עיונים קודמים

פרשת תרומה – תשע”ד

http://toratami.com/?p=102

פרשת תרומה – תשע”ה

http://toratami.com/?p=328

(על: למה משכן?, מהו אהל מועד, ועשו לי מקדש… כן תעשו, כל אשר אני מראה אותך…, ועשה כרוב אחד… ועשה אותה כרובים)

פרשת תרומה – תשע”ו

http://toratami.com/?p=536

(על: התורה במספרים, כלי המשכן ומבנהו, ציורים)

פרשת תרומה – תשע”ז

http://toratami.com/?p=725

(על: התפתחות הכתיבה והכתיבה על המשכן, ויקחו לי תרומה , המשכן ומקדש שלמה, חומרים וצבעים, ונועדתי לך שם ודיברתי איתך)

פסוקים מההפטרה

(למעוניינים/ות ולבקיעים/ות) מתוך ויקיפדיה

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%94

מפטיר והפטרה

ברוב השנים (85.7%) מפטירים בספר מלכים, בתיאור בית המקדש שבנה שלמה המלך: מלכים א’, מפרק ה’, פסוק כ”ו עד פרק ו’, פסוק י”ג.

בשנים מסוג השא, פרשת תרומה נקראת בראש חודש אדר וקוראים בה את פרשת שקלים ואת ההפטרה של שבת שקלים.

בשנים מסוג זחא פרשת תרומה נקראת בשבת הסמוכה לפורים, ואז קוראים בה את פרשת זכור, ומפטירים בהפטרה המיוחדת של פרשת זכור.

בשנים מעוברות מסוג השג פרשת תרומה נקראת בראש חודש אדר א’ וקוראים בה את הפטרת “השמים כסאי”.

(ושנת תשע”ח היא – שנה מסוג הכז, איננה מעוברת, ואורכה 354 ימים. זו שנה שלישית לשמיטה, התאריך בשבת תרומה השנה – תשע”ח – ב’ באדר, וההפטרה היא כמו ברוב השנים)

 וַיַּ֨עַל הַמֶּ֧לֶךְ שְׁלֹמֹ֛ה מַ֖ס מִכָּל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיְהִ֣י הַמַּ֔ס שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף אִֽישׁ׃

הַבַּ֨יִת הַזֶּ֜ה אֲשֶׁר־אַתָּ֣ה בֹנֶ֗ה אִם־תֵּלֵ֤ךְ בְּחֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֣י תַּֽעֲשֶׂ֔ה וְשָׁמַרְתָּ֥ אֶת־כָּל־מִצְו‍ֹתַ֖י לָלֶ֣כֶת בָּהֶ֑ם וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת־דְּבָרִי֙ אִתָּ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל־דָּוִ֥ד אָבִֽיךָ׃

וְשָׁ֣כַנְתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֥א אֶעֱזֹ֖ב אֶת־עַמִּ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

חידון השבוע

1. איזו מתכת (נזכרת הרבה בתנ”ך)  לא נכללה ברשימת החמרים  שנדרשו למשכן

2. מה הייתה (בערך) עלות המשכן, (משקל וערך כספי כיום) ללא בגדי הכהן הגדול, ומה הייתה עלות הבגדים?

(נא לעיין ב –

http://tora.us.fm/tnk1/sofrim/hagay/mjkn_sikum.html

3. (לפי המסורת)  כמה שנים המשכן היה קיים (עד שנעלם סופית)?

,

4. כמה פעמים בפרשה מופיע הציווי “ועשית”?

הקדמה כללית

לכתיבת יצירה ספרותית כמו ספר התורה נדרש לא רק כשרון ספרותי אלא גם  כשרון וידע רב-תחומי. הן הקריאה השטחית והן העיון והמחקר בתוכן חמשת החומשים פותחים לחוקר או לקורא אשנב להרבה תחומי חיים.- החל מתיאורי עלילה היסטוריים, דרך חקיקת חוקים חברתיים ואישיים וכלה בתיאורים מפורטים  של בניית משכן (מקדש) מפואר וכליו

כמובן שהקביעה “א-להים כתב/הכתיב את חמשת חומשי התורה” פותרת בעיות שקשורות לתוכן. והתשובה לכל התמיהות היא לאקונית :ככה הוא רצה:

אם בני האדם כתבו את התורה אז נשאלת השאילה,”איך הצטברו הפרטים הכתובים, האם הם נאספו  במשך מאות שנים “התפתחו” או יותר נכון “תפחו” עם חלוף הזמן? (היום היו קוראים לזה “ציזבאטים),

כנראה שעורך (ואולי עורכת??? ואולי מספר עורכי) התורה, היה (היו) בעל ידע מקיף במיוחד בנושאי יחסי אנוש, חברה, חקלאות,כספים, פסיכולוגיה ניהול ועוד. כנראה שהעורך היה קצת חלש בגיאוגרפיה והיסטוריה.

הכשרון הספרותי בולט לעין בחומש בראשית. לעומת זאת

— פרשת משפטים – (לפני שבוע) הראתה ידע (ואולי גם חוסר ידע) בנושא של יחסי אנוש.

— פרשת תרומה מכילה ידע על התרמות, ארכיטקטורה ועיצוב פנים.

— םפרשת תצווה מתעסקת בידע כוהני ובמיוחד פרטים הקשורים לכהן הגדול

— פרשת כי תשא מתחילה בנושא של איסוף כספים (וממשיכה בכל היתר ובמיוחד מטיחה לנו בפנים את חטא העגל – אוי וואי ועוד מעלילות משה)

חומש ויקרא מראה התמצאות באנטומיה של בעלי חיים ביתיים, מחלות עור וכו’.

יש להניח שהעורך הסופי רק העתיק חומר מקבצים שהיו לפניו, אבל מישהו היה אחראי לאיסוף וזה מחזיר אותנו לימי יאשיהו המלך. ולא כאן המקום, -גלשתי…. ואחזור למסלול השבועי

פסוקי השבוע

ועשו לי

וציפית

ויצקת

תעשה אותו

ועשית את

מרים

ערב שבת שלום

פתיחה

סיכום ביניים – מה קרה, מה קורה בשעות/ימים שעברו מסיום מעמד הר סיני עד שבירת הלוחות

לפני שבועיים – פרשת יתרו =

–קראנו/שמענו איך מייד אחרי סיום מעמד הר סיני. בהשתתפות כלל עם בני ישראל, “משה ניגש (לבדו???) אל הערפל אשר שם הא-להים.”

בתוך הערפל משה שומע (כותב מספר חוקים, שמתחילים בדיני בניית מזבח (והפרשה נקטעת, לא) מסתיימת

לפני שבוע – בפרשת משפטים

משה רבנו כנראה עדיין בתוך הערפל והוא ממשיך לשמוע סדרת “משפטים” וחוקים בתפזורת, החל מדיני עבד עברי ואמה עבריה וכלה בתמצית חוקי 3 הרגלים. ולפתע נגמרים החוקים והקול (בערפל) ממשיך ומכריז על מינוי מלאך כמורה דרך, והבטחת כלי נשק “הצרעה” (הכוונה היא למזל”ט טבעי) לעזרה בכיבוש הארץ המובטחת בגבולותיה הרחבים, וכל זה על תנאי.

ולסיום ה”פרשה” (תרתי משמע, הן סיומת פרשת שבוע, והן אירוע – פרשת משה בערפל)

קראנו לפני שבוע —

מסתבר (מבלי משים) שהערפל מתפזר, ופסוק וחצי (שלא במקומו וקצת תמוה)

וְאֶל-מֹשֶׁ֨ה אָמַ֜ר עֲלֵ֣ה אֶל-יְהֹוָ֗ה אַתָּה֙ וְאַֽהֲרֹן֙ נָדָ֣ב וַֽאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהִשְׁתַּֽחֲוִיתֶ֖ם מֵרָחֹֽק:

 וְנִגַּ֨שׁ מֹשֶׁ֤ה לְבַדּוֹ֙ אֶל-יְהֹוָ֔ה

 וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְסַפֵּ֤ר לָעָם֙ אֵ֚ת כָּל-דִּבְרֵ֣י יְהֹוָ֔ה וְאֵ֖ת כָּל-הַמִּשְׁפָּטִ֑ים ….

 וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁ֗ה אֵ֚ת כָּל-דִּבְרֵ֣י יְהֹוָ֔ה וַיַּשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ….

וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ חֲצִ֣י הַדָּ֔ם וַיָּ֖שֶׂם בָּֽאַגָּנֹ֑ת וַֽחֲצִ֣י הַדָּ֔ם זָרַ֖ק עַל-הַמִּזְבֵּֽחַ:

 וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם

וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת-הַדָּ֔ם וַיִּזְרֹ֖ק עַל-הָעָ֑ם

וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה דַֽם-הַבְּרִית֙ …

וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹ֑ן נָדָב֙ וַֽאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

 וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו

 וְאֶל-אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑וֹ וַֽיֶּֽחֱזוּ֙ אֶת-הָ֣אֱלֹהִ֔ים וַיֹּֽאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ:

 וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה עֲלֵ֥ה אֵלַ֛י הָהָ֖רָה וֶֽהְיֵה-שָׁ֑ם וְאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת-לֻחֹ֣ת הָאֶ֗בֶן וְהַתּוֹרָה֙ … כָּתַ֖בְתי לְהֽוֹרֹתָֽם

 וַיָּ֣קָם מֹשֶׁ֔ה וִֽיהוֹשֻׁ֖עַ מְשָֽׁרְת֑וֹ וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל-הַ֥ר הָֽאֱלֹהִֽים:

וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל-הָהָ֑ר וַיְכַ֥ס הֶֽעָנָ֖ן אֶת-הָהָֽר:

 וַיִּשְׁכֹּ֤ן כְּבוֹד-יְהוָֹה֙ עַל-הַ֣ר סִינַ֔י וַיְכַסֵּ֥הוּ הֶֽעָנָ֖ן שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֑ים

וַיִּקְרָ֧א אֶל-מֹשֶׁ֛ה בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י מִתּ֥וֹךְ הֶֽעָנָֽן:

 וַיָּבֹ֥א מֹשֶׁ֛ה בְּת֥וֹךְ הֶֽעָנָ֖ן וַיַּ֣עַל אֶל-הָהָ֑ר וַיְהִ֤י מֹשֶׁה֙ בָּהָ֔ר אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה:

“ואל משה אמר עלה אל ה’ אתה ואהרן ונדב ואביהוא ו 70 מזקני ישראל והשתחויתם מרחוק. ונגש משה לבדו אל ה’…” (ואכן רש”י מסביר “פרשה זו נאמרה קודם י’ הדברות ובד’ בסיון…” האם זה נכון גם לגבי ההמשך — “וייבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה…ויקח ספר הברית… ויראו את א-להי ישראל” ……?????.., אבל הייתי צריך לעיין בזה בזמנו ובמקומו, אז אי”ה.)

ואז

“ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר”

אז פרשתנו (כנראה) נאמרת למשה על ההר, (שוב כנראה) אחרי י’ הדברות

ומעניין שאחרי 10 הדברות וסדרת משפטים “מעורפלת”, הדבר החשוב ביותר לה’ – בניית משכן לה’.

מסתבר שה’ היה ללא בית כ – 2449 שנים ודווקא מהשבטים הנודדים במדבר במדבר הוא דורש מקום להשתכן בו.

ולא סתם מקום, אלא מבנה/בניין מפואר ביותר, מחומרים שבדרך כלל אינם ברי הישג במדבר, והעיקר שיהיה נייד.

מבנים מקודשים לישות אלהית מפוזרים בהרבה מקומות בעולמנו. השאילה שמטרידה אותי היא – מה המשמעות של כל זה.

כאשר אנחנו קוראים את סיפורי ותיאורי המשכן תילי תילים של פרטים שתופסים כ  -5 4 פרשותומה אנחנו מרגישים? איך אנחנו מתרשמים?

וכבר כתבתי על זה לפני שנה ושלוש שנים – (לעיל), אבל הנושא ממשיך ומגרה – לשם מה?

כולם יודעים שבעולם הקדמון בנו מקדשים והרבה מהם היו מפוארים וכו’. ושלמה המלך בנה מקדש, והורדוס בנה מקדש מפואר עד כדי כך שחז”ל שלא במיוחד אהבו את הורדוס, בכל אופן שבחוהו “מי שלא ראה….”. ז אין בעייה בזה שגם לשבטי המדברר הנודדים יהיה איז משכן  “קטנטן” בכל אופן חייבים להקריב קורבנות, כי ה’ דורש ריח ניחוח (פעמיים ביום). מעניין שמצד אחד (לפי חומש ויקרא ובמדבר (פרשת פנחס) מקריבים מאות קורבנות בשנה, ומצד שני בני ישראל מתלוננים “מי יאכילנו בשר. ומענין גם שחז”ל (או חלקם) החליטו שבמדבר לא הקריבו קורבנות, רק אחרי שנכנסו לארץ כנען. אם כך למה היה צורך במשכן? תמיהתני.

והתמיהה היותר גדולה היא הסגנון בה מתוארת ההכנה – הדרישה הא-להית הדקדקנית לפרטי הפרטים. בילדותי התרשמתי – כמו כל ילד מהציווי הא-להי למשה, כיום, אני קורא את הפרשה ואני מתפלא, האם א-להים באמת רוצה ו/או צריך את כל הציוד? את כל התפארת?  והרי ייתכן מאוד שה’ בעיקר דיבר עם משה באהל מועד מחוץ למחנה. אז בשביל מה הכרובים?

מתוך

https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/kitisa/gru1.html

…..

ומשה יקח את האֹהל ונטה מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אֹהל מועד והיה כל מבקש ה’ יצא אל אֹהל מועד אשר מחוץ למחנה (שמ’ לג:ז).

לאמור: משה הקים אוהל אישי, פרטי, שנועד לשרת את כל הרוצה “לבקש את ה'”. ביקוש זה מוסבר על ידי תרגום יונתן כך: “מאן דהדר בתתובא בלב שלים קדם ה’, הוה נפיק למשכן בית אולפנא דמברא למשריתא מודי על חוביה ומצלי על חוביה ומצלי ומשתבק ליה” (מי שחוזר בתשובה בלב שלם לפני ה’, היה יוצא למשכן בית האולפן שמחוץ למחנה, מודה על חטאיו, ומתפלל על חטאיו, ומתפלל ונסלח לו). אף תרגום אונקלוס מתרגם את “אהל מועד” – “בית אולפנא”, שמשמעו מקום לימודים. אך לא רק למטרה זו נועד האוהל, הוא נועד גם לשמוע את דבר ה’: “ודבר ה’ עם משה פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה” (שם:יא).

מכאן עולה, כי היו במדבר שני מבנים שנקראו “אהל מועד”: המשכן, שהכיל את הארון, את המזבחות ואת שאר הכלים, והאוהל הפרטי של משה, שהוקם כפי שעולה מסדר הכתובים לאחר מעשה העגל. ואכן, תרגום אונקלוס מבחין בין שניהם בשמותיהם: את השם “משכן” הוא מתרגם “משכן זימנא”, ואת האוהל הפרטי של משה הוא מתרגם, כאמור, “בית אולפנא”.

לאור זאת יהיה נכון לומר, כי באוהל זה התנהלו לימוד התורה והוראתה, כפי שמתואר בתלמוד (עירובין נד, ע”ב):

כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה. נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו. נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להם משה פירקן. …. (ע”כ)

אז מתי והיכן דיבר ה’ עם משה? (אשאיר את השאילה פתוחה)  אחזור למשכן/מקדש “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”

לפי הכתוב, ה’ רוצה  מקדש על מנת שיהיה מקום בו או ממנו ישכין את שכינתו בתוך בני ישראל. לפי מסורת חז”ל ישראל הם שזקוקים למקדש כדי שתהיה להם התרוממות רוחנית והרגשץ קירבה לה’.

