Torat Ami

השבת בארץ קוראים את פרשת שמיני, בחו”ל עדיין חוגגים את פסח. למרות שייתכן והישראלים השוהים (זמנית???) בחו”ל חוגגים יום אחד, אשלח את הגליון השבועי של פרשת השבוע שמיני, רק למתגוררים בארץ.

פרשת שמיני – תשע”ד

http://toratami.com/?p=124

תשע”ה

http://toratami.com/?p=356

(על – ויהי ביום השמיני, דרש דרש, זאת החיה אשר תאכלו– טמא/טהור)

תשע”ו

http://toratami.com/?p=553

(על – טקס שבעת ימי המילואים, ויהי ביום… ותצא אש מלפני ה’, היום השמיני, וישא אהרן את ידיו…, ותצא אש זרה… ותאכל… יין ושכר אל ישתו,  סנפיר וקשקשת- שקץ, טומאת שרצים/נבלות)

פרשת שמיני – תשע”ז

(על: ויהי ביום השמיני קרא משה…, ראיית כבוד ה’. ויבא משה ואהרן…. ויצאו ויברכו את העם, ותצא אש מלפני ה’…ותאכל אותם…. בקרובי אקדש, יין ושכר…, זאת החיה אשר תאכלו, וכל הולך על כפיו)

 וְדָוִ֣ד׀ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מְשַֽׂחֲקִים֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה בְּכֹ֖ל עֲצֵ֣י בְרוֹשִׁ֑ים וּבְכִנֹּר֤וֹת וּבִנְבָלִים֙ וּבְתֻפִּ֔ים וּבִמְנַֽעַנְעִ֖ים וּֽבְצֶלְצֶלִֽים׃

וַיָּבֹ֖אוּ עַד־גֹּ֣רֶן נָכ֑וֹן וַיִּשְׁלַ֨ח עֻזָּ֜א אֶל־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ וַיֹּ֣אחֶז בּ֔וֹ כִּ֥י שָׁמְט֖וּ הַבָּקָֽר׃

6:7 וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ בְּעֻזָּ֔ה וַיַּכֵּ֥הוּ שָׁ֛ם הָאֱלֹהִ֖ים עַל־הַשַּׁ֑ל וַיָּ֣מָת שָׁ֔ם עִ֖ם אֲר֥וֹן הָאֱלֹהִֽים׃

6:8 וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃

1. כמה קורבנות נשרפו כליל ב 7 +1 ימי המילואים, וכמה בהמות נשחטו כשלמים והיה על אהרן ו 4 בניו לאכול תוך פחות מ 24 שעות והנותר לשרוף.

2. כמה פעמים בפרשתנו מופיע השימוש בשורש ט.מ.א כפועל או כתואר השם?

3. כמה שמות של בעלי חיים נמנו בפרשה?

במבט לאחור , לפי המסורת, עם ישראל הקריב קורבנות לא-להים במשך כ – 1,000 + שנים, ניתן לשאול – אם זה מה שא-להים רצה, מה הושג כתמורה, הן במשך שתי תקופות בית המקדש והן בחזרה הבלתי פוסקת בתפילות היומיומית (פטום הקטורת) והבקשה שנזכה לחדש את הקרבת הקורבנות? האם מנהיגי הדת היהודית בימינו לא חשים את השתנות הזמנים.? הציויליזציה האנושית במשך כ – 5,000+ שנות … התפתחה בשלבים מגילוי האש, המצאת הגלגל, הקיטור ועד לעידן המחשבים והחלליות. הקרבת קורבנות הייתה חלק בלתי נפרד מהתרבות האנושית עד להתפשטות הנצרות לפני כ – 1,800 שנה.

אפשר גם לשאול, אם א-להים ברא את האדם “ללא דעת” ואדם וחוה אכלו מעץ הדעת, למה א-להים לא נתן לו מייד מחשב או טלפון חכם ביד?

כך גם הדת היהודית – שחלה בה התפתחות מאברהם אבינו שמגלה את ה’, עבדות במצריים, הר סיני, נדודים, מלחמות לכבוש הארץ, פעמיים גירוש וכו’. היה “קשה” לא-להים לתת לאברהם מייד את ארץ כנען. צריך שתהיה אומה עם כמה מליון נפשות, אז הם יתחנכו בהתאם בשלבים, והדרך קדימה תלוייה בחינוך. אז למעוניינים בפירוט מקיף על הקורבנות ביהדות, ניתן לעיין ב –

(לא אצטט)

והתורה בעצם כספר יסוד ליהדות, מאוד מעניינת ומושכת — אבל הרבה פעמים בתורה יש אי סדר בעריכה. סיפורים ומצוות וכד’ משובצים בצורה די מבולבלת, והרבה עמלו הפרשנים לפרש ב”הגיון” את ה”אין מוקדם ומאוחר בתורה”. כאמור יש הסכמה שהעריכה, לפחות בחלקה לקוייה באי- סדר. אולם קרוב לענייננו – בסדר הקורבנות והקדשת הכהנים, כמו בנושא של בניית המשכן, וסדר העבודה בו, יש סדר “הגיוני” כל-שהו

ראשית – קבלת הוראות והדגמות לבניית המשכן, כליו, ובגדי העובדים בו.

שנית – ממשיך עם הבנייה, בונים מקדש = משכן, ומקימים אותו

ושלישית – מצווים ומחליטים מה עושים בו = קורבנות ועוד,

ורביעית  יוצרים משרות = הגדרות  בוחרים ו/או ממנים את עובדי הציבור

ואנחנו בשבת זו בחלק האחרון של התהליך.

וישא אהרן

וימצאו בני אהרן

וישמע משה וייטב

אותה תאכלו

וכי יותן מים

ערב שבת שלום

כללית פרשתנו כוללת ארבעה נושאים עיקריים —

— הקדשת אהרן ובניו

— מות שני בני אהרן

— איסורים והיתרים לאכית בשר בעלי חיים

— טומאה וטהרה

שבעה ימים יושבים אהרן ובניו באוהל מועד (מעניין אם באוהל מועד היו שירותים כלשהם, פרט לכיור) וכנראה שלא מדובר על ישיבה או שהייה בתוך המבנה, שאולי הם ישנו (ואני מניח שבלילות הם ישנו) בו, אבל במשך היום הם היו עסוקים בשחיטת בהמות,  הזאת דם, מריחת הגוף  בשמן ועוד.

אולי מעניין לעיין במבנה אוהל מועד – המשכן, מתוך

המשכן בשממה. איור מתוך תנ”ך הולמן, שנת 1890.

…

שבעת ימי המילואים הם שבוע ימים לפני חנוכת המשכן שבהם הקדיש משה את אהרון ובניו לתפקיד הכהונה. ימים אלו הם הזמן היחיד שבו עסק משה בעבודת הכהונה בעצמו. במשך שבעה ימים התקיים מדי יום טקס שבמהלכו משה רחץ את אהרון ובניו, הלביש אותם בבגדי כהונה לעיני כל העם והקריב קורבנות. הציווי על קיום שבעת ימי המילואים מופיע בפירוט בפרשת תצווה וקיום המצווה מתואר שוב בפירוט בפרשת צו.

ולדוגמה

משה נותן מדם איל המילואים על תנוך האוזן הימנית, האגודל הימני והבוהן הימני של אהרון ובניו.

נגמרו שcעת הימים, מגיע היום השמיני, מבחן גמר, שקצת נכשל. שני בני אהרן מתים בשריפה שפרצה ואהרן מחליט לא לאכול מהבשר קורבן החטאת.

ופרשתנו לא מסתפקת בתיאור היום השמיני, ובמיוחד האסון המחריד שכל העם צופה בו, אלא גם מופיע תיאור נרחב וציווי על אכילת בשר כשר וטהור, כלומר לא בשר שנטמא. ומהו הטמא.

מתוך

…לאחר שנסתיימה עשיית המשכן והקמתו נערכה הכשרתו לעבודה. הדבר הזה נעשה במשך שבעה ימים – שבעת ימי המילואים. בכל אחד ואחד מהימים הללו הביא אהרון “פר חטאת”. מה עניינו של “פר חטאת” לשבעת ימי המילואים ועל איזה חטא היה אהרון צריך להביאו? מסבירים חז”ל (ורש”י מביא זאת בפירושו בפרשת תצווה) שהפר נועד “לכפר על מעשה העגל, שהוא פר”.

עברו שבעת ימי המילואים והגיע היום השמיני, יום מיוחד, שבו שרתה השכינה במשכן. גם ביום הזה נצטווה אהרון להקריב קרבן חטאת – “קח לך עגל בן בקר לחטאת”. מה עניינו של קרבן זה? מסביר רש”י כי גם קרבן זה קשור לחטא העגל: “להודיע שמכפר לו הקב”ה על-ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה”. אבל הלוא אהרון כבר הקריב קרבנות חטאת בשבעת ימי המילואים כדי לכפר על חטא העגל!

כשנדייק בלשון רש”י נמצא הבדל בולט בין הקרבנות בשבעת ימי המילואים לקרבן ביום השמיני: בשבעת ימי המילואים נועד הקרבן “לכפר על מעשה העגל”, ואילו ביום השמיני הייתה מטרת הקרבן “להודיע שמכפר לו הקב”ה”. מכאן יש להסיק שמדובר בשני סוגים של קרבנות.

טרגדיה, אסון, באמצע הטקס של הקדשת משפחת הכהנים הראשונה, והלב כואב. ואכן מתוך

.פרשנות זו, המתיימרת להסביר את כוונתו של אלוהים בהחליטו על המתתם של שני בניו הגדולים של אהרון בעצם היום הגדול של הקדשתם לתפקידם הרם – פנים רבות לה. כאן אתייחס לשניים מהם: פן אחד הוא עצם ההזדקקות לפרשנות אלגורית, שהיא על-סף המיסטיקה, כדי לתת צידוק למעשהו האכזרי של אלוהים – המתת שני בניו של אהרון ביומו-יומם הגדול ביותר. אכזריות זו מקבלת משנה-תוקף בציווי שאלוהים מנחית על האב השכול ושני בניו הנותרים, לבל יהינו אפילו להתאבל על הבנים-האחים שמתו: “ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמותו” (י6), כלומר – עליהם להימנע מכל גילוי של מעשי אבלות מקובלים, ולהמשיך בסדר היום המוכתב להם מגבוה – המשך שירותו של האל העריץ, המשעבד כל רגש אנושי לצרכי הפולחן שלו. בצורה צינית עד כדי כאב מתאר ארי אלון (2) עריצות “אלוהית” זו, הניבטת מכל אחד מראשי הפרקים לפרשה זו: “אלוהים ובני אלי-שבע יושבים שבעה על עצמם… הרבה סייחים מתו ועשו מהם שטיחים על גב אימותיהם… יום מותם של נדב ואביהוא הוא יום שמחת-לבו של אלוהים… ולא תמותו ולא תמותו ולא תמותו ולא תמותו… איכה ישבה בדד? איכה ישבה אלי-שבע ‘שבעה’?… שלום אדוני המלך: שיהיה לך לבריאות… שלום בני היקרים: איפה הייתם ומה עשיתם?” (מתוך משחק ילדים ידוע, צ.מ.)

.התיתכן זעקת-כאב צינית-נואשת יותר מזו?? זילות השימוש באיום במות על מי שסוטה – ולו במשהו – מן הדרך המאד-מאד ספציפית של ביטוי לקשר הנפשי והפולחני של האדם כלפי אלוהיו, מעוררת זעם וכעס אין-אונים אצל כל מי שרוצה לראות בחיוב קשר שכזה. האיום “ולא תמותו” או “פן תמותו” חוזר בפרשה זו, ואף לפניה, פעמים מספר (ח35, ט7-6). ולא פחות מזה מעוררת חימה היא ההנמקה השרירותית לציוויים אלה: “כי כן ציויתי” החוזרת אף היא יותר מפעם אחת (ח35, י13). לשון אחר: כך אני רוצה! כך אני מחליט וכך אני מצווה, ואין צורך בשום הסבר אחר..(ע”כ. מומלץ, בעיקר לאלה שאינם מאמינים)

יין ושכר אל תשת…

אחד הציוויים שנאמרו ישרות “וידבר ה’ אל אהרן לאמור”ץ מה המיוחד באיסור זה? האם שתיית יין מדכנת את האדם המנסה לשחוט? בטח שכן אבל….

…

ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה’

סיפור טרגי יפה. באמצע טקס מרשים שנערך לפי המסורת לפני כ 3,300 שנה שבו מקדשים ומכתירים את הכהן הגדול הראשון בהיסטוריה של עם בני ישראל. שזה עתה השתחררו מעול מצריים, נדדו שנה שנתיים במדבר, בנו משכן מפואר לא-להים שזה עתה הופיע בענן, שני בניו של אהרן נשרפים. ואז במוחות המשתתפיםהן המכתירים והן המוכתרים וכולל הצופים ( 2 מליון) מתעוררים שאילות וספיקות. כנראה שהשאילה הראשונה היא — האם להמשיך בטקס? מסתבר שלא נשאר הרבה לעשות על סדר היום רק לאכול קצת בשר קורבן החטאת. האם זו מצווה חמורה ביותר??? . הייתי מניח עוד, שאהרן ובניו “זללו” בשר בכמויות במשך שבעת הימים הראשונים. ואז משה נוזף באחיו המבוגר ואהרן (כרגיל) מתנצל, יש לו הסבר נוגע ללב וגורם לעיניים דומעות. (אלא שיש להיזכר שחצי שנה קודם לכן, אהרן הוא זה שיצר את עגל הזה וגרם למגפה וכו’.                                                                                                                                                                                                                                                                          .

(אני גם מניח שאחרי 7 ימים של אכילת בשר החטאת והשלמים היומי אין לאהרן  החשק לאכול בשר)

ומומלץ לצפייה סרטון מעניין מתוך

פכרשתנו (כנראה פעם ראשונה במקרא) מעלה על הנייר את נושא הטומאה.  פתאום מסתבר שהחיים (והמתים) מסובכים. יש לנו את הקיום הפיזי, גוף, דם וכו’ ולפתע מסבר שיש גם קיום “רוחני”???? יש אפשרות שאדם או כלים יהיו טמאים. יש חיה, עוף או שרץ שאסורים באכילה כי הם בחזקת טמאים ובנוסף (במקביל) מי/מה שנוגע –  אדם או כלי או צומח וכו  בהם(גם בחייהם???) בגופם המת  נעשה טמא.

 מה זה?

מתוך ניתוח מקיף של נושא איסור האכילה וטומאת מגע ב –

בסופה של פרשתנו, בפרק י”א פסוקים א-מז, מצויה יחידה גדולה העוסקת בדיניהם של בעלי החיים השונים בשני תחומים: א. בעניין היתר אכילת חלק מהם ואיסור אכילת האחרים; ב. בעניין היות נבלתם של כמה מינים מהם מטמאה במגעה. בראש הפרק פתיחה כללית:

וידבר ה’ אל משה ואל אהרן לאמר אלֵהם
דברו אל בני ישראל לאמר (ויקרא י”א א-ב1 )

ובסיומו חתימה לשני הנושאים הנידונים בו:

זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרמשת במים
ולכל נפש השרצת על הארץ.
להבדיל בין הטמא ובין הטהר
ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. (ויקרא י”א מו-מז)

הפרק נחלק לשתי מחציות שוות, בנקודה שבה חל המעבר מנושא המאכלות לנושא הטומאה:

מחצית א פסוקים א-כג – המותר והאסור באכילה. פתיחתה (ב2): “זאת החיה אשר תאכלו”.

מחצית ב פסוקים כד-מז – בעלי החיים שנבלתם מטמאה. פתיחתה (כד): “ולאלה תטמאו”.

בכל אחת מן המחציות ישנן 4 פסקות, וכל פסקה מוקדשת לקבוצה מסוימת של בעלי חיים שיש להם מכנה משותף (דגים והחי במים, עופות, שרץ העוף, שרץ הארץ וכדומה) ולדיניהם של אותם בעלי חיים בתחום האכילה או הטומאה. הנה טבלת המבנה:

…

האם איסור האכילה של בעל חיים הוא הגורם להיותו מטמא?

האם ישנו קשר מהותי בין שני הנושאים הנידונים בפרקנו, או שמא הם מצויים תחת קורת גג ספרותית אחת רק מחמת היות שניהם עוסקים בדיניהם של בעלי חיים ומצריכים את מיונם?

אין שאלתנו נשאלת בתחום טעמי המצוות, תחום שהוא ספקולטיבי במידה רבה, במיוחד במה שנוגע לשני הנושאים הנידונים בפרקנו. אנו שואלים רק זאת: האם העיון במבנה הפרק ובסגנון הדברים הנאמרים בו עשוי להביאנו לגילוי זיקה רמוזה בין שני הנושאים הנידונים בו? זיקה כזו, אם תתגלה ותוגדר כהלכה, תוכל אולי לקדם את הבנתנו בטעמם של שני הנושאים הללו, או לפחות של אחד מהם….

רק הפסקה הראשונה במחצית א, העוסקת בדיני האכילה של היונקים הגדולים – החיות והבהמות המותרות באכילה והאסורות בה – נידונה במחצית ב לעניין טומאה: בפסקה הראשונה במחצית ב נידונה טומאת נבלתם של החיות חסרות סימני הכשרות, ובפסקה השלישית נידונה טומאת נבלתן של “הבהמה אשר היא לכם לאכלה”. לעומת זאת, בשלושת סוגי בעלי החיים הנידונים בהמשך מחצית א – הדגים וחיות המים, העופות ושרץ העוף – אין כלל דין של טומאת מגע (או משא), לא במינים המותרים באכילה ולא במינים האסורים בה.

כיוצא בדבר במה שנוגע לשרץ הארץ: זוהי הקבוצה הגדולה ביותר של מיני בעלי חיים האסורים באכילה: “כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים” (פסוק מב). אולם רק שמונה מתוכם, המנויים בפסוקים כט-ל, מטמאים במותם, ואילו כל שאר אלפי המינים של זוחלים וחרקים ורכיכות אסורים הם באכילה, אך אינם מטמאים במותם….

המוות והמגע בו הם המטמאים. אולם רק היצורים שחייהם קרובים אל האדם והם בעלי ערך לגביו, מותם מהווה סיבה לטומאה, ואילו הללו שחייהם “נמוכים” בערכם (כגון הדגים והחגבים, שהמותרים שבהם אינם מצריכים שחיטה כלל), או שחייהם רחוקים מן האדם משום שאינם חיים בחברתו (כגון העופות), אינם מטמאים במותם.

היצור שמותו הוא הסיבה החמורה ביותר לטומאה הוא כמובן האדם עצמו (במדבר י”ט), שבמותו הוא “אבי אבות הטומאה”, והוא מטמא אף באוהל. אחריו באים היונקים היבשתיים הגדולים – הבהמות והחיות המחלקות עם האדם את הארץ (תהילים ק”ד, יד, ושם כ-כג), שבמותן הן מטמאות גם במגען וגם במשאן. אולם גם בין ‘השרץ השורץ על הארץ’ ישנם כמה מינים חשובים וקרובים אל האדם: הם חיים בחברתו או בסמוך אליו וקרובים אל תודעתו, ועל כן הם ניצודים תדיר על ידו לשם שימוש בבשרם ובעורם. הוא ששנינו במסכת שבת (פי”ד מ”א):

שמונה שרצים האמורים בתורה – הצדן והחובל בהן חייב,
ושאר שקצים ורמשים – החובל בהן פטור…(ע”כ)

ומתוך דיון מעמיק על הטומאה ב-

…
עיקרן של הלכות טומאה וטהרה מופיע בפרשות שמיני, תזריע ומצורע, ואנו נתקלים בהן בסתירה עקבית וחמורה בין פשטי המקראות לבין ההלכה[1]: בפסוקים נראה שהטומאה היא אסורה, כלומר לטהור אסור להטמא והטמא חייב להטהר; בהלכה, לעומת זאת, אין כל איסור להטמא או חובה לטמא להטהר, אלא שאדם רשאי לגשת אל הקודש (להכנס למקדש, לאכול קדשים או תרומה וכו’) רק בעודו טהור[2]. …

ג. לאורך הפרשות העוסקות בסוגי הטומאה השונים, מפורטים דיני ההטהרות. לדוגמא, בפרשת שמיני: “…וכל הנושא מנבלתם יכבס בגדיו…” (ויקרא, פרק י”א, פסוק כ”ה); “…במים יובא…” (שם, פסוק ל”ב); “ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ורחץ במים…” (פרק ט”ו, פסוק ה’), ועוד רבים. התורה איננה מתארת מעשים אלו במפורש כתנאי לטהרה בלבד (כלומר מי שרוצה להטהר צריך לעשות כן, אך מי שלא רוצה להטהר – לא), ופשטות לשונות הציווי היא שהטמא חייב לעשות מעשים אלו ולהטהר. …

יסור טומאה בהלכה

תורה שבעל פה מציירת ציור אחר לגמרי: בהלכה, אין איסור עצמאי של טומאה, אלא רק איסור לטמאים לאכול קדשים או קדשי גבול (כגון תרומה), להכנס למקדש וכדומה, וכן איסור לכהנים להטמא בטומאת מת. יש, אמנם, דעה בתנאים (דעת ר’ יוסי) – שאיננה נפסקת להלכה – ש”טבילה בזמנה מצוה”; יש דרשה של חז”ל המחייבת טהרה בזמן הרגל; ודרשה אחרת המחייבת אכילת חולין בטהרה[3]. אך כל הדינים הללו, אם בכלל הם נפסקו להלכה, הם ברובד משני, בהיקף מצומצם, ולכל היותר ברמה של חיוב עשה; בוודאי לא מדובר ב”נשיאת עוון”, בלאווים ובחיובי כריתות, כפי שמשתמע בפשטי הפסוקים.(ע”כ. והדיון להבנתי מסתבך והולך. צריך זמן וסבלנות)

3. וזה לכם הטמא בשרץ… החולד, והעכבר והצב…

 זיהוי בעלי החיים לפי שמותם בתורה לא תמיד מביא אותנו אל בעל החיים הנכון. קצת עברית מתוך

http://hebrew-academy.org.il/2016/03/31/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%94%D7%A6%D7%91-%D7%94%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%95%D7%9F-%D7%95%D7%94%D7%A7%D7%A8%D7%A4%D7%93%D7%94/

“בעל החיים צָב קיבל את שמו מרשימת השרצים שבפרשת שמיני: “הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ”. אך הצב המקראי איננו הצב של ימינו, כי אם ‘חרדון’ או אחד מסוגי החרדוניים. רק בראשית האלף השני לספירה ניטל השם צָב מן החרדון, אשר לא היה ידוע באירופה, ועבר לשני בעלי חיים אחרים: צב השריון והקרפדה.

קישורו המוטעה של הצָב לזוחל בעל השריון נובע ממשמע אחר שיש למילה צָב בתנ”ך: עגלת משא (במדבר ז, ג; ישעיהו סו, כ). פרשנים שונים ביקשו לקשור בין המשמעים, וכך צמחה ההבנה כי עגלות צב הן עגלות מחופות ובעל החיים צב הוא יצור מכוסה – הזוחל בעל השריון.

חיבורו של הצָב לקרפדה מקורו כנראה בניסיון לקשר בין שורש המילה למשמעה. אחת מתכונות הקרפדה היא התנפחות בעת סכנה. המים המאררים בפרשת סוטה (במדבר ה) גורמים לבטן לִצְבּוֹת – להתנפח, והשם צָב דומה לפועל הזה. ועוד: בעת סכנה הקרפדה מפרישה ריר ארסי, ולכן רוב בעלי החיים הטורפים נמנעים מלגעת בה. בגלל התנהגות הסביבה כלפיה, ואולי גם בגלל צורתה הפחוסה החריגה, נחשבה הקרפדה שרץ מאוס, וכנראה משום כך היו שציפו למצאה ברשימת השרצים הטמאים.

במשך כל האלף השני לספירה התמודדו ביניהם ‘צב השריון’ ו’הקרפדה’ על זכות הבעלות לשאת את השם צָב. המאבק הוכרע רק לקראת אמצע המאה העשרים בניצחונו של ‘צב השריון’.(ע”כ

ולקריאת המאמר במלואו, נא לעיין ב –

http://hebrew-academy.org.il/wp-content/uploads/talshir.pdf

(לא אצטט. מומלץ לחוקרי/ות העברית)

4. טהור הוא

כניגוד למושג טמא, פרשתנו מכניסה את המושג :”טהור”. דיון מקיף בנושא טומאה וטהרה ניתן ב –

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%95%D7%9E%D7%90%D7%94_%D7%95%D7%98%D7%94%D7%A8%D7%94

(לא אצטט. מומלץ)

וקצת מתוך האפיקורסים ב –

https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/02/07_shmini/1.html

…לא תמיד ברור מדוע נאסרו בעלי חיים מסוימים

לאכילה, כאשר אחרים הותרו. בבהמה ובעלי החיים שבמים ניתנו סימנים ברורים )מפרסת

פרסה, שוסעת שסע ומעלה גירה – בבהמה – פס’ 3; כל אשר לו סנפיר וקשקשת – בבעלי

החיים שבמים – פס’ 9(. לגבי שאר בעלי החיים לא ניתנו בהם סימנים, ועל כן נמנו

לשמותיהם )חז”ל, ובעקבותם הרמב”ם, נתנו סימנים גם בעוף(.

היו שניסו למצוא סיבה בריאותית לאיסורים האלה, אך ממש קשה להצביע על קו אחיד

בעניין זה, שהרי אין בעיה בריאותית באכילת חזיר, גמל וארנבת – שאיננה קיימת באכילת

בקר. מה שנראה כאן, על פניו, הוא הוספת איסור על המאמין, ללא טעם מיוחד, מה

שהמאמין נוהג לכנות בשם “חוקות”, כלומר, צווים שההגיון שלהם עלום, ומאמין אמיתי

מקיים אותם מבלי לשאול הרבה שאלות. כך יצא שמפרק כמו זה, ומפסוקים רבים אחרים,

האוסרים לאכול את הדם )בראשית ט’ / 4, ויקרא י”ט / 28, דברים י”ב / 23, 16 ועוד

במקומות רבים(, לבשל גדי בחלב אמו )שמות כ”ג / 19, ל”ד / 26, דברים י”ד / 21(,

לאכול חמץ בפסח )שמות י”ב / 15, י”ג / 3, דברים ט”ז / 3 ועוד( הגיעו חכמי ההלכה

לאיסורים מפליגים שהופכים את היהודי “הכשר” ל”סוציומט”, אדם שאיננו מסוגל לחלוק

שמחת סעודה עם זר, אדם שחייב להתכנס רק עם בני אמונתו – צורת חיים ההופכת אותו

בהכרח למנודה )קודם – מרצון, ואחר כך מאונס( באומות. פרופ’ ישעיהו ליבוביץ המנוח

הרצה פעם בקיבוץ בחול המועד פסח, והודיע להם כי אפילו כוס מים הוא מנוע לשתות מידם

בשל החמץ המצוי בחזקתם. הנה כי כן, איסורים מן הסוג הזה הופכים את היהודי המאמין

ל”עוף מוזר”, המוציא את כל העולם מן הכלל. כביכול, הקדוש ברוך הוא החליט למרר את

החיים לשנים-עשר מיליון אנשים, ובאשר לשאר המיליארדים ממש לא איכפת לו!…

לדברים אלה יש להוסיף את “התמימות המדעית” של כותב הדברים: השפן והארנבת הם בעיניו

מעלי גירה )פס’ 6-5(, העטלף הוא עוף ) פס’ 18(, החרקים הם שרץ עוף שהולכים על ארבע

)פס’ 20 ואילך; והרי אין חרק מעופף שיש לו פחות משש רגליים (ע”כ)

בקיצור – עם ישראל חי – והתקדשתם והייתם קדושים

שבת שלום

שבוע טוב

להת