ויקרא – תשע”ח

ami Uncategorized No Comments

 

From: 

Sent: Sunday, 18 March 2018 3:45 AM
To: 
Subject: ויקרא אל משה … וסמך את ידו… ולקח הכהן… וכיפר עליו

הארה
השבת – פרשת ויקרא, מיוחדת בזה שמוציאים מארון הקודש 3 ספרי תורה לקרא את
— הפרשה
— פרשת ראש חודש
— פרשת החודש (ניסן)
אירוע כזה (פרט לשמחת תורה), משתנה משנה לשנה. פרטים נוספים להלן
עיונים קודמים
ויקרא – תשע”ד

http://toratami.com/?p=118

ויקרא – תשע”ה

http://toratami.com/?p=344

על: ספר ויקרא, “ויקרא”, קורבנות – שוגג, נפש כי תחטא) ),

ויקרא – תשע”ו

http://toratami.com/?p=548

(על: קורבנות, אדם כי יקריב, אם הכהן המשיח יחטא,  יחטא… תחטא… וכיפר

ויקרא – תשע”ז
(על: חיבור ויקרא, קורבנות נדבה, ויקרא אל משה ….., וסמך ידו… ונרצה לו, אדם כי יקריב, כי יקריב…. וכי תקריבו…אם מנחת מרחשת,. קורבן שלמים,  וכיפר עליו הכהן,)
 
פסוקים מההפטרה 
והשבוע הפטרה לפרשת החודש
ובָא הַנָּשִׂיא דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר מִחוּץ וְעָמַד עַל מְזוּזַת הַשַּׁעַר וְעָשׂוּ הַכֹּהֲנִים אֶת עוֹלָתוֹ וְאֶת שְׁלָמָיו וְהִשְׁתַּחֲוָה עַל מִפְתַּן הַשַּׁעַר וְיָצָא וְהַשַּׁעַר לֹא יִסָּגֵר עַד הָעָרֶב


וּבְבוֹא הַנָּשִׂיא דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא וּבְדַרְכּוֹ יֵצֵא.

וּבְבוֹא עַם הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה בַּמּוֹעֲדִים הַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹן לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת יֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב וְהַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב יֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹנָה לֹא יָשׁוּב דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר אֲשֶׁר בָּא בוֹ כִּי נִכְחוֹ יצאו [יֵצֵא].

וְהַנָּשִׂיא בְּתוֹכָם בְּבוֹאָם יָבוֹא וּבְצֵאתָם יֵצֵאוּ.

 
חידון השבוע
1. איזה צירוף מילים כגון “לריח ניחוח”, “ואת שתי הכליות…”, “וסמך את ידו…” – חוזר על עצמו הכי הרבה פעמים בפרשה?
2. על איזה חטאים מביאים קורבן ממין נקבה”?
3. מה ההבדל בין עז לכבש?
הקדמה כללית
 
 
בשבת שעברה סיימנו עם קריאת שתי חמישיות מהתורה בקריאה השבועית במחזור השנתי. השבת אנחנו מתחילים את הספר/חומש השלישי שפרט לעלילה קצרה על הקדשת הכהנים ומות שני בני אהרן’, ההומש הוא (יותר מכאילו) יחידה נפרדת ועומדת בפני עצמה, ואכן חומש ויקרא קיבל את השם “תורת כהנים”. וכשמו כן הוא, והיעוד שלו הוא להנדריך קהילה נפרדת מעמך ישראל.
 
כי למרות שאבי השבט -לוי,  היה רוצח, למרות שנינו של לוי יצר את עגל הזהב, ולמרות שבן נינו רצח נשיא בישראל , למרות כל העבר וההווה של תקופת מתן תורה, אהרן וצאצאיו זכו במשרה העליונה של . עובדי הציבור, והם “כת” בפני עצמה, עם חוקים משלה, טובות הנאה משלה, תפקידים רק של חברי הכת, בגדי שרד רק שלהם ויחס של כבוד מיוחד. הם מאז ועד לימינו  “העילית” הנכבדה,של עם ישראל, לפחות בבית הכנסת, ובטקס פדיון הבן, ועוד.
 
אז ה’ כידוע הכתיב למשה רבנו, ספר הדרכה, מה עלהכהנים לעשות, בעיקר ” לספק את צרכי ה’ — אשה (ש סגולה) ריח ניחוח…. את קורבני לחמי…
 
התבוננות בתורה כספר “אחיד” מגלה שאומנם הוא ספר תורה אחד מקודש , אבל הוא כולל 5 ספרים די שונים שאולי בזמנו, בזמן נדודי השבטים, הם היו אוסף של סיפורים שונים ונפרדים שחוברו לאחד, והעורך איכשהו הוסיף פרטים שיצרו קשר ביניהם. 
 
 אסכם בקצרה את החומשים.
 
בראשית – בשמו השני  המדרשי = ספר הישר,  מתחיל ב”בראשית ברא א-להים…” מקיף תקופה “היסטורית תנ:כית”  של כ  2,300 שנה, שתי פרשות ראשונות מכסות כ – 2,000 שנה ומיד הספר “קופץ” (בפתאומיוח) ל “ויאמר ה’ לאברם לך לך” 10 הפרשות האחרות של הספר מספרות את קורות משפחה של 4 דורות, ׁעם התמקדות בעלילות אברהם ושרה עד ללידת יצחק והנסיון “הכושל” לשחוט אותו, נישואי יצחק ולידת יעקב ועשיו, נישואי יעקב והולדת בניו. בעיקר יש בספר בראשית תיאורים מפורטים של אירועים משפחתיים כולל רצח תושבי שכם, ולקראת הסיום – “ויבואו  מצריימה יעקב וככל זרעו..” קורות ימיו האחרונים של יעקב במצריים והסיום הוא ב”וימת יוסף…” ספר רב עלילות, יפה בתיאוריו והקדושה העיקרית שלו היא הברית בין אברהם וא-להים, שמתטאת בברית המילה (לזכרים בגיל 8 ימים)
 
יש לציין שבחלק השני של ספר בראשית, חל השינוי המשמעותי בשמות. ליעקב נוסף השם ישראל , ואז חל המעבר מבני יעקב לבני ישראל, לעיתים קרובות יש שימוש בשני השמות למשל בפסוק “ויאמר א-להים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני” (בראשית פרק מו פסוק ב,) 
 
ובמעבר מספר בראשית לספר שמות – קפיצה של כשני דורות, יש לנו את התפר בין קורות משפחה אחת, אברהם, בנו יצחק ונכדו יעקב עם בניו, לקורות התקומה של עם (כ 2 מליון נפש) שנודד במדבר. 
 
שמות — שאומנם מתחיל ב “ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה…” אבל ממשיך בתיאור הולדתו של ילד שגדל, מגלה את א-להים, (א-להים מתגלה אליוׂׂ ) והוא הופך להיות מנהיג של אטמה בהתהוותה. תהליך שמתחל ביציאה ממצריים וממשיך 40 שנה של נדודיםאי שם במדבר, שם עם בני ישראל מקבל חוקה ובתגובה בונה ליוצר החוקה משכן. החומש עצמו מקיף תקופה של כשנתיים, ומסתיים בהתכנות הא-ל בצורת ענן במשכן, קדושת הספר היא בעיקר תוצאה של התגלות ה’ (הידוע גם כא-להים ובעוד מספר שמות) במעמד הר סיני ובהקמת המשכן.
 
