From:
Sent: Saturday, March 24, 2018 7:18 PM
To:
Subject: Fצו את… הקרב אותה…יעשה אותה….ויגש את
חג פסח שמח , כשר למהדרין (כל מהדר/ת לטעמו/ה והבנתו/ה) ומלא ההנאה באכילת מצות (למי שלא ב”דיאטה”) ושבוע עליז לכל מקבלי גליון זה ומשפחותיהם ולכל עם ישראל
הארה 1
השבת נקראת “שבת הגדול” והשאילה היא – משום מה? ולמה שבת היא בלשון זכר? — ניתוח מלא של הנושא ניתן ב –
https://www1.biu.ac.il/Parasha/Tzav/Netzer
ואחת התשובות המעניינות הוא —
…. פתרון פשוט מאוד: הנחת היסוד כי ‘שבת’ היא נקבה בלבד מופרכת מיסודה, וכבר במקרא מצאנו מספר פעמים את הצירוף “שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ” (ולא בְּשַׁבַּתָּהּ), כגון “וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ” (יש’ סו:כג וכן במ’ כח:י), וכן “שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ” (יש’ נו:ב, ו). לפיכך הכינוי ‘שבת הגדול’ מיושב היטב מצד הלשון, ואשר לגדולתו אפשר לייחס לה סיבות שונות בלי לחפש דרשות וסברות המסתמכות על “קושי לשוני”.
עם זאת עשוי המַקשה להקשות, למה ‘שבת הגדול’ ולא ‘השבת הגדול’ כמצופה? ואכן כבר במקרא מצאנו חריגים כגון אלה, כמו “יום השִּשי” (ולא היום השִּשי), כמוכָּר לכולנו מן הקידוש לליל שבת, ובלשון המשנה נתרווחה התופעה יותר (כגון: כְּנסת הגדולה, יֵצר הָרַע).(ע”כ)
הארה 2
בשבת הבאה חג פסח לכל עם ישראל, אין גליון שבועי, תודה לא-ל.
לעומת זאת בעוד שבועיים חג (שמיני של) פסח (עדיין) רק לדיירי הגולה, אי לזאת בעוד שבועיים אי”ה רק תושבי ארץ הקודש יקבלו את גליוני ובהמשך – במספר שבועות אחרי כן, יהיה לי קצת בלגן אבל בע”ה אסתדר
עיונים קודמים
תשע”ד
תשע”ה
(על: אש תמיד תוקד…, על מוקדה – מ זעירא, קודש קודשים היא,)
תשע”ו
(על – שתי הפרשות צו לעומת ויקרא, צו את אהרן, ספר ויקרא – הקודקס הראשון, זאת תורת…, מס בשר- מתנות כהונה, 8 ימי מילואים)
פרשת צו – תשע”ז
(על: מ זעירה, ולבש הכהן מדו בד, זארת תורת, כל אשר יגע בהם יקדש, ויקרב משה את אהרן ובניו וירחץ אותם במים)
פסוקים מההפטרה
ברוב קהילות ישראל (פרט לחב”ד ואולי עוד) קוראים השנה את הפטרת שבת הגדול
וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק.
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא.
חידון השבוע
- כמה “תורות” יש בפרשתנו?
- מי מהקורבנות נאכלים ליום אחד ומי מהקורבנות נאכלים יומיים ואחרי זה הנותר נשרף?
הקדמה כללית
כאשר קוראים את ומעיינים ברשמת הקורבנות לעיתים נוצרת הפליאה, איך הכהנים הסתדרו עם זה? לשרוף כליל 70 פרים ו 98 כבשים בשבוע של סוכות? איזה בזבוז
ואז למזלנו, אנחנו קוראים בספר נחמיה (פרק ח פסוק יז”) שבני ישראל לא חגגו את סוכות מעבר הירדן בהנהגת יהושע עד לכנס הקהל בימי נחמיה כלומר כ – 800 שנה לא חגגו סוכות. וניזכר גם בחג הפסח שאותו חגג עם ישראל בהנהגת יאשיהו המלך ושם נאמר שהוא לא נחגג נזה כ – 400 שנה. כלומר שכל קורבנות החגים לא הוקרבו בימי ביצ ראשון. אז איך נוצרו או נשרו מצוות החגים? ץמהתני. נושא לדיון נפקד
החוקר הציני עשוי להניח שמצוות סוכות סך הכל הומצאה על ידי נחמיה. ואותו דבר קורה בימי יאשיהו המלך בן 8. לפתע מוצאים את ספר התורה, ואז מחליטים לחוג את חג הפסח, חגיגה או מצווה שלא חגגו כ – 300 שנה מימי יהושע. וכמובן ששומרי המסורת טוענים אחרת ומוצאים דרך “לדחוף את הפיל דרך חור המנעול”.
