משפטים – תשע”ח

From:
Sent: Sunday, 11 February 2018 4:16 AM
To:
Subject: ואלה המשפטים…. ואנשי קודש תהיו….ויבא משה ויספר לעם

עיונים קודמים
 
פרשת משפטים תשע”ד
 

פרשת משפטים – תשע”ה

http://toratami.com/?p=321

(על:  רשימת 52 מצוות הפרשה, כי תקנה עבד… כי ימכור איש את בתו, כי יפתה איש בתולה, הנה אנוכי שולח מלאך ושילחתי את הצרעה, ושתי את גבולך, משה מטפס על הר, וישכם בבוקר ויבן מזבח)

פרשת משפטים – תשע”ו

http://toratami.com/?p=532

(על” תאריכים, ואלה המשםטים, כי תקנה… כי יזיד… כי יריבון, ויראו את א-להי ישראל…)
פרשת משפטים – תשע”ז
 
(על:  המילה “כי…”, וכי ימכר איש את בתו…, אם אדוניו…. האישה וילדיה. כי תפגע שור אויבך…. חמור שונאיך,  מלאכי ילך…. האמורי…. והכחדתיו, )
הפטרת השבוע
 
הפטרת פרשת משפטים משתנה משנה לשנה. לפי ויקיפדיה (מקור להלן)…
 
הפטרת פרשת משפטים היא בספר ירמיהופרק ל”ד, שם מתאר ירמיהו את דיני העבד העברי, ונוזף בעם על שאינם מקיימים מצווה זו. אמנם הפטרת משפטים נקראת למעשה רק בכרבע מהשנים, בשנים מסוג השאהשגהחאבשז וגכז. בשאר השנים הפשוטות קוראים את הפטרת פרשת שקלים, ובשאר השנים המעוברות קוראים את הפטרת ראש חודש או “מחר חודש” כאשר ראש חודש אדר חל ביום ראשון. (ברור ???) אז השנה ההפטרה — פרשת שקלים, ופסוק מאפיין
 
וַיִּקַּח יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֲרוֹן אֶחָד וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ וַיִּתֵּן אֹתוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ בימין [מִיָּמִין] בְּבוֹא אִישׁ בֵּית יְהוָה וְנָתְנוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים שֹׁמְרֵי הַסַּף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית יְהוָה.
 
 
חידון השבוע
 
1. מה ההבדלים בין עבד עברי ואמה עבריה? (אין צורך לענות)
 
2. (לפי פרק כג פס’ יב’) מה היא המטרה של שמירת שבת?
 
 3. לפי הגיאוגרפיה של ימינו, מה הן הגבולות של הארץ המובטחת (פרק כג פס’ לא’) ?
 
4. כמה פעמים מופיעה המילה איש בפרשה?
 
הקדמה כללית
 
 
התורה = 5 החומשים – היא מכלול של קטגוריות שונות שאינן קשורות זו לזה, העיקריות שבהן (אם לא כולם) הן
 
(היסטוריה כלל עולמית)
 
קורות חיים של אבות האומה היהודית ומשפחותיהם,
 
קורות האומה בהתהוותה – ב – 40 שנות נדודים המדבר ( אירועים שונים )
 
אוסף חוקים מצוות וכו’ (כולל קורבנות)
 
הבטחות, אזהרות ועונשים
 
פואמות (2-3 ארוכות, 2-3  קצרות)
 
 
הביוגרפיה (הלא מליאה) של אבות – (ואמהות) האומה, כולל יוסף ומשה, מרוכזת בחמש בראשית וכחצי חומש שמות. וחלקים מהביוגרפיה (ואם משה כתב את התורה אז יש לנו אוטו-ביוגרפיה) של משה מפוזרים בחומשים האחרים, עד למותו בסוף התורה = חומש דברים
 
(ואין זה המקום לדון בנושא האם סיפורי ההיסטוריה הם עובדות או פרי יצירת הדמיון, זה מה יש)
 
אז לאחר כ – 17 פרשות (שמכילות גם פרשיות לא הכי נעימות) הגענו לשתי נקודות שיא בהיסטוריה המקראית של בני ישראל —
 
– יציאת מצריים ומעמד הר סיני 
 
והכל ‘ כל הסיפורים העלילתיים וכדו’, בחומש וחצי הראשונים בתורה (כמעט עד סוף פרשת יתרו)  ככל הנראה עשוי או ערוך – פחות או יותר כסדרו  – על – מנת (“לפתות” ו) להוליך את הקורא לעיקר = חוקים, מצוות הבטחות ועונשים., 
 
 – לפני שבוע היינו שקועים במעמד המרשים, “קולות וברקים וענן כבד… וקול השופר (???) הר סיני עשן כולו… באש ויעל עשנו כעשן הכבשן… וכל העם רואים (???)את הקולות (כיתוביות???) ‘ שהצהירו  “אנוכי ה’ א-לוהיך…”  –ואת הלפידים שהאירו (את א-להים???)
 
עד פרשת יתרו (כולל או לא כולל הסיפור על יתרו שלדעת רבים הוקדם מקומו לחלק ההיסטורי) העריכה – לפחות הסדר היה פשוט ורציף, סדר כרונולוגי
 
— בריאת עולם – כולל יצורי אנוש יודעי (ועושי* טוב או/ו רע
 
– השמדת קו הייצור הראשון – המבול, והישרדות משפחה (צדקת?) אחת (בעצם בשביל מה נחוץ הסיפור על המבול???)
 
— עליית אברם  – אבי האומה הישראלית – לארץ כנען
 
— ירידת אחד מנכדי אברהם (המועדף על ידי אמו להמשך הגזע העברי)  עם הנינים ומשפחותיהם למצריים
 
— התרבות המשפחות של הנינים לצאצאיהם (מספר דורות והפיכתם לעבדים
 
— שחרור המשפחות (12 בני יעקב/ישראל) שהפכו לאומה עברית במצריים – ויציאתם לחירות במדבר
 
— התגלות ה/א-להים לאומה הישראלית מול הר סיני
 
הכל יפה ודי רציף, לא שלפתע – בנראה בעקבות הרעש, העשן הערפל והקולות נוצר מעין בלגן בתמסורת. בסוף פרשת יתרו משה נכנס אל הערפל אשר שם הא-להם, ושם ה’ מדבר אליו עד (כמעט) סוף פרשת משפטים בשטף של חוקים ומצוות, חלקם משתייכים זה לזה, וחלקם לא משתייכים למקומם בסדר הדברים. 
 
