי זה:
אונקלוס בחר ככל הנראה בשל קושי זה לחרוג מהמשמעות הפשוטה של המילים ולתרגם “קבילית צלותך”. אין כאן ביקורת על התפילה אלא הודעה של ה’ שהתפילה התקבלה. ורש”י
פירש: “אמר לו הקדוש ברוך הוא לא עת עתה להאריך בתפלה שישראל נתונין בצרה”, ובדבריו ביקש ליצור איזון בין הצורך בתפילה ובין הצורך בפעולה ודייק וכתב: “לא עת עתה
וכבר עיינתי בנושא של שני העמודים לפני שנתיים
הלא זה הדבר אשר דיברנו… כי טוב לנו עבוד את מצרים
והנה שוב רעיון הפוך, מתוך
יציאת אמריקה הקדומה | מרדכי רוטנברג
…מתוך דבקות במסורת ה”שבעים פנים בתורה”, המחייבת לחשוף גם את גרסת ה”איפכא מסתברא” (קריאת טקסט נרטיבי המעלה פרשנות הפוכה למסורת הצגתו המקובלת), אני יוצא מנקודת ההנחה
שחיוב קריאת ההגדה בא להדגיש שההכרח להוציא את בני ישראל ממצרים לא היה בגין הסבל והעינויים הקשים מנשוא, אלא דווקא בגלל שהחיים במצרים היו מפתים וטובים מדי ומכיוון שהם הפנימו
את “מוסר העבדים” של אהבת השליטים.
בהעמדת האפשרות שייתכן שההכרח ביציאת מצרים נבע מסכנת ההתאהבות באמריקה הקדומה, אין אני בא להמעיט או לערער על עצם הצורך בגירוש הישראלים ביד חזקה מארץ זו. אדרבה,
ניתן לומר שסכנת ההתבוללות שריחפה מעל עם ישראל הייתה גדולה אף יותר מתוצאות הסבל הפיזי שנגרם להם בעטיה של העבדות. יציאת מצרים המתוארת בהגדת פסח הייתה יכולה להיכתב
כדרמה של הצלה משמד רוחני ובכל זאת בחרו מנסחי ההגדה לתאר את העבדות כשואה. השאלה היא מדוע.
כמענה לתהייה, נספק להלן סימוכין לתיאוריית “מצרים כאמריקה הקדומה” ולאחר מכן ננסה לענות על השאלה מדוע בחרו מנסחי ההגדה בגרסת הסבל הפיזי.
מתוך ארבע־עשרה התלונות של בני ישראל המגנים את היציאה ממצרים, תשע טרוניות מספקות נימוקים המפרטים למה בני ישראל מתגעגעים – הם מתרפקים על האוכל הטוב והזול שאכלו במצרים.
כתנא דמסייע לתיזת התאהבותם של בני ישראל במצרים כאמריקה של התקופה הקדומה, מעניין לצטט מספרו של רבי אליהו בן אמוזג, בן המאה התשע עשרה, שנחשב אז כ”אפלטון של יהדות
איטליה” (ראו “ישראל והאנושות”, מוסד הרב קוק, עמ’ 43):
אין ספק בדבר, שעול המצרים לא הכביד ביותר על העברים, ולא היו מוכרחים כתוצאה מזה לרחוש איבה לתרבותם, ואמנם לא פעם הקשו אבותינו את עורפם, מרדו ומיררו את חיי מצילם. והאם לא
הוכיחו בני ישראל את משה על פניו על חוף ים סוף: “מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים. הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר: חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבד את מצרים
ממתנו במדבר”. בני ישראל לא שנאו את העבדות והצטערו על שעזבו את ארץ העבדים, כי הלא שם מכל מקום לא חסר להם כלום: “ויאמרו אלהם בני ישראל: מי יתן מותנו ביד ה’ בארץ מצרים בשבתנו
על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע כי הוצאתם אתנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב”. …
האם סביר שבמשך מאתיים ועשר שנים בני ישראל, שבנו את פיתום ורעמסס, נשארו פועלים שחורים ולא הפכו לארכיטקטים, מנהלי עבודה וכיו”ב?
כלומר, בהחלט ייתכן שבתחילת העבדות, שהחלה בליבון לבנים, השעבוד הקשה הצדיק את זעקת הישראלים לנוכח “הלחץ אשר מצרים לחצים אותם” (שמות, ב, ט). אך אם מדובר על תקופה כה ארוכה,
אז חזקה עליהם שהם יצרו גם ארכיטקטים ומנהלים בכוח האינטליגנציה של “מצוינים שם” (ראו הגדת פסח) שהם התברכו בה. האם רק יוסף זכה לגנים של כלכלן ומתכנן מחסני חירום לאחסון תבואה?