אעך שלא מסתכלים על זה חלק גדול מתרי”ג המצוות משתייך לקורבנות שלפי הכתוב היו אמוריפ להקריב במשכן במשך(???? ויש על זה מחלוקת) 40 שנות הנדודים במבר, ולפי המסורת הוקרבו במקדש הראשון (לא תמיד) והשני. מהו בעצם “קורבן”?
– מתוך ויקיפדיה ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%91%D7%9F
“
קורבן (עם ניקוד: קָרְבָּן) הוא סוג של פולחן חליפין, בו מוותרים המשתתפים בפולחן על נכס כלשהו לטובת האל או האלים להם נועד הפולחן.
ישנם מספר סוגים של קורבנות, המותאמים לדרגת החשיבות של הטקס: קורבנות אדם, בעלי חיים, דברי מאכל ופרחים. עיקרו של פולחן הקורבנות הוא השמדת הקורבן, לרוב על ידי שריפה, לעיתים יותר נדירות על ידי הטבעה, קבורה, השלכה מצוק וכיוצא בזה.
פולחני הקרבה הם מהעתיקים שבפולחנים הקיימים והם עדיין נפוצים מאוד בדתות פגאניות, וזכר להם ניתן למצוא גם בדתות מונותאיסטיות, אם במפורש, ואם בצורה סמלית….
על פי האמונה בתרבויות הקדומות בני האדם היו תלויים באלים, ששלטו על כוחות הטבע ועל גורלם של בני האדם. מכיוון שהאלים ברובם עברו תהליך של פרסוניפיקציה ונתפסו ברוב התרבויות כבעלי חיים עילאיים או כבני אדם עילאיים או כסוג של שילוב בין בני אדם ובעלי חיים, בני האדם דימו שיש להם פסיכולוגיה ומאווים דומים לבני האדם, וניתן לרצות את פניהם ולשכך את כעסם באמצעות הבאת מתנות והקרבת קורבנות. …
ביהדות קורבן הוא מתנה לאלוהים. הקורבן הוקרב על גבי ה”במה” או על גבי המזבח בבית המקדש. הקורבן נקרא כך כיוון שבאמצעותו מתקרב האדם לאל[דרוש מקור]. הקרבת קורבנות הייתה חלק מרכזי בפולחן הדתי. המזבחות והמקדשים היוו מרכזים רוחניים לעם במשך תקופה ארוכה. רוב פירוט דיני הקורבנות לסוגיהם נמצא בתורה בספר ויקרא ובאופן פחות בספר במדבר. בנביאים מופיעים דיני כהונה וקורבנות גם בספר יחזקאל[2]. במשנה ולאחריה בתלמוד הבבלי דיני הקורבנות מופיעים בעיקר בסדר קודשים.
הקורבנות מגוונים מאוד – מהחי ומהצומח, כאשר כל סממן בקורבן טעון במשמעות סמלית. כך לדוגמה במנחת הקנאות של הסוטה אין שמן או לבונה, וכן גם במנחת החוטא, כדי שהקורבן יהיה בזוי ופחות. כהן גדול שחטא מביא פר לקורבנו בעוד שאדם פשוט מביא רק כבשה או שעירה. (ע”כ. מומלץ))
(עכשיו הכל ברור. מה נשתנה עם ישראל מכל העמים. ריח ניחוחי, קורבני לחמי ועוד, לצערם של המקריבים זה לא בדיוק עוזר)
בימינו הפירוט הנרחב של תהליך הקורבנות, או סוגי הקורבנות, כפי שמפורט בעיקר בפרשות ויקרא, צו, תצווה ופנחס, די מעורר חלחלה, איך זה ולמה זה. ואכן , מאז חורבן בית שני ועד לימינו – מאמינים בקדושת קורבנו ת העם היהודי, מנסים די “בכח”, להסביר שביהדות זה היה ואוי עדיין חשוב כי זה “אחרת”
-סיכום הסברים “רציונליים” להקרבת קורבנות ניתן ב –
https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/00/04_zav/zav.html
(לא אצטט. מומלץ)
ולמשל מתוך
…..בנוסף, בהדעת נותנת שלפי דברי הרמב”ם במורה נבוכים המובאים לעיל, לכשיבנה בית המקדש במהרה לא תהיה סיבה להקרבת קורבנות. כיום לא קיימת עבודה זרה במימדים גדולים כבימים עברו, ואף אין אנו נגררים אחריה, כך שהתורה לא תצטרך לצוות אותנו בדברי חלופה כנגדה. אך מנגד ידועים דברי הרמב”ם שלעתיד לבוא יוקרבו קורבנות בבית המקדש, וכך הוא כותב[7]:
המלך המשיח עתיד לעמוד, ולהחזיר מלכות בית דויד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין כל המשפטים בימיו, כשהיו מקודם: מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותן האמורה בתורה.
כך גם מצינו בדברי הרמב”ם במקום אחר במשנה תורה[8]: “מצות עשה לעשות בית לה’ מוכן להיות מקריבין בו הקרבנות, וחוגגים אליו שלש פעמים בשנה”.