וכנראה שיש סיבה טובה לכל זה, כי מסתבר שהמשכן של בני ישראל היה  “בעל משמעות רוחנית” הרבה יותר מכל המקדשים של עובדי האלילים. הקורבנות שלהם הם עבודה זרה, הקורבנות של בני -ישראל הם לשיפור הרוחניות, ולכן היה צורך לפרט את מבנה המשכן וכליו והבגדים של אהרן הכהן. וכו’.

מתוך הסבר חב”דניקי ב –

http://he.chabad.org/parshah/article_cdo/aid/1775745

…

וזה המשמש כאבטיפוס לכל המאמצים שנעשו מאז לבנות לאלוקים בית בעולם הפיזי – היה המשכן – המקדש הנייד שנבנה על ידי בני ישראל במדבר סיני אחרי מתן תורה בהר סיני. חמישה-עשר חומרים פיזיים, כולל זהב, כסף, נחושת, עץ, צמר, פשתן, עורות בעלי-חיים, שמן, תבלינים ומרגליות – המייצגים חתך של ממלכת המינרלים, הצומח והחי של היקום הפיזי וכן את משאבי האנוש שהושקעו בבנייה – חושלו והפכו לבניין המוקדש לשירות הא-ל על ידי האדם, ושבו אף בחר האלוקים לדבר עם האדם.

דבר זה מסביר את התיאור המפורט שלא כרגיל של המשכן בתורה. לא פחות מ-13 פרקים בספר שמות מלאים בפרטי בניית המשכן, החל בממדי כל קיר ועד לצבעים שבכל אחת מן היריעות. לעומת זאת, התורה מקדישה פרק אחד לסיפור בריאת העולם ושלושה פרקים להתגלות בהר סיני, והיא מסבירה חוקים מורכבים רבים באמצעות פסוק אחד ויחיד או אפילו במילה או באות אחת.

אולם, אם עצם תכלית הבריאה מתגלם בחישוקים, באדנים, בשטיחי הקיר ובריהוט, בקרסי נחושת ובווי כסף, ברור שכל פרט ופרט הוא בעל חשיבות עליונה עבורנו. חיוני שנדע כי למנורה היו עשרים ושניים גביעים מעוטרים מקושטים שהיו נעוצים בה וכל אחד מ-48 הקרשים היו באורך 10 אמה וברוחב 1.5 אמה. …

עבור הרמב”ן, שהיה מקובל ומיסטיקן ידוע, נקודת המוקד של המשכן הייתה ליבתו הרוחנית. קודש הקודשים אשר רק הנשמות הנשגבות ביותר בזמנים הקדושים ביותר יכלו להיכנס אליו. ארון הקודש המכיל את לוחות הברית עליהן הייתה חרוטה התורה בנוסחה הטהור ביותר; הכפורת עם הייצוג שלה את דמויותיו הנשגבות של המרכבה האלוקית; הקול השמימי הבוקע מבין הכרובים – אלה מבטאים את מהותו של משכן האלוקים: שער אל-תוך עולם החומר שדרכו שולח אלוקים קרן של אור נצחי. כל השאר נועד “להכין את הקרקע” להתגלות הזו, לרומם את האדם ואת עולמו למצב בו יהיו מסוגלים לקבל את האור הזה.

עבור הרמב”ם, איש ההלכה par excellence, מהות המשכן שוכנת במזבח – במאמץ האנושי להקריב כמנחה לאלוקים את היסודות היומיומיים, החומריים של חייו. כל השאר – האור הטהור של המנורה, הניחוח הנשגב של הקטורת, לחם הקודש על השולחן, ואפילו ההתגלויות השמימיות הבוקעות מארון הקודש – כל זה נועד לסייע לאדם החומרי לשמש בקודש ולשרת את בוראו…. (ע:כ. יפה וברור שאם התורה קדושה אז לכל מילה, לכל אות ולכל מתג יש משמעות)י

וכך גם מרחיבים (תוך שימוש בכלים מודרניים) ב –

https://www.hidabroot.org/article/1841

המשכן – GPS לאדם

…..

השאלה עולה מאליה, וכי אלוקים זקוק לטריטוריה מוגדרת כדי להשרות את שכינתו, הלא “מלוא כל הארץ כבודו” (ישעיהו ו´, ג´)? והראיה, יהודי יכול להתפלל בכל מקום בעולם – בקטמנדו ובמיאמי, ברוסיה ובניו זילנד… מה אם כן משמעות המשכן שאלוקים מצווה להקים?

שאלה נוספת שצריכה להישאל. המעיין בפרשה רואה, שאלוקים נותן למשה הוראות מדויקות ומדוקדקות ומצווה אותו בפרטי פרטים לעשות “ככל אשר אני מראה אותך” (שמות כה´, ט´), מדוע אלוקים לא “סומך” על כישוריו הארכיטקטוניים של משה, מן הסתם שמשה יבנה את הבית הכי יפה שרק אפשר, מהי סיבת הירידה לפרטים באופן כל כך חריג?

מתברר, שצורת המשכן וכליו הם כלי הניווט של האדם בעולמו. נבאר את הדברים, ולשם כך נפתח בדבריו של הנצי”ב מוואלוז´ין בספרו “העמק דבר” על פרשה זו.

המשכן וכליו מכוונים כנגד העולם ומרכיביו. המשכן הוא דגם מיניאטורי של העולם וכשם שבעולם אם אחד ממרכיביו או יסודותיו חלילה יתפרק, האיזון יופר והעולם עלול להתמוטט, כך המשכן צריך להיות מורכב מכל אותם פרטי פרטים מבלי אפשרות לשנותם, וזאת הסיבה שהתורה מציינת פרטי פרטים בהוראות בניית המשכן, ולא “סומכים” על משה שיבנה את הבית הכי יפה, משום שרק אלוקים, שברא את העולם על כל מרכיביו ויסודותיו, יכול להורות על בניית משכן באופן שיהיה בדיוק המקבילה של העולם…

הבה ננסה לשרטט לעצמנו את קווי הדמיון בין האדם למשכן.

גוף האדם מחולק “בגדול” לשלושה חלקים: א. ראש. ב. צוואר וחזה. ג. מהחזה ומטה. בראש שוכן המוח. מהצוואר עד החזה שוכנים הלב והריאות. מהחזה ומטה יש את איברי העיכול.

כנגד חלוקה זו יש את המבנה הכללי של המשכן. מבנה המשכן מחולק לשלושה חלקים – חצר המשכן [עזרה], היכל [קודש] וקודש הקודשים….(ע”כ)

מתוך עוד נסיון להסביר את הצורך במקדש (משכן) ? ב  –

http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/teruma/hal.doc

…..

ויש מחלוקת בין מפרשי התורה הראשונים מתי נאמרה פרשתנו למשה רבנו. לדעת רש”י (לשמ’ לא:יח), “מעשה העגל קודם לציווי למלאכת המשכן ימים רבים”. ספורנו (שם, ובסוף פרשת “משפטים”) הולך בעקבותיו וגם מפרש למה היה צורך במשכן רק אחרי חטא העגל. הוא מסביר שרצונו של הקב”ה במתן תורה היה שכל העם יהיו קדושים (ולא כמו אחרי חטא העגל, כשרק הכוהנים ושבט לוי נבחרו לעבודת המקדש), ושבכל מקום שירצו יבנו מזבח אדמה ויבוא אליהם ה’ לברכם, בלי הצורך לעשות מקדש מיוחד לשם השראת השכינה. אבל לדעת רמב”ן (בתחילת פרשתנו) ניתן ציווי מלאכת המשכן מיד אחרי שקיבלו עליהם ישראל את הברית להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ואחרי ששמעו את עשרת הדיברות: 

והנה הם קדושים ראויים שיהיה בהם מקדש להשרות בו שכינתו ביניהם… וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד ששכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. 

