From:
Sent: Sunday, 11 March 2018 3:00 AM
To:
Subject: ויקהל משה… ויצו משה… אלה פקודי… ויכל משה… ולא יכל משה
Sent: Sunday, 11 March 2018 3:00 AM
To:
Subject: ויקהל משה… ויצו משה… אלה פקודי… ויכל משה… ולא יכל משה
-הארה
השבת לראשונה השנה, 2 פרשות מחוברות = ויקהל + פקודי. ישאל הקורא התמים – למה יש שבתות עם פרשות מחוברות? והתשובה (הלא כל כך) הפשוטה היא – הכל בגלל המורכבות של הלוח העברי, גם מספר השבתות בשנה עולה ויורד וגם מיקום החגים בימי השבוע משתנה ובהתאם מספר השבתות בהן קוראים את הפרשה משתנה. אבל זה נושא שאינו שייך ישירות לעיון בפרשת השבוע. רק יש לציין שהשבת בכל קהילות ישראל קוראים את שת הפרשות, לעומת מספר שבתות אחרי פסח בהן יהיה הבדל בין הפרשה הנקראת בישראל לבין הפרשה הנקראת בחו”ל.
ולמעוניינים/ות ניתן לעיין באחד (ויותר) מהמאמרים הבאים על הלוח העברי.
או
או
רצוי לדעת שסיווג השנה העברית הוא לפי שלוש אותיות למשל השנה היא הכז =
ה’ – יום חמישי היום הראשון של ראש השנה
כ’ – כסדרה, חודש חשוון 29 יום, חודש כסלו 30 יום
ז’ – יום ראשוןשל פסח בשבת
ורק אצטט מתוך
מספר השבתות בשנה:
בשנה פשוטה יש 50 או 51 שבתות. הדבר תלוי באיזה יום חל ראש השנה:
אם חל ראש השנה ביום שני או שלישי, מספר השבתות הוא 50.
אם חל ראש השנה ביום חמישי או שבת, מספר השבתות הוא 51.
בשנה מעוברת:
יש 55 שבתות, מלבד שנה מעוברת שסימנה בח”ה, שמספר השבתות בשנה זו הוא 54.
כמה פרשיות יש בתורה? 54 (בעבר מנו 53 פרשיות, כיוון שהתייחסו אל ניצבים ווילך כפרשה אחת).
בשנים פשוטות יש צורך גדול יותר לחבר פרשיות כדי להספיק ולסיים את מחזור הקריאה בתורה בשמחת תורה. זוגות הפרשיות המיועדים לחיבור הם: ויקהל ופקודי, תזריע ומצורע, אחרי מות וקדושים, בהר ובחקתי, מטות ומסעי, ניצבים ווילך. בחו”ל לפעמים יש צורך גם בחיבור הפרשיות חוקת ובלק (כשחל חג השבועות ביום שישי, ובחו”ל חוגגים בשבת יום טוב שני של גלויות ואין קוראים באותה שבת פרשה מן הסדר).
בשנה פשוטה יש 50 או 51 שבתות. הדבר תלוי באיזה יום חל ראש השנה:
אם חל ראש השנה ביום שני או שלישי, מספר השבתות הוא 50.
אם חל ראש השנה ביום חמישי או שבת, מספר השבתות הוא 51.
בשנה מעוברת:
יש 55 שבתות, מלבד שנה מעוברת שסימנה בח”ה, שמספר השבתות בשנה זו הוא 54.
כמה פרשיות יש בתורה? 54 (בעבר מנו 53 פרשיות, כיוון שהתייחסו אל ניצבים ווילך כפרשה אחת).
בשנים פשוטות יש צורך גדול יותר לחבר פרשיות כדי להספיק ולסיים את מחזור הקריאה בתורה בשמחת תורה. זוגות הפרשיות המיועדים לחיבור הם: ויקהל ופקודי, תזריע ומצורע, אחרי מות וקדושים, בהר ובחקתי, מטות ומסעי, ניצבים ווילך. בחו”ל לפעמים יש צורך גם בחיבור הפרשיות חוקת ובלק (כשחל חג השבועות ביום שישי, ובחו”ל חוגגים בשבת יום טוב שני של גלויות ואין קוראים באותה שבת פרשה מן הסדר).
עיונים קודמים
פרשת ויקהל – תשע”ד
פרשת פקודי – תשע:ד
פרשות ויקהל + פקודי – תשע”ה
(על: משה חד-קרן, כפילות פרטי המשכן)
פרשת ויקהל – תשע”ו
(על: ספרי שמות בראשית …., ויקהל….וביום השביעי שבת…כל העושה בו מלאכה…יומת, כל נדיב לבו יביאנו….תרומת, וכל איש אשר נמצא איתו, ויבאו הנשים)
פרשת פקודי – תשע”ו
(על: פקודי המשכן משכן העדות, ביד איתמר. 2 משכנים??? ענן ה’ על המדכן יומם ואש…)
פרשות ויקהל + פקודי – תשע”ז
(על: הכפילות, ויצאו… ויבואו, ששת ימים… וביום השביעי, אלה פקודי,,, מהיכן הנכסים, ויכס הענן)
פסוקים מההפטרה
אָ֣ז יַקְהֵ֣ל שְׁלֹמֹ֣ה אֶת־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֡ל אֶת־כָּל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּוֹת֩ נְשִׂיאֵ֨י הָאָב֜וֹת לִבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־הַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹ֖ה יְרוּשָׁלִָ֑ם לְֽהַעֲל֞וֹת אֶת־אֲר֧וֹן בְּרִית־יְהוָ֛ה מֵעִ֥יר דָּוִ֖ד הִ֥יא צִיּֽוֹן׃
וַיַּסֵּ֤ב הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶת־פָּנָ֔יו וַיְבָ֕רֶךְ אֵ֖ת כָּל־קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֑ל וְכָל־קְהַ֥ל יִשְׂרָאֵ֖ל עֹמֵֽד׃
חידון השבוע
1. מה היה כח העבודה שביצע את העבוות שנדרשו להקמת המשכן
2. מה עשה בצלאל שלא לפי מה שקיבל הוראה על כך ממשה?
3. כמה פעמים מופיע הביטוי :חכם (חכמי) לב בפרשותינו?
4.לפי מה החליט העורך לכתוב לפעמים :”ויעש” ולפעמים “ויעשו”?
5. לפני כמה שנים נחנך המשכן? (תשובה בסוף הגליון)
הקדמה כללית
הקמת המשכן המפואר במדבר מהווה אתגר למפרשים ולחוקרי המקרא. מה קורה כאן? סך הכל עברה שנה מאז שבני ישראל יצאו ממצריים וכבר יש צורך לבנות בניין זמני נייד לא-להים שרק לאחרונה התחילו לדעת על קיומו ועל הבטחותיו ואזהרותיו.
רק לפני שנה ומשהו עוד בשהותם במצריים הם ראו את או שמעו על המכות שקבלו המצרים שהעבידו אותם בפרך ואיכשהו מייד לאחר המכה העשירית כשהאמהות המצריות עדיין בוכות על מות בנם הבכור הם יהיו מגורשים ממקומות מגוריהם.ויהיה עליהם לצאת לכיוון המדבר.
ננסה לדמיין את התהליך – תרחיש (ואולי תסריט) יציאת מצריים?
הרקע – בגושן – מחוז בארץ מצריים ומקום המגורים של מאות אלפי (???) תושבים (זמניים ???) של מיעוט אתני שנקראים בני ישראל . רובם עבדים, בונים “ערי מסכנות”
הפעילות – יום אחד —
מופיעים שני אנשים – יחסית קשישים, האחד מוכר, בנראה ממשפחה מכובדת, והוא ידוע להם בשמו אהרן בן עמרם ויוכבד. האדם השני קצת מוזר וקצת שזוף עם מטה רועים בידו. לא כל כך מוכר. ואז אהרן מציג את האיש השני בשם משה וטוען שזה – האיש הזר, הוא בעצם אחיו האובד שנעלם לפני כ – 50 -60 שנה ועכשיו חזור עם שליחות מטעם איזה כח עליון, לעזור להם להשתחרר מעבדות ולנוע ממצריים צפונה אל ארץ כנען,
האנשים קצת מופתעים והם מופתעים עוד יותר כאשר הם שומעים על או רואים את אהרן ואחיו משה נכנסים אל ארמון פרעה בלי בעיות וקשיים. אלא שמייד אחרי הביקור הראשון של שני האחים, פרעה המלך מטיל עונש די חמור על בני ישראל העבדים.
כל זה לא עוצר את שני האחים והם – משה ואהרן ממשיכים לבקר ו/או לפגוש את פרעה ואחרי כל ביקור כזה מסתבר שהמצרים סובלים מכל מיני צרות על טבעיות להבנתם.