עוד יש להקשות: לדעת הרמב”ם במורה, שסיבת הקורבנות היא אך ורק להוציא מדעתם ומדרכיהם של עובדי עבודה זרה, אזי מדוע התורה כה מרחיבה על כך ומפרטת בפרטי פרטים לאורך שני ספרים (קורבנות ועבודה) את כל דיניהם? הלא זה נראה לשווא.
סיכום שלושת טעמי הרמב”ם בעניין עבודת הקורבנות הם:
לעקור את העבודה זרה על ידי כך שעובדים לה’ באותו סגנון שהם עבדו (קורבנות, בית מקדש, כהנים).
לעקור את תפיסת עובדי העבודה זרה האומרת שהבהמות (הצאן והבקר) הם קדושים, וזאת על ידי שמקריבים את הבהמות הללו לה’.
הקורבנות הם בכלל חוקים ואין להם טעם.
דברים אלו נראים כסותרים זה את זה וכטעמים שונים למצווה, ואף אם נוסיף את שתי קושיותיו של הרמב”ן נמצאנו בתמיהה כיצד להבין את שיטת הרמב”ם בסוגיה סבוכה זו.
בעקבות קושיות אלו, מצינו בדברי האחרונים שיטה רחבה הנוקטת שלא הרמב”ם הוא שחיבר את הספר ‘מורה נבוכים’, אלא אדם אחר. על אף שיש רבות מה ללמוד מספר זה, אך יש בו גם הרבה עניינים היכולים להטעות אנשים מדרך ה’. הגאון היעב”ץ הרחיב מאוד בספרו[9], ותקף את בעל ספר מורה נבוכים:
באמת כשאני רואה ומתבונן בטעמי מצוות של ספר מורה נבוכים נפשי עלי תתעטף ונופלת בחולשה ובפרטיות בטעם ריר, שנתן לקורבנות כדלף טורד ביום סגריר, איזה נפש סובלת ובלתי מרגשת, שתתפתה לאלה וכאלה להפיל השכל ברשת, אם לא מי שנטרפה דעתו שאין תרופה למכתו… ואיך אפשר לצייר ששני החיבורים (ר”ל ספר הי”ד החזקה וספר מורה נבוכים) יצאו מתחת יד מחבר אחד, הלא לפי דברי ספר מורה נבוכים כל הלכות קדשים הארוכות הרחבות והעמוקות כמעשה הבל המה… על כן אי אפשר ליחס ספר מורה נבוכים אל הרמב”ם, שזכה וזיכה את הרבים, וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, תקלה כזו כספר מורה נבוכים, שהכשיל רבים בתורה בלי ספק בעולם, מי יודע כמה מאות ואלפים, יצאו מן הדת בסבת זה… מ”ש טעם הקרבנות, ראוי לגזור עליו שריפה לפי שעשה מן התורה שחוק דברים כאלה וכיוצא בהם, ומדרך כף רגל מועדת להתלוצץ במצוות ובעבודה, כאהבת הפתאים הבועטים, ונוטים ללכת אחרי שרירות לבם, וכבר נשאתי עליהם קינה נהי הגה והי … ואנוכי חזון התלונה הרביתי על ספר מורה נבוכים….
(ע”כ. מומלץ לאלה שרוצים/ות להתבלבל. ואני הקטן תמיהתני)
אז אעזוב את היער (הקורבנות) ואעבור לעצים.
פסוקי השבוע
ריח ניחוח אזכרתה לה’
לכהן המקריב אותה לו תהיה
ויקרב משה את אהרן
ויקרב משה את בני אהרן
ערב שבת שלום
פתיחה
בשבוע שעבר קראנו על קורבנות “אישיים”.,קורבן שהמקריב חייב להקריב כתוצאה מאירוע שקרה לו (או להם באירוע קבוצתי). הפרשה שלנו מתחילה במצווה להקריב. קיימת חובה להקריב לעיתים קרובות, בעיקר כל יום או יותר במדוייק פעמיים ביום.זה מה שבונהנ “קורבן תמיד”. ציווי נצחי, מדי יום ביומו בוקר וערב.
והציווי חוזר בצורה קומה בספר במדבר פרק כח פסוק ב’
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ.
ה’ מצווה לבקריב לו שני כבשים כל יום כי זה קרבן לחם ךה’. יפה. בשבת ה’ רעב קצת יותר אז מקריבים עוד שני כבשים, ובסוכות בכלל איזו סעודה מוקרבת לה’. טוב מספיק להיות ציני. אלא שיש כאלה, לא מעטים שרוצים לחדש את הקרבת הקורבנות. בעניין הוא, שאם העסק נכשל פעמיים, קשה להניח שפעם שלישית זה יעזור יותר.