על פי זה כותב רמב”ן בתחילת פרשת “ויקהל”: 

כי כיון שנתרצה להם הקב”ה ונתן לו הלוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם, ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כעניין שציוהו תחילה.

כאן אבקש להציע פשרה בין דעת ספורנו, שהצורך במשכן או במקדש הוא רק בדיעבד, ובין זו של הרמב”ן, שהצורך הוא לכתחילה. האידיאל הוא כדעת ספורנו, שתהיה השראת השכינה בכל מקום ואצל כל יחיד ויחיד. אבל הסיבה לשינוי מהאידיאל הזה ולצורך במקדש לא הייתה חטא העגל, אלא הכרת העם שאין הם יכולים להיות תמיד בדרגה כה גבוהה. הביטוי לכך הוא בקשת בני ישראל ממשה רבנו מיד אחרי נתינת עשרת הדיברות: “דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן-נָמוּת” (כ:טז). הקב”ה הסכים לחששם זה ואמר: “הֵיטִיבוּ כָּל-אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ” (דב’ ה:כה). הקב”ה ידע שאין אפשרות מעשית שכל העם יהיו תמיד קדושים וטהורים כמו המלאכים, אבל רצה שהעם יכירו בזה מעצמם ולכן ציווה על עשיית המשכן רק אחרי דברי העם האלה.

ברם, אם המטרה היא “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם” (כה:ח), קשה לנו להבין מדוע הייתה הבאת הקרבנות עיקר העבודה במשכן ובבית המקדש. 

נושאים ופסוקים לעיון נוסף

1. ויקחו לי תרומה

כבר עיינתי בזה לםני שנה, רק אצטט הסבר על המילה “תרומה, מתוך

 https://www1.biu.ac.il/Parasha/Truma/BenYas

….

“תרומה” היא שם עצם מהשורש רו”מ, ולכן משמעה הוא: הגבהה, ולמעשה – הגבהה מן החול אל הקודש. אולי במשמע הראשוני, הייתה התרומה מעשה סמלי של הגבהה בידי המקריב לקודש, או בידי הכוהן, כגון בשמות כט:כו: “וְקִדַּשְׁתָּ אֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם”. ומכאן המשמע המשני: הגבהה ערכית של דבר על-ידי העברתו ממצב של חולין למצב של קודש לה’.

בלשון המקרא וגם בלשון חכמים “תרומה” מסמנת תמיד העלאה לקודש, מהותית וגם הלכתית, הצמודה אל המשכן והמקדש, ואל הכהונה המשרתת בהם. לשון חז”ל בנתה משם העצם “תרומה” את הפועל הדנומינטיבי תר”מ, שגם הוא מיוחד לענייני קודש, וזאת בשלושה עניינים, כולם מודגמים בלשון המשנה: “אין תורמין ממין על שאינו מינו” (תרומות ד, ד) באשר לתרומה הניתנת לכוהן מתוצרת חקלאית; “תורמין את הלשכה” (שקלים ג, א) על עיסוק בתרומת מחצית השקל הנגבית מכל יהודי למען קרבנות ציבור ואחזקת המקדש; “בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר” (יומא א, ח), לקיים את הכתוב על עבודת הכוהן: “וְהֵרִים אֶת־הַדֶּשֶׁן (=האפר) אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת־הָעֹלָה עַל־הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ” (ויק’ ו:ג).

ואכן, רוב תרגומי המקרא החדשים שומרים על משמע ההרמה שבלשון תרומה: בגרמנית: Hebe  ^[1]‏ ודומיו;^[2] באנגלית: heave- offering‏^[3] ודומיו.

ואולם, העברית המשכילית שבפי תנועת ההשכלה וכן העברית הישראלית החדשה נטלו מלשון “תרומה”, ומהפועל תר”מ, את ממד הקדושה, בין בגלל חוסר דיוק בלשון המקורות ובין מתוך מגמה (מודעת או בלתי מודעת) של חילון. כך הושטח משמע הפועל תר”מ לכדי כל נתינה וגרימה, אפילו שלילית, כגון במשפט: “הבהלה תרמה להגדלת האסון”. שם העצם “תרומה” קיבל משמע סינונימי לנדבה, ובמושאל: כל תוספת חיובית.^[4]

מעתק סמנטי זה מטעה את הקורא הישראלי, את התלמיד הקורא לתומו את ראש פרשתנו: “וְיִקְחוּ־לִי תְּרוּמָה” במשמע: ויקחו בשבילי נדבה. והתלמיד תמה: מדוע “ויקחו” ולא ‘ויתנו לי’ נדבה-תרומה? ואכן “תנ”ך רם”, אותו תנ”ך בעל שני טורים שבטורו האחד מביא את הטקסט המקראי על-פי המסורה, ומולו מביא את תרגומו לעברית ישראלית מדוברת, “מתרגם” את שמ’ כה:ב: “שיקחו לי תרומה, מכל

[4]  הפסוקים שאפשר שאין ל”תרומה” בהם גוון של קודש, הם בקינת דויד, שמו”ב א:כא: “וּשְׂדֵי תְרוּמֹת”. הפרשנות המסורתית, וכן התרגומים שבעים ויונתן, מתרגמים כולם לעניין שדות המניבים פירות הראויים לתרומה. בפרשנות היהודית החדשה יש המוסיפים פירוש חלופי: שדות מורמים, במקביל אל “הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ” שבפסוק זה, ובדומה אל “עַל־בָּמוֹתֶיךָ” שבפסוקכה, ואל “מְרוֹמֵי שָׂדֶה” בשופ’ ה:יח. כך א”ש הרטום (תש”כ), י’ קיל (דעת מקרא, תשמ”א); בלעדית כך מפרש מלבי”ם, ומתרגם טורצ’ינר (טור סיני) – א’ לוי (1937). כמו-כן, במש’ כט:ד: “וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה”, רוב הפרשנים הקלאסיים, ורבים מהחדשים, מפרשים: מלך הלוקח תרומות, דהיינו מיסים. נראה יותר ביאורו הראשון של רש”י שם, וכן המאירי: איש גאה המרים עצמו, וכך מפרש י’ קיל (דעת מקרא, תשמ”ד).

מתנדב תקחו את התרומה בעבורי”. התלמיד הישראלי בקוראו זאת לתומו, מה הוא מדמה? משהו מעין, כביכול וחלילה, שהבורא עומד בקרן רחובות ומבקש תרומה-נדבה עבור עצמו. 

ואולם, בעיית העמימות של המילה “תרומה” בתורה, אינה מתחילה בעברית מודרנית וב”תנ”ך רם”. התרגומים הארמיים, דהיינו אונקלוס והתרגומים הארץ-ישראליים ניאופיטי, המכונה יונתן ותרגום הקטעים, ואף התרגום הסורי,  כולם מתרגמים “תרומה” בלשון ארמית “אפרושתא” (או לשון דומה, משורש פר”ש).  בעקבותיהם רש”י לפסוקנו, ולתימהוני גם רשב”ם, מפרשים את “תרומה” בלשון הפרשה.

בעקבות אלה, גם הבכיר מבין פרשני התורה בעת החדשה, בנו יעקב בפירושו (בגרמנית) על ספר שמות, מפרש כך את המושג “תרומה”: “קרבן מורם (בהנפה) – דבר שהופרש מתוך חומר ויועד לתכלית יותר גבוהה”, ומיד הוא מצטט את אונקלוס “אפרושתא” ואת רש”י ורשב”ם “הפרשה”.