אין מעבר “טבעי” לחומש הבא, אבל ברור שאם בונים משכן = מקדש לא-להים, ויש בו מזבח, יש צורך לעשות איתו משהו, וכרגיל באותה תקופה יש להקריב קורבנות
 
ויקרא – — בשמו השני “תורת כהנים” שכמעו כולו מוקדש לפירוט עבודות הכהן, עם כמה תיאורים על התישבות בארץ המובטחת, ארץ חדשה ישנה, ועונשים שצפויים למי שסוטה מהחוקה ונספחיה, ויש בה 246 מצוות שהחשוביםביניהם גם כיום הם כשרות מאכלי בשר = פירוט הבהמות (כולל אייל, צבי ויחמור)  העופות והדגים המותרים והאסורים באכילה ופירוט איסרי גילוי עריות
 
במדבר — חוזרים לסיפורים עלילתים, אירועים שונים “ומשונים” ספירת אוכלוסין, שליחת מגלים, מרד שנכשל, הופעת נביא זר ומזר שמברך את העם במקום לקלל ואפילו מלחמה רצינית עם מדייןשבה בני ישראל שובים בין השאר 32,000 בתולות. והספר מכיל 62 מצוות שמפוזרות בין האירועים העלילצייןספר במדבר יש מצווה מוזרה שלא ידוע מה משמעותה, מצוות פרה אדומה.
 
ספר דברים – הספר החמישי הוא ספר שמסכם אירועי בני ישראל במדבר בתוספת שתי פואמות האחת רובה איומים והשנייה רובה ברכות, מספר ברכות והבטחות ותוכחה לעם ישראל שייענש אם… .. 
 
ומתוך ויקיפדיה
 

בספרות חז”ל, המדרשים ובמסורת היהודית לכל הספרים יש כינויים:

  1. ספר בראשית מכונה ספר הישר, על שם האבות שהיו ישרים[1].
  2. ספר שמות מכונה ספר השני, על ידי בעל הלכות גדולותוהמשנה ברורה, ומוסבר על פי הנצי”ב, מכיוון שהוא שני והמשך לספר בראשית.
  3. ספר ויקרא מכונה תורת כהנים מכיוון שהעיסוק בכהנים ומקדש תופס בו חלק מרכזי[2].
  4. ספר במדבר מכונה חומש הפקודים בשל המפקדים שנערכו במדבר[3].
  5. ספר דברים מכונה משנה תורה מכיוון שיש בו חזרה כללית על הספרים הקודמים[1


והשוואה והשוני בין ספר ויקרא לספר במדבר ניתנת ב –
 
 
מנהג עתיק הוא בתפוצות ישראל, שתינוקות של בית רבן עושים את צעדיהם הראשונים בתלמוד תורה בלימוד ספר ויקרא (כיום מנהג זה אינו מקובל כל כך). הנימוק המקובל לכך בראשונים הוא “יבואו טהורים ויעסקו בטהרה”, אך נראה שיש למנהג זה משמעות עמוקה הרבה יותר.
 
הפסוק האחרון בספר ויקרא אומר: “אלה המצות אשר צוה ה’ את משה אל בני ישראל בהר סיני”. על כך אומר מדרש תורת כוהנים (מובא ביומא פ ע”א) “שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה”. לכאורה דברים אלו תמוהים, שהרי בספר במדבר נוספו מצוות רבות. כמו כן יש לשאול, מדוע מדרש זה מוסב על הפסוק האחרון בספר ויקרא ולא על הפסוק האחרון בספר במדבר, שמשמעותו לכאורה זהה – “אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה’ ביד משה אל בני ישראל בערבות מואב על ירדן ירחו”.
 
מה ההבדל בין פסוקים אלו? בפסוק האחרון של ויקרא נאמר “בהר סיני”, ואילו בפסוק האחרון של במדבר נאמר “בערבות מואב”. נראה שההבדל אינו גאוגרפי גרידא, יש הבדל מהותי בין המצוות שניתנו בספר ויקרא לבין המצוות שניתנו בספר במדבר, כשם שיש הבדל בין הספרים עצמם.
 
ספר במדבר מתאר את קורותיו של עם ישראל בדרכו ממצרים לארץ ישראל, והוא מספר על אירועים שהתרחשו במקומות שונים ובזמנים שונים. בספר ויקרא, לעומת זאת, ישנה התעלמות בולטת מממד המקום ומממד הזמן, וכמעט שאין מתוארים בו אירועים. הספר מלא במצוות ובהנחיות. מבחינה כרונולוגית, המשכו הישיר של סוף ספר שמות הוא ספר במדבר.
 
להבדל זה יש השפעה גם על תוכן המצוות שבשני הספרים. הציוויים בספר במדבר הם תוצאה של מצבים שאליהם נקלעו בני ישראל, והם ניתנו כדי להתמודד עם בעיות שונות. הרמב”ן בהקדמתו לספר במדבר כותב כי המצוות בספר הן צורכי שעה, ושכמעט אין בו מצוות לדורות. הציווי על מתנות הכהונה ניתן בעקבות מחלוקת קורח ועדתו; הציווי על הנחלות והירושות ניתן בעקבות פרשת בנות צלפחד; וכן עוד כיוצא באלה. בספר ויקרא, לעומת זאת, המצוות קשורות בעיקר לעבודת הקרבנות, לטומאה ולטהרה ולדומיהן, ואינן צורכי שעה. זו הסיבה שספר ויקרא נגמר במילים “אלה המצות”, בעוד שספר במדבר נגמר במילים “אלה המצות  ו ה מ ש פ ט י ם ” – משפטים הם מצוות שנועדו לפתור בעיות ו”אלמלא נאמרו היה כדאי לאמרן”….(ע”כ)
 
ועוד דעה על ספר ויקרא מתוך
 
 
….ספר ויקרא, או תורת כוהנים, נראה היום פחות מעניין מאשר ספרי-קודש אחרים, כי הוא ספר מצוות – הוא כולל כארבעים אחוז מכל תרי”ג המצוות – ואף במידה רבה מצוות שאינן בתוקף מאז חורבן בית-המקדש. אך יש בו עניין, שכן הוא מוכר כספר השלם ביותר מבחינת סגנונו ותכנו, ואולי אף בכך שעריכתו כנראה עתיקה ביותר – לא לדעת דון יצחק אברבנאל, שכן הוא לא הטיל בספק כי תורה נתנה למשה מפי הגבורה – אמנם לא בסיני אך בכל-זאת למשה מפי הגבורה. החוקרים המתעלמים מדעה זו היום רואים את ספר כוהנים כאוסף עתיק ביותר (אם-כי כמובן יש טקסטים מקראיים קצרים עתיקים יותר), והוא כולל שתי חטיבות אחידות ביותר: האחת לעבודת הכוהנים והאחרת לקדושת עם ישראל כולו. ואכן ידוע כי נושא הטקסטים הכתובים הקדומים ביותר היה ריטואל (אם קורבנות ואם אישה סוטה), רשימות (אם ספרי יוחסין כפרשת שמות ואם אינוונטאר) או מונומנט (כולל שירת הים, שירת הבאר ושירת דבורה המצטיינים בעתיקותם וביופיים).