יותר טוב שאדון במה שהיה ומה הפרשה דורשת – בחצייה הראשון = פעולות הקשורות בהקרבת הקורבנות, ובחציו השני = מהלך הקדשת הכהנים.
– אז – במה עוסקת פרשת צו? תקציר נאה ניתן ב –
http://heled123.org.il/%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A6%D7%95/
… הפסוקים שבהם מתחילה הפרשה מלמדים אותנו דבר נוסף: ה’ אומר למשה לפנות אל הכוהנים, ולתת להם הוראות מדויקות לגבי אופן הקרבת הקרבנות השונים. כלומר, הפרשה עוסקת בחלקה, בשאלה איך צריך להקריב קרבנות, ומהי העבודה הנדרשת מן הכוהנים במשכן שנבנה לה’. הפרשה הזו, בשונה מהפרשה הקודמת, מיועדת לקהל יעד מסוים. לכוהנים. הפרשה הקודמת הייתה מיועדת לכולם, ואילו זו מיועדת לכוהנים. זוהי, בעצם, “תכנית העבודה” של הכוהנים.
הקרבן הראשון שמופיע בפרשה הוא “קרבן עולה”: “זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה עַד-הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ” (ויקרא פרק ו’ פסוק ב’). הקרבן נקרא כך משום שכל בשרה של הבהמה עולה ונשרף על גבי המזבח, והכוהנים לא אוכלים ממנו כלל. כפי שעולה ממקומות אחרים בתורה, העולה הייתה קרבן נפוץ ביותר שהוקרב מדי יום. הקרבן היומי הזה נקרא עולת התמיד והוא הוקרב פעמיים ביום, בכל יום: בבוקר ואחר הצהריים (“בין הערביים”). עולת התמיד היא גם הסיבה לתופעה מעניינת נוספת: על המזבח תמיד דלקה אש, בכל יום ובכל רגע נתון! חשבו על כמות בעלי החיים שהיו צריכים כדי להקריב עולה, ועל כמות העצים שהיה צריך לשרוף כדי לקיים את מצוות קרבן העולה.
הקרבן השני הוא- קרבן מנחה , קרבן זה הינו ייחודי בכך שמרכיביו מגיעים כולם מן הצומח: הקורבן עשוי מסולת, משמן ומלבונה (צמח בשמים). מכל אלה הכהן קומץ (לוקח קצת עם היד). בקרבן המנחה מופיע איסור שמוכר לנו היטב מחג הפסח: “לא תאפה חמץ”. מסתבר שגם כאן אסור להפוך את המנחה לחמץ!
הקרבן השלישי הוא קרבן חטאת שנועד לכפר על חטאי האדם.
קרבן רביעי- קרבן אשם אשר תפקידו לכפר על ארבעה חטאים מסוימים (רוצים לדעת אלו חטאים? הציצו בספר ויקרא, פרק ה’, פסוקים א’-ד).
לאחר מכן בא תורו של קרבן שלמים המובא כאשר אדם רוצה להודות לה’ על דבר מסוים ובמקרים בהם האדם נדר להביא קרבן, או החליט לתת קרבן כנדבה. מה שמיוחד בו הוא שאותו אוכל גם מי שמקריב אותו ולא רק הכוהנים.
סיום הפרשה בחנוכת המשכן, אירוע חגיגי ומרגש שבו נחנך המשכן ועבודת הקורבנות והכוהנים מתחילה! את חנוכת המשכן חוגגים בני-ישראל שמונה ימים אשר נקראים “ימי המילואים” אשר בסופם הכוהנים ‘ממלאים את ידיהם’, כלומר, הופכים להיות כוהנים בפועל, שעובדים את עבודת המקדש.
– ופירוט פעולות כהן ניתן ב –
https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/864882
“”צו את אהרון ואת בניו לאמר” פוקד האלוקים על משה ומעביר לו רשימת הנחיות הקשורות לקורבנות שיועלו על המזבח במשכן.
(קורבנות רבים המוזכרים בפרשת השבוע נידונו כבר בפרשה שעברה, אך בעוד בפרשת ויקרא הופיעו הדינים המיועדים לאדם המביא את הקורבנות, בפרשת השבוע מופיעים הציווים לאהרון ובניו המקריבים את הקורבנות).
ע המזבח תיקוד אש תמיד; בבוקר, יש לגרוף את האפר שהצטבר על המזבח משריפת הקורבנות ולהניח אותו בצד המזבח, לאחר-מכן מקריבים את “קורבן התמיד” הנחשב לקורבן עולה ורק לאחר-מכן מותר להקריב את קורבנות נוספים. כאשר תצטבר כמות גדולה של אפר, יחליף הכוהן את בגדיו ויוציא את האפר אל מחוץ למחנה.
(קיראו על “אש התמיד, האש שצריכה לבעור בנו” במשנתו של הרבי מליובאוויטש).