מ”הגובה” המרשים בעוצמתו (גם בגלל הרקע “הנופי” – של 10 הדברות, ה’ מזהיר (שוב “לא תעשון איתי אלהי כסף ואלה זהב..” ואז נפילת רמה למצווה של עיצוב פנים – “מזבח אדמה תעשה לי… ואם מזבח אבנים …אבנים לא תבנה אתהן גזית ו בנוסף ” לא תעלה במעלות על מזבחי……. לא תגלה ערוותך עליו” . יפה – אבל למה דווקא מייד אחרי 10 הדברות, כאשר עדיין אין פרטים על בניין המשכן
 
ואז נגמר הקטע (הלא מרשים על בניית מזבח, וסוף סוף מגיעים  = דינים, חוקים ומצוות, וזה מתחיל בגדול  53 מצוות (+ חוקים והוראות שאינן ברשימת המצוות ש) בפרשתנו
 
עד לפרשתנו ניתנו  (לאומה העברית/בני ישראל, (לא כולל 7 מצוות בני נח)
(לפי
http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1601
41 מצוות
 
בחומש בראשית מפוזרים רק 3 מצוות שנכנסו לרשימת ה – 613. , הראשונה כידוע ניתנה לזוג הראשון – זכר ולנקבה עוד לפני הופעת אברם אבינו על הבמה, לפי חז”ל  ניתנו לאדם הראשון או לנח ובניו – עוד 7 מצוות, כי נאמר
 
:ויצו א-להים על האדם….
 
אך בשר דמו…לא תאכלו
 
ישירות, אברם הידוע כאברהם קיבל מצווה אחת (אכזרית, אבל…) – המול לך כל זכר
 
 ובעקיפין דרך בני יעקב, קיבלנו מנהג מסורתי. “על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה…” שהפך למצווה (שמייקרת את מחיר הבשר הכשר בנוסף ל…????) 
 
אגב – מעניין איך התפתחה המצווה של איסור אכילת גיד הנשה? מי יזם אותה?(הנושא לא ברור כ”כ)
 
(אז – משהו קצת דמיוני — מה קרה אחרי המאבק הלילי של יעקב וצליעתו? בדרך חזרה להוריו, יעקב נשאר לבדו בלילה ובבוקר הו מופיע לפני משפחתו צולע. בטח נשותיו  או בניו רצ לשאול אותו לאן הוא נעלם בלילה, אבל כשראו אותו צולע הם שאלו אותו “אבא, למה אתה צולע? והוא ענה – “לפני כמה שעות הייתה לי היאבקות עם איזה איש שנראה כמו מלאך. הוא עיקם לי קצת את הרגל. אבל תפסתי אותו חזק והוא בכה והתחנן שאתן לו ללכת, כי אור השמש מפריע לו. שחררתי אותו והוא אמר לי שבעצם כל מה שהוא רוצה זה לשנות את השם שלי כי ככה ה’ השם רוצה, ומעכשיו אני מבקש מכם שתראו לי “ישראל” במקום יעקב. וגם אל תאכלו יותר את גיד הנשה. טוב, הסכימו הנשים והבנים, ומאז זורקים חצי מהבהמה לזבל, או מוכרים את החלקים עם גיד הנשה לשאינם יהודים)..(טוב, הגזמתי ,בטח כבר מישהו כתב על זה רומן) 
 
ובקצור – בשביל הידע הכללי, מספר המצוות שניתנו בשני החומשים הראשונים —
 
בראשית 3 מצוות
שמות — פרשת בא = 20   בשלח  = 1,   יתרו  = 17, משפטים = 53,  ועד סוף שמות עוד 20 מצוות, סה”כ 114 מצוות
 
תרי”ג המצוות מקיפות כל נושא שמתקשר לחיי היצור האנושי – באומה היהודית, הן בעשייה או הימנעות מעשייה פיזית והן ב”מעשה” אמונתי רגשי. (יהיה מעניין לסווג את המצוות לפי קטגוריות, בהזדמנות)
 
ועל שני סוגי חוקים בתורה, מתוך
 
 
..
החוק הקזואיסטי
 
קזואיסטי בא מהמילה “קייז”, מקרה, חוק חילוני בין אדם לחברו. יש הפרדה בין חוק לדת.
 
סוג זה מופיע בספר שמות כ”א 2- כ”ב 16
 
ייחודם מתבטא בסגנון של “כי” ו- “אם” כל המשתתפים בפעולות נזכרים בגוף שלישי.ועוסקים בדיני אבידות גוף, רכוש נפשות היו נתונים לשפיטה מקומית ע”י הזקנים.
 
החוק האפודיקטי
 
המשפט קצר מאוד, בעל אופי החלטי ומוחלט, ודן בדינים שהעונש עליהם מוות. “מכה איש ומות – מות יומת – יחסים בין אדם למקום ויחסים מקודשים שבין אדם לחברו.
עשרת הדברות דוגמא לחוק אפודיקטי בשלמותו במרוכז…(ע”כ)
 
 
ומתוך מאמר על סתירות במקרא ב –
 
 
(אצטט דוגמה)
 
….שתי דוגמאות המדגימות כיצד פועל התנ״ך לפי תודעתו של ״חוק מקובל״. במשל כבשת הרש בספר שמואל ב׳ י״ב, א-ד שכב דוד עם בת שבע, אשת אוריה שהיה אחד מחייליו בחזית. נתן הנביא מבקש לגרום למלך להבין את חומרת מעשיו, לכן הוא בודה את סיפורו של האיש העשיר שגנב ושחט את כבשת שכנו העני. המלך דוד לא מבין כי מדובר במשל, המהווה מטאפורה לו ולתאוות הנשים שלו, וחושב כי זה מקרה משפטי רגיל המובא לפניו ועליו לפסוק בו. כיצד יפסוק דוד? אם החוק המקראי הוא חוק סטטוטורי, התשובה היא פשוטה. דוד המלך צריך רק לפנות לשמות כ״א, לז: ״כי יגנוב איש שור או שה, וטבחו או מכרו – חמישה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן – תחת השה״. דוד, לעומת זאת, סוטה מהחוק המובע כאן:
 
ויחר אף דוד באיש מאד וייאמר אל נתן חי ה׳ כי בן מות האיש העשה זאת…. ואת הכבשה ישלם ארבעתים עקב אשר עשה את הדבר הזה ועל אשר לא חמל.
דוד אכן מחייב את הגנב בתשלום ארבעה, כמו החוק בספר שמות, אבל הוא גם דן אותו למוות (שמואל ב׳, י״ב, ה־ו). מנקודת מבט סטטוטורית, פעולות דוד המלך אינן במקום. עיקרון בסיסי של חוק סטטוטורי הוא שיש לפרש את החוק כמשמעו ככל האפשר. אם החוק בספר שמות קורא לתשלום ארבעה ולא יותר, אין להחיל על הנאשם עונש חמור מזה.
 