פרשת ויקרא דנה בפולחן הקורבנות בלבד. כיום פרשנים מדלגים על פרטיה הטכניים ודנים בשני עקרונות שהיא מבטאת: האחד הוא שאין תיחום חד בין הבעת רצון טוב לבין בקשה, ובעיקר לא בקשת סליחה. והשני הוא כי קורבנות העשיר והעני תואמים את יכולתם הכספית. ואכן יש דיונים שונים על ההיבט הכלכלי של הפרשה, כי הקורבנות היקרים הם בעלי-חיים, ותמיד זכרים (שערכם קטן מזה של נקבות) מלבד הפרה האדומה והעגלה הערופה…(לא סדיוק כי יש גם כשבה ושעירת עיזים)

….

מה טעם הקורבנות?

מאחר והמצוות שבין אדם לחברו קודמות למצוות שבין אדם למקום, יש טעם בדברי יוסי שריד שאמר, כי מאחר והממסד הדתי של ישראל היום מקל במצוות שבין אדם לחברו, עצם היות ממסד זה יהודי מוטל בספק גדול. אך נניח לרגע לממסד היהודי בישראל היום ונתעלם ממצוות שבין אדם לחברו, ונתבונן ביחס ההיסטורי להקרבת בהמות לקורבן. מה טעם הקורבנות?

הדיון בשאלה זו החל כאשר הרמב”ם טען כי הבורא יתברך התיר להקריב לו קורבנות אך ורק כדי למנוע את היצר הרע של הקרבת קורבנות לעבודה זרה (המורה, III, 32). ועל-כך נמשך הדיון עד היום, ויש פנים לכאן ולכאן, כי שני הצדדים בדיון שותפים להגזמה שביסודו, כי הוא אנכרוניסטי במהותו, משום שהוא מקבל תמונת-עולם נטורליסטית כדבר המובן-מאליו, בעוד שהמדובר הוא בעולם מאגי, ודיברה תורה בלשון בני-אדם שחיו בעולם קסום. תמונת העולם הקסום כזו אינה זו של עולם בו מילות קסם (“אפתח סומסום”) מפעילות כוחות איתנים, שכן היום סיסמא למחשב עושה כן, ואין בכך סטייה מהנטורליזם המקובל. עולם הקסם הוא עולם חדור כוונות הפועלות באופן על-טבעי לטוב ולרע, עולם מלא משמעויות שאין בו אקראיות.

הרמב”ם קיבל את הנטורליזם כמובן מאליו, אסר על תרופות לשם סגולה, וראה בניסים ובשאר תופעות על-טבעיות חריגות רגעיות מחוקי הטבע בהתערבות אלוהית ישירה. כך יש לראות את נימוקיו הכלליים להתנגדותו לקרבנות. היו לו שניים כאלה. האחד הוא האיסור שנראה לו כמובן מאיליו לנסות לשדל את הקב”ה כביכול על-מנת שיכפוף את חוקי הטבע ויחנון אותנו, במאמץ להשפיע עליו (ואולי מאמץ זה נוגד לנאמר במסכת ברכות ט: ה’: “חייב לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה”). מהיבטים שונים נראה הדבר גם תמוה מאוד וגם ברור מאוד. תמוה, שכן כל האתוס העתיק הוא מאגי במובן זה, כולל הטחתו של אברהם אבינו עליו השלום כלפי הקב”ה “השופט כל הארץ לא יעשה משפט?” וכן “ויתפלל אברהם אל-האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהתיו וילדו” והן אמירות של משה כגון “אל נא רפא נא לה” וכן “ואתחנן אל ה’ בעת ההיא לאמור” וכמובן שכן הדבר גם כאשר ר’ לוי יצחק מברדיצ’ב מטיח כלפי הקב”ה כביכול. ולפי מרטין בובר זה ביטוי נעלה ליחס האישי של יהודי לבוראו….


הרמב”ם התנגד לקורבנות היה לא רק משום שאין לבקש מהקב”ה דבר ולא רק בתקווה לשעבוד מלכויות, אלא גם ובמיוחד בטענה כי הקורבנות היו התחשבות של הקב”ה ביצרם של פשוטי העם וברצונם לעבוד עבודה זרה. טענה זו נתקלה בביקורת חריפה של הרמב”ן (בפירושו לטקסט שהוא פרשת השבוע שלנו). כידוע הוא היה מעריץ של הרמב”ם, שכתב באומץ ובכנות דברים חשובים הן בשבחו והן בגנותו, הכול תלוי בעניין. בעניין שבידנו הייתה ביקורתו חריפה ביותר מהעובדה, כי הבל ונוח הקריבו קורבנות לפני שהייתה עבודה זרה, וכי אברהם אבינו עליו השלום הקריב אף הוא. כהכרה חלקית בכך טען ר’ דוד קמחי (רד”ק), למשל, כי קורבנות הם רשות, הגם כי לפי הרמב”ם עדיף לא להקריב קורבנות. כך הבין אותו דון יצחק אברבנאל אשר בא להגנתו ואמר, “אין בזה דברי הבאי אלא דברי קדושה”. בכך הראה עד כמה עמוקה המחלוקת, שכן גדול המרחק בין דברי הבאי לדברי קדושה.

הרב קוק ניסה לגשר ואמר, בימות המשיח – שהוא ראה כאחרית הימים – יהיו החיות בעלות שכל, ובני-האדם יהיו לכן צמחונים, והקורבנות יהיו של צמחים בלבד. וזאת כמובן היא דחייה של הבעיה לעתיד לבוא, שכן אין היא בעיה בוערת. אך הוא גם הגן על הקרבת בהמות הן בנימוקים מיסטיים שאדלג עליהם כאן, הן בטענה כי בהיותנו אוכלי בשר אל לנו להתחסד, ועלינו להכיר באפשרות שהאוכל בשר ישתמש בהקרבת בשר כדי להביע תודה. בכל דיוניו היה הרעיון המנחה ביטוי לרגש המובן של סלידה של הרג בעלי-חיים אשר הוא עצמו היה שותף לה, אך תוך סירוב למקד את הסלידה הזו בפעולות ריטואליות בלבד.

האידיאל הצמחוני אינו חידוש. למסורת הצמחונית הארוכה יש ביטוי בתלמוד הן במדרש הן בסיפור על רבי יהודה הנשיא. הוא היה איש אידיאלי במידה רבה, אך תלמידיו לא חשכו ממנו ביקורת, בעיקר משום שראו בו אדם נוקשה שלא גילה אהדה לעגל שברח מסכין השוחט ולאישה שבעלה התעלל בה, ואשר למרבה הצער הסתתר מאחרי החוק שהתיר דברים לא רצויים אלה (בבלי, בבא מציעא פ”ה, ע”א). עדות חזקה ביותר על הצמחונות היהודית באה אולי מכתבי ר’ יוסף אלבו, אשר תקף אותה בצורה חריפה המעידה כי היו לה מהלכים רבים. הרב קוק נותן הד לדבריו באומרו, כי בעיות האנושות כולה קודמות לבעיות הבהמה, ולכך יש סמוכים גם בכתבי הרמב”ם. החדש בכתבי הרב קוק הוא השימוש בהכרה בזכויות בעלי-חיים כהיתר להקרבתם, בחינת אם מותר לי לאכול, למה לא להקריב כמחווה של תודה….(ע”כ. מומלץ)