כאמור בפרשת השבוע שעבר, קורבן העולה נשרף כולו על המזבח. עם זאת מפשיטים את עור הבהמה ומעניקים אותו לכוהנים.
מן המנחות שיקטירו בני ישראל יקמוץ הכוהן חלק ויקטיר אותו על המזבח עם לבונה, ואת יתר המנחה הוא יאכל בחצר אוהל מועד תוך שהוא מקפיד שלא תחמיץ.
מאלה שמקטירים הכהנים – כגון אותן אלו שהכוהנים מביאים ביום הראשון לעבודתם במשכן וכן המנחה היומית אותה מקטיר הכוהן הגדול – יישרף כליל על המזבח.
את קורבנות החטאת והאשם יש לשחוט בחלק הצפוני של המשכן. חלקים מסויימים מקריבים על גבי המזבח, והיתר יאכלו הכוהנים המשרתים במשכן באותו היום.
את קורבן התודה מביא האדם כאשר הוא נקלע לסכנה פוטנציאלית ויצא ממנה בשלום. יחד עם הקורבן עליו להביא ארבעה סוגים של חלות – עשר מכל סוג – כאשר מתוכם מקבל הכוהן חלה אחת מכל סוג ואת היתר יאכל מביא הקורבן עם משפחתו וידידיו ביום ההקרבה וכן למחרת.
הכוהן והאדם המביא את קורבן השלמים יניפו יחדיו את החזה ואת החלבים. את החלבים מקריבים על המזבח, ואת החזה יחד עם השוק הימנית מעניקים לכוהן. את היתר יאכל בעל הקורבן בטהרה באותו יום. אין לאכול ממנו ביום למחרת.
ועוד מתוך מאמר ארוך על השווה והשונה בין פרשות ויקרא וצו, ניתן ב –
….
מבחינת סדר האירועים, תורות הקרבנות של פרשת צו נאמרו בסיני, הרבה לפני שנאמרה פרשת ויקרא. הסיבה לכך היא שקיום מערכת מקדש והשראת שכינה קודמים – לוגית וכרונולוגית – לאפשרות האדם הבודד לבוא לפני ה’ אל המקדש. אולם, אילו הדברים היו נכתבים כסדרן, היה נראה כאילו לכהנים יש קדימה וקירבה יתירה אל ה’, באופן שהם רצויים יותר לפני ה’ מאשר כלל ישראל. זו איננה תפיסת התורה: העבודה בפועל אמנם נעשית רק בכהנים, ויש חשיבות בכך שסתם אדם מישראל שומר מרחק מהעבודה בפועל במקדש; אבל באופן יסודי השכינה היא בתוך כל עם ישראל ונגישה – בערוצים הנכונים – לכל. כדי למנוע ולשרש את האפשרות לחשוב אחרת, התורה איחרה במכוון את תורות הקרבנות שניתנו לאחריות הכהנים, והקדימה להם את האמירה היסודית:
אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה’..:אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה’: (ויקרא, פרק א’, פסוקים ב’ – ג’).
רק אחרי שנקבע יסוד זה, באות תורות הקרבנות, ונספחת אליהן האמירה, שאף אותן יש לראות בהקשר של “יום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה’ במדבר סיני”.
נושאים פסוקים לעיון ודיון
-
היא העולה על מוקדה..
פסוק ראשון בפרשה מורכב ביותר ואכן נשאלו הרבה שאילות וניתנו הרבה תשובות .
מתוך
….
שאלות
נראה לשאול על פירוש הרש”י: “אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות, אר”ש ביותר צריך לזרז במקום שיש בו חסרון כיס”. אם כן, מדוע נאמר לשון צו דווקא לגבי קרבן העולה, והלא במצוות רבות יש חסרון כיס, והן לא נאמרו בלשון צו? ויתרה מזאת, בקרבן עולה אין חסרון כיס, אלא מניעת הכהנים מהכנסה נוספת כביכול? ועוד, וכי נחשדו אהרן ובניו שיעשו את עבודת הקודש על מנת להתעשר? ועוד, וכי ביתר הקרבנות לא היה נדרש לזרז את הכהנים?
א.
ועוד, מדוע נוספו בקרבן העולה המילים, צו את אהרן ואת בניו. ולא נאמר בקרבן העולה את הנוסח האמור ביתר הקרבנות, זאת תורת העולה. כפי שנאמר, זאת תורת זבח השלמים?
ב.
ועוד, נראה לכאורה שמילת לאמר מיותרת, כי יכול היה לומר, צו את אהרן ואת בניו זאת תורת העולה ?
ג.
ועוד, מדוע נאמר, זאת תורת העולה. היה לו לומר, זה קרבן העולה?
ד.
ועוד, מדוע נכתב הוא העולה, ונקרא היא העולה?
ה.
ועוד, מדוע נכפלה מילת העולה. שנאמר, העולה הוא העולה?
ו.
מדוע נכתבה האות “מ” של מילת מוקדה עם “מ” זעירא?