ויום אחד מופיעים שוב אהרן ומשה לפני בני ישראל ומצווים עליהם לבחור לכל משפחה שה מהצאן ועל כולם לצלות אותו בערב מסוייםו (14 לחודש האביב) לאכול אותו מהר ולהיות מוכנים לצאת ממצרים. בנוסף הוא גם מייעץ להם לשאול” משכניהם המצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. ואכן בחצות הלילה בזמן זבני ישראל זוללים את הבשר בחפזון (כי את הבשר שלא יספיקו לאכול עיהם לשרוף) הם שומעים את המצרים צועקים וממש מגרשים את בני ישראל שיצאוממצריים
באותו לילה בני ישראל יוצאים ממצריים, ואחרי 6 ימים מגיעים למיצר ים שלא ניתן לעבור אותו, איכשהו המים מתיבש למספר שעות ובני ישראל עוברים ושרים כשצבא מצריי שרדף אחריהם טובע.
כך הם נודדים במדבר כשלושה חדשים ונגיעים אל הר סיני שם בעמוד אש, עשן וערפל בם רואים את הקולות ושמעים 10 דבות ואז משה נעלם ל 40 יוםבני ישראל בעזרתו הפעילה של אהרן יוצרים עגל זהב ועורכים חינגהץ משה מופיע, שובר את לוחות האבן שהחזיק, טשובר וטוחן את עגל הזהבף ובעזרת שבטו הורג 3.000 איש, ופורצת מגפה בה מתים עוד אנשים. משה בוכה ומתפלל במשך 40 יום שוב נעלם ל 40 יום אי שם בהרף חוזר עם פנים שרופות ושני לוחות אבן בידו. ואז הוא מקהיל את בני ישראל ופוקד עליהם לתרום מכספם, זהבם ועוד חומרים בעלי ערך ולבנות משכן מפוא לא-להים איתו הוא בילה על ההר במשך 40 + 40 יום.
ובני ישראל בשמחה תורמים את כל הנדרש + עודפים והמשכן נבנב ומוקם חמישה וחצי חודשים לאחר מכן, כשאהרן יוצר העגל ובניו מתמנים לכהני המשכן (סוף)
ואולי פה המקום לקרא את (החצי הראשון של) המאמר שפורסם השבוע ב –
ואצטט קטע
…. מניין היו לבנות ובני ישראל כמויות כאלו של זהב, כסף, עורות, אבנים טובות ועמודי ענק של עצי שיטים? אנחנו ניצבות זמן קצר לאחר יציאת מצרים, לאחר סיפור הבריחה החפוזה והמעבר הפלאי בים סוף. כיצד השיגו העבדים נמלטים את הרכוש הזה? זמן להחמיץ את הבצק לא היה להם, אבל לסחוב קורות עץ עצומות ולנהל עדרי ענק של צאן ובקר – בקלות….
דורות של אימהות ואבות ישבו עם בנותיהם ובניהם סביב מדורות וביקשו להציע נחמה, חלום ואופק. הן סיפרו על שפחות עלובות ומעונות שסיכנו את חייהן כדי להציל תינוקות ממוות אכזרי, וסיפרו על אחיותיהן שהצילו את מנהיג האומה. הן סיפרו על מרים הנביאה שיצאה בתוף ובמחולות והביאה לעם העבדים מים, הם סיפרו על קריעת ים סוף שבראה לעמן עולם חדש, והן גם סיפרו על נשים נדיבות שתרמו אתתכשיטיהן למען בית מדברי מפואר לאלוהי ישראל. _(ע”כ)
פסוקי השבוע
כל נדיב לבו יביאה
כל נדיב לב הביאו
ויבואו כל החכמים
ערב שבת שלום
פתיחה
פרשות ויקהל + פקודי הן “יופי ” של פרשות = כמעט ואין להן פירוש רש”י, פשוט אין בהן משהו חדש.
(וסיפור קצר מחיי – בילדותי בבית הורי בין גיל 3+ עד גיל 15 או 16, כל שבת בארוחת הצהריים אחרי שחוזרים מבית הכנסת, בין הדגים למרק, אבי ז”ל היה מכריח אותי לשבת איתו וללמוד את פרשת השבוע עם רש”י. ואני רק רציתי לגמור את האוכל וללכת לרחוב לשחק עם שאר ילדי הרחוב או ללכת לפעולה בבני עקובא. אז שבת פרשת ויקהל הייתה הטובה מכולן, אין רש”י וגם אין מה ללמוד מהפרשה, והארוחה הייתה נגמרת מהר)
אז מה יש לנו השבוע? חזרה על הנאמר בפרשות קודמות רק במקום השימוש בלשון עתיד תנ”כי “ועשו…” זה כתוב בלשון עבר “ויעש…”
סיכום קצר מתוך המאמר לעיל
….אם איקאה היו מייצרים תשמישי קדושה וריהוט פולחני, הקטלוג שלהם היה דומה מאוד לפרשות השבוע החותמות את ספר שמות. למרות שבקטלוג המקראי אין תמונות, התיאור המילולי מציע קסם של פרטי ריהוט מקדשי, וקל לדמיון לעבוד: עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים, עֹרֹת תְּחָשִׁים, עֲצֵי שִׁטִּים, מְנֹרַת הַמָּאוֹר, שֶׁמֶן הַמָּאוֹר, מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת, שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, קְטֹרֶת הַסַּמִּים וגם התכשיטים: חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז.
…
ומתוך עוד מאמר עדכני ב –
https://www.ynet.co.il/article
..בפרשה הקודמת, תצווה, מופיע תכנון מדויק של מלבושי הכהנים וכלי המשכן – כולם בלשון עתיד ולשון ציווי. ועשית. ולקחת. בפרשת ויקהל מתואר כבר המשכן כפי שבאמת נבנה על ידי בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך.
תיאור המשכן וכליו כל כך מדויק ומדוקדק, שמטיל בלב הישראלי של היום ספק, שמא פועלים זרים הם שביצעו את העבודה הקפדנית ולא אומנים מאחינו בני ישראל, שהם כידוע אבות אבותיו של האילתור. וזו כנראה זכותם הגדולה של בוני המשכן, בצלאל ואהליאב, שלא אמרו על שום פרט ״יהיה בסדר״, אלא הקפידו על קלה כבחמורה, והוציאו מתחת ידם עבודה מושלמת, שכללה שימוש בחומרים רחוקים זה מזה בתכונתם כמרחק האדמה מן השמש.
הם עשו שימוש בעבודתם בלוחות עץ, יציקות זהב ונחושת, תפירות ורִקמה בבד, שני בוץ וארגמן; הם ליטשו אבנים יקרות מסוגים שונים ומשונים; עיבדו עורות של כבשים, עיזים, צבאים ותחשים, והיו כנראה הצירוף המושלם של אמנים ואומנים בעת ובעונה אחת.
הדבר האחד המעורר תמיהה הוא מאין השיגו כל כך הרבה עצי שיטה בלב המדבר, במרחב המצומצם שבו חנו בני ישראל, לבנות גם את קורות המשכן, גם את השולחן, גם את ארון הקודש, וגם את בריחיו ועמודיו ואדניו, כפי המתואר בהמשך.
כל אלה יכלו להיעשות רק מלוחות עץ מאסיביים. בעוד שמעץ השיטה המדברי המוכר לנו, ניתן להכין לוחות דקיקים בלבד הנקראים לייסטים. כאן קיימות שתי אפשרויות: א. שמצאו דרך לחבר זה לזה לוחות דקים ולהפכם לעץ מאסיבי. ו-ב. אפשר שבאותם ימים אכן היו במדבר עצי שיטה עצומי מידות, שנעלמו עם הזמן ואינם קיימים היום.
ומדוע שייעלמו? על כך אולי ארמוז באמצעות משל קטן.
השקט שאחרי הסהרה
יום אחד הוכרזה תחרות בין טובי חוטבי העצים בעולם, שהוזמנו להתייצב ביערות קנדה ולהתחרות על התואר אלוף העולם בכריתת עצים. האיש שזכה במקום השלישי ובמדליית הארד, כרת בשעה אחת, עשרה עצים! שאלו אותו: היכן למדת את מלאכתך? אמר להם: ביערות הגשם של ברזיל, שם פיניתי שטחים גדולים ליצור אדמות לזריעת שדות.
האיש שזכה במקום השני ובמדליית הכסף, כרת בשעה אחת שלושים עצים! שאלו אותו: והיכן התאמנת אתה במלאכת הכריתה? אמר להם: ביערות העד של פינלנד, שם אני חי כל ימיי, והייתי מספק עץ לתעשיית הנייר המפורסמת של ארצי.