אבל חוק התורה אינו חוק סטטוטורי אלא ״חוק מקובל״, כלומר חוק דינמי הפועל על פי עקרונות ידועים ומשתנה קלות על פי המקרה הנדון. כאשר בספר שמות נאמר שגונב שה וטובחו חייב לשלם תשלומי ארבעה, אין זו הוראה מחייבת כלשונה אלא דוגמה לפסיקה. ברוב המקרים אדם הגונב כבשה וטובח אותה עושה זאת מפני שהוא חסר אמצעים ורוצה לדאוג למשפחתו. כיוון שגניבת כבשה מתוך עדר אינה עבירה מסובכת לביצוע, מכפילה התורה פי ארבעה את סכום הגניבה ובכך מענישה אותו בעונש כבד מבחינה כלכלית, כדי לקנוס ולומר שהגניבה אינה משתלמת. דוד המלך, אשר ללא ספק מודע לחוק בספר שמות ב״א, מתייחס למקרה חדש שבעומקו אינו דומה כלל לגונב השה וטובחו המתואר בתורה. פעולת הגנב במקרה שהובא אליו על ידי נתן הנביא מזעזעת וקיצונית מפני שהחוטא אינו איש רעב ודל אמצעים אלא להפך. מעשה החוטא העשיר פגע באיש דל ועני, וגזל ממנו את רכושו היחידי והאהוב. במקרה זה אין די בעונש המובא בספר שמות. מנקודת המבט האנכרוניסטית של שיפוט סטטוטורי, יש ליישם את החוק המופיע בספר שמות כפשוטו ובמשמעו. עם זאת, מנקודת המבט של משפט־מקובל, דוד משתמש בספר שמות בתור מקור השראה לחשיבה משפטית שממנו אפשר ללמוד מה יש לעשות במקרים דומים אף שונים ופוסק על פי המקרה הספציפי שנמצא מולו…. (ע”כ. מאמר ארוך אבל מאוד מומלץ)
 
ומאוד מומלץ לעיין ב מאמר שמשווה את חוקי התורה (בעיקר חוקי פרשת משפטים עם חוקי תרבויות שונות של תקופת יציאת מצריים (לפי התורה) ותרבויות קודמות, כולל סקירה על התפתחות הכתב ב –
 
 
(לא אצטט. נא לעיין)
 
ועוד קצת על סיווג המצוות – להלן, ואעבור (סוף סוף) לפרשתנו
 
 
פסוקי השבוע
 
ואם אמר יאמר העבד אהבתי..
כי אם צעק יצעק אלי
והיה כי יצעק אלי
ויחזו את הא-להים (ה הידיעה????) ויאכלו וישתו (דורש עיון)
 
ערב שבת שלום
 
 
פתיחה
 
פרשת משפטים היא פרשה מורכבת. היא  מתחילה בהוראות וחוקים (כמה מהם מפורטים וכמה תמציתיים ולא מובנים) וגומרת בסיפורים. ותוכן הפרשה לפי
 
 
….בהמשך למעמד הר סיני, לאחר שבני ישראל בקשו ממשה שהוא ישמש כמתווך בין ה’ לבינם למסירת המצוות עליהן נכרתת הברית, הואיל והם אינם מסוגלים לעמוד בהתגלות ישירה של ה’, משה ניגש אל הר סיני בעודו לוטה בערפל, ושם מצווה אותו ה’ רשימה ארוכה של מצוות ודינים עבור בני ישראל, מעבר לעשרת הדיברות שהם שמעו ישירות מה’.[1] רובן הגדול של המצוות הללו מופיעות בפרשת משפטים. רוב המצוות שבפרשת משפטים עוסקות במשפט עברי, בדינים ובהלכות הנוגעים ליחסים משפטיים בין אדם לחברו. בין השאר מפורטים הדינים הבאים:

לקראת סוף הרשימה מפורטים גם מצוות שבין אדם למקום, כגון:

לאחר שמשה מוסר לעם את המצוות שנאמרו לו,[2] ועם ישראל מביעים את הסכמתם לקבלת המצוות, נערך טקס של כריתת ברית בין ה’ ובין עם ישראל. משה בונה מזבח ומקריב קרבנות למרגלות הר סיני יחד עם אהרן וזקני ישראל. בנוסף לכך הוא מקים גם שתים עשרה מצבות (מזבח קטן). אחר כך הוא עולה אל הר סיני לקבלת לוחות הברית, ושוהה שם “ארבעים יום וארבעים לילה” במהלכן ה’ מצווה אותו על מלאכת בניית המשכןכליו, ובגדי הכהונה. וכן על שמונת ימי המילואים המהווים את חנוכת המשכן. (ע”כ)

 
בקיצור, פרשה מליאה בחוקים (שהתווספו למצוות) ובמצוות. חוקים הם יותר עניין שניתן לשיפוט הגיוני מעשי, חוקים שנוגעים בעיקר להתנהגות חברתית, לנזקים לגוף או לרכוש וכדומה והןם ניתנים ליישום אוניברסלי. ניקח למשל  מצווה סב (להלן פירוט המצוות) “מכשפה לא תחייה” (מצווה ש”השתדלו” לקיימה גם יהודים וגם אומות העולם) וידועים הסיפורים — 
 
שמעון בן שטח תלה 80 מכשפות (יהודיות???) באשקלון
 
ציד המכשפות בסוף ימי הביניים, הרנסאנס ובאמריקה
לעומת זאת מצוות כמו ברית מילה, איסור גדי בחלב, קורבנות וכדומה, הם חוקים =מצוות שהן ענין של אמונה ורגש, מה שמכונה כ”מצוות שבין אדם למקום” והם אופייניים לדת היהודית. 
 
ויש גם חוקים = מצוות שניתן לסווגם כמצוות הגייניות/רפואיות, (אבל אני מרגיש שאני נכנס לשדה מוקשים. אולי לכשאעשה עבודת ד”ר – מצחיק)
 
כללית מצוות התורה ניתנים ב”תפזורת” עם חזרות (עם סתירות, מופרדים פה ושם בסיפורים הבטחות ועונשים על כלל האומה)
 

סיווג מצוות לפי גורמים ניתן ב –
 
 
(לא אצטט) 
 
ובהמשך לחוקים והמצוות, אחרי המצווה (התמוהה על איסור בישול גדי בחלב — {ח חטף שוואית, ל צרוייה} ) מופיעים מספר קטעים, —
 
–הבטחות על תנאי לעתיד טוב, כגון שליחת מלאך וצרעה להגנה והתקפה והצלחה בכיבוש הארץ 
 
— פעולות משה עם זקני ישראל והעם, בניית מזבח ו 12 מצבות, ראיית א-להים ועליית משה להר. ( קטעים דורשים עיון והבנה) 

 ודיון מקיף על חוקי ישראל בהקשר לחופש, שוויון ואחווה,ניתן ב –

 
 
(מומלץ)
 
 
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
1. חוקים ומצוות
 
 
מתוך ה 613 מצוות התורה ככ 8% + מצויים בפרשתנו. ומעניין שיש בפרשה גם הוראות או ציוויים שלא נכללו כמצוות הפרשה למשל שכיבה עם בהמה, החזרת שור תועה לאוייב ועזרה לשונא. (מעניין)
 
