Sent: Sunday, 4 March 2018 3:36 AM
To:
Subject: כי תשא… ולקחת… ומשחת… ויפן וירד… ויכל
–
הפטרת הפרשה היא במעשה אליהו הנביא ונביאי הבעל, בספר מלכים א’, פרק י”ח. בנוסח תימן קוראים את פסוקים א’–מ”ו, בנוסח הספרדים את פסוקים כ’–ל”ט, ובנוסח אשכנז את פסוקים א’–ל”ט. הפטרה זו נקראת בפועל בשנים מעוברות, בשנים פשוטות מסוג הכז ובשנים פשוטות מסוג השא שלא בערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון.
בשאר השנים הפשוטות, פרשת כי תשא חלה בשבת שאחרי פורים, ולפיכך קוראים בה גם את הפרשייה השלישית מ”ארבע פרשיות” – פרשת פרה, ומפטירים בהפטרה המיוחדת לפרשת פרה. בשנים פשוטות מסוג השא, פרשת כי תשא נקראת בשבת בה חל שושן פורים ובערים מוקפות חומה קוראים את הפטרת פורים.(ע:כ)
והשנה (מתוך ויקיפדיה “תשע”ח) היא
ה’תשע”ח (5778) או בקיצור תשע”ח היא שנה עברית אשר החלה ביום א’ בתשרי, אור ל-10 בספטמבר 2017, ותסתיים ביום כ”ט באלול, 9 בספטמבר 2018. שנה מסוג הכז, איננה מעוברת, ואורכה 354 ימים. זו שנה שלישית לשמיטה. (ע”כ)
והפסוקים מההפטרה
וַתִּפֹּ֣ל אֵשׁ־יְהוָ֗ה וַתֹּ֤אכַל אֶת־הָֽעֹלָה֙ וְאֶת־הָ֣עֵצִ֔ים וְאֶת־הָאֲבָנִ֖ים וְאֶת־הֶעָפָ֑ר וְאֶת־הַמַּ֥יִם אֲשֶׁר־בַּתְּעָלָ֖ה לִחֵֽכָה׃
18:39 וַיַּרְא֙ כָּל־הָעָ֔ם וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ יְהוָה֙ ה֣וּא הָאֱלֹהִ֔ים יְהוָ֖ה ה֥וּא הָאֱלֹהִֽים׃
— סיפורים (כולל שירה) = (בעיקר) בחירת משה, מכות מצריים,יציאת מצריים, מעבר ים סוף, מעמד הר סיני , חגיגת סיום המעמד – משה עם אהרן שניים מבניו ו 70 נבחרים וחטא העגל, ובמיוחד באריכות –
…..
קטגוריה זו מכילה את 9 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 9 דפים.
….
“עם פתיחתה של פרשת השבוע שלנו מופיע הציווי על השקלים: התורה מצווה על “כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים” – כל מי שמשתתף במפקד, ובייחוד– במִפקד בעל אופי צבאי – לתת את “מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה’” (שמות ל, יג) שמטרתה “לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם” (שם, יד). בתורה לא מפורש תאריך בלוח השנה או ציון זמן אחר כלשהו שבו צריך להתבצע אירוע נתינה זה, ונתינת השקלים אינה מותנית אלא ב”כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם” או “בִּפְקֹד אֹתָם” – בעת מפקד יש לתת את מחצית השקל, והכסף מוקצה לטובת “עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד”.
למרות שהתורה לא נתנה תאריך, מקורות קדומים קשרו בין מחצית-השקל לבין התקופה בשנה שאנו נכנסים לתוכה – התקופה שלפני חג הפסח. במגילת תענית, קובץ קדום הכתוב ארמית (ובניגוד למה שעשוי להשתמע משמו – מציין דווקא אירועים חגיגיים ושמחים שבהם אסור להתענות) – קובע האירוע הראשון במגילה, בראשית-ניסן:
“מן רש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא [מראש חודש ניסן עד שמונה בו – הועמד התמיד]”.