השלישי – שזכה במקום הראשון ובמדליית הזהב – הצליח לכרות מאה עצים בשעה אחת! שאלו אותו: היכן התאמנת אתה באומנות הכריתה? אמר להם: אני עבדתי כל שנותיי במדבר סהרה. אמרו לו: והרי במדבר סהרה אין בכלל עצים! אמר להם: עכשיו אין עצים!
הייתכן שכך הפך גם חצי האי סיני למדבר?
..
אנחנו קוראים את פרשת ויקהל ומשתוממים. לשם מה יש לנו את הפרוט הכפיל. בפרשת תרומה הציווי עשניתן למשה “מה’ “ובנו לי משכן…” כאשר ה’ אומר (כמראה מכתיב ומשרטט) את הפרטים שייאנו בעתיד, ופעם שנייה בקצרה, כאשר משה מצווה את בני ישראך ובפעם נוספת כשבצלאלל ועוזריו) בונה את הפרטים שנבנים. האם העורך קיבל תשלום לפי מספר המילים שנכתו? ברור לי שלא. (אבל מי יודע. טל נכון.
יכולנו (יכולתי) להבין למה הסיפור של אליעזר ורבקה נכתב פעמיים. – זה סיפר מעניין. אפשר לדמיין קהל שומעי סיפורים שיושבים סביב למדורה בשעות הערב לפני /שתנומת לילה נוחתת עליהם והם מבקשים לשמוע שוב את הסיפור. ראשית הסיפור מעניין ואולי גם מחנך. ולעיתים השומעים חוששים שהם החמיצו פרטים. כך גם לגבי חלום פרעה, הנושא מגרה את הדמיון והשומעים חשים בצורך או סתם נהנים לשמוע שוב את הסיפור. אבל לשמוע שוב את פרי החומרים והכלים וכו’??? את מי זה מיעניין. יותר מעניין לדעת איך הפרטים האלה נשמרו מרוצת דורות, או שמישהו המציא אותם בעת עריכת סיפורי התורה. לפי דעת החוקרים התורה נערכה/נכתבה בימי שלטונו של המך יאשיהו. באותו שמן בית המקדש היה קים והוא לא היה בבנוי כמו המשכן. אס מהיכן צמח כל סיפור על המשכן? והתשובה (אולי חלקית) – רבנו גוגל. (ע”כ)
ומסתבר גם לקורא התמים שבני ישראל לא היו היחידים שבנו משכן לכח עליון (שרק שנה וחצי קודם לכן שמעו עליו) גם בתרבויות אחרות (וברור לכולם שגם בימינו) בנו ובונים מקדשים מפוארים לכח עליון או כוחות עליונים שאינם נראים ולא ברור אם הבניינים המפוארים נבנים לכבודם או למען יצורי אנוש שסוגדים לכח העליון, או לשם התפארות גרידא.
אז מתוך
https://rationalbelief.org.il/
 |
פרופ’ אביגדור הורויץ, חוקר מקרא ואשורולוג, באוניברסיטת באר שבע,
|
|
“הסיפור הכוהני על עשיית המשכן כתוב בצורתו המונחת לפנינו לפי דגם ספרותי שהיה נפוץ במזרח הקדום. הדגם הזה מוכר לנו הן מסיפורי בנייה מקראיים (במיוחד מל”א ה-ט ואולי אף עז’ א-ו וזכרונות נחמיה), והן ממקורות חוץ-מקראיים (בעיקר כתובות הבנייה של מלכי אשור ובבל). סיפור בנייה כזה היה מכיל על פי רוב חמישה מרכיבים: החלטה לבנות את המקדש במצוותו או באישורו של האל; הכנת חומרי בנייה ופועלי בניין; תיאור של הבניין ובנייתו; טכס החנוכה; ברכה או תפילה למען הבונה. כל המרכיבים האלה נמצאים כסדרם בסיפור המשכן15.
על-פי רוב אין אנו מוצאים סטיות ענייניות מהמבנה הזה. יש סיורים שבהם מובלט או מוצנע מרכיב זה או אחר ויש מקרים שבהם מרכיב מהמרכיבים לא יופיע בכלל. אף יש מקרים בהם סדר המרכיבים משתנה. ואולם, הדגם בכללותו משתמר ואין זה מקובל להוסיף עליו. ועם זאת הגיעו אלינו ממסופוטמיה, שהיא ככל הנראה ארץ מוצאה המקורי של סיפור הבנייה, מספר קטן של סיפורי בנייה בהם מופיע מרכיב נוסף שאין לו ולעניין הבנייה ולא כלום. המרכיב הזה חוצץ בין המרכיב הראשון (ההחלטה לבנות) והשני (הכנת חומרי הבנייה). במרכיב החריג הזה מוזכרים מרד ודיכויו. נעיין עכשיו בסיפורים האלה.
א. כתובת ב של סמסואילונה, מלך בבל16. כתובת זו מספרת על שיקומה של העיר סיפר ועל בניית אבבר, המקדש לשמש שהיה בעיר. הכתובת מספרת בתחילתה על החלטת אנליל לבנות מקדש בתוך העיר ועל הודעת הדבר לאל שמש ולסמסואילונה שנבחר לבנות את המקדש. לפי הדגם המקובל אנו מצפים לקרוא אחר מכן על גיוס עובדים למפעל, אך במקום זה כתוב (שו’ 54-39):
בעת ההיא, את כל ארץ שומר ואכד אשר שנאו אותי הכיתי בנשק תוך שנה אחת עד שמונה פעמים. את עריהם של אויבי הפכתי לתלי חרבות. את יסוד האויב והרשע עקרתי מן הארץ והבאתי אותם תחת פיקודי.
לאחר המאמר המוסגר הזה חוזרת הכתובת לנושאה המרכזי ואיננה סוטה שוב מעניין הבנייה ומהדגם המקובל. יוצא שלכתובת הזאת יש מבנה זהה למבנה של סיפור המשכן. כמו בסיפור המשכן אף בטקסט הזה אנו קוראים על מצווה אלוהית לבנות מקדש, מרד נגד המלך והשבת השלום והסדר, וקיום המצווה האלוהית לבנות את המקדש. (ע”כ)
ולפרשתנו – אבל לפני שנעיין בהתחלת הפרשה ניזכר בסיום הפרשה הקודמת, = משה יורד מן ההר ואינו יודע “כי קרן אור פניו” והרואים אותו פוחדים. איכשהו נמצא פתרון —
לב וְאַחֲרֵי-כֵן נִגְּשׁוּ, כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיְצַוֵּם–אֵת כָּל-אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אִתּוֹ, בְּהַר סִינָי. לג וַיְכַל מֹשֶׁה, מִדַּבֵּר אִתָּם; וַיִּתֵּן עַל-פָּנָיו, מַסְוֶה. לד וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה, לְדַבֵּר אִתּוֹ, יָסִיר אֶת-הַמַּסְוֶה, עַד-צֵאתוֹ; וְיָצָא, וְדִבֶּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵת, אֲשֶׁר יְצֻוֶּה.
וניזכר ש בארבעה עשר הפרקים הקודמים החל מפרק כ פסוק יט’ פסוק המתחיל ויאמר ה’ אל משה כה תאמר אל בני ישראל…., עד פרק לד פסוקים כז’ כח’ המסיימים ב – “ויאמר ה’ אל משה כתוב לך את הדברים האלה,,, הכל ” נאמר למשה במשך 40 + 40 יום בהם משה בילה אי שם על ההר “לחם לא אכל ומים לא שתה.”
ומדרש ליצים = לפי מה שנדרש (מסכת בנהדרין דף נט, ) על אדם הראשון שבהיות בגן עדן ירד לו בשר מן השמיים ושתה ין, אפשר לומר גם על משה רבנו שבעת שהותו על הר סיני, אומנם לחם לא אכל ומים לא שתה, אבל בשר מן השמיים כן אכל ויין גם שתה, ובהתאם אפשר גם להסביר מדוע קרן עור פניו).
ופרשתנו מתחילה ב -“ויקהל משה את כל עדת בני ישאל ויאמר אליהם” ויש פה כפילות מסויימת אבל זה מה שקורה בשתי הפרשות מסימות תחומש שמות.
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
1. ששת ימים תיעשה כל מלאכה (ת צרוייה)
שוב מתוך המאמר לעיל ב –
..תיעשה מלאכה: בעשרת הדיברות נאמר “ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך”, ואילו כאן נאמר “שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה”. תיעשה מלאכה? האם המלאכה תיעשה מאליה? אין מצב! מישהו יעשה אותה.