כבר ציטטתי את המצוות בשנה קודמת אבל לשם העניין אעיין בה שוב. מתוך
 
 
מב: מצוות עשה – לדון דין עבד עברי
מג: מצוות עשה – ליעד אמה העבריה
מד: מצוות עשה – אם לא יעדה והפדה
מה: מצוות לא תעשה – שלא למכור אמה העבריה
מו: מצוות לא תעשה – שארה כסותה ועונתה לא יגרע
מז: מצוות לא תעשה – שלא להכות אב ואם
מח: מצוות עשה – להרוג בחנק להמחויב חנק
מט: מצוות עשה – לדון קנסות לחובל בחברו
נ: מצוות עשה – להרוג בסייף להמחויב סייף
נא: מצוות עשה – לדון דין בהמה שהזיקה שלא כדרכה
נב: מצוות לא תעשה – שלא לאכול שור הנסקל
נג: מצוות עשה – לדון דין נזקי בור
נד: מצוות עשה – לדון דין גנב תשלומין או מיתה
נה: מצוות עשה – לדון דין הבער הוא נזקי שן ורגל
נו: מצוות עשה – לדון דין נזקי אש
נז: מצוות עשה – לדון דין שומר חינם
נח: מצוות עשה – לדון דין טוען ומודה וכופר
נט: מצוות עשה – לדון דין שומר שכר ושוכר
ס: מצוות עשה – לדון דין שואל
סא: מצוות עשה – לדון דין מפתה בתולה
סב: מצוות לא תעשה – שלא לחיות מכשפה
סג: מצוות לא תעשה – שלא להונות גר בדברים
סד: מצוות לא תעשה – שלא להונות גר בממון
סה: מצוות לא תעשה – שלא לענות אלמנה ויתום
סו: מצוות עשה – להלוות לעניי ישראל
סז: מצוות לא תעשה – שלא לתבוע חוב ממי שאין לו
סח: מצוות לא תעשה – שלא להתעסק בין מלוה ללוה בריבית
סט: מצוות לא תעשה – שלא לקלל דיין
ע: מצוות לא תעשה – לאו דברכת השם היא מגדף
עא: מצוות לא תעשה – שלא לקלל נשיא
עב: מצוות לא תעשה – שלא להקדים חוקי התבואות
עג: מצוות לא תעשה – שלא לאכול טריפה
עד: מצוות לא תעשה – שלא לשמוע טענת בעל דין בלא חברו
עה: מצוות לא תעשה – שלא לקבל עדות בעל עבירה
עו: מצוות לא תעשה – שלא לנטות אחרי רבים בשביל אחד בדיני נפשות
עז: מצוות לא תעשה – שלא ילמד חובה מי שלמד זכות בדיני נפשות
עח: מצוות עשה – אחרי רבים להטות
עט: מצוות לא תעשה – שלא לרחם על עני בדין
פ: מצוות עשה – לפרוק משא מהנכשל בדרך
פא: מצוות לא תעשה – שלא להטות דין חוטא מפני רשעו
פב: מצוות לא תעשה – שלא לחתוך דין באומד הדעת
פג: מצוות לא תעשה – שלא ליקח שוחד
פד: מצוות עשה – להשמיט הארץ בשביעית
פה: מצוות עשה – לשבות ממלאכה בשבת
פו: מצוות לא תעשה – שלא לישבע בשם עבודה זרה
פז: מצוות לא תעשה – שלא להדיח רבים לעבוד עבודה זרה
פח: מצוות עשה – לחוג בג’ רגלים
פט: מצוות לא תעשה – שלא לשחוט פסח על חמץ
צ: מצוות לא תעשה – שלא להלין אימורי פסח עד בוקר
צא: מצוות עשה – להפריש ביכורים ולהביאם במקדש
צב: מצוות לא תעשה – שלא לבשל בשר בחלב
צג: מצוות לא תעשה – שלא לכרות ברית לז’ אומות ולכל עובדי עבודה זרה
צד: מצוות לא תעשה – שלא ישבו עכו”ם בארצנו
 
עיון ברשימה מציג שוב בעייה של סיווג. האם המצוות הן לפי סדר מאורגן? סיכום לפי נושאים ניתן לעיל.
 
יש קצת סדר אלא שמידי פעם ניתנת מצווה או הוראה בודדת ללא הקשר נראה לעין הקורא..
 
וברור שרוב המצוות דורשות הבנת הנדרש,  ומכאן נוצרו והתפתחו 6 סדרי משנה והתלמוד. כך שעם הזמן ההלכות הקשורות בהבנת הכתוב וקיום המצוות – הלכו והתרחבו, בעיקר להחמיר.
 
 
2. כי תקנה… כי ימכור…אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה….. כמשפט הבנות…
 
 
נושא איום ופסוקים תמוהים. ולפני שנים (לעיל) כבר עיינתי רבות בנושא העבדות והאמתות (אישה אמה) אלא שהעניין חוזר ומאתגר.
 
 
הרבה ניסו ומנסים להסביר איך א-להים נתן מצוות מסוג קניית עבדים, מכירת בנות ועוד. אחד התשובות “דיברה תורה כלשון בני אדם” – כמובן הלשון של אז, תקופת העבדות, וגם תקופת חוסר הידע היום. אבל אם זה כך, אז למה לשמור מצוות כמו לא תבשל גדי…”. אולי גם מצווה זו ואחרות שייכות  לסוג של “מצווה” שעבר זמנה אולי היא (גדי בחלב) שייך לאותה תקופה, בה לכל משפחה היו 2-3 כבשים. והמצווה בתורה התכוונה לגדי המיוחד שניזון מחלב האם (אם זה חלב  בלמד קמוצה או חלב  ב- ח צרוייה. כלמר אל תשחט את האם עם הבן, או השתמש בחלב האם לגדל את הגדי ואז יהיה יותר בשר.  (אולי זו שטות, אבל איסור בשר בחלב,  מצווה בפרשתנו, ומצוות “” כי ימכור איש את בתו…. לא תצא כצאת העבדים, גם מצוות “שטותיות ” בימינו”
 
מתוך (נסיון) להראות את הצד החיובי במכירה, ב –
 
 
מדוע מתירה התורה לאב למכור את בתו לאמה?
ניתן להציע שני הסברים משלימים, המסתמכים על שני פירושים מנוגדים של הביטוי בבגדו בה:
 
1. יש אומרים, שהביטוי מתייחס לאב: האב בגד בבתו כשמכר אותה לאמה. בימי התורה, היה מקובל למכור ילדים לעבדות, והתורה לא יכלה לבטל מנהג זה לגמרי, ולכן הסתפקה בכך שהוסיפה לו הגבלות מרובות, כגון: “אין האב רשאי למכור את בתו אלא אם כן העני, ולא נשאר לו כלום: לא קרקע, ולא מטלטלין, ואפילו כסות שעליו. ואף על פי כן כופין את האב לפדותה אחר שמכרה…” (רמב”ם הלכות עבדים ד ב). ועם כל המגבלות, התורה מדגישה שמכירת הבת נחשבת בגידה: “כל מוכר בתו – בוגד בה” (רמב”ן בסוף דבריו)
 
2. ויש אומרים, שהביטוי מתייחס לאדון: האדון בגד באמתו בכך שלא רצה לייעד אותה, לקחת אותה לאישה. התורה מתייחסת למכירה זו כאל הכנה לנישואין: המטרה היא שהקונה יישא את הבת לאשה או ישיא אותה לבנו, וכך המכירה תתרום לצמצום הפערים הכלכליים בישראל: “משורשי מצוה זו, שריחם האל על העניה הנמכרת ועל אביה שנצטרך למכרה, וציווה הקונה אותה לישא אותה לאישה ולעשותה גברת, כי אל חנון ורחום הוא. ואם אין הקונה חפץ בה לעצמו – שיישאנה לבנו, כי גם עם בן אדוניה תשמח ותגל, או שייגרע מפדיונה מכל מקום ויסייענה שתצא מעבדות…” (ספר החינוך מג). מובן שהנישואין תלויים ברצונה של האמה: “אין האדון מיעד אמה העבריה לא לו ולא לבנו אלא מדעתה, אף על פי שכבר קיבל אביה מעותיה, שהרי הוא אומר יעדה – מדעתה” ( רמב”ם הלכות עבדים ד ח). 
 