ז.
ועוד, נראה לכאורה שהמלים כל הלילה מיותרות, משום שנאמר בהמשך עד הבקר?
ח.
ועוד, מדוע נכפלו המלים, ואש המזבח תוקד בו, הלא כבר נאמר, הוא העולה על מוקדה?
ט.
ועוד, מדוע נאמר, תוקד בו בלשון זכר, היה לו לומר, ואש המזבח תוקד בה משום שהעולה היא לשון נקבה?
י.
ועוד, מהי התועלת שיש בשרפת העולה כליל?
יא
כיצד נרמז בפסוק הדרך להמנעות מהרהורי עבירה ?
יב
דוגמא להברחת הרהור רע ממעשה ר’ עמרם החסיד.
יג
תשובות…
(ע”כ. מומלץ לעיין בתשובות)
-
כל חלב שור… לא תאכלו…..וכל דם לא תאכלו
לפתע לקראת סיום תורות הקורבנות שהם בעיר פירוט העבודות הקשורות לקורבנות נזרקות שתי מצוות חדשות, איסור אכילת חלב ואיסור אכילת דם. למה?
מתוך
איסור אכילת חֵלֶב הוא מצווה ביהדות אשר אוסרת אכילה של חלקים שומניים מוגדרים של בהמה. איסור זה הוא חמור מיתר מצוות המאכלות האסורים והתורה מציינת שהעונש על אכילת חלב הוא כרת[1]. עונש זה הוא על אכילת כזית או יותר של חלב[2]. האיסור הוא רק לגבי אכילה והתורה במפורש מתירה שימושים אחרים בחלב[3] (מרבית הדברים האסורים באכילה אסורים בהנאה מכל סוג).
בתורה שבעל פה מכונים החלקים השומניים האסורים חֵלֶב ואילו החלקים המותרים נקראים שומן….החלב האסור באכילה הוא כל אחד מחלקיה השומניים של בהמה שהיו מוקרבים על המזבח אילו הייתה זו בהמת קורבן, ולפיכך נאסרים באכילה בבהמת חולין. החלב האסור באכילה הוא רק זה הבא משלוש הבהמות: פרה, כבש ועז ואילו החלב משבע החיות הטהורות ומעופות מותר באכילה. חלב של עובר הנמצא באמו לאחר שחיטתה ולא השלים את התפתחותו מותר באכילה
שלושה חלבים הם שחייבים עליהם כרת: חלב שעל הקרב, ושעל הכליות, ושעל הכסלים; אבל האליה (בשר הזנב) מותרת באכילה. לא נקראה האליה בתורה “חֵלֶב” אלא לעניין קורבן בלבד, כמו שנקראו “חלבים” הכליות ויותרת הכבד לעניין קורבן.
בהגדירו את החלב האסור תיארו רבי עקיבא כ”תותב, קרום ונקלף”. רש”י מפרש את המונחים הללו: תכונת התותב אומר שהחלב פרוס על הבשר כמו בגד ומשמעות התכונות האחרות הן שעל החלב יש קרום דק הניתן לקילוף. החלב הוא מופרד מהבשר ואילו השומן מעורב בו. החלב נמצא באזור מערכת העיכול, על הכסלים, המתיים ועל הכליות. בתקופת בית שני הייתה אי-בהירות לגבי השומן שעל הקיבה וכוהנים חקרו את הנושא והגיעו למסקנה שהיא מותרת. בעבר התירו קהילות הריין שומן זה באכילה אך היתר אסרו. יש מספר קרומים ורקמות חוטיות הנכללות באיסור חלב אך אין עליהם חיוב כרת”[8] ולא ברור אם איסורם הוא מהתורה או מדרבנן, אולם על חלק מהקרומים יש דין כרת….
הרמב”ם נתן טעם לאיסור חֵלֶב: “מפני שהוא מוליד דם קר ומשחית את הטבע, וראוי לשרפה יותר מן האכילה”
הרמב”ן בפירושו על התורה טען כי החֵלֶב האסור הוא: “קר ולח וגס וקשה להתבשל באצטומכא וממהר לכלות ויולד לחה לבנה וסותם”.
בספר החינוך מוסבר, שכמו במאכלות האסורות האחרים, חלב פוגע בגוף ובכך מונע מהנפש לפעול בחכמה.
רבי יצחק אַבְּרַבַּנְאֵל נתן טעם לאיסור חֵלֶב ודם בכך ש”החֵלֶב מקרר טבע האדם והדם מרתיח הטבע.”
הרש”ר הירש הסביר כי צבירת החלב היא יעד אנוכי של הבהמה ושונה בתכלית מהיעד שצריך להיות לאדם.
(ע”כ.מומלץ)
ומתוך
https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/03/09_zav/1.html
אגרטל בעיצוב אומנותי לאיסוף הדם ושתייתו
בטקס הקרבת הקורבן בתרבות האינקה הקדומה
(לא אצטט. מומלץ)
ומתוך
…..