בעשרת הדיברות מצווים כל בני העם לעבוד ולעשות מלאכה, ואילו כאן נעלמה המילה לעבוד וגם המילה לעשות. מה קרה? יש לשער כי לאחר שהוקם מעמד חדש של “כלי קודש”, והכהנים לא נתחייבו לפרנס את עצמם, נעלם הציווי הזה ובמקומו בעצם נאמר: מי שיעשה מלאכה יעשה, אך לא כולם חייבים לעבוד. צדיקים, למשל, מלאכתם נעשית בידי אחרים. ועל כך צווח הרמב”ם באמרו: (המון העם) “יחשבו שהתורה היא מלאכה מהמלאכות אשר מהן יתפרנס האדם, ותתבזה בעיניהם. ומי שעושה זאת – דבר השם בזה! זה לא ציוותה התורה!” והנה ציוותה. ודוק..(ע”כ)
ומשהו מסורתי מתוך
…
ויש לשאול:
א. מדוע קודמת אזהרת שבת למלאכת המשכן.
ב. מדוע אין הקמת המשכן דוחה את השבת. והרי הדברים בקל וחומר. ומה חיי נפש מישראל דוחים את השבת, בית המקדש בית חיינו אינו דין שידחה את השבת? ובאמת עבודת הקרבנות במקדש דוחה את השבת. ואם כן מדוע בנין המקדש לא?
על השאלה האחרונה אפשר להשיב ולומר, מלאכת עשיית כלי המשכן נגמרה בחודש כסליו אף על פי כן לא הוקם המשכן אלא בחודש ניסן. אמור מעתה, אין צורך בדחיית השבת על דבר שאין בו דחיפות.
אלא דאם כן יקשה שהרי כתב רש”י (לה, ב), הקדים להם אזהרת שבת לציווי המשכן, לומר שאינו דוחה את השבת, עכ”ל. משמע שאלולי הפסוק הראשון בפרשתנו היה מקום לומר שתדחה השבת מפני המשכן. למרות שהמשכן יקום רק לאחר זמן. (כעין זה במכילתא הובא בילקוט שמעוני).
אלא מובא בילקוט שמעוני:
רבותינו בעלי אגדה אומרים, מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד. אמר הקדוש ברוך הוא, עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת כדי שילמדו דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני.
עוד מובא בבראשית רבה (יא, ט):
שנה ר’ שמעון בן יוחאי, אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם לכלם יש בן זוג (לכל יום יש בן זוג, יום ראשון יום שני, שלישי רביעי, וכו’), לי אין בין זוג. אמר לה הקדוש ברוך הוא, ישראל הוא בן זוגך, וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני, אמר להם הקדוש ברוך הוא, זכרו הדבר שאמרתי לשבת כנסת ישראל היא בן זוגך. וזהו שנאמר )שמות, כ ח), זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.(ע”כ)
2. קחו מאתכם תרומה לה’…זהב וכסף…ואבני שהם…
(חוץ מ – להלן)
נשמע מוכר? נכון הסיפור חוזר על עצמו.
וברור שאם תורתנו הקדושה חוזרת על נושא כלשהו פעמיים, חייב להיות לזה הסבר הגיוני או מיסטי או …. אז משהו מסורתי מתוך
“פרשת המשכן וכליו חוזרת בפרשתנו פעמיים מילה במילה על האמור בפרשיות קודמות. גם בפרשה הבאה, פקודי, חוזרת התורה על בגדי כהונה מילה במילה. אלא ששם חוזר הביטוי “כאשר ציוה ה’ את משה” 19 פעמים, ואילו בפרשתנו רק 6 פעמים. סיבת ההבדל לדעת הרמב”ן (לו:ח) היא שינוי הסדר, כמו שהזכירו רבותינו (ברכות נה, ע”א), כלומר בחזרה של עשיית המשכן וכליו בפרשתנו שינה בצלאל את הסדר. תחילה נעשה המשכן ואחר כך הכלים, ואילו בפרשת תרומה נצטווה משה על הכלים ואחר כך על המשכן.
משה הוא איש חזון ורואה תחילה את הארון, שהוא הכלי המקודש מכולם, ובתוכו הלוחות והתורה. הוא מונח במקום הקדוש ביותר, ועמו שאר הכלים הממלאים את תוכנו של משכן. הם העיקר, ואילו המשכן הוא המסגרת החיצונית השומרת על הכלים. אך בצלאל, שהוא איש מעשה, הקדים את המשכן לכלים, כי טכנית אין אפשרות לעשות כלים ולהניחם בחוץ ללא משכן. זו החריגה היחידה מהסדר הנזכרת בפרשתנו.
בעשיית בגדי הכוהנים לא חל כל שינוי בין החזון ובין המעשה. לכן נאמר שם “כאשר ציוה ה’ את משה”. אולם לא מובן מדוע חוזרת התורה, המסתפקת בדרך כלל במלים קצרות, על פרשיות אלו. אם ללמדנו את הפער בין האידיאלי לריאלי, שיש בו מסר גדול לדורות, די היה באִזכור קצר ולא היה כל צורך בחזרה מדויקת על כל פרטי הפרטים. הרמב”ן משיב:
ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה, כענין מה שאמרו במדרש יפה שיחת עבדי אבות לפני הקדוש ברוך הוא מתורתם של בנים, שהרי פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפין היא.
הדוגמה שהביא הרמב”ן מפרשת נישואי רבקה אינה דומה לפרשתנו. שם החזרה אינה מילה במילה, ויש כמה שינויים ניכרים המבליטים את ההבדלים הבסיסיים בין תפיסת העולם של לבן ובתואל ובין עבד אברהם.
נלך בעקבות הספורנו שכתב (בפס’ ח): “וכפל בפרשה זו כל האמור למעלה בצווי בפרשת תרומה, להודיע שעשו הכל בכיוון לעשות כרצון מי שצוה ולתכליתו”.
התורה חוזרת ומדגישה בכל מילה ומילה שהיה תיאום מדויק בין התכנון לביצוע, ודבר לא נגרע לא רק במעשה אלא גם בכוונה. בצלאל נקרא כך משום שהוא עמד בצל האל. הצל הוא תעתיק של המקור. האור הוא האידיאה, הצל הוא השלכתו המעשית של האור. היה תיאום מלא בין התוכן לכלי, בין המטרה לאמצעים, בין הכוונה של משה למעשי בצלאל. כל פרט ופרט בביצוע תאם בדיוק את כוונת התכנון. הריאלי היה צמוד במילואו לאידיאלי. אנשי המעשה לא סטו מכוונתם של אנשי הרוח, וגם כשנאלצו מסיבות טכניות להקדים את המשכן לכלים, קיבלו אישור לכך ממשה רבנו. המטרה – השראת השכינה בישראל באמצעות התורה שניתנה בסיני – נותרה בעינה.
על ידי החזרה הכפולה מדגישה התורה רעיון זה לא רק כדי לתאר את מה שהיה אלא בעיקר כדי להעביר מסר זה לדורת הבאים. יש לשמור על טהרת הרעיון של המקדש שלא יישחק ברבות הימים, שלא יסטה מן הדרך גם כשיהיו תקלות, שלא יפזול למטרות אחרות גם כשיתעוררו קשיים. )ע”כ)
והמאמר לעיל הוא מתוך וסף מאמרים תוצרת אוניברסיטת בר-אילן שמובא ב –
(לבחירה)
3. וכל איש… ויבאו האנשים על הנשים… כל אישה … וכל הנשים… כל איש ואישה (פרק לה פסוקים כא’ – כט’)
(“ויבאו האנשים על הנשים” פסוק/משפט קצת מסובך. והציניות שלי הייתה דורשת את “לבוא על כ… וד”ל)
למרות שבדרך כלל התורה נחשבת כ”יצירה גברית” וכמפלה רבות בין הגברים והנשים, מסתבר מהכתוב שבכל הקשור לבניית המשכן הנשים לקחו חלק די פעיל ושווה ערך ויותר לגבר.
מתוך
“בפרשת ויקהל מתגלות הנשים כנשות חיל אמתיות המוכנות לתרום ולנדב למשכן לא רק בכסף מזומן אלא גם בתכשיטים, בזהב ובמלאכת כפיים ממש.
מספר פעמים מציינת התורה בפרשה את פעילות הנשים ואת תרומתן לעבודת המשכן:
* ויבֹאו האנשים על הנשים, כֹּל נדיב לב, הביאו חָח ונזם וטבעת וכוּמָז כל כלי זהב וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה’ (לה:כב).
* וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה את התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש (לה:כה).
* וכל הנשים אשר נשא לִבָּן אֹתָנָה בחכמה טווּ את העִזים (לה:כו).
* כל איש ואִשה אשר נדב לִבָּם אֹתם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה’ לעשות ביד משה הביאו בני ישראל נדבה לה’ (לה:כט).