מה מציינת העמדת התמיד, או “הקמתו”? למגילת תענית צורף בשלב מוקדם, כנראה, קובץ פרשני המרחיב על מהותם של המועדים, ומכונה “סכוליון” (וברבים “סכוליה”; ביוונית: פירוש); והנה, בשני נוסחי הסכוליון השונים מתבאר המועד שלנו, הפותח את חודש ניסן על רקע אירועי תקנת השקלים (סכוליון כת”י פָּרמה):
“שהיו חכמים אומרין: אין התמידים באין [אלא] משל ציבור. ביתוסין או’: משל יחיד הן באין, שנא’ את הכבש אחד תעשה בבקר – ליחיד משמע. וחכמים או’: תשמרו להקריב לי – לרבים משמע. התקינו שיהא היחיד שוקל שקליו ונותנן כל שנה ושנה ויהיה תמיד קרב משל ציבור.”
על עבודת הקרבנות היומיומית של קרבן התמיד התנהל ויכוח בין הכתות השונות באותה תקופה. על הפרושים – חכמי תורה שבעל-פה מוקדמים שהתַנָּאים זיהו כאבותיהם הרוחניים, חלקו הבייתוסים – בני כת המזוהה לרוב עם כת-קומראן שספרייתה שרדה במערות מדבר-יהודה והגיעה לידינו. הבייתוסים (או, בנוסח אחר, הצדוקים – כת אחרת המזוהה עם האליטה של הכהונה הירושלמית) מינו אנשים פרטיים למעין “פרנס היום” המביא את קרבן התמיד מרכושו הפרטי, וכך קרבן התמיד שייך בכל יום לאדם אחר. הפרושים, לעומתם, חשבו שכל קרבנות הציבור חייבים להיות ציבוריים לגמרי, …
אלא שמגילת-המקדש משלימה לנו כאן פרט חשוב נוסף. בעוד הפרושים גבו את מחצית השקל בכל שנה, דעת הכתות היתה כי החובה הזו היא חד-פעמית, פעם אחת בחיים: “איש כפר נפשו מחצית [השקל] רק פ[עם] אחת יתננו כול ימיו” (מגילה 159Q4). נדמה שמצירוף המקורות השונים מצטיירת לנו אווירת המקדש הטעונה בימי ראשית ניסן ומספקת הסבר למועד.
בני הכתות, כאמור, ציינו את ימי-המילואים, את חידוש עבודת הקרבנות בידי הכהן-הגדול – אירוע שהפרושים חשבו לחד-פעמי, ולא לאירוע שנתי. הפרושים, לעומתם, גבו את מחצית-השקל, המציינת את חידוש עבודת הקרבנות בידי העם כולו בשווה – אירוע שהכתות חשבוהו לאירוע חד-פעמי ולא לאירוע שנתי. שני אירועים אלה צוינו – למרבה ההפתעה – באותו זמן ממש, ימי סוף אדר ותחילת ניסן.
הכתות שתמכו בימי-מילואים, אם כן, הקדישו בימי ראשית-ניסן את עבודת הקרבנות לכהן הגדול, כמו ביום הכפורים, וגם אם לא ציינו את קרבנות המילואים בכל שנה בפועל, הרי לשיטתם – הכהן לא רק מביא את קרבנותיו ומבצע את עבודת הקרבנות כולה, אלא גם קרבן התמיד קרב משלו. באותו זמן ממש התעקשו הפרושים שכל העם יהיה שותף לעבודת הקרבנות באמצעות גביית השקלים. המאבק על העמדת התמיד, אם כן, התמזג עם המאבק על השקלים: חכמינו הקדומים לקחו את המועד המציין דווקא את הייחוד של הכהנים, את בעלותם על עבודת-המקדש, והפכו אותו על פניו – המועד החדש מציין את מחצית-השקל, את שותפותו של עם ישראל כולו בקרבנות. בכך לימדו אותנו – הכל שווים בפני האל והכל שותפים בעבודת ה’, בימים ההם בזמן הזה, בכל שנה ושנה.
(ע”כ. מומלץ)
”
שאלה
שלום כבוד הרב, בפרשת כי תשא מובא חטא העגל, זכורני שלמדתי שעם ישראל חטא כיוון שראו את מיטתו של משה… משהו עם ארון של משה מת.. האם יש מקור לדברי? זה נכון?