בפרשתנו, בין כל ציוויי הקרבנות, מופיע איסור אכילה המורחב מעבר לשדה הקרבנות:
וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה.
כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.[1]
איסור זה, נשנה ומשולש בתורה, בלוויית טעם:
וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם, וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם, וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ.
כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר.
….
פרשנים והוגים, עמלו לנסות למצוא טעם ופשר לאיסור. הרמב”ם, רואה את האיסור כחלק ממערך כולל של איסור דרכי עבודה זרה. הראי”ה, רואה באיסור הטרמה חלקית לחזון הצמחונות. הרמב”ן, רואה באיסור מיתון של ההיתר שניתן אחר המבול לעבור מתזונה צמחונית לתזונה הכוללת בשר. ….
האיסור לאכול דם, הוא תולדה של שני ערכים מתנגשים – אכילת הבשר ואיסור הפגיעה בחי. גם – להבדיל, בשאלת הדם והמלחמה, יש ערכים סותרים. אי אפשר ולא ראוי למחוק את המחלוקות האידיאולוגיות בין הימין ובין השמאל. בשורשן הן נוגעות במינון של המנגנון המורכב משני הערכים הסותרים: עד כמה המדינה היא ערך ועד כמה היא אמצעי? עד כמה המוכנות להקריב את החיים במלחמה ראויה, הכרחית, ערכית? אבל אסור למשוך את בעלי המינון האחר אל הקצה, להציב אותם כמי שבחרו בערך אחד בלבד והלכו עמו עד הסוף כפי שהלכו התנועות הפשיסטיות באירופה. זה לא נכון מבחינה אינטלקטואלית, זה גרוע מבחינת ניהול המחלוקת וניהול הרגשות הכרוכים בה.
בתמונת העולם התנ”כית, הדם הוא הנפש. הוא הדבר שמעבר לחומר. לאדם הותר לאכול את הבשר – את החומר, נאסר עליו לאכול את הדם, את הנפש. נראה שההיתר הוא איחוד של שני ערכים. מצד אחד מותר – ואולי אף ראוי – שהאדם יאכל בשר, כך יישאר השדה המוסרי מכוון בעיקר אל האדם האחר. מצד שני – אסור – ולא ראוי – שיאכל את החיה, הוא שייך לקבוצה אחת עמה: החיות. אם הקריאה הזאת נכונה, הרי עולה ממנה עיקרון חשוב: יש מצבים של התנגשות בין שני ערכים, אי אפשר לממש את שניהם. במקרה זה ראוי לאחוז בערך אחד שאיננו סינתזה אלא הוא מחזיק את המרב האפשרי מכל אחד משני הערכים. התורה לא ממליצה על צמחונות – מהצד האחד, אבל מגבילה את אכילת הבשר – מהצד השני. זאת עמדה עקרונית שיש לה כמובן מחיר – אין ערך הממומש במלאות, אך יש לה תמורה – התקרבות אל המיטב האפשרי בגבולות האדם.
-
קח את אהרן ואת בניו אתו ואת הבגדים
זהו זה. הסתיימו כל המצוות הקשורות בהכנת המשכן והקימו אותו. הסתיימו כל המצוות הקשורות בקורבנות, הגיע הזמן לבחור ולמנות את מועמדי משרת המקריבים הלא הם אחיו ואחייניו של הממנה משה רבנו, הציווי למינוי זה ניתן בפרשת תצווה ועכשיו בא הביצוע. ושוב יש לנו כפילות בפרטים,
מתוך
….ושוב, כמו שראינו בפרשות קודמות, אנו רואים כאן כפילות של פרק שלם, אלא שבשמות ה’ ציווה את משה, ובפרשתנו מתוארת העשייה עצמה.
ומתי נעשתה משיחת אהרון ובניו? כתב רש”י ח’ ב’: “פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן שאין מוקדם ומאוחר בתורה”.
צא וראה את האנדרלמוסיה שכורך המגילות יצר כאן (ולעניין סדר המגילות ראה בדברינו על פרשת פקודי וגם להלן).
בשמות פרקים כה-לא, מתוארים ציוויי השם למשה על המשכן וכליו, וכן משיחת אהרון ובניו (פרק כט). לאחר מכן, בפרקים לב-לד מתוארים מעשה העגל וקבלת הלוחות, אע”פ שמעשים אלה היו קודם לציוויי המשכן (עיין פרשת פקודי).
אח”כ, בפרקים לה-מ’ מפרט הכתוב את הקמת המשכן בפועל אך שוכח לכרוך בה את משיחת אהרון ובניו, אע”פ שהייתה שבעה ימים לפני הקמת המשכן.