ההתנדבות והנתינה מקיפות וסוחפות, את כולם: את הנשים כמו את האנשים.
אותה אישה שבפרשת העגל התגלתה בגדלותה, כאשר סירבה לתת את תכשיטיה (ראה המקור בפרקי דרבי אליעזר להלן), נזדרזה כעת לנדבם למשכן.
הרמב”ן מפרש “ויבֹאו האנשים על הנשים” שהאנשים נכרכו אחרי נשותיהם; הנשים הלכו ראשונות ונידבו את תכשיטיהן מתוך שמחה ואהבה. ועוד, הנשים מצויות יותר אצל תכשיטיהן והיו הללו מוכנים אצלן, ובשעה שהאנשים הביאו נדבתם, כבר הקדימו הנשים להביא את שלהן.
יש מפרשים “ויבאו האנשים על הנשים” – שבאו האנשים יחד עם הנשים. ומדוע באו יחד? שאם היו באות לבדן, לא היו הגבאים רשאים לקבל מהן, כי על-פי דיני צדקה אין גבאֵי צדקה האוספים כסף רשאים לקבל מנשים דבר חשוב ובעל ערך, בלא שקיבלו את הסכמת בעליהן לכך, שכן בקבלת הנדבה הזו עלול להיות משום גזל. ואפילו אם האישה רוצה לתרום מנכסים שבאו לה מבית אביה, אסור לה לתת בלי רשותו של הבעל (שו”ע סימן רמ”ח סעיף ד’). דין זה חל, כמובן, על אישה שאינה משתכרת, ומזונותיה על בעלהיתרה מזאת, הנשים שחכמתן באותם ימים הייתה בפלך טוו מטווה, “ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פַלָך” (משלי לא:יט). בדרך כלל מקובל שטווים באמצעות פלך או נול שמסובבים את גלגליו ברגלים, ואילו כאן הנשים טוו את האריגים בידיהן. גם נשים עשירות אשר היו להן משרתות שיכלו לבצע עבורן מלאכה זו, טוו בידיהן משום חיבוב המצווה . ואלו שהייתה בהן חכמה יתרה טוו ישר מן העזים. לדברי רש”י (לה:כו) הייתה זו אוּמנות ייחודית, ואלה שטוו כך עשו זאת כי כולן היו מבקשות לעסוק במלאכת המשכן, וכדי שהמטווה יהא בטהרה – היו נשים אלה טוות במחובר לבעל החיים, כי אין בעלי חיים מקבלים טומאה. לכן, במלאכת הטווייה כתוב “וכל הנשים” – בלשון רבים (לה:כו), וכשמדובר במטווה התכלת כתוב “וכל אשה” – לשון יחיד (לה:כה), כי במטווה הרגיל יכולות היו לעסוק כל הנשים, בין הטהורות ובין הטמאות, ואילו במטווה התכלת והארגמן יכלו לעסוק רק הנשים הטהורות…..
. (ע”כ. איזה יופי)
ומתוך
….
בפסוק כ”ב כתוב: “ויבואו האנשים על הנשים”. מהי כוונת התורה במילים הללו?
בעיון ראשוני בפסוק זה, יש לציין, כי המילים “ויבואו האנשים על הנשים”, הינן סתומות לכאורה. רבים מהפרשנים עסקו בביאורן של מילים אלה ובהקשרן לפרשייה העוסקת בתרומת המשכן.
רש”י ואבן עזרא על אתר מבארים, כי כוונת המילה ‘על’ בקטע זה היא ‘עם’ – הווה אומר – בזמן נדבת הזהב ושאר החומרים למשכן, באו האנשים יחד עם הנשים ובסמוך להן, לתת את נדבתם למשכן.
הרמב”ן מוסיף לבאר, כי התכשיטים מצויים אצל הנשים ולכן הן היו הראשונות שהביאו את נדבת הזהב למשכן, עוד לפני הגברים, וכשראו זאת הגברים – הביאו גם הם את נדבתם.
דעת זקנים מבעלי התוספות סבור, כי כוונת הדברים היא שהאנשים באו לקחת מנשיהם את הזהב ושאר התכשיטים היקרים שהיו להן, ואכן הנשים שמחו מאוד לתת את זהבן, למטרה כל כך חשובה ונעלה….
עובדת דבקותן של הנשים בקב”ה וסירובן להביא זהב ליצירת העגל, באה לידי ביטוי אף בדברי רבינו בחיי, ביחס לפסוק: ‘אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי’ (קהלת, פרק ז’), כשהדבר בא לרמז, כי בקרב הנשים, לא נמצאה אף אחת שחטאה בחטא העגל. הדבר רמוז במילים “אלה אלוהיך ישראל” – הווה אומר – ‘ואשה בכל אלה לא מצאתי’ – לא מצאתי אף אשה שאמרה: ‘אלה אלוהיך ישראל’.
הכלי יקר מוסיף ומבאר, כי אכן על פי דין, לא היו צריכות הנשים לתת זהב למשכן, שהרי אם מטרת בניית המשכן היא לשם כפרה על חטא העגל, אין מקום לנשים לבוא ולהתנדב, שה
רי הם לא היו חלק מחטא חמור זה. נהפוך הוא, הם הרי ניסו למנוע את האנשים מלחטוא בעגל. אמנם, מחמת דבקותן בקב”ה, חפצו הנשים מאוד לתת זהב לבניית המשכן.
כעת נבוא לבאר את הקשר בין חטא העגל לבין מעשה המשכן, מתוך התייחסותן של הנשים לשני אירועים אלה.
רבינו בחיי עורך llהשוואה בין שני האירועים – חטא העגל ומעשה המשכן – ומבאר, כי בשני המקרים הנשים התעלו על עצמן. כאשר ביקשו בעליהן זהב לעגל – ניסו בכל כוחן למנוע זאת וכאשר ביקש משה זהב למשכן – היו אלה הנשים שהביאו תחילה את הזהב לשם המצווה ובדביקות רבה.(ע”כ)
וגם מתוך
|
בתאור הבאת הנדבות למשכן מוקדש מעמד מיוחד לנשים: “ויבאו האנשים על הנשים, כל נדיב לב הביאו חח …
|
במדרש ניתן מקום למשמעות הראשונית של הביטוי, למרות חוסר הצניעות המרומז בו. “שמחו כל ישראל במלאכת המשכן והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות. ראה מה כתוב: ‘ויבאו האנשים על הנשים’, שהיו דוחקות זה על זה, ובאים אנשים ונשים בערבוביא. ולשני בקרים הביאו כל הנדבה! שנאמר: ‘והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר’, וכתוב: ‘והמלאכה היתה דים’.” (במדבר רבה יב טז).
סביר להניח, שבעל המדרש לא התכוון לעודד את ה”ערבוביא” בין גברים לנשים, אבל הוא השתמש במשמעות הייחודית של הביטוי כדי להדגיש יותר את המהירות וההתלהבות, שגרמה לגלישה מעבר לסדרים המקובלים של ההפרדה. אמנם בזוהר לפרשתנו מובאת עמדה הפוכה, שהניסוח המיוחד מלמד שהאנשים לא באו עם הנשים אלא בדרך אחרת, והוא מסיק מכך גם לתחומים אחרים, כגון לסדרי ההלוויה, שאין לנשים ולגברים לילך בדרך אחת.
מפתיעים ביותר בהקשר זה דבריו של האדמו”ר רבי צבי אלימלך מדינוב בספרו “אגרא דכלה”: “הנה אמר ‘על’ הנשים…הגם
שבעלי הפשט אמרו דפירושו כמו “עם”, עם כל זה צריך טעם למה לא אמר “עם”. אך בא להורות גודל חשקם והתלהבותם לקיים מצות בוראם, עד שבאו האנשים על הנשים דהיינו בערבוביא, עד שנגעו זה בזה מבלי צניעות, ולא איכפת להו, והיו דומים בעיניהם כקורות עץ.
ורצונו לומר, שלא תדמה בדעתך שח”ו עלה איזה תבערת יקודים בלב אחד מהם כאשר באו כל כך בערבוביא ח”ו, רק לבם חלל בקרבם ולא עלתה בלבם שום מחשבת פיגול רק לנדב נדבתם לה’, וכל כך היו משוקעים במחשבה זו בדביקות נפלא, עד שאפילו היו בערבוביא ובסמיכות גדול זכרים ונקבות, לא לבם הלך אחר מחשבות התיעוב, רק אהבת הבורא ביטל מהם אהבת עולם הזה.” בידעו את דברי הזוהר ההפוכים ממש לדבריו, הוא מוסיף ומציין: “וידעתי גם ידעתי דברי קדישין עליונין בזוהר הקדוש, עם כל זה רשות לכל אחד מישראל להתבונן באותיות התורה כפי שורש נשמתו”!