וייתכן ששני הפירושים נכונים: מלכתחילה התורה מתנגדת למכירת ילדים לעבדות ורואה בכך בגידה, אך בדיעבד מכיוון שהתופעה כבר קיימת התורה מנסה לתקן אותה ולהשתמש בה לטובה לצורך צמצום פערים. ואכן, מבחינה חברתית עדיף שבני עשירים יתחתנו עם בנות עניים (ולהיפך) משיתחתנו עם נשים באותה רמה כלכלית, כך תימנע התופעה של “מלחמת מעמדות”.  (ע”כ)
 
ואוסף פרשנינו שמסביר את המכירה באותם אופנים עם שינויים קלים, ניתן ב-
 
 
(לא אצטט. הנושא כואב, אם א-להים היה בן אדם….)
 
ומתוך מאמר שמשווה את חוקי העבדות בתורה עם חוקי הבבלים, חמורבי וכד’, ב –
 
 
…אחרי שעברנו על כל החמר אשר נתנו לנו כל ארבע החוקות, והשוינו את חוקי תורת משה עם חוקי בבל, (ארם), אשור, וחתים – ניתן להסיק אלו מסקנות בנוגע לזמן אשר בו הוחקו חוקים אלה שנהגו אצל שבטי ישראל.
 
בשלשה ענינים נבקש להעיר אי אלו הערות: א) הכנוי – “עבד עברי” ו”אמה עבריה” – שמות כ”א, ב, ודברים ט”ו, יב, הם המקומות היחידים בכל התורה אשר בהם נזכר העבד העברי, בשאר המקומות נאמר “אחיך מבני ישראל”; “אחיך ישראל”; “עבד מבני ישראל” ולא “עבד עברי. מאז ומתמיד סברו שאין כאן לאלא נוסח-ניגוד ל”עבד כנעני”. אך תוך עיון בתשומת לב נראה שבכל התורה, מראשיתה עד סופה, לא נזכר המושג “עבד כנעני”, הואיל ולא היה כזה. נהפוך הוא בחינת Contradictio in adicto – כי כוונת התורה ב”עבד כנעני” היא על דרך השלילה, שהרי הכתוב מצווה על בני-ישראל להכרית ולהשמיד את כל הכנענים; בכל הוראה, בכל נאום ובכל פנייה של משה אל בני ישראל נאמר כי במקרה מלחמה עם עמים רחוקים, את הגברים יש להרוג, ואלו הנשים והילדים ילקחו בשבי, אך באשר לשבעת העמים הקטנים בארץ, – החתי, האמורי, הכנעני והפריזי, החיוי והיבוסי והגרגשי, – את אלה יש להשמיד, ולהרוס את בתי מקדשיהם, וממילא אי-אפשר “להעבידם”, ואין המושג “עבד כנעני” נזכר בתורה. רק לאחר מכן מופיע במשנה “עבד כנעני”. מוזר, שמושג זה שם נוהג בזמן שלא היו כנענים עוד בארץ-ישראל. חיסול היחסים בין בני ישראל והיהודים מצד אחד, לבין הכנענים מצד שני, נסתיים עוד בימי הבית הראשון. מובן שבני-ישראל לא עשו כמצוות משה ולא השמידו את כל הכנענים, אם מפני שלא יכלו, או מפני שלא רצו, ותחת להשמידם התחתנו בהם. בימי המשנה לא היה, על כן, זכר לכנענים, היינו, אותם עמים שבני-ישראל מצאו אותם בזמן התנחלותם בארץ. המושג “עבד כנעני” במשנה משמעותו עבד לא יהודי…..הלשון העברית בימי משה היתה נחלת חמשה עמים לפחות: בני ישראל, הישמעאלים, העמונים, המואבים ובני-אדום. רק מאוחר מאד – בזמן כבוש הארץ – התארגנו בני-ישראל בתור אחד העמים העבריים. אבל בתקופת “עמרנה” (בערך 1360) נחשבו עדין בני-ישראל בעיני עמים אחרים בתור “עבריים” – (“חבירו”), ובאותה תקופה עצמה כבשו בני ישראל, תחת הנהגתו של יהושע, את הרי הארץ, התחילו להתפשט בכל הארץ ולאיים על הערים והעמקים.
 
המלה “עבד עברי” בחוקה הישראלית תשמש לנו ראיה, שאינה מוטלת כספק אודות קדמוניותה ועתיקותה של החוקה, או לפחות, של אותם חוקים הדנים בדיני עבדים.
 
העבדות היא מוסד עתיק ביותר, וזכר “העבד העברי” מראה שאותו כלל בשמות כ”א, ב, היה כלול במשפט בני-ישראל בתקופה קדומה מאד. במאה השמינית, או השביעית, לפנה”ס לא היה שוב עוד זכר ל”חבירו”; אז היה כבר קיים “עם-ישראל”, או “יהודים”.
 
הוכחה שניה למסקנתנו היא, שבדיני העבדות בתורת משה, אין מוזכרים כלל “עבדי המלך”, לפי שבמתן חוק-העבדות לא היה מלך בישראל ולא מדינה.
 
הוכחה שלישית היא: בקשר ההדוק בין רמת התפתחותה של החברה – ובין היחס לעבדים. דבר טבעי הוא שכל שהחברה יותר מפותחת, ומגובשות בה שכבות מעמדיות יותר גבוהות, – גדל המרחק בין השכבה העליונה לבין העבד. בעלי הלטיפונדיות הגדולות ברומא לא ראו בחייהם את עבדיהם העובדים כבהמות, כשרגליהם כבולות בשרשראות וגרים במדורי העבדים, המרחק בין בעלי האניות הגדולות לבין העבדים שהיו רתוקים לספסלים וחתרו במשוטים בתחתיות האניה – היה גדול מכדי שייוצרו רגשי הבנה בין האדון והעבד. ומאידך, כל שהחברה פחות מפותחת, הבדל זה בין השכבה העליונה ובין השכבה הנמוכה קטן יותר והמרחק ניכר פחות. (הכל מכירים את ההבדל בין פועל שעובד אצל פרדסן עשיר, ובין פועל שעובד אצל אכר-פלח ביחס אל בעליהם. אצל הפרדסן – הוא פרולטרי, בעוד שאצל הפלח הוא יושב אל אותו שולחן, ואוכל לפעמים מאותה קערה.- …(ע”כ. מומלץ)
 
רוב הפרשנים אוחזים בדעה שמכירת הבת כאמה אינה לצרכי אישות (אלא לשם מה? רק לנקיון הבית, או לעבודה בשדה???)
 