(ע”כ. מומלץ)
מתוך
https://efratrotem.wordpress.com/tag/פי-החירת/
….
כוחו של יאוש
אחד המדרשים על הרגע הזה שלפני הכניסה לים מספר שהיו בישראל ארבע קבוצות, “אחת אומרת ניפול לים, ואחת אומרת נחזור למצרים, ואחת אומרת נעשה מלחמה, ואחת אומרת נצווח כנגדן….” (מכילתא דרשב”י, י”ד, י”ד), היה בלבול במחנה, יש שאמרו שיחזרו למצרים, אחרים הציעו צורות שונות של התנגדות, ואחד המחנות הציע ליפול לים. למעשה, סוג של ניפול לים, נטבע, ולא ניפול לידי המצרים.
במדרש על נחשון בן עמינדב במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח, מס’ דויהי, פרשה ה’, ד”ה “ויבואו בני”) כתוב כי באותו רגע שבו עמדו האנשים והתלבטו, “מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה קפץ נחשון בן עמינדב ונפל לגלי הים.” אם כך, כאן מתוארת קפיצה, אבל היא מובילה לנפילה לגלי הים. יכול להיות שנחשון לא היה הראשון לאמונה, אלא ראשון לאובדנה? הוא זה שנפל ראשון לגלי הים, מוכן לטבוע? זה משנה למדי את הסיפור על אותו הרגע. ומדגיש לנו כי דווקא מן הייאוש, נפתח הים.
נחשון מניע את הסיפור
בתלמוד הבבלי הסיפור של נחשון לא נגמר בנפילתו לתוך הים. וכך כתוב (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, לז, ע”א): “[…] והיה מהלך במים עד שהגיעו המים עד חוטמו, שנאמר “הושיעני אלוהים כי באו מים עד נפש” (תהילים ס”ט ב). באותה שעה היה משה מאריך בתפילה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: ידידי טובעים בים ואתה עומד ומרבה תפילה לפני? אמר לפניו: ריבונו של עולם ומה בידי לעשות? אמר לו: “דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך”.”
בתלמוד הבבלי סדר הדברים הוא שתחילה נפל נחשון אל הים, היה הולך בו עד שהגיעו המים לאפו, והוא לא יכול היה לנשום, ואז הגיבורים הראשיים של הסיפור במקרא מתעוררים ונכנסים לפעולה, תחילה אלוהים והוא מסב את תשומת לבו של משה. ואז ורק אז, מרים משה את מטהו, וניתן לעבור בו בחרבה.
המעורבות של נחשון, האקטיביות שלו, או הוויתור שלו, איך שתרצו לקרוא זאת, הכרחיים למעבר אל מעבר לסף החירות. אולי נחשון מייצג כאן רק חלק מהעם, אבל זהו החלק שרצה ליפול אל תוך הים.(ע”כ)
ושוב מתוך המאמר המחקרי לעיל ב –
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/hamaayan/kriat-2.htm
הקדמה
התוספות בערכין טו, א ד”ה כשם מבאר באריכות ובדיוק רב איך הגיעו למסקנה שבקריעת ים סוף לא עברו ישראל מעבר לעבר בים, אלא נכנסו רק “רצועה” אחת בים, בצורה של “חצי גורן עגולה”, ויצאו באותו צד שנכנסו. ……
אפשר לשאול: מאי נפקא מינה? מאי דהוה הוה! לשאלה זו יש תשובה כוללת: נפקא מינה לפרושי קראי. ויש בזה דבר עמוק: כשאנו לומדים תורה בזמננו, עלינו להשתדל להבין את הדברים בסיוע כל האמצעים העומדים לרשותנו – טבע, גיאוגרפיה, היסטוריה וכו’. אין לנו לבנות את פירושנו על שיטות שניתן לומר עליהן: והא קא חזינן דלאו הכי הוא1!
4. מרכבות פרעה וחילו
עיון מקיף בנושא של מרכבות פרעה ניתן ב –
http://www.e-mago.co.il/Editor/history-928.htm
(לא אצטט. מומלץ)
5. הוא אשר דיבר ה’ שבתון
מתי דיבר ואיפה?
פעם ראשונה מאז בריאת העולם, מופיעה מצוות שמירת שבת. יש להניח שאבותינו – לפני יציאת מצריים,לא שמרו שבת.(מעניין – למה ה’ לא ציווה את אברהם, יחד עם מצוות המילה, לשמור שבת) וכמובן שחז”ל יספרו קצת אחרת.