והארכתי בהקדמה אז לפרשתנו “ויקרא אל משה וידבר ה’…”
 
 
פסוקי השבוע
 
ושחט את בן הבקר
מלק את ראשו
וניתח אותו לנתחיו
וזרקו בני אהרן את דמו
 
ערב שבת שלום
 
 
פתיחה
 
 
לפני שבוע קראנו את פרשות ויקהל ופקודי והיינו  (קצת) משעממים, הפרשות פשוט חזרו על פרטים שנאמרו קודם.  גם פרשת ויקרא “משעממת” יותר, אין בה כל עלילה או התיחסות  לאנשים. הפרשה כולה מתייחסת לשפיכת דם והקרבת הקורבנות. לעומת זאת הרבה מהפסוקים או חלקיהם חוזרים על עצמם למשל “וסמך ידו” או “ואת שתי הכליות… וגו'”, יחד עם זה למרות הפירוט הנרחב, הרבה מהפעולות עצמן מסובכות – ניתן לראות לפי פירוש רש”י ואחרים. ואכן הסדר החמישי בשישה סדרים הוא סדר קודשים,
 
מתוך
 
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%93%D7%A8_%D7%A7%D7%93%D7%A9%D7%99%D7%9D
סדר קדשים – ויקיפדיה
he.wikipedia.org
סֵדֶר קָדָשִׁים הוא הסדר החמישי במשנה. עניינו העיקרי של הסדר הוא עבודת הקרבנות בבית המקדש …

הסדר כולל את אחת עשרה המסכתות הבאות:
 
מסכת זבחים – העוסקת בענייני קורבנות הבאים מן החי.
מסכת מנחות – העוסקת בענייני מנחות – קורבנות הבאים מן הצומח.
מסכת חולין – העוסקת בדרישות הלכתיות שונות הקיימות בבהמות חולין (שאינם קודשים), הראשון בהם הוא שחיטה, ובנוסף דיני גיד הנשה, בשר בחלב, מתנות כהונה ושילוח הקן.
מסכת בכורות – העוסקת בענייני בכורות – הן בכורות בהמה והן בכורות אדם.
מסכת ערכין – העוסקת בענייני ערכים, היינו אדם האומר “ערך פלוני עלי” מחויב להביא את ערכו בכסף לבית המקדש, וכן בדיני הֶקדשים וחרמות.
מסכת תמורה – העוסקת בדיני המחליף בקרבנו בבהמה אחרת.
מסכת כריתות – העוסקת בחייבי כרת וחיובי קורבנותיהם.
מסכת מעילה – העוסקת בדיני מעילה (הנאה מהֶקדש).
מסכת תמיד – העוסקת בענייני העבודה היום-יומית במקדש, ובפרט בקרבן תמיד.
מסכת מידות – העוסקת במידות בית המקדש.
מסכת קינים – העוסקת בענייני קרבנות העוף, הבאים מקיני העוף.
(ע”כ. מומלץ)



מה יש בפרשה? לרענון מתוך
 
 
“ספר ויקרא עוסק, ברובו, בתורת הקורבנות ובכוהנים המשרתים במשכן. יש קורבנות שהם בגדר חובה, ויש שהם רְשות – לפי רצון המקריב וצרכיו. בפרשת ויקרא מדובר בסוגים אחדים של  קורבנות: 
קורבן עולָה – קורבן שמביא אדם לרצונו, על פי החלטתו החופשית, מן הבקר, הצאן או העוף. הקורבן הזה נשרף כולו על המזבח ולא נוֹתָר ממנו דבר לכוהנים.
קרבן שְלָמים – קורבן שבחלקו נשרף לגמרי על המזבח, חלק אחר שלו ניתן לכהן, וחלק נאכל על ידי מקריב הקורבן. 
קורבן חַטָאת – קורבן שמביא כל מי שחטא בשגגה, או נטְמָא, ונודע לו חטאו לאחר מכן.  מטרת הקורבן היא לכפר על החטא.
קורבן אָשָׁם  – קורבן שמביאים חוטאים המתחרטים על מעשיהם, או אנשים שיש להם סָפֵק האם חטאו או לא. (ע”כ)


 
וכבר עיינתי בנושא הקורבנות לפני שנתיים ושלוש, אבל הנושא מטריד ופרט ללימוד אנטומי  של תהליך הקרבת הקורבנות והתקרובת שמוגשת או מופעלת (התזת דם, נסך) עם הבאת הקורבנות אין הרבה חדש במה לעיין, ומוטב ללמוד את מסכת חולין וכדומה. הנושא בעצם מרגיז בעיקר את חסרי האמונה. לקורא היותר נאור ברור שבתקופת המקרא, רוב תרבויות העולם נהגו להקריב. אז אם המנהג להקריב בטל, חלק גדול מהתורה והתפילה מאבד מערכו בעולם של ימינו. 
 
ויש לזכור שפרשת ויקרא מדברת על קורבנות הציבור והיחיד שמובאים בעקבות חטא מסויים ובאות לכפר,  ולא על קורבנות החובה לקיומצוות ה’ שמפורטות בעיקר בפרשת פנחס ושנכנסו לתפילות.
 
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
 
1. אדם כי יקריב מכם קורבן...
 
דיון מפורט על הקורבנות השונים ניתן ב –
 
(לא אצטט. מומלץ)
 
מוה אומרים חז”לינו וחשל”א על המושא, “הצורך בקורבנות ואיך להתייחס לזה בימינו”
 
מתוך
 
קורבן (יהדות) – ויקיפדיה
he.wikipedia.org
ביהדות, קורבנות הם בעלי חיים או מינים מן הצומח, אותם מביא האדם לבית המקדש, ושם הם מונחים על …
 
“עבודה”[1]. המילה “קורבן”, מלשון “קירבה”, יש לה משמעות של קירבה גאוגרפית, בכך שהאדם מביא ומקרב את מתנתו אל המקום הנחשב למקום שכינתו של ה'[2]. מלבד זאת, יש למילה זו משמעות של קירבה רוחנית, שכן באמצעות הקורבן האדם “מתקרב” לאל[3].
 
על פי היהדות, האל אינו אוכל ושותה את הקורבנות. הבאתם היא הבעת רצון של האדם והעם בקשר עם בורא העולם, ורצונו של האל בקורבן משמעו הבעת רצון הבורא להתקשר עם ברואיו בכלל ועם ישראל בפרט. קבלת הקורבן מותנית ושלובה בהתנהגות מוסרית. כלומר, אין הקורבן שילום שוחד לפני האל, אלא עדות על כוונת הנברא ללכת בדרכי הבורא. תפיסה זו מודגשת רבות בדברי הנביאים, ושורשיה מופיעים כבר בתורה[א].
 