לפי דרכו שהוצגה לעיל, מסביר הרמ”ע מפאנו שהגברים היו נכלמים ומבוישים מאז חטא העגל, ולכן הם נגררו אחרי הנשים גם בתרומת המשכן. “לפיכך רצו שההתחלה יהיה על ידי הנשים… כי נבזים נמאסים מאד היו בעיניהן [בעקבות כשלונם של הגברים בחטא העגל]… ועל ידי נדבת המשכן עשו שלום ביניהם”. הוא קורא את “ויבואו האנשים על הנשים” גם כביטוי של ההתפייסות בין גברים ונשים והסכמתן של הנשים למחול לבעליהן החוטאים ולהתקרב שוב אליהם.(ע”כ)
וקצת על מלאך המוות ונשים ניתן ב –
(לא אצטט)
4. וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר ציווה ה’… ועשה בצלאל… וכל איש חכם לבו…. ויקרא משה אל… ואל כל איש חכם לב
יהיה קשה לקבל שרק שני אנשים -בצלאל ואהליאב עבדו לבדם. אז מתוך
http://tora.us.fm/tnk1/tora/jmot/jm-35-10.html
|
במסגרת הציווי לבנות משכן לה’ במדבר, אמר משה לבני ישראל: שמות לה10: “וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם …
|
….הציווי פונה אל “כל חכם לב” – מדוע? האם רק חכמים צריכים לקיים את מצוות ה’?
1. הפירוש המקובל הוא, שאכן, מצוות ה’ מחייבות את החכמים יותר מאת שאר העם, בפרט מצוות בניית המשכן, הדורשת חכמה וכישרון. כל אדם צריך להשתמש בכישרונות שה’ נתן לו קודם-כל כדי לקיים את מצוות ה’. 2. ויש מפרשים, שהכתוב צריך להדגיש דווקא את החכמים, שרגילים ‘להתחכם’ ולמצוא היתרים ומעקפים כדי להתחמק מקיום המצוות, ולומר להם “גם חכמים שבכם אל יתחכמו יותר מדי, אלא יעשו בתמימות את כל אשר ציווה ה'” ..(ע”כ)
ומשהו קצת שונה מתוך
שאלות בפרשה:
א: ויש להקשות לכאורה הרי צריך להיות הפוך שהשי”ת יתן חכמה לטפשים ולא לחכמים? ב: ועוד צריך ביאור מדוע כתוב חכם לב וכי חכמה היא בלב והרי החכמה מקום משכנה בשכל? ג: וכן מצינו במסכת אבות פרק ד מ”א: בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם שנאמר (תהלים קי”ט) מכל מלמדי השכלתי, הרי אדרבא החכם מלמד ואינו נצרך ללמוד מכל אדם?
ביאור האגרא דכלה מהו חכם לב שידע את לב התורמים:
וכתב האגרא דכלה שמות פרשת ויקהל וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו וכו’. הוה ליה למימר וכל חכם לב שבכם, או אשר בכם, כידוע מדקדוק הלשון, אך באפשר הוא מרמז כי ראינו בעינינו שמי אשר עיני שכל לו יוכל להתבונן בנדבה הניתנת מיד האדם לצדקה איזה כוונה היה להנותן בזה, וכו’ וז”ש וכל חכם לב בכם, ר”ל אותן חכמי לב אשר הם חכמים להתבונן בכם ופנימיותיכם, אותן יבואו ויעשו וכו’, כי בראותם אותו נדבה שיש בה איזה כח פועל מגונה, לא ירצוהו לד’ לא יתנו לו חלק בקדושה. וכו’ וז”ש וכל חכם לב בכם, אותם שהם חכמים להתבונן בלבבות שלכם שיכירו בנדבות לב הפועל בנדבה, המה יבואו ויעשו את כל אשר צוה י”י, ר”ל כל הכלים לפי זכיות כל איש בנדבתו.
עוד ביאור רבי צדוק הכהן שמקיים חכמתו בליבו: ..ביאור שני חכם לב שכל תאוותו לחכמה:
דבר שני. נראה לענ”ד שהתורה מלמדת אותנו שבכדי לזכות לחכמה צריך שישתוקק לחכמה, והדבר תלוי בליבו של האדם שהוא מקור כל התשוקות התאוות והרצונות, ובטבעו הרי נמשך להנאות עולם הזה, אולם החכם מפנה ליבו לאהבת התורה וכל תשוקתו סביב התורה והוא נקרא בשם חכם לב, ועי”ז זוכה שהשי”ת ממלא אותו בחכמה, וזהו כוונת הפסוק כל אשר נשאו לבו דהיינו שנושא את ליבו לרוחניות. ע”כ.ולעניות דעתי, אחליף את רוחניות בידע)
ואם אאריך בפרשת ויקהל לא יישאר זמן ומקום לפרשת פקודי אז ל
פסוקי השבוע
משכן העדות אשר פוקד על פי משה עבודת הלוויים (???)
זהב התנופה 29 ככר ו 730 שקל
,וכסף פקודי העדה מאת ככר ו 1775 שקל ל 603,550 (מבן 20 שנה ומעלה
פתיחה
פרשת פקודי מלבד החזרה על תיוויים שכבר נאמרו, כוללת שניים שלושה נושאים חדשים
— כסף שנאסף במפקד בני ישראל (המשך כראה לפרשת כי תשא)
— תאריך סיום הקמת המשכן
— השתכנות ענן ה’ על/במשכן
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
5. וכסף פקודי העדה
מעניין שלא נאמר שנערכה ספירת אוכלוסין ורק נמסר סכום הכסף שנאסף “בקע לגולגולת מחצית השקל”
מתוך
“המעיין בלשון הכתוב על משקל הזהב, הכסף והנחושת יראה שלשון התיאור של הכסף שונה מלשון התיאור של הזהב והנחושת. בזהב נאמר: “זהב התנופה” (כד), וכן בנחושת: “נחושת התנופה” (כט), ואילו באשר לכסף לא נאמר ‘כסף התנופה’ אלא “וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה” (כה). מהו טעמו של דבר?
“תנופה” היא מלשון להניף. מצאנו פועל זה בקשר לזהב בתיאור הבאת התרומה על ידי העם בפרשת “ויקהל”: “וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה'” (שמ’ לה:כב). ההנפה מציינת את רצונו של האדם לתת נדבה למשכן, ומאחר שהזהב והנחושת ניתנו בנדבה, “אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ”, הם מכונים “זהב התנופה” ו”נחושת התנופה”. לעומת זאת, הכסף לא ניתן בנדבה, אלא על כל אחד חלה חובה אחידה של מתן מחצית השקל, כמפורש בפסוקים שלפנינו: “וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים” (לח:כה-כו). משום כך לא נקרא הכסף ‘כסף התנופה’ אלא “כֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה”.
לאור כל זאת מתעוררת כאן שאלה גדולה. בפרשת “תרומה” נאמר: “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת” וגו’ (שמ’ כה:ב-ג). הרי שהכסף נמנה כאן יחד עם הזהב, הנחושת ושאר החומרים שניתנו בנדיבות הלב. וכן, בפרשת “ויקהל” נאמר: “כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף” (שמ’ לה:כד), משמע שאכן היה כסף שניתן בתרומת הלב לפי רצון איש ואיש. אלא שלא מצאנו בכלי המשכן פריטים שנעשו מכסף, מלבד האדנים וווי העמודים. לפי המפורט בפרשתנו משקלם של האדנים ושל ווי העמודים היה בדיוק כמשקל מחצית השקל של כל העם, ותמוה שהכתוב לא פירט מה נעשה ביתרת הכסף שנתרם. בפרשתנו מנה הכתוב רק את כסף מחצית השקל, והשאלה היא מה עשו, אפוא, עם תרומת הכסף שניתנה בנדיבות הלב?
על כורחנו אנו אומרים שהיו גם כלים נוספים, משניים, שנעשו מכסף, כגון קערות הכסף ומזרקי הכסף שהביאו הנשיאים בחנוכת המזבח (במד’ ז:פד), אלא שלא נזכרו כאן בכתוב כיוון שלא היו הכרחיים לעבודת המשכן.[1]
* * *
שאלה אחרת בענייננו עולה מלשונה של תחילת פרשת “כי תשא”: “כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה’ בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם” (שמ’ ל:יב). פרשה זו, שהיא הבסיס לתרומת מחצית השקל, אינה מנוסחת כציווי למנות את ישראל, אלא כקביעת עיקרון מה יעשו כאשר ימנו אותם. לא נאמר כאן ‘שאו את ראש כל עדת בני ישראל’ כפי שנאמר, למשל, בתחילת “במדבר”. שם אכן היה ציווי לפקוד את ישראל וביצועו מתואר שם בפירוט. אבל כאן לא נאמר אלא שכאשר משה יפקוד את העם יצטרך כל אחד ואחד לתת מחצית השקל כדי שלא יהיה בהם נגף. וכבר עמד על נקודה זו הגאון מווילנה בפירושו “אדרת אליהו” לפסוקים אלו, וזו לשונו: “‘כי תשא את’ וכו’. הוא מצוה לדורות בכל עת שימנה אותם… אבל עכשיו לא נצטווה למנות כלל עד חומש הפקודים”. ואף שנאמר בסוף הפרשה שם שהכסף יינתן לצורך עבודת אוהל מועד (טז), אין הכוונה שישתמשו בו לצורך בניית המשכן, אלא לצורך העבודה, כגון לקניית קרבנות ציבור. זה היה גם השימוש שנעשה במחצית השקל השנתית, במהלך הדורות.