אכן כך מובא במסכת שבת (דף פט עמוד א) בשם רבי יהושע בן לוי על הפסוק (שמות לב, א) “וירא העם כי בושש משה” אל תקרי בושש אלא באו שש, בשעה שעלה משה למרום אמר להן לישראל לסוף ארבעים יום בתחילת שש אני בא, לסוף מ’ יום בא שטן ועירבב את העולם, אמר להן: משה רבכם היכן הוא? אמרו לו עלה למרום, אמר להן: באו שש ולא השגיחו עליו, מת ולא השגיחו עליו, הראה להן דמות מיטתו, (ע”כ)
ומתוך ניתוח האירוע – יצירת העגל והשימוש בנזמי אזניים(???) ב –
http://tora.us.fm/tnk1/kma/hvd
….אם נסתכל אל חטא העגל נגלה שההתנהגות של אהרן מוזרה ביותר. העם מבקשים מאהרן “עשה לנו אלוקים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו”(שמ’ לב:א). ואהרון, לא רק שאינו יוצא נגדם בטענה ‘הרי רק לפני כמה שבועות שמעתם “לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני” הוא אף מציע “פרקו נזמי הזהב…”. יוצר את העגל. “ויקח מידם ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו אלה אלוקך ישרא-ל…”, ובונה מזבח לפני העגל “ויבן מזבח לפניו ויקרא אהרן ויאמר חג לה’ מחר”.(הביטוי “חג ה'” מופיע לראשונה אצל משה [שמ’ י’: ט’] כאשר הוא מסביר לפרעה למה הוא צריך לצאת ממצרים).
על- מנת להסביר את התנהגותו של אהרן, נעיין במקורות אחרים בהם מופיעים נזמים- שהם חומרי הבניה של העגל.
1. כאשר יעקב נוסע לבית-אל הוא אומר לבניו “הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם והטהרו…”. והם אכן עושים כדבריו “ויתנו אל יעקב את כל אלוהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזניהם”.(ברא’ ל”ה).
מכאן נובעת המסקנה שנזמים אינם ע”ז, שהרי הם אינם נכללים באלהי נכר, אך יש צורך להסירם ע”מ להטהר.
לענ”ד נזמים לא שמשו לע”ז אך היו סמלים של ע”ז. ה”לוגו” שלהם ולכן אינם אסורים, אך הם אינם רצויים וע”מ להטהר צריך להפטר גם מהם.
2. לאחר הנצחון של גדעון במלחמת מדין, הוא מבקש מהעם לתת לו נזמים מהשלל שלקחו מהישמעלים. והיה להם הרבה “כי ישמעלים הם”. והעם אכן נותן לו מהשלל.
ולמרות שאך עכשיו הוא אמר ש”ה’ ימשול בכם”, העם הפך את האפוד לע”ז.
וגדעון בעצם חוזר על הטעות של אהרן.
לדעתי אהרן לא הבין את רצונם של ישראל. העם ביקש אלוקים שילך לפניהם, ואהרן הבין שהם רוצים התגלות גדולה יותר של הקב”ה, ולא רק את משה. לכן אהרן מציע להם להפטר גם מהסמלים של ע”ז ויוצר את העגל המסמל את מצרים (“עגלה יפה פיה מצרים” ירמיה מ”ו) אהרן גם מבין את קריאת העם “אלה אלוקך ישראל…” כ’הנה האלוקים (על הר סיני) אשר הוציאנו מארץ מצרים (שהסמל שלה הוא העגל).
אהרן חשב שהעגל ישמש כסמל פיזי להראות את גבורת ה’ שהוציאם ממצרים. ממש כמו שמואל שהעמיד אבן ואמר “עד הנה עזרנו ה'”. ולכן אהרן גם בונה מזבח….
וכנ”ל לגבי גדעון.(ע”כ. כלומר שבני ישראל ענדו נזמי ע”ז במעמד הר סיני????)
והנה אהרן יוצר עגל וכולם מריעים “אלה אלהיך ישראל” כרובים כן, אבל עגל ח”ו.
כבר עיינתי בנושא הזה “אהרן ועגל הזהב” מספר פעמים, ותמיד אני מאוכזב ומרוגז. איך הצליח עורך התורה למנות את יוצר העגל לכהן הגדול?
התשובה הצינית שלי הייתה “נפוטיזם”. אהרן האח של משה מונה על ידי משה וזהו. פרוטקציה תמיד עזרה ותמיד עוזרת. כך היה עם יסף ואחיו, כך היה עם שבט לוי וכו’ אבל מסתבר שהקטע עם אהרן ועגל הזהב הטריד ועדיין מטרי את מנוחתם של המאמינים והם חייבים למצא הסבר “הגיוני” שישכנע (וזה קל) את המאמינים. בדרך כלל אני נמנע מלהביע ביקורת על ציטוטייף זכותו/ה של כל אחד ואחת להביע דעה. והרבה פעמים אני שותק למרות שנראה לי שהפרשן/נית דוחפים בכח את הפיל דרך הקוףך של המחט. ועכשיו על אהרן, מתוך
https://www.inn.co.il/News/New
.מה הביא לעשיית העגל מתחת הר סיני? מה פשר המעבר הקיצוני בין אמירת ‘נעשה ונשמע’ לאמירת ‘אלה אלוהיך ישראל’ על עגל זהב העשוי מעגילים ונזמים? ואיך קורה שאהרון הכהן, מי שעשה את העגל, הופך כהן לעולם?