הקרבת הקורבנות החלה, על פי המקרא, משחר האנושות. בראשיתה הייתה ההקרבה על בסיס יוזמה אישית, ללא הגדרה מדויקת של מקום וזמן ההקרבה ויתר הלכותיה. לאחר הקמת המשכן התמסדה הקרבת הקורבנות בישראל, ונקבעו לה בתורה כללים ופרטים מרובים. מצוות הקורבנות תופסות חלק נכבד מן ההלכה היהודית. רוב פירוט דיני הקורבנות לסוגיהם נמצא בתורה בספר ויקרא, ובמידה פחותה גם בספרים שמות במדבר ודברים. בנביאים מופיעים דיני כהונה וקורבנות גם בספר יחזקאל[4]. במשנה ולאחריה בתלמוד הבבלי הוקדש לדיני הקורבנות אחד מששת סדרי המשנה, הוא סדר קודשים. על פי מניינו של הרמב”ם[5], 142 מצוות מבין תרי”ג המצוות שבתורה עוסקות בנושא הקורבנות….על פי תפיסת היהדות האל איננו בעל צרכים גשמיים, ואינו זקוק לאוכל ושתייה. המקרא בתיאורו את פעולות ה’ משתמש לעיתים גם ב”פה” כמטאפורה, אך זאת רק בהקשר של דיבור, כמו: “על כל מוצא פי ה’ יחיה האדם”[12]. לעומת זאת בקורבנות בחר הכתוב לבטא את הדרך בה ה’ מקבל את הקורבן באמצעות חוש הריח, שהוא ביטוי מעודן יותר. כך נאמר בקורבנו של נח[13]: “וַיָּרַח ה’ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה’ אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם…”
 
הביטוי “ריח ניחוח” חוזר ונשנה פעמים רבות ביחס לקורבנות, כמו בכתוב[14]: “צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי, רֵיחַ נִיחֹחִי, תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ.” לאחר הביטוי “לחמי”, ממנו ניתן להבין שמדובר בסעודה כביכול, באה ההדגשה “ריח ניחוחי” להעמדת הדברים על דיוקם, ולהבהרה שאין זה צורך גשמי. על פי זה תרגם אונקלוס את הביטוי “ריח ניחוח” בכל מקום כ”לאתקבלא ברעוא קדם ה'” (תרגום: להתקבל ברצון לפני ה’).
 
רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי[16] מחדד יותר את הדברים:
 
אמר הכוזרי[ה]: אבקש ממך כי תבינני כל אשר קראתי בתורה על הקורבנות, דבר שקשה על השכל לקבלו. למשל, מה שנאמר ‘את קורבני לחמי לאישי ריח ניחוחי’, האין פירוש הדברים כי הקורבנות – קורבנות לה’ הם, והם לחמו וריח ניחוח לו?
 
אמר החבר: מה שאמר הכתוב ‘לְאִשַּׁי’ – מתרץ כל קושיה, כאילו אמר: הקורבן ההוא והלחם וריח הניחוח המיוחסים אלי אינם כי אם לאישי, זאת אומרת, האש הנפעלת לפי דבר האלוה – הקורבנות הם לחמה. והכוונה במצווה הזו היא עריכת הסדר הדרוש למען שכון המלך במקדש, לא שכינת מקום, כי אם שכינת מעלה[ו]. כל הנוגע לסדר העבודה לא נאמר כי אם בהשאלה, להורות כי האלוה מרוצה מן הסדר הטוב בחיי האומה וכוהניה, ומקבל את מתנותם כביכול ושוכן בקרבם לכבוד להם, אולם הוא עצמו מקודש ונעלה מליהנות ממאכלם וממשתיהם, ואין לחמם כי אם לנפשם. בכל עת אשר רצה האלוה באומה – נפעלה האש ברצונו, והיה זה לאות כי נתקבלה מנחתם ומתנתם. 
 
לרמב”ם בספרו מורה נבוכים גישה אחרת לגמרי לנושא הקורבנות. לדעתו אין בהם מטרה בפני עצמה, ותכליתם רק לתת אפשרות להקרבת קורבנות במסגרת האמונה בה’, כדי למנוע עבודה זרה. אלו דבריו[17]:
 
היה הנוהג המפורסם בעולם כולו הרגיל אז הקרבת מיני בעלי החיים. לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא ייתכן לקבלו לפי טבע האדם. ולפיכך הניח אותם מיני העבודות, והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיוניים – לשמו יתעלה. (ע”כ)
 
 
עיון נוסף בנושא של “חידוש עבודת הקורבנות” ניתן ב –
 
חידוש עבודת הקורבנות – ויקיפדיה
he.wikipedia.org
מאז חורבן בית שני חוזרת ועולה השאלה בדבר חידוש עבודת הקורבנות. הבעיות הנידונות הם: העדרו של …


(לא אצטט. מומלץ)
 
וציור מהאתר
 

 
ומתוך עוד מאמר בשבח הקורבנות ב –
 
 
….ך ודאי שהיתה חשיבות גדולה לקרבנות. קורבנות הרי היו מראשית הבריאה, אף לפני שהותר לאכול בשר: קין והבל הקריבו קורבנות כדי להתקרב לה’, וגם נח הצטווה להקריב קורבנות.
 
אמנם יש המקשים מן הטעם שהציע הרמב”ם, שהקורבנות ביהדות נועדו להחליף את מנהג הקורבנות של עובדי האלילים, אך למעשה, הרמב”ם כתב שזהו לא הטעם העיקרי מאחורי עבודת הקורבנות, אלא רק אחד הטעמים לדבר (ראו מורה נבוכים חלק ג’, פרק מו). במיוחד בנושא הקורבנות, כתב הרמב”ם שאינו יודע את הטעם האמיתי, מרוב עומקו. עוד כתב הרמב”ם שם: “כל עבודת המקדש והקרבנות נועדו להשפיע על נפשות האנשים ולעוררם לתשובה, שאנו עושים מעשים המסלמים השלכת והרחקת מעשינו הרעים, ומתחייבים שלא נשוב לעשותם, אנו משרישים בנפשנו את הצורך להישמר שלא נשוב לכסלנו עוד”. ולפיכך תהיה חשיבות גדולה לקורבנות גם לאחר בניית המקדש השלישי ….(ע”כ. עכשיו הכל ברור)
 
או מתוך
 
 
“דמה שגם אילו היה המשיח מגיע בפתע היום ובית המקדש היה יורד בנוי מן השמים – חידוש מעשה הקורבנות היה נראה לנו זר, מיותר, לא שייך לעבודת ה’ (מעניין שאפילו אצל הגויים ה’דתיים’, להבדיל, פחות ופחות מצוי עבודת אלוהים בסגנון כזה, הכולל שחיטה והקרבה של קורבנות וזריקת דמם. הכול יותר ‘נקי’ – תפילות, ווידויים, צומות וכדו’). 
כדי לנסות ולקרב את הדבר אלינו יש להבין קודם כל את הסיבה הפנימית של הריחוק הזה.
 