 
ודיון מקיף בנשא  “אמה עבריה ופילגש” ניתן ב –
 
 
.א. “וכי ימכֹּר איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים” – קשה ממה נפשך: אם מדובר באמה קודם ייעוד, שאינה עובדת אלא עבודת עבד, מדוע לא תצא כצאת העבדים
בשש שנים? ואם מדובר באמה לאחר ייעוד, הרי היא אשת איש גמורה היוצאת בגט, ואין מקום לומר שאינה יוצאה בשש כעבד. אך אם נפרש שמדובר באמה הנמכרת לפילגשות,
משמיענו הכתוב שאינה כעבד הנמכר לעבודה בלבד ומשתחרר בשש; שהרי יחסי אישות יש בכאן, והללו לא פוקעים בזמן.
ב. “אם רעה בעיני אדניה אשר לא [לו קרי] יעדה והפדה” – כיוון שלא נמכרה האמה ואם הכוונה שלאחר המכירה אכן ייעד אותה לו  אלא לעבודת עבד, מדוע “לו יעדה ?”
האדון ונשאה – הרי אשת איש גמורה היא, שאינה יוצאת בפדיון. אך אם נפרש שמדובר באמה הנמכרת לפילגשות, הרי האדון יְ עדה לו כפילגש משעת מכירה; ואם עתה רעה
בעיניו – והפדה בלא גט.
ג. “ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם אין כסף” – לכאורה מוסבים “שלש אלה” . ואם חייב האדון כלפי אמתו בחיובים אלה,  על שארה כסותה ועונתה שבפסוק הקודם
חיובי הבעל לאשתו, על כורחנו מדובר לאחר ייעוד ואשתו גמורה היא; אך אם כן אין מקום לומר “ויצאה חנם אין כסף”, שהרי יציאתה אינה במישור הממוני של עבדות, אלא
במישור האיסורי של אישות הטעונה גט. אך אם נפרש שמדובר באמה הנמכרת לפילגשות, הרי אדוניה חייב כלפיה בכל החיובים הללו מדין פילגש, ללא ייעוד; ואם לא עמד
בחובותיו משתחררת האמה מעבדותה ומפילגשותה חינם אין כסף, בלא גט.
 
אולם נראה שכל הקשיים הללו עולים מתוך ָ הסברה כי שני מצבים בלבד אפשריים: או שהאמה נמכרה לעבודת עבד בלבד, או שנמכרה לעבדות שיש עמה אף יחסי אישות
כפילגש. אך לאמתו של דבר, מפשוטו של מקרא עולה שהמכוון לאפשרות שלישית: האמה נמכרה לעבדות שיש עמה כוונה או ייעוד לנישואין עתידיים. ..(ע:כ. שיהיה כך, מומלץ לעיון נוסף למי שיש זמן וסבלנות)
 

3. ודל לא תהדר בריבו., כי יגח שור…יגף… לא תטה משפט…
 
וזו דוגמה אחת בתורה, מני הרבה, לשרבוב משפט בעל תוכן שונה ולא שייך לפסוק קודם או לזה שאחריו. מה הקשר בין  שור אויב תועה או חמור שונא רובץ לריב של איש דל או להטיית דין אביון?
מתוך
 
…ראשית חכמה ראוי להתבונן בהקשר שבא בו פסוק זה, אחרי שהוסדרו בפרשה גופי המשפט העיקריים – הן בעניינים הנוגעים להגנת הגוף (איסורי רצח, חבלה ודומיהם), הן בעניינים הנוגעים להגנת הרכוש (איסורי גזל ונזיקין), הן בעניינים הנוגעים לחוזים למיניהם (שומרים, הלוואה וכדומה). – המקרא פונה אל מערכת המשפט ומורה לה לשמור על טוהר ההליך השיפוטי: 
לא תשא שמע שוא, אל תשת ידך עם רשע להית עד חמס. לא תהיה אחרי רבים לרָעת, ולא תענה על רִב לנטת אחרי רבים להטת. ודל לא תהדר בריבו. כי תפגע שור איִבך או חמרו תעה, השב תשיבנו לו. כי תראה חמור שׂנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו, עזב תעזב עמו. לא תטה משפט אבינך בריבו. מדבר שקר תרחק, ונקי וצדיק אל תהרג כי לא אצדיק רשע. ושחד לא תקח, כי השחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים (שמות כג, א-ח). 
מבנה פסקה זו משונה עד מאוד, שהרי שובצו בה שתי מצוות שאינן נוגעות לטוהר השיפוט – מצוות “השבת אבדה” ומצוות “פריקה וטעינה”, שאילולי שיבוצן היה מתקבל משפט רציף ואחיד מבחינה עניינית: “ודל לא תהדר בריבו, לא תטה משפט אבינך בריבו”, ולפיו אסור להפלות את העני בין לטובה (ברישא) בין לרעה (בסיפא)3. ומדוע בחר המקרא לקטוע את הרצף היפה הזה? 
 
מצוות “השבת אבדה” ומצוות “פריקה וטעינה” הן מצוות חסד מובהקות, שנדרש בהן האדם להתאמץ לטובת הזולת לִפנִים משורת הדין, שהרי אם יתעלם מן האבֵדה, לא יהיה בכך משום גנֵבה, ואם ייתן לחמור חברו לכרוע תחת כובד משאו, לא יהיה בזה משום מעשה נזיקין! אף על פי כן, התורה דורשת ממנו לנהוג לפנים משורת הדין הצרוף, ומטילה עליו חובה מוסרית, לא חובה מן הדין, ליטול את האבדה כדי להשיבה לבעליה, ולעזור לבעל החמור להרים את המשא. 
 
לאור זאת, עולות לפחות שתי פרשנויות אפשריות לפשר המבנה המשונה של הפִסקה. אפשר ששיבץ המקרא את שתי המצוות הללו בלב לבה של הדרישה לנהוג לפי הדין הצרוף בלא להפלות שום צד, כדי להזכיר לשופט שאף שהדין נוקשה,.
… (ע”כ)
 
ומשהו דומה ניתן ב –
 
 
…..

בפסוקים ד-ה דיבר הכתוב, כביכול בסוגריים, במצוות גמילת חסד והגשת עזרה ביחסי האנשים שמחוץ לכותלי בית הדין, ואילו בבית דין עצמו – יקוב הדין את ההר… נאמר ‘אביֹנך’ – שלך הוא אביון זה, ופרנסתועליך; ובתור ‘אביון’ הריהו מרגיש, שרצונו תלוי ברצון העשירים, ומשום כך הוא צופה עוד יותר לעזרתה של נציגות הציבור (בית הדין). אף-על-פי-כן, כשהוא עומד לפניך ‘בריבו’ – בבית הדין, אסור לך להטות לטובתו כמלוא נימה.

כלומר כוונת התורה הייתה להדגיש את ההתנהגות המחייבת את השופט ביָשבו על כס המשפט: להתעלם מן החמלה המודגשת בשני פסוקי-הביניים כשדנים את הדל או את האביון. ( ע”כ. לא משכנע)

והסברים פשוטים ולא מתפלספים לאוסף ההוראות בתחילת פרק כג מובאים ב –
 
 
פסוקים 1 – 3, 6 – 9: עשר דברות ליושב בשער

1.”לא תשא שמע שוא” – אל תשפוט על סמך שמועות בלתי מבוססות.

2.”אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס” – אל תצטרף לרשע להעיד כנגד חף מפשע.

3.”לא תהיה אחר רבים לרעות” – אל תצטרף לדעת רבים, נגד הנאשם, אם אתה יודע שהוא חף מפשע.