מדוע נמנעו התרגומים הארמיים מלתרגם את ענייני תרומה שבתורה בשורש רו”מ הארמי, השווה במשמעותו לרו”מ העברי? נראה שכך, כי בשורש הארמי רו”מ מתורגם השורש העברי נו”פ שבתורה, בעניין של הנפת תנופה. כך למשל בשמות כ:כז, בפסוק שבו שני השורשים באים הן בצורת פעלים והן כשמות עצם: “וְקִדַּשְׁתָּ אֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם”, מתרגמו אונקלוס: “ותקדש את חדיא דארמותא וית שוקא דאפרושתא די אתרם ודי אתפרש”,  ובדומה לו מתרגמים שאר התרגומים הארמיים.

נמצאנו למדים, שלכאורה, לישראלי דובר העברית יתרון על יהודי דובר לועזית בחוצה לארץ, בלומדו תנ”ך. שכן, הישראלי קולט ומבין את הטקסט ישירות, לעומת הלועז הקולט אותו בתיווך התרגום. …(ע”כ)

ויש להזכיר שלפי המדרש הציווי היה משולש, כלומר היו שלוש התרמות של תרומה. לפי רש”י ב –

http://www.toratemetfreeware.com/online/f_01671_part_8.html

 תקחו את תרומתי. אמרו רבותינו שלש תרומות אמורות כאן, אחת תרומת בקע לגלגלת, שנעשו מהם האדנים, כמו שמפורש באלה פקודי (שמות לח כו. כז) , ואחת תרומת המזבח בקע לגלגלת לקפות לקנות מהן קרבנות צבור, ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד. שלשה עשר דברים האמורים בענין כלם הצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהנה, כשתדקדק בהם:  (ע”כ)

2. וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם

“זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים. שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. אַבְנֵי-שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן”

הציווי הוא לא בקשה כללית לתרומות אלא בקשה מאו מפורטת של 14 חומרים יקרי ערך ונדירים,  ועוד במדבר, ורק עברו שנה וחודשיים בערך מאז היציאה בחיפזון ממצריים.

 בעצם הפרשה יחסית – פשוטה, יש ציווי לבנות משכן לישות העליונה, וכדי לבנות יש צורף באיסוף חומרים, ובמיוחד  לבניית המשכן המפואר וכליו. 600 ריבו גברים

 כל אחד תורם 10 שקלים ויש 6 מליון שקל לבנות משכן יפה

אפשר (איכשהו) להבין שכסף וזהב ונחושת (אולי)  היה במטענים של בני ישראל ביציאה ממצריים. עובדה, לפי הכתוב בני ישראל – העבדים אספו כלי זהב, כלי כסף  (וכנראה גם כלי נחושת) ושמלות (כולל עורות, כותנה ועוד) מהשכנים המצריים. אבל עורות אילים מאודמים, עצי שיטים????

ברור גם שבמשך אלפי שנות עיון בכתוב, לכל שאילה “מסובכת” יש תשובה “פשוטה” וכבר עיינתי בזה בשנים קודמות, אבל  בינתיים אמליץ שוב לדוגמה – נא לעיין ברש”י פרק כה פסוק ה’. (ואשרי המאמין).

אסופה (אינדקס) לא מליאה של מאמרים מתוצרת אוניברסיטת בר-אילן ניתנת ב –

https://www1.biu.ac.il/Shmot/Truma

ובהרחבה ב –

https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/teruma/teruma.shtml

(וזה מספק מזון רוחני מסורתי, הייתי אומר ללא גבולות)

תשובה לשאילה

מהיכן הגיעו החומרים לבניית המשכן

אפשרויות שונות לאספקת החומרים מסוכמים ב –

https://www1.biu.ac.il/Parasha/Truma/Priel

..מדרש (תנחומא, תרומה ד) מעצים את השאלה:

“וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר” (לו:ג). מהו “בבקר בבקר”? לשני בקרים הביאו את כל נדבות המשכן, שנשתלחה ברכה בנדבותיהם.

כיצד אם כן איתרו כל כך הרבה חומרי גלם בתנאֵי מדבר, בתוך יומיים?

אם נחלק לסוגים את צורכי המשכן, נמצא שמדובר בשלושה סוגים עיקריים:

צרכים מן הצומח: עצים, צמחים להפקת צבעים וקטורת, שמן זית למנורה, בשמים, סיבים שונים להכנת בגדי כהונה ויריעות, חיטה למנחות.

צרכים מן החי: בהמות לקורבנות, עורות לכיסויי המשכן, צמר לבגדי כהונה וליריעות המשכן – התכלת.[2]

אבנים ומתכות אצילות: אבני בניין למזבח, אבני חן לעיטור, זהב, כסף ונחושת להכנת כלים, לצביעתם, ולעיטור בגדים שונים של הכוהנים.

חכמי המדרש היו ערים לחלק מן הבעיות האלה, ומצאנו במדרש התייחסות לשני צרכים: את עורות התחשים הסבירו בכך:

תחש שהיה בימי משה, בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו בה חכמים, אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא, וקרן אחת היתה לו במצחו ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן ונגנז (בבלי, שבת כח ע”ב).

ואת העצים הסבירו כך:

והבריח התיכון שנים ושלשים אמה היו בו, מהיכן מצאו אותו לשעה? אלא מלמד שהיו מוצנעין עמהם מימות יעקב אבינו. הה”ד “וכל אשר נמצא אתו עצי שטים” (שמ’ לה:כג) – אשר ימצא אתו אין כתיב כאן אלא אשר נמצא אתו (ב”ר [וילנא] צד:ד).

מדרש זה עורר אי נחת אצל ראב”ע האומר (הפירוש הארוך לשמ’ כה:ה):

ויש לתמוה: למה נאמר “אשר נמצא אתו” – לצרכו. ואם אמרנו כן יש לתמוה, למה הוציאו עצי שטים כי מה צרך יש להם? ועוד: הנה המצרים חושבים כי לזבח הם הולכים ואחר כך ישובו, על כן השאילום. ואיך יוציאו קרשים רבים ארך כל אחד עשר אמות, גם בריחים והם עברו על מצרים מקום המלוכה, ומה היתה תשובה לשואליהם למה יוליכו עצי שטים והם הולכים לזבח דרך שלשת ימים? והנה לא ידענו: אם קבלה היא ביד אבותינו שממצרים הוציאום – גם אנחנו נסור אל משמעתם, ואם דרך סברא – יש לבקש דרך אחרת!

ואכן, אנו נסלול את דרכנו הפשטנית בעקבות ראב”ע, הממשיך ואומר:

כי היה סמוך אל הר סיני יער עצי שטים… וכרתו כל היער כי עם רב היה ועשו סכות.[3]

חיזוק לדבריו מביא חזקוני (כה:ה):

“ועצי שטים” – במדבר היו יערים שגדלים בהם אותם עצים הקרויים שטים וכן כתיב “וישב ישראל בשטים” (במ’ כה:א).[4]

בפועל, כמה סוגים של עצי שיטה גדלים במדבר,[5] ואין צורך להחביא עצים במצרים מאתיים שנים כדי לבנות במדבר משכן מעצי שיטים. גם באשר לתחש, ניתן להציע זיהוי ריאלי: תחש מזוהה כ-Dugong  שהוא לוויתן צמחוני.[6] יונק ימי זה נפוץ גם באזור ים סוף, ומשם הביאוהו בני ישראל.

זאת ועוד, בני ישראל יצאו ממצרים ברכוש גדול כפי שהבטיח הקב”ה בברית בין הבתרים,[7] וכך נאמר:

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. וה’ נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם…  וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד (שמ’ יב:לה–לח).

מפסוק זה משמע שהיו תכשיטים הן להם והן לנשותיהם, וכך מדייק רמב”ן (שמ’ לה:כב):

כי יש מהם שהניפו תנופת זהב שבור או במטבע. ואמר “וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן” כי לא נמצאו מאלה רק למקצתם. וחזר ואמר “אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים” – כי היו יותר מעטים שבידם עצי שטים. ואמר “כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת” – כי לרוב האנשים היה כסף ונחשת במטבעות וכלים.