לא פשוט לנו להבין כיצד מעשה גשמי שאנו מבצעים בחפצים חומריים בעולם הזה פועלים פעולות רוחניות וקשור לאין סוף ברוך הוא שאין לו גוף ולא דמות הגוף. גם נטילת לולב ואכילת מצה הם מעשים חומריים וצריך להבין איך הם גורמים להתרחשויות רוחניות ומקרבים אותנו לריבונו של עולם. אומנם, עם מעשים יותר “רוחניים” כמו תפילה אנחנו חיים יותר ‘בשלום’, אך האמת היא שגם שם צריך לשאול כיצד יפעלו מילותיו וכמיהותיו של האדם הקטן על העליון ברוך הוא וישנו את גזירותיו. …
כך גם ביחס עם אלוקים. כאשר תשתנה האטמוספירה בעולם וכל הקשר עם אלוקים יעלה לרמה הראויה ייתכן שבאופן טבעי הדבר הזה ייראה לנו ממש מתבקש, ולא נבין מה בכלל היו ההתלבטויות וההיסוסים שלנו עכשיו. 
אחרי כל זה ניתן גם להסביר ולקרב את הדבר להבנתנו (הגם שכל הבנה מליאה לא תהיה לנו כל עוד אנחנו באטמוספירה הנוכחית). החוטא יורד לדרגת בהמה. עזב את נשמתו והלך אחר תאוותיו הגשמיות. בהקרבה הוא אמור לעבור תהליך נפשי ורוחני שיטהר ויחזיר אותו למקום הקודם. אין די להביא קורבן. יש לסמוך ידיו ולהתוודות. בכל מה שעושים לקורבן יראה כאילו היה ראוי להיעשות לו (רמב”ן, ספר החינוך). 
[יש להעיר שעצם ההבאה יש בה צדדים רבים של תיקון – הפנמת העניין שחטא אינו דבר של מה בכך. עובדה שאתה צריך לקנות כבש באלפיים שקל כדי לכפר עליו, לעלות לירושלים – פרוייקט בפני עצמו, להפסיד ימי עבודה, כולם ידעו על כך. כל זה מסייע לאדם בתהליך התשובה והשנוי שעובר]. (ע”כ. ואשרי המאמ
 
ומתוך האתר “האפיקורסי ב –
 
 
 צו האלוהי בדבר הקרבת קורבנות חיים לאלוהים, גם כאשר מדובר בבעלי-חיים ולא, חו”ח,
בבני-אדם, גרם אי-נחת לא מועטה להוגי הדעות היהודיים בתקופות מאוחרות, כאשר החלה
רווחת התפיסה, שגם לבעלי-חיים יש זכויות, ולא רק לבני-האדם לבדם. גם התיאור המזעזע
אותנו כיום, המפרט מעשית את מעשה הקורבן במקרא – צורת ההמתה של בעל החיים )מלק את
ראשו(, התזת דמו, הפשטת עורו, ביתורו )שסע אותו בכנפיו(, נוהל עריכת חלקיו
הפנימיים )ואת הפדר על העצים, ואת החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב( –
כל אלה גרמו, מן הסתם, תחושת אי-נוחות לא מעטה גם לגדולי המאמינים בני-זמננו, שלא
… (לומר רתיעה ומיאוס. רבים ניסו, אפוא, לחפש כוונה רוחנית במעשים אכזריים אלו.
(ע”כ. מומלץ)
 
ומתוך אותו מקור במאמר אחר ב –
 
 
….המקרא לכל אורכו מייחס לאל תכונות אנושיות: הוא רואה, שומע, מדבר, מריח, יש לו פנים ואחור, יש לו ידיים ורגליים, והוא הולך, פוסח, עושה מלאכה, נח, שובת, מתעורר, קם, אוהב, שונא, מסית, כועס, קוצף, ניחם, נעצב, משתומם, נוקם ונוטר, והוא, כמובן, רגיש מאוד ליוקרתו בעיקר בעיני הגויים שלא ידעוהו (ראו לדוגמה, מלכים א’ כ’ 28).הקורא בין השורות אף מתרשם שכותבי התעודות כאילו קורצים למאמינים: היות שהאל הוא כל כך אנושי, מן הסתם גם ניתן לנצל את חולשותיו האנושיות לרווחת האדם – סוף סוף, מי בקיא יותר בחולשות אלו מהאדם עצמו? הדוגמה הבולטת בנדון היא בתיאור “התנהגות” האל אחרי המבול: על פי הסיפור המקראי (שיש לו מקבילות גם במיתוסים של עמים קדומים אחרים), האל הביא על העולם אסון נורא – מבול שהשמיד את כל בעלי החיים על פני האדמה, וכל זאת בשל החטא והחמס של בני האדם ובעלי החיים (לבעלי החיים יש “אחריות פלילית” על פי החוקה המקראית, ורק הדגים איכשהו יצאו צדיקים…). והנה, אחרי העונש הנורא הזה שנחת על כל החי על פני האדמה, יוצא נוח מהתיבה, בונה מזבח ומקריב עליו עולות מכל הבהמות הטהורות והעופות הטהורים. המחווה הזאת נשאה כל כך חן בעיני האל, עד שהכתוב מכריז: וירח ה’ את ריח הניחוח ויאמר ה’ אל לבו, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל החי כאשר עשיתי. עוד כל ימי הארץ זרע וקציר, קור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו (בראשית ח22-21)…..


ובכן, “תורת הכוהנים”, שעיקרה בספר ויקרא, ופרקים נרחבים ממנה מצויים בשמות, במדבר, ואף בספר בראשית, מושתתת על הנחה “וודאית” של המאמין כי הקורבן משכך את חמת האל, וניתן בהחלט למנוע עונש מידי שמיים אם מקריבים דרך קבע קורבנות לאל, ובוודאי כשמודעים לחטא של הפרט או של העדה. בפרשה שלנו יש פירוט של סוגי הקורבנות (עולה, זבח שלמים, חטאת, אשם, מנחה), והנה, מודגש חזור והדגש כי הם נועדו לשמש ריח ניחוח לה’ (א’ 9, 13, 17, ב’ 9, ג’ 6). הקורבנות בנויים במתכונת של ארוחות שכמוהן נועדו בדרך כלל למלכים ולעשירי העם: יש בהם בשר של בהמות ועופות, יש בהם קמח סולת בלול בשמן ולבונה, ואלה משמשים לחם אשה ליהוה (ג11). המאמין סבר שאוכל משכך כעס אצל אדם ואלים, בוודאי אוכל משובח המורעף בשפע בלתי נדלה – למי יש כוח לזעום ולענוש לאחר ארוחה דשנה?
…..
ובכן, “תורת הכוהנים”, שעיקרה בספר ויקרא, ופרקים נרחבים ממנה מצויים בשמות, במדבר, ואף בספר בראשית, מושתתת על הנחה “וודאית” של המאמין כי הקורבן משכך את חמת האל, וניתן בהחלט למנוע עונש מידי שמיים אם מקריבים דרך קבע קורבנות לאל, ובוודאי כשמודעים לחטא של הפרט או של העדה. בפרשה שלנו יש פירוט של סוגי הקורבנות (עולה, זבח שלמים, חטאת, אשם, מנחה), והנה, מודגש חזור והדגש כי הם נועדו לשמש ריח ניחוח לה’ (א’ 9, 13, 17, ב’ 9, ג’ 6). הקורבנות בנויים במתכונת של ארוחות שכמוהן נועדו בדרך כלל למלכים ולעשירי העם: יש בהם בשר של בהמות ועופות, יש בהם קמח סולת בלול בשמן ולבונה, ואלה משמשים לחם אשה ליהוה (ג11). המאמין סבר שאוכל משכך כעס אצל אדם ואלים, בוודאי אוכל משובח המורעף בשפע בלתי נדלה – למי יש כוח לזעום ולענוש לאחר ארוחה דשנה?
 
.2. אם עולה (ל קמוצה) קורבנו
 
אחד מהקורבנות ובעצם להיפך הרבה קורבנות מוקרבים כ”עולה”. מה היא עולה זו?
 