4.”לא תענה על ריב, לנטות אחרי רבים, להטות” – אל תלך אחרי הרוב, לרעת הנאשם, באם אתה

חושב אחרת מהם. על סמך פסוק זה, אבל בניגוד לטעמים, קבעו חז”ל כלל משפטי: “אחרי רבים להטות”, כלומר ההחלטה במשפט נקבעת על-פי רוב דעות.

5.”ודל לא תהדר בריבו” – אל תשא פנים לעני. העובדה שאדם עני, אינה מהווה הוכחה לצדקתו, כאשר הוא מתמודד משפטית מול אדם עשיר. כמו כן, אין לרחם עליו ולפסוק לטובתו רק בגלל שהוא עני ומסכן, בעוד העשיר חזק ויכול לדאוג לעצמו גם אם יפסיד במשפט. יש לשפוט על סמך העדויות והראיות. יש חוקרי מקרא הטוענים כי בפסוק נפלה טעות, והטקסט המקורי היה: “גדל לא תהדר בריבו”. זאת על-סמך שלושה נימוקים: א – נימוק עריכתי. אם פסוק 3 עוסק בדל, הרי פסוק 6 עוסק באותו העניין עצמו, ויש כאן כפל רעיון. ב – נימוק רעיוני-חברתי. מטבעו של עולם לתת כבוד לעשיר ולחשוב, ולא לעני ולמסכן. ג – מקבילה תנכית. בויקרא, י”ט 15 נאמר: “לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול”….


פסוקים 4 – 5 הם דוגמא לטעות בעריכה. הם השתרבבו אל תוך עשרת הדיברות לשופט בשער, ובכל

מקרה, מקומם של הפסוקים הללו כאן, תמוה.

עליך להחזיר לשונאך, קל וחומר לחברך, את רכושו שהלך לאיבוד. פגע = פגש (לדוגמא: פגוש ברכב)

ומתוך

https://www.929.org.il/page/109/post/2923

אך בכל זאת, המציאות מורכבת וישנם עניים ועשירים, ומטבע הדברים בידי עשיר לשלם לעורכי דין, לנהל הליכים ביתר קלות מבחינת עמידה באגרות המשפט ובהוצאות אחרות, ומבחינת אורך הנשימה הכלכלי. מכל אלה מנוע העני. לעתים יורדים הדברים למהות באשר ליכולתו של העני לעמוד בתשלומים שבהם נתחייב, כגון משכנתא, או בהוצאה לפועל, ושמא יפנוהו – למשל  – מדירתו. לנושאים אלה נותן המשפט דעתו. ראשית, אזכיר במהות את הרשת הסוציאלית שמדינת הרווחה פרשת לרגלי אזרחיה ותושביה, בביטוח הלאומי – בהקשרי זקנה, נכות ועוד – ובביטוח הבריאות. שנית, המדינה הקימה את מוסדות הסיוע המשפטי האזרחי והסניגוריה הציבורית הפלילית, מוסדות המכבדים את ישראל כחברה מתוקנת בכך שהיא מאפשרת לחסרי יכולת ייצוג משפטי הולם מטעם הציבור ועל חשבונו. שלישית, מחוסרי יכולת עשויים לקבל פטור מאגרה בהליכי משפט וכן הפחתה בעירבון הנדרש לעתים. בנוסף, לחוליות חלשות או מיוחדות בחברה מתייחסים דיני העונשין באופן מיוחד; כך באשר לקטינים, כך באופן אחר באשר לחולי נפש ולסובלים מפיגור, וכך גם בענישה בכלל המביאה בחשבון, בין השאר, את הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה – ועוני המביא לגניבה, עשוי להיות רלבנטי במקרים מסוימים בגזירת הדין –(ע”כ)

4. מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרג כי לא אצדיק רשע.
 
 
לא קראתי את חוקי חמורבי ואינני יודע איך כתובים שם החוקים, אבל את הפסוק הזה קשה להבין, 3 קטעי משפט שהקשר בניהם קצת מעורפל. ואולי יש לנו כאן 3 הוראות שונות
 
 
מתוך
 
 
…הכפילות במשפט ” ונקי וצדיק אל תהרוג ” מטרתה להזהיר את הדיין העוסק בדיני נפשות, שייזהר מאד שלא להוציא להורג אדם חף מפשע. חז”ל (ב מכילתא לפסוק זה) למדו מכאן כמה מסקנות מעשיות ספציפיות, וניתן להסביר אותן על-פי המשמעויות המדוייקות של המילים: 
נקי = פטור מעונש
צדיק = הצד הצודק, שמגיע לו לצאת זכאי
ואלה המסקנות בקצרה:
 
א. לא להוציא להורג על-פי שני עדים שמעידים על עברות שונות: “היה אחד מעידו שעובד לחמה, ואחד שעובד ללבנה, שומע אני שיצטרפו זה עם זה ויהא חייב? תלמוד לומר ונקי וצדיק אל תהרוג”: אדם שעבד את החמה בפני עד אחד הוא נקי = פטור מעונש על עוון זה; כאשר, לאחר מכן, הוא עבד את הלבנה בפני עד אחד, הוא נקי = פטור מעונש על עוון זה; השופט עלול לחשוב, שאפשר לצרף את שתי העדויות ולהוציא אותו להורג ” על פי שני עדים “, אבל הכתוב אומר “ונקי אל תהרוג” – אל תצרף שני מקרים שבהם הנאשם הוא ” נקי “, כדי להפוך אותו לנדון למוות; אם הוא נקי על כל עבירה בנפרד, אז אסור להרוג אותו גם כששתי העבירות מצטרפות. ודומה לזה כתב רמב”ן בהשגות על ספר המצוות: “חכמים ריבו העדויות שאינן שוות מ- נקי, שזה נקרא נקי, שלא נתקיים עליו עדות בעבירה, והיא השנויה תחילה במכילתא”.
 
ב. לא להוציא להורג על-פי אומדן: “ראוהו רודף אחר חברו להרגו והסיף בידו… והעלימו עדים עיניהם, ואחר כן מצאו הרוג מפרפר והסיף מנטף דם מיד ההורג, שומע אני יהא חייב? תלמוד לומר ונקי וצדיק אל תהרוג…”: מכיוון שהעדים העלימו עיניהם לרגע, יש סיכוי – אמנם קטן מאד – שהנאשם הוא צדיק – או שלא רצח את ההרוג, או שההרוג תקף אותו והוא הרג אותו כהגנה עצמית. למרות שהסיכוי הוא מאד קטן, התורה מצווה “וצדיק אל תהרוג” – אל תהרוג אדם שיש אפילו סיכוי קל שהוא צדיק…..
 