מתוך אוסף פסוקי התנ”ך,בהם מוזכרת השבת ומדרשי חז”ל עליהם, שמובא ב –
http://www.aspaklaria.info/300_SHIN/%D7%A9%D7%91%D7%AA.htm
מתוך מדרש רבה
דבר אחר מי הקדימני ואשלם, מדבר ביוסף שהוא הקדים ושימר את השבת עד שלא נתנה, (בראשית מ”ג) וטבוח טבח והכן, א”ר יוחנן ערב שבת היתה, ואין הכן אלא לשבת, שנאמר (שמות ט”ז) והיה ביום הששי והכינו וגו’, אמר הקב”ה, יוסף אתה שמרת את השבת עד שלא נתנה התורה, חייך שאני משלם לבן בנך שיהא מקריב קרבנו בשבת, מה שאין יחיד מקריב, ועלי לקבל קרבנו ברצון… (שם שם ט)
מתוך שוחר טוב
אמר ר’ יצחק (שמות ט”ז) ראו כי ה’ נתן לכם השבת, מהו ראו, אמר רבי יוסי מרגניתא דיהיבת לכון, אמר רבי יצחק כל עיסקא דשבתא כפול, עומר כפול, שני העומר לאחד, קרבנו כפול, (במדבר כ”ח) וביום השבת שני כבשים, עונשה כפול, (שמות ל”א) מחלליה מות יומת, שכרה כפול, (ישעיה נ”ח) וקראת לשבת עונג ולקדוש ה’ מכובד, אזהרותיה כפולות, שמור וזכור, מזמורו כפול, מזמור שיר ליום השבת.
ואבן עזרא
ומלת שבת קשה, כי איננה על משקל גנב, כי תי”ו שבת סימן לשון נקבה, והעד, “שבת היא לה'”. ומלת שבת שם דבר, כמו שביתה, וככה דקדוק המלה היתה ראויה להיות שבתת על משקל דלקת, וכאשר חסרו הת”ו האחת פתחו הבי”ת להורות על לשון נקבה, וככה מלת אחת. (שמות טז כג)
והספורנו
אכלוהו היום – לעתים מזומנים מזה היום, כי שבת היום לה’ – כי כל זה היום שבת לה’ ובכולו מותר לאכול את המן הנותר מערב שבת ולא יהיה מותר זה לאחר השבת. (שמות טז כה)
ראו – התבוננו כי ה’ נתן לכם השבת ואין זו מצוה בלבד, אבל היא מתנה שלא נתנה לזולתם, כאמרם ז”ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני חפץ ליתנה לישראל… (שם שם כט)
והמלב”ים
ראו – בעיניכם מענין המן ותדעו כי ה’ נתן לכם השבת – שהשבת היא מתנה גדולה מה’ שנתן לכם, היינו לצרככם ולתועלתכם, אם מצד שלא יהיה לכם שום הפסד על ידי שלא תוכלו ללקוט בו את המן, שהלא על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים, וזה ללמד שה’ מזמין הוצאת שבת ביחוד מלבד מזונותיו הקצובות לו לפי עבודתו, וגם שעוד תרויחו בזה במה שתשבו איש תחתיו ותוכלו לנוח יום אחד בשבוע. (שמות טז כא)(ע”כ)
ומתוך
http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=2&perek=16&mefaresh=orah_haim
{כב} ויגידו למשה וגו’. מכאן משמע שלא הודיעם קודם דבר ה’, וקשה איך יכבוש חס ושלום נבואתו, ולימדונו רבותינו (סנהדרין פ”ט.) דין נביא הכובש נבואתו וכו’ חס ושלום, ומה גם בהגדת מצוה לקיים ישראל רצון המלך, שיש בזה ב’ בחינות:
כובש נבואה,
ועקירת המצוה,
ואין לומר כי חס ושלום שכח מצות ה’ אם כן נחוש לו גם כן ששכח ממה שנצטוה ועדיין שכוח חס ושלום, ומה גם שלא היה לו לעכב זמן מה לישכח. ותכף ומיד היה לו להגיד נבואתו?
וגם קושיא לאלהינו למה לא הזכירו כשידע בו ששכח באותה שעה עצמה, היה לו להזכירו ולא היה מניחו שכוח עד ז’ ימים שהוזכר מעצמו?
אכן משה רבינו טעמו ונימוקו עמו, ובמתק לשונו השיב תשובה כראי מוצק (איוב לז) באומרו הוא אשר דבר ה’ שבתון שבת וגו’ כאן בנועם דבריו השמיט תיבת לאמר רמז כי לא דבר לו ה’ לאמר להם, ואשר על כן הדבר בבל תאמר, כמאמרם ז”ל (יומא ד’:) וכתבנוהו בפסוק (י”א) וידבר וגו’ שמעתי וגו’, וזה הוא טעמו שלא הודיעם קודם.