מתוך
 
 
 קורבן עולה הוא אחד הקורבנות שהיו מקרבים בבית המקדש. קורבן עולה הוא מקבוצת הקרבנות הקרויים “קדשי קדשים”. פעמים קורבן עולה בא כקורבן יחיד ופעמים כקורבן ציבור, פעמים הוא בא כחובה ופעמים כנדבה. קורבן עולה בא מן הבהמה או מן העוף. עולת בהמה באה מפרים (בקר), כבשים או עזים (צאן) ממין זכר. כאשר הקורבן בא מן העוף, ניתן להביא תור בוגר או גוזל של יונה, זכרים או נקבות. ביחד עם העולה מקריבים מנחת נסכים – סולת בלולה בשמן המוקטרת על אש המזבח, ויין הנשפך על גג המזבח.[1]
 
לפי הדעה המקובלת, הקורבן נקרא “עולה”, משום שבניגוד לכל שאר הקורבנות – בשר העולה עולה כליל ונשרף באש על המזבח, ואין בו חלקים שנאכלים לכהנים או לבעלי הקורבן. במדרשים מובא פירוש אחר לשם “עולה” – מלשון ‎”והעולָה על רוחכם היה לא תהיה”[2] – פסוק המדבר על מחשבתם של בני ישראל שלא לקיים את מצוות התורה, ומכאן שהעולה מכפרת על מחשבת הלב (ראו להלן)….הסוגים השונים של העולה….
1. הסוגים השונים של העולה
1.1 עולת נדבה
1.2 עולות חובה של יחיד
1.3 עולות ציבור
2 תהליך ההקרבה
2.1 עולת בהמה
3 עולת העוף
3.1 מקור המצווה
3.2 אופן הקרבתה
…
(ע”כ. מומלץ)
 
ומתוך
 
 
…
 
השאלה איננה רק מדוע אדם מישראל קם בוקר בהיר ומחליט שהוא רוצה להביא קורבן, אלא מה מביא אותו להביא דווקא עולה. מאחר שהתורה מציגה שלוש אפשרויות בפני הרוצה להביא קרבן – עולה, מנחה וזבח שלמים – יש לתת את הדעת מה מייחד כל קרבן, ולאור כך להבין מה יוביל אדם להביא דווקא אותו. ניתן לנסח זאת גם כך: מה המבע הדתי שמלווה את קורבן העולה ושאותו מבקש מביא הקורבן לומר? האם ניתן להצביע על מבע דתי שונה לכל קורבנות הנדבה? לולא היו מאפיינים ייחודיים לכל קורבן בפני עצמו, אין סיבה שתהיה יותר מאפשרות קורבן נדבה אחת……
 
…המאפיין הבולט ביותר של קורבן העולה הוא שכולו מוקטר כליל על גבי המזבח והכוהנים אינם מקבלים מאומה מבשר הקורבן (למעט עור העולה). רבים הבינו שגם שם הקורבן מביע דין ייחודי זה: “דבר העולה כולו לאישים קרי ‘עולה'” (ר”י בכור שור על ויקרא א’, ג). אם אמנם כך, ברור שזהו הדין המהותי ביותר בהבנת אופיו הייחודי של קורבן זה. למעשה, סדר קורבנות הנדבה בפרשה משקף עניין זה – עד כמה שותפים בני האדם באכילת הקורבן:
1. קורבן העולה שנזכר ראשון – כולו למזבח.
2. קורבן המנחה שנזכר שני – הכוהנים מצטרפים למזבח ואוכלים ממנו.
3. קורבן זבח השלמים שנזכר שלישי – גם הכוהנים וגם הבעלים מצטרפים למזבח באכילתו.
עוד אציע בהמשך דיונינו ששותפות האדם בקורבן מהווה גורם מהותי להבנת אופי ומגמת הקורבנות, אך די להצביע על סדר הקורבנות שמותאם לדין אכילת הקורבן בכדי להתרשם עד כמה מדובר בדבר מה מהותי בתפיסת הקורבנות ואופיים. בקורבן העולה הפותח את הרשימה, בני האדם צופים בתהליך ההקרבה אך הם אינם שותפים בו.
נפנה אם כן תחילה לפסוקים המצווים על ההקטרה של הבשר כולו.
אף שיש להקטיר את הבהמה כולה, בציווי נאמר שאין להעלות את הבהמה כולה כיחידה אחת על המזבח (מן הסתם גם בגלל הקושי הטכני שבדבר זה), אלא יש לחלק את הבשר לשלושה רכיבים: “וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים / אֶת הָרֹאשׁ / וְאֶת הַפָּדֶר” (א’, ח). בדומה נאמר בהמשך הפרק גם ביחס לעולת הצאן: “וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו וְאֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ” (א’, יב). כלומר, לצד נתחי הגוף מוזכרים במיוחד הראש והפדר (=החלבים).[1] מדוע שני אלו נזכרים במיוחד לצד הבשר כולו?…
…דומני שניתן להציע ביאור אחר לאזכור המיוחד של עריכת הראש והחלבים. למעשה יש לחלק בין החלבים לבין הראש; ברור מדוע יש צורך להזכיר בפירוש את החלבים – שגם אותם יש לערוך על המזבח ולהקטירם: בשאר קורבנות החי מקטירים על המזבח רק את החלבים, וברור לכולם שחלק זה מיועד למזבח. הפסוק מבקש להבליט שבקורבן עולה חלבים אלו מוקטרים לצד בשר הבהמה כולה. החידוש העיקרי איננו בחלבים, אלא בבשר שנזכר לצדם.
אולם מדוע התורה מדגישה גם את הראש – וכי היה עולה על הדעת שיש להקטיר את כל הבהמה מלבד ראשה?
מסתבר שאכן מחשבה כזו הייתה קיימת בעולם הקדום והיו שסברו שיש להקריב בהמות ללא ראשן. הרודוטוס מעיד על מנהג מצרי קדום כזה:
“לאחר שמובילים את הבהמה המסומנת אל המזבח שעליו היא תוקרב, מבעירים אש. אחר כך מזים עליה יין מעל המזבח, קוראים בשם האל ושוחטים אותה. לאחר ששחטו אותה כורתים את ראשה. הם פושטים את עור הבהמה, ואילו על ראשה הם שופכים קללות רבות. במקום שיש בו שוק, ובשוק סוחרים יוונים, הם נושאים את הראש לשם ומוכרים אותו. ואם אין יוונים הם זורקים את הראש לנהר. הם מקללים את הראשים, שאם איזושהי רעה עומדת לקרות להם המקריבים, או למצרים כולה, שתיפול על ראש זה.
“אשר לראשי החיות המוקרבות ולנסך היין, כל המצרים משתמשים באותם מנהגים בכל הפולחנים, ובגלל מנהג זה איש מן המצרים אינו טועם מראשו של אף יצור שהיו בו חיים”.[2]
ניכר מתוך עדותו של הרודוטוס שבקרב המצרים היה חשש עמוק מהקרבת הראש על גבי המזבח. מדבריו עולה שאף בני האדם נמנעו מלאכול ראשי בעלי חיים, ושראשים אלו היו הנמענים של קללות שונות. זריקת ראשי הקרבן לנהר מעידה כאלף עדים על החשש שאחז במצרים הקדומים מפני הראש סופג הקללות. אם אמנם מנהגים כאלו רווחו בעולם הקדום, צריכה התורה להבליט שאין כל חשש להקטיר את הראש, ואדרבה: בקורבן עולה הבהמה כולה מוקטרת – בשרה וראשה גם יחד….(ע”כ.מומלץ למעמיקים/ות)
 
 
3. קורבן עולה (ל סגולה)  ויורד
 
מתוך הסבר על סוג קורבן עולה ויורד ב –
 
 
“קורבן עולה ויורד בהלכה, הוא חיוב שחייבה התורה את העובר על שלוש עבירות מסוימות, להביא קורבן לבית המקדש לשם כפרה על חטאו, כשערכו של הקורבן משתנה (“עולה ויורד”) לפי מצבו הכלכלי של החוטא: בהמה, שתי ציפורים, או מנחת סולת. חיוב זה נמנה על ידי מוני המצוות כמצוות עשה.
 