נמצא שמעולם לא נצטווה משה בפרשת “כי תשא” למנות את ישראל, ומסתבר שהמניין נעשה מדעתו. יש אפוא לתמוה על כך שפרשתנו מונה מחד גיסא את כסף פקודי העדה, שממנו עשו את האדנים וווי העמודים, אף שלא נצטוו על המניין, ומאידך גיסא מתעלמת מתרומת הכסף שנזכרה בפרשת “תרומה”. ביישוב השאלה נראה לומר שאכן יש פער בין פרשת “תרומה” לפרשת “פקודי”, פער שנוצר כתוצאה מחטא העגל. לפני חטא העגל הייתה הכוונה שגם הכסף יינתן בנדבה, וממנו יעשו את האדנים ואת ווי העמודים, ואולי גם פריטים אחרים. המשכן כולו אמור היה להיעשות מתרומות של נדיבות הלב, כמפורש בפרשת “תרומה”: “וְיִקְחוּ־לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת־תְּרוּמָתִי… וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם” (שמ’ כה:ב-ח). אלא שהכוונה שבאה לידי ביטוי בפרשת “תרומה” השתנתה בעקבות חטא העגל. יש לשים לב לעובדה שכל המילים המרכזיות בפרשת מחצית השקל (שמ’ ל:יב) חוזרות בפרשת העגל: “כי תשא” – “אִם־תִּשָּׂא חַטָּאתָם” (שמ’ לב:לב); “לפקודיהם”– “וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי” (שם, לד); “כופר” – “אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם” (שם, ל); “וְלֹא־יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף” – “וַיִּגֹּף ה’ אֶת־הָעָם” (שם, לה). יש כאן רמז שלמעשה העגל יש השלכה על יישומה של פרשת שקלים.
בעקבות חטא העגל נקבע, שבתוך כל תרומת המשכן, שאמורה לבוא מנדיבות לבם של ישראל, יהיה גם יסוד של חיוב שאינו תלוי בנדיבות הלב, אלא שיעורו קבוע; העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. ממנו יעשו את האדנים, שהם הבסיס שעליו נשען המשכן. משום כך עמד משה ומנה את העם, למרות שלא נצטווה על כך, כדי שבני ישראל ייאלצו לתת מחצית השקל כופר נפשם. בכסף זה ייעשו, כאמור, האדנים, ובשאר הכסף, אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל, יעשו ווים לעמודים. האדנים מלמטה, והווים מלמעלה. מעתה ואילך, המסגרת תהיה מסגרת של חיוב, ורק בתוכה תבוא נדבת הלב לידי ביטוי. (ע”כ)
6. ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן…בחודש הראשון בשנה השניץ באחד לחודש הוקם המשכן
סוף סוף יש לנו תאריך מדוייק ואפילו נכתב פעמיים.. אלא שלמרות הכל = כל על סדר האירועים החל מביקור יתרו עד הקמת המשכן יש מחלוקת. מתוך
….הציווי על בניית המשכן בפרשת תרומה מעורר תמיהות רבות: מתי ניתן הציווי לבנות את המשכן – לפני חטא העגל או לאחריו? מאחרי שאלה זו עומדת שאלה משמעותית יותר: האם מקום זה, המסמל את השראת שכינתו של הקב”ה, הוא אידאל, או שמא הוא “פשרה” שעלתה כתוצאה מחטא העגל?
התשובה לתמיהות אלו נתונה במחלוקת בין רש”י ורמב”ן. כדי להבין טוב יותר את המחלוקת ואת השלכותיה ננתח את מהלך הפרשיות בחלקו השני של ספר שמות וננסה “לעשות סדר” בנושא המורכב “אין מוקדם ומאוחר בתורה”.
הקדמה
רש”י מאמץ (בדרך כלל) את העיקרון “אין מוקדם ומאוחר בתורה”. אין הכוונה, חלילה, שהסדר בחומש הוא אקראי, אלא שהתורה אינה כתובה דווקא על פי סדר ההתרחשויות, ועשויות להיות פרשיות המתועדות שלא במקומן הכרונולוגי.
לדעתו התורה מסודרת על פי סדר נושאי ותוכני ולא על פי סדר כרונולוגי, ועל כן הוא עשוי לפרש – בעקבות מניעים פרשניים שונים – שפרשה אירעה לפני מקום כתיבתה בתורה או לאחריו. לדעת רש”י משה קיבל את התורה בשנת הארבעים [דברים ל”א; כה-כו] מסודרת לפי נושאים, ובדרך זו היא מעבירה את תכניה לא רק בתוכן הפרשיות אלא אף בסדר כתיבתן, כמו בסמיכות פרשיות וכדומה.
רמב”ן, לעומתו, חולק על עיקרון זה. לבד ממקומות ספורים שבהם מחייב אותו פרט טכני כלשהו לשנות את הסדר, הוא סבור שהתורה סודרה בסדר כרונולוגי.
מחלוקת עקבית
בשיעורים הקודמים הסברנו שמחלוקת זו עולה לראשונה בנוגע לאירועים שהתרחשו סביב מעמד הר סיני:
* המחלוקת הראשונה עוסקת במועד הגעת יתרו למדבר סיני (והצעותיו למשה). למרות קשיים שונים בטקסט סובר רמב”ן שיתרו הגיע למחנה ישראל לפני מתן תורה, בניגוד לרש”י ואבן עזרא, הטוענים שיתרו הגיע לאחריו.
* מאוחר יותר אנו מוצאים מחלוקת נוספת באשר לפרשת “יראת העם” [כ; יד-יז]: האם היא אירעה לפני מתן תורה, במהלכו או לאחריו.
* בפרשת משפטים קיימת מחלוקת דומה ביחס ל”טקס הברית” שבו הכריזו בני ישראל “נעשה ונשמע” [כ”ד; א-יא, ראה שיעורנו מהשבוע שעבר]: רש”י “מציב” את הפרשה לפני מתן תורה, בעוד שרמב”ן משאיר אותה במקומה וסבור שהיא אירעה לאחר מתן תורה. מחלוקת זו משמעותית להבנת הפרטים השונים המסופרים באותה פרשה.
כפי שראינו לעיל, מחלוקת זו בין רש”י ורמב”ן משליכה על הבנת מטרת בניין המשכן.
כדי להבין מה עומד מאחרי מחלוקת זו ניעזר בטבלה הבאה, המראה את מהלך הפרשיות בחלקו השני של ספר שמות:
פרקים נושא
א) י”ט-כ”ד מעמד הר סיני (מסתיים עם עליית משה לקבל את הלוחות הראשונים)
ב) כ”ה-ל”א הציווי לבנות את המשכן
ג) ל”ב-ל”ד חטא העגל (מסתיים עם ירידת משה עם הלוחות השניים)
ד) ל”ה-מ בניית המשכן
רמב”ן, כמצופה, מניח שהפרשיות מסודרות כרונולוגית. אם כן, מצוות בניית המשכן ניתנה מיד לאחר מתן תורה ולפני חטא העגל. בהתאם לשיטתו מוצא רמב”ן קשר ישיר בין מתן תורה למצווה הראשונה שמשה מקבל אחריה – בניית המשכן. רש”י, לעומתו, מוצא הקבלות רבות בין חטא העגל ובניין המשכן, ועל כן מסדר את הפרשיות אחרת מסדר כתיבתן (א-ג-ב-ד) [ראה רש”י ל”א; יח], ולדעתו הציווי לבנות את המשכן ניתן לאחר חטא העגל. הבה נבאר את הסברה העומדת ביסוד דעותיהם.