רבי יהודה הלוי מסנגר על עם ישראל ובספר הכוזרי הוא אומר שהחטא לא היה גדול והוא גדל רק משום גדולתם של ישראל. אמירת ישראל’ אלה אלוהיך ישראל’ כיוונה לכך שהעגל הוא מעין חפץ התגלות המסמל את ה’ אלוהי ישראל כשם שאנחנו מצביעים לשמים מתוך אמונה וכשם שאנחנו מדמיינים שאנחנו עומדים בפני אותיות שם הוי”ה וברור לנו שמדובר רק בסמל לה’, כך גם בעגל שהיה בעיניהם כסמל להתגלות ה’, והראיה היא שגם אהרון אמר להם ‘חג לה’ מחר’.
כאשר כך ראו את הדברים בני ישראל חטאם הוא שעשו את הדבר מדעתם ולא המתינו לדבר ה’, שהרי משה היה יורד מיד ומצווה אותם על הקמת מקום, ארון ושני כרובי זהב, כך שלמעשה כוונתם הייתה רצויים אך מעשיהם לא.
ברגעים אלו מתגלה אהרון כמחנך עליון היורד אל חטאו של העם כדי לעדנו ולהכווינו מתוך אהבה לישראל שנמצאים על ליבו. בשל מסירות נפשם של משה ואהרון התגלתה באותם רגעים ההפרדה בין החטא לאישיותו של החוטא וניתנו י”ג מידות של רחמים.(ע:כ. יפה)
4. וישכימו ממחרת ויעלו עולות… ויקומו לצחק
איזה יופי. ראשית – הם מעלים עולות ומגישים שלמים אוכלים ושותים, אז יש להם בשר!!!! למה הם התלוננו “מי יאכילנו בשר????
שנית – מתי ולמה?
מתוך
“הרמב”ן מסביר שמשה ירד ביום ה41 ולא היה בלילה ה41 על ההר. משה עלה להר ביום הראשון והיה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, ככתוב: “וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן, וַיַּעַל אֶל הָהָר, וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה” (שמות כד יח). לא בטוח שמשה היה יורד ביום הזה לולא ה’ אמר לו: “לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ” (שמות לב ז), אולם לא ברור מה משה המשיך לעשות בהר ביום ה41, כי כתוב: “וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים” (שמות לא יח), כלומר הכתיבה נגמרה ומשה היה חופשי לרדת עם לוחות האבן הגמורים. ה’ המשיך לדבר על המשכן וכליו במשך 7 פרקים, וכל זה היה למשוך את הזמן בשיחות על הרבה חפצים חסרי חשיבות שברבות השנים אבדו. משה נשאר והקשיב ולא ביקש רשות לרדת לעם.
הרמב”ן מעלה שה’ לא ניסה למנוע מהעם לחטוא. ה’ העמיד פיתוי לפני העם ורצה לראות אם הם יעמדו בנסיון. ה’ נהג כפי שהוא נהג עם אדם וחוה בגן עדן ועם קין, ככתוב: “לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ” (ביאור:בראשית ד ז). ה’ נתן לעם להשלים את החטא ואז להעניש את החוטאים, ככתוב: “וּבְיוֹם פָּקְדִי, וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם” (שמות לב לד).
אם העם לא היה בא לאהרון ביום ה40 אז ה’ היה מחכה עד שהם יבאו. כך גם עשה שמואל לשאול והכריח אותו לחכות עד שהעם התחיל להתפזר, ככתוב: “וייחל (וַיּוֹחֶל) שִׁבְעַת יָמִים לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל, וְלֹא בָא שְׁמוּאֵל הַגִּלְגָּל. וַיָּפֶץ הָעָם מֵעָלָיו” (שמואל א יג ח). ה’ עצמו כתב באצבע ה’ את הלוחות והוא היה יכול לכתוב מהר, או אפילו להכין מראש, ולא היה צורך להחזיק את משה על ההר. ה’ כנראה גמר לכתוב, אבל המשיך לדבר ולהסביר, ככתוב: “כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר” ולא ככלותו לכתוב. ה’ היה יכול לדבר עוד הרבה זמן על החוקים שהוא כתב וכלי המשכן. ה’ חיכה שבני ישראל יבנו את עגל המסכה ויחגגו לו, ואז ה’ החליט שהגיע הזמן להפסיק לדבר.
וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק[עריכה]
המסיבה התחילה בכבוד, ונגמרה בצהלת שיכורים וצחוק:
העלו עולה
ויעשו שלמים
אכלו
שתו יין (סביר שחלק השתכרו אחרי שתיה מרובה)
ויקומו לצחק
אפשרי שזה היה התהליך הרגיל והמקובל של חגיגה לה’ זרים, והעם עשה כפי הנהוג. העם לא ידע איך חוגגים לאלוהי ישראל מלבד חג הפסח.
וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק[עריכה]
המילה “וַיָּקֻמוּ” מעידה שהעם רק קם בכוונה לצחק. העם השלים את העולת והשלמים, אכל ושתה אבל לא התחיל לצחק. הציחוק עדיין לא התפתח והתפזר בכל המשתתפים.
לְצַחֵק[עריכה]
פגשנו את המילה “לְצַחֵק” מספר פעמים בספר בראשית. לוט ציחק בעיני חתניו, ישמעאל ציחק, יעקב ציחק עם רבקה אשתו, ואשת פוטיפר האשימה שיוסף הובא לצחק בה.
אנחנו משלימים במוח שלנו כפי שרש”י הסביר: “יש במשמע הזה גלוי עריות כמו שנאמר (בראשית לט) [שיוסף הובא] לצחק בי, ושפיכות דמים כמו שנאמר (שמואל ב ב) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו”.
אין ספק ש”לְצַחֵק” כולל צחוק, וציחקוקים. ידוע שאנשים עבדו לה’ זרים במשכב עם קדשות, כפי שיהודה עשה (ביאור:בראשית לח כא),…
.. אולם לא בטוח שבני ישראל התכוננו לעשות אורגיה ציבורית, ולא רק לקבל הצגה מצחיקה.
הרמב”ן לא מקבל את דברי רש”י שהיה גילוי עריות ושפיכת דמים, ומסביר: “קמו לצחק בעצביהם ולשמחה” (ע”כ)
. ואף כאן ישיבה של עבודת כוכבים, וישב העם לאכול וגו’.
אמר הקב”ה למשה: הם קמו לצחק בעבודת כוכבים, ואתה יושב כאן?!
רד! אותה שעה ביקש משה לירד, ומצא מלאכי חבלה ונתיירא מהם ולא ירד, כמו שכתוב (דברים ט) כי יגורתי מפני האף והחמה.
מה עשה משה?
הלך ואחז את הכסא, שנאמר: (איוב כו)מאחז פני כסא פַּרְשֵּׁז עליו עֲנָנוֹ, פרש והגין עליו הקב”ה.
אמר לו: קום רד מהר מזה!
אמר לו: מתיירא אני! בא וראה כמה גדולים העוונות. אתמול מנגח אותם ועתה מתיירא מהם! כי יגורתי מפני האף והחמה.
חמשה מלאכי חבלה היו שם:
אף,
וחמה,
וקצף,
והשמד,
והשחת.
אותה שעה באו שלשה האבות ועמדו בשלושה, מהם נשתיירו:
אף
וחמה.
אמר משה: רבון העולמים! בבקשה מכסא כבודך עמוד אתה באחד ואני באחד, שנאמר: (תהלים ז)קומה ה’ באפך.
ואני אעמוד בחמה, שנאמר: (שם קו) ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו.
מיד אמר לו הקב”ה: רד! ירידה היא לך.
אמר לו: למה?
ששחת עמך!
אמר לו משה: עכשיו אתה קורא אותם עמי, אינן אלא עמך! שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך.
אמר רבי שמעון בן יוחאי:
לא זז משה מתפלה עד שקראן הקב”ה עמו, שנאמר: וינחם ה’ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו.
אמר הקב”ה למשה: בעוה”ז ע”י שהיה בהם יצה”ר עושין עבודת כוכבים, אבל לעתיד לבא אני עוקר מהם יצר הרע ונותן להם לב בשר, כמה דאת אמר: (יחזקאל ל) והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. (ע”כ)