והעד הנאמן לדברי משה ה’ מעידו בנוסח הנבואה, כשאמר לו (פסוק ה’) והיה ביום הששי וגו’ תמצא שלא אמר לו ה’ שם דבר אל בני ישראל ולא תיבת לאמר, הרי סתם הדבר בפניו שאין לו שליחות במצוה זו לישראל, והוא שאמר הוא אחר מעשה שלקטו לחם משנה ובאו לפניו גילה להם הדבר ואמר להם שלא היה אצלו אלא בדרך סוד נמסרו לו הדברים ולא לאומרם.
ויש לנו לתת לב כפי זה מי התיר לו לאמר להם כל מצות האמורות בדבריו שלא נאמר לו דבר ולא לאמר?
ונראה כי נתחכם משה בחקירת חכם למה לא רצה ה’ שיאמר הדברים לישראל?
והשכיל כי טעמו הוא שחפץ ה’ לנטוע בהם נטע אמונת והצדקת מצות שבת, שתהיה קבלתה וידיעתה ממנו אל עליון, שלא על ידי שליח תחילה, אלא כשיצאו ללקוט כמנהגם, שיעור הרגיל ליומו וימודו, וימצאו פי שנים מהרגיל יום יום. יראו ראייה חושית ושכליית כי ה’ מצווה להם לבל יטרחו ביום שבת ומזמין להם מיום ששי צורך יום ז’ כדי שבזה תהיה מצוה זו אצלם מקובלת בתוספת קבלת הרצון, ומורא גדול מעבור עליה, לצד שמעלתה גדולה. וכמאמר ז”ל (שמות רבה פכ”ה) שקול שבת כנגד כל התורה כולה, ולזה לא צוה להם תחלה על השבת, משה, כדי שלא יכוונו להרבות בלקיטה וילקטו כמשפט יום יום ויעשה להם הנס למצוא בכפלים. אין זה אלא מעשה אלהים אשר ישיחם לשמור שבת.
ואם תאמר סוף כל סוף יצוה להם משה על השבת, ויאמר להם כי לא ילקטו אלא כשיעור זה הרגיל כדי להכיר הדבר, אין זה מהמוסר להבינם כי צריכין נם להצדיק דברי משה, לזה עשה ה’ דבר חכמה.
ועוד אם היה מקדים המצות על ידי משה עדיין יש מקום לטעות, על דרך מה שאמרו במנחות פרק רבי ישמעאל (ס”ה,)
כשנטפל רבן יוחנן בן זכאי לבייתוסין הארורים ואמר להם עצרת אחר השבת מנין לכם?
ופטפט כנגדו זקן אחד מהם ואמר לו: משה אוהב ישראל היה ויודע עצרת יום אחד הוא עמד ותקנה אחר השבת, כדי שיהיו מתענגין ב’ ימים עד כאן.
וכתבו התוספות שם וזה לשונם:
עמד ותקנה והקב”ה הסכים על ידו עד כאן.
הרי כי יש טועים שהגם שתהיה המצוה מפי משה יסכים הקב”ה על ידו, אם כן יש הפרש להקדמת ידיעת המצוה מנסיון אל עליון. לזה לא צוה ה’ למשה לאמר לישראל דבר זה, ומעתה אחר שיצתה המחשבה אשר חשב אלהים, והכירו ישראל הדבר תחלה, אמר להם משה הוא אשר דבר ה’ אלי שבתון שבת קודש.
ואם תאמר למה לא הועיל ההיכר להשיג בו ידיעת שבת, והוצרך משה לומר להם הדברים? הנה זולת דברי משה יטעו ויאמרו אולי נגמרה ירידת המן, ולזה נתן להם ה’ שלא כסדר הרגיל, לזה אמר להם משה הוא אשר דבר וגו’ ולא לסיבה אחרת, ויוכר הדבר להם בהחלט כשירד המן יום א’ אחר השבת. והוכרח משה לומר להם הדברים שהם בבל תאמר שלא יכשלו באותו שבת ויצאו, אלא שלא אמר להם האזהרה בפירוש, כאשר אבאר בפסוק עד אנה מאנתם. (ע”כ)
ואכן יפה שיש שבת וצריך לנוח, (וגם תחרויות גמר בטניס שגזלה זמן יקר) אז אסיים ואלכה לנוח
שבת שלום
שבוע טוב
להת