גם ביזת הים – רכושם של המצרים שרדפו אחרי בני ישראל וטבעו בים סוף – לא הייתה מועטה. מלכים נהגו לעטר את מרכבות מלחמתם באביזרים יקרי ערך,[8] וסביר להניח שבני ישראל נהנו מכך.[9]

פתרנו את שאלת העצים והתכשיטים, אך מה עם צמחים להפקת צבע, ומה עם סיבי לבוש “שש משזר” (כו:א), ובעיקר, מהיכן בא שמן הזית, שהרי הזית הוא עץ “מפונק” למדיי ואינו צומח במדבריות?[10] לעזרתנו יבוא סיפור מכירת יוסף.

וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה (בר’ לז:כה).

לא נכריע כאן בין ארבע-עשרה הדעות המוכרות לי, באשר למקומו של הר סיני,[11] אך מסתבר שבני ישראל שיצאו ממצרים הלכו בדרך שאמורה לחבר בין ארץ גושן, לעיר האבות – חברון, שממנה יצא יעקב אבינו רד”ו שנים קודם לכן,[12] והם נתקלו בוודאי בשיירות הנושאות נכאת, צרי, לוט ושמן זית. למזלם, זה קרה מהר מן הצפוי, ומשם הושלמו החוסרים של צורכי המשכן. (ע”כ. פשוט. יש לי קצת בעייה עם הכמויות, למשל נחושת. בע”ה נחזור לזה בפרשת פקודי. ואם כבר פותרים את הבעייה של “תחש” בנס. – אז כל החומרים היו מעשי ניסים)

3. ועשית מנורת זהב….. שלושה גבעים משוקדים… כן לששת הקנים היוצאים מן המנורה..ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים

לעשיית המנורה מוקדשים 6 + 2 פסוקים בהם יש חזרות כפולות ומשולשות, ולמרות כל הפרטים הכתובים עדיין רבות המחלוקות על צורת המנורה וחלקיה.

ואחד מהפרטים שאינם ברורים הם הכפתורים והגביעים, למרות שהכתוב חוזר על אותו משפט בן 5 מילים שלוש פעמים.

מתוך

https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%94

….המנורה כולה היתה עשויה מקשה אחת זהב טהור. גובהה – 18 טפחים. רוחבה – מהנר הקיצוני שבימין עד לנר הקיצוני שבשמאל – 12 טפחים.

גובהו של הקנה האמצעי – 15 טפחים. קנה זה עמד על בסיס רחב. בסיס זה נקרא “ירך המנורה”. לבסיס היו שלוש רגלים בתחתיתו. במקום החיבור של הירך עם הקנה האמצעי היה פרח זהב. גובהה של ירך המנורה עם הפרח שעליה – שלושה טפחים.

בגובה שני טפחים של הקנה האמצעי מן הירך היה גביע כפתור ופרח, שהחזיקו טפח אחד.

במרחק שני טפחים מהגביע כפתור ופרח, היה בקנה האמצעי כפתור אחד, שגובהו טפח, ממנו התפצלו שני קנים אחד לימין ואחד לשמאל. במרחק של טפח מהכפתור היה בקנה האמצעי עוד כפתור שגובהו טפח, ממנו התפצלו עוד שני קנים אחד לימין ואחד לשמאל. במרחק של טפח נוסף מהכפתור היה בקנה האמצעי עוד כפתור ממנו התפצלו עוד שני קנים אחד לימין ואחד לשמאל. במרחק של שני טפחים נוספים מהכפתור, היה בקנה האמצעי שלושה גביעים כפתור ופרח שגובהם ביחד – שלושה טפחים. על כל אחד מששת הקנים המתפצלים היה גם כן שלושה גביעים כפתור ופרח.

לסיכום, למנורה היו עשרים ושניים גביעים – שמונה עשר גביעים בששת הקנים המתפצלים וארבעה גביעים בקנה האמצעי – אחד עשר כפתורים – ששה כפתורים בששת הקנים המתפצלים וחמשה כפתורים בקנה האמצעי – תשעה פרחים – ששה בששת הקנים ושלושה בקנה האמצעי.

ירך המנורה היתה חלולה מבפנים. יש אומרים כי ירך המנורה היתה עגולה, יש אומרים כי היתה מרובעת ויש אומרים כי הירך היתה כמו תיבה בת שמונה זויות….

הציווי המקורי הוא לעשות מנורת זהב, אולם דרשו חז”ל (מסכת סוכה, נ:) שאפשר לעשות את המנורה גם ממיני מתכות שונים ולאו דווקא מזהב, ולפי אחת משיטות התנאים – אפשר גם מחמרים שאינם מתכת כגון עץ, ובלבד שתיעשה מחומר שאינו בזוי ומאוס (כחרס).

כאשר המנורה נעשית שלא מזהב – אין צורך להקפיד על משקלה המדוייק (כיכר), ולא על מספר הגביעים הפרחים והכפתורים. כמו כן – אין צורך לעשותה מקשה אחת….

במפרשים נתבארו משמעויות סמליות לאבריה של המנורה.

שבע נרות

• כנגד שבעת כוכבי הלכת^[1].
• המנורה כולה כנגד התורה הנקראת אור, והתורה כוללת שבע חכמות. שבע נרות המנורה כנגד שבע החכמות^[2].
• כנגד שבע הספירות^[3].
• כנגד שבע אומות^[4].
• כנגד שבעה נקבים שבראש האדם שתי עיניים, שתי אוזניים, שתי נחיריים, ופה^[5].

(ע”כ)
ומתוך

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%94

גביעים כפתורים ופרחים לפי הסדר המפורט שם. “הגביעים דומין לכוסות אלכסנדריאה שפיהן רחב ושוליהן קצר. והכפתורים כמין תפוחים כרותיים שהן ארוכין מעט כביצה ששני ראשיה כדין. והפרחים כמו פרחי העמודים שהן כמין קערה ושפתה כפולה לחוץ”[6]. בגוף המנורה היו ארבעה גביעים וחמישה כפתורים ושלושה פרחים, ושישה קנים יוצאים מהמנורה, שלושה מצד זה ושלושה מצד זה, ובכל קנה שלושה גביעים וכפתור ופרח[7]. “נמצאת כל הגביעים שנים ועשרים. והפרחים תשעה. והכפתורים אחד עשר. וכולן מעכבין זה את זה ואפילו חסר אחד מן. השנים וארבעים מעכב את כולן”[8][דרושה הבהרה]. פרט נוסף שהצריכה תורה: “ובמנורה ארבעה גביעם משוקדים כפתוריה ופרחיה”. ונפל ספק: “גביעים משוקדים” או “משוקדים כפתוריה ופרחיה” – זהו אחד מחמישה מקורות שאין להם הכרע[9]. מטעם זה פסק הרמב”ם לחומרא: “הכל משוקדים”[10]. המשנה למלך תמה: הספק הוא רק על המשוקדים שבפסוק של המנורה, אבל לא בפסוק של קני המנורה. שם אין להסתפק: “שלושה גביעים משוקדים בקנה האחד כפתור ופרח. ה”משוקדים” מוסב על הגביעים בלבד[11]…..

יוסף בן מתתיהו תיאר גם את תהלוכת הניצחון על היהודים ברומא, בו נתן הסבר שונה למספר הקנים במנורה:

“ומכל השלל נפלאו ביותר הכלים, אשר לקחו בבית המקדש בירושלים: שולחן הזהב… והמנורה העשויה גם היא זהב טהור. ואמנם שונה היתה מלאכת המנורה הזאת מדרך כל המנורות אשר בידינו. כי מן הבסיס התרומם הגזע בתווך, וממנו נטשו ענפים דקים, אשר דמו בצורתם לקלשון… בראש כל קנה מלמעלה נר-נחושת. ומספר הקנים היה שבעה לכבוד שבעת ימי השבוע אשר ליהודים”^{[44….(ע”כ)}

^{ואוסף מדרשי חז”ל על מעשה המנורה ניתן ב –}

^{http://www.aspaklaria.info/020_KAF/%D7%9B%D7%9C%D7%99%20%D7%9E%D7%A7%D7%93%D7%A9%20%20%20%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%94.htm}

^{(לא אצטט)}

ומתוך (על פרשת ויקהל בה הכל חוזר על הכתוב בפרשת תרומה) –

^{http://otniel.org/lesson/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%94%D7%9C-2/}

….