אילו מצוות ניתנו בארבעים היום הראשונים
פירוש רמב”ן הוא הפשוט יותר. הוא שומר על סדר כתיבת הפרשיות בתורה. עם תום מעמד הר סיני עולה משה להר לקבל את הלוחות, התורה והמצווה [ראה כ”ד; יב]. הלוחות, כידוע, הם האבנים שעליהם כתב הקב”ה את עשרת הדיברות, ואילו “התורה והמצווה” הן, מן הסתם, הלכות המשכן שקיבל משה במהלך ארבעים היום, קרי: המצוות המתועדות בפרשת תרומה ובפרשת תצווה (שימו לב איך הסיפור בסוף פרק כ”ד ממשיך את דרכו בפרק ל”ב).
אך למרות הפשטות הנפלאה נותרת בעיה אחת: האם אכן ארכה מסירת הלכות המשכן ארבעים יום? האם אלו המצוות היחידות שניתנו במהלך ארבעים היום בהר סיני? ואם היו עוד מצוות – מדוע אינן מתועדות?
תירוץ רמב”ן
רמב”ן אכן מוצא משמעות מיוחדת לעובדה שמצוות בניית המשכן היא שניתנה מיד בתום מעמד הר סיני. לדעתו [עיין כ”ה; א] המשכן אמור להמשיך את מעמד הר סיני בצורה תמידית! נימוקו של רמב”ן פשוט: במהלך מעמד נשגב זה פחדו בני ישראל וביקשו ממשה “לתווך” בינם לבין הקב”ה בקבלת יתר המצוות [ראה שמות כ; יד-יז ודברים ה; כ-כח]. הסיבה העיקרית לעליית משה להר סיני היא, אם כן, לאפשר את המשך מתן התורה לישראל, ועל כן המצווה הראשונה הניתנת לו היא בניית הארון והכרובים שעליו, שמביניהם ממשיך הקב”ה לדבר אל משה ולמסור לו מצוות נוספות:… (ע”כ. מומלץ)
בכל אופן יש מספר בעיות עם תיארוך האירועים השונים. המקרא נותן לנו תאריכים, אבל הם קצת “מבולבלים”
ויש שתי דעות נוגדות
מתוך
.. באיזה תאריך הייתה חנוכת המשכן?
שאלה זו היא הרבה יותר משאלה טכנית; חנוכת המשכן הייתה אחד האירועים המרכזיים בתולדות עם ישראל, וביום השמיני לחנוכת המשכן קרו אירועים מסעירים ואף מזעזעים (כגון מות שני בני אהרן ו המחלוקת הקשה בין אהרן למשה). כדי להבין אירועים אלה, יש לדעת באיזה תאריך קרו.
הרב אברהם שמאע מביא שתי דעות:
א. [דעת ר’ עקיבא, ודעת ר’ אברהם אבן עזרא] – המשכן הוקם לראשונה ב-1 בניסן, וחנוכת המשכן נמשכה עד 8 בניסן;
ב. [דעת שאר חכמי ישראל] – המשכן הוקם לראשונה ב-23 באדר, וחנוכת המשכן נמשכה עד 1 בניסן.
(ע”כ. מומלץ)
אחד הפירוטים ניתן ב –
לוח זמנים – מיום הכיפורים עד ערב פסח
סדר הזמנים בבניית המשכן, בשנה הראשונה לצאת ישראל ממצרים, כך היה:
י’ בתשרי – משה רבנו ירד מהר סיני: משה רבנו שהה בהר סיני (בפעם השלישית) במשך ארבעים יום, וירד ובידיו הלוחות השניות. ע”פ מדרש, ביום הכיפורים נצטווה משה על המשכן:
“וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם” (שמ’ כה:ט). אימתי נאמר למשה הפרשה הזו של משכן? ביום הכפורים עצמו. אף על פי שפרשת המשכן קודמת למעשה העגל? אמר ר’ יהודה בר’ שלום אין מוקדם ומאוחר בתורה (מדרש תנחומא [ורשא] פרשת תרומה, סימן ח).
י”א בתשרי – הציווי על בנית המשכן: “וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה” (שמ’ לה:א) – “למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר” (רש”י). ביום זה הוא לימד את העם על הצו להקים את המשכן (שמ’ לה:ד). מדוע מיד למחרת רדתו ציווה משה על מעשה המשכן?
יש לומר כיון דעיקר ההקהל היה בשביל נדבת מלאכת המשכן, ושתבא נדבת זהב למשכן לכפר על זהב העגל, אם כן מסתמא היה זה מיד ברדתו מן ההר כדי שיהא להם כפרה מיד על מעשה העגל שיסור חרון אף מישראל” (שפתי חכמים, שמ’ לה:א).[1]
י”ב-י”ג תשרי – ימים שבהם הביאו את הנדבות למשכן: “וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר” (שמ’ לו:ג). “אמר ר’ יוחנן: לשני בקרים הביאו כל מלאכת המשכן ויותירו, שנאמר ‘וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם'” (שם:ז).
י”ד בתשרי – משה רבנו ובצלאל סדרו את התרומות ומיינו אותן. ט”ו בתשרי – התחילו לבנות את המשכן. הגר”א הסביר את הפסוק “מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו” (שיה”ש א: ג) כך:
נראה לפי כשעשו את העגל נסתלקו העננים ואז לא חזרו עד שהתחילו לעשות המשכן. ומשה ירד ביום הכיפורים, ובמחרת יום הכיפורים “וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה” וציוה על מלאכת המשכן, וזה היה בי”א לתשרי. וכתיב “וְהֵם הֵבִיאוּ… בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר” – עוד שני ימים, הרי י”ג בתשרי, ובי”ד בתשרי נטלו כל חכם לב ממשה את הזהב במנין ומשקל. ובט”ו בתשרי התחילו לעשות, ואז חזרו ענני כבוד, ולכך אנו עושין סוכות בט”ו בתשרי.
ט”ו בתשרי, היום שבו החלו את בניית המשכן, חל חצי שנה בדיוק לאחר היציאה ממצרים. על יום מיוחד זה נרמז בפסוק: “הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו”. בשלב זה עדיין אין ציווי על חג הסוכות – סוכה וארבעת המינים, אם כי נזכר כבר חג האסיף (שמ’ כג:טז; לד:כג-כד).
כ”ה בכסלו – יום סיום של בניית המשכן: ע”פ מדרש, הבניין של המשכן נמשך שבעים יום, מט”ו בתשרי עד כ”ה בכסלו:
אמר ר’ חנינא: בכ”ה בכסלו נגמר מלאכת המשכן. ועשה מקופל עד אחד בניסן, כמו שכתוב “בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן” (שמ’ מ:ב). והיו ישראל ממלמלין על משה לומר למה לא הוקם מיד, שמא דופי אירע בו? והקב”ה חשב לערב שמחת המשכן בחדש שנולד בו יצחק דכתיב “לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת”, ואמרו לו “שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ”. ומעתה הפסיד כסלו שנגמרה בו המלאכה? אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם. מה שלם לו הקדוש ברוך הוא? חנוכת חשמונאי (ילקוט שמעוני מל”א רמז קפד).
א’ בניסן – יום הקמת המשכן וחנוכתו: כאמור לעיל הקב”ה ציווה את משה להקים את המשכן בא’ בניסן, וכך היה: “וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן” (שמ’ מ:יז). כמעט שנה לאחר שיצאו ממצרים, עמד המשכן בלב מחנה ישראל.
כ”ג באדר עד א’ בניסן, או א’ בניסן עד ח’ בניסן – ימי המילואים: אהרון ובניו נצטוו להתכונן לקראת העבודה במשכן: “וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם… וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים” (ויק’ ח:לג-לה). ביום השמיני למילואים הם נכנסו למשכן, ואז חטאו נדב ואביהוא (ויק’ ט-י). תַנאים וכן ראשונים חלקו בשאלה באלו תאריכים היו שבעת ימי המילואים ויום הכניסה למשכן – היום השמיני: מכ”ג באדר עד א’ בניסן או מא’ בניסן עד ח’ בו.[2]
א’ עד י”ב בניסן – חנוכת הנשיאים: בעת חנוכת המשכן הביאו הנשיאים גם הם קורבנות (במ’ ז:א-פט), וא’ בניסן היה היום הראשון לקורבנות הנשיאים (ספרא שמיני – מכילתא דמילואים א; שבת פז ע”ב).
משך הבנייה של המשכן במדבר, מאז הציווי על בנייתו עד סיום חנוכתו היה כחצי שנה(!); מיום הכיפורים עד כמה ימים לפני חג הפסח.(ע”כ)
לפי סדר עולם זוטא המשכן הוקם בשנת 2449 לבריאת העולם
ואכן בימים אלו של חודש ניסן ה’תשע”ח = 5778′ מלאו 3329 שנה מאז נחנך המשכן.
מספיק ונראה לי שהארכתי בציטוטי, שיהיה
שבת שלום
שבוע טוב
להת