וייתכן שהפסוק אכן לא בא ללמדנו דינים חדשים, אלא רק ללמד שהשופט לא צריך להתחכם, ולא צריך לחפש תחבולות כדי להעניש אדם שחטא בפני עד אחד; וכך יש לפרש את הפסוק כולו: מדבר שקר תרחק – אל תחפש תחבולות של שקר כדי להטות את תוצאות המשפט לכיוון שנראה לך אמיתי, כדי – ונקי (וצדיק) אל תהרוג – להרוג אדם שפטור מעונש על-פי חוקי התורה, כי לא אצדיק רשע – אם אתה תמלא את תפקידך כשופט על-פי חוקי התורה, אני כבר אדאג להעניש את האנשים שהצליחו להתחמק מעונש בבית-הדין האנושי.
(ע”כ)

 

5. ששת ימים תעשה מלאכתך…. ושם אלהים אחרים לא תזכירו … שלש רגלים בשנה… וחג האסיף בצאת השנה…
 
 
בהמשך לאוסף הלא מסודר של מצוות והוראות בענייני יחיד וציבור בפרשה, הקשורים לגרימת נזקים, כולל הוראות לדיון משפטי ועזרה לנזקקים, מופיעות הוראות הקשורות לשמירת שבת ושלש רגלים. 
ההוראות ניתנות בתמצית ובמקומות אחרים בתורה ניתן פירוט נוסף. יש להעיר שמצוות שמירת שבת מוזכרת ב 10 הדברות, לעומת חגיגת 3 הרגלים שפרט לחג הפסח אינה מוזכרת בפרקים קודמים.
 
רצוי גם לציין ואולי לפרט את כל המצוות וההוראות שמפוזרות פה ושם בפרק כג. למשל – “זובח לאלהים יחרם בלתי לה’…” (???) או החזרה על הקדשת בכורות ועוד. 
 
ולפתע שמיטת קרקע כל שבע שנים, ושמירת שבת כל יום שביעי.
 
ושוב יש לנו פסוק – שלא במקומו.
 
בהמשך למצוות שנת שמיטה, יש לנו את “מצוות” שמירת שבת, (שאינה נכללת ברשימת מצוות הפרשה) ופתאום פסוק ושם אלהים אחרים לא תזכירו…” ..והרצף שנקטע ממשיך ב :שלש רגלים תחג לי 
הפסוקים המפוזרים, נראים כאילו הם שברי הוראות שהיו חלק מ 10 הדברות אבל משום מה נשמטו והתפזרו בין 
 
לפי רש”י סמיכות “ששת ימים תעשה מלאכתך….”  ל”ושש שנים תזרע את ארצך” …. בא להורות שמצוות שמירת שבת נוהגת אף בשנת השמיטה. מעניין
 
מצוות שמירת שבת מופיעה בתורה במספר מקומות, כל פעם הנוסח שונה ולעיתים עם תוספת פרטים. עיון בהסברי חז”ל בנושא, ניתן ב –
 
(לא אצטט)
 
ועל שלש רגלים יש דיון דקדוקי ב –
 
 

בספר שמות נאמר: “שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה” (כג, יד). פירוש המילה רֶגֶל בפסוק הזה הוא ‘פעם’. שלוש רגלים הן שלוש פעמים, כמו בדברי האתון לבלעם: “מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים” (במדבר כב, כח).

בספרות חז”ל – בעקבות הצירוף שָׁלֹשׁ רְגָלִים מספר שמות – קיבלה המילה רֶגֶל משמעות נוספת: כל אחד משלושת המועדים שהפסוק מכוון אליהם: פסח, שבועות וסוכות. מכאן הביטויים ‘לעלות לרגל’ ו’עולי רגלים’.

בד בבד נוצר בלשון חז”ל בידול דקדוקי בין שני השימושים של המילה: רגל במשמעות הראשונית של שם איבר בגוף משמשת בלשון נקבה, ואילו רגל במשמעות חג – בלשון זכר: ‘רגל ראשון’, ‘רגל אחרון’, וגם ‘שלושה רגלים’.

יש אפוא מקום לשתי דרכי ההבעה: ‘שלוש רגלים’ על פי הכתוב בספר שמות ו’שלושה רגלים’ על פי הנוהג בלשון חז”ל בשינוי המשמעות ובשינוי המין הדקדוקי שחלו במילה

(ע”כ)

ושלושת הרגלים הם – חג המצות… למועד חודש האביב – חג הקציר  בכורי מעשיך וחג האסיף … באספך את מעשיך.

כך שלפי הקטע בפרשתנו, חג המצות הוא חג היסטורי, שני החגים האחרים הם חגים חקלאיים.

ופירוט משמעות ומנהגי 3 הרגלים ניתן ב –

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%A9_%D7%A8%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%9D

(לא אצטט. מומלץ)

ועל המשמעות המסורתית של 3 הרגלים לפי פרשתנו – מתוך

https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%A9%D7%AA_%D7%94%D7%A8%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%9D

 המשמעות החקלאית של ה”רגלים”

לפי המשמעות החקלאית והתוצאה המעשית לעובדי האדמה מבאר רש”י: חדש האביב – שהתבואה מתמלאת בו באביה. לשון אחר אביב, לשון אב, בכור וראשון לבשל פירות:

ולא יראו פני ריקם – כשתבאו לראות פני ברגלים, הביאו לי עולות:

וחג הקציר – הוא חג שבועות:בכורי מעשיך – שהוא זמן הבאת בכורים, ששתי הלחם הבאים בעצרת היו מתירין החדש למנחות ולהביא בכורים למקדש, שנאמר [2] וביום הבכורים וגו’:

וחג האסיף – הוא חג הסוכות: באספך את מעשיך – שכל ימות החמה התבואה מתייבשת בשדות ובחג אוספים אותה אל הבית מפני הגשמים.

משמעות העלייה לרגל

רבי עובדיה ספורנו מבאר מדוע יש לעלות לרגל. הוא פרש את ד”ה שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה – “. לְהודות עַל הַחֵרוּת, וְעַל הָאָבִיב וְעַל הַקָּצִיר וְעַל הָאָסִיף, כִּי מִמֶּנּוּ הַכּל.” – דיננו להגיד תודה על השנה החקלאית.

אֶל פְּנֵי הָאָדן – יאמַר “אָדן” עַל מַנְהִיג עִנְיָנִים הַנִּפְסָדִים. אָמַר אִם כֵּן שֶׁהוּא אֲדון פְּנֵי הָעָם הַנִּרְאִים בִּפְרָט, וּבְהֵרָאותָם לְפָנָיו הֵם כְּעֶבֶד הַמַּקְבִּיל פְּנֵי רַבּו, וְהוּא גַם כֵּן אֲדון הַקַּרְקַע, כְּאָמְרו “כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתושָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי” [3] , וְשֶׁלָּזֶה רָאוּי לְהודות לְפָנָיו עַל הָאָבִיב הַקָּצִיר וְהָאָסִיף בִּיבוּל הָאָרֶץ. וּלְפִיכָךְ, ” בא הפסוק הבא:

רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ. מִבְחַר הַבִּכּוּרִים, כְּמו “וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ” [4] , “נְקֻבֵי רֵאשִׁית הַגּויִם” [5] , וְהֵם בִּכּוּרֵי שִׁבְעַת הַמִּינִים כְּפִי מַה שֶּׁבָּא בַּקַּבָּלָה

(ע”כ)

והגיעה שעת סיום, ושיקויים

אֶת-אֵימָתִי, אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ, וְהַמֹּתִי אֶת-כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם; וְנָתַתִּי אֶת-כָּל-אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ, עֹרֶף.

שבת שלום

שבוע טוב

להת

Leave a Reply