מה היא המנורה לפי הפסוקים לעיל? האפשרות הראשונה היא, כצפוי, כל המבנה המתואר בפסוקים, החֵל מ”וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּנֹרָה” (ל”ז, יז) ועד “מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר” (ל”ז, כב). האפשרות השנייה נובעת מדיוק לשוני בחלק האחרון של פסוק י”ט: “כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה”, לפי זה הקנים יוצאים מן המנורה ואינם חלק מן המנורה. האפשרות השנייה במילים אחרות: ה’מנורה’ היא הקנה המרכזי שבין הנרות, אותו נר שיש לו שלושה גביעים משוקדים בצד האחד ושלושה גביעים משוקדים בצד השני.

בשפה היומיומית אין אפשרות לקרוא לחלק מתוך כלי בַּשם של כל הכלי, כמו שֶׁלוח של שולחן איננו יכול להיקרא בשם ‘שולחן’, וחֵדֶק איננו פיל. בְּ’שִירָה’ (לצורך זה התורה היא ‘שירה’) – הדבר אפשרי.[1]…..

הוראות לבנייה של המנורה הן הוראות טכניות, אין בתוכן שום רמז לכך שהמנורה צריכה להיות כלי נאה. המנורה חייבת להיות בנוייה בדיוק לפי ההוראות כדי שאפשר יהיה להדליק בה את הנרות, “אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת” (במדבר ח’, ב). אין לבּוֹנֵי המנורה ‘חופש’ להוסיף או להמעיט לפי טעמם האסתטי, וכן לא להוסיף לצורת המנורה על מנת להקל את המלאכה של הטבת הנרות והדלקתן.

מתבקשת שאלה לגבי המנורה, כמו לגבי כל המשכן כולו: האם יש משמעות מיוחדת לכל פרט בבנייה? שאלה זו בסגנון של האברבנאל: “ראוי כפי העיון הטוב לבאר ראשונה אם יש רמז ונמשל במשכן וכליו, או אם צִוָּה בו יתברך לכבוד ולתפארת הבית בלבד מבלי שום כוונה אחרת” (אברבנאל, פרשת תרומה, כ”ה, י, ד”ה “ועשו ארון”).

הגישה של הרמב”ם (מורה נבוכים, ג’, כו): “המצוה בהקרבת הקרבן יש לה תועלת גדולה מבוארת כמו שאני עתיד לבאר, אבל היות הקרבן האחד כבש והאחד איל והיות מספרם מספר מיוחד, זה א”א [אי-אפשר] לתת לו עִלָּה כלל, וכל מי שמטריד עצמו לתת סבה לדבר מאלו החלקים הוא בעיני משתגע שגעון ארוך… ומי שידמה שאלו יש להם סבה, הוא רחוק מן האמת”.

לעומת הגישה של הרמב”ם, הגישה של האברבנאל (אברבנאל, במקור לעיל): “ורחוק הוא שנאמין, שלא היה בזה משל ורמז כלל לדבר אחר, לפי שהיות על הארון שני כרובים בצורת ילדים קטנים זכר ונקבה והיות להם כנפיים… והיות בהיכל מנורת זהב כולה ושבעה נרותיה עליה ובמנורה שלשה ציורים מתחלפים גביעים כפתורים ופרחים וכן היות ג’ גביעים משוקדים בכל קנה כפתור ופרח… היתכן שצִּוָּה יתברך על כל זה מבלי רמז והערה… אין ספק שהשכל מורה ומחייב, שיש בזה הערה והוראה לדברים אחרים זולת פשוטי המאמרים האלה, ולכן השתדלו חז”ל לתת טעמים והערות על קצת הדברים האלה בדרכים שונים”.

לפי הרמב”ם אין צורך לחפש משמעות לכל פרט ופרט בהוראות לבניית המשכן וכליו, וחיפוש כזה הוא אפילו “שגעון ארוך”; לפי האברבנאל יש משמעות לכל פרט, ואם לא מצאנו – אין זה מעיד על כך שאין משמעות אלא על יכולתנו המוגבלת להבין את המשמעות. (ע”כ)

4. ועשו לי מקדש ושכנתי…. את תבנית המשכן….ואת המשכן תעשה עשר יריעות…..

הדרישה הכללית היא לבנות מקדש, הדרישה הפרטית (כנראה הזמנית במדבר) היא לבנות משכן, המבנה עצמו הוא 10 יריעות בגודל של 28 על 4 אמות  כל 5 יריעות מחוברות זו לזו.

נשמע יפה ולי זה לא כל כך ברור.לא השימוש במילים משכן = מקדש, וגם לא המבנה.

מתוך דיון בנושא ב –

etzion.org.il/he/download/file/fid/10317

“ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר ותכלת  וארגמן ותולעת שני כרובים מעשה חושב תעשה אותם… ועשית חמישים קרשי זהב וחברת את היריעות אשה אל אחותה בקרסים והיה המשכן אחד”

  (כ”ו,א-ו).

מן הפסוקים עולה כי היריעה הפנימית נקראת משכן. מה הטעם לכך? הראשונים על אתר מבארים זאת בדרכים שונות:

אומר הרשב”ם:

“עשר יריעות תחתונות קרויין משכן כי תחתיהם הארון מקום שהשכינה שורה”.

והחזקוני מסביר:

“הם התחתונות הקרואות משכן ע”י שהלוחות והארון וכלי הקדש שהשכינה שורה בהם מונחים תחתיהם”.

אחר כך, התורה אומרת “ועשית יריעות עיזים לאהל על המשכן” (שמות, כ”ו, ז). כלומר המשכן זוהי היריעה הפנימית ומעליה יריעות עיזים לאהל על המשכן.

הספורנו מסביר כי המשכן לא היתה כוונה בו שיאהיל אבל שיהיו הכרובים סביב לכסא שולחן ומנורה. בשמות מ,יח “ויקם משה את המשכן “עשר היריעות מעשה חושב שנקראו משכן הוקמו קודם הקמת הקרשים אם בידי אדם מחזיקין בו ואם על דרך נס, כדבריהם ז”ל ועל זה הסדר נעשה והובא אל משה כי אמנם אותן עשר יריעות הן היו עיקר בניין המשכן ושאר הנכנס באותו הבניין והם האדנים והקרשים והבריחים והעמודים והאהל היו להעמיד המשכן ולכסותו…

יוצא לפי עיוננו זה בינתיים כי למילה משכן שתי משמעויות:

1.        המשמעות הראשונית הפשוטה היא היריעות הפנימיות התחתונות הנמצאות ישירות מעל החלל של הקדש וקדש הקדשים. יריעה זו היא המקרה את הכלים הפנימיים-ארון כפורת וכרובים בקדש הקדשים, שולחן מנורה ומזבח קטורת בקדש בהיכל.

על פי הבנה זו, היריעה הפנימית היא המשכן, והיא עיקר המבנה בגלל זיקתה לכלי הקדש ושאר חלקי המשכן הקרשים, הקרסים, העמודים והאדנים. ודאי שעל פי הבנה זו ישנה משמעות גדולה ביריעה עצמה.