רק בספר ויקרא, לאחר ביאור ענייני הקורבנות בפרק ח’, מפרט הכתוב את משיחת אהרון ובניו. (ונראה שהקמת המשכן לא נסתיימה, אלא הכתוב חוזר אליו בספר במדבר ז’ א’: “ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וכו’ ויקריבו נשיאי ישראל” – ומפרט את חנוכת המשכן, ושוב חוזר להקמת המשכן בפרק ט’ טו: “וביום הקים את המשכן וגו’ “).
והרמב”ן, אעפ”י שמסכים שאין מוקדם ומאוחר בתורה, הבין שבמקרה שלנו הדבר מוזר ומשונה. על מה ולמה פירט הקמת המשכן ולא כלל בתוכו את משיחת אהרון ובניו, אלא רק בספר ויקרא? קם וצווח בנהמת ליבו (ויקרא ח’ ב’): “ולמה נהפוך דברי אלוהים חיים ועוד כי צווה בפרשת ביום החודש הראשון בכל הקמת המשכן ובלבישת אהרון ובניו ובמשיחת כולם וסיפר שם מעשה משה בענין ההקמה ולא הזכיר באהרון ובניו דבר עד המקום הזה ואיך הפריש ענין אחד בשתי פרשיות ואיחר המוקדם”.
ולכן הלך הרמב”ן וכתב שמשיחת אהרון ובניו היתה לאחר הקמת המשכן וציווי הקורבנות. ודע לך שהרמב”ן לא על רש”י לבדו הוא חולק אלא על דעת חכמינו בספרי מד, והובא ברש”י במדבר ז’ א’: “ביום כלות משה להקים וכו’ מלמד שכל שבעת ימי המלואים היה משה מעמידו ומפרקו ובאותו היום העמידו ולא פירקו”….
…
נמצאת למד “שהקב”ה אומר ומשה כותב” (בבא בתרא טו ע”א), משמע כותב ומניח הפרשה כתובה בקלף, ובגיטין ס’ ע”א נאמר: “א”ר יוחנן משום רבי בנאה תורה מגילה מגילה ניתנה”. ופרש”י: “כשנאמרה פרשה למשה היה כותבה ולבסוף ארבעים שנה כשנגמרו כל הפרשיות חיברן בגידין ותפרן”. וכשבא לתפרן מקץ ארבעים שנה שינה סדר המגילות והתערבב סדר הזמנים.
ולא זאת בלבד שדבר משונה הוא לבלבל כך את הקורא והמעיין, ראה איזה מכשלה יכולה להגרם לכל לימודי ההלכות והדינים…. (ע”כ. קראתי והתבלבלתיץ רצוי לקרא שנית, אבל הזמן דוחק. מומלץ לאלה שרוצים/ות להתבלבל, ר”ל)
אז אחזור לפשט — על טכס חנוכת המשכן והקדשת הכהנים – מתוך מאמר לעיל
https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/864882
חנוכת המשכן
בכ”ג באדר, שבוע לפני ראש חודש ניסן, מכנס משה את כל העדה לפתח אוהל מועד לטכס חנוכת המשכן.
וכך מתנהל הטכס:
הוא רוחץ את אהרון ואת בניו במים. לאחר-מכן הוא מלביש את אהרון את בגדי הכוהן הגדול, ועל ראשו מניח את המצנפת ואת ציץ הזהב. הוא מושח את המשכן ואת כליו בשמן המשחה ויוצק ממנה על ראש אהרון. גם את בני אהרון הוא מלביש את בגדי הכהונה המיוחדים להם.
אל המזבח הוא מקריב שלושה קורבנות: פר אחד ושני אילים. לפני שחיטת הקורבנות משעינים אהרון ובניו את ידיהם על ראש הקורבנות בתפילה לאלוקים.
ת הפר שוחט משה, מזה מדמו על המזבח, מקריב ממנו חלקים מסויימים ושורף את היתר מחוץ למחנה; את האיל הראשון, המכונה איל העולה, שוחט משה ומעלה את כולו המזבחה; את האיל השני, המכונה איל המילואים שוחט משה, מדמו הוא מושח את תנוך האוזן הימנית של אהרון ובניו ואת האגודל והבוהן בידיהם ורגליהם הימניות.
לאחר-מכן הוא לוקח את החלקים המוקרבים על המזבח ואת חלות המצות, מניף אותם יחד עם אהרון ובניו ומקריב אותם על המזבח. הוא מזה מן הדם ומשמן המשחה על אהרן, בניו ובגדיהם, ומצווה עליהם לבשל את יתר הבשר ולאכול אותו בחצר אוהל מועד.
“יהיה עליכם להישאר במשך שבעה ימים באוהל מועד ולא לצאת ממנו” אומר משה לאחיו אהרון ולבניו והם אכן עושים זאת…. (ע”כ)
..והיה עלי להיכנס למיטה ולישון קצת, אבל נתקעתי בעיונים שונים וקשה להתנתק, בכל אופן אסיים – תם ולא נשלם
שבת שלום
שבוע טוב
להת