שלוש העבירות שעליהן חייבים קורבן עולה ויורד הן:
 
שבועת ביטוי – אדם ששכח ונשבע לשקר או שלא עמד בשבועתו;
שבועת העדות – אדם שהיה עד להתרחשות כלשהי ונשבע לשקר כדי להתחמק מלהעיד על כך בבית דין;
טומאת מקדש וקודשיו – הנכנס לבית המקדש או אוכל קורבנות בהיותו טמא.
שני חיובים נוספים נקראים לעיתים גם הם “קורבן עולה ויורד”: קורבן יולדת וקורבן מצורע. בקורבנות אלו יש שתי ברירות חיוב בלבד, לעומת קורבן עולה ויורד הקלאסי שיש בו שלוש ברירות חיוב. (G”כ)
 
4. נפש כי תחטא….
 
הציוויים על הקורבנות מתחילים ב”אדם כי יקריב..” וההמשך “ונפש כי תקריב..” ובמשך שוב יש מספר קורבנות שמדברים על הנפש המקריבה, מה משמעות הנפש?
 
מתוך
 
 
…

 ייתכן שהתורה השתמשה במילה “נפש” כדי להראות את חשיבות הכוונה ואישיותו המוסרית של המקריב יותר מחשיבות הקרבן. דברים ברוח זו נמצא במשנה (מנחות יג, יא):

אמר בעולת הבהמה: ‘אשה ריח ניחוח’ ובעולת העוף: ‘אשה ריח ניחוח’ ובמנחה: ‘אשה ריח ניחוח’, ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין אדם את דעתו לשמים.

וכן בתלמוד (מנחות קי ע”א):

ושמא תאמר: לאכילה הוא צריך? ת”ל: ‘אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה’ (תה’ נ:יב), ונאמר: ‘כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה’ (שם:ט), לא אמרתי אליכם: זבחו כדי שתאמר אעשה רצונו ויעשה רצוני, לא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם אתם זובחים.

רש”י על אתר: “‘לרצונכם’ – לצורך עצמכם לקיים מצוותי שתהא כפרה לכם בכך”.

הפירושים האלה מעידים שהפעילות הנפשית-מוסרית היא עיקרה של הקרבת הקרבן, וכן מידת המאמץ של המקריב ולא איכות הקרבן. כך אפשר ללמוד גם מהמעשים המובאים בויקרא רבה (ג, א):

מעשה בשור אחד שהיו מושכין אותו לקרבן ולא היה נמשך, בא עני אחד ובידו אגודה של טרקיסימה (סוג של עשב) והושיטה לו ואכלה וגעש (התעטש) והוציא מחט ונמשך לקרבן. נראה לבעל השור בחלומו קרבנו שלעני קדמך. מעשה באשה אחת שהביאה קומץ אחד שלסולת והיה כהן מבזה עליה ואמ’ ראו מה הן מקריבות, מה בזה לאכל מה בזה להקריב, נראה לכהן בחלום אל תבזה עליה כאילו נפשה הקריבה. והלא דברים קל וחומר ומה אם מי שאינו מקריב נפש כתוב בו נפש, מי שהוא מביא נפש על אחת כמה וכמה האוי כאילו נפשה הקריבה….


פירוש אחר למילה “נפש” מכוון לזיקה בין הגוף לנפש במעשה החטא, המחייב תיקון על-ידי שני החלקים באדם. דברים ברוח זו נמצא בדברי רמב”ן בפירושו לפרק ד:ב:

‘נפש כי תחטא בשגגה’ – בעבור היות המחשבה בנפש, והיא השוגגת, הזכיר כאן נפש. וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העוונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא, ולולי זה היו טפשי העמים זוכים לבא לפניו, ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל הא-להים אשר נתנה. ובעבור זה גם כן הזכיר נפש.

גם בקרבן נדבה הזיקה מודגשת כפי שפירש הראב”ע:

 ‘ונפש כי תקריב’ – נפש אדם, והזכיר הנפש שהמנחה נדבה, גם הנפש תקרא נדיבה, ‘ורוח נדיבה תסמכני’ (תה’ נא:יד).

נראה שהזיקה בין הגוף לנפש מובאת בבירור במשל המפורסם בויקרא רבה (מרגליות) פרשה ד:

‘דבר אל בני ישראל נפש’ (ויק’ ד:ב). למה נפש? קיפח על הנפש (מרגליות: היכה את הנפש שהיא אחראית לחטא יותר מן הגוף). תני ר’ ישמעאל משל למלך שהיה לו פרדס והיו בו ביכורות (תאנים בשלות) נאות. הושיב בו שני שומרין, אחד חיגר ואחד סומא, לשמרו. אמר להן היזהרו בביכורות, הניחן והלך לו. אמר לו חיגר לסומא: ביכורות נאות אני רואה. אמר לו הבא ונאכל. אמר לו: וכי יכול אני להלך? אמר לו סומא: וכי רואה אני? מה עשו רכב חיגר על גבי סומא ונטלו את הביכורות ואכלום. הלכו וישבו להם זה במקומו וזה במקומו. לימים בא המלך אמר להן: היכן ביכורות? אמר לו סומא: וכי רואה אני? אמר לו חיגר: וכי יכול אני להלך? מלך שהיה פיקח מה עשה? הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד. אמר להם: כך עשיתם ואכלתם, כך לעתיד לבוא אומר הקב”ה לנפש: למה חטאת לפני? אומרת לפניו: רבונו שלעולם אני הוא שחטאתי לפניך? הגוף חטא! מיום שיצאתי ממנו שמא חטאתי? אומר לגוף: למה חטאת? אומר לפניו: רבון העולמים הנפש חטאת, מיום שיצתה ממני לא מושלך אני לפניך כחרס על גבי אשפה? מה הקב”ה עושה? מחזיר נשמה לגוף ודן אותן כאחד.

המשל רואה בנפש ובגוף שתי ישויות עצמאיות, שכל אחת מהן יש בה חיסרון, והחיבור ביניהם הוא המאפשר את עשיית החטא אך גם את כפרתו.

ולענייננו – הקרבת קרבן שאינה מלֻווה בפעילות נפשית-מוסרית אלא בפעולה חיצונית של ריטואל דתי אינה מכוונת למהות האמיתית שאליה כיוונה התורה בציווי הקרבנות. אין קרבן האדם ממלא את ייעודו אלא אם הוא מלווה ב’קרבן הנפש’.(ע”כ)

והגיע הזמן למנוחת הנפש והגוף.

שבת שלום

שבוע טוב

להתראות

 
 
 
 

Leave a Reply