2.        המשמעות השניה למילה משכן כוללת את המבנה בכללותו, כלומר כל המבנה כולו נקרא משכן. לפי זה, המבנה בכללותו קרוי על שם היריעה הפנימית המקודשת ביותר כי היא החלק של המבנה הקרוב ביותר אל כל הכלים המקודשים, ולכן ישנה במובן מסוים זהות בין היריעה הפנימית המקודשת ביותר לבין המבנה בכלליותו. בכך תופעה זו דומה מאד למה שראינו בעניין המילה מקדש- מחד, המילה מקדש מכוונת אל הארון- הכלי המרכזי להשראת שכינה. מאידך גיסא, המבנה בכלליותו נקרא מקדש על שם עיקר התפקיד השראת שכינה בארון על כן משכן ומקדש הינם שמות של החלקים הפנימיים של המבנה- הארון מחד והיריעה הפנימית מאידך גיסא והמבנה בכלליותו נקרא על פי חלקים אלו בגלל מרכזיותם וקדושתם המיוחדת במינה….(ע”כ. מומלץ)

ולכיסוי עם עורות עלולה להיות בעייה של טומאה, לפי

 לאהל מועד היו כמה כיסויים: ‘”מכסה לאהל” – לאותו גג של יריעות עזים עשה עוד מכסה אחד של עורות אילים מאדמים, ועוד למעלה ממנו מכסה עורות תחשים, ואותן מכסאות לא היו מכסין אלא את הגג ארכן ל’ ורחבן י’. אלו דברי רבי נחמיה, ולדברי רבי יהודה מכסה אחד היה חציו של עורות אילים מאדמים וחציו של עורות תחשים’ (רש”י פס’ יד). בגמ’: ‘גופא, בעי רבי אלעזר: עור בהמה טמאה מהו שיטמא טומאת אהלין?. מאי קמיבעיא ליה? אמר רב אדא בר אהבה: תחש שהיה בימי משה קמיבעיא ליה, טמא היה או טהור היה? אמר רב יוסף: מאי תיבעי ליה, תנינא: לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד?….(ע”כ. נא לעיין)

5  ככל אשר אני מראה אותך…..וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מוראה….כמשפטו אשר הראית בהר

כ -5  פעמים בפרשתנו, מופיע הביטוי מהשורש ר..א.ה כציווי או כהדרכה למשה איך לבנות  את כלי המשכן, חלקיו ואיך להקים את המשכן.

מתוך

https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/teruma/led.html

טיבה ומהותה של התבנית האלוקית שראה משה על ההר העסיקה דורות רבים של מלומדים. איזו תבנית אדריכלית הייתה לקב”ה להראות למשה בסיני? האם הייתה זו התבנית שבה השתמש לבריאת העולם?

מקורות כגון כתבי פילון, כתבי יוסף בן-מתתיהו, מדרשי אגדה ואחרים, הוציאו כולם את תבנית המשכן וכליו ואת סדרי העבודה מפשוטם, והפכו אותם לישויות קוסמיות שניתן ללמוד מהם על הזיקה  שבין “מעשה המשכן” ו”מעשה בראשית”.

ואכן ישנם בתורה רמזים רבים לקיומה של זיקה בין תיאור מעשה הבריאה לסיפור ההתגלות בהר סיני, ולתיאור ההוראות והעשייה של   המשכן….

 כהוכחה לזיקה שבין משמעות המשכן ומשמעות הבריאה. הם הצביעו על כך שהפועל “עשה” נשנה במעשה בראשית שבע פעמים, ואילו במעשה המשכן הוא מופיע קרוב למאתיים פעם. לדוגמה, בהוראות לעשיית המשכן נאמר: “ועשו לי משכן”, “ועשית שולחן”, “ועשית מנורה”, “וראה ועשה”, “ועשה בצלאל” ועוד. ובתיאור הביצוע של הוראות אלה נאמר: “ויעשו כל חכמי לב”, “ויעש לולאות”, “ויעש יריעות”, “ויעש מסך”, “ויעש בצלאל את הארון”, “ויעש את השולחן” ועוד הרבה.

יש כאן עשייה אנושית כנגד עשייה אלוקית, וישנה הדגשה שהמשכן נעשה בידי אדם – אך לא לפי ראות עיניו, כי אם על-פי התבנית אשר הראה ה’ למשה בהר סיני. הדגשה זו מופיעה בכתוב שוב ושוב, למן הציווי הראשוני לבניית המשכן ועד לסיום המלאכה: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ככֹל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כֹּל כליו” (כה:ח-ט). “וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר” (כה:מ). “והקמֹת את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר” (כו:ל). “נְבוּב לֻחֹת תעשה אֹתו, כאשר הראה אֹתך בהר כן יעשו” (כז:ח).

פילון מאלכסנדריה שחי ונפטר לפני חורבן הבית השני, מתאר באריכות את תבנית המשכן, את כליו ואת בגדי הכוהן הגדול. מטרתו המוצהרת של פילון היא לגלות לקוראיו את הסודות הנסתרים של המשכן והמשתמע מהם. לפי שיטתו, העולם כולו נחשב למקדש הא-ל האמִתי,[6] ומבנה המשכן/אוהל מועד שעשה משה על-פי ציווי, בא לסמל את היצירה האלוקית כולה. ארון הברית, לדבריו, הוא מוקד הקדושה של המשכן שהרי הוא מכיל את עשרת הדיברות שנאמרו מפי הגבורה, ולכן הוא מעין ‘מיכל-החוקים’.[7] הארון מצופה בזהב מבפנים ומבחוץ ומסמל בכך גם את העולם הגלוי והנראה – הניתן להכרה באמצעות החושים וגם את העולם הנסתר והבלתי-נראה, הניתן להכרה רק על ידי השכל.[8] מכסהו של הארון המכונה “כפורת” הוא האדן לשני בעלי כנף המכונים “כרובים”. הכרובים מוצבים זה מול זה, כי הם מסמלים את שני חצאי כדור השמים, זה שמעל הארץ וזה שמתחת לארץ. בחיבורו של פילון “על הכרובים”[9] הוא מציין שהכרובים מתארים בדרך אלגורית את שתי מידותיו המכובדות והנשגבות של הא-ל – את מידת הבריאה ואת מידת המלכות. השם ‘א-לוהים’, משקף את מידת הבריאה שבה הציב, עשה וערך את היקום, והשם “אדון”, משקף את מידת המלכות שבה הוא מושל בברואים. 

… 
 לדברי פילון, המנורה הניצבת בדרום רומזת על תנועותיהם של המאורות במרום, שכן   השמש, הירח והמאורות האחרים סובבים במסלולם בדרום. שבעת הקנים של המנורה, שלושה קנים מכל צד של הקנה האמצעי שעליהם נתונים שבעה נרות ונברשות, הם “סמלי המזלות”. מרכז המנורה, כמו השמש, הוא במקום הרביעי באמצע, ונותן אור לשלושה שממעל לו ולשלושה שלמטה ממנו.[10]…

לדעת יוספוס, כל ההוראות להקמת המשכן וכליו ניתנו כחיקוי לעולם כולו. חלוקת האוהל בן שלושים האמה לשלושה חלקים ומסירת שני חלקיו לרשותם של הכוהנים ההדיוטות כמקום של חולין וכמקום פתוח, מסמל את הארץ ואת הים, הפתוחים למעבר לכל הבריות. ייעודו של החלק השלישי, הוא קודש הקודשים, לאלוקים לבדו, מסמל את השמים שאינם פתוחים לבני האדם. שתים עשרה כיכרות לחם הפנים מסמלים את שנים עשר חודשי השנה. שבעים החלקים של מנורת הזהב, משולים לשבעים כוכבי הלכת. היריעות של המשכן, הטוויות מארבעה סוגי חוטים, מסמלות את ארבעת היסודות: הבוּץ מציין את הארץ, שכן ממנה צומחת הפשתה; הארגמן מציין את הים, שכן הוא מאדים מדמם של הדגים; התכלת מסמלת את האוויר  והאודם משמש ראיה לאש.

(ע”כ. יפה. מומלץ)

אז לאור כל האמור לעיל,המשכן היה (כנראה) מבנה מושלם וחבל שנעלם או נגנז, ובינתיים

שבת שלום

שבוע